שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קכז
בעזה"י לכבוד חותני ידינ"פ הרב הגאון העצום צדיק נשגב אביר הרועים פאר הדור חו"פ נ"י עה"י נזר ישורון שלשלת פאר היוחסין וכו' כקש"ת מוהר"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א אבד"ק פלונסק והגליל:
ע"ד השאלה בתינוק הנולד ברגל עקומה אשר לפי"ד הרופאים אחת משתי אלה אי לעשות הנתוח מיד אף שעי"ז יודחה המילה בזמנו או להמתין עד אחר המילה אבל כבר יתקשו העצמות ולא יוכלו ליישר הרגל וישאר בע"מ: א) תשובה. הנה כבוד חותני שליט"א (לעיל סי' צ"ז) פתח לה פתחא בכחא דהיתרא שקודם חלות החיוב יכול לעשות הרפואה ומדמה לה להא דמפליגין בספינה ג"י קודם השבת וכן שלוחי מצוה יוצאין קודם החג אף שעי"ז יפטרו מסוכה ואף דשם רק לדבר מצוה דוקא רפואת הילד ג"כ בכלל מצוה היא וכעין זה במג"א באו"ח סי' י"ג לענין ציצית ושוב חוכך בזה דשא"ה שאין שום חיוב קודם שהגיע הזמן משא"כ במילה חל החיוב מיד כשנולד ופלפל עוד בחכמה:
והנה מש"כ חותני הגנ"י דרפואת התינוק ג"כ בכלל מצוה מסברא ודבריו בזה צודקים ומכוונים והיא גמ' מפורשת בשבת (דקמ"ז) אר"ח בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר (בשבת) וכ"ה באור"ח סי' שכ"ח סמ"ז ואף שבמג"א שם כ' דדוקא בעצם הנשבר מותר לא בנשמט הנה הגאון בעל מרכבת המשנה בס' שלחן עצי שטים חולק עליו ומתיר וכ"כ הח"א ואף לדעת המג"א כ' במשנה ברורה ס"ק קמ"ה דאם הרופא אומר שנפרק בחזקה ויכול לבוא לידי סכנת אבר שמותר להחזירו למקומו כדרך שעושה בחול יע"ש וכן הורה הגאון מהרש"ם (שליט"א) זצ"ל בהגהותיו לאור"ח עיי"ש. האומנם אשר במג"א סי' ש"ל סקי"ט מבואר דבתינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו אבריו אסור לכרכו בשבת יע"ש ש"מ שאין בעיקום אבר משום סכנ"פ מדאסרו לכרכו בבגדים בשבת. אבל אין זה דיחוי דשא"ה דכריכה בבגדים הוא איסור תורה דהוה כבונה כמ"ש הפרמ"ג בשם אליהו רבא עיי"ש אבל בנ"ד אפי' אי אמרת דסכנ"פ לא הוי אבל עכ"פ מצוה בודאי הוי וגבי מפליגין בספינה נמי רק מצוה תנן ולא הותנה שיהא מותר להפליג רק בדאיכא סכנ"פ ולפ"ז צדקו שפיר דברי כ"ג להתיר הניתוח קודם שיגיע החלות בזמנו:
ב) ברם אשר חוכך בזה כ"ג שספק דילן אינו דומה להאי דשבת וסוכה שאין שום חיוב קודם שהגיע הזמן וכן בציצית דכ' כסותך שאתה מתכסה משא"כ במילה שחל החיוב מיד כשנולד ורק מחוס"ז הוא נמצא שמדחה בידים עכת"ד וכגון דא צריכא רבא. ולפענ"ד תלי' בפלוגתת הראשונים דבשבועות (דכ"ג) ובפסחים (דל"ה) ועוד בכמ"ד מייתי ברייתא רש"א האוכל נבלה ביוה"כ פטור ופרש"י ז"ל אפי' נתנבלה ביו"כ ובתוס' הקשו הא מודה ר"ש באיסור ב"א והריטב"א בחידושיו לקידושין (דע"ז) הביא בשם הראב"ד דלעולם איסור נבלה קדים שאין דנין על החתיכה רק על האדם והאי גברא משנעשה גדול קודם יוכ"פ נתחייב באיסור נבלה דכמה נבלות איכא בשוקא ואיסור יו"כ לא חל רק משהגיע יו"כ והריטב"א שם חולק עליו בזה וכ"ה שיטת הרמב"ן והרשב"א ביבמות (דל"ג) עיי"ש ונראה הסברא בזה דס"ל דמיד כשנעשה גדול ונתחייב בכל מצות שבתורה מיד חל עליו גם מצות יו"כ ר"ל שחל עליו חיוב מיד דכשיגיע יו"כ יהי' ביכלתו לקיים מצות עינוי ואסור לו להכניס עצמו לידי סכנה קודם יו"כ שיהי' אנוס מלהתענות ביו"כ וע' מנחות (דמ"ג ע"ב) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל המצות כולן ובפרש"י כיון שנתחייב אדם שהגיע לכלל מצוה דהיינו יג"ש נתחייב בכל המצות והוא כנ"ל העולה לנו מזה דספק זה תלי' בפלוגתא דקדמאי הנ"ל דלשיטת הראב"ד אין שום חיוב קודם שהגיע הזמן שום חלות קיום המצוה של אח"כ ולהריטב"א החיוב מתחיל מיד גם קודם שהגיע זמנו [ובזה מיושב מה שהקשו על הראב"ד מחולין (דק"א ע"ב) דשבת ויו"כ חייב ב' משום איסור ב"א ולשי' הראב"ד הרי איסור שבת קדים קודם שהגיע יו"כ ועי' שעה"מ פי"ז מהל' א"ב ה"ח פ"ש ולהנ"ל א"ש דגבי נבלה שפיר כ' הראב"ד דכשנעשה גדול חל עליו איסור נבלה דכמה נבלות איכא בשוקא דמיתסר בהו משא"כ יו"כ דלא חל עליו שום חיוב עד שהגיע יו"כ. משום שאין שום חיוב מתחיל עד שיגיע הזמן א"כ הה"נ לענין שבת אע"ג שכבר עברו עליו שבתות הרבה אחר שנעשה גדול קודם יו"כ אבל לאחר שעבר עליו השבת ונסתלק מחיוב השבת שעבר שוב אין עליו שום חיוב על שבת הבאה משום דאין חיוב קיום המצוה מתחיל רק בזמן החיוב כהאי דמפליגין בספינה ג"י קודם השבת א"כ שפיר קאמר דשבת ויו"כ בהדדי קאתי ודו"ק:
ג) ועי' בשו"ת הר"ן סי' נ"א בנדר שלא יהי' שבת בעיר אם יכולין להתיר קודם השבת דאין מתירין הנדר עד שיחול דלשי' רש"י בריש פסחים דמכלל קרא דז' ימים לא ימצא משמע שצריך להשביתו קודם לכן ה"נ מכלל שבועתו מחויב לצאת קודם השבת חל הנדר מקרי אבל לשיטת התוס' דמקרא זה הו"א דיום הראשון של שבעה ה"נ אין עליו חיוב לצאת קודם השבת יעוש"ה. הרי מבואר בדברי הר"ן דרש"י ותוס' פליגי בהאי סברא דלשיטת רש"י החיוב מתחיל מקודם ולתוס' רק בהגיע הזמן. ויש להעיר לפי שיטת רש"י הנ"ל מהא דאיתא בפסחים (ד"ע ע"ב) יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת וכו' ופרש"י דישב לו בדרום רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקסבר חגיגה חובה ודו"ש יע"ש והיאך הלך הוא ובנו להפקיע עצמן מחיוב ק"פ וחגיגה נהי דלענין חגיגה אנוס הוא דחכמים פליגי עליו שאינו דו"ש אבל מ"מ האיך הפקיעו עצמן מן הפסח אי אמרת שיש חיוב קודם שהגיע הזמן על קיום המצות דאח"כ:
ד) וכאשר הצעתי דברים אלו לפני כבוד אאמ"ו הרב הגאון החסיד וכו' מו"ה יחיאל איכל שליט"א ראב"ד דק' זגיערו השיב לי שלדעתו ד"ז מפורש בקידושין (דל"ג ע"א) יכול יעצים עיניו כמו שלא ראהו אטו ברשיעי עסקינן אלא יכול יעצים עיניו מקמי דלימטיי' זמן חיובא דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי לי' דקאים מקמי' ת"ל תקום ויראת מבואר להדיא דלא עבר אעשה רק איסור הוא וכ"נ מפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' ת"ת דרק איסור הוא ולכאורה קשה מהאי דמפליגין בספינה ג"י קודם שבת הא עכ"פ איסור הוא ועכצ"ל שיש חילוק דדוקא להעצים עיניו שלא יבא לידי חיוב הוא דיש בזה איסורא וע"ז נאמר ויראת דהא לא העצים עיניו רק בשביל זה שלא יצטרך לעמוד מלפניו ובזה אסור אע"ג שלא עבר על העשה דהא לא חזי אבל אם יצטרך להעצים עיניו לדבר אחר ודרך אגב לא יפול עליו חיוב הכיבוד אין בזה שום איסור א"כ א"ש היטב הא דמותר להפליג בספינה ג"י קודם שבת שהרי לא הפליג כדי שיצטרך לחלל שבת אלא לד"א שפיר מותר קודם דמטי זמן חיובא. עכ"ד אאמו"ר הה"ג שליט"א ודפח"ח. ובאמת כד נדייק בלשון רש"י ז"ל שם נראה בעליל מפורש יוצא כסברת אאמו"ר שליט"א שכתב בד"ה ת"ל ויראת יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו עכ"ל. משמע להדיא שיש איסור רק לבקש תחבולות להפקעת קיום המצוה משא"כ כשאינו מכוין כלל לשום הפקעה רק ממילא לא חל עליו החיוב גם איסורא ליכא וכן מבואר להדיא מדברי הרשב"א בסוכה (דכ"ה) וז"ל ועוד למדנו הכתוב דאע"ג דאיכא עליו מצוה קבוע לזמן ודאי כגון ק"ש ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצוה אחרת שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבא לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה עליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת עכ"ל, מבואר מזה להדיא שאין שום חיוב עליו קודם שהגיע הזמן ועי' בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקכ"ט דמש"ה בפגע תפילין של ראש תחלה יעבור על המצוה ויניח ש"י ול"ח מעביר על המצות כיון דמחויב לקשור ש"י תחלה חשוב עדיין לא הגיע זמנו ש"ר יע"ש ויעי' בס' עין זוכר להג' חיד"א מע' האל"ף אות טו"ב יע"ש. ולפ"ז יש לדון נמי לנדון שלנו שיש היתר גמור לעשות רפואת התינוק שג"כ מצוה היא כנ"ל קודם שהגיע חלות החיוב של מילה בזמנו:
ה) לכאורה יש לה"ר להיפוך אלא שהחיוב מתחיל עוד קודם שהגיע הזמן מהא דאיתא בסוכה (דכ"ה ע"ב) ועוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' אותן האנשים מי היו וכו' אלא טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בער"פ וכו' מדנקט טעמא רק משום עוסק במצוה ש"מ שהחיוב מתחיל קודם חלות הזמן כיון שהי' ז' ימים קוה"פ אבל נלע"ד דמשם אין ראי' דשא"ה דחייב אדם לטהר עצמו ברגל כמבואר בר"ה (דט"ז) וברמב"ם פט"ז מהל' טו"א ה"י כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל וכו' ועי' מל"מ שם שהוא מה"ת וכ"מ ברש"י ותוס' יבמות (דכ"ט ע"ב) ד"ה ולא מיטמאה לו ברגל שישראל מוזהרים על הטומאה ברגל וכו' ועי' ברא"ש סוף יומא סי' כ"ד ובסמ"ג עשין רמ"ו ועי' ארעא דרבנן למהר"י אלגזי למה אין לוקין על לאו זה יע"ש באות רס"ג וחיוב זה הוא קודם הרגל דביו"ט כבר א"א להטהר ולפ"ז שפיר נקט הטעם רק משום עוסק במצוה אבל אי לאו עוסק במצוה היו אסורין להטמאות משום טהרת הרגל:
ו) לכאורה יש ראי' מפורשת מש"ס מנחות (דמ"ט ע"א) דקמבע"ל תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר א"ד מוספין עדיפי דהו"ל מקודש ואי אין שום חיוב קודם שיגיע הזמן מה קמבע"ל הא בודאי מוספין דהאידנא עדיפי ובאמת כבר הק' כן השאגת ארי' סי' כ"ב דמה קמבע"ל דודאי מקודש דהאידנא שכבר הגיע זמן מצותו קדים לתדיר דלמחר שלא יחול עליו מצותו אלא לאח"ז שהרי אפי' קרבן דהאידנא שאינו לא תדיר ולא מקודש עדיף לשל מחר התדיר והמקודש כמבואר בזבחים (דצ"א) ע"ש. אבל י"ל לפמ"ש בהגהות הש"ס מהגאון הרא"ם ז"ל מפינסק בסוכה שם דבתמידין דלמחר איכא האידנא מצות תשמרו שטעון ביקור ושימור ואם מקריבו היום מבטל מצות שימור דלמחר והיינו דקרי להאידנא מקודש דבהו איכא היום מצות הקרבה ובדלמחר ליכא רק מצות שימור האידנא והקרבה דלמחר ל"ח לגבי מצוה שזמנה היום וא"כ לק"מ קושי' השאג"א הנ"ל וליכא שום הוכחה נגד ההנחה שאין שום חיוב טרם שהגיע הזמן רק שא"ה דמ"מ יש החיוב דתשמרו היום ובזה א"ש ג"כ מה שהק' עוד השאג"א דאמאי לא קמבע"ל נמי איפכא במוספין דלמחר ותמידין דהאידנא דהא ודאי א"א מקודש עדיף מקודש דלמחר עדיף מתדיר דהאידנא עיי"ש ולהנ"ל הדבר נכון דבהא ודאי תמידין דהיום עדיפי ממוספין דלמחר שלא הגיע זמנו שמוספין א"צ ביקור כמבואר בגמ' שם וא"ש:
ז)לכאורה יש לה"ר להיפך מש"ס ברכות (דמ"ז ע"א) דר"א שחרר עבדו כדי להשלימו לפשרה וברא"ש כ' דמיירי בפ' זכור שהוא דאו' ובע"כ אי אפשר לומר שכ' הג"ש בשבת דהוי אב מלאכה וצ"ל ששחררו קודם השבת בשביל הפ' זכור שאח"כ הרי מבואר שיש כאן חיוב קודם החלות של המצוה אך י"ל דמיירי שהפקירו כש"ס גיטין (ד"מ) ואף שגם הפקר אסור בשבת כמ"ש השעה"מ הל' לולב בשם הריטב"א משום דדמי למו"מ כמבואר בביצה (דל"ז) מ"מ ל"ה רק שבות ונדחה מפני מצוה דאו. גם בשו"ת עבוה"ג סי' כ"ה פוסק להלכה להקל הפקר בשבת וכבר האריך בענין זה ידינ"פ וחביבי גאון יעקב שור שליט"א בספרו הנחמד דברי יעקב סי' כ"ד א"כ מכאן ליכא שום ראי'. ויעי' ברש"י זבחים (ד"ק ע"א) ד"ה דרישא דמת קודם חצות קדמה לה חובת טומאה לפסח וטמא והה"ד לאנינות וכו' יעוש"ה דנראה בעליל דאין שום חיוב קודם שהגיע חלות הזמן:
ה) ועיין בשו"ת הרדב"ז ק"ד סי' אלף פ"ז בחבוש בבית האסורין שניתן לו רשות לצאת יום אחד בשנה שלא להמתין על יו"כ או על מקרא מגילה דאין מעבירין על המצות ומצוה הראשונה שיפגע בה קודמת באין חילוק אם קלה או חמורה שא"א יודע מתן שכרן של מצות עיי"ש לפ"ז גם בנ"ד י"ל כיון דרפואת התינוק מצוה כנ"ל אף אם נניח דקילא הרבה ממצות מילה בשמיני מ"מ מצוה הבאה ראשונה קודמת כדברי הרדב"ז הנ"ל. ואף שבשו"ת חכם צבי סי' ק"ו הקשה על הרדב"ז מהאי דמנחות הנ"ל דקמבע"ל במוספין דהיום ותמידין דלמחר הי קדים ולדברי הרדב"ז אפי' את"ל תדיר עדיף נמי מוספין קדמי משום דא"מ עה"מ א"ו דל"ש א"מ עה"מ רק בששתיהן שוות אבל לא בחד מינייהו עדיף עיי"ש ומהר"ם חגיז בספרו לקט הקמח באו"ח כ' לחלק בין יחיד לציבור דאין ציבור מתה אבל ביחיד חיישינן דילמא מיית כש"ס יבמות (דל"ט) עיי"ש אבל ת"ז הגאון הקדוש רצ"ה מברלין זצל"ה בספרו צבי לצדיק (אשר הוצאתי לאור בתוספות הגהותיי ת"ל) השיג עליו דנהי דאין ציבור מתה מ"מ קרבן מיית וא"כ ניחוש למיתת הקרבן אבל בהגהות מל"מ פ"א דמגילה כ' לחלק עפי"ד המל"מ דשני לן בין מצות משם א' כמו תפלה לתומ"ס שהן מצות חלוקות יע"ש ולכאו' יש לדון בנ"ד ג"כ שרפואת התינוק שלא ישאר בע"מ עם המילה חשיבי מש"א דערל חשוב ג"כ בע"מ כדאיתא במדרש שא"א ל"ה נקרא תמים עד שנמול אבל חו"ז הגז"ל בצבי לצדיק שם חולק גם אדברי הרב המגי' במל"מ שם יעו"ש. אבל לא גילה לן טעמו ונימוקו ולענ"ד אמרתי למצוא דעת קדושים דבאמת על סברת המל"מ יש לתמוה מאד מהא דיומא (דל"ד ע"א) ת"ר ונסכו רביעית ההין ילמד של שחרית משל ערבית רבי אומר ערבית משל שחרית וכתבו התוס' דא"ב ציבור שלא היו להם נסכים אלא לאחד מהם דלמ"ד דגמר משל שחרית שחרית עיקר ויקריבום שחרית ולמ"ד דגמר משל ערבית יקריבום ערבית יע"ש הרי בהדיא דאף ב' מצות מש"א מ"מ רשאי לעבור על המצוה משל שחרית ולהקריבם ערבית למ"ד דערבית עיקר אבל בפיר"ח שם ראיתי שכ' ח"נ מ"ב ת"ק לרבי משמעות דורשין א"ב עכ"ל הרי דס"ל דלא כשיטת התוס' הנ"ל שמקריב העיקר ושפיר יתכן לומר כסברת המל"מ הנ"ל ברם בגוף קושי' החכ"צ על הרדב"ז לענ"ד י"ל בפשוט לפ"מ שכתבנו לעיל דבתמידין דלמחר יש ג"כ מצוה היום המצוה דתשמרו שטעון ביקור ושימור וכדברי הגרא"ם מפינסק הנ"ל א"כ לק"מ דל"ש א"מ עה"מ כיון דבתמידין למחר גם היום יש מצוה כנ"ל ובגוף הדין של הרדב"ז שאין להחמיץ מצוה קלה שהגיע זמנה בשביל מצוה חמורה הימנה שעוד לא הגיעה זמנה מסכים גם החכ"צ וה"ר ברורה מש"ס פ"ק דמו"ק ר' יונתן בן עסמאי ור"י בן גרים דקא רמי אהדדי קראי כתיב פלס מעגל רגליך וכתיב אורח חייה פן תפלס ל"ק כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים ופרש"י פלס כלומר שקול המצות ועיין בהם איזה גדולה ועשה הגדולה וכ' פן תפלס ומשמע כל מצוה שתבא לידך וכו' ואל תנוח הקטנה מפני הגדולה מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים עשה אתה וחבריך יעשו הקטנה מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים אל תפלס אלא מצוה שבא לידך בין גדולה בין קטנה עשה עיי"ש. הרי להדיא דמצוה שא"א לעשותה פ"י אחרים אין להחמיץ הקלה בשביל קיום החמורה וכד' הרדב"ז הנ"ל וה"נ בנד"ד:
ט) ונ"ל עוד ראי' מפורשת מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' ק"פ ה"י ט"מ שחל ז' שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפי' חל ז' שלו להיות בי"ג בניסן וכו' ואין שוחטין עליו והלא איסור הזיי' בשבת משום שבות והפסח בכרת והיאך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזיי' משום שבות אינו זמן הקרבן וכו' אע"פ שהדבר גורם לעת"ל לעמוד במקום כרת עכ"ל. הרי בעליל שדעת הרמז"ל דמשו"ה הזיי' ל"ד שבת מפני שעוד לא הגיע החלות של הק"פ והראב"ד חולק עליו רק בזה דס"ל דיום י"ד הוי זמנו [ומ"ש הלח"מ במשנה דר"פ א"ד הזאה תוכיח דלדעת הרמב"ם מיירי בי"ג תורת אמת בפיהו שכ"כ בפיהמ"ש להרמז"ל יע"ש] אבל בגוף הסברא כו"ע מודים שאין החיוב מתחיל רק משיגיע זמנו:
י) וראיתי להמשנה למלך בפ"י מהל' מלכים ה"ז לפי"ד הרמב"ם דב"נ נהרג אף משום ביטול מצ"ע כמ"ש בפ"ט הי"ד א"כ בני קטורה שחייבין במילה בשמיני יש להסתפק אם מל קודם ח' או בלילה אם נהרגין לפ"ד הפוסקים דבדיעבד קיים מצות מילה בתוך ח' יע"ש שכ' שהדבר צריך תלמוד. ובמנ"ח מ"ב כ' ח"ל והנה התוה"ק הגבילה זמן למצוה זו שמונה ימים ונ"ל דהתורה לא חייבתו במצוה זו רק לח"י וקודם לזה א"ת כלל כמו מ"ע דתשביתו דהתורה לא חייבתו רק בפסח עי' רא"ש פסחים דקודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דתשביתו היינו שריפה ולא צותה התורה לשרוף קודם ז"א וכ"כ בפכ"ש דאף לרש"י בשעה ה' אינה בשריפה ואם שרף החמץ קוה"פ וכשהגיע הפסח ואין לו חמץ אינו מקיים המ"ע אבל עכ"ז אף שמכרו או שורפו והטילו לים קודם זמנו לא ביטל העשה כי אז א"ח עליו חיוב העשה וכו' א"כ לפ"ז כיון דהגבילה התורה זמן למצוה זו מיום השמיני והלאה ותוך הזמן אינו מצווה כלל נראה דאין איסור כלל אם ירצה לחתוך ערלתו תוך ח"י אפי' ע"י פסולים כי בתוך הזמן אין חילוק כלל כיון דאין המצוה חלה עליו ואח"ז בהגיע הזמן אין לו ערלה ואינו מצוה למול ע"ש. הרי מפורש שאין קיום מילה בשמיני מתחיל רק משבא יום השמיני ולא מקודם.
הן אמת שגוף קושי' המנ"ח על המל"מ לענ"ד לק"מ עפי"מ דאיתא בירושלמי יבמות פ"ת ה"א לילי שמיני מה את עביד לה מן מה דתני לילי שמיני הנכנס לדיר להתעשר הד"א לילי שמיני כשמיני הוא עיי"ש ועי' בירושלמי שבת פי"ט ה"ב וא"כ שפיר יוצדק ספיקת המל"מ בליל ח' דכבר נפל עליו חלות המילה בשמיני אבל בענין עיקר החלות שמתחיל רק מיום השמיני או מליל שמיני כהירושלמי הנ"ל דברי המנ"ח נכונים כנ"ל:
יא) תבנא לדינא דלא מיבעיא לפ"ד הרמב"ן דמייתי הר"ן בפראד"מ באישתפיך חמימי דשרי למימהלי שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות השבת דבתר הכי פק"נ הוא דדחי ולא מכשירי מילה ה"נ בודאי יש להתיר לעשות הנתוח מיד אלא אפי' לשיטת הרז"ה שם דמחמיר וכ"ה שיטת הרשב"א ז"ל ועי' ש"ך יור"ד סי' רס"ו סק"י מ"מ ה"נ יש להתיר בתוך ח' טרם שהגיע חלות הזמן כמו שביארנו. ואפשר לומר עוד לפמ"ש הר"ן ביומא (דפ"ג) דעדיף יותר לשחוט עבור כשיב"ס בשבת מלהאכילו נבלות דעובר על כל כזית אע"ג דשבת חמור שהוא במיתה וה"נ י"ל רפואת התינוק יש חוב על האב מיד בכל רגע ומילה בזמנו א"ח עליו רק כשיגיע זמנו. וראי' גדולה לזה נלע"ד שהרי בסכנת אבר התירו הפוסקים שבות אפילו ע"י ישראל ואפילו בחולי אבר שאין בו סכנה לאותו אבר התירו עכ"פ ע"י שינוי כמבואר באו"ח סי' שכ"ח ועי' בב"י שם ואילו גבי מילה בשכחו להביא איזמל מער"ש העמידו חכמים דבריהם במקום כרת ודחו למילה בזמנה משום שבות אלמא דרפואת התינוק עדיף והבן:
יב) וכאשר נשאלה שאלה זו קדם אדמו"ר הגה"ק מסאכטשוב שליט"א השיב דעתו הגדולה בכחא דהיתרא שהרי על עשה אין חיוב לבזבז יותר מחומש ואם בשביל הפסד ניתנה מ"ע לדחות מכש"כ בשביל רפואת התינוק עכדה"ק ודפח"ח. ועי' בס' אורחות חיים סי' ל"א בשם ס' תקון משה שנסתפק אם צריך האב לבזבז אחר מוהל כפי השגת ידו או אין האב חייב לבזבז רק כמו שאר מצות ואם אינו מוצא מוהל בעד זה הדרא חיובא על הב"ד וכ' דאינו מחוייב לבזבז יותר משאר מצ"ע יע"ש ולפ"ז כש"כ בשביל רפואת התינוק וכסברת כ"ק מרן שליט"א הנ"ל. ואח"ז קבלנו מכתב מכבוד ידידי הגאון מו"ה יחזקאל ליפשיץ נ"י אבד"ק פלאצק (ואח"כ בקאליש זצל"ה) וזכה לכוון לדברי כ"ק אדמו"ר (שליט"א) הנ"ל והוסיף לבאר עוד עפ"י המבואר באו"ח סי' ש"ז דשבות דשבת לא ניתנה לדחות בשביל הפסד ממון אפי' בשביל הפסד גדול ועכ"ז בשביל רפואת התינוק והצלת אבר נדחה שבות אפילו ע"י ישראל כמבואר בסי' שכ"ח. וא"כ הדבר ק"ו מ"ע שנדחית בשביל הפסד ממון יותר מחומש שניתנה לדחות בשביל הצלת אבר והיא סברא נכונה. ועוד דמצות מילה בשמיני אאב הוא דרמיא ולא אתינוק דאיהו לאו בר מיעבד מצוה הוא והרפואה בגופו של תינוק וא"כ לאו כל כמיני' דאב לקיים מצ"ע דילי' בסיכון אברו של בנו.
ועי' ביו"ד סי' שי"ג ס"ז מותר להטיל מום בבכור בזה"ז קודם שיצא לאויר העולם. ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' ס"ז שהעלה להתיר בכהן הנולד עם אצבע יתירה לחותכו אע"ג דעושהו בע"מ משום דעוד לא נבנה הביהמ"ק וכל האיסור משום מהרה יבנה בהמ"ק ב"ב. מכ"ז יש הוכחה שאין איסור לגרום הסתלקות החיוב טרם בא זמן חיובא. [וכתבתי תשו' זו לכ' ידי"נ הגאון מוהר"א קליאצקין אבד"ק מארימפאל ואח"כ בלובלין והשיב לי באריכות וחזרתי והשבתי לו ותשובתו אלי נדפסה בספרו דבר אליהו וכן נזכרה שאלה זו בשמי עם קצת הערות בשו"ת אבן שהם לשב"ז הגאון מו"ה משה פערילמוטער ז"ל ראבד"ק לאדו יעיי"ש]:
חתנו וידידו המכבדו ומוקירו אברהם נתן בה"ג מהרי"א שליט"א פלבערג מזגיערו [וכעת אבד"ק בלאשקי והגליל מח"ס בית נאמן. קוי אור. אבני זכרון וש"ס]:
בשם ד' יום ועש"ק ראה תרצ"ה ביער שווידר:
לכבוד חתני הגאון וכו' אבד"ק בלאשקי שליט"א היום השגתי תשובתך אשר כתבת בשנת תרס"ד ואתן לזה מקום בספרי כי דבריך נחמדים. ולאשר ממש היום הביא לי עפ"י מקרה הרב דפה ספר חדש בשם פסקי תשובה וראיתי שהוא מביא (בסי' ק"כ) את השאלה הזאת משו"ת אבני נזר שהשיב וז"ל. אם האמת כדברי הרופאים הדבר ברור דמותר לעשות האפיראציע דמ"ע אינו מחויב לבובז עליה הון רב (כאו"ח סי' תרנ"ו) כ"ש שלא יהי' הילד בעל מום. ועוד דחיוב המילה אינו חל רק בח' ובתוך ז' עדיין אינו חיוב ומותר לעשות אז מצוה קלה אף שעי"ז יתבטל ממצוה חמורה כשיתחייב בה כדאיתא בסוכה (כ"ה ע"ב) רק שלא יעשה האפיראציע ביום ח' או בליל ח' שאז חל החיוב כבר. ולטעם הראשון מותר אפי' ביום ח' ומ"מ אם אפשר יחוש לטעם הב' ויעשה התיקון תוך ז' עכ"ל. וע"ז כ' הג' המחבר וז"ל:
דבר חדש ונפלא חידש לן הגה"ק זצ"ל דלא בלבד שאין אדם מחויב לבזבז אבר היינו אפי' בליכא סכ"נ עבור קיום מ"ע אלא מותר לו אפי' לרפאות אבר ע"י ביטול מ"ע ולמד מק"ו מהון רב. ויעי' בס' חלקת יואב ח"ב בהשמטות (אות פ"ט) שמחדש דאין אדם מחויב לקיים מ"ע בקו"ע היכא שהמצוה תזיק לו ויבוא לידי חולי שאין בו סכנה. וכן צער גדול דינו כחשאב"ס אמנם לעבור עליה בקו"ע אינו רשאי:
אמנם כשאני לעצמי לא אדע אם גם במ"ע שיש בה כרת נאמר זה דאי"ל לבזבז עליה כל ממונו. ומסברא נראה דבמ"ע שיב"כ צריך לבזבז עליה כל ממון שבעולם דחשוב כמו פק"נ. ועי' יומא (פ"ה ע"ב) ברש"י ד"ה ומה מילה מהתוספתא דמילה דוחה שבת מפני שחייבין עליו כרת לאחר זמן וה"ה כמו פק"נ. ובפי' רבינו חננאל שם מפרש משום דחזינן שהמלאך בלע בנו של מרע"ה והו"ל סכ"נ:
ומצאתי למהר"ל ז"ל בס' גבורות ה' (פל"ז) שכ' וז"ל משכו וקחו לכם. כלומר כל א' יקח בין מי שיש לו משלו בין מי שאי"ל צריך ליקח אותו בדמים יקרים מאד ואלו סתם דמים פשיטא וכי אותו שאין לו צאן אינו חייב במצות כמו מי שי"ל. א"ו אע"ג דבשאר מצות אין האדם חייב לתת כל אשר לו בשביל מצוה אחת וכו' הכא צריך לתת יותר ממה שהוא חייב לתת בשאר מ"ע בשביל שהוא הצלתו כדאמר קרא בפירוש ואם לא כן יש לחוש לנגף עכ"ל והוא כעין סברתינו. אמנם בפסח מצרים לא הי' כרת כ"א נגף וי"ל דהיינו הך. ועי' במשנה פסחים (צ"ו) בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות דלא חשיב בזבוז כל הממון. ועי' שם (ד"צ.) כי פליגי ליקח בו חלוק או טלית. רבי סבר מהיות משה החי' עצמך משה ורבנן חולקים ע"ש. נראה אפוא שהי' מחויב להפריש ק"פ אפי' שלא ישאר לו מעות ליקח לעצמו חלוק או טלית וכ"ש מ"ע דמילה. והרי אתה רואה דבכל מ"ע אם המצוה תזיק לו שיבוא לידי חולי שאבס"כ פטור מלעשותה כנ"ל. ומ"ע דמילה הרי כל עיקרה ע"י חולי וצער גדול. ועי' גיטין (נ"ז ע"ב) כי עליך הורגנו כל היום זו מילה ופירש"י דזימנין דמיית. ועי' בשפת אמת שבת (קל"ו) דמשום זה אומרים אצל ב"מ כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה וחומע"ט ואכמ"ל:
ובעיקר חידוש לכאו' י"ל מד' הרשב"א (ב"ק ט' ע"ב) שכ' תימא איך נתנו דמים למצוה עוברת וכ' הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור וכו' שהעוני כמיתה. ומ"מ לא כמיתה ממש אמר הרב שלא אמרו אלא במ"ע בשוא"ת אבל במצות ל"ת אפי' כל ממונו עכ"ל. וזה לא יתכן לכאורה בבעל מום שאינו כמיתה ואפשר כל הד' שאחז"ל שחשובים כמתים רשאין לבטל עבורם מ"ע ע"ש. ונודע דברי הגה"ק מהר"ם מקאצק זצ"ל לתרץ הקושיא למה לא כתיב בפ' מקב ובכל מאודיכם כיון דכולם יתנו ממונם היינו כל הציבור ואין א' יוכל ליקח אצל חבירו כי כולם ישארו עניים הוי בכלל ובכל נפשכם והבן. וכאשר מדמן לידי ביום אחד קונטריסך והספר הנ"ל לכן הבאתי הדברים לבירור הענין ואין ספריי פה להאריך: חותנך אוה"נ: