שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קכה
בשם ד' מ"ה למ"טמונים תרל"ח ביאלא. לכבוד י"נ מורי ורבי הרה"ג וו"ח מלמד להועיל מפורסם וכו' מ' צבי אהרן נ"י שיטנבערג בק' פיעטרקוב. מכתבו הנעים האיר מול פני וכו', ואשר שואל אותי מו"ר אם הנני שבע רצון מלימוד הישיבה לפני אדמו"ר הגה"ק אב"ד דפה שליט"א. אין כח בפי עטי לתאר לפניו וכו' (מקצת מן המקצת כתבתי בקונטרס "פתח הבית" (דף ג' ע"ב) והלאה בראש ספרי שו"ת "בית יחזקאל") ותלי"ש אשר הנחני בדרך אמת לבוא לחצרות קדשו ותקותי כי אבוא לתכלית הנרצה בעזהשי"ת:
א) ואשר השיב לי כ"ת על הקושיא שהקשיתי את אדמו"ר שליט"א ביום הראשון שבאתי ללמוד לפניו בגמ' קידושין (דל"ט) אמר לי' לוי לשמואל אריוך ספק לי ואני איכול. והקשיתי דבאיזה אופן מיירי ושל מי היו הפירות אם של שמואל היו איך נתן אותם ללוי הא אסור בהנאה ואפי' ליתן לפני כלבו אסור. ואם של לוי היו עכ"ז הי' לשמואל הנאה שיחזיק לו לוי טובה עבור שעשה לו השליחות וזאת ג"כ אסור. ושמואל ידע ודאי שהם ערלה וכסברת התוס' בפסחים (דכ"ב ע"ב) גבי אמה"ח לב"נ דדייק דמותר בהנאה מדקתני לא יושיט וכו' ומה שמחזיק לו טובה הר כמשתכר. ודוחק לומר דהכוונה ספק לי היינו שיהי' ספק לי גם זאת אם אתה עשית שליחותי והבאת לי הפירות א"כ ליכא החזקת טובה כעין תי' התוס' שם שלא בפני עכו"ם וכו' [כבר נדפס באריכות בספרי שו"ת פנות הבית סי' צ'] דברי כ"ת נחמדים וכן ישמחני מו"ר תמיד בחידושיו ברצוא ושוב. ועי' לעיל סי' ק"ח:
ועתה הנני למלאות רצונו אשר דרש ממני מו"ר לכתוב לו מאשר נתחדש אצלי ת"ל בלימודי עם תלמידי בביהמ"ד ואבקשו כי יכתוב לי חו"ד בזה:
ב) בסוגיא דשני 'כיסין' קשורין מצאת לי. בגיטין (דף נ"א ע"א וע"ב) שם בתוס' ד"ה תניא נמי הכי וכו' וקשה דליהימניה במגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד וכו' עיי"ש. והנה בס' פני יהושע הקשה בגמ' שני שוורין קשורין וכו' והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע. ופירש"י דהו"ל טענת ברי. ויש לדקדק מאי טענת ברי היא זו דהא קיי"ל הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה וא"כ מצי למיטען החזרתי לך שלא מדעתך כגון לגינה וחצר המשתמרת. ואפילו את"ל דאיירי שהמוצא טוען שהחזיר לידו ממש אפ"ה להימן במגו שהחזיר שלא מדעתו. ותי' לשיטת הפוסקים דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה. וכן כתב שם עפי"ז ליישב קושית התוס' הנ"ל על שיטת רש"י דלא גרס תניא נמי הכי דרש"י לשיטתו דסובר דמגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן כדמשמע ברש"י ב"מ (דף ג' ע"א) דפי' בהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מובמ"ק הטענה ישבע היינו דקשיא ליה דליהוי כמשיב אבידה ולא פירש כפירוש התוס' דקשיא לי' לרבה דלהימן במגו משמע דרש"י סובר דמגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן ועד"ז ראיתי בקרבן נתנאל גיטין (פ"ה סי' ד' אות מ') שכ' ודקתני במתני' המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקן עולם כגון בשוורים והמחזיר הודה מעצמו ובעל אבידה אינו יכול להשיבו בטענת ברי כיון דמנתחי מהדדי. וא"ת בזה ל"ל תיקון עולם בלאו הכי נאמן מכח מיגו י"ל דס"ל לרש"י דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה מש"ה קאמר דלא ישבע משום תיקון עולם עכ"ל. והנה באמת מקשים הראשונים לשיטת הסוברים דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה א"כ מה פריך רבה מ"מ אמרה תורה מבמ"ק הטענה ישבע ופי' דלהימני' במיגו דכ"ה הא הוה מיגו לאפטורי משבועה ותי' התומים (בכללי מיגו ס"ק קי"ג) דהא דל"א מלאמ"ש משום דמיגו אינו הוכחה ברורה ולכך לא מהני לאפטורי משבועה והיינו דוקא היכי ששני הטענות שוים בממון כגון בנאנסה במיגו דהחזרתי דלא מרויח ממון רק מצד טענה מעלייתא בזה ל"מ לפטור משבועה אבל במקום שיוכל לטעון ולהרויח מעות כמו מובמ"ק במיגו דכ"ה במיגו מעליא כזו מהני אף לפטור משבועה עיי"ש. והובא בשמעתין בס' זכרון שמואל א"כ לפי"ז מיושב רק קושית התוס' הנ"ל. דליהימניה במיגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד דבזה ליכא שום הרווחת ממון. אבל אכתי יקשה קושי' הקרבן נתנאל דלמה לי התיקון עולם הא יש לו הרווחת ממון ע"י מיגו. אבל באמת לשיטת רש"י דמפרש קושית רבה במובמ"ק משום משיב אבידה ומיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן כלל ניחא שפיר כנ"ל:
ג) שם בגמרא מפני מה אמרה תורה וכו' והאי בכוליה בעי למכפריה לי' והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז וכו'. וראיתי בס' מעייני הישועה כתי"ק למסכת ב"מ מש"ב הגה"ק מו"ה ישראל יונה לנדא אבד"ק קעמפנא זי"ע (בדף ג' ע"א) שכ' וז"ל שם והאי בכולה בעי דנכפרי' וכו' צווחי קמאי דקמאי ביחוד רבינו מוהרי"א בספרו תה"ד (בפסקים קי"ג) בלשון זה אך למותר וקשה לעמוד על דבריו יעו"ש. וי"ל עפ"י שכבר נתקשו כולם לפירש"י לקמן ד"ה ובכולה בעי דלודי וכ"ת נימא חשוד אממונא וכו' אין זה שייכות לדרבה דמקודם וזה תמוה. ונלע"ד עפ"י קושי' חמורה הנ"ל שהביא באו"ת בכללי מגו לדאביי דאמר משום ספק מלוה מנ"ל לרבה מה"ת חזקה אין אדם מעיז וכו' הא ל דאין לו מגו משום דאין לו ספק מלוה רק על מקצת וע"ש שמביא תי' מספיק בשם אסיפת זקנים מדברי מוהר"ש די ווידאש דאין לומר ספק מלוה רק בטלית שתופס משום ספק מלוה אבל בהלואה או פקדון מסתמא אין מלוה או מפקיד למי שיש לו ספק מלוה זו סברת רבה ע"ש היטב. ולפ"ז למה דס"ל לרבה דאין השבועה מחמת ספק מלוה דבהלואה או פקדון לא שייך זה רק דהתורה הטילה שבועה מחשד שרוצה לכפור הקשה שפיר יהא נאמן במגו והוכיח שפיר מן התורה חזקה אין אדם מעיז וכו'. ושלא נימא דטעם שבועה מחשש ספק מלוה ואין ראי' לומר חזקה וכו' אסיק רבה והאי בכולה בעי דנכפריה דחשדינן בו באמת כי רצונו לכפור בכל. והיינו כיון שהלוה לו בלא סהדי בע"כ אין לו ספק מלוה. וא"כ בע"כ מה דאינו נאמן במגו דכפר בכולו משום חזקה וכמו דאסיק והאי דלא כפר חזקה וכו' ושוב יש קישור לדרבה לדבריו יוקשה נימא חשוד אממונא וכו' והיינו זולת דרבה י"ל דלא חשדינן אותו שכופר רק מחשש ספק מלוה ואינו חשוד אממונא רק למה דאסיק רבה להוכיח מן התורה חזקה וכו'. והיינו דבהלואה ליכא למיחש לספק מלוה. ובע"כ טעם השבועה מחשד שכופר ושרצונו לכפור בכל כדאסיק רבה לעיל. וז"ש רש"י וכ"ת מיגו דחשוד אממונא וכו' לזה אסיק רבה ובכולה בעי דלודי וכו' ואשתמוטי וכו' כנלענ"ד עכ"ל הזהב. ולפי דברי קדשו מיושב שפיר קושי' התוס' על רש"י דפי' במימרא דרבה דאיצטרך לאשתמוטי משום טעמא דחשוד אממונא חשוד אשבועתא והתוס' תמהו דהא מסקינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשוד וכו'. ולהנ"ל ניחא די"ל דרש"י פסק כשינויא דאביי דהחשש משום ספק מ"י. וא"כ כאן במלוה דלסברת מהר"ש די ווידאש ליכא טעם דספק מלוה ישינה ונשאר הקושי' נימא סשוד אממונא חא"ש וצריך לטעם דאשתמוטי. ומיושב גם קושי' התוס' על רש"י מנסכא דר' אבא דאמרינן מתוך שאיל"מ דשם י"ל דלא הוי חשוד דיש סברא דמשים ספק מלוה ישינה תפס וחטף הנסכא והבן:
והנה אמרתי לתרץ כל הקושיות הנ"ל עפ"י דרכו בקודש בהקדם מש"כ בס' טיב גיטין בשמעתין וז"ל אבל הרב בעפנ"י נתקשה לאביי דס"ל חיישינן לספק מלוה ישינה א"כ י"ל דאין לו ספק מ"י כ"א על מקצת ולכן אינו כופר בכולו ובאמת שהוא קו' כת קודמין והובא באס"ז ב"מ עיי"ש. (והוא כנ"ל קושי' האו"ת). והנה שמעתי רבים מתרצים קושי' בעפ"י ז"ל ע"פ דברי רמב"ן ז"ל בשמעתתא דס' מלוה דתי' אהא דקשיא להו לקמאי בשינויא דאביי דמשני שמא מלוה ישינה יש לו עליו דא"כ לימא ולטעון הכי ותירץ הוא ז"ל די"ל דחפץ בטלית ואי דעובר על לא תחמוד אינו נפסל דבלא דמי משמע להו ע"ש. ולפ"ז קושי' רבה על מובמ"ק במעות דהא כתיב כסף או כלים בקרא. דל"ל דטוען משום מלוה ישינה דא"כ לימא ולטעון הכי. וביאור דבריהם דאף דמסיק דחיישי' שמא ס' מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ אם יטעון ס' מלוה לא יהי' נאמן מ"מ ה"ל למטען ודאי מלוה במקום טענתו דהשתא שטוען להד"מ ואומר שקר בודאי ה"ל למטען מלוה ודאי דעכ"פ שמא יש לו המלוה וה"ל עכ"פ טענתו בס' אמת משיטעון ודאי שקר וכו' עכ"ל. א"כ מיושב שפיר דמביא הגמ' והאי בכוליה בעי למכפריה ליה היינו דרבה דייק דע"כ משום חזקה דא"א מעיז ושלא נימא דטעם שבועה מחשש ספק מלוה ישינה ואין ראי' לומר חזקה וכו' אסיק רבה והאי בכוליה בעי דנכפריה דחשדינן לי' באמת כי רצונו לכפור הכל והיינו כיון דבמעות אין שייך סברת ספק מלוה ישינה דא"כ לימא ולטעון הכי א"כ בע"כ מה דאינו נאמן במגו דכפר בכולו משום חזקה וכמו דאסיק והאי דלא כפר חזקה. ולמה דס"ל לרבה דאין השבועה מחמת ספק מלוה ישינה משום דבמעות ליכא סברא דסמ"י כנ"ל רק דהתורה הטילה שבועה מחשד שרוצה לכפור והקשה שפיר יהי' נאמן במגו והוכיח שפיר מן התורה חזקה דאין אדם מעיז וכנ"ל. ושוב יש קישור לדרבה לדבריו יוקשה נימא חשא"מ חא"ש והיינו זולת דרבה י"ל דלא חשדינן אותו שכופר רק מחשש סמ"י ואינו חשוד אממונא רק למה דאסיק רבה להוכיח מן התורה חזקה וכו'. והיינו דבמעות ליכא סברא דסמ"י ובע"כ טעם השבועה מחשד שכופר ושרצונו לכפור בכל כדאסיק רבה לעיל. וז"ש רש"י וכ"ת מיגו דחשוד אמחא"ש לזה אסיק רבה ובכולה בעי דלודי ואשתמוטי וכו' ולפי"ז מיושב ג"כ קושי' התוס' לרש"י דלקמן מסיק דלא אמרינן חאמחא"ש ולהנ"ל ניחא דשם דוקא לענין חפץ יש סברא דסמ"י אבל במובמ"ק במעות ליכא טעם דסמ"י ושפיר קשה נימא חשוד אממונא וכו' וכנ"ל ועי' בספרי שו"ת פנות הבית סי' ע"ג שכ' בענין זה ביותר ביאור: ד) שם בתוס' ד"ה מפני וכו' אבל מדחייביה רחמנא שבועה בע"א אין להוכיח דכ"ה פטור דאי חייב מאי נ"מ מע"א כיון דבלא"ה חייב שבועה דאיצטריך להיכא שאין הבעלים יודעין והעד מעיד שגנב לו או שהיה חייב לאביו עכ"ל, הנה מפורסמת הקושיא בשם ש"ב הגאון רשכבה"ג מוהר"ר משולם ז"ל אבד"ק פרעשבורג על הא דתי' התוס' דנ"מ בטוענו בספק על פי עד הא אכתי מוכח מזה דכופר הכל פטור דאי לאו הכי מאי הועילה התורה במה שמחייב העד לשבע נגדו אם הבעלים טוענין מספק על פיו דהא זה יכול לעשות טצדקי למפטר נפשיה שישלם לו מה שתובע ממנו ואח"כ יתבענו שלקח ממנו ממון שלא כדין וא"כ אם היה זה שכנגדו כופר אותו בודאי לאמור כדין לקחתי היה צריך לשבע כדין כ"ה דחייב לשבע מה"ת וכעת שטוען באמת איני יודע א"כ יהיה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואין עד המסייע פוטר היכא שהוא מחויב שבועה ואי"ל כמבואר בהרא"ש פ"ק דב"מ וא"כ הפוכי מטרתא למה לי ומה הועילה התורה בע"א אלא ע"כ דכ"ה פטור ועיין מה שתירץ בס' מפורשי הים ב"ק (פ"ז אות ל"ו) ובס' שער יהודה (דף נ"ח ע"ב) בסברא חדשה:
ולעד"נ לתרץ דהנה בס' טיב גיטין הקשה על דברי התוס' שכ' אבל מדחייבה רחמנא שבועה בע"א וכו' דאיצטריך להיכא שאין הבעלים יודעים וכו' עכ"ל. למ"ש המרדכי פ' שבועות הדיינין דטעמא דאין נשבעין על טענת שמא משום דה"ל משיב אבידה א"כ כל כה"ג דכ"ה נמי חייב שפיר נשבעין בטענת שמא כיון דל"ל מיגו ואולי באמת הוא טעמא דשבועת שומרין דלא בעי הודאה במקצת דנשבעין גם על שמא א"כ ליתא לדיחוי של התוס' וכו' עיי"ש. אכן לפענ"ד לא קשה כלל דכונת התוס' היכא שאין הבעלים יודעין והעד מעיד שגנב לו או שהיה חייב לאביו היינו שלא הי' יודע לתבוע את שכנגדו וא"כ לא קשה כלל דהא דנשבעין על טענת שמא היינו באם יודע לתבוע את שכנגדו עכ"פ ע"י שמא שהדבר ספק לו שמגיע לו מחבירו אבל כאן כונת התוס' דצריך ע"א לענין טוענו בספק ע"י העד היינו באופן שבלא העד לא הי' יודע כלל שיש לו תביעה על חבירו באופן שהספק הוא בלא הוי לי' למידע כגון שגנב לו או שהי' חייב לאביו. ולפי"ז מיושב קושית הגאון ר' משולם ז"ל דהא שיטת התוס' (בב"ק דמ"ו ע"א) דבלא הוי לי' למידע לא אמרינן מתוך שאיל"מ וא"כ כיון דכאן ע"כ מיירי בלא הוי לי' למידע כנ"ל משום קושית הטיב גיטין א"כ לא הוי אמרינן מתוך. ושפיר תי' דדילמא כ"ה חייב ואי דישלם לו ויחזור ויתבע אותו והוא טוען ספק ויהי' מתוך זה אינו דהא באם הוא טוען בספק עפ"י עד ע"י ספק דלא הוי לי' למידע לא יהי' מתוך כנ"ל והבן:
ה) עוד יש ליישב קושית הגאון מהר"ם מפ"ב ז"ל הנ"ל דהנה המהר"ם שיף בב"מ הקשה על הא דרצו תוס' לדייק דכ"ה פטור מע"א הא באמת בכ"ה דאינו יכול להעיז פטור מטעם חזקה דאא"מ כמו שכ' התוס' קודם א"כ י"ל דצריך ע"א שיהי' חייב שבועה במקום דאינו מעיז דמטעם כ"ה הי' פטור והע"א מחייבו שבועה ואכתי מנ"ל לפטור כ"ה במקום דיכול להעיז כגון בבנו עיי"ש. והנה בשו"ת עץ החיים (ח"א סי' י"ד אות ב') נדפס בשמי לתרץ דכיון דחזקה דאא"פ ת"ז עדיף מע"א א"כ במקום דיש חזקה דאא"מ אפשר אין ע"א מחייב שבועה וע"כ דצריך ע"א לחייב במקום דיכול להעיז א"כ מוכח שפיר דכ"ה פטור ביכול להעיז דאל"כ למה לן ע"א עיי"ש. ולפי"ז מיושב שפיר קושית הגאון הנ"ל דכיון דכל הוכחת התוס' מע"א שמחייב שבועה במקום שיכול להעיז ועל זה תירצו בתוס' דילמא כ"ה במקום שיכול להעיז חייב ומ"מ צריך חיוב דע"א במקום שיכול להעיז לטוענו בספק עפ"י עד כגון שגנב ממנו או אביו הלוה לו וא"כ תו לא קשה דאם נאמר דכ"ה חייב א"כ הע"א לא יוכל לחייב שבועה בטוענו בספק דהא יוכל לשלם ויחזור ויתבענו כנ"ל ויהי' כ"ה ויתחייב להחזיר זה אינו דהא התובע שנעשה עתה נתבע יהי' כ"ה דאינו יכול להעיז ובאם יש חזקה דאינו מעיז באמת יפטור. אבל אכתי הנתבע הראשון דהוא כ"ה דיכול להעיז נגד בנו שמא חייב שפיר וע"י הע"א יתחייב בטוענו בספק ואין הכ"ה מהנתבע דומה לכ"ה של התובע שנעשה עתה נתבע ע"י שיתבע אותו הממון חזרה מה ששילם לו הוא עצמו דנגדו יהי' הכ"ה פטור מטעם דאינו מעיז. וראיתי סברא כזאת לתרץ קושי' הגאון ר' משולם בס' זכרון שמואל בשמעתין עפ"י דרכו באופן אחר עיי"ש:
ועיין תירוץ על קושית ר' משולם בס' אהבת ציון כתובות דף י"ח ע"א) עפ"י סברא דאם נאמר כ"ה חייב מה"ת לא יהי' בזה דין מתוך עיי"ש. אכן מקושית התוס' על רש"י בסוגיא דעירוב פרשיות לא משמע כן. שוב ראיתי באה"צ שם שהרגיש בזה. ובתוך דברי אלה יש איזה הוספות מאשר כתבתי אז למו"ר ז"ל:
דברי תלמידו אוה"נ: