אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן פט

סימן פח

ב"ה יום ד' שופטים תרנ"ו פלונסק. לכ' י"נ ש"ב הרב הגאון מ' נתן נטע הכהן נ"י דאנער אבד"ק קאלביעל:

מכתבו קבלתי וכו' וע"ד ח"ת וכו' הנני נותן לפניו איזה ענינים שנתחדשו לי ת"ל בלימוד התלמידים בסוגיא דהלל התקין פרוסבול (גיטין דל"ו). כענינא דיומא שנת השמיטה דעכשיו. וכ"ת בודאי יפלפל בדברי כחק ידידים לסתור ולבנות כיד ד' הטובה עליו וזה החלי:

א) בתוס' שם ד"ה מי איכא מידי וכו' השתא לא בעי רבא לשנויי אהך קושיא דהפקר ב"ד הפקר וכו' דלא הי' לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא וכו' עיי"ש. וראיתי בס' גדולי תרומה ((שער מ"ה) שכ' וז"ל לא הבינותי כוונתם בתירוצם. דהא כי היכי דכרבנן דשביעית נוהגת בזה"ז מדאורייתא לא הו"ל להלל לתקן לעקור שביעית דאורייתא ה"נ לרבי דאין שביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג נשארה מצות פריעת ב"ח בזה"ז מדאורייתא ולא ה"ל לרבנן לעקור חיוב הפריעה שהיא דאורייתא. ואי מהני ליה טעמיה הפקר ב"ד הפקר ליהני נמי לבטל השביעית דהני תרי מצות דהיינו מצות שמטת כספים בזמנה מצות חיוב הפריעה בדליכא שמיטה כי הדדי נינהו ומאי אולמיה דהאי מהאי. ואם החילוק הוא בין אפוקי ממונא לאוקמי א"כ היינו כמעט שב וא"ת כאביי עכ"ל וראיתי לידי"נ בס' עט סופר (כלל מ"ב פ"א) שנדחק לתרץ. אכן לעד"נ דלא קשה כלל דאין כוונת התוס' לומר דכאן לעקור שביעית דאורייתא אין בכח ההפקר ב"ד וא"כ אכתי נשאר איסור דשמיטה. זה אינו דזאת לא כיוונו בתוס' כלל. וגם התוס' מודים דלענין איסורא דשביעית אף אליבא דרבנן מועיל שפיר באם ב"ד מפקירין כמו לקמן דיש כח ביד ב"ד להפקיר שלא יתחייב הלוה לשלם אף שמדאורייתא אין נוהג שביעית ומחויב הלוה לשלם ובאם לא ישלם הוי כגזלן כמבואר שם ברש"י. רק דכונת התוס' הוא דלא הי' לו להלל לחפש עצות ולעשות טצדקי נגד חיוב שמיטה דאורייתא ואם אמנם הפקירם הפקר ואין כאן איסור מצד המלוה שמגבה חובו. עכ"ז לא הי' להם לתקן תקנות ולהתיר הדבר למגן. וזאת מפורש יוצא מדברי התוס' אח"כ וז"ל מ"מ לא הי' לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן שביטל בכך השמטת כספים שציותה התורה עכ"ל. היינו אף דמוסר שטרותיו לב"ד אז היתר גמור ונסתלק איסור השמיטה. מ"מ לא הי' להם ללמד ולחפש עצות להתיר. וע"ז תי' הגמרא שראה את העם שנמנעו מלהלוות זא"ז ועברו על מה שכ' בתורה וכו'. היינו דכיון שבאו לידי איסור שלא רצו להלוות לכן שפיר תיקן. ולו הי' שמיטה דאורייתא א"כ מה נ"מ לסלק דאורייתא מפני איסור דאורייתא. אכן לרבי דשמיטה בזה"ז דרבנן לכן משום דבאו לידי איסור לכן תיקן פרוסבול כנ"ל. וכעין סברת התוס' בתירוצם תירצתי דברי החתם סופר אשר כולם תמהו עליו. דהנה בחינוך (מצוה ת"פ) כ' למה נכתב לאו שלא למנוע מלהלוות מפני פחד השמיטה השמר לך וכו' הלא בידו להתנות עמו ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית. כי הזהרנו בדברים אע"פ שאפשר בתקנות. והנה המנחת חינוך כ' שם לתרץ עפימש"כ בס' בכור שור (מכות ד"ג) דנ"מ אם הלוה אינו מרוצה בתנאי שלא ישמיטנו בשביעית ועי"ז המלוה מונע א"ע מלהלוות ועובר בלאו. והנה בשו"ת ח"ס (סי' קי"ג חחו"מ) כ' דאפי' בתנאי ושניהם מרוצים עובר עמ"ש פן יהי' דבר וכו' דאל"ה לא צריך הלל לתקן עיי"ש (וסי' ג') והוא פלא. (ועיין לידי"נ הגאבד"ק פלאצק בחידושיו בסו"ס בית הלל לחו"מ סי' ס"ז בישוב דברי הח"ס). אכן לדברינו לא קשה כלל דהנה הריטב"א (מכות ד"ג) כ' וז"ל וא"ת וכיון שתנאי זה קיים למה הוצרך הלל לתקן פרוסבול. וי"ל דהא ליתא דאין כל אדם זכור להתנות כן בשעת הלואה וגם אינו רוצה שנראה כאלו מתיאש מלגבות חובו בזמנו. ועוד שנראה כאלו מראה עין הרעה לשמיטת השביעית. ועוד שתשתכח תורת שביעית. אבל בפרוזבול יהי' זכר לשביעית דאושא מילתא כשבאין כולה לעשות פרוזבול עיי"ש. והנה תירוצו הראשון של הריטב"א הוא גם בהר"ן בשמעתין בגיטין דלא דכירי אינשי. אכן תירוצו השני שנראה כאלו עינו רעה לשמיטה מבואר כוונתו כמש"כ בתוס' הנ"ל לענין מוסר שטרותיו לב"ד דלא הי' לו לעשות תקנה ולבטל בכך רצון התוה"ק שיהי' שמיטה. ואין לחפש היתרים. וכן כוונת הריטב"א. דאם אמנם באם מתנה תנאי שלא ישמיטנו שפיר דמי ואין עוד איסור. אכן באם האדם מאמין בהבטחת השי"ת שלא יחסר לו ע"י. קיום מצות שמיטה אז אינו מחפש היתרים. וזה באמת י"ל כוונת הח"ס דגם בשניהם מרוצים עכ"ז איכא איסור דעינו רעה במצות שמיטה ואף דמועיל התנאי לענין גוף איסור השמיטה ואינו משמט עוד עכ"ז נראה ממעשיו שהתנה שאינו חפץ בשמיטה והבן:

ב) והנה בגוף קושית התוס' נ"ל עפ"י מה שנסתפקו המפורשים אי יש כת ביד חכמים להפקיע מרשותו לבד או אפי' להקנות למי שלא בא לידו עדיין ולעשות את שאינו זוכה כזוכה. דדעת המקור חיים (סי' תמ"ח) וכ"כ בנתה"מ (סי' רל"ה סקי"ג) וכ"כ המחנה אפרים (ה' קנין משיכה סי' ב') דלא הפקיעו אלא מרשותו אבל לעשות מי שאינו זוכה כזוכה כאילו הגיע לידו ממש לא אמרינן וכ"כ בס' גט פשוט (אע"ז סי' ק"כ) וכן כ' בס' קנין עולם להגאון מהר"ש קלוגר. והביא ראי' ממה דס"ל לכמה פוסקים דלכך מוכר שט"ח יכול למחול מכח דמכירת שטרות דרבנן. וקשה מה בכך דהוי דרבנן סוף סוף נעשה מדרבנן דאורייתא. אלא ודאי מה דאמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא הוי רק מכח הפקר ב"ד ובמכירת שטרות לא מצי חז"ל לעשות הפקר דא"כ הי' זוכה בו הלוה תחילה דאם נעשה הפקר יזכה בו הלוה תיכף ולא יועיל ההפקר לגבי הלוקח עיי"ש. והנה עיין בירושלמי (פ"א דשקלים) מה שמביא שם מנין דהפקר ב"ד הפקר מקרא דיחרם. ועיי"ש בציון וירושלים שתמה על הסוברים דאין הפקר ב"ד עושה קנין שנעלם מהם היש"ש (יבמות פ"י) שכ' הנ"מ בין הטעמים דר"י דיליף מיחרם אינו מוכרת רק להפקיע אבל לר"א דיליף מאלה הנחלות משמע דיש כח בהפקר ב"ד אף להקנות עיי"ש. הובא בחתנ"ס (דף ס"ח ע"ב). ובאמת כבר קדמו להיש"ש בחי' הרשב"א (גיטין דף ל"ו) דמקרא דאלה הנחלות מוכח דיש כח בהפקר ב"ד אפילו להקנות ועיין בס' דברי אמת שתמה על הג"פ מהרשב"א והביא בשם הריב"ש (סי' שצ"ט) שכ' ג"כ דיש להם כח להקנות וכ"כ בשו"ת מהרי"ט סי' ז':

ג) והנה אם נאמר כשיטת הג"פ ומח"א ומקו"ח שפיר מיושב הא דלא תירץ רבא גם לעיל משום הפקר ב"ד. דדווקא על קושי' הגמרא כיון דמדאורייתא אין שמיטה משמטת א"כ הלוה צריך לשלם החוב ולמה תיקנו רבנן שישמט שפיר תי' רבא משום דהפקר ב"ד הפקר ונשאר החוב, ביד הלוה כי הוא מוחזק במעותיו. אבל על קושית הגמרא כיון דשמיטה משמטת איך התקין הלל פרוסבול שיוכל המלוה לגבות חובו ע"ז אין תירוץ מצד הפקר ב"ד כי כאן צריך להיות לעשות האינו זוכה כזוכה וזה אין בכח הפקר ב"ד להקנות להמלוה מעותיו שביד הלוה. כי הלוה זוכה מקודם במה שבידו מצד הפקר ב"ד. כדברי הגאון מהר"ש קלוגר ז"ל. וממילא מיושב גם קושית הדברי אמת הג"פ מהרשב"א כי הרשב"א קאי לשיטתו שהוא פי' כפי' רש"י ז"ל בגיטין שם דתירוצו של רבא קאי גם על קושית הגמרא הקודמת דמצד הפקר ב"ד הפקר עושין שאינו זוכה כזוכה. אבל לפי שיטת התוס' דרבא בא לתרץ רק קושית הגמרא על רבנן דתיקנו זכר לשביעית א"כ שפיר י"ל כנ"ל דאין פרוסבול מטעם הפקר ב"ד משום דאין הפקר ב"ד עושה שאינו זוכה כזוכה כנ"ל: ד) ובזה נ"ל ליישב דברי הגמרא גיטין (ד"כ ע"א) אמר רב חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב וכו' ודילמא אקנויי אקנו לי' רבנן. ועיי"ש ברש"י מטעם הפקר ב"ד הפקר. והנה לכאורה מבואר שם דהפקר ב"ד עושה שאינו זוכה כזוכה. אכן לרש"י שפיר ניחא דקאי לשיטתו דרבא מתרץ גם על, פרוסבול מטעם הפקר ב"ד אך יש לדקדק על לשון ודילמא שאמר רבא לר"ח הול"ל מ"ט אילימא וכו' והא אקנויי אקנו לי' רבנן. אכן להנ"ל ניחא דהנה איתא בסוגיא דידן רבא אמר הפקר ב"ד הפקר דאמר ר' יצחק מנין שהפקר ב"ד הפקר שנא' וכו' יחרם כל רכושו. רבי אלעזר אומר מהכא אלה הנחלות וכו' עיי"ש. וכיון דרבא אמר בלשון דאמר ר' יצחק משמע דהוא סובר ללמוד הפבדה"פ מיחרם ולא כר"א מקרא דאלה הנחלות. ובפרט כיון דחזינן דמביא רבא קרא דיחרם דכתיב בעזרא ולא מביא קרא דקדום היינו קרא דאלה הנחלות ביהושע. משמע דסובר דלמידין מקרא דר' יצחק ולכך אליבא דרבא באמת אין הפקר ב"ד עושה קנין כדברי הרשב"א והיש"ש לחלק בין אם למידין מקרא דיחרם בין אם נלמוד מקרא דאלה הנחלות ולכך באמת רבא לשיטתו אינו מתרץ על קושית הגמרא על תקנת הלל פרוסבול משום הפקר ב"ד כקושי' התוס' כנ"ל ולכך באמת גם בירושלמי (פ"א דשקלים) מביא רק לימוד דר' יצחק מיחרם. וכן הוא בגמרא דידן (במועד קטן דט"ו) דמביא רק, דר"י. וכן הרמב"ם (בפכ"ד מה' סנהדרין ה"ו) מביא מקרא דיחרם משום דמשמע דעיקר כרבא וא"כ לרבא לשיטתו לא תירץ בדרך פשיטות דאקנויי אקנו לי' רבנן דהא אין הפקר ב"ד עושה קנין. לכן תי' בלשון ודילמא היינו לשיטתו דר"ח שאמר יכילנא למיפסלינהו. ע"ז אמר רבא בדרך יכילנא לומר לחומר הנושא דדילמא אקנויי אקנו לי' רבנן ואהי' מוכרח לומר לשיטתך דהפקר ב"ד עושה קנין והבן. והנה הרמב"ם (בפ"ט מה' שמיטה) כ' דדוקא בזה"ז מועיל פרוסבול דהוי דרבנן,. והקשה הראב"ד דזה דוקא לאביי ועיי"ש בכ"מ מה שתי', ולדברינו ניחא דהרמב"ם שמביא דהפקר ב"ד מקרא דיחרם וא"כ אינו מועיל להקנות כנ"ל ומוכרח לתרץ דוקא כרבי והבן: ה) אכן זה ניחא לשיטת התוס' דתי' רבא אינו קאי על תקנת פרוסבול אבל לשיטת רש"י דרבא סובר דהפקר ב"ד עושה קנין צריך לומר לשון ודילמא שאמר רבא לרב חסדא היינו עפ"י מש"כ בח"ס (בחידושיו לגיטין דל"ו) בהא דקאמר רב חסדא מאי פרוסבול פרוסבולי ובוטי. בולי אלו עשירים וכו'. א"ל רבא ללעוזא מאי פרוסבול א"ל פורסא דמילתא דצ"ע למאי מייתי הך דרבא ותו ע"כ הי' יודעים דפרוז הוא לשון תקנה דהרי האי לעוזא לא פי' לו כלל מאי פורסא אע"כ יודעים היו ולא הוה קשיא להו אלא תוספת בל פרוזבל ועל זה לא השיב לו האי לעוזא אלא י"ל ר"ח הוה ס"ל תוספת בל לרמוזי בולי ובוטי ולומר דאינו סייג לתורה אלא תקנת עניים ועשירים כמש"כ הכ"מ (פ"ב מממרים) דאין פרוזבול סייג לתורה אלא עיקר פרוזבול לעשירים שלא יפסידו ובוטי לעניים משום נעילת דלת ומשו"ה ב"ד גדול יכול לבטל. ונ"ל להסביר לפי מה שפסק רמב"ם (בה' שמיט") כרבי דהשמטת כספים בזה"ז דרבנן א"כ י"ל דאין כאן העברה על דברי תורה במה שנמנעים להלוות כי מהיכי תיתי יעשה מעותיו אנפרות להלוות לזה ולבסוף ישמיטנה שביעית דרבנן בשלומא בזמן התורה הרי הבטיח הקב"ה למען יברכך והמסופק בזה הרי הוא בליעל אבל בתקנת חז"ל אינו מובטח בלמען יברכך וכו' וכל זה לרבי דהשמטת כספים לאו דאורייתא אבל לרבנן דמדאורייתא הוא א"כ איכא שפיר העברה דאורייתא וא"כ ר"ח דס"ל כרבי והוי תקנת עניים ועשירים ואיננו סייג לתורה ורבא לטעמי' דמוקי נמי כרבנן ושאיל ללעוזי בעלי הלשון ואמר, הגות הוא בלשונם להוסיף אותיות אלו ולומר פרוזבל אפורסי דמילתא אע"ג דפרוזא לחודא הוה מ"מ אין לדרוש לשון הדיוט בתוספת בל וכן בכמה לשונות רגילין להוסיף אותיות יתירות על עיקר משמעות. התיבה עכ"ל. נמצא דר"ח סובר כרבי ורבא מתרץ אף אליבא דרבנן כפירש"י ז"ל וא"כ לפי"ז סובר רבא דהפקר ב"ד הפקר אף להקנות וא"כ הוא דאמר לשיטתו דרב חסדא ודילמא אקנויי אקני לי רבנן היינו שאמר בלשון דילמא כיון דרב חסדא סובר באמת דאין הפקר ב"ד להקנות לכן אמר לו בלשון ודילמא היינו כיון שתוכל לפסול כל גיטין דעלמא א"כ לחומר הנושא דילמא משום דאקנויי אקני לי' רבנן והיינו שתבטל דעתך מפני חומר הקושיא על כל הגיטין ותודה לדעתי דהפקר ב"ד אף להקנות והבן ועיין במראה הפנים על הירושלמי (פ"ה מפאה) שכ' דאדרבה דמקרא דיחרם מוכח דאלים כח הפקר ב"ד טפי ממקרא דאלה הנחלות ויש להאריך בזה. גם במש"כ במרדכי (ב"מ דף ע') בהא דיהבינן זוזי דיתמי בקרוב לשכר ורחוק להפסד ואמר רב אשי דיהבי' להו בבי דינא ופירש"י בפני ב"ד וכ' במרדכי משום דהפקר ב"ד וכו' הואיל ולאו ריבית דאורייתא היא עיי"ש. והקשה במש"ל דלמה כ' המרדכי דלאו דאורייתא הוא דמשמע דבאיסור דאורייתא לא אמרינן הפקר ב"ד וקשה מהא דפרוזבול עיי"ש. אכן לפי שכ' לעיל י"ל דהמרדכי ס"ל כשיטת התוס' דרבא אינו מתרץ רק קושי' שני' ולא הקושי' מהא דתיקן הלל פרוזבול והבן ועיין בחתנ"ס (דס"ט ע"א) בזה ועיין בשו"ת דברי שאול סי' ל"א:

ו) בטור ובש"ע (חו"מ סי' ס"ז סעי' ל"ד) כ' דנאמן המלוה לומר תנאי הי' בינינו שלא ישמטנו בשביעית במגו דהי' טוען פרוזבול הי' לי ואבד. והקשה בסמ"ע שם (ס"ק נ"ה) ל"ל מטעם מגו יהי' נאמן בטענה זו בעצמו תנאי הי' בינינו משום דלא שביק היתרא וכו' וכעין זה הקשה בס' גד"ת הובא בעט סופר (כלל מ"ב פ"ז) ותי' דבזה לא שייך חזקה ל"ש היתרא כיון דלאו בידו של המלוה להתנות משא"כ פרוזבל בידו לכתוב הוי חזקה שפיר עיי"ש. ולעד"נ דגם תנאי הוי בידו דהא עבד לוה לאיש מלוה והי' ברירה בידו שלא להלוות לו כ"א על תנאי וכן הקשה בס' בית לוי גיטין בשמעתין (דמ"ח ע"ב) מדפי, הס' ומה גם דפרוזבול צריך ב"ד ולא הוי בידו כ"כ דדילמא לא מיזדקקא לי' בי תלתי ועיין זכרון שמואל גיטין (דל"ז ע"ב). אכן נ"ל ליישב בדרך חידוד דהנה באחרונים הקשו למה נאמן פרוזבול הי' לי ואבד מטעם חזקה דלא שביק היתרא ואכל איסורא הא חזקה לא מהני להוציא ממון דהא גם רוב לא מהני להוציא ועיין בבית לוי שם וכעין זה הקשה הבעה"ת הובא בב"י (סי' ס"ז). אכן יש ליישב דהא בס' זכרון שמואל גיטין דל"ז ע"ב) הקשה ל"ל כלל הטעם דלא שביק היתרא הא בלא זה מחויב הלוה לשלם מטעם א"י אם פרעתיך ותי' לשיטת הסוברים דבלא הוי לי' למידע א"י אם פרעתיך פטור או עפ"י שיטת הטו"ז (סי' ע"ה) לענין מטבע מזויפת עיי"ש. ולעד"נ לתרץ דנ"מ בטעם דחזקה דלא שביק וכו' לשיטת שערי רב אלפס מביאו בש"ך (סי' ע"ה סקכ"ט) דאף דא"י אם פרעתיך חייב מ"מ צריך התובע לישבע מקודם ואינו נוטל בלא שבועה ועיין בקצה"ח (שם סק"ז) ובשו"ת תולדות אדם להרשב"א (סי' ק"ס) ועיין בהר"ן קידושין (דמ"ג) ובתוס' שבועות (דף מ"ה ע"א) וא"כ מצד א"י אם פרעתיך יתחייב המלוה לישבע ומטעם דלא שביק פטור אף משבועה. וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דאין החזקה מוציא ממון דהא ממון מגיע לו מטעם א"י אם פרעתיך והחזקה פוטרו רק משבועה וממילא מיושב קושי' הסמ"ע דאם טוען תנאי הי' בינינו שפיר נאמן רק מטעם מיגו דפרוזבל הי' לי ואבד אבל מטעם חזקה דלא שביק וכו' שוב יהי' חזקה להוציא ממון דהא כאן לא הוי א"י אם פרעתיך דהא הלוה מכחישו ויודע להכחיש זאת.

דדוקא בפרוזבול אין הלוה יוכל לידע אם כתב פרוזבול אבל תנאי שהתנה עמו שפיר הלוה יודע והבן:

ז)והנה זקיני ביש"ש (סי' מ"ו) כ' דלא אמרינן דמהימן פרוזבול הי' לי וכו' אלא היכי דלא מכחיש לי' לוה הובא בעט סופר פ"ז ומביא ראי' מהא דמקשה הגמרא לרב ממתני' דהכותב עיי"ש. ולעד"נ דמשם הראי' להיפך דאל"כ נימא דמתני' דהכותב מיירי במכחישו בודאי ורב מיירי בספק והבן. ועי' בספרי פנות הבית סי' ס"ה:

ח) (בדף ל"ז ע"א) אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כ"ש. עיין בהר"ן שהקשה הא חוב הוא לו עיי"ש סברתו הנפלאה ועיין תי' הרא"ש בזה. ולעד"נ ליישב כיון דהוי גם לטובת הלוה שלא יהי' נעילת דלת ועיי"ש ברש"י ד"ה בולי ובוטי והוא כעין סברת התשובת מיימוני (לס' קנין אות י"ד) בהא דש"ס ב"ק (ד"ח) אי שקלת כדינך שקול כדהשתא וכו' שאין הב"ח יכול לומר אי אפשי בתק"ח עיי"ש תירוצו השני והבן:

ט) בס' יראים להר"א ממיץ (סי' רע"ח) כ' דבר חדש וז"ל וחוב שעבר שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי המלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין למלוה לדין שישמט חובו כאשר ציווהו וב"ד יחייבו למלוה לומר משמט אני כאשר ציווהו חכמים סוף שביעית ואם אינו רוצה המלוה לומר יכופו אותו וכו'. ונראה לי דשמיטה דקרא אינו מחילה אלא ציוה הקב"ה שישמיט פי' יניח ולא יתבענו עד שיתן לו מעצמו דכתיב שמוט ולא יגוש שכל שמיטה הכתוב בקרא הנחה ולא מחילה הילכך הלואה לעולם מוטלת על הלוה שלא יעכב על זה חובו לעולם וכו' ואם עשה כן הוי לי' לוה רשע עיי"ש. וראיתי בס' עט סופר (כלל מ"ב פ"ג) שמביא קושי' על הר"א ממיץ מס' ידות נדרים (סי' רכ"א) דהקשה מש"ס שבועות (דמ"ח) לוה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף אין מגלגלין ומטעם דאתי' שביעית אפקעתיה. ולפי היראים למה לו גלגול הא שביעית לא מפקיע החוב והוא לוה רשע עיי"ש. ולעד"נ עפ"י מש"כ בחי' הרשב"א בשמעתין בהא דתי' אביי שב וא"ת הוא והקשה למה לא משני כמו בכ"מ שוא"ת שאני עיי"ש תירוצו ובס' עיר מגרש לחו"ז הגה"ק ר' ישראל יונה הלוי לנדא אבד"ק קאמפנא ז"ל בכת"י כ' לפרש דברי הרשב"א ביותר ביאור וז"ל דהמקשה ידע שיש חילוק בשוא"ת רק דס"ד כיון דצ"ל משמיט הוי קום ועשה יע"ש דפח"ח עכ"ל.

מבואר בזה דתי' אביי הוא דשב וא"ת הוא אבל יש לומר דלרבא לא יאות לתרץ כאביי משום דהוא סובר דלא חשוב שב וא"ת רק בהס"ד דהוי קום ועשה משום דצריך לומר משמט אני ולרבא הוי באמת כסברת הס' יראים דהב"ד כופין להמלוה שיאמר משמט אני וכל עוד שלא יאמר משמט אני הוי הלוה בכלל לוה רשע כנ"ל ואין לך קום ועשה יותר מזה לכך מוכרח רבא לתרץ הפקר ב"ד הפקר אבל אביי לית לי' כהיראים. עכ"פ מבואר מזה דאביי ורבא חולקים בסברת היראים וא"כ י"ל דשיטת הגמרא שבועות קאי אליבא דאביי. ויש לעיין גם בסברא של הגאבד"ק ווארין מ' נפתלי הובא בעט סופר (פרט ז') דע"י הפקר ב"ד אין כח שיהי' למלוה על הלוה שיעבוד הגוף עיי"ש. וזה דוקא אם לא נימא כסברת היראים דאי כהר"א ממיץ אכתי יש לו כח למחול והבן:

י)בדף ל"ו ע"ב תוס' ד"ה דאלימי וכו' ר"ת כתב פרוסבול וכו' תנן במס' שביעית וכו'. לכאור' אין כל המשך בדברי התוס' ומה בקשו התוס' בזה שהביאו משנה דשביעית ומה שייכות זה לזה. ומצאתי שעמד בזה בתומים (סי' ס"ז סקכ"ב) ופירש ע"ד החידוד בדבר נפלא דפח"ח. שוב ראיתי בזה פי' יקר בס' חתם סופר (בחי' גיטין) בשמעתין וכן ראיתי תי' ופי' יקר בס' זכרון שמואל בגיטין כאן עיי"ש. והנה מה שהקשה בזכרון שמואל בהא דפרוסבול המאוחר פסול ואמאי לא נימא לא שביק היתרא וכו' י"ל דלא קשה כיון דחזינן ערמה שאיחר הזמן א"כ מגלה דעתו דלא יכתוב אח"כ פרוזבול ופשוט. גם מה שפלפל שם בזכרון שמואל בהא דמי יימר דמיזדקקא בי תלתי וע"כ דבעי ב"ד חשוב יש לדבר בזה במש"כ (בתוס' סוטה דכ"ה) דגם בהדיוטות אמרינן מי יימר ועיין בחידושי בסוגיא דאין אדם מקנה דשלבל"ע לעיל סי' ס"ד. והנה במה שהקשה שם התומים על רש"י דפי' טעם דכותבים רק על הקרקע א"כ למה במוקדם כשר י"ל דרש"י יפרש הא דמוקדם כשר כפי' הרמב"ם בפי' המשניות (שביעית פ"י מ"ה) דמוקדם היינו שפרוזבל צריך שיהי' נכתב דוקא קודם הלואה. ועיין בזה לדו"ז הגאון בלחם שמים במשנה דשביעית שם הובא בעט סופר (פ"ב) ובחי' ח"ס גיטין בתוס' ד"ה דאלימי בשיטת הרמב"ם בזה. יא) בטור (סי' ס"ז) ובש"ע חו"מ (ס"ז סעי' ל"ח) המוכר שט"ח לחבירו אם כבר עבר עליו שמיטה כשמוכרו טוענין ללוקח שהמוכר שמכרו הי' לו פרוזבול ואבד וכו' עיי"ש. והנה בקצה"ח (סי' ס"ז סק"ח) מביא קושי' מכנה"ג דלמה לא כ' הטור דטוענין ללוקח תנאי הי' בין לוה למלוה שלא ישמטנו שביעית ועיי"ש תי' כיון דעל החוב חדש דהוי מלוה ע"פ בעינן מעמד שלשתן. וראיתי בס' עט סופר (כלל מ"ב פ"ז) שמביא בשם תלמידו מ' זלמן הויער שסתר תי' הקצה"ח מהא דתי' הש"ך קושי' הב"ח דיהי' נאמן במיגו דיכול למחול ותי' דמיירי במע"ש ומביא שם תי' נפלא בשם. דודו הגאון אבד"ק ווארין עיי"ש. אכן אנכי כתבתי למעלה דלדברי היראים להר"א ממיץ יש לסתור סברתו דאכתי יוכל למחול דהא יש לו שיעבוד הגוף מהלוה ושפיר מקשה הב"ח עיין לעיל. אכן בגוף קושי' הכנה"ג יש לומר דהא באמת כבר הקשה בסמ"ע (סי' ס"ז סקנ"ה) דלמה אמר הטוש"ע דאם טוען המלוה תנאי הי' בינינו נאמן מטעם מיגו דפרוסבול הי' לי ואבד ולא נאמן בתנאי בחזקה זו גופא דלא שביק וכו' ועיי"ש תירוצו משום דלא הוי בידו או כתירוצי שחנני השי"ת והבאתי לעיל משום דהוי חזקה להוציא ולכן מוכרחין לומר דווקא משום מיגו דשטר פרוזבול הי' לי. עכ"פ שיטת הטור הוא דתנאי הי' בינינו נאמן רק משום מיגו דפרוזבול א"כ לשיטתו שפיר כ' הטור כאן דטוענין ללוקח שהמוכר הי' לו פרוזבול ואבד ולא כ' דטוענין ללוקח שהמוכר תנאי התנה דהא גם בתנאי התנה הוא ג"כ רק משום דשטר פרוזבול הי' לו והפוכי מטרתא ל"ל והבן:

עיין במפורשים בסוגיא זו בש"ע חו"מ סי' ס"ז בתומים ובקצה"ח ובס' מקצוע בתורה ובחי' הרי"ם לחו"מ ובס' בית הלל לחו"מ ובס' ישועות ישראל ובחי' הרי"ם לחסר גיטין ובס' זכרון שמואל ובפ"י ובכתי"ק עיר מגרש ובס' בית לוי ובס' עט סופר כלל מ"ב ובחי' חתם סופר לגיטין ובס' אמרי יושר ד"ד ובס' תולדות נח ח"ב בדרוש לסיום משניות בית אהרן לגיטין ובלקוטי חבר ובס' זכר יהושע ריש הס'. בכור שור מכות: יב) הגד"ת מסופק אי קודם זמן השמיטה תפס מלוה מלוה מטלטלין וכו' ואי בתר שמיטה הדר לוה ותפס ואמר דידי חטפתי אי מפקינן מיד הלוה או לא עיי"ש אכן לענ"ד פשוט דמפקינן מיד הלוה דהא באמת בתומים (סי' ס"ז) חולק על הגד"ת ואמר דתפס לא מהני. אכן בקצה"ח (שם סק"ה) מתרץ דבריו ופי' דבאמת הש"ס לא הדר מהסברא דתפס רק הא דר' יצחק הוא פרושי דתפס עיי"ש. א"כ פשוט לפי דברי הקצה"ח דגם ספיקו של הגד"ת נוכל לפשוט דבודאי מפקינן מיד הלוה ועיין בעט סופר כלל מ"ב פרט ג' בזה: יג) בש"ס מכות (ד"ג) איכא דאמרי אר"י אר"ש המלוה חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו וכו' וכ' הרא"ש ריב"א פוסק בכל מקום הלכה כלשון ראשון ור"ת פוסק כלשון אחרון וכו' מיהו נראה דהלכה כלישנא בתרא דפשטא דמתני' מסייע ללישנא בתרא ותיובתא ללישנא קמא וכו' ועוד דשביעית בזה"ז דרבנן ואזלינן לקולא. והנה הב"י (בחו"מ סי' ס"ז) הקשה הא בספיקא דממונא אזלינן לקולא לנתבע והכא הוי איפכא קולא לתובע עיי"ש תי'. ובמשרים כתב דהרי"ף משמע דפוסק כלישנא קמא אף דהוי בזה"ז דרבנן וצריך לפסוק לקולא דאין משמט אכן כיון דלענין ממון צריך לפסוק לקולא לנתבע ככל ספיקא דממון כקושית הב"י לכן משמע דעתו כלישנא קמא עיי"ש. והנה בשער משפט (סי' ס"ז) תי' קושית הב"י על הרא"ש עפ"י דברי היראים (סי' רע"ח) שהובא לעיל דכיון שהלוה חייב לפרוע ואין שביעית משמט עד שיאמר משמט אני וכיון דספיקא דרבנן לקולא אין המלוה צריך לאמור משמט אני עיי"ש דפח"ח. ולעד"נ לתרץ דהנה בקצה"ח (סי' ס"ז סק"ג) הקשה על הא דהמלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו דלכאורה קשה תיפוק לי' כשמלוה לעשר שנים הרי התחייב עצמו לפרוע לעשר שנים ולא גרע מתנאי ע"מ שלא תשמטנו שביעית דאין בו משום מתנה עמש"כ בתורה משום שיכול לחייב עצמו בדבר שבממון וכו' ותי' דשמואל לשיטתו בהזהב דקאמר טעמא דשמואל דיכול להתנות שלא יהי' אונאה ולא הוי מתנה עמש"כ בתורה משום דמי יימר דאית בי' אונאה והקשה תוס' א"כ מה פריך במכות משביעית על אונאה ותי' בשביעית נמי לא ידע דעקר וכו' א"כ לפי"ז ניחא דבמלוה לעשר שנים לא מהני תנאי כיון דודאי עקר. וכל זה לשמואל אבל רב דס"ל באונאה דתנאי בטל דלא ידע דמחיל אבל שביעית ידע דמחיל א"כ לרב דקי"ל כותי' אפי' ודאי עקר כיון דידע דמחיל מהני א"כ במלוה לעשר שנים לא גרע מתנאי שלא ישמיט שביעית כיון דהתחייב עצמו לפרוע אחר שביעית וידע ומחיל. ובזה ניחא השמטת הרי"ף הך מימרי דשמואל במלוה לעשר שנים כיון דהרי"ף פוסק כרב דמהני תנאי וכבר הביאה בהלכותיו א"כ מלוה לעשר שנים לא גרע מתנאי והוי בכלל הדין דתנאי דלא משמיט עכת"ד. ות"ל כוונתי לתירוצו וששתי כעל הון. וא"כ שפיר ניחא דפסק הרא"ש כלישנא בתרא דמלוה לעשר שנים אין שביעית משמט משום דהוי ספיקא דרבנן כיון דשמיטה בזה"ז דרבנן. ואין לומר שיהי' משמט מטעם דבממון קיי"ל לקולא לנתבע ז"א דהא בלא זה אינו משמט משום תנאי דע"מ שלא תשמט כקושי' הקצה"ח דבכלל מלוה לעשר שנים הוי תנאי ע"מ שלא תשמט דכל תירוצו הי' רק דכיון דודאי עקר א"כ לא מהני לשמואל התנאי והוי מתנה ע"מ שכ' בתורה זה רק אם נאמר שמיטה דאורייתא אבל כיון דבזה"ז דרבנן א"כ לא הוי מתנה עמש"ב בתורה וממילא מועיל התנאי.

ואף דקי"ל חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכבר הקשה בתומים (סי' ס"ז סק"י) דלמה מועיל תנאי ע"מ שלא תשמטנו שביעית אף למאן דסובר מתנה ע"מ שכ' בתורה תנאו קיים בדבר שבממון. אבל חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר. אכן זה דוקא אי איכא עכ"פ איסור מדרבנן אבל כאן כיון דנגד איסור שמיטה בזה"ז דהוי דרבנן יש לנו ספק דילמא הלכה כלישנא בתרא דמלוה לעשר שנים אין שמיטה משמט א"כ כיון דספיקא דרבנן לקולא שפיר אזיל לי' האיסור דרבנן. רק דאכתי קשה קושית הב"י הא לענין ממון צריך לפסוק לקולא לנתבע. נגד זה שפיר יש לומר דלכך אינו משמט משום התנאי ע"מ שלא ישמטנו שביעית כקושי' הקצה"ח הנ"ל:

יד) הרי"ף ז"ל במכות לא מביא בהלכותיו הא דמלוה לעשר שנים. והנה דעת המשרים דהרי"ף פסק כלישנא קמא דמשמיט ועיין מה שתמה עליו בגד"ת ועיין בס' עט סופר (כלל מ"ב פרט ח') ולעד"נ דהרי"ף פוסק כלישנא בתרא והא דלא מייתי לי' דהנה בקצה"ח (סי' ס"ז סק"ג) הקשה בהא דהמלוה לעשר שנים הא תיפוק לי' משום תנאי דחייב א"ע לפרוע. אכן נראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל כ' בהא דמתנה ע"מ שלא תשמטנו בשביעית דהוי כמחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולכאורה כיון דשמיטה משמט החוב שלוה מכ"ש דיכול לשמט החוב החדש שהתחייב א"ע בדבר שאינו חייב. אכן כוונת הרמב"ם ז"ל דהוי כמתנה דאם שביעית ישמט החוב שלוה אז מחייב א"ע חוב חדש לאחר שביעית וא"כ החוב החדש אין שביעית משמטתו דהא בשביעית אכתי לא הי' חייב בחוב זה ולא הי' עומד ליפרע רק אחר שביעית והוי כמו מלוה לעשר שנים דאין שביעית משמטתו. ות"ל מצאתי שכוונתי לתי' הזכרון שמואל ולא קשה קושית הקצה"ח דהא באמת הכל חד דטעם דתנאי הוי משום דהמלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו וכן יש לומר כיון דהרי"ף כבר מביא הא דתנאי ממילא נכלל בזה הדין דמלוה לעשר שנים כנ"ל והבן:

טו) בסוף מס' עוקצים ר"א אומר הרי היא כקרקע וכו' והנה בתוס' ב"ב (דס"ה ע"ב) מוקי פלוגתי' כשהכוורת מונח איתידות ולא על הקרקע וקשה לי הא מבואר שם בהרע"ב מתוספתא דמיירי פלוגתי' במונח ע"ג קרקע וכ"ה בירושלמי (פ"י ה"ג) ויש לפלפל בזה ומצאתי שפלפלו בזה בס' אמרי יושר לידי"נ (דף ד') ובס' תולדות נח ח"ב:

ידידו עוז:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה