אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן צ

סימן פט

בשם ה' ובעזרתו ית"ש פלונסק. לכ' י"נ הרב הגאון וכו' מ' יהודא ליב נ"י גראבארט אבד"ק מאקאווי. א)אדרשכ"ת בהמשך לד"ת אשר הי' מו"מ בינינו הנני בא בדברי אלה. ראיתי בכללים סי' ט"ו האריך כ"ת בענין קלב"מ בב"נ ולעד"נ לומר בהא דש"ס ע"ז (ע"א ע"ב) בתוס' ד"ה בן נח ורש"י פי' משום דקלב"מ ואם כן לא יתחייב עכו"ם לשלם גזלו בכל ענין עכ"ל. באמת לא כתב רש"י כאן משום קלב"מ ועיין ביבמות (מ"ז) עירובין (ס"ב) אך באמת יקשה אמאי לא נימא קלב"מ ולא יתחייב עכו"ם לשלם גזלו אף יותר מפרוטה. ואפשר לומר דהנה בתוס' ב"ק (דף ד' ע"א) ד"ה כראי כתבו דהא דפטור מהכופר אין משום קלב"מ וכו' וכתב שם זקיני מהר"ם לובלין ז"ל להסביר דלא שייך קלב"מ בחיוב מיתה וממון על דבר אחד. ובאמת רש"י ב"ק (י' ע"א) כתב דכופר פטור משום קלב"מ ועיי"ש במהר"ם לובלין (דף י') דרש"י חולק בסברא זאת על תוס' וא"כ לפי"ז כאן דהוי גם כן על דבר אחד דהמיתה והתשלומין בב"נ הכל עבור שגזל אם כן לרש"י הוי שפיר משום קלב"מ אבל התוס' לשיטתם ל"ל בזה משום קלב"מ כמו בכופר ולכך ביותר מפרוטה חייב בעכו"ם לשיטת התוס' ז"ל ופשוט:

ב) וראיתי לכ"ת בכללים סי' מ' בנידון בפרהסיא כמה הוי ואנכי כתבתי בזה בחידושי בגיטין (דף ל"ה ע"ב) ברש"י ד"ה ברבים נודרת בפני עשרה הקשה הגאון בפ"י ז"ל הא לקמן (דף מ"ו ע"א) סובר ר"נ דנדר שידעו בו רבים היינו שלשה ור' יצחק אמר עשרה וכאן קאי לרב נחמן עיי"ש. וראיתי בכתי"ק אבי זקיני הגאון רשכבה"ג מו"ה צבי הירש ז"ל אבד"ק ברלין שכתב וז"ל מה שפירש רש"י ז"ל רבים עשרה אפשר משום דקשיא ליה דמאי מקשה הגמ' הא ודאי כיון דמדרינן לה בבית דין סתם ב"ד תלתא משמע ולכן פירש"י דהמקשה סבור דהא לא מיקרי רבים ומשני באמת דמדרינן ברבים היינו עשרה עכל"ק ועיי"ש בפ"י. ויש להסביר דבריו משום דעד כאן אמרינן דנדר ברבים אלים טפי הוי רק משום דלמה נודר ברבים והא יכול לנדור בפני עצמו. וע"כ שקיבל ע"ע שלא יחזור מנדרו ולכך עושה ברבים כדי שהי' בוש מלהתיר את נדרו ולכך אין לו התרה משום דאם עושה ברבים הוא עושה בהסכמה גמורה ובודאי הי' דעתו מעיקרא שלא להתיר אותו. אמנם הכא גבי אשה שנודרת בב"ד דבלאו הכי מוכרחים שם הב"ד להיות ואם כן על ידי מה שנודרת בב"ד לא אלים טפי הנדר משום הכי כיון דלא סגי לי' בלא"ה דבאופן אחר לא יגבו לה הב"ד ולכך פרש"י דבעינן עשרה ונעשה הנדר אלים טפי וכאן לא סגי ג' כיון דבלאו הכי צריכים להיות שם השלשה שהם ב"ד ועיין בס' תבואות השדה מאמר טיב גיטין שער ד' אות ז'. ולחומר הנושא נלענ"ד לתרץ קושית הפ"י ז"ל דהנה בענין רבים מבואר בש"ס שבועות (כ"ט ע"א) אמר עולא והוא שניכר לשלשה בני אדם ועיי"ש ברש"י שבועות (כ"ה ע"ב) דמידי דידעו בי' תלתא בנ"א הוי פרסום. וכן בש"ס נדרים (מ"ה ע"א) הפקר בפני שלשה הוי הפקר וכתב שם הר"ן דכל דאיכא תלתא אוושא מילתא. אכן בסנהדרין (ע"ד ע"ב) בעבירות דבפרהסיא יהרג ואל יעבור וכמה פרהסיא אין פרהסיא פחות מעשרה וכן הקשה ידי"נ הג' בשו"ת דברי יעקב סי' ע"א. ואנכי הי' לי בימי ילדותי בזה דו"ד עם הרה"ג הנ"ל באחת מתשובותיי אליו והעירותי מירושלמי הובא ברשב"א גיטין (נ"ה מ"א) בחטאת גזולה שנודעה לרבים עיי"ש ובמדרש רבה וירא פנ"ד דאיתא שם גזלן בפרהסיא גנב בסתר בפני ט' הוי גנב בפני עשרה הוי גזלן עיי"ש ועיין תענית (י"ד ע"א וט"ז ע"א) וברש"י ברכות (נ' ע"א) ד"ה שמע ועיין במנחות (מ' ע"א) לירמי בי עשרה וכו' ובכתובות (ז' ע"ב) בבא בתרא (קמ"ב ע"א) פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר וכו' ועיין רלב"ג שופטים י' תועלת הששי. ובס' תניא רבתי סי' ע"ט לבקש מחילה בעשרה ועיין באליהו רבא ה' יוה"כ סי' תר"ו. ועיין גבי קצירת העומר במנחות (ס"ד ע"א ס"ה ע"א) ועיין בהגהות אשרי ריש פ' שבועת הדיינים דשבועה במנין עשרה ובש"ע חו"מ סי' פ"ז. והיטב אשר דיבר בזה ידי"נ בשו"ת דברי יעקב שם לחלק דזה אמת דגם בשלשה איקרי פרסום אמנם אין הפרסום בעת שעושה דבר זה בפניהם אלא דאמרי' דכל דידעו בי' תלתא שוב יתפרסם הדבר על ידם לכ"ע ולזה בהאי דשבועות ונדרים גבי הפקר כיון דידעו ג' בנ"א יפרסמו הדבר לרבים מה שאין כן היכא דבעינן שהפרסום יהי' בשעת עשיית גוף הדבר בזה אין פרהסיא פחות מעשרה ולזה גבי קידוש השם דכתיב ונקדשתי בתוך ב"י ש"מ דבעינן בעת שמוסר נפשו פרהסיא לכן בעינן עשרה ועיין בערכין (ט"ז ע"א) כל מילתא דמתאמרנא באפי תלתא לית בי' משום לישנא בישא. אכן אכתי בסברא זאת אין מיושב בכל המקומות שרשמתי למעלה ועיין לענין מחלל שבת בפרהסיא אי צריך דוקא עשרה בש"ך יו"ד סי' קנ"ז סק"ד ובתב"ש סי' ב' סט"ז ובשו"ת אורי וישעי סי' ק' ובשו"ת הרי בשמים סי' קכ"ג ועיין בשו"ת בנין ציון ח"א סי' ס"ד לענין אי בעינן שיעשה העבירה בפני עשרה מישראל ביחד או גם בזה שלא בפני זה ובבנין ציון שם סי' קע"ב ועיין להגאון פרמ"ג בס' תיבת גומא חקירה ה' לענין המלבין פני חבירו ברבים וז"ל ומסתברא דרבים הוי כל שיש שלשה וכו' כמו בטומאה דרה"ר ספק טהור היינו ג' ויש רבים עשרה מכל מקום כאן בג' נמי עכ"ל. ועיין ש"ס ב"ב (דל"ט) בזה לענין מראה בפני ג' ועי' ברע"ב נזיר (פ"ח מ"א) וכל זמן שהם יותר משנים וכו' ע"ש. ועי' בס' חבלים בנעימים ח"א (דף קי"ב). ובשו"ת בית יחזקאל סי' נ"ג:

והרה"ג בעל שו"ת דברי יעקב השיב לי ביום א' לך שנת תרמ"ב בזה"ל: ומה שהקשה על מה שכתבתי בספרי דברי יעקב סי' ע"א בענין אי בג' הוי פרסום או בעשרה וכתבתי לחלק בחילוק נכון ורו"מ הקשה דעוד לא יעלה סברתו לתרץ הא דכתובות (ז' ע"ב) וכו' וכו'. יאמין לי כי באחת משאר ספריי הרגשתי בעצמי מש"ס הנ"ל וכתבתי בזה"ל:

ונהי דהתם הי' סגי גם בשלשה והי' נתפרסם לרבים הדבר אח"כ לא קשה מידי דשמואל עביד הכי לרווחא דמילתא שיתפרסם הדבר בשעת אמירה דאז ודאי הוי פרסום טפי וכו' וכן יתפרש במנחות (מ' מ"א) וכו' וצריך לי עיון ביבמות (ק"א ע"ב) דחליצה בה' וכו' עכ"ל:

עכ"פ י"ל דשם קאמר ר' נחמן בענין נדר שידעו בו רבים די בשלשה דעל ידי שידעו שלשה ידעו כולם ויתפרסם. אכן הא דנדר ברבים היינו שיהי' רבים בשעת הנדר דאלימא מילתא על ידי שהי' הנדר ברבים בפרסום. אז צריך שיהי' עשרה יחד כמו בקידוש השם כסברת ידי"נ הדברי יעקב הנ"ל.

ועיין בפי' המשנה להרמב"ם בגיטין (מ"ו ע"א) נדר שידעו בו רבים לא משום חומר הנדר אלא משום פרסומו ברבים. ועיין מש"כ על דברי פירוש המשניות בחי' חתם סופר גיטין (דף מ"ו ע"א) ואם כן אם ידעו שלשה שפיר יתפרסם על ידם לאחרים כנ"ל. ובאחת מתשובותי כתבתי לרב גדול שהקשה אותי על שיטת המרדכי יבמות דאשת מומר לא מתייבמת ואיך טענו בנות צלפחד תתייבם אמנו הא מומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה. ומלבד שהארכתי עפ"י התוס' ב"ב (קי"ט) ממדרש דלשם שמים נתכוין ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני בזה סי' צ'. י"ל עוד עפ"י תירוצי התוס' חולין (דף י"ד ע"א) ד"ה בפרהסיא ושם י"ל דרק היו המוצאים אותו שני עדים. ובפרהסיא היינו עשרה. ועי' בכו"פ יו"ד סי' י"א סק"ב. וצ"ע לי במש"כ הלב ארי' חולין (י"ד ע"א) דגם בפני אחד הוי בפרהסיא מהא דמקושש דע"כ הוי עדים ואכמ"ל:

ב) אגב אציע לפני כ"ת מה שאני מסופק במי שיש לו חזקה לתקוע בצבור ונעשה חיגר והוא קיטע היוצא בקב שלו אם מותר לו להיות בעל תוקע בצבור כיון שאינו יכול לעמוד בלי סמיכה על משענתו. ומבואר במגן אברהם (תקפ"ה סק"א) דאין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול ע"ש: והנה ידוע דעת ריב"ש (סי' רס"ו) דבעדים כיון דרק מדרבנן בעי עמידה מהני סמיכה ואפי' סמיכה כזו שאם ינטל אותו דבר יפול עיי"ש. וכן כתב רמ"א (חו"מ י"ז ס"א) ועיי"ש בהגהות הט"ז לזקני חכם צבי שתירץ דברי רמ"א מקו' הט"ז. ועי' מג"א (קמ"א סק"ב) שהקשה על דבריהם מאי שנא מקריאת התורה דאסור לסמוך את עצמו לכותל אף דדיעבד מהני בישיבה כמו שכ' מג"א (שם סק"א) ועיי"ש דמביא ראי' ע"ז מרש"י מגילה (כ"א ע"א) ד"ה משא"כ שכ' שאין הוריו מיושב בצבור וכ' מחצית השקל בכוונתו דהא דנקט רש"י בצבור אף דמיותר הוא דפשיטא דבצבור מיירי דאין קריאת התורה ביחיד אלא בא לרמז הטעם דמשום כבוד צבור יקרא בעמידה וכיון דאינו אלא מפני כבוד צבור מסתברא דיצא בדיעבד בישיבה. והנה ראיתי לכ"ת בשו"ת חבלים בנעימים ח"א סי' ט' שהאריך בזה ואכמ"ל:

ואודות רחיצת כהנים לדוכן ביוה"כ הנה ראיתי בדגול מרבבה להגאון ש"ב בעל נוב"י ז"ל (בסי' קכ"ח ס"ק ט') דאם כהן נטל שחרית רק עד קשורי אצבעותיו צריך לברך שנית על נטילה בדוכן שנוטל עד פרק הזרוע. ולזה מחליט הגאון הנ"ל ביו"כ (בסי' תרי"ג ס"ג) דכהן יטול בשחרית ידיו עד הזרוע. ולפי שדבר זה חדש בעיני נתישבתי וראיתי שדבריו אינם מוכרחים והנח לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם:

וראשית אבאר שדבריו בודאי ליתא שיטול ידיו שחרית עד זרוע. דהנה אף דכהן לדוכן צריך ליטול עד זרוע. אבל בשחרית זה אינו כלל. ומלבד זה אבאר דגם לדוכן ל"צ עפ"י דין עד זרוע. ואציע בקיצור המקור לזה (בקכ"ח ס"ו) כב"י שיטלו עד זרוע. וע' בה' נט"י (קס"א ס"ד) שיעור נט"י לאכילה ב' דיעות אי עד קישור אצבעות או עד זרוע. והיסוד (בחולין ק"ו) דשיעור נט"י לחולין ותרומה עד קישור אצבעות וקידוש ידים עד זרוע. והרא"ש שמה בשם רי"ף (פ"ח דברכות) מחליט אף בחולין עד הזרוע. אכן זה רק לחומרא נוהגין כרא"ש בנט"י עד זרוע דמדינא סגי עד קישור אצבעות (ועקס"א ס"ו). ומטעם זה (בתרי"ג) ביו"כ דאסור ליטול ורחיצה אסור הנט"י הוא רק כפי עיקר הדין עד קישור אצבעות. אבל בחול להחמיר ס"ל כרא"ש עד זרוע. וכמו בחולין (דק"ו) דעיקר נטילה עד קישור אצבעות וכן ביו"כ:

והנה בזה ממ"נ בלתי אפשר שיטול כהן שחרית עד זרוע דנהי לדוכן צריכין עד זרוע (ועמ"א קכ"ח ס"ק ט') דאם אינו מטנף ידיו ל"צ ליטול כלל לדוכן (ועמ"א שם ס"ק ו'), ומטעם זה במקום שעולין לדוכן שחרית שלא הסיחו דעת ל"צ ליטול. וא"כ ממ"נ אם נוטלין בשחרית עד זרוע ומברכין נט"י ומכוונים לצאת בדוכן בנטילה ולא מסיחי דעת ולא מטנף ל"צ ליטול כלל ידיו קודם דוכן (ועמ"א ס"ק ט'). וממילא אסור ביו"כ שיטול ידיו לדוכן ללא צורך רחיצה אסור. והוא יצא כבר בנט"י שחרית שלא הסיח דעת ולא טנף ידיו, ואם טנף או הסיח דעת עמ"א שם דצריך ליטול ידיו ולברך בשעת ברכת כהנים. א"כ כיון דצריך ליטול בדוכן ולברך שנית. א"כ שוב מה שנטל ידיו וברך בשחרית לא הועיל לדוכן. וא"כ עושה שלא כדין שנטל ידיו שחרית ביו"כ עד זרוע דבשחרית די עד קישור אצבעות ושאר רחיצה שלא לצורך אסור ביו"כ דלדוכן בלא"ה אח"כ צריך ליטול ולברך בשעת דוכן אם טנף. וממ"נ דין נ"ב פריכא שיטול שחרית ובשעת דוכן עד זרוע. דממ"נ אם לא הסיח דעת ולא טנף באמת עשה כהוגן שחרית. אבל נטילתו לדוכן אסורה לגמרי דדי בקידוש ידים שחרית ועמ"א (קכ"ח ס"ק ט' וקס"ד ס"א).

ואם אינו נזהר בטינוף והיסח. א"כ עשה שלא כהוגן שחרית שנטל יותר מקשרי אצבעות ביו"כ דלדוכן עד זרוע יצטרך אח"כ ליטול ולברך ועמ"א קכ"ח ס"ק ט'. והנכון יותר מאחר דמ"א מחליט (ס"ק ט') שיברך בשעת דוכן אם טינף או הסיח דעת. שלא יטלו שחרית רק עד קישורי אצבעות. וממילא לדוכן יטלו עד זרוע בברכה. כיון דלדוכן צריכין עד זרוע ויברכו כהוגן. וכן נכון יותר לאשר בלא"ה אין הכהנים נזהרים מבלי ליגע במקום מטונף או מהיסח הדעת. ובזה מצריך בלא"ה (המג"א ס"ק ט') שיברכו שנית:

אבל אחרי עיון אני אומר מה שרצה הגאון נוב"י שיטלו כהנים עד זרוע לדוכן נהי דכ"כ ב"י (קכ"ח ס"ו). אבל לא ביו"כ דב"י מחליט רק עד זרוע לאו מדינא דמדינא בחולין (ק"ו) עד זרוע רק בקידוש ידים ורגלים בכיור בבהמ"ק לעבודת מקדש וערש"י. רק כיון דאנן ס"ל בחול לחומרא כל נטילות עד זרוע כרא"ש חולין ורי"ף פ"ח דברכות ועקס"א ס"ד. ממילא מחליט ב"י לדוכן דהוא דומיא דעבודת מקדש דצריכין בודאי עד זרוע. אבל אינו מדינא דקידוש ידים עד פרק בחולין רק בכיור במקדש ואנן מחמירין רק דומיא דעבודת מקדש בדוכן אבל לא מדינא. ותדע דהרי אנן ס"ל נט"י עד זרוע בחול (קס"א ס"ד). ובתרי"ג ס"ג ביו"כ עד קישורי אצבעות דביו"כ רחיצה אסור לא מחמרינן ונשאר אדינא קישורי אצבעות. וע"ז קאי הרמ"א שם (תרי"ג ס"ג) וכן כהן העולה לדוכן כו' וקאי על נט"י בקישור אצבע משמע נמי דביו"כ די עד קישור אצבע ולא אמר שיטול עד זרוע מטעם שלנו. דנהי דבב"י (קכ"ח ס"ו) עד זרוע רק מטעם שהוא דומיא לעבודה אבל לא מדינא. לכן ביו"כ רק עד קישורי אצבעו':

ואף שרי"ף ורא"ש (במגילה פ"ג) הקורא עומד ורמב"ם (בה' תפלה פט"ו הל"ה) מצריך עד זרוע רק משום שהוא במקום עבודה אבל אינו קידוש ידים ממש כמקדש בכיור. וראי' בסוטה (ל"ח) יליף רק משאו ידיכם קודש ולא משום עבודת מקדש כמקדש בכיור. ועי' בל' הרמב"ם עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה ומברך שנא' שאו ידיכם קודש וברכו. ומשמע רק כדרך עבודה אבל אינו קידוש ידים בכיור שאמרו בחולין עד הפרק רק שאנן מצריכין עד זרוע לחומרא כדרך עבודה. וראי' דב"י בכ"מ שם כ' שיוכל לסמוך על קידוש ידים לק"ש ותפלה וזה די רק עד קישורי אצבע משמע נמי דכהן נמי מדינא רק צריך עד קישורי אצבעו' מקרא שאו ידיכם קודש כמו לתפלה. רק אנן מצריכין עד זרוע כדרך עבודה. וכ"כ (בפ"ח א"ח קכ"ח ס"ק ז') הזרוע דומיא דקידוש כו' ע"ש. וממילא ביו"כ אסור ליטול רק עד קישורי אצבעות כדינא וכרמ"א (בתרי"ג ס"ג) דמדמה לתפלה עד קישורי ידים:

שוב מצאתי מפורש (בפ"ת א"ח תרי"ג) בשם. אלי' רבא דביו"כ לא יטלו יותר רק עד קישורי אצבעות אף דבחול שיעור נט"י לדוכן עד זרוע ולא ראיתי בא"ר טעמו. ולמ"ש נכון כיון דנט"י עד פרק רק כדרך עבודה ואינו מדינא רק קידוש רגלים וידים בכיור עד הפרק ולדוכן די מדינא עד קישורי אצבע וכן ביו"כ דרחיצה אסור רק בחול מצריכין כמו בעבודה כמ"ש רמב"ם כדרך עבודה. וממילא איפרך נמי דין הנוב"י שכהן שנט"י בשחר רק עד קישורי כו' צריך לברך בנט"י לדוכן עד זרוע. ז"א דבדיעבד עלתה ברכה בשחר עד קישורי אצבעו' דמדינא לדוכן נמי הג' כן וראי' מיו"כ וערמ"א (תרי"ג ס"ג) ואפרך כל התחדשות נ"ב שיטלו הכהנים ביו"כ עד קצה יד. ומנהגן של כהנים תורה שדי ביו"כ עד קישורי אצבעו' ויוצאים בנט"י שחרית אכן אף בחול נכון שיהיו כהנים זריזים לכוון בנט"י שחרית להוציא בברכה בדוכן ברכת נט"י ושלא יסיח דעת ולא יטנף כמ"א ס"ק ט' קכ"ח:

ולאשר שמ"א שם רצה כשטנף ידיו יברך רק שלא נהגו כן הי' טוב לדעתי שיברכו בכוונה. ועי' לחו"ז הגה"ק במעון הברכות בברכות דיוצאין בברכה בהרהור. ולברך בפה לדעתי לא יברך אף שטינף ידיו דלא הסיח דעת מברכה בשחר ונוטל ידיו רק בדוכן על סמך ברכת שחרית. וע' (קס"ד ס"א). ועיין בשו"ת שאגת ארי' (סי' ל"ט) דהיסח הדעת ל"צ שיהי' בדעתו ממש רק שלא יעמוד בקלות ראש ע"ש באורך:

ה) שוב ראיתי בס' מטה משה (סי' תתנ"א). וכ' רבינו מאיר כהן העולה לדוכן נוטל ידיו שאינו מכוון להנאת רחיצה. וכ' המהרי"ל דיטלו ידם נטילה גמורה עד הפרק וכן הי' קידוש הכהנים במקדש עכ"ל. אכן כבר הבאתי מש"כ הפרמ"ג (סי' תרי"ג סק"ג) די"ל דאע"ג דבשאר ימות השנה עד הפרק ביוה"כ י"ל עד קשרי אצבעות עכ"ל:

שוב ראיתי באלי' רבא או"ח (סי' קכ"ח סק"ח) שכ' בהא דאיתא שם אע"פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק כו' דהב"י כ' דדעת הרמב"ם דא"צ לחזור כו' כ' ע"ת תימא הא הרמב"ם כ' שצריך ליטול עד הפרק ובנ"י של שחרית סגי כשנטל עד סוף קשרי אצבעותיו וכמש"כ הש"ע לקמן (סי' תרי"ג ס"ב). וצ"ל דלכתחילה קאמר הרמב"ם עד הפרק ובדיעבד או שעת הדחק סגי עד קשרי אצבעותיו ע"כ. ולענ"ד בלא"ה לק"מ דהא כתבתי (בסי' ד' סק"ה) דגם בנט"י שחרית בעינן עד הפ'. וכן מבואר מטעם שכ' הלבוש בריש הסי' שם דנטילה הוא כקידש לעבודה וא"כ הוא דומיא דנטילה לדוכן כו' והא דלקמן (סי' תרי"ג) לק"מ דמיירי ביו"כ דמחמירין יותר ברחיצה עכ"ל א"כ בין לתירוצו של הע"ת ובין לתי' הא"ר לא בעינן ביוה"כ עד הפרק. וכן מצאתי להגאון רא"ז מרגליות ז"ל בס' אלף למטה בסו"ס מטה אפרים (ה' יוה"כ סי' תרי"ג סק"ח) שכ' על דברי הא"ר הנ"ל שמתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל דיש מקום לומר דאף ביוה"כ לדוכן ג"כ אין ליטול עד הפרק וגם לפמש"כ בא"ר שם בשם ע"ת דבשעת הדחק סובר הרמב"ם דכהנים נוטלים עד קשרי אצבעותיהם א"כ גם ביוה"כ הוי כדיעבד ושעת הדחק. אכן הוא עצמו מביא שם בכהנים עד הפרק ולפי מש"כ ליתא לדבריו לענ"ד:

שוב ראיתי בשו"ת אלף המגן (סי' ה') שכ' ג"כ להילכתא כדברינו. אכן לא הביא מכל מה שכתבתי רק מדבריו ראי' לתירוץ הא"ר על הרמב"ם הנ"ל דגם בשחרית עד הפרק. אבל מי אנכי זבוב ק"כ לפני מאורן ורבן של ישראל זי"ע. ועתה ראיתי בספר דמעכ"ת חבלים בנעימים ח"א סי' ט' שהאריך בזה: והנני ידידו עוז:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה