שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן קט
בשם ה' יום ו' אד"ש תרצ"ה ווארשא:
לכ' י"נ הרב הגאון וכו' מ' משה חיים לויא נ"י אבד"ק פרעשוב. כאשר ביקר אותי כ"ת בביתי והראה לי איזה קונט' מספרו במצות קידה"ש וביקש ממני לשלוח לו ממה שכתבתי בימי ילדותי בספר הכללים בענין זה ולחביבות גרסא דינקותא הנני ממלא רצונו:
א) ברכה בקידוש ה'. נ"ב כ' בס' פסקי מהר"ם ריקאנטי (סי' ע') המקדשים את השם חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא כיון דהיא מצות עשה מדאורייתא דכ' ונקדשתי בתוך בני ישראל עכ"ל:
ב)וראיתי בשל"ה (שער האותיות אות א') שכ' וז"ל נראה בעיני מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מ"ע דונקדשתי וכו' אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש שמו ברבים כדין הרבה מ"ע שמברכין על קיומן וכו' ואף שיש הרבה מ"ע שאין מברכין עליהם כבר נאמרו בהם טעמים ואין טעמים האלו שייכים למ"ע של ונקדשתי וכו' ואין לומר כי אין לברך ברכת קה"ש כי אולי יחזור המעליל ויפטרו וכמש"כ האבודרהם במ"ע ושפטתם צדק דאין מברכין אולי מחלי אהדדי ומיעקר העשה, ז"א שייך למצות קה"ש דאטו אם יעשה לו הקב"ה נם וינצל כמו שניצולו דניאל וחביריו אטו לא קיים מצות ונקדשתי כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש השם בתוך ב"י. ובראשית עיוני הייתי רוצה לומר וכו' שאין מברכין אלא על מ"ע שמחויב אדם להדר אחרי' ולעשות כגון תפילין מילה סוכה לולב וכו' משא"כ במ"ע שאין מחויב להדר אחריה כגון לקט ושכחה ופיאה וכי מחויב לקנות שדה כדי ליתן לקט וכו' אלא אם יש לו שדה אז חל החיוב וכו' נמצא לפי"ז שלא לברך אקידוש ה' כי אינו מחויב להביא עצמו לידי זה ואדרבה אם יכול לברוח יברח או אם יוכל לפדות עצמו בכל אשר לו יתן ולא יהרג וכו' דמצינו בהדיא גם במ"ע דקיה"ש להדר אחר מצוה זו כדאמר ר"ע כל ימי הייתי מצטער וכו' אפי' נוטל את נפשך מתי יבוא לידי ואקיימנו הן אמת שאין הפשט ואין הדין להדר שיבוא לידי מיתה בקה"ש דכבר כתבתי שיכול לברוח מ"מ שייך הידור ונפשו היתה חושקת שתבוא מצוה זו לידו באופן שיהי' מוכרח לקיימה ע"כ פשוט בעיני לברכה. אחר כותבי מצאתי כן להדיא בתשו' המקובל רבינו מנחם מריקאנטי ושמחתי כי כוונתי לדעת הגדול אמנם בנוסח הברכה נראה בעיני כמש"כ לעיל לקדש שמו ברבים וכו' ודע כי הברכה הזו הוא משום שמברכין על מ"ע ונקדשתי וזו המ"ע הוא לקדש שמו בפרהסיא ברבים בתוך ישראל אבל כשאינו בפרהסיא אע"פ שדינו ליהרג ולא יעבור וכו' זה חיוב בצד עצמו ואינו משום ונקדשתי אז אין מקום לברכה וכו' עיי"ש:
ג) וראיתי לדו"ז הגאון יעב"ץ בסידור (ח"ב שער אבן בוחן פ"א אות כ"ו) וז"ל ונ"ל שיש לו לברך כשמקיים מצוה זו בא"י אמ"ה אקבמ"ו לקדש שמו בעשרה אומר ברבים כמדוה שראיתי ברכה זו בספרים ולא אוכל לחפש אתרי' עתה וכו' עכ"ל. והנה בודאי כוונת דו"ז לדברי השל"ה. אך בשל"ה כ' דבשאינו ברבים אין לו לברך כלל והוא מחלק בין ברבים לשאינו ברבים. ועיין בנוסח ברכה של קה"ש בקרבן נתנאל פסחים (פ"א אות נ"ג). והנה באמת סברת השל"ה שרוצה לחדש דבשאינו מחויב להדר אין לברך ודחה זאת עיי"ש. באמת כ' סברא זאת הבחיי (תצא כ"ב) דלכך אין מברכין בשלה"ק עיי"ש:
ד) קידוש ה'. נ"ב כ' בפסקי מהר"ם ריקאנטי (סי' ס"ט) וז"ל מי שאינו סומך ע"ע לעמוד בנסיון העכו"ם והורג עצמו נקרא קדוש כשאר מקדשי השם וראי' ממעשה שאול ובפרק הניזקין במעשה דד' מאות ילדים עכ"ל. כוונתו לדברי חז"ל במדרש רבה (נח פל"ד) אך להביא את החונק עצמו יכול כשאול ת"ל אך עכ"ל. והיינו מה דנאמר בשמואל (א' ל"א) ויקח שאול את החרב ויפל עליה וכ' שם הרד"ק וז"ל ולא חטא שאול בהרגו עצמו וכו' כי ראה כי מצאוהו המורים אנשים בקשת ולא הי' יכול להמלט מידם טוב הי' שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים וכן אז"ל אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול ת"ל אך עכ"ל ומעשה דד' מאות ילדים הוא בגיטין (דנ"ז ע"ב) קפצו כולן לתוך הים וכ' בתוס' שם והא דאמר וכו' ואל יחבל בעצמו הכא יראים היו מיסורין:
ה) ובתוס' ע"ז (די"ח ע"א) כ' ואל יחבל בעצמו אור"ת דהיכא שיראים פן יעבירום עכו"ם לעבירה כגון ע"י יסורים שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו כי ההיא גבי ילדים וכו' עכ"ל. ובזה ניחא גם בש"ס תענית (דכ"ט ע"א) קפצו ונפלו לתוך האור עיי"ש. והנה כ"כ גם הרמב"ן בס' תורת אדם שער ההספד ובהרא"ש מועד קטן (פ"ג סי' קמ"א) ובהגהות סמ"ק מביאו הבאר היטב ביו"ד סי' קנ"ז סק"א:
ו) כ' בתוס' עה"ת (פ' נח) וז"ל וכן בשאול שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה ת"ל אך שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג א"ע ומכאן מביאין ראי' אותן ששוחטין התינוק בשעת השמד ויש שאוסרין ומפרשים וכו' ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי הי' ירא שיעבירום על דת, והי' רב אחד עמו והי' כועס עליו ביותר וקוראו רוצח והוא לא הי' חושש ואמר אותו רב אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן הי' שתפסוהו עכו"ם והי' פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזירה ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין עכ"ל. וראיתי בס' היוחסין ובקורא הדורות שכ' דרבינו יהודה בן הרא"ש ז"ל הרגו עצמם זל"ז הוא ואשתו וחמותו אשת אחיו בעל הטורים ע"ה בזמן שהי' עת צרה וגזירה בטוליטוליא רח"ל. ועיין בשה"ג למרחיד"א (מ"י אות י"ז) בזה ובספרו ברכי יוסף חיו"ד (סי' שמ"ה סק"ד) ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קי"א) ובס' מדבר קדמות (מ"ק אות י"ד) ובס' עיקרי הדינים (ח"ב סי' ל"ה אות כ"ז) ובס' קול יהודה בפי' מגילת אסתר בפסוק הגיד להם אשר הוא יהודי: ז) עשרה הרוגי מלכות. נ"ב במדרש תהלים (מ"ט) איתא ואלו הן רשב"ג ור' ישמעאל בן אלישע ור' ישבב הסופר ורבי חוצפית המתורגמן ור' יוסי ור' יהודה בן בבא ור' יהודה הנחתום ור' שמעון בן עזאי ור' חנינא בן תרדיון ור' עקיבא. ובמדרש איכה (ב') בפסוק בלע ד' ולא חמל חשב שם כגון ר' ישמעאל ורבן גמליאל ור' ישבב וריב"ב ור' חוצפית ור"י הנחתום ור' חנינא בן תרדיון ור"ע ובן עזאי ור' טרפון ואית דמפקין ר"ט ומעיילין רבי אלעזר חרסנה:
בפיוט ליוה"כ המתחיל אלה אזכרה חשב שם רשב"ג ור' ישמעאל כה"ג ור"ח בן תרדיון ור' חוצפית ור' חנינא בן חכינאי ור"א בן שמוע ור' ישבב ור' יהודה בן דמא ור"ע וריב"ב ובבחיי (פ' מי: . מ"ד י"ז) כ' ג"כ כגרסא זאת רק במקום ר"י בן דמא כ' ר' אלעזר בן דמא עוד כ' שם דלא בזמן אחד נהרגו ועיי"ש מש"כ מפרקי היכלות דר"י בזה:
בקינות לתב"א המתחיל ארזי הלבנון איתא רשב"ג ר' ישמעאל ר"ע ריב"ב ר"ח ב"ת ר' ישבב ר' חוצפית ר"א בן שמוע:
והנה מה שחשבו לרשב"ג ור' ישמעאל כן מבואר באבות דר"נ (פל"ח) ובתד"א (פ"ל) ריב"ב מבואר בסנהדרין (די"א ע"א) ועיי"ש (די"ד ע"א) ור"ע מבואר במדרש (משלי פ"ט) ובברכות (דס"א ע"ב) מנחות (דכ"ט ע"ב) ור' חוצפית בקידושין (דל"ט ע"ב) דהוי גריר לישני' ועיין בתוס' בכורות (דל"ו ע"א) ד"ה רבי חוצפית המתורגמן מעשרה הרוגי מלכות עכ"ל. ר"י הנחתום בירושלמי (פ"ב דחגיגה ה') איתא דהוי גריר לישני' עיי"ש. וכ"ה בש"ס דילן על ר' חוצפית כנ"ל ועיין בס' מע"ח אות למ"ד שכ' דהא דחשבו לבן עזאי בין הרוגי מלכות ניחא אליבא דהירושלמי (פ"ב דחגיגה) דבן זומא הציץ ומת ובן עזאי נשאר חי. אבל בגמרא דילן (חגיגה די"ד) איתא דבן עזאי הציץ ומת עיי"ש.
ועיין בסדר הקבלה להראב"ד דור שני שכ' ג"כ על ר"א בן שמוע דהי' מי' הרוגי מלכות. ועיין בזוה"ק שמות (ד"י ע"ב) בזמנא דר"ע וחברוי אסתלקו מעלמא ומיתו בההיא גוונא לרבי מאיר. גם ראיתי בסה"ד שחשב לר' חנינא סגן הכהנים מהרוגי מלכות. ובשלשלת הקבלה חשב לר' יהודה בן תימא:
וראיתי בס' מע"ח אות ב' שכ' וז"ל אני מתמה מאחר שהמדרש שוח"ט חשב לר"י הנחתום מדוע לא חשב ג"כ לבר קפרא דהרי שניהם מעלילה אחת ובזמן אחד נהרגו עיי"ש במדרש דפע"א גזרו המלכות וכו'. עוד יש לעיין מדוע לא חשבו גם לר"א המודעי דאיתא בירושלמי (פ"ב דתענית) שבן כוזיבא המלך הרגו. ועוד תמי' כיון די' הרוגי מלכות לא בזמן אחד נהרגו א"כ למה חשב עשרה הלא רבים מהתנאים נהרגו על קידוש השי"ת. ואולי לא חשב המדרש רק אותן שידעו ברוח קדשם שהריגתם הי' רק עבור מכירת יוסף עכ"ל. ונודע מסה"ק בשם הק' ר"ש מאוסטרפולי זצ"ל:
ח) במס' ברכות (ס"א ע"ב) היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה זו תורה וזו שכרה. ממתים ידך ד' ממתים וגו'.
אמר להם חלקם בחיים.
יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי העוה"ב. וקשה מה היא התשובה חלקם בחיים לשאלת המלאכים זו תורה וזו שכרה וכן מה הוא השבח של ר"ע שהיה נהרג על קדוש השם שיהי' חלקו בחיים. והאם בלא זה לא היה מזומן לחיי העוה"ב בשביל תורתו הרבה. וכן מה הוסיפה הב"ק השניה אחרי הראשונה:
ובס' שנות חיים לר"ח חזן הספרדי (דכ"ה) כ' כשהוציאו ר"ע להריגה וכו'. וקשה מלאכי השרת שבכו זו תורה וזו שכרה מה שייכא זאת הבכיי' אחר שיצאת נשמתו. וקודם זה כשהוציאוהו להריגה הי' להם לבכות אולי יוכלו להועיל להצילו מן המות הזה. ועוד יש להבין כפל דבריהם במה שחזרו ואמרו ממתים ידך ד' ממתים מחלד דהיינו שאלה ראשונה ששאלו זו תורה וזו שכרה. ואין לומר דהכל חדא שאלה היא דהא כתיב בנתיים אמרו כו' ועוד צריך להבין כי אחר שאמר להם הקב"ה חלקם בחיים למה הוצרך בת קול אחר לומר שהוא מזומן לחיי העוה"ב דהאי ב"ק בין מלה"ש הוא דמכרזת והרי אמר להם הקב"ה חלקם בחיים. ואם נאמר דיש הפרש בין חלקם בחיים למזומן כו' א"כ למה שינה בתשובתו:
אכן אפשר לפרש הגמ' כאשר ידוע לנו שר' עקיבא היה הגדול בתורה שאין כמוהו. וראויה היתה התורה להנתן על ידו. והנה לבד זה היה כל ימיו מצטער לקיים ואהבת את ד' בכל נפשך. ולבסוף נהרג ומסר עצמו על קדושת השם. והיה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. אז יצתה הב"ק ואמרה אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד. והקשו מלאכי השרת האם לא מצאה הב"ק יותר שבח על ר' עקיבא רק שיצתה נשמתו באחד. היינו שמסר את נפשו על קידוש השם ותורתו מה תהא עלי' ו וזו שאלתם. רבש"ע זו תורה וזו שכרה ? איפה השכר על למוד התורה וקיום מצותי' ? ומה הוא השכר של אלה האנשים המתים במיתה הטבעית היינו "ממתים ידך ד".. המתים רק מידך ד' ולא נהרגו על קדה"ש. ענה הקב"ה. לכל הצדיקים "חלקם בחיים. להם יש רק חלק בחיים הנצחיים. אבל לר' עקיבא הוא מזומן כולו לחיי העוה"ב. וזה הוסיף הבת קול השניה אשריך ר' עקיבא שאתה מזומן לחיי העוה"ב. והוא עדש"כ בתוס' כתובות (דק"ג ע"ב) ד"ה מזומן לחיי העולם הבא. תימא והלא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ופירש הרב ר"מ כל היכא דאמר מזומן לחיי העולם הבא היינו בלא דין ובלא יסורין ע"ש. וא"כ מיושב הכל:
ויפה כ' בס' דברי שאול (לברכות דס"א) וזה לדעתי מ"ש ר"ע בעירובין (די"ט) מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי. ושמעתי בשם הגאון מוהר"ר ברוך אבד"ק לייפניק שא' שר"ע חשב כל ימיו שימית על קידוש השם ע"י אחרים. ולזה אמר שמוטב לו למות מיתת עצמו לא ע"י אחרים ולא יעבור על דברי חביריו. ובאמת שדפח"ח אבל חסרים תבלין ולפמש"כ יבואר ע"ש:
ונפלאות ידובר בס' פתח עינים וז"ל א"ל תלמידיו רבינו ע"כ כו'. שמעתי שפירשו המקובלים שס"ת ואהבת את ה' אלקיך הם אותיות כה"ת והוא שם קדוש ומועיל להנצל מכל צרה וז"ש לו עד כאן כלומר שהיל"ל ואהבת כו' ויכוין שם הנזכר וינצל. והוא השיב כל ימי הייתי מצטער כו'. והי' מאריך באחד ולא רצה לכוין בשם הנזכר לקדש שמו. וזה רמזו רז"ל באמרם בילקוט ויבטחו בך יודעי שמך מהיכן מלא עזבת דורשיך ה'. ס"ת עזבת דורשיך ה' הוא שם הנזכר. ובזה יבטחו הצדיקים שלא תאונה אליהם רע. וז"ש יעקב אבינו ע"ה כדבר הזה תדברון ר"ת שם הנזכר אל עשו במוצאכם אותו. ואחז"ר בא לידי מקדש מלך ובס"פ משפטים כתב פי' הנזכר משם הרמ"ז. ושם כתב דר"ע אמר ואהבת ג"כ וממ"ש יצאת נשמתו באחד לא משמע כן:
כלל א. בשלשה עבירות דאמרינן דיהרג ואל יעבור לאו דוקא בעבירה גופה אלא אינהו וכל אבזרייהו קאמרינן וכו' תדע דאבזרייהו נמי יהרג דאמרינן לקמן גבי ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר ואמרינן בשלמא למאן דאמר א"א שפיר ואע"פ שאין זו העבירה גופה וכו' כ"כ הנימוקי יוסף סנהדרין (דף ע"ד) ובהר"ן פסחים (דף כ"ה ע"א) וביומא (דפ"ב ע"א) ועיין בטוש"ע יו"ד (סי' קנ"ז) ובשו"ת נוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ק"ן הובא בפ"ת יו"ד שם סקי"ב:
כלל ב. הא דקיי"ל בג"ע יהרג וא"י אפי' בהמה בכלל אבל בחייבי לאוין כאלמנה לכ"ג יעבור ואל יהרג כ"כ הר"ן בחידושיו לסנהדרין שם: כלל ג. הא דאיתא שם בגמרא דבשעת גזירת המלכות אפי' בעבירות קלות יהרג וא"י לא מיקרי גזירת המלכות אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לבד אבל באם המלך גוזר על כל מדינות מלכותו אז לא מיקרי שעת הגזירה ובדין הוא דעבור ואל יהרג כ"כ בנמוקי יוסף שם:
כלל ד. הא דאיתא בש"ס שם דלהנאת עצמם אז יעבור וא"י דעת רבותינו ז"ל דלא שרינן להנאת עצמן אלא בשאר עבירות אבל בג' עבירות חמורות לא דהני לאו משום חלול השם הוא דאסורי דהא אפי' בצנעא ואפי' שלא בשעת הגזירה דליכא חלול השם יהרג דמשום חומר עצמן הוא ומש"ה אסורי בכל ענין ואפי' להנאת עצמן נמי. תדע דאמרי' בסמוך ימות ואל תעמוד לפניו ערומה וכיון דאיכא איבוד נפש מישראל אונס מיקרי וליכא כוונה להעביר ואפ"ה אסרינן וכו' אבל בשאר עבירות דאיסורא דידהו בשעת הגזירה או בפרהסיא משום חלול השם הוא דשרינן להנאת עצמן דליכא חלול השם כולי האי אלא במתכוין להעביר עכ"ל הנמוק"י שם וכ"ד הרמב"ן ז"ל במלחמות אכן הרז"ה בבעה"מ סובר דתי' הש"ס להנאת עצמן שאני מהני אף לג' עבירות דע"ז וג"ע וש"ד להיות עליהם יעבור ואל יהרג עיי"ש. ועיין בהר"ן פסחים (דכ"ה) ובטוש"ע יו"ד סי' קנ"ז:
כלל ה. לא מיקרי אבזרהא דע"ז אלא בלאוין המיוחדים בהן כגון עבודה לאיתהנויי מינה דאיכא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דאיירי בע"ז אבל קוקי ודימינקי (כלי נחשת הן שנותנים בהם גחלים להתחמם כנגדן ויום איד הי' לפרסיים שנוטלין הכומרים יחד אור מכל בית ומעמידים בבית עכו"ם שלהן ומתחממין העם כנגדן ונוטלין מבתי ישראל בע"כ) דיהבי להו ליכא איסורא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול והאי לאו בעכו"ם בלחוד איירי אלא כולל הוא כל המצות ולא מיקרי אבזרהא דעבודת כוכבים עכ"ל הנמוק"י שם ובהר"ן פסחים (דכ"ה ע"א):
כלל ו. בהא דאיתא בש"ס שבת (דמ"ט) גבי אלישע בעל כנפים שפעם אחת גזרה המלכות שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו וכו' והי' אלישע מניחם וכו' ראהו קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו וכו' עיי"ש. כ' בתוס' שם ואע"ג דאיתא בסנהדרין בשעת גזירת המלכות אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפי' לשנויי ערקתא דמסאנא אסור היינו משום דבשינוי ערקתא מתנהג כנכרי ודומה שהוציא עצמו מכלל ישראל אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה מישראל שאין להם תפילין כמותו (ולכך נטלן מראשו) עכ"ל: כלל ז. עוד תי' בראשונים דה"מ לעבור על מצות ל"ת אבל גזרו לבטל מצות עשה כיון שאין עובר בידים מותר כ"כ הר"ן שבת שם ועיין בס' כסף נבחר כלל ע"ח בחלק הפסק הקושיא מר"ח בן תרדיון עיי"ש. ועיין בהג"ה בש"ע יו"ד סי' קנ"ז ס"א ובפ"ת סק"ט בשם המשנת חכמים ריש ה' יסוה"ת:
כלל ח. עוד תי' הר"ן שם וז"ל ועוד שהן יכולין לבטלה ממנו ע"כ שיניחוהו בבית האסורין ותיבטל מאליה הלכך תבטל ואל יהרג עכ"ל. וכ"כ בנימוקי יוסף סנהדרין (דע"ד) וז"ל וה"ה לכל דבר שבידיהם להעביר בעל כרחנו שאין לנו למסור עצמנו למיתה בשב וא"ת ואפי' בשעת הגזירה כדאמרינן גבי אלישע שנטל תפילין וכו' לפי שהי' בידם להעביר עכ"ל ועיין בס' דברי שאול (שבת דף מ"ט ודף ק"ל):
כלל ט. והא דאמרינן קרקע עולם לפי שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ ובכי הא אין לה למסור עצמה למיתה שהרי אפשר שאפילו תמסור עצמה יכופו אותה לדבר עבירה ובכה"ג שרי ואפי' בג' עבירות חמורות עכ"ל הנמוקי יוסף שם:
כלל י. ודע דכל היכא דאמרינן יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אין ב"ד ממיתין אותו דאמרי' הוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה אעפ"כ עבירה גדולה היא בידו שחלל שמו של הקב"ה שבראו לכבודו והמקדש את השם ומוסר עצמו למיתה על קדושת שמו ומצותיו עליו הכתוב אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח עכ"ל הנמוק"י סנהדרין שם וכ"כ בתוס' שבת (דף ע"ב ע"ב):
כלל יא. הא דבשפ"ד יהרג ואל יעבור דוקא במאנסון אותו להרוג בידים אבל אם רוצים לזרקו על התינוק ויתמעך בזה אדרבה איכא למימר איפכא מאי חזית דדמא דחבריה סומקא טפי כיון שאין הורג בידים ולא הוי אלא קרקע עולם בעלמא ואין מצוה להציל חבירו בגופו דאדרבה חייו קודמין כ"כ בתוס' יבמות (דף נ"ד ע"א) ובתוס' יומא (דף פ"ב ע"א) ובתוס' סנהדרין (דע"ד ע"ב):
כלל יב. באילו עבירות דאמרינן יעבור ואל יהרג לאו דוקא באחת רק אפי' על כל המצות יחד דינא הכי כ"כ בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה) אכן בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' צ"ב) לא משמע כן והובא בפ"ת יו"ד סי' קנ"ז:
כלל יג. איתא בהג"ה בש"ע יו"ד סי' קנ"ז ס"א וז"ל ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור ל"ת (ר"ן פ' לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סי' שפ"ז) עכ"ל. וכ' הש"ך אבל מצות עשה אפי' מצוה עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש כמש"כ הרב בא"ח סי' תרנ"ו: כלל יד. בל"ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאינו חייב לבזבז ממונו כ"כ בס' תיבת גומא חקירה ד'. וכ"כ בפרמ"ג או"ח סי' תרנ"ו. ועיין בפ"ת יו"ד סי' קנ"ז סק"ד שמראה מקום לעיין בשו"ת חות יאיר סוס"י קל"ט והובא בפ"ת יו"ד סי' שנ"ז סק"ח ובטו"ז יו"ד סי' רל"ב סקי"ז ובס' חומת ירושלים סו"ס קצ"ו ועיין במשנת חכמים ריש ה' יסודי התורה:
כלל טו' יש להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב לבזבז כל ממונו או חומש בפרמ"ג שם ובשו"ת חות יאיר סי' קפ"ג פשיטא לי' דאפי' בל"ת דרבנן צריך ליתן כל ממונו וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קמ"ה) הובא בפ"ת שם: כלל טז. הא דאיתא בש"ס סנהדרין שם דבפרהסיא בפני עשרה מישראל חייב ליהרג וא"י אף בשאר עבירות נסתפק בשו"ת דבר שמואל מהר"ש אבוהב סי' ס"ג אם הנאנס מן המנין ואם אשה מצטרפין לעשרה הובא בגליון מהרש"א ועיין בזה בפ"ת יו"ד סי' ב' סק"ו ובפ"ת סי' קנ"ז סק"ז לענין גרים אי נחשב בפניהם בפרהסיא עיי"ש ובשו"ת דברי יעקב:
כלל יז. ודע דמשמע לי דהא דאמרינן (סנהדרין דף ע"ה ע"א) דבן נח אין מצווה על קדושת ה':
היינו דוקא בע"ז וג"ע אבל בש"ד יהרג ואל יעבור וטעמא דמלתא וכו' עכ"ל המשל"מ בספרו פרשת דרכים דרוש ב' ועיין במקנה כלל ח' פט"ו והביא דברי היפ"ת מ"ר פמ"ד ועיין בשיטה מקובצת נדרים (דל"א) ובמזרחי שמות:
כלל יח. וכל היכא דאמרינן יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו. אבל אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם וכו' כ"כ בנמוק"י סנהדרין שם (ועיין בפתיתה לס' דברי מרדכי ביאיר נתיב (דף ג' ע"ב) ובס' בני יששכר מאמרי חודש ניסן מ"י אות ה' ועיין במהרש"א פסחים (דף נ"ג ע"ב) בהא דתודוס איש רומי לענין חמ"ו בקידה"ש) ועיין בס' ארעא דרבנן מערכת ג' אות קל"ו ובשו"ת בנין ציון ח"א סי' קס"ז קע"ב קע"ג ובשו"ת עדות ביהוסף סי' ה' ובדברי שאול מגילה (דף י"ב) ובכתובות (דל"ג) ובשו"ת בשמים ראש סי' קי"ח ובשו"ת שם אריה ח"א סי' ל"ג קי"ז:
ידידו עוז: