שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קיז
ב"ה ג' ב"ב ל"ה למסב"י תרצ"ג ווארשא. לכ' ש"ב י"נ הרה"ג וכו' מ' פנחס ליבוש שי' תאומים פרענקיל ראבד"ק וויעליטשקי. א) מכתבו האיר מול פני ובו הוא כותב וז"ל:
ראיתי בהסכמת כ"ג לס' קיש"ע מ"ש מדברי זקינינו רבינו החכם צבי זי"ע ע"ד השלאטין למרור. וראיתי להג' הרידב"ז בפי' הירושלמי (ברכות פ"ו) שהניח בצ"ע דברי זקינינו הח"צ דבסאלאטא אין בהם מרירות וסיים בצ"ע ונפלאתי על דבריו דהא השורש בהם טעם מרירות ובפרט דכן נהגו גאונים וצדיקים זי"ע ושמעתי שפ"א שלח זקני הדברי חיים זצ"ל שליח מיוחד מצאנז לעיר פעסט מהלך רב לקנות שלאטין עבורו לפסח. וגם חידוש לי למה אינם נוטלים שלאטין גם לכורך ועי' בסידור דו"ז. הגה"ק היעב"ץ זי"ע עכ"ד. והנני בתשובה מאהבה:
ב) דזה לשון זקני בשו"ת חכם צבי (סי' קי"ט):
לזכות את הרבים בענין מצות אכילת מרור ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא שמצוה לחזור עליו כי הוא הראש והראשון השנוי במשנתינו הוא הירק הנקרא בלשון אשכח סאלא"ט ובלשון ספרד סאלאט"א ושם העצם שלו הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי בתורגמא בקיאין בטוב פתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל לא ידעו מה הוא ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא לפ"ד מקצת חכמים ונפק מיניה חורבא כי הן רבים עתה עם הארץ שאינם אוכלין אפי' כחצי זית מחמת חורפיה ושהוא מזיק באכילתו חי ומבטלים מצות מרור ואף החרדים אל דבר ד' ואוכלים כזית מהקרי"ן מסתכנים בו כי באמת במקום שחזרת שהוא הלאטוגא סלאט שכיח כמו בערי אמשטרדם והמבורג ושאר ערי אשכנז אף שהוא עודנו קטן מאד קורא אני על הקרי"ן סכנה ואין בו מצוה וכל אשר נגע יראת אלהים בלבו יקיים מצוה כתיקונה ויקנה הלאטוגא סאלאט לשם מצות מרור אף אם הוא ביוקר והירק שקורין בהמבורג אינדיבי"ן ובאמשטרדם אנדייב"י הוא עולשין השנוי במשנתינו וגם בו יוצאין ידי חובת מצות מרור אם אין לאטוגא סאלאט מצוי עכ"ל:
ג) ובשו"ת דבר משה מה"ת (סי' צ"ח אות ס') כ' וז"ל:
וזאת לדעת כי לקיים מצוה מהמובחר באכילת מרור ראוי לחזור ולהדר על חזרת שבו עיקר המצוה והוא מין שקורין שאלאטין ובזה יוכל לקיים המצוה כתיקונה לאכול כזית ואמנם ידעו להזהר בנפשם שלא יהי' מה"ב ולזאת יפקחו עין ולב לבדוק ולנקות אותו מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאד בימי הפסח ואינם ניכרים לחלושי הראות. כ"כ בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' קל"ב) והעיד על רבותיו שכך היו נוהגים והוא אחריהם להדר אחר שאלאטין למרור כמ"ש א"ז (הח"צ בסי' קי"ט) כי עיקר המרור הי' שאלאטין ועל החריין קורא הוא סכנה ולא מצוה ואמנם כ' הגאון בשו"ת ח"ס שם כי רגיל הוא לדרוש זאת בשה"ג כי החיוב לבודקו מרחש תולעים ע"י אנשים מצוינים ביראת חטא יעו"ש. ומדי דברי בזה זכור אזכור מה ששמעתי מפקפקים על הבוחרים בירק שאלאטין למרור והלא אין טועמין בשאלאטין שלנו טעם מרור כלל ולדינא דגמרא צריך להיות תחילתו מתוק וסופו מר ובשאלאטין אין טועמים טעם מר אף בסופו. ואמנם באמת טועים הם בפי' מאמר חז"ל (פסחים דל"ט) תחילתו מתוק וסופו מר שהם חושבים שהפירוש הוא כשלועסו בפיו בסוף אוכלו הוא מר והו' טעות גדול והפי' הוא תחילתו מתוק בתחילת גידולו כשהוא עדיין קטן וסופו מר כשהוא גדול יותר מדאי וכן הו"א בדוק ומנוסה בהירק שאלאטין כי בתחילת גידולו הוא מתוק וכשגדילים הרבה הוא מר כלענה ועי' ירושלמי (פ' כ"ש הלכה ה') ובמפרש שם. ובמקומות שאין שאלאטין מצוי יוכל ליקח גם תמכא שקורין חריין לצאת בו יד"ח מרור ואמנם יראה שלא יהי' כמוש כי אין יוצאין בכמושין ולכן יראה לשרותו במים ויזהר שלא ישרה מעל"ע במים דאי שרה במים מעל"ע הוי כבוש וקיי"ל דאין יוצאין בכבושין ולזאת יראה לסלקו מהמים קודם שיעור מעל"ע ובערב פסח שחל בשבת מותר ליתן המרור במים בשבת. שוב ראיתי עתה בס' ריח דודאים להגש"פ ובס' אמרי כהן פ' שמות לי"נ הרב הגאון מ' מאיר שי' אבד"ק מאנקטוב:
ד) ולברר הדבר יותר הנני להביא בזה מש"כ בס' אור כשלמה (דף ל"א ע"א) וז"ל:
על אשר נפשך תתפלא על אשר בחרו בשלאטין לקחת אותו למרור של מצוה כו'. שמעתי כי ראית בס' חק יעקב (סי' תע"ג) וכמו כן בשו"ת ח"צ (סי' קי"ט). אמנם רואה אנכי כי בדבר אחד טועה אתה בדמיונך בפי' מאמרם ז"ל תחילתו מתוק וסופו מר אתה מדמה שהפי' הוא כשמכניס אותו לתוך פיו בסוף אכלו הוא מר לא כן אחי כי הפי' הוא תחילתו מתו בתחילת גידולו כשהוא עדיין קטן וסופו מר כשהוא גדול יותר מדאי וכן הוא בשלאטין כשגדלים ביותר מכשיעור הם מרים כלענה ואינו ראוי לאכילת אדם כלל אבל תחלת גידולם כשהם קטנים הם מתוקים אבל מרור דמצוה א"צ להיות לו טעם מר כלל:
והכי מפורש בירושלמי פסחים (פ' כל שעה) וז"ל חזרת התיבון והרי חזרת מתוק כל עצמו אמר ר' חייא כל עצמו אימתילינון לחזרת מה חזרת תחלתו מתוק וסופו מר כך עשו לאבותינו במצרים בתחילה הושב את אביך ואת אחיך במיטב הארץ ואח"כ וימררו את חייהם עכ"ל הירושלמי ופי' המפרש וז"ל שנינו במשנה שחזרת יוצאין בה למצוה דמרור והיא היותר קודמת והקשה לזה בעל התלמוד כי התיבון הוא כמו מיתיבי וכו'. ותירצו שתחילתו מתוק וסופו מר ר"ל כשנשלמה גדילת העלין ובאים לידי יובש להוצאת זרע ואז אותן העלים הם מרים ע"ש באורך:
עוד אומר לך ראי' על שחזרת הוא שלאטין והוא חסא שאמרו רז"ל מהא דאיתא בברכות (פ' הרואה) אצל בר הדיא אמרי לי' חזן חסא על פום דנא.
לאביי אמר עיף עסקך כחסא. לרבא אמר מריר עסקך כחסא. ופי' רש"י עיף עסקך כפול בריוח כחסא שהיא רחבה וכפולה מריר עסקך שנאוי לכל ומרה תהי' הסחורה שלך עכ"ל רש"י. התבונן שפי' על עיף רחבה וכפולה וזה אינו שייך בקרי"ן ודומיו רק אצל שלאטין שייך רחבה וכפולה. ועיין בתרגום אונקלס שבכל מקום שנא' בתורה מלת כפול כמו כפול עשו את החושן ודומיו ת"א עיף וכו' ע"ש. ע"כ הנוטלין שלאטי"ן למרור יפה הם עושים כי כפי משמעות הגמרא ירושלמי ובבלי החסא הוא השלאטי"ן שהם כפולין עלין ע"ג עלין ומר הוא בסופו ונכון:
ומה שאמרת שאינך יודע מאין יצא להם מה שלוקחים צנון לכרפס כי לא נזכר בשום פוסק. דע ידידי כי בש"ע (סי' תע"ג) תמה המג"א למה בחרו בפיטרזיי"ל ואמת הדבר כי גם בעיני יפלא רק אחרי שהכלל בידי מקובל מרבותי כי מנהג ישראל תורה היא ואם אין נביאים הם בני נביאים הם. ע"כ חפשתי למצוא טעם ראה זה מצאתי טעם ברור ע"פ מאמרם ז"ל בירושלמי (והובא בערוך ערך כרפס) וז"ל מאי כרפס אמר ר' חנינא פיטרזולאני עכ"ל ואני שאלתי אצל בעלי הלשונות והוגד לי שפיטרזייל נקר כן בכל הלשונות פיטרזייל ואולי בעת ההוא הי' ראוי לאכול כמות שהוא חי וכעת נשתנה טעמו כמו כמה וכמה דברים זולתו שנשתנה טבעם לעת הזאת ואינו ראוי לאכילה כעת כמו שהוא חי ע"כ יפה התפלא המג"א:
ע"כ אני אומר. כי יפה עושים אותן האנשים שבחרו בצנון. ויש להם על מה שיסמוכו. והוא ע"פ מה שיסד הפייט (ביוצר של שבת הגדול). המתחיל "אל אלהי הרוחות לכל בשר" וכו'. וז"א שקיל גרגירא או כרפסא או כוסברתא או חסא. ויטבול בחרוסת ויברך בורא פרי האדמה. וכדאכיל מצה אחת משלש מצות ואין ברכה עמה. מחצה בקערה ומחצה בשולחן להשימה. עכ"ל הפייט. התבונן כמה פליאות יש בפייט הזה לכאורה. הא' איך כ' כאן כוסברתא או חסא. וחסא אין כאן מקומו. כי מקומו אח"כ. אחר שעשה המוציא. וכמו שיסד שם הפייט. לוקח פרוסה ויברך לאכול מצה במלל. ובהדי ההוא דהמצה אוכל וכולל. ומברך בחזרת לאכול מרור וטיבל ובולל. והדר אכיל מצה ומרור בלא ברכה וכורכו בבת אחת כהלל. ואין כאן מקום חסא כלל. ומה ענינו לכאן. הב'. החרוזים נשתנו בחרוז הזה מכל החרוזים שלפני ושלאחריו. כי בפייט הזה תמצא שכל בית הוא בנוי מד' חרוזים. עיין עליהם. וכמו שהתחיל. אל אלהי הרוחות לכל בשר. חוק לעמו מסר. והזהירם בכתב מוסר. לבדוק חמץ אור לארבעה עשר. וכן בכל הבתים ד' חרוזים. דוק ותשכח. ובבית הזה התחלתו הוא ב' חרוזים. שוים בחרוז. שקיל גרגירא או כרפסא. או כוסברתא או חסא. הרי כאן שני חרוזים. ואח"כ תמצא בית של ג' חרוזים. ויטבול בחרוסת ויברך בורא פרי האדמה. וכדאכיל יחצה אחת משלש מצות ואין ברכה עמה. מחצה בקערה מחצה בשולחן להשימה. עכ"ל. ומה נשתנו הבתים האלו משאר הבתים. אמנם אומר לך שטעות נפל בכל הדפוסים.
ובמקום "חסא" צריך להיות 'חמא' והוא צנון בלשון גמרא. עיין במקומו בפ' ע"פ ובמס' ע"א (דף כ"ג סוע"ב). ולפ"ז גדול יהי' כבוד הבית הזה. כמו הראשונים והאחרונים מן ד' חרוזים. ובהיות כן יוצא לנו מזה שדעת הפייטן הוא ליקח צנון לכרפס, ע"כ יש להם עמוד ברזל להשען עליו ונכון:
עכ"ז אומר לך דבר חדש עוד בענין זה. שלפענ"ד כל האוכל צנון לכרפס צריך ליזהר שלא יאכל צנון שלם. אפי' הוא פחות מכזית. עיין של"ה שצריך ליזהר שלא יאכל כזית כרפס בכדי שלא יתחייב בברכה אחרונה ע"ש.
וכשאוכל צנון שלם הוא ברי'. ומבואר בש"ע (א"ח סי' ר"י סעיף א') שהוא ספק אם צריך לברך אחריו ברכה אחרונה. והוא מהירושלמי הובא בתוס' ברכות דף הנ"ל:
אבל יש לספק עוד בדבר ע"פ מ"ש המג"א (סי' תע"ה ס"ק ה') בשם פסקי מהרי"א וז"ל ואפי' אכל הברי' שלם לא מקרי ברי' לצאת בפחות מכזית דהא אין יוצאין בשרשים עכ"ל. ובצנון ג"כ אין דרכו לאכלו עם השרשים לגמרי וצ"ע. מ"מ לפענ"ד לצאת ידי הכל אין לאכול צנון שלם לכרפס וצ"ע: ה) ובס' ברכת הפסח (דט"ז) כ' וז"ל:
אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור. א) בחזרת שקורין בלשון אשכנז סאלאטין ואינו מצוי בזמן הפסח רק במדינות החמות (ובזמנינו הוא מצוי למכור גם בכל המדינות ובפרט בעיירות הגדולות). ב) בעולשין שקורין אנדיבי. ג) בתמכא שקורין קריין (או חריי). ד) בתרבינא (אין מבואר פירושו בל"א). ה) ובמרור שקורין ווערמוט והוא לענה. וקבלו חכמים שאין שום מין ירק מר נקרא בשם מרור סתם אלא חמשה מיני ירקות אלו (תע"ג וש"ע הרב סכ"ז). אף על פי שכל חמשה מינים אלו נקראים מרור בלשון תורה מ"מ מד"ס מצוה לחזור אחר חזרת (סאלאט) אפי' לקנותו בדמים יקרים. ואעפ"י שהחזרת אין בו מרירות מ"מ כשהוא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאד ומפני כך היא נקראת מרור ומצוה לחזור אחרי' אף כשהיא מתוקה לפי שמצות מרור הוא זכר למה שמררו המצריים את חיי אבותינו בעבודת פרך והם נשתעבדו בהם בתחלה בפה רך על ידי פיוסים ונתנו להם שכר ולבסוף מררו את חייהם בעבודה קשה לכן יש לאכול החזרת שתחלתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה ואם אין לו חזרת יחזיר אחר עולשין ואם אין לו עולשין יחזיר אחר תמכא ואם אין לו תמכא יחזיר אחר חרחבינא אם אין תרחבינא אזי יקח המרור דהיינו לענה ואם אין לו אפי' מרור יקח איזהו ירק מר שירצה לפי שיש אומרים שכל ירק מר הראוי לאכילה (וכשמחתכין בו וסוחטין אותו במקום חתוכו יוצא ממנו מוהל לבן כחלב) ופניו מכסיפין דהיינו שהעלה שלו אינו ירוק מאד רק נוטה קצת ללובן הנוטה לשחרות שקורין בלייכליך. ומכל מקום יאכל בלא ברכה. ואם אין לו גם זאת טוב שיאכל איזהו ירק אחר שיש בו מרירות קצת לזכר בעלמא וא"צ כזית בזה (שם וש"ע הרב סעי' ל' ל"א):
ושם בהערה פ"ז סי"ב העיר שהמגיד הטעה את הגאון בעהמח"ס הואיל משה שהביא (בסי' ט') שרבינו הקדוש מצאנז זי"ע הי' לוקח למצות מרור חריין בלתי נמלל יע"ש. דזה אינו אמת דגם הוא זצ"ל הי' נוהג לאכול סאלאטין על מצות מרור כידוע לכל. גם מה שהובא שם בשמו וצ"ל דבר זר בעניני הברכה בעת חוליו ג"כ אינו אמת ויען שכתב לי בעהמח"ס טעמי המנהגים דלכן הביא זאת בספרו משום שכן שמע גם מחסידי צאנז לכן בהיותי בצאנז בשנת תרס"ט על הלולא של מרן זצ"ל חקרתי ודרשתי הדק היטב ומצאתי כמו שכתבתי שגם בעת חוליו אכל סאלאטין למצות מרור ובברכת על אכילת מרור כדינו. ולא כמו שהובא שם בשמו דבר שלא הי' מעולם:
ז) וא"כ הדבר ברור ולא קשה קו' הרידב"ז. גם, מה שתמה כ"ת למה בכורך אין נוטלים שלאטין אינני מבין. כי כשאני לעצמי ת"ל על כל חג הפסח הנני מהדר ומכין לי ולב"ב שלאטין גם לכורך. ועי' לעיל בסי' ק"ז. ושם הבאתי גם בנוגע לבדיקה מתולעים. שהזהיר הגאון חתם סופר ז"ל בדרשתו בשה"ג את אשר כ' בסו"ס מאמר מרדכי להה"צ ר' מרדכי מנדבורנא ז"ל דמי שאוכל שלאטין בלי בדיקה יברך ב' ברכות א' בורא פרי האדמה על השלאטין וב' שהכל על התולעים שבהם בדרך צחות. וגם אני זעירא הנני נוהג ת"ל בכל דרשת שה"ג להגיד אזהרת הח"ס ז"ל. והנני ש"ב ידידו עוז: