אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן קיג

סימן קיב

בשם ה' י"א אלול תרנ"ג פלונסק. לכ' י"נ הרב הגאון הג' וכו' מ' חיים שי' ברלין אבד"ק קאברין:

א) מכתב גי"ה האיר מול עבר פני. ואשר העיר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל (סופ"ב דמס' סוכה) שכתב וז"ל: וירידת הגשמים בתחילת הסוכות רמז כי השם אינו מקבל מעשיהם ברצון עכ"ל. וכ"ג התפלא ע"ז דמ"ש בתחלת הסוכות דוקא הא בכל ימי הסוכות אמרו כן במשנה שם משלו משל וכו' לעבד שמזג כוס לרבו וכו' ומנ"ל להרמב"ם לומר דזה הוא בתחילת הסוכות דייקא וראיתי מש"כ בזה בשו"ת ויחי יעקב חאו"ח סי' ל"ו:

ולדעתי י"ל ע"ד שכ' בס' בכורי יעקב בשה ס' ח"ה הובא בס' ילקוט הגרשוני (או"ח סי' תרל"ט) וז"ל:

וקבלנו שלא אמרו דהוי כמוזג כוס לרבו וכו' אלא כשלא ירד גשמים קודם ימי החג ופתע פתאום נתקשרו שמים בעבים בהתקדש החג וירדו גשמים. אכן אם כבר היו יורדים גשמים בטרם התקדש החג ונמשכו עד החג אין כל מאומה בזה וגשמי רצון ברכה ונדבה הוי עכ"ל והבן. ועיין בס' מקור חיים (אות שס"ב) מש"ב הגה"ק מצאנז ז"ל. ובס בית יעקב בח"ת לסכות. ובס' פתחא זוטא ה' סוכה תרל"ט. ובס' טעמי המנהגים החדש ח"ג. ובס' קול אליהו פ' אמור. ובס' נהר שלום (דף ל"ח). ובס' פרי דוד (דף ב'):

ב) עוד הקשה כ"ג וז"ל:

ראיתי בס' רבינו בחיי (פ' אחרי) בפסוק השוכן אתם בתוך טומאותם. אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם. וזה הי' דעת ר' יהודה ז"ל שהי' אומר שמסככין בדבר המקבל טומאה ומטעם הכתוב הזה הי' אומר כן אע"פ שאין הלכה כמותו עכ"ל. והן לא נמצא בכולי תלמודא לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בתוספתא מי ומי שיאמר שמותר לסכך בדבר המקבל טומאה לא ר' יהודה ולא שום תנא או אמורא אחר. ואדרבה לחד מ"ד בפ' הישן (דף כ"א ע"ב) טעמו של ר' יהודה במשנה שם דהסומך סוכתו בכרעי המטה אם אינה יכולה לעמוד בפ"ע פסולה. הוא מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. ושם בירושלמי (פ"ב ה"ב). הרי דפוסל ר' יהודה אף במעמיד הסוכה בדבר המקבל טומאה. ומאיזה מקור לקח זה רבינו בחיי ז"ל. ודבריו הפלא ופלא:

וח"א תירץ לו דהנה הקשה הכפ"ת בסוכה (דף ל"ז) האיך אמר ר' יהודה דאין מסככין אלא בד' מינים שבלולב הלא אינו יכול לסכך באתרוג שהוא דבר המקבל טומאה. ומ"ש דלר"י מסככין בענפי עץ של אתרוג. כבר כ' בס' בכורי יעקב בקונ' ת"ב שזה דוחק שיקרא עץ האתרוג מין הפרי אף שטעם עצו ופריו שוה. ולכן תירץ הוא דהא דמסככין באתרוגים לר"י היינו בלא הוכשר לקבל טומאה. וכיון דלדעה הזאת אין מקבלים טומאה אע"ג דראויים לקבל טומאה מ"מ מסככין בהם. וע"ז קאמר רבינו בחיי ז"ל דאנן לא קי"ל כוותי' דר' יהודה בזה. אלא אע"ג דעכשיו אינו מקבל טומאה מ"מ כיון דראוי לקבל טומאה ע"י הכשר שוב אין מסככין בו. וז"ש רבינו בחיי ז"ל שרבי יהודה הי' אומר שמסככין בדבר המקבל טומאה. היינו בדבר הראוי לקבל טומאה. ומטעם הכ' השוכן אתם בתוך טומאותם הי' אומר כן אע"פ שאין הלכה כמותו וכו' עכ"ל:

ולדעתי י"ל ע"פ מש"כ בס' כתנות אור (סו"פ ברכה באו"ח שם) דבאמת לר"י לאו כל ארבעה מינים בעינן אלא סגי באחד מהם ע"ש מה שהאריך. א"כ באתרוג י"ל אה"נ דאין מסככין בו. והארכתי בזה ואכ"מ:

ועתה נ"ל ע"פ מש"כ בס' מאסף דרושי (ח"ב דרוש ו'). וא"כ י"ל דעד עזרא הי' שפסקו כר' יהודה וכקושי' הכפ"ת דאתרוג מקבל טומאה או ראוי לקבל טומאה. ובא עזרא וסייעתו והשמיעו לעשות סוכה מכל דבר. א"כ איש לא נעדר עשה סוכה שלא מדבר המקבל טומאה. ועיין ילקוט הגרשוני בנחמי' ח'. ובמלבי"ם שם:

ג) אגב אכתוב לכ"ג עוד איזה ענינים. במס' סוכה (דף ל"ה ע"א) עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימים ולא א' כשיש גדולים באים הקטנים. י"ל ברמז להורות באתר"ג אל תבואנו רגל גאוה. ולא נערים דוחפין את הזקנים. ועיין בסו"ס מאמר מרדכי מזקני הרה"ג החסיד ר' מאטיל זצ"ל מקאלשין ובגמ' נדרים (דף מ') שבנין נערים סתירה. ובגמ' ב"ק (דף צ"ז ע"ב) איזהו מטבע של ירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עה"ק מצד אחד [ובתוס' שם הגרסא מבר"ר מכאן. ושם דפח"ח בעיון יעקב בפי' העין יעקב שם] היינו דוד האב. ושלמה הבן. הי' מצד אחד ומכאן. ולא הי' להבן הקטן דעה אחרת מאביו הזקן רק שניהם עמדו מצד אחד. אז הי' ירושלים עיר הקודש, אבל כאשר הי' קמצא האב. בחברה אחת. ובר קמצא. היינו הבן בחברה אחרת. ולא הי' יכול להיות במסיבה אחת עם אביו קמצא הזקן ומדור הישן. אז בא החרבן בעוה"ר. ולא יכלה ירושלים עה"ק לעמוד. וזה ומי האיש אשר בנה בית ולא חנכ"ו. היינו שאיננו הולך בחינוך שניתן לו. רק בונה לו בית חדש. ילך וישוב לביתו לבית אבותיו. ובויק"ר פכ"א זקן נכנס עמי ויצא עמי. היינו לילך שלובי יד עם הזקנים. וזה אף שקטנים באים עדיין נותנים קיום לזקנים ושואלים בעצתם. ולא בגאוה ובוז לדור הישן כימינו אלה בעוה"ר וזה מורה ד' מינים כמבואר בויק"ר פ"ל אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת וכו'. ועיין בס' בית הלוי פ' ויגש (דף כ"ד). ואכמ"ל:

ופי' בכתוב (עמוס ב') וחקיו לא שמרו ויתעום כזביהם, דבתורה יש חוקים ומצות. והחוקים הם דברים שאין להם מבוא בהשכל להשיגם וע"כ שמירת החוקים הם קשים קצת יותר משמירת המצות והמשפטים אחר שאין שכל האנושי מחייבן ומשיג אותם. ולהחוקים צריך חיזוק יותר באמונה, וע"כ עונש העובר עליהם לכאורה נראה דיהי' קטן מהעונש העובר על המצות המובנים בשכל האנושי. כי בחוקים היצה"ר מתחזק יותר וכאמרם במדרש דעל החוקים היצה"ר ורשעים מונים לישראל. אמנם רואים אנחנו בחוש אשר כל אפקורסי הזמן. הכפירה והכחשת האמונה לא בא להם מחמת רוע מזגם שקשה להם להאמין דבר שאינם משיגים בשכלם. רק אדרבה כל המינות שלהם בא להם ע"י אמונה. שראה באיזה ספר וסמרטוט דברי מינות. הגם שהכותב הי' בור ריק גם משכל האנושי. והוא מאמין לכל דבריו וסומך עליו כסומא בארובה לכפור בתוה"ק. ונמצא הכפירה באה להם ע"י אמונתם וכפתי מאמין לכל דבריו הכוזבים. "היוגענד" הקטנים אומרים על אבותיהם מדור הישן. הזקנים והגדולים שהם אבערגלויבער. ונהפוך הוא. שהזקנים יש להם אמונה אחת. האמונה הקדומה מאבותינו ממעמד הר סיני והמה הצעירים הנם "האבערגלויבער" שמאמינים לכל כזבן ריק ופוחז לכל קל ובעל תאוה. לכל צעיר שקרן. וחבר שובב ופתי. לכל הנדפס בעלה נדף. וכל מי שבא להסית אותם לכפור בקבלת אבותיהם וזקניהם. המה מקבלים דבריו ומאמינים לו. ומבזים לכל קודש מדור הישן.

וע"ד המבואר במדרש רבה פ' נח פ"ל בוז שהיו מבזים עליו וקרי ליה ביזיא "סבא". ובמת"כ שם זקן מבוזה. היינו הצעירים מבזים לזקנים. וזה שהתאונן הנביא וחוקיו לא שמרו. דלא רצו להאמין בחוקים. ויתעום כזביהם. דלהכזב ששמע משקרן אחד האמין בהם לתעות מהתוה"ק. ועיין בבכורות (דף ח') דאשכח ינוקי מלעיל. סבי מלתחת. היינו ע"ד ירהבו הנער בזקן. ובש"ס סוטה (דמ"ט) זקנים יעמדו מפני קטנים היינו הסבי דבי אתונא הלכו בשיטת הפילוסוף האלכסנדרוני דזקן צריך לכבד את הצעיר. כי לעת זקנה השכל נחלש יחד עם החומר. ולא כן דתוה"ק והדרת פני זקן. וזקני ת"ח כ"ז שמזקינין וכו' דכל שיזקן האדם נחלש החומר. ונעשה בן חורין מתאוות הגוף. ואין התאוה מעור עיני השכל. ודעתן ניתוספת (שבת קנ"ב). וזה שאחז"ל עד אברהם לא הוי זקנה (ב"מ דפ"ז). אף שחיו יותר. אבל לא כיבדו להזקן. והוי משתעי עם יצחק. היינו הבן הי' הבעל דעה:

ד) בש"ס סוכה (דף ל"א ע"א) ת"ר סוכה גזולה וכו' אבל גזל עצים וסיכך בהן ד"ה אין לו אלא דמי עצים וכו' ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן אמרה ליה ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוי יתבי צווחה ולא אשגח בה רב נחמן אמרה ליה איתתא דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צוותא קמייכו ולא אשגחיתו בה אמר להו רב נחמן פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד וברש"י שם אבל גזל עצים וסיכך בהן אין זו לא גזולה ולא שאולה דקנינהו בשינוי מעשה ושינוי השם ועוד משום תקנת השבים אינו צריך לסתור בנינו אלא יחזיר דמים וכו' וברש"י ד"ה לאבוה לאברהם אבינו ילידי ביתו שמנה עשר וג' מאות וברש"י ד"ה אלא דמי עצים דתקנת חכמים היא זו על המריש הגזול וכו' מפני תקנת השבים וכו' עיי"ש. רבים מהמפורשים כבר תמהו בזה. דמה שייכות לטענתה הא דהיה לאברהם אבינו שי"ח עבדים. וגם קשה על רש"י ז"ל דמקודם קאמר בגזל עצים וסיכך בהן דיש קנין שינוי ותקנת השבים. ואח"כ סיים בהא דאמר רב נחמן פעיתא היא משום תקנת השבים ולא כתב גם משום קנין שינוי. ופשוט י"ל דההיא סבתא אמרה תוכחה נגד הריש גלותא וכולהו רבנן שלא למדו מאאע"ה אשר מסר את נפשו עם שי"ח עבדים להציל את לוט. ועכ"ז אמר למלך סדום הרימותי ידי אל ה' אל עליון וכו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וכו' והמה לקחו מעצים שלה לסוכתם. אכן לענינינו יש לפרש דאיתא בש"ס נדרים (דף ל"ב ע"א) אמר רבי אבוה א"ר אלעזר מפני מה נענש א"א ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו וכו' ור' יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנא' תן לי הנפש והרכוש קח לך וכו'. והנה בריש הגוזל בתרא ילפינן דהגוזל ומאכיל את בניו אם יש בעין צריכין להחזיר ואם לאו לא. מקרא דאשר גזל אם כעין שגזל שיש בעין יחזיר. ובתוס' ב"ק (דס"ה ע"ב) כ' דצריך תרי קראי הא דב"ה דהן ולא שינויהם והא דרבה דאשר גזל. דמקרא דרבה ילפינן אף שינוי החוזר לברייתו. אכן בריש הגוזל איתא דשינוי החוזר הוא דרבנן. א"כ למאי דילפינן דהגוזל ומאכיל את בניו וכו' מאשר גזל א"כ ל"ל קרא להא דשינוי קונה ואפשר דסובר דשינוי החוזר לברייתו הוא דרבנן או אליבא דמ"ד דשינוי לא קני. והנה לפי הלימוד דהגוזל ומאכיל דאם יש בעין חוזר א"כ הוצרך אאע"ה להחזיר הנפשות דכן השיב באמת בלעדי אשר אכלו הנערים היינו שכבר אינו בעין. והוא לקחם מגזלנים היינו מהמלכים לכן לא החזיר אבל הא דהי' בעין היה מחויב להחזיר. וכ"כ בספר כתנות אור פ' לך דטעם שהחזיר אאע"ה מה שהי' בעין ולא מה שאכלו כנ"ל דמה שאכלו הוא גזיה"כ והשיב את הגזילה וכו' כעין שגזל יחזיר ולא בהגוזל ומאכיל את בניו עיי"ש ועכצ"ל דנענש א"א מפני שעשה אנגרייא בת"ח. ולפי"ז אין לפרש הא דוירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות דאליעזר הוא דחושבניה הכי הוי כמבואר בנדרים שם. רק דבאמת עשה אנגרייא עם שי"ח ת"ח. אבל מ"ד דנענש שהחזיר הנפשות הוא סובר דרק אליעזר הוי דגימטריא שי"ח. וסובר כרבה דקרא אשר גזל דשינוי קונה א"כ הכל ניחא דההיא סבתא ידעה רק הא דיש היתר על הסוכה הגזולה משום דשינוי קונה ולסתור היתר זה אמרה דהי' לאבוה שי"ח עבדים. ולא כמ"ד דאליעזר גימטריא הכי הוי. א"כ הא דנענש א"א משום דעשה אנגרייא בת"ח. אבל הא דהחזיר הנפשות היה מן הדין דקרא דאשר גזל בא ללמד דאם ישנו בעין חוזר. א"כ אין ללמוד דשינוי החוזר לברייתו קונה. ובאמת בהא דעצים לסוכה דהיה שינוי החוזר לא קנה. לכן אמר רב נחמן פעיתא דא דאף לשיטתה שאין היתר מטעם שינוי אכתי יש עכ"פ היתר מטעם תקנת מריש ועיין מה שפי' בכונת הגמ' הזאת בס' נחלת יעקב פ' אמור:

איברא דיש ליישב הא דלא כ' רש"י אח"כ בהא דר"נ משום שינוי רק משום תקנת השבים בלבד גם עפימש"כ בחידושי ח"ס לפ' לולב הגזול בד"ה איתתא דה"ל לאבוה וכו' דכל טענתה היתה לבטל ההיתר דתקנת מריש דדוקא סך עצים מה שאכלו שי"ח עבדים קשה להחזירו אבל בדבר מועט אין תקנת השבים עיי"ש דפח"ח א"כ לפי טענתה השיב ר"נ דיש תקנת מריש:

ה) ובמק"א אמרתי לפרש עפ"י שהבאתי לעיל (סי' ל"ג) קושי' זקני המקנה (סי' ל"ה) דהיאך הועיל שליחות אאע"ה לאליעזר הלא קי"ל אין שליחות לעבד כש ס גיטין (כ"ג). והמקנה מתרץ שם דבעבד קי"ל יד עבד כיד רבו והרי הוא כגופו דרבו ואין בעבד שלו דין שליחות ותירצתי עפ"י דברי הפדר"א (פט"ז) דאברהם שיחררו לאליעזר והוי בר שליחות ע"ש:

והנה גוף קושית זקני המקנה וגוף פי' שלי מצאתי שכבר אמורה עם הספר של כת קודמין בס' נחלת בנימין עה"ת ומחברו הי' גאון גדול בשנת ת"ם יעו"ש (מצוה פ"ה) אבל גוף דברי המקנה וגם כפלו בס' פנים יפות (פ' חיי שרה) הוא על הפוסקים דאין שליח עושה שליח ואברהם היא שלוחו של יצחק והוא עשה לאליעזר שליח. וע"ז תי' וכתבתי משום דעבדו הוי כו'. וכ' לחזק סברא זו דעפ"ז א"ש הרי אין שליחות לעבד ע"ש (לעיל סי' ל"ג) וא"כ דברי ליתא. וגוף דברי המקנה שהק' מדין אין שליח עושה שליח. ובע"כ מוכרחין אנו לתירוץ המקנה דעבדו כגופו ומיושב בזה התרי תמיהות שהק' המקנה:

ו)וזה כמה אמרתי ליישב דברי הש"ס (סוכה ל"א) הנפלאים כחידה סתומה ואין פותר למו עפ"ד המקנה והמח"א הנ"ל. וז"ל הש"ס:

ההיא סבתא דאתאי עמי' דר"נ א"ל ר"ג וכולהו רבנן בסוכה גזולה הוו יתבי צווחה ולא אשגח בה ר"נ אמרה לי' איתתא דהו"ל לאבוהא תנת מחה ותמני סרי עבדי צווחה קמייכו ולא אשגחיתו בה אמר להו ר"נ פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד ע"ש. ומי לא יתפלא על חידה כזו מכמה טעמים. הראשון וכי משוא פנים יש בדבר הנוגע בתורת ה' בעסק ממון ובעסק הנוגע למצותיו לשאת פנים בשביל שהיא בת עשירים גדולים מצוקי תבל. השנית דכל כוונתה לפרש"י שם הוא שהיא בת אאע"ה. וגם זה רק צחוק הוא אטו יחוס זה של אאע"ה הוא רק נוגע לה והלא גם הר"ג וכולהו רבנן הם מעוטרים בכתר תפארת הזה. השלישי פלא דמשמע דרק מחמת זה שהיא פעיתא לזה הוציא הדין דאין לה רק דמי עצים אבל אם לא היתה כעסנית הי' הדין להחזיר לה העצים גופייהו ודבר זה הוא תמוה דכי בשביל כך יהי' הדין מעוות לנגדה וכה"ג לא מצינו:

אולם נ"ל דהנה מצינו גבי אאפ"ה שלא רצה ליקח מכל הרכוש אשר לקחו מהמלכים אשר רדפו אחריהם. והדבר טעמא בעי. וי"ל דהנה יש בזה שני דיעות דמפשטא דקרא משמע דרדף עם שי"ח עבדים. אכן בש"ס נדרים מ"ט אית דאמרי דהי' רק אליעזר לבד דמספר שמו כך והנה לדעת האומר דהי' רק אליעזר לבד י"ל דהא דלא רצה אאע"ה ליהנות מכל הרכוש משום דזה הי' נס שלא כדרך הטבע דאיש אחד ינצח כ"כ וקי"ל דאסור ליהנות ממעשה נסים עיין ש"ס תענית (כ"ד ע"א) וברש"י ד"ה אלא כאחד מעניי ישראל וש"ס נדרים (ריש דף נ') וזכורני דגם השל"ה כתב טעם זה. אבל להסוברים דהי' באמת שלש מאות ושמנה עשר עבדים וא"כ אין זה נס מפורסם כ"כ היוצא מגדר הטבע ועכצ"ל הטעם שלא רצה ליהנות מכל השלל דהוא מטעם גזל ועיין ש"ס חולין פ"ט דקרי לי' בשם גזל דאמרו שם קשה גזל הנאכל כו' שנאמר בלעדי אשר אכלו הנערים ע"ש. ולכאורה קשה דהרי הוי יאוש ושינוי רשות דהרי סתם גזל הוי יאוש בעלים וגם הי' שינוי רשות מעבדי א"א לאברהם ומה גזל איכא. ועכצ"ל דמעבד לרב שלו לא הוי שינוי רשות וכמ"ש המקנה והמח"א דכיון דיד עבד כיד רבו ממילא הוי כגופו דרבו ואין כאן ש"ר והוי גזל וא"ש שלא רצה לקחת מכל הרכוש:

ומעתה אור זרוע על דברי הש"ס סוכה הנ"ל. דר"נ לא הי' חושש לקול זעקת האי סבתא דצווחא דר"ג ורבנן יתבי בסוכה גזולה דחשב יען דעבדיו הם היו הגוזלים ולזה לגבי דידי' הוי ש"ר ויאיש דסתם גזילה הוי יאוש בעלים ולא אשגח לקולה והאי סבתא פיה פתחה בחכמה לסלק מר"נ טעם זה והראתו לדעת דבעבד שלו לא הוי ש"ר דכגופו דמי ולזה רמזה לו דהי' לו לאברהם שי"ח עבדים ואעפ"כ לא רצה ליהנות ומוכח מזה דזה לא הוי שינוי רשות. וגם הא צוותא קמייכו וא"כ א"א לומר בזה סתם גזילה הוי יאוש כיון דאתם רואים שאין אני מייאש א"ע וא"כ למה אין מחזירין לי וא"ש. ור"נ לאחר שראה שהיא תוציא קול גנאי ולעז אם יחזירו לה גוף העצים שהוא וכולהו רבנן ישבו עד עתה בסוכה גזולה מאחר שהיא קולנית וקול צווחה ברחובות תשמיע ולזה ר"נ שהי' ריש גלותא שלל ממנה זכותה כי העוז בידו מכח הפקר ב"ד הפקר וכדרך שמצינו בש"ס גיטין (נ"ה) בחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שמכפרת כדי שלא יהיו הכהנים עצבים וע"ש ברש"י ד"ה אוקמוה רבנן דמשום הפקר ב"ד הפקר הוא וע"ש בתוס' ד"ה כי היכי וערש"י בר"ה (כ"ט סע"ב) דגנאי הוא שנוציא לעו טועים על עצמינו. ולזה חרץ משפטה דמשום זה דפעיתא היא אין לה בכל תביעתה רק דמי העצים אבל לא הם ממש וממילא תהי' מסולק עפ"י דרך זה החשד ולעז שישבו בסוכה גזולה כיון דאין גוף העצים שלה ולא יהי' ר"נ ריש גלותא וכולהו רבנן דר"ג עצבים בחשד שישבו בסוכה גזולה:

וביותר יצדק פס"ד זה של ר"נ דהי' בדין זה מדיינא דחצצתא וצוה להחזיר לה עכ"פ דמי העצים והוא עפמש"כ דר"נ דהי' ר"ג חרץ משפטה עפ"י הפקר ב"ד וכמ"ש בסמוך. והנה האחרונים חידשו דהפקר ב"ד דהוי הפקר אין בכוחם רק הפקעת רשות מבעליו אבל אין בכוחם להפקיע מהבעלים ולהקנותו לשני עיין מק"ח (סי' תמ"ח) והג"פ (סי' ק"כ) ובשו"ת בית אפרים חו"מ (סי' ח') ומח"א ה' מכירה (סי' ב') וישועות יעקב (אהע"ז סי' כ"ח) וכ"כ באס"ז לב"ב (דף ק') ותוס' גיטין פ' התקבל והכ"מ (פ"ט משביעית הט"ז) דכן הוא דעת התוס' ע"ש. ולכן בצדק הורה דבגוף העצים מסולק כחה. אבל צוה להחזיר לה דמי העצים. דאין בכח הפקר ב"ד אף להקנות להשני. וזה נפלא מאוד להבין דברי חכמים וחידותם:

ז) ועוד נ"ל להסביר פס"ד של ר"נ במה ששלל הזכות מהאי סבתא ע"י שהיא פעיתא עפמש"כ השיטה מקובצת פ"ק דב"מ בסוגי' דתקפו כהן גבי שתק ולבסוף צווח. דסברא היא כיון שצווח לבסוף וחזינן דהאי גברא צווחן הוא ואפ"ה שתק בתחילה איכא למימר אודויי אודי לי' אבל אם שתק גם לבסוף ובא לפני ב"ד לקבול ל"א אודויי אודי לי' אלא אין דרכו וכבודו לצווח ע"ש. וה"נ דכיון דאנו רואין בהך סבתא דהיא צווחנית ומדוע שתקה בתחילה בשעה שחטפו ממנה העצים איכא למימר דשתקה כאילו נתרצית ליקח דמי מתירן ועכשיו צווחת ולזה אמר פעיתא היא דא צווחנית היא ומ"ט שתקה מעיקרא ולזה אין לה אלא דמי עצים לבד. וי"ל עוד כיון דאנו רואים שלא נתביישה לבוא בקול צווחה לפני ריש גלותא ולמה לא באתה בתחילת חטיפת העצים ש"מ דמחלה מתחילה על גוף העצים וכדרך שמצינו בש"ס גיטין (נ"ח ע"ב) כיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל אחולי אחיל. וה"נ כאן דהי' ר"נ ר"ג ולמה לא באתה תיכף וזה נ"ל נכון דוק בדברי וימצא נחת:

ומה מאוד ימתק לחיך מליצת ר"נ בקריאתו שם זה פעיתא היא דא. דהנה שם פעיתא נופל על המדברת דברים שאינם גמורים ואמיתים כמו האשה שמדברת עם הילד שהם דברים ואינם בשלימות ערש"י סוטה (י"א ע"ב) וכן ה"נ באשה הזאת הגם שמדבריה דר"ג ורבנן בסוכה גזולה הוו יתבי משמע שתובעת להחזיר לה גוף העצים מ"מ אין דבריה בשלימות. וזה נחמד ונעים. וגדולה מזה האופן שעשה ר"נ עפ"י דין דהפקר ב"ד לסלק חשש טועים ממנו מצאתי בירושלמי (פ"ד דקידושין ה"ו) דאם ת"ח טעה בהוראה דרשאי לעשות איזה טצדקי וערמה להעלים מבנ"א טעותו:

ח) וכבר כ' אלי הגאבד"ק קימפלינג (עיין לעיל סי' ל"נ) דבגוף הדבר שכ' זקני המקנה והמח"א דיען דאמרינן יד עבד כיד רבו ממילא הוי כגופו דרבו ובכל דבר אף במצוה. לדעתי דבר זה ליתא ורואה אנכי דבמחכ"ת של העקנה אישתמיט ממנו ש"ס ערוכה במנחות (צ"ג ע"ב) שם מבואר להדי' דאי אשמעינן הני תרתי שליח ועבד דלאו כגופי' אבל אשתו כגופי' דמיא ע"ש והרי מבואר להדי דעבד לא הוי, כגופי' דאדון ודלא כהגאון המקנה ומח"א וכן תמי' גדולה עליו מה שסובר דכמו דמצינו בש"ס ב"מ (צ"ו) לענין שאילה בבעלים ובפ"ק דב"מ לענין מציאה דזוכה לרבו דכן ה"נ לענין שליח במצוה ובמחכ"ת אשתמיט ממנו דברי האס"ז (לב"מ צ"ו) בשם הראב"ד דרק לענין ממון אמרו כן ולא בש"ד. ונראה לי ראי' מפורשת דלא כהמקנה מש"ס מנחות (צ"ג) הנ"ל דקאמר שם ידו דאתי למעט יד עבדו ויד שלוחו ויד אשתו ופריך שם וקאמר וצריכא דאי כתב רחמנא חד הו"א למעוטי עבד דלאו בר מצות הוא אבל שליח דבר מצות הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך ע"ש. ובש"ס ב"מ (צ"ו) מסקנת הש"ס דעבד עדיף משליח משום דידו כיד בעה"ב. ובמנחות איפכא שמעינן. אע"כ מוכח מש"ס זו כדברי האס"ז בשם הראב"ד דלענין שליח במצוה ל"א יד עבד כיד רבו. וזה ראי' עצומה ודברי המקנה נפלאים בתרתי:

וראי' עוד לזה מפ"ד דשבועות מי"ב דאם שילח ביד עבדו להשביע דאינו חייב בקרבן שבועה וקשה דלמה בכאן בשאילה דכתיב בעליו אפ"ה מהני ע"י עבדו ג"כ דהוי כרבו אע"כ מוכח דלא בכ"מ אמרינן יד עבד כיד רבו וכהאס"ז בשם הראב"ד ודלא כהמקנה:

וחדאי נפשאי דמצאתי בשו"ת ספר יהושע להגאון מטארנאפאל (ת' רל"א) שמביא דברי הפנים יפות ותמה עליו וכ' ג"כ דל"א בכל מקום יד עבד כיד רבו רק במציאה ושאילה. וכן תמה עליו במ"ש דהוי כגופו דרבו וכן בשו"ת חתם סופר (או"ח ת' קע"ו) תמה על ח"א שם. וכן בשו"ת שואל ומשיב (ח"ב ת' ק"י) וחידוש גדול עליהם שכל הגדולים לא זכרו מש"ס מנחות הנ"ל.

עכ"ל הגאון הנ"ל:

ט) עכ"פ לענינינו נדחה נמי הדין החדש שהמציא זקני המקנה שם להקל במה דקי"ל בש"ע (סי' ל"ה) דעבד פסול בשליח הגט דזהו רק בעבד של אחרים אבל באם יהי' העבד שליח הגט מרבו שלו דמהני אע"ג דהוא אינו בקידושין וגיטין מ"מ כיון דיד עבד כגופו דרבו והו"ל כאילו רבו בעצמו נותן הגט ע"ש:

) י) ובגוף קושית זקני המקנה שהק' בהא דאברהם בשליחות אליעזר דהרי קי"ל אין שליח עושה שליח. נלענ"ד דכיון דאברהם דעשה שליח לאליעזר הי' במעמד יצחק בנו וכמ"ש המקנה שם וכל כה"ג דבעל העובדא שעליו הדבר מוטל עומד שם בזה הוי כאילו הוא עצמו עושה הדבר ערש"י יבמות (קי"ד ע"א) בעושה ע"ד אביו. וברשב"א בחידושיו לשבת (קכ"א). ומג"א (סי' תל"ד ס"ק ט') בשם המהרי"ל ובמג"א (סי' תרע"ו ס"ד) בשם הב"ח דבעומד אצל השליח הוי כאילו הוא עושה בעצמו. ועיין ש"ע אהע"ז (סי' ל"ז ס"ז) ברמ"א שם שכ' דהאב יחזיק ביד בתו הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין. או יעמוד אצלה בשעה שמקבלת דהוי כאילו קיבל בעצמו ע"ש. ומעתה מיושב קושית זקני המקנה על נכון ולק"מ דהא יצחק הוי קאי התם וכמ"ש המקנה שם:

דברי ידידו אוה"נ:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה