שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קכו
ב"ה א' דחנוכה תרל"ט ביאלא. לכ' י"נ דו"ז הגה"צ וכו' מ' נחמי' שי' שווערדשארף ראבד"ק לובלין. אחד"ש כ"ג בהיותי בימים האלה בביתו הבטחתיו כי בבואי חזרה לכאן אכתוב לו מחידושי בלימודי עם תלמידיי בביהמ"ד ופניתי קצת לקיים דברי ואת כ"ת אבקש שיכתוב לי חו"ד. וזה החלי:
א)בסוגיא דתני ר' חייא (בב"מ דף ג' ע"א וע"ב) בתוס' ד"ה בכוליה וכו' וא"ת כ"ה נמי אשתמוטי קא משתמיט ואינו העזה כדאמרי' בפ' שבועת הדיינין (דמ"ו) אר"נ וכו' וי"ל דמ"מ העזה יש יותר בכ"ה מבכופר חצי וליכא מיגו עכ"ל. והנה ראיתי בס' טיב גיטין (דנ"א ע"ב) שהקשה דניהו דקושי' התוס' מיושב שפיר אבל עכ"ז הדרא קושי' התוס' לדוכתה על סיום דברי רבה במ"ש אבל בהעדאת עדים דל"ל הכי וכו'. הרי בין לפי' התוס' ובין לפירש"י דהא למסקנא הרי שייך גם בכ"ה אשתמוטי כמו במובמ"ק וא"כ לפי"ז הרי גם בכ"ה שייך אשתמוטי כלומר שאין לו הפרעון כל הסך ואם יודה אותו מקצת הרי יתחייב ואין רצונו לשבע וכו' עיי"ש. ונלענ"ד בהקדם מש"כ בס' זכרון שמואל בגיטין שם ליישב קושית התוס' הנ"ל מהא דשבועות דכ"ה נמי אישתמוטי וז"ל דבאמת לכאורה טעמא בעי למה באמת לא נימא בכ"ה אשתמוטי קמשתמיט וע"כ נ"ל לפי"מ שפירשו המפורשים הפי' של אשתמוטי דבאמת יש לו המעות רק רוצה לישא וליתן זמן מה. וכן מבואר ברש"י ב"מ (דף ד') ד"ה הכופר וא"כ הרי יוכל לשער זמן היותר ארוך שרוצה להשתמש בו ויודה בהמלוה אך יאמר הזמ"פ הוא אז ולא יהי' העזה כל כך מלכפור הכל. וע"כ שאין כוונתו להשתמט. אך באמת ז"א דהנה באמת הא דמבואר בחו"מ (סי' ע"ג סעי' ב') דבאם יש הכחשה בזמן דהמלוה אומר היום הזמן פרעון והלוה אומר עד עשרה ימים דנשבע רק היסת יעיי"ש. כבר תמה המהרי"ט בתשובה (סי' ק"ה) ממתני' דמכות דאומדין כמה אדם רוצה ויהי' בידו אלף זוז אלמא דבר שבממון חשוב המתנת הזמן וא"כ אמאי לא יתחייב שבועה דאורייתא כדין מבמ"ק ע"י מה שמודה בעיקר הלואה. ותי' דאיירי שהיו עדים בעיקר הלואה ע"ש ובקצוה"ח שם. וא"כ לפי"ז שפיר מצד דרוצה להשתמט הוכרח לכפור בעיקר הלואה דאם יודה ויכפור רק בהזמן שוב יתחייב שבועה מצד מבמ"ק ושפיר שייך בכ"ה אישתמוטי אך כ"ז לבתר דחדית רחמנא דמבמ"ק ישבע אבל כאן דע"ז קיימינן אי מובמ"ק צריך לישבע או לא לא שייך לומר בכ"ה אישתמוטי דאף אם אין לו עכשיו כלל מעות מ"מ, ה"ל לכפור רק בהזמן להשתמיט ושפיר קאמר הש"ס חזקה אא"מ ולא נאמן במגו וכו' עיי"ש. וממילא מיושב קושית טי"ג דכאן בהודאת עדים אין סברא לומר אישתמוטי באם הוא כ"ה דהא אכתי יקשה הי' לו להודות ורק לטעון שלא הגיע הזמ"פ כנ"ל. דאין לומר שלא חפץ להיות מובמ"ק בכדי שלא יתחייב שבועה זה אינו דהא על הודאה איכא ממילא עדים וכעין שתי' המהרי"ט בהא דחו"מ (סי' ע"ג) דאינו חשוב מובמ"ק כיון דאיכא עדים על גוף ההלואה אלא ודאי דחשוד הוא על מה שכפר ושפיר קאמר הגמ' אבל בהודאת עדים דליכא למימר הכי והבן:
ב) בדף (ג' ע"א) כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מובמ"ק הטענה ישבע וכו' נחלקו רש"י ותוס' אם הקושיא מכח משיב אבידה או מכח מיגו. והנה בתומים חו"מ (סי' פ"ב בכללי מיגו אות ע"ד) הקשה מאי פריך רבה כיון דבע"כ גם רבה ס"ל דאביי לקמן משום ספק מלוה ישינה א"כ ליכא למימר מיגו דיש לומר דאין לו ספק מלוה ישינה רק על מקצת וא"כ אין לו מיגו להיות כופר הכל דהא אין לו מלוה ישינה על הכל רק על מקצת שכופר. וכן הקשה הגאון בפני יהושע בשמעתין כאן. עוד הקשה בתומים (סי' צ"ב) לפי טעמו של אביי דמשבעינן משום דסמ"י יש לו עליו א"כ קשה בש"ס קידושין (דף מ"ג ע"ב) דקאמר התם דשליח נעשה עד מיגו דיכולי למימר אהדרינהו ללוה יכולין לומר אהדרינהו למלוה והלא ליכא מיגו דדילמא אית להו סמ"י אמלוה ולא אלוה ועיי"ש בנתה"מ (סק"ב). ולעד"נ ליישב בהקדם מש"כ הרמב"ם (פ"ט מה' טוען ונטען הל"ז) ושבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהי' כל אחד ואחד תוקף בטליתו של חבירו וכתבו שם המפורשים דמשמע דהרמב"ם סובר כר' יוחנן דשבועה זו תקנת חכמים היא ולא כאביי דסובר משום ספק מלוה ישינה ותמהו עליו מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל טעמו דאביי:
ולעד"נ לתרץ דהנה הש"ך (חו"מ סי' ע"ה סקכ"ז) חידש דספק פרעון קודם הלואה הוי א"י אם פרעתיך וחייב אע"ג דנסתפק אם לא חייב לו מקודם והוי ספק פרעון קודם הלואה אפ"ה על הפרעון של תביעת עכשיו הוי א"י אם פרעתיך. והנה התומים שם כ' דמש"ס דילן מהא דאביי דסמ"י יש לו עליו מוכח כן דהרי סמ"י הו"ל ספק פרעון קודם הלואה ואי נימא דהוי א"י אם נתחייבתי אמאי יתחייב וע"כ דהו"ל א"י אם פרעתיך ותמה על הש"ך שכתב כן מדעתו ולא הביא שש"ס ערוך הוא אכן ראיתי בס' חתנ"ס (דף י"ח ע"א). וכן הביא בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ד' ח"ב סי' נ"ו) דמהא דספק מלוה ישינה אין ראי' דדלמא הוי א"י אם נתחייבתי ורק דאביי לשיטתו דס"ל א"י אם נתחייבתי ג"כ חייב כדאמרו בתוס' כתובות (דף י"ב) ועיין בש"ס ב"ב (דף קל"ה) לעולם אימא לך דחייב ועיין בתוס' שם. ולפי"ז י"ל דר' יוחנן דסובר שבועה זו תקנת חכמים הוא שלא יהי' כ"א הולך ותוקף וכו' משום דלית לי' סברת אביי דשמא ספק מלוה ישינה משום דר' יוחנן לשיטתו בש"ס ב"ק (דקי"ח) ובש"ס כתובות (די"ב) דברי ושמא לאו ברי עדיף וא"י אם נתחייבתי פטור. א"כ כיון דסובר דספק פרעון קודם הלואה הוי א"י אם נתחייבתי וא"י אם נתחייבתי פטור א"כ לא יתחייב שבועה דרשאי להחזיק לעצמו. וכן רב נאמן דסובר בב"ק וכתובות שם דברי ושמא לאו ברי עדיף. ע"כ לית לי' הא דאביי דסמ"י יש לו עליו. ולכך בקידושין שם דהוא מימרא דרב נחמן שפיר אמר מיגו דיכולי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר אהדרינהו למלוה. וכן רבה דסובר בש"ס ב"ב (דקל"ה ע"א) דברי ושמא לאו ברי עדיף ע"כ לית לי' טעמא דאביי דספק מלוה ישינה. ולכך קאמר שפיר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע נימא מיגו. ולפי"ז מיושב שפיר קושית התוס' ד"ה ובכולי' בעי דלודי לי' וכו' על רש"י דפירש נימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא והא אמרינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשוד וכו'. ולדברינו ניחא דהא לרבה ע"כ לא אמרינן סמ"י יש לו עליו ושפיר הקשה דנימא חשא"מ חא"ש. ועיין לעיל סי' קכ"ה. ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם כטעמו דר' יוחנן והשמיט הא דאביי דהא לשיטתו דפוסק כר"נ ור"י דברי ושמא לאו ב"ע. וא"כ כיון דסמ"י כו ספק פרעון קודם הלואה א"א לומר דטעמא דמשבעינן אותו משום סמ"י כנ"ל. ולפי"ז מיושב כל הקושיות שהבאתי שם מכתי"ק ש"ב הגאון בשם תה"ד (סי' קי"ג) והחשד הקושיא דנימא חאחא"ש דכיון דרבה חידש דאין לומר סמ"י שפיר קשה כנ"ל:
ג) והנה במקום אחר בחידושי כתבתי בהא דנחלקו הב"י והש"ך בדין אי עד המסייע יוכל לפטור ממחשואיל"מ דדעת הב"י דשפיר פוטר דאם העד פוטר מהשבועה א"כ אין כאן חיוב ממון דכל החיוב בא מכח השבועה דאינו יכול לישבע. והש"ך חולק וסובר דאינו פוטר כיון דאינו יכול לישבע נעשה מחויב לשלם ואין ע"א לממון עיין בש"ך (חו"מ סי' ע"ב סקס"א). ולכאורה נראה כסברת הב"י דהא כל הטעם דע"א פוטר משבועה ידעינן מק"ו דיוכל לחייב כ"ש דפוטר עיין בהרא"ש ב"מ (דף ב') ובתוס' קידושין (דף ע"ג ע"ב) ועיין בשו"ת מהר"ם רוטינבערג (סי' תתקנ"ד) א"כ ממילא כמו כן נאמר מק"ו דיוכל לחייב שבועה שיבוא על ידי עדותו לממון אם אינו יכול לישבע מכש"כ דיכול לפטור משבועה שלא יבוא לחיוב ממון מטעם דאינו יכול לישבע. (הן אמת דיש לעיין בדינו של הב"י דסובר דהעד פוטר ממתושאיל"מ משום דכיון דפוטרו משבועה תו אינו מחויב לשלם. ולכאורה באיזה אופן מיירי הב"י דהא ע"כ צריך לומר באופן שחייב שבועה דאורייתא דאי בשבועה דרבנן לא שייך בי' מתוך שאיל"מ. דהא דעת הרמ"ה מביאו הטור (חו"מ סי' ע"ה אות י"ז) דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך ועיי"ש בתוס' ב"מ (ד"ג ע"ב) ובמהר"ם ריקנטי (סי' ר"ץ) ובש"ך חו"מ (סי' נ"ח סקכ"א) וע"כ דמיירי בשבועה דאורייתא וא"כ איך שייך לומר דהעד פוטרו מהשבועה הא דעת שו"ת הרשב"א (סי' אלף קס"א) דאין עד המסייע פוטר רק משבועה דרבנן ולא משבועה דאורייתא. ועיין במשנה למלך (פ"ה מה' שאלה) ועיין בבעה"מ ב"מ (דף ב'). אכן י"ל דבאמת מיירי בשבועה דרבנן והא דשייך בי' מתוך י"ל באופן שהוא נשבע ונוטל דבשבועה דנו"נ אף בשבועה דרבנן אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אינו נוטל. עיין שכן מחדש בשו"ת נוב"י מה"ק (חאע"ז סי' ל"ה) וקדמו בסברא זו מהר"י אדרבי בשו"ת דברי ריבות (סי' פ"ו) ובמל"מ (פ"ב ה"ד מטוען) וקדמם בזה בשו"ת הרמב"ן המיוחסת (סי' פ"ה). וכיון שבאנו לזה יוצא לנו לפשוט מה שנסתפק בשו"ת הב"ח (סי' ס"ד) אי עד המסייע יוכל לפטור משבועת נשבע ונוטל ועיין בזה בשו"ת גבעת שאול (סי' כ"ו) ובשו"ת חוט השני (סי' ו') ובשו"ת נוב"י מה"ת (סי' כ"ז) ובשו"ת רע"א (סי' קע"ח) ועיין בש"ך (סי' פ"ז סקי"ט). ע"כ כתבתי כד הוינא טליא). והנה בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' ז') הקשה על הב"י מהש"ס שבועות (דף ל"ב ע"ב) דאמר אביי הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה דהפסידו במה שלא העיד לו ואמאי לא אמר אביי כגון שתבעו מנה והלה משיבו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוא מתוך שאיל"מ ויש להנתבע עד והשביעו שיעיד שאינו חייב לו ואולי הי' העד מעידו הי' פטור מממון לדעת הב"י עיי"ש. ולענ"ד לא קשה דהא לכאורה יקשה לכל הפוסקים דהוי לי' לאביי לומר הכל מודים במי שתובע מנה והלה משיב א"י אם נתחייבתי לך דהדין דפטור והתובע משביע לעד שיעיד לו ואז הי' זה מתוך שאיל"מ. ודוחק לומר דזה הוא בכלל הכל מודים בע"א דר"א דהא למאי שפירשו בתוס' שם ד"ה ואמר גם דין דשניהם חשודים הוא בכלל דר' אבא אבל זה אינו דהא התוס' בכתובות (דף י"ב) ד"ה ר"ה כתבו דאביי סובר דא"י אם נתחייבתי חייב וא"כ גם בלא העד חייב לאביי בכה"ג וא"כ ממילא מיושב גם קושית העבודת הגרשוני דהא באמת לדידן באם טוען א"י אם פרעתיך דחייב ויש לו עד המסייע דמעיד לו דפרע בוודאי גם הב"י מודה דאין העד פוטרו מחיוב ממון גמור דעד כאן לא קאמר הב"י דעד המסייע פוטר מחיוב ממון דוקא בממון הבא מתוך שחייב לישבע דאז כיון דהעד פוטרו משבועה ליתא לחיוב ממון כלל. אבל בא"י אם פרעתיך דהחיוב לא בא מכח שבועה בודאי אין העד המסייעו פוטרו. וא"כ ממילא לאביי לשיטתו דסובר א"י אם נתחייבתי חייב דאין החיוב משום שבועה רק מטעם ברי ושמא בוודאי דאין העד פוטר וא"כ לא קשה קושית העבודת הגרשוני דנימא הכל מודים באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאז אם יש להנתבע מסייע פוטרו מלשלם לדעת הב"י ז"א דהא לאביי גם בלי חיוב השבועה הנהו מחויב החמשין דאומר א"י מטעם דא"י אם נתחייבתי חייב וממילא אין העד פוטרו והב"י לא קאמר דינו רק אליבא דידן דפסקינן א"י אם נתחייבתי פטור והא דחייב בחמשין ידענא ובחמשין לא ידענא הוא רק משום מתוך שאיל"מ ואז שפיר אם יש לו עד יוכל לפטרו כנ"ל ובזה מיושב שפיר מה שהקשה בתומים (סי' פ"ז וסי' צ"ב) לשיטת הרמ"ה דאם היה השומר חשוד דאין שכנגדו יכול לשבע אז מחויב השומר לשלם וא"כ בוודאי ה"ה בטוענו בספק עפ"י עד והנתבע חשוד דאין שכנגדו יוכל לשבע דהא טוען בספק מחויב לשלם וא"כ למה מוקי הגמרא בשבועות שם הא דשכנגדו חשוד על השבועה בשניהם חשודים נימא כגון שחשוד הנתבע לבד וכגון דתובעו בספק דאז שפיר מחויב לשלם אם הי' העד מעידו ובל יוכל לומר העד לתובע היית מחויב לישבע ומי יימר דמשתבעת ז"א דהא לא הי' מחויב לישבע כנ"ל ושפיר הפסידו העד עיי"ש. ולדברינו ניחא שפיר דהעד יאמר מה אפסדינך הא היה עצה להנתבע לשלם לך ואח"כ הי' תובע אותך תן לי מה שנתתי לך והתובע הי' משיב א"י אם נתחייבתי דהא הנהו טוען בספק עפ"י העד והי' מחויב להחזיר לאביי דסובר א"י אם נתחייבתי חייב. ואי דהעד הי' פוטר אותו זה אינו דהא אין עד פוטר מחיוב ממון גמור כא"י אם נתחייבתי דאינו בא מכח חיוב שבועה לאביי כנ"ל:
ד) דף (ג' ע"ב) בתוס' ד"ה בכוליה בעי דלודי לי' וכו' מה שפי' רש"י כיון דחשוד אממונא היכא נשביי וכו' ועל זה תימא דהא מסיק לקמן דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא וכו' עיי"ש. ולעד"נ דהנה יש לומר בישוב קושית התומים והפ"י בהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מובמ"ק הטענה ישבע וכו' שהקשו לטעם אביי דמשום ספק מלוה ישינה שמא אית ליה מלוה ישינה רק על מה שכפר ולא על מה שמודה. בהקדם מש"כ ש"ב הגאון מ' ישראל יונה לאנדא הלוי אבד"ק קעמפנא בכתי"ק בס' מעייני הישועה וז"ל קדשו. בד"ה מפני מה אמרה תורה מ"מ הטענה ישבע וכו' נחלקו רש"י ותוס' אם הקושי' מכת משיב או מכח מגו ואי"ה נבאר ליישב כל שיטה על נכון. ועיין בס' או"ת לחו"מ (בסי' פ"ב בכללי מגו אות ע"ד) שנתקשה מאי פריך רבה כיון דבע"כ גם רבה ס"ל דאביי לקמן משום ספק מלוה וכו' א"כ ל"ל מגו. די"ל דאין לו ספק מלוה רק על מקצת. ולקמן נתרץ קושי' זו ברווחא ועיין בש"ך ח"מ (סי' ע"ה) דקי"ל א"י אם פרעתיך חייב ונסתפק הש"ך בטוען ספק פרעון קודם להלואה כגון שהי' לו פקדון אצלו תחלה ונאבד יע"ש. אם הוי כא"י אם נתחייבתי או כא"י א"פ. ודעת הש"ך מסברא דהוי כא"י א"פ ולעד"נ להוכיח מסוגיא זו להיפך דהנה הגאון בעל או"ת כתב ליישב (בכללי מגו אות ע"ד) קושי' הנ"ל דקושי' רבה די"ל מגו דהי' אומר חמשין לית לך וחמשין א"י אם נתחייבתי לך ואני פורע אותם לצאת ידי שמים, והי', פטור משד"א וסיים לפ"ז קושי' רבה רק בהלואה אבל אם יש עדים בהלואה ומחולקים בפרעון קשה מאי מגו איכא דאם יטעון א"י אם פרעתיך יתחייב מצד הדין לשלם מתוך טענתו ויתחייב שד"א עכ"ד שם. והנה קשה לי טובא לקיים קושייתו החזקה הנ"ל דרבה לא פריך כלל עפ"י דמביא הגאון בעל או"ת (בכללי מגו) עוד קושיא מאי פריך רבה ליהימן במגו הא מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. והוא קושי' קדמונים. ומתרץ עפ"י סברת הרמב"ם דלק"מ דזה רק אם יש גדר שבועה בעולם רק שאנו רוצים לפטור בענין אחר משבועה זו מכח מגו זה הוי מגו לאפטורי משבועה ולא אמרינן. משא"כ רבה פריך דלא משכחת גדר שבועה זו כלל דבכל פעם יש מגו זו. ואין מציאות לשבועה זו כלל עכ"ד. וזה סברא נכונה וראוי לגאון אמתי הרמב"ם ז"ל. ועפ"ז קשה לי הא במודה במקצת פרעון לא קשה כלל פירכת רבה דשם ליכא מגו כלל דאם יטעון על מקצת א"י אם פרעתיך יתחייב שד"א כמו"ש הוא ז"ל וא"כ איכא מציאות בעולם לגדר שבועת מב"מ כגון שיש עדים על הלואה ומחולקים בפרעון דשם ליכא מגו. א"כ קשה מאי פריך רבה גם לענין מב"מ בהלואה הא ה"ל מגו לאפטורי משבועה כיון שיש גדר שבועה בעולם וזה תמוה. וצ"ל ציור מגו גם במחולקים בפרעון והיינו אם טוען שיש לו ספק פרעון קודם להלואה כגון שנתן לו פקדון קודם ונאבד כמו"ש הש"ך ז"ל הציור הוי כא"י אם נתחייבתי לך ופטור מצד הדין א"כ יש לו מגו גם במודה במקצת בפרעון דהי' טוען מקצת פרעתיך ומקצת הוא מסופק אם פרע מכח פקדון שהי' לו אצלו קודם דהוי כא"י אם נתחייבתי ומשלם לצי"ש והי' פטור משד"א. וא"כ שוב פירכת רבה סובב על הכל בין על הלואה בין על פרעון דלא יהי' גדר שבועה כלל. וזה נכון ומוכח דספק פרעון קודם הלואה כא"י אם נתחייבתי איברא כ"ז אם לא חשיב רק מגו כמו"ש תוס'. אבל לרש"י ז"ל דהוי משיב אבידה. ומשיב אבידה אמרינן לאפטורי משבועה כמו"ש נ"י. אין ראי' כלל מסוגיא זו י"ל כש"ך ז"ל. ובלא"ה הש"ך לשיטתו שהכריע כהסוברים דאמרי' מגו לאפטורי משבועה אין ראי' מסוגיא זו. די"ל כמו"ש האו"ת דרבה לא פריך רק על הלואה לחוד והבן. כ"ז אמרתי בילדותי עכ"ל. ולאשר חביבים עלי דבריו המאירים הבאתי כל דבריו אף לענין להוסיף כל שהוא. והנה בש"ך חו"מ (סי' ע"ה סקכ"ז) חידש דספק פרעון קודם הלואה הוי א"י אם פרעתיך. והנה התומים כתב דכן מפורש יוצא מדברי אביי דאמר משום ספק מלוה ישינה והלא סמ"י הוי ספק פרעון קודם הלואה ואם נאמר דהוי כא"י אם נתחייבתי הוי פטור משבועה. הן אמת דכתבו האחרונים די"ל דגם אביי סובר דספק פרעון קודם הלואה הוי א"י אם נתחייבתי ועכ"ז חייב. דהא אביי לשיטתו דסובר ברי ושמא ברי עדיף וא"י אם נתחייבתי ג"כ חייב כמבואר בתוס' כתובות (דף י"ב ע"ב) ועיין בזה בשו"ת שואל ומשיב (מהד"ד ח"ב סי' נ"ו) אבל רבה לשיטתו דסובר בש"ס בבא בתרא (דקל"ה ע"א) דברי ושמא לאו ברי עדיף לפי מש"כ בתוס' גיטין (דכ"ו ע"א) בד"ה התם וכו' דהיכא דאמר רבא ברישא והדר אביי בתריה גריס רבה. ועיי"ש בגליון הש"ס בב"ב ע"כ דאם יהי' סובר כתי' אביי משום ספק מלוה ישינה נהי' מוכרח לומר דסובר דספק פרעון קודם הלואה הוי א"י אם פרעתיך כשיטת הש"ך כנ"ל. והנה לפי מש"כ ש"ב הגאון ז"ל מוכח מהא דרבה דסובר ספק פרעון קודם הלואה הוי א"י אם נתחייבתי. אם כן על כרחך דרבה לית ליה כתירוצו וטעמו של אביי משום ספק מלוה ישינה. ומיושב קושית התומים והפ"י ושפיר פירש רש"י בהא דבכוליה בעי דלודי לי' דנימא חשוד אממונא חשוד אשבועתא דהא רבה ל"ל דאביי משום סמ"י ורק משום אשתמוטי נתרץ הא דחשוד אמאא"ש. ולפי"ז מיושב כל הדקדוקים שהבאתי מכתי"ק ס' מעייני הישועה מש"ב הגאון בענין המשך כל דברי הגמרא והאי בכולי' בעי דנכפריה וכו' והקושיא דנימא חשאמחא"ש ויש לעיין עוד:
ה) דף (ד' ע"ב) סלעים דינרין וכו' והאי שטר דקמודי ביה הילך הוא וש"מ הילך פטור. הנה בתוס' ב"ק (דף ק"ז ע"א) הקשו על שיטת רש"י דכ"ה בפקדון נמי חייב מהא דסלעים דינרין עיי"ש. והקשה שם המהרש"וז"ל לא ידענא מאי היא ראייתם מהתם דאיירי בהלואה ולכ"ע בעינן כפירה והודאה עיי"ש. ולעד"נ לתרץ דהנה רש"י כ' בשמעתין בד"ה טעמא שכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך. ומדקדק הפ"י הא אכתי לא אסיק אדעתי' הך סברא דשטר הו"ל כש"ק. וראיתי בס' שער יהודה בסוגיא דהילך שתירץ לפ"מ שפי' רש"י כאן בד"ה והילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן ומביא הב"י (בסי' פ"ז ס"ג) בשם הר"ן דרש"י ס"ל דהילך לא שייך אלא בפקדון לפי שהפקדון בכל מקום שהוא ברשות בעליו הוא אבל לא בהלואה דמלוה אעפ"י שהי' בעיני' ברשות לוה קאי יע"ש. ולפי"ז נראה דהי' קשה לרש"י הרי כאן בברייתא דסלעים דינרין מיירי במלוה ולוה וא"כ מה מקשה ש"מ הילך פטור הא אפילו למ"ד הילך פטור היינו בפקדון. לכן כ' רש"י שהרי הקרקעות משועבדים ע"כ. כלומר כיון דהקרקעות משועבדים ואינו יכול למוכרם דיכול המלוה לטרפם מלוקח שיעבודו א"כ הוי כמו פקדון אכן זה שמתרץ אח"כ משום דהו"ל שש"ק וכו' ואין נשבעין על כש"ק באמת אכתי לא אסיק אדעתי' אלא אח"כ משני הגמרא דסברת ר"א הוא משום דהו"ל ש"ק וכשם שאין נשבעין על כש"ק כך הודאתן אין מביאה לידי שבועה דהוא חידוש לר"ע. עיין בתוס' ד"ה אין נשבעין דלר"ע דדריש ריבויי ומעוטי אין ממעט קרקעות כ"א שטרות ע"ש. ע"כ צ"ל שיש לו שום מיעוט ולהמקשן ס"ל באמת שטר הוי ש"ק. אכן זה שר"ע ס"ל שאין נשבעין על קרקעות וכש"כ על שיעבוד קרקעות לא ס"ל כנ"ל עכת"ד הנחמדים. ולפי"ז שפיר הקשו בתוס' על שיטת רש"י דסובר בפקדון כ"ה נמי חייב א"כ בהא דסלעים דינרין איך קאמר לרשב"א לפטור בשנים משום הילך הא גם כ"ה חייב ולא קשה קושית המהרש"א ז"ל דסלעים דינרין הוי מלוה דהא ע"כ הוי כמו פקדון כיון דכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך וכנ"ל כיון דאינו יכול למוכרם דיכול המלוה לטרפם מלוקח שיעבודו א"כ הוי כמו פקדון והבן:
ו) והנה בגוף דברי רש"י ז"ל שכתב בד"ה טעמא שכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך ומדקדק הפני יהושע הא אכתי לא אסיק אדעתי' הך סברא דשטר הוי כשיעבוד קרקעות עיי"ש. נראה לענ"ד דהנה בחי' מהר"ם שיף בד"ה טעמא דאמר שלש הא שתים פטור וכו' ש"מ הילך פטור צ"ע לי למאי דקי"ל וכ"פ בב"י חו"מ (ריש סי' פ"ז) וברמ"א באהע"ז (סי' צ"ו סעיף ט"ו) תבעו ר' והודה לו ק' והוא בענין שלא היה יכול לכפור באותו מנה כגון שאותה מנה הוא מעשה ב"ד לא מיקרי הודאה במקצת ע"כ. א"כ מאי מקשה דילמא לעולם הילך חייב והכא לא משום הילך נגעו ביה והדין בא מהרא"ש פ"ב דכתובות עיי"ש. והנה בביאור שם כ' וז"ל כבר הקשה הנ"י במכילתין קושיא זאת על הרמב"ם שפסק ג"כ דבאינו יכול לכפור פטור משבועה ותירץ דמה דבאינו יכול לכפור פטור היינו משום דהוי הילך כשאינו יכול לכפור ע"ש. ובאמת שתמיה גדולה על הגאון המחבר דברא"ש כתוב להדיא הטעם ע"ז משום דבהאי מנה דמודה ביה הו"ל הילך כיון שאין לו טענה לפטור וכן העתיק לשונו בב"י שם וא"כ לק"מ אך דבריו יש להם מקום לפי מ"ש הבדק הבית שם דלרש"י דלא הוי הילך כ"א בישנו בידו בב"ד לא הוי זה הילך מ"מ יש לקיים דין זה מטעם אחר דמודה בדבר שאינו יכול לכפור לא מיקרי מודה ע"כ. וכן נראה מלשון הגאון המחבר שהביא הטעם כן. וכן מבורר להדיא בדברי הרמ"ך שהביא השימ"ק דלא מיקרי הודאה. ולדבריהם יקשה קושית הגאון עכ"ל. היוצא לנו מזה דקושית המהר"ם שיף הוא רק לשיטת רש"י ז"ל וכן ראיתי בס' חמדת שלמה בשמעתין שכ' ליישב קושית המהר"ם שיף וז"ל דע"כ מוכח לר"ח דס"ל הילך חייב דאף אינו יכול לכפור חייב דנהי די"ל דאינו יכול לכפור עדיף מהילך מ"מ מוכח דלר' חייא חף א"י לכפור חייב מדאמר ותנא תונא ולפמ"ש התוספות דיליף דמתניתין הוי כאלו הודה המחצית והודאה זו ודאי דהוי בגדר א"י לכפור דהא באמת הוא כופר ואנן אמרינן דהוי כאלו הודה וא"כ פשיטא דהודאה זו הוי א"י לכפור ואפ"ה ס"ל לר' חייא דתקנו בזה שבועה כעין דאורייתא ומש"ה מוכח דהילך חייב א"כ ממילא מוכח לר"ח דא"י לכפור ג"כ חייב. אך למ"ש רש"י בהא דיליף ר"ח דהילך דמתניתין משום העדאת עדים הוא הדרא הקושיא לדוכתיה דכיון דמשום העדאת עדים חייב ליכא לפוטרו משום א"י לכפור עיין ש"ך בחו"מ (סי' ע"ה) וכו' עיי"ש והנה יש לומר כעין תירוץ החמדת שלמה דהא רש"י כתב בד"ה והילך לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם עכ"ל. והר"ן והנמוק"י כתבו דרש"י סובר רק בפקדון סובר רב ששת הילך פטור דכל היכא דאיכא ברשותא דמרא איתא אבל במלוה חייב לר"ש הילך וקשה לכאורה מאי מקשינן לקמן על רב ששת משטר דסלעים דינרין הא התם במלוה וגם לר"ש חייב. ועיין בהגהת אשר"י לפי' רש"י דדוקא במוסר למלוה המעות שלוה לו לר"ש הילך פטור:
עיי"ש ג"כ קשה מאי מקשינן הלא שם אינו מחזיר המעות שלוה רק המלוה גובה מקרקע ועיין בפני יהושע שכ' דכוונת רש"י דוקא באינו מוסר למלוה המעות חייב לר' חייא אבל במוסר לו מיד גם לר"ח הילך פטור עיי"ש.
וקשה לפי"ז איך מביא ראיה ממתניתין דהילך חייב הלא שם תפוס בטלית ובהילך כזה גם לר"ח פטור. ונראה דרש"י כ' כן לרבותא לר"ח אעפ"י שמעות שלוה עדיין בעין בכל זאת לר"ח חייב דאל"ה איך מביא ראי' ממתניתין הלא שם החפץ בעין. ועיין בזה בס' שבט שמעון בסוגיא דהילך (דס"א ע"א). לפי"ז מיושב קושית המהר"ם שיף דשפיר מקשה משתים דאף דאינו יכול לכפור מ"מ לא עדיף ממוסר לו מיד וע"כ ר' חייא סובר דהילך חייב אף במוסר לו מיד כנ"ל. ועכ"פ יש לומר דרש"י מתרץ בהא דכ' וכל משמעות השטר הילך היא שהרי הקרקעות משועבדים מל כך. והיינו לתרץ קושית מהר"ם שיף דדילמא משום דאינו יכול לכפור פטור לכך כתב כיון דהקרקעות משועבדים א"כ עדיף מהא דאינו יכול לכפור והוי הילך ממש כבעין כיון דאינו יכול למוכרם דיכול המלוה לטורפם מלוקח שיעבודו והוי כמו פקדון כנ"ל והבן:
ז) בדף (ה' ע"א) בתוס' ד"ה א"נ דטענו כלים וקרקעות מהכא משמע דטענו חטים ושעורים והודה בא' מהן דחייב דדוקא כלים וקרקעות פטור וכו' עיי"ש. ומקשים המפורשים דאיך יתורץ קושית הגמרא למ"ד דטוענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור. אך נוכל לומר לאותו מ"ד תי' השני בגמ' דמיירי בחפר בה בורות שיחין ומערות אכן לפי' הרשב"א שפי' דהא דמשני הכא בבורות שיחין ומערות היינו ג"כ שתובע שניהם קרקע טוב ושל בורות והודה באחת מהן וקשה כנ"ל. ועיין בשיטה מקובצת. ולעד"נ ליישב דהנה בפני יהושע כתב אתוס' ד"ה למ"ד הילך פטור דלמאי שכתבו בתוס' לעיל בד"ה אין נשבעין על כש"ק דמ"ד דשיעבודא דאורייתא מודה במקצת אינו נשבע אלא א"כ מחל לו השיעבוד וכו' א"כ ל"ק קושית הגמ' דאמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא הא איצטריך קרא להודאת מלוה ע"פ ולא מחל השיעבוד בכה"ג לא שייך לפוטרו מטעם הילך אלא מגזה"כ דש"ק היא. וא"כ ע"כ קושית הגמ' למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא עיי"ש. וראיתי דבר נחמד בס' שער יהודה שמתרץ לפי"ז קושית המפורשים הנ"ל דלמ"ד דס"ל דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור הלא הוא ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן. ולר"י דס"ל שיעבודא דאורייתא בב"ב (דקע"ה) לא הי' קשה קושית הש"ס. אך קושית הש"ס הי' למ"ד דס"ל של"ד והוא שמואל בב"מ ולדידי' הי' קושית הש"ס ושמואל באמת ס"ל דטענו חטים והודה לו בשעורין חייב כמבואר בשבועות (דף מ' ע"א) ובע"ב מסיק דרחב"א אר"י טענו חטים ושעורים פטור ולר"י ל"ק קושי' הגמ' הנ"ל כמש"כ עכת"ד ולעד"נ ליישב דהנה המהר"ם שיף מקשה בהא דמקשה הגמ' ולמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא וז"ל קשה הא במתניתין לקמן קאי על השומרין ש"ח אינו נשבע וכו' וקרא כי יתן איש אל רעהו וכו' הכל קאי על שומרין ובדידהו לא בעי הודאה במקצת דמ"מ מקשה אליבא דרמב"ח בסמוך דבעי מובמ"ק וע"כ בהילך לא פליגי עכ"ל. והנה בכתובות בסוגיא דהפוגמת ס"ל לרמב"ח דשבועה דפוגמת דאו' היא ומקשה לו רבא הא אין נשבעין על כש"ק. וכתבו המפורשי' דרב"ח ס"ל דלא אשכחן במתניתין רק דאין נשבעין על קרקעות אבל כש"ק לא שמעינן אלא משקלי וטרי' דשמעתין בב"מ (דף ה') ואיכא נמי שינוי' אחרינא ע"כ עיי"ש. וכאן אזלא הגמ' אליבא דרב"ח ולר"י דס"ל בשבועות (דף ל"ז) דאין מביאין קרבן אכש"ק ואין נשבעין על כש"ק. וכבר כתבנו דלר"י דס"ל שיעבודא דאורייתא בלא"ה לא קשה קושית הגמ' א"כ מיושב קושית הפני יהושע הנ"ל דלרב"ח לא מעטי' תורה דאין נשבעין על שטרות רק על קרקעות גופא והגמ' פריך רק מקרקע גופא כנ"ל עיי"ש. וא"כ ממילא מיושב קושית המפורשים דלמ"ד טוענו חטים ושעורין והודה לו באחד מהן פטור סובר דאין נשבעין על כפירת ש"ק כהא דרבא בסוגיא דהפוגמת וא"כ נוכל לומר לדידהו דהקרא קאי על מע"פ ולא מחל השיעבוד כקושית הפני יהושע הנ"ל והבן:
ח) עוד יש ליישב דהנה הרי"ף מביא בתחלה קושית הגמ' למ"ד הילך פטור אמאי איצטרך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא ותי' הגמ' כגון דטענו כלים וקרקעות וכו' ואח"כ מביא הברייתא סלעין דינרין וכו' ר"ע אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור דאם אמר שתים הוה פטור משום דהוה כפירת שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות עכ"ל. והקשה הל"מ למה ליה לרי"ף להטעם משום דהוה כפירת שיעבוד קרקעות הא טעם זה לא צריכין רק לר' חייא דסבר הילך חייב אבל למ"ד הילך פטור לא צריכין אנו לטעם זה. א"כ אליבא דהלכתא דפסקינן דהילך פטור קשה למה ליה להרי"ף למנקט הטעם דהוה כפירת שיעבוד קרקעות הא בלא טעם זה ג"כ פטור מטעם הילך. וכמו כן נקיט הרמב"ם (בפ"ד מה' טוען ונטען הלכה ה') דבשטר פטור משום דהוי הילך. והנה ראיתי בס' מנוחת אשר (אות ה') שכ' וז"ל והנה להבין במאי פליגי הרי"ף והרמב"ם. דהרמב"ם כתב דהטעם דפטור בשטר משום דהוה הילך והרי"ף כתב הטעם משום דהוה כפירת ש"ק ונראה דאזלי לשיטתי' דהנה תוס' הקשו למ"ד שיעבודא דאורייתא היאך משכחת דמודה במקצת יהא חייב שבועה מן התורה הא הוה כפירת שיעבוד קרקעות. ותירץ בתוס' דמחל לו השיעבוד. והקשה הפנ"י לפ"ז מאי פריך הגמרא למ"ד הילך פטור משבועה אמאי איצטרך קרא למעוטי קרקע משבועה הא איצטרך לי' בהודאת בעל פה ולא מחל לו השיעבוד והילך לא הוי דהא מלוה ע"פ אינו יכול לגבות מן הלקוחות דיכולין לומר דלמא פרע לך. בשלומא לפי סברת הרמב"ן המובא בהרא"ש בשבועות (דף ל"ז) דבאמת בכל מלוה ע"פ לא הוה כפירת ש"ק כיון דאינו יכול לגבות מן הלקוחות דיכולין לומר פרע לך שפיר. אבל לפי סברת הרא"ש שם וכמו כן סוברים תוס' בכאן דאע"ג דאינו יכול לגבות מן הלקוחות מ"מ הנכסים משועבדים לו והוי כפירת שיעבוד קרקעות ומ"מ הילך ודאי לא הוה א"כ מה פריך הגמרא. ונראה ליישב דהנה הרמב"ם כתב (בפט"ז מהלכות אישות הלכה כ"ה) וז"ל אם הבעל קיים והיא לא הביאה עדים שבתולה היתה והבעל אומר אלמנה נשאתיך ויש לה רק מנה צריך לישבע שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה ומשיג עליו הראב"ד ז"ל הא הוה כפירת שיעבוד קרקעות וכתב ה"ה דס"ל להרמב"ם ז"ל כיון דתיקנו הגאונים דגובין אף ממטלטלין לכתובת אשה שוב לא הוה שיעבוד קרקעות וצריך לישבע שבועת התורה שהרי הודה אף במטלטלין. רק הקשה המגיד הא הוי הילך. והקשה הלח"מ על המגיד איך מצאנו ידינו ורגלינו בב"מ (דף ד') דמשני הגמרא משום דהוי ליה כפירת שיעבוד קרקעות הא ב"ח וודאי יכול לגבות מן המטלטלין ולא הוה שיעבוד קרקעות. והוכיח מזה הלח"מ דאע"ג דיש לו שיעבוד מטלטלין מ"מ כיון דיש לו נמי שיעבוד קרקעות הוי כפירת שיעבוד קרקעות והנה להבין דבר זה והאיך תלוי זה בזה כיון דקרקע נמי משועבד לו הוי כש"ק הגם דיש לו נמי שיעבוד מטלטלין טעמא בעי למה. ונראה דהנה הדין בח"מ (סי' ר"ג) דיש פוסקים דאם אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם או דבר דמהני ביה זה הקנין עם דבר דלא מהני ביה הקנין לא קנה כלום. ויש בזה ג' דעות במרדכי. והנה בשו"ת נוב"י (מה"ק חחו"מ סי' כ"ו) כתב הטעם דכיון דמקנה שניהם בבת אחת ע"כ דמקפיד דלא יקנה זה בלא זה. וא"כ כיון דזה לא קנה אידך נמי לא קנה. ונפקא מיניה דהיכא דחזינן דאינו מקפיד על זה קני באמת. אמנם חתנו הגאון מ' יוסף אבד"ק פוזנא כתב בתשובה כ"ז דלאו בקפדה תליא מלתא מחמת שתלוי זה בזה שלא להקנות זה בלא זה רק מחמת שקנין הגרוע מעורב בקנין זה אמרינן דשדי תיכלא בכולא ומבטל כל הקנין והוה מעורב קנין הטוב בקנין הגרוע ונגרע הקנין הטוב ג"כ מחמת קנין הגרוע לפי"ז ה"ה הכא נמי כיון דמשועבד לו מטלטלין עם קרקעות והוה מעורב שיעבוד קרקעות עם שיעבוד מטלטלין ושדי תיכלא בכולא והוה כאלו המטלטלין הוה קרקעות. והנה דין זה מדמין הפוסקים לקני את וחמור בב"ב (דף קמ"ג) והנה בקני את וחמור פליגי רב המנונא סבר קנה מחצה ור' נחמן אמר לא קנה ולא כלום ור' ששת סבר קנה כולה לפי"ז כל הדין הוא רק לר' נחמן אבל לר' המנונא ולר' ששת לא אמרינן דשדי תיכלא בכולה. ולפי"ז הכא נמי לא אמרינן דמטלטלין חשובים כקרקעות וא"כ לר' ששת ולר' המנונא נשבעין על השטר. לפי"ז מתורץ קושי' הפני יהושע דקושית התוס' היה שפיר אי אמרינן כר"נ וא"כ ממילא הוי כפירת שיעבוד קרקעות הגם דאיכא ג"כ שיעבוד מטלטלין. אבל לר' ששת ליתא דין הנ"ל וא"כ מקשה הגמ' לר' ששת לשיטתו שסובר הילך פטור ולדידיה בשטר הוה כפירת מטלטלין או בכל מלוה וא"כ ליכא למימר דהקרא בא בכה"ג ודו"ק. והנה הרמב"ם והרי"ף מחולקים שם בב"ב דהרמב"ם פסק (פכ"ב מהלכות מכירה הי"ב) כר' המנונא דקנה מחצה והרי"ף פסק כר"נ דלא קנה כלום וא"כ להרמב"ם לשיטתו הוה שטר שיעבוד מטלטלין לכך צריך למינקט הילך. אבל להרי"ף לשיטתו הוה שפיר כפירת ש"ק לכך נקט הטעם משום דהוה כש"ק ע"ש. לפי"ז מיושב קושית המפורשים דהך מ"ד דסובר טוענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם דפטור סובר ג"כ כנ"ל כר"נ וכקושית התוס' דבכל מלוה ע"פ הוי כשרק וכקושית הפני יהושע כן יתרץ קושית הגמרא כנ"ל והבן. וכאן הוספתי קצת מאשר כתבתי בילדותי. ועי' לעיל בסי' קכ"ה:
הנני שארו
אוה"נ: