שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קיא
ב"ה יום ה' תצוה תרס"א פלונסק:
ליד"נ ש"ב הרב הגאון וכו' מ' מנחם חיים שיחי' לנדא אבד"ק
נאווידואהר:
הנני בזה לבקשו כי יבוא על חתונת בתי ת' וכו' וכו':
א) אגב ארשום דלולא דמסתפינא הייתי מתרץ קושית זקיני הגה"ק המקנה הובא בפ"ת אהע"ז סי' ס"ד. סק"ה על הרמ"א שם ממש"כ הרמ"א באו"ח סי' תקנ"א ס"ב דנוהגין להחמיר שאין נושאין מי"ז בתמוז וכו' תיפ"ל שהוא לאחר חצי חודש עיי"ש. דאפשר דכונת הרמ"א כאן וביו"ד סי' קע"ט דכשהלבנה במילואה איכא סימנא טבא ומזלא אבל אח"כ ליכא לא סימן טוב ולא סימן רע ח"ו. וכן משמע מדברי הר"ן בסנהדרין סו"פ ד"מ שמשם הוא מקור דברי הרמ"א ז"ל שכ' ואין בזה משום מנחש כמו שנהגו לישא נשים במלואה של לבנה לסימן טוב עיי"ש א"כ חזינן שלא כתב דאין נושאין בחסרון לבנה משום סימן רע. וכן ראיתי בלבוש יו"ד סי' קע"ט ס"ב שכ' הא דאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה אינו אלא לסימן טוב בעלמא עיי"ש. ולא כ' להיפך דאיכא ח"ו סימן רע וחשש כ"ש להנושא בחסרון הלבנה. א"כ ניחא דאחר י"ז בתמוז אז איכא ח"ו סימן רע:
ב) ולפ"ז יצא לי דבלא קיים פו"ר בודאי מותר דהלא באמת הי' קשה לי לר"ת בביצה (דל"ו) דמותר לקדש אשה בשבת ויו"ט לקיים פו"ר אף דהוה איסור המפורש במתניתין שם ואיך לא נאמר דמותר מחצי חודש ולמעלה דהוא רק לסימנא. ושומר מצוה לא ידע דבר רע וכ"כ באמת הגאון ר"ש קלוגער ז"ל בסו"ס נדרי זריזין ח"ב בקונטרס יוסף דעת סי' מ"ט דמי שלא קיים פו"ר מותר לישא והוכיח כן מאבל עיי"ש:
אכן אמרתי דאין ראי' מאבל דהוא משום איסורא. א"כ בלא קיים פו"ר מותר. אבל בהא דהוא משום סימן רע אין חילוק וכאשר לזה רמז בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ה לענין נשואין בימים האלו אף שיהי' הרבה צדדים להקל כי חמירא סכנתא מאיסורא הרי דבמקום סכנה אין להתיר גם שאסור לישא נשים עד ט"ב זה רק אם קיים פו"ר אבל אם לא קיים מותר ומה שנהגו לאסור גם אם לא קיים זה מטעם דלא ניחא לי דאין נושאין גם בלא קיים פו"ר. אבל אם נאמר כדברינו דליכא סימן רע ח"ו רק דבמילוי לבנה איכא סימן טוב לפ"ז בודאי בלא קיים פ"ו צריך להיות מותר. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שנ"ה שפסק דאין לעכב הנשואין. ויש להאריך בזה. יורני חוו"ד בזה:
ג) כן יורני חו"ד בענין קדושין בלילה שהובא בבאר היטב אהע"ז סי' כ"ו. והארכתי בזה. אך טרדותי מרובים ולא אוכל להאריך. וקצת ארשום בקצרה. בענין הרמב"ם פ"י מה' אישות דאין נושאין בע"ש ולא בא' בשבת שמא ישחוט בן עוף. וה"ה שם כ' דעכשיו נהגו בששי דצ"ע שלא כ' דנהגו גם בא'. וכן צ"ע בש"ע אהע"ז סי' ס"ד ס"ג שכ' דפשיט המנהג לישא בע"ש ולא הזכיר מיום א'. ועיין בשו"ת הרמ"א סי' קכ"ד שאין נושאין ביום א' כחוקות עכו"ם. אכן י"ל עפמש"כ זקיני המקנה באהע"ז שם דלאו דוקא א' בשבת אלא הכונה על מוש"ק דעל א' בשבת ליכא חשש שמא ישחוט בן עוף כדאיתא בש"ס כתובות ד"ה יום עיוה"כ ביום א' עיי"ש. גם בכתובות (ד"ג) דמק' הגמ' ותנשא ביום א' עיי"ש. א"כ ניחא דביום א' מותר רק במוש"ק אסור. ובמוש"ק באמת המנהג דאין נושאין. ולפ"ז משמע דדוקא במוש"ק אסור משום שמא ישחוט בן עוף אבל בלילה אחרת מותר. עוד הארכתי בזה הרבה. וע"ז השיב לי הרה"ג הנ"ל:
ד) הביא כ"ת קושיית המקנה בחידושיו לאה"ע סי' ס"ד על מ"ש הרמ"א באו"ח סי' תקנ"א ונוהגין להחמיר שלא לישא נשים מי"ז בתמוז ואילך תיפוק לי' שהוא לאחר חצי חודש וכבר כתב המח' ביו"ד סי' קע"ט דנהגו שלא לישא רק במילוי הלבנה עיי"ש. וכ"ת האריך בזה לומר דהא דאין נושאין נשים רק במילוי הלבנה הוא לסימן טוב אבל אין זה סימן רע. והביא דברי הר"ן סנהדרין ס"פ ד"מ ודברי הלבוש ביו"ד סי' קע"ט ס"ב א"כ י"ל דלאחר י"ז בתמוז הוה סימן רע וחמיר טפי. ולפ"ז י"ל דבלא קיים פו"ר מותר כמו שכתב הר"ת בביצה (דל"ו) לענין שבת ומכ"ש לענין דחצי חודש ומעלה דהוא רק לסימנא ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ומ"ש המג"א בסי' תקנ"א סק"ח דמה דאסור לישא נשים עד ט"ב זה רק אם קיים מצות פו"ר ומה שנהגו לאסור אף אם לא קיים הוא משום דלא מסמני מלתא לישא בימים האלו וא"כ אם נימא דבחסרון ליכא סימן רע ומה שמקפידין למילוי הלבנה הוא רק משום סימנא טבא א"כ אם לא קיים מצות פו"ר מותר והביא כ"ת שכ"כ הגאון ר"ש קלוגר ז"ל:
הנה מה דפשיטא לי' דאי משום סימנא טבא לחוד א"כ בלא קיים מצות פו"ר אין צריך להמתין. זה ליתא. דהא בכתובות (דף ה') יהיב טעמא בברייתא דבתולה נשאת בד' ונבעלת בה' משום ברכה והרי מתעכב ממילא פו"ר איזה ימים דסתמא מיירי אפילו במי שלא קיים פו"ר. ומ"ש כ"ת דחסרון הלבנה לא הוה סי' רע יעיין מה שציין הגר"א ז"ל שם על דברי התקוני הזוהר תקון ס"ט ושם איתא מאן דאתיליד בזימנא דאיהי חסירה וכו' חסר בכלא איהו עניא מסכנא וכו' עיי"ש:
ובגוף קושיית המקנה לא אדע למה הקשה מהא דכתב הרמ"א בשלילה שלא לעשות נשואין מי"ז בתמוז ואילך עדיפא הו"ל להקשות ממ"ש הרמ"א להדיא בסי' תצ"ג דמותר לישא אחר ל"ג בעומר. אלא דלק"מ דהא כתבו התוס' כתובות שם דאי טעמא משום ברכה אם אינו חפץ בברכה ולא מקפיד ע"ז לא מקרי עבריינא משא"כ אם הוא משום שקבוע עיי"ש וה"ה אם המנהג מצד אבילות של רבים ודאי דמי שעובר ע"ז מקרי עבריינא. אבל מחמת חסרון הלבנה מאן דלא קפיד עלה לא מקרי עבריינא ואף דבאבילות דיחיד מקלינן למי שלא קיים פו"ר מ"מ אבילות דרבים אף שהיא אבילות ישינה חמיר טפי בכמה ענינים מאבל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בתורת האדם ענין אבילות בדיני תכבוסת ויעוין בתוס' יבמות (מ"ב ע"ב) בדבר של פירסום חמיר טפי שיאמרו שאין מתאבלין על ירושלים ואף שהוא במקום ביטול מצוה אפשר שסמכו ע"ז שאמרו בגמ' ב"ב (ס' ע"ב) בדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים אלא הנח להם לישראל וכו' ולכך אי פריש משום אבילות דחורבן ביהמ"ק בימים שצריך להתאבל לא מקרי מבטל מצוה. ומזה הטעם נ"ל הא דאיתא בסימן תצ"ג לענין ימי העומר דאם עבר וכנס אין קונסין אותו ובימי האבילות דירושלים לא כתבו כן, ש"מ דקונסין אותו וא"כ משמע דחמיר טפי הך מנהגא ואפשר לומר שהוא מטעם סמך בגמ' הנ"ל ובאמת לא ידענא מ"ש דלכך נהגו שלא לישא אפילו מי שלא קיים פו"ר משום דלא מסמנא מילתא דהתינח קודם ט"ב שהוא זמן פורעניות וקטב מרירי שולט בהן כדאיתא במדרש וכתב בס"ח הובא במג"א סי' תקנ"א דאין לברך שהחיינו בבין המצרים משום שהזמן הוא זמן של פורעניות אבל בימי העומר דלאו הזמן הוא הגורם דהא מברכין שהחיינו אלא שנהגו לנהוג אבילות לזכר תלמידי ר"ע ולמה אין נושאין אפילו מי שלא קיים פו"ר וע"כ דמטעמא דאבילות דרבים לחוד נהגו כך והעמידו המנהג אפילו במקום מצוה לפרסומי מלתא. מיהא היכא דעבר ונשא אין קונסין אותו דלא חמיר כ"כ כאבילות דירושלים אי עבר אמנהגא מקרי עבריינא מ"מ הא ודאי דהך מנהגא דנשואין במילוי הלבנה מאן דלא חש להא לא מיקרי עבריינא:
ומלבד זה הדבר פשוט שהמנהג הזה לא נתפשט במדינת פולין מעולם דהא כתב הרמ"א באו"ח סי' תקע"ג מי שיש לו נשואין בחנוכה עיי"ש ומ"ש הב"ח שם הובא בט"ז דלכך לא כתב הרמ"א דבכ"ח בכסליו מתענה החתן משום דאין רגילות לעשות נשואין בסוף חודש מ"מ מדכתב הרמ"א דבחנוכה אין מתענה ש"מ שלא הי' מנהג קבוע שלא לעשות נשואין בסוף חודש וגם כו"ע נושאין בל"ג בעומר ועיי"ש במג"א בסי' תקע"ג שכתב דבאסרו חג אין מתענה מכ"ז מוכח דמה שאנו רואין במדינתינו דרובא לא קפדי בהכי הוא מנהג קדום וכיון דדשו בה רבים לית לן בה ואפשר משום שעושין סימנין אחרים שמעמידין החופה תחת כוכבי השמים לסימן הריבוי לא משגחינן מה שהלבנה מורה על חיסור. וידענא כי כ"ת כתב עתה בענין הזה ובקש לשמוע חות דעתי בענינא דעסיק בי' לעשות נשואי בתו ת' בחצי חודש השני של חודש זה לכן אמינא מה שעלה בדעתי דאפילו למאן דקפדי אהא מ"מ בחודש אדר אין להקפיד לפי מ"ש הירושלמי והביאוהו הפוסקים למאן דנפיק לאורחא קרי מגילתא מר"ח דכתיב והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליו"ט וא"כ מפרש הירושלמי שכל החדש נהפך לשמחה לישראל וצריך לומר דהא דאין קורין ג"כ אח"כ הוא משום דכתיב ולא יעבור אבל לענין מה שנהפך להם מיגון לשמחה קאי אכל החודש כולו וא"כ כל מה שבחודש הזה מורה על הרעה נהפך להם לשמחה ולטובה א"כ מה שמורה חסרון הלבנה נהפך לטובה. וכעת יושב בביתי מופלג גדול ממדינת ליטא גובערניא מינסק וכאשר ספרתי לו מה שאני כותב כאן העיד לפני כי במדינת ליטא מקפידין שלא לישא בחסרון הלבנה. ומ"מ בחדשי אדר ואלול נתפשט המנהג לעשות שם נשואין והטעם לא נודע לו:
ה) ומ"ש כ"ת מדין קדושין בלילה שהובא בבאה"ט אה"ע סי' כ"ו והביא מ"ש הרמב"ם בפ"י מאישות דאין נושאין בע"ש ולא בא' בשבת גזירה שמא ישחוט בן עוף ובש"ע סי' ס"ד איתא דמנהג לישא בע"ש ולא הזכירו מא' בשבת וכתב כ"ת דלפמ"ש המקנה בחי' אה"ע שם דמ"ש הרמב"ם בא' בשבת הכונה על מו"ש א"כ ניחא דבאמת המנהג שלא לישא במו"ש ולפ"ז משמע דדוקא במו"ש אין נושאין אבל בלילה אחרת נושאין א"כ מקדשין בלילה אלו דברי כת"ה, וכמה מהדוחק יש בדבריו דאי מצד הדין אתי כ"ת עלה ללמוד ממ"ש בש"ע שלא הזכיר ממו"ש ש"מ דס"ל דבמו"ש בלא"ה אין מקדשין הא ליתא כלל דמה ענין קידושין לנשואין. הקידושין יכולין להיות קודם הנשואין וכמו שהי' בימי חכמי הש"ס וכנראה הי' כן גם בימי השו"ע בארצות המזרח ובסעודת אירוסין לא גזרו כלל. ואם מצד המנהג אתי כ"ת עלה ממה שרואין במדינתנו כאשר חשב כ"ת דאין מקדשין ונושאין במו"ש.
הנה לא הי' צריך לכל זה דפוק חזי דכולם מקדשין בלילה ולית מאן דחש לה. ובאמת מ"ש כ"ת דאין המנהג לעשות נשואין במו"ש שגגה היא דבאלמן ואלמנה שכיח טובא דנושאין במו"ש ובעיירות הגדולות שמתחילין גם התחלת שמחת הנשואין בלילה שכיח טובא דנושאין בתולות ג"כ במו"ש:
ודברי המקנה שם שפי' מ"ש הרמב"ם והש"ע בא' בשבת דלאו דוקא הוא אבל הכונה על מו"ש קשים להולמם בדבריהם דאין זה מדרך פוסקי הלכות לסתום כל כך דבריהם דברישא בע"ש יכוונו דוקא על יום ע"ש ובסיפא בא' בשבת דוקא על לילה שלפניו.
ועוד כיון דבגמרא איתא להדיא לא בע"ש ולא במו"ש והרמב"ם ז"ל שיכל את לשונו לשנות מלשון הגמ' ולכתוב בא' בשבת ש"מ דרוצה לומר בא' בשבת ממש לילה ויום וש"מ דס"ל להרמב"ם ז"ל דתרי לישני בגמ' בהכי פליגי ואביי דהוה פשיט לי' למיפרך מיו"כ שחל להיות בב' בשבת לידחי ש"מ דהוה פשיט לי' דמו"ש דברייתא קאי גם על יום א' בשבת דאל"ה לא הוה מקשי כלל דהא לא דמי להדדי דהכא הסעודה במו"ש והתם הסעודה ביום א' וע"כ דהוה פשיטא לי' לאביי דהברייתא קאי גם על יום א' ולכך מתרץ התם דלנפשי' לא טריד הכא דלאחרים טריד וא"כ שפיר ביום א' ג"כ לא יעשה נשואין. ואח"כ מחלק הגמ' באופן אחר התם אית לי' רוחא הכא לית לי' רוחא ונדחה לגמרי קושיית אביי דהברייתא לא איירי כלל מיום ופסק הרמב"ם ז"ל כלישנא קמא כיון דללישנא קמא לא אידחי דברי אביי. ונראה לי להוכיח דסתמא דסוגית, הש"ס ס"ל כלישנא קמא ולכך פסק הרמב"ם ז"ל כלישנא קמא דגם ביום א' בשבת לא ישא דהא מביא שם ברייתא דבר קפרא דבתולה נשאת בד' ונבעלת בה' משום שנאמרה בו ברכה לדגים למידק מינה דלא חיישינן לאקרורי דעתא בפורתא דהא יהיב טעמא דברכה אבל לאקרורי דעתא לא חיישינן וקשה דילמא באמת חיישינן לאקרורי דעתא בפורתא והא דיהיב טעמא משום ברכה משום דאל"ה יקשה ותנשא בא' בשבת ותבעל בלילה ולא יהי' אקרורי דעתא בפורתא ולכן יהיב טעמא בברכה. ואף דלא הביא כלל בברייתא טעמא דאקרורי דעתא מ"מ הא ע"כ הגמ' ס"ל דס"ל לתנא דברייתא טעמא דאקרורי דעתא דאל"ה לא הוה מידק מינה הכא לענין אקרורי דעתא בפורתא דדלמא לא ס"ל כלל טעמא דאקרורי דעתא וע"כ דפשיטא לי' להגמ' דתנא דברייתא ס"ל כתנא דמתניתין דעיקר טעמא משום אקרורי דעתא וה"ט משום דאל"ה עדיפא לישא בששי אלא שבא להוסיף ולמיהב טעמא שתנשא ברביעי בלילה שהוא בליל חמישי דוקא ויהיב טעמא משום ברכה וש"מ דלא חייש לאקרורי דעתא בפורתא. ולפ"ז יקשה מה שהקשיתי לעיל דילמא ס"ל דאפילו בפורתא חיישינן לאקרורי דעתא והא דיהיב טעמא דברכה דלא תיקשי ותנשא בא' בשבת. ובאמת קושי' כזאת הקשו התוס' בריש כתובות אהא דמקשה שם ותנשא בא' בשבת ודילמא טעמא משום ברכה. ותירצו דאי משום ברכה לא הוה אלא עצה טובה ולא מיקרי עבריינא. ופי' שם במהרש"א דבריהם דא"כ אם הגיע הזמן בא' בשבת הוה מעלה לה מזונות דאלת"ה א"כ קשה דלמא באמת כן הוא דתקנו משום עצה טובה ולא מיקרי עבריינא ועיין בשטמ"ק שם והא תינח התם דאיירי לענין מזונות אבל כאן דלא מיירי מזה קשה באמת ותנשא בא' בשבת ולכך יהיב טעמא משום ברכה ולומר דס"ל להך תנא דברייתא טעמא דשקדו שיהא טורח בסעודה ג' ימים מנ"ל הא דהא כיון דיהיב טעמא דברכה תו לא צריך לטעמא דשקדו. ועוד כיון דיהיב טעמא דברכה משמע במילתא דפסיקא נקיט דאי משום שקדו א"כ היכא דטריח לי' כונס אפילו בא' בשבת כדאיתא לעיל (דף ג') ובטעמא דברכה שולל כל הימים. ואף שכתבו התוס' לעיל (ד"ג ע"א) דמשום ברכה לחוד לא היו קובעים יום קבוע. יש לומר דזה דוקא לאחר שתירץ בגמ' אברייתא דהכא א"נ משום שקדו. אבל השתא אכתי לא ידע מזה. ועוד דאין סברת התוס' מוכרחת כ"כ דיש לומר כמו שהביא בשטמ"ק בשם תוס' כתי' דטעמא דברכה היכא דליכא שקדו כגון דטריח לי' וא"כ מדקאמר הש"ס דטעמא דברכה דברייתא ע"כ דל"ל אקרורי דעתא בפורתא ולא אמרינן דלהכי נקיט דטעמא דברכה למעט א' בשבת ש"מ דס"ל לסתמא דהש"ס דבא' בשבת בלא"ה לא תנשא שמא ישחוט בן עוף וא"כ ע"כ הא דיהיב טעמא דברכה הוא משום דאקרורי דעתא בפורתא לא חיישינן הרי דהש"ס ס"ל דיום א' בשבת לא ישא דאיכא טעמא דשמא ישחוט בן עוף והא דבריש מכילתן פריך ותנשא בא' בשבת משום דאכתי לא ידע טעמא דר"ז שמא ישחוט בן עוף. מיהו הפוסקים האחרונים לא חשו לזה ויעוין בהגמי"י ובשטמ"ק כתובות בסוגיא דשם דכיון דקי"ל כמתני' דבועלין בתולה בשבת א"כ לא חיישינן כלל לשמא ישחוט בן עוף וא"כ ל"ש ע"ש ל"ש מו"ש ויום א':
והנני ידידו שארו הדושת"ה באהבה רבה ואהבת עולם ומברכו כי יגיל וישמח ביום שמחת צאצאיו בשמחה שלימה. מאוד הנני רוצה למלא משאלתו דכת"ה ליקח חבל עמכם ביום שמחתכם אמנם בימי החורף קשה עלי מאוד ליסע בעגלה מחמת חולשת גווי. ומרחוק אשמח בשמחתו והנני שולח לדורן- דרשה מב' הצדדים ספר. אהבת חסד. למזכרת אהבה. ובאם יהי' בתוך ימי המשתה אויר צח אראה בל"נ לשמוח אתכם יחד:
ויש הרבה לדבר בזה. ומקרוב נדפסו הספרים הנחמדים שדי חמד. ושלחן העזר. שדיברו בזה ואכמ"ל:
ש"ב ידידו עוז: