אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן עה

סימן עד

בשם ה' א' וישב תר"ס פלונסק. לכ' י"נ הרב המאוה"ג וכו' מ' חנוך העניך נ"י ערזאהן בק' זגיערש:

ראיתי מה שהבאת בשמי בספרך חנוכת התורה אות רי"ד בסוגיא דקציצה. והנני שולח לך עוד איזה ענינים בזה מה שאמרתי לחידוד התלמידים ת"ל: א) בש"ס שבועות (דף מ"ה ע"ב) אמר רמי בר חמא כמה מעליא האי שמעתא א"ל רבא מאי מעליותא א"כ שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה וכו' האחרונים הקשו מדוע הקשה רבא קושיתו משבועת שומרין דוקא על רמי בר חמא ולא על רב ושמואל שאמרו לא שנו אלא ששכרו בעדים וכו'. ולעד"נ לתרץ דהנה הראשונים פסקו להא דרב ושמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך ובשבועת שומרין פסקו דחייב לישבע על נאנסו אף בלא אפקיד לי' בשטרא. והקשו הר"ן והרא"ש ז"ל הא הגמרא מוקי דוקא באפקיד לי' בשטרא דאל"כ קשה קושיתו דרבא שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא יש ג"כ מיגו מתוך שיכול לומר לו לא הי' דברים מעולם יכול לומר לו נאנסו.

דלכך מתרץ הגמרא דשבועת שומרין הוא רק באפקיד לי' בשטר דליכא מיגו דלא היו דברים מעולם אבל כיון דאנן פסקינן שבועת שומרין אף בלא אפקיד לי' בשטר א"כ סתרו אהדדי עיי"ש. ולכן נ"ל לומר דהנה התוס' בשמעתין ד"ה מתוך הקשו לפי' רש"י בב"ק (דף ק"ז ע"א) דבפקדון שיכול להעיז אפילו כ"ה חייב א"כ מאי מקשה רבא משבועת שומרין הא שם ליכא מיגו דהא אי הי' טוען לא היו דברים מעולם הי' ג"כ חייב לישבע דהא בפקדון גם כ"ה חייב עיי"ש. אכן י"ל דגם לפי' רש"י ניחא קושיתו של רבא דהא מה דפי' רש"י (בב"ק שם דכ"ה) בפקדון חייב הוא דוקא לר"ח בר יוסף דסובר עירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה אמלוה קאי אבל בפקדון גם כ"ה חייב אבל לרמי בר חמא דסובר בב"ק שם ד' שומרין צריכין וכו' ולית לי' עירוב פרשיות א"כ לדידי' גם בפקדון צריך להיות מודה במקצת אבל כ"ה פטור וא"כ שפיר מקשה רבא דוקא לרמי בר חמא שקילס ואמר כמה מעליא הא שמעתא א"כ הקשה רבא לשיטתו דרמי בר חמא מאי מעליותא א"כ שבועת שומרין וכו' הא אליבא דרב"ח שפיר י"ל מיגו דהי' אומר לא היו דברים מעולם והי' כ"ה ולא הי' מחויב לישבע דהא רב"ח ל"ל עירוב פרשיות ויהי' קושית רבא כעין שפירשו בתוס' שם ד"ה מתוך בסוף דבריהם דלא פריך אמאי דאמרינן מיגו בכל התורה רק מפני שהוא סובר דאמרינן מיגו כי ההיא בהא דנתתי לך שכרך עיי"ש. ומוכרח הגמ' לאוקמי דאפקיד לי' בשטר. אבל לדידן דפסקינן כרחב"י דעירוב פרשיות כתיב כאן א"כ בפקדון גם כ"ה חייב א"כ לא צריך לאוקמי באפקיד לי' בשטר דהא אף בלא אפקיד לי' בשטר ג"כ ליכא מיגו ולא קשה קושיתו דרבא דנימא מיגו בשבועת שומרין דהא אף אם הי' טוען לא היו דברים מעולם הי' חייב שבועה וכמו שהקשה בתוס' לשיטת רש"י ז"ל בב"ק שם וא"כ ניחא הכל דאין סתירה במה דפסקינן שבועת שומרין אף בלא אפקיד לי' בשטר ומה דמקשה רבא דייקא אליבא דרמי בר תמא כנ"ל ולפי"ז מיושב קושי' העולם דמאי מתרץ הגמ' דאפקיד לי' בשטרא. והא שטר הוי שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת ש"ק. ולהנ"ל ניחא דהא איתא בהר"ן כתובות בסוגיא דפוגמת דרב"ח ס"ל דהא דא"נ הוא דוקא על הקרקעות עצמן אבל לא על כפירת ש"ק דודאי נשבעין וא"כ לרמב"ח לטעמי' מתורץ שפיר ולא ק"מ:

ב) (דף מ"ה ע"א).

וליתב לי' מעיקרא וכו' ופירש"י ליתקון רבנן שיתן אדם לפועליו שכרו שחרית עד שלא יתחילו במלאכה ואם תבע לערב לא יטול כלום ולא תהא שם שבועה עכ"ל. ומקשים העולם דמה נרוויח בזה מה יהי' אם מיד בבוקר יהי' הכחשה ביניהם קודם שיצא לעבודתו הוא יבקש שיתן לו שכרו והבעה"ב יאמר שכבר נתן לו. ותירצו העולם שנרוויח שאז יהי' השכיר נשבע ונפטר שלא יצטרך לעבוד ולא נצטרך לעשות תקנה חדשה היינו שבועת נשבעין ונוטלין. דמדאורייתא כל הנשבעין המה נשבעין ונפטרין. משא"כ בערב הפועל הוא נשבע ונוטל ע"כ. ולענ"ד י"ל דנרויח שלא יהי' שבועה כלל. דהא בבוקר יהי' השכיר כופר הכל ויפטור לגמרי קודם שהי' שבועת היסת דר"נ (עיי"ש בתוס' ד"ה עקרוה). ואפשר לומר דזאת באמת כוונת רש"י ז"ל דאם תבע לערב לא יטול כלום. ואי משום דיהי' הכחשה בבוקר שיטעון השכיר שלא קיבל ע"ז כ' רש"י ז"ל ולא תהא שם שבועה עכ"ל היינו דהשכיר יפטור לגמרי דהא יהי' כ"ה. אכן בחי' הרי"ן מיג"ש לשבועות בשמעתין כ' וז"ל: וליתב ליה מעיקרא כלומר וליתקין דליתן ליה מעיקרא מיקמי דליטריד בפועלים עכ"ל משמע כוונתו דבבוקר עדיין אין הבעה"ב טרוד ועיקר סברת הגמ' דבעה"ב טרוד בפועליו היינו אחר עבודת היום אז הוא טרוד בעסקיו כמבואר בירושלמי הובא בתוס' שם ד"ה בעל הבית ועיין בהר"ן שם שכ' ודאמרינן טרוד בפועליו לאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה נשבע ונוטל. אלא טרוד בעסקיו קאמר וכו' עיי"ש. וזה דוקא אחר שעוסק בעסקיו כל היום אבל בבוקר השכם ומעיקרא קודם שיתחיל בעסקיו אין הבעה"ב טרוד והבן:

וראיתי בס' אהבת ציון בחידושיו בסוף הס' לסוגיא דקציצה שמביא קושי' העולם הנ"ל ותי' העולם דנרוויח דיהי' נשבע ונפטר והקשה על זה דאכתי אין די באר דודאי אם השכיר נשבע והולך לו מבעה"ב הוי שפיר נשבע ונפטר משא"כ אם יעבוד עבודתו אצל בעה"ב וע"י השבועה יטול ודאי הוי נשבע ונוטל וכו'. ותי' ע"ד מושכל וזה תורף דבריו דהלא עיקר דינו של שכיר הוא רק בשכרו בעדים אבל שלא בעדים נאמן בעה"ב במגו דלא שכרתיך וא"כ מעט מזעיר אשר הועילו חז"ל בתקנתן דאטו העדים בכיפה תלו לי' להשכיר להוליך עמו עדים בכל מקום בואו לשכור ובהדי' אמרינן אמה דפריך וליתיב לי' בעדים טריחא לי' מילתא וא"כ ל"ש כלל שיהי' שכרו בעדים וא"כ כל התקנה לגבי שכיר הלא מצער הוא. וא"כ הלא טוב הי' לתקן שישלם לו מעיקרא טרם יצא אדם לפעולתו ואז לא יהי' חילוק בין שכרו בעדים לשכרו שלא בעדים כיון שאז לא שייך מגו דלא שכרתיך דאם יאמר לא שכרתיך ילך לו השכיר לדרכו וישכיר עצמו לבעה"ב אחר. וא"כ א"ש דמתחילה מקשה הש"ס וליתיב לי' בעדים ומתרץ טריחא לי' מילתא ועל זה מקשה שפיר וליתיב לי' מעיקרא ונרויח המגו ויהי' שכיר נו"נ בין שכרו בעדים בין שכרו שלא בעדים עכת"ד. אבל באמת עדיין קשה דמה זאת ריוח באם יהי' התקנה באופנים הרבה היינו אף בשכרו שלא בעדים הא בשכרו שלא בעדים לא הוצרכו חכמים לתקן התקנה דנו"נ כיון דבאמת הבעה"ב נאמן במיגו ומה גם לסברת התומים בהא דשכרו שלא בעדים כיון דהשכיר לא חס על נפשו גם החכמים לא חייסו בעדו ומשום כדי חייו עיי"ש:

לכן נלענ"ד לפרש ומיושב גם הסמיכות דאחר דמקשה הגמ' וליתב ליה בעדים ולא נצטרך לתקנת חכמים שיהי' נשבע ונוטל דהא ע"י העדים יהי' בירור האמת ומתרץ הגמ' טריחא לי' מילתא היינו שיהיו מוכנים עדים בזמן התשלומין ועל זה מקשה הגמ' וליתיב ליה מעיקרא היינו קודם הפעולה בזמן שהוא שוכרו דאז אין טירחא בעדים דהא ממילא איכא עדים בעת שהוא שכרו כמבואר בשמעתין דכל עיקר התקנה דנו"נ הוא רק בשכרו בעדים אבל בשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכו' וא"כ כיון דכל עיקר התקנה הוא במקום דאיכא עדים בעת ששכרו א"כ מוטב דלתקן שאז במעמד העדים ישלם לו קודם הפעולה ושוב יהי' בירור ע"י העדים ולא שייך תי' הגמ' טריחא לי' מילתא דהא בעת ששוכרו איכא עדים ממילא לראות שהוא שוכר אותו ויוכלו לראות גם את זאת שהוא משלם לו ומתרץ הגמ' שניהם רוצים בהקפה ועיי"ש ברש"י ובחי' הרי"ן מיג"ש. וכיון דע"כ טוב בעבור שניהם שישלם לו אחר עבודתו ושפיר לא קשה וניתב לי' בעדים דהא אז טריחא לי' מילתא שיבקש עדים בכל עת שישלם להשכיר והבן. וראיתי בשו"ת מהר"י אסאד (ח"ב סי' רל"ח) וששתי כעל הון:

שוב ראיתי בס' שיחות צדיקים (דף ח' ע"א) וז"ל:

נזכרתי קושי' במס' שבועות והיא מהרבי ר' העשיל זללה"ה. במס' שבועות בפ' כל הנשבעין מ"ש שכיר דתקוני וכו' וליתב ליה מעיקרא ופרש"י ז"ל ליתקון רבנן שיתן שכרו לפועליו שחרית עד שלא יתחילו במלאכה והקשה הרבי ר' העשיל ז"ל ומאי יהיה מזה הלא גם עתה יהיה מחלוקת ביניהם כי בעה"ב יאמר להפועל לך עשה המלאכה והפועל יאמר לו תשלם לי קודם ויאמר לו הבע"ה הלא עתה כבר שלמתי לך ויהיה ג"כ סכסוך ביניהם. ותירץ הגאון הנ"ל באם שיהיה תקנה מדרבנן אשר הבעה"ב ישלם להפועל קודם שיתחילו בהמלאכה [ואם יאמר הפועל שעוד] אזי היה הבעה"ב התובע אומר להפועל שילך להמלאכה ואם יאמר הפועל שעוד לא שילם לו יהיה הבעה"ב נשבע ונפטר ודפח"ח. ועי' בס' המאסף שנה ב' סי' קנ"ח. ובספרי פנות הבית סי' ס"ו:

ג) שם בתוס' ד"ה וניתב לי' וכו' וא"ת לא יהא ברי של בעה"ב אלא כא"י וכו' וי"ל דהוי וכו'. מקשים דאיך ס"ד דתוס' דיהי' כא"י אם הלויתני הא ע"כ מוכרחין לומר דהוי כא"י אם פרעתיך כמו שתי' בתוס'. ולעד"נ דכיון דהוא באמת טוען ברי רק דאנן אמרינן שהוא טרוד עכ"פ אית לן למימר דהוי כא"י אם הלויתני וזה מדוקדק בתוס' לא יהא ברי של בעה"ב היינו לא נעשה אנן הברי שלו רק כא"י אם הלויתני וע"ז תי' דהוי כא"י אם פרעתיך ושוב הקשה בתוס' הקושי' שני' וכי א"א להיות בשום פעם וכו' וכונתם לחזור לקושי' ראשונה דכיון דיוכל להיות שזוכר ושוב יהי' כא"י אם הלויתני ועיין בהר"ן בזה:

ד) שם בתוס' ד"ה כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר וא"ת ימתינו לעולם עד למחר וכו' ועוד אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב הא כיון דמיחייב שבועה רמי אנפשיה וי"ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר פן יהא מוחזק שקרן. ועוד י"ל דהא חזקה דאין בע"ה עובר על ב"ת לא מהניא אלא כי איכא חזקה בהדה חזקה דאין שכיר משהא שכרו וכו' עיי"ש. והנה בב"מ (דף קי"ג ע"א) בתוס' ד"ה השתא כ' וז"ל וא"ת לימא ב"ה איני זוכר עתה אבל הניחו עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו וכו'. ועוד קשה במודה במקצת אמאי אין בעה"ב נשבע דרמי אנפשיה ומידכר וכו'. וי"ל דחזקה שאין ב"ה עובר בבל תלין לא מהני אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהא שכרו וכו' עיי"ש. והנה במהרש"א שם כ' דמכופר הכל לא קשיא להו דמשום שבועה דרבנן דקילא לא רמי אנפשיה ומדכר אבל שבועה דאורייתא לא גרע מלא תלין עכ"ל. והנה האחרונים הקשו למה בתוס' ב"מ הקשו רק ממודה במקצת ובתוס' שבועות כאן אף מכ"ה ועיין שעמד בזה בס' אהבת ציון שם. אכן לדידי לא קשה די"ל דגם כאן בשבועות כונת התוס' להקשות דייקא ממודה במקצת ולזאת כוונו בדבריהם לומר אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב הא כיון דמיחייב שבועה וכו' ולשון עקרוה רבנן לשבועה משמע דקאי על מוב"מ דאז שייך עקרוה כיון דהשבועה הי' עליו אבל בכופר הכל לא שייך עקרוה וכ"כ בתוס' בשמעתין (דף מ"ה ע"א) ד"ה עקרוה ולכך מדוקדק מה דבתוס' ב"מ לא כתבו לשון עקרוה ותחת זה פירשו קושיותם וז"ל ועוד קשה במודה במקצת וכו' עיי"ש עכ"פ דברי התוס' כאן ותוס' בב"מ הכל הולך למקום אחד להקשות על מוב"מ וכסברת המהרש"א דמכ"ה לא קשיא להו כנ"ל:

אכן גוף סברת המהרש"א לחלק בין שבועה דאורייתא לדרבנן כבר השיג עליו התומים (סי' פ"ט סק"ט) וכ' שזה טעות כיון דמיירי כאן משבועת המשנה דהיא בנק"ח לדעת התוס' א"כ מ"ש דנשבע בנק"ח משום שחייבתו תורה או דחייבו רבנן חומר שבועת שקר בשניהם שוה בלי הבדל כלל ועיי"ש מה שכ' הוא ז"ל לתרץ כונת התוס' שהקשו דוקא ממודה במקצת בסברא ישרה. ולעד"נ לומר פשוט דדוקא שבועת מובמ"ק שהיא על הבעה"ב ורק דעקרוה מבעה"ב ונתנוה על השכיר משום דטרוד לכן שפיר הקשו כיון דחזינן דמשום איסור בל תלין שוב רמי אנפשיה ומדכר כמו כן נימא דישאר השבועה על הבעה"ב ומשום איסור שבועה רמי אנפשיה ומדכר ולמה עקרינן השבועה ממחויב לה. אבל בכ"ה דליכא שבועה כלל ורק משום כדי חייו דשכיר וטרוד בפועליו נתקנה כל עיקר השבועה א"כ שפיר ניחא מה דתיקנו חז"ל השבועה על השכיר ולא על הבעה"ב משום דבעה"ב טרוד בפועליו ולא שייך להקשות דמשום איסור שבועה רמי אנפשיה ומידכר כיון דהשבועה לא היתה מה"ת לא על הבעה"ב ולא על השכיר כיון דהבעה"ב הי' כ"ה א"כ אם מתקנת חכמים נתחדשה כל עיקר השבועה למה לנו למירמא השבועה על הבעה"ב שידכר ע"י חומר שבועה מוטב לתקנה כל עיקר על הפועל דהוא זוכר בודאי וליכא גבי' שום חשש מלתקן השבועה על הבעה"ב דיש חשש שטרוד ודילמא לא ידכר וישבע לשקר. אבל במודה במקצת דהשבועה מכבר היא על הבעה"ב מוטב להשאיר השבועה על הבעה"ב כמקדם מטעם דרמי אנפשי' והבן:

ה) והנה במפורשים הקשו דלמה בתוס' שבועות תי' שני תירוצים על קושי' הנ"ל דע"י שבועה רמי אנפשיה ומדכר ובתוס' ב"מ לא תירצו רק תירוץ השני דחזקת ב"ת לחוד לא מהני ותי' הראשון דכאן השמיטו. ולעד"נ לתרץ בהקדם מש"כ התומים (סי' פ"ט סק"ט) ליישב הא דלא הקשו בתוס' רק ממודה במקצת ולא מכ"ה ותי' עפ"י מש"כ בתוס' דלרבנן הוי ודאי שוכח ולר"י רק ספק שוכח וא"כ לרבנן אין סברא לומר דהיום ודאי שוכח ולמחר ודאי זוכר אע"כ אמרינן נחית דרגא דע"י דרמי אנפשיה ומידכר הו"ל רק ספק שוכח וא"כ לרבנן אין לנו למסור לו שבועה כי עדיין לו הדבר בספק משא"כ לר"י דהוא עתה רק ספק שוכח א"כ למחר ע"י דרמי אנפשיה ומדכר הוי זוכר א"כ יש לומר שפיר דישבע וא"כ מש"כ תוס' במוב"מ כונתם הוא להקשות לר"י אבל לא לרבנן עיי"ש. העולה מדברי קדשו דדוקא אם נאמר ספק שוכח אז יש מקום התוס' דע"י שבועה רמי אנפשיה ומדכר אבל אם נאמר ודאי שוכח אז לא שייך להקשות דע"י שבועה רמי אנפשיה ומידכר כנ"ל: ונקדים עוד מה שיש לדקדק בשינוי הלשון בתוס' ב"מ בקושיתם כתבו לימא ב"ה איני זוכר עתה אבל הניחו עד שיעלה וכו' דפלי' טענה זו לבעה"ב ובשבועות כתבו וא"ת ימתינו לעולם עד למחר וכו' וקאי על הב"ד שיעשו כן להמתין עד למחר וידכר. ולתרץ הכל בעזהשי"ת נקדים מה שדקדקו המפורשים בשיטת הרי"ף ז"ל שכ' בשבועות וז"ל:

עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב משום דבעה"ב טרוד בפועליו ושדיוהו אשכיר משום כדי חייו וכו' ופי' הר"ן ז"ל משום כדי חייו של שכיר תקנו שבועה על הבעה"ב וכיון שראו שעסקיו מרובים ואינו יכול לישבע תקנו שישבע השכיר עיי"ש. והנה בש"ס ב"מ (דף קי"ב) שם לא הביא הרב אלפס ז"ל הטעם משום כדי חייו כלל רק הטעם משום דבעה"ב טרוד בפועליו לחוד וכך הוא בהרא"ש ז"ל שנמשך אחר לשון הרי"ף בכאן ובב"מ שם. ונלענ"ד דהנה כל הרואה בהש"ס דהכא דהשקלא וטריא דשמעתין הוא ממש כשקלא וטריא דהתם בב"מ בלי שום גרעון ויתור זולת בהש"ס דב"מ לשון הגמ' אלא בעה"ב טרוד בפועליו הוא א"ה ניתב לי' בלא שבועה וכו' והכא בסוגיא דידן הלשון וליתיב לי' בלא שבועה וחסר תיבת א"ה. והנה ידוע לפי דרך הש"ס בכ"מ דלשון א"ה הוא כלשון אי אמרת בשלומא וכמש"כ בתוס' בשמעתין ד"ה א"ה אפי' קצץ ובהר"ן ובמהרש"א ז"ל וע"כ הכי פירושא א"ה כלומר אי אמרת בשלמא דטעמא הוא משום כדי חייו הוא שפיר דל"ש להקשות וליתב לי' בלא שבועה דלענין כדי חייו מה איכפת לן אם ישבע דמה ירוויח אם לא ישבע ומה יפסיד אם ישבע אבל אי אמרת דטעמא הוא משום דבעה"ב טרוד בפועליו והוי א"י אם החזרתי וכמש"כ בתוס' שם שפיר קשה וליתב לי' בלא שבועה. ולפי"ז שפיר נשמע מסתמא דש"ס דהתם דהקשו בלשון א"ה דלגמרי חזרו בהו מהסברא קמייתא משום כדי חייו כ"א דהעיקר הטעם בזה הוא משום דבעה"ב טרוד בפועליו ולזה שפיר לא הביא הרי"ף שם כ"א האי טעמא דבעה"ב טרוד בפועליו לחוד כיון דהוא כעין כל סוגיות הש"ס היכי דאמרו בלשון א"ה דמשמעות הענין הוא דתירוץ בתרא הוא העיקר משא"כ הכא דבאמת הני תרי טעמי איכא. ולזה שוב לא שייך להקשות בלשון א"ה דאל"כ הו"ל להקשות בלשון א"ה כדרך סוגיות הש"ס בכ"מ לזה שפיר הביא הרי"ף ז"ל הנך תרי טעמי. ומצאתי שכונתי ת"ל בישוב הרי"ף וסוגיות הגמ' למ"ש בס' הר סיני פ' משפטים עיי"ש. והנה הנ"מ אי נימא רק הטעם דבעה"ב טרוד בפועליו או דנימא הטעם דמשום כדי חייו י"ל דאי נימא דהסברא דטרוד בפועליו הוא ודאי שכח אז לא נצטרך לומר משום כדי חייו וכסברת התוס' בשמעתין ד"ה וניתב דמשום דהוי ודאי שכח הוי א"י אם פרעתיך. אבל אם נימא דהוי רק ספק שכח כמש"כ בתוס' בשמעתין (דמ"ה ע"ב) ד"ה מתוך א"כ צריך לומר דוקא דעיקר השבועה נתקנה משום כדי חייו ורק משום דשמא שכח עקרוה ושדיוה אשכיר והבן:

ולפי"ז סוגיות הש"ס בב"מ דקאי רק לטעם דבעה"ב טרוד בפועליו דהא אמרו בלשון א"ה משמע דעיקר הטעם הוא משום דטרוד ע"כ דאמרינן דהוי ודאי שוכח. אבל בשבועות דקאי הגמרא אליבא דתרי טעמי משום כדי חייו ומשום דבעה"ב טרוד בפועליו ע"כ דסובר הגמרא דהוי ספק שוכח כנ"ל. ולפי"ז שפיר הקשו בתוס' שבועות וימתינו לעולם עד למחר כיון דהוי ספק שוכח שפיר יש עצה להמתין עד למחר ורמי אנפשיה ומידכר כסברת התומים הנ"ל דאי הוי ספק שוכח שייך לומר רמי אנפשיה ומדכר. אבל שם בב"מ דשיטת הגמרא סובר דהוי ודאי שוכח א"כ לא הקשו בתוס' באופן זה שימתינו עד למחר דהא בודאי שכח לא שייך לומר רמי אנפשיה ומדכר. ולכך הקשו באופן אחר דהיינו לימא ב"ה איני זוכר עתה אבל הניחו עד שיעלה ע"ה שאזכור אם נתתי אם לאו. וא"כ דגם להבעה"ב הוי ספק אם נתן או לא עד שהוא בעצמו טוען כן שימתינו עד למחר שפיר שייך לומר רמי אנפשיה ומידכר וא"כ מיושב הא דקושית התוס' שם הוא בשינוי לשון מהך דשבועות. ולפי"ז ניחא ג"כ הא דכאן תירצו שני תירוצים ובב"מ לא תירצו רק תי' אחד והשמיטו התי' הראשון דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה פן יהי' מוחזק כפרן. אכן לדברינו עולה יפה ומתורץ כעץ שכ' שם בס' אהבת ציון דכיון שאין הבעה"ב טוען עתה ברי ורצונו שיניחו לו זמן לזכור אם פרע או לא וא"כ ל"ש תי' התוס' דשבועות כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה דהא לא הוחזק כפרן אף אם יודה למחר דהא הוא בעצמו הי' מסתפק בזה ולא הי' טוען ברי שנתן שכרו. ואדרבה הוא בעצמו טען שימתינו לו למחר בכדי שיזכור. אבל כאן בתוס' שבועות שהקושי' הי' וימתינו לו עד למחר היינו שהב"ד ימתינו לו אבל הוא מצידו טוען ברי לכן שפיר תירצו דכיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה פן יהי' מוחזק כפרן והבן. ולפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל פי"א מה' שכירות שכ' דאם שכרו שלא בעדים ויש לו מיגו דלא שכרתיך מעולם אם הוא כ"ה ישבע היסת ואם הוא מובמ"ק ישבע שבועת התורה והקשה הלח"מ ממ"נ אם המיגו טוב למה ישבע בעה"ב ואם אין המיגו טוב למה אין השכיר נשבע ונוטל. אכן לדברינו ניחא דהנה התוס' הקשו דהוי מיגו בדדמי וא"כ י"ל דמשום זה סובר הרמב"ם דאינו נאמן במיגו בלבד משום דהוי בדדמי ורק באם הוא ישבע אז ממילא נאמן כקושי' התוס' דאם הוא מיחייב לישבע רמי אנפשי' ומדכר. והרמב"ם לא ס"ל כתי' התוס' דדוקא באית לי' גם חזקה דאין שכיר משהא שכרו רק משום שבועה לבד רמי אנפשי' למדכר. ואי משום תי' הראשון דתוס' כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה זה דוקא באם לית לי' מיגו אבל כיון שיש לו מיגו דל"ש מעולם שפיר י"ל דיזכור ע"י דרמי אנפשי' דלא יהי' מוחזק כפרן דהא לו הי' רוצה לכפור הי' טוען לא שכרתיך מעולם וכיון דיש לו מיגו אינו מוחזק כפרן ושוב אמרינן דע"י השבועה יזכור וע"י המיגו נאמן בשבועה והבן:

ולפי"ז ניחא מה דהקשו הראשונים מהא דשבועת שומרים אף דלא אפקיד לי' בשטרא והוי סתירה להא דאמרינן בשכיר אבל שכרו שלא בעדים יש לו מיגו והקשה רבא א"כ שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה אכן להנ"ל דמשום קושי' זו י"ל דסובר הרמב"ם דהבעה"ב מחויב לישבע אף דיש לו מיגו וכל הנ"מ בין שכרו בעדים לשכרו שלא בעדים הוא רק אם השכיר נו"נ או הבעה"ב נשבע ונפטר. אבל המיגו לחוד אינו פוטרו משום דהוי מיגו בדדמי. א"כ שפיר ניחא הא דשומרים דאף דיש לו מיגו מ"מ נשבע דהא הוי בדדמי כמש"כ הר"ן בשמעתין דגם שבועת שומרין הוי בדדמי עיי"ש. ולפי"ז מיושב קושית התוס' (דף מ"ה ע"א) ד"ה קציצה דהקשו לישני כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כדאמרינן בסמוך עיי"ש.

אכן לשיטת הרמב"ם ניחא דהא גם בסמוך כונת הגמרא הוא רק לא שנו אלא בשכרו בעדים היינו ואז השכיר נו"נ אבל שכרו שלא בעדים אז הבעה"ב נשבע ונפטר. אבל כאן בקציצה דמקשה הגמ' מהא דתניא אומן אומר וכו' הממע"ה ואמאי לא אמרינן דהשכיר נו"נ ועיי"ש ברש"י ד"ה אפי' קצץ וא"כ מה נאמר דמיירי בשכרו שלא בעדים ומשום מיגו זה אינו דאכתי יקשה יהי' בעה"ב צריך לישבע ולמה אמרינן הממע"ה כנ"ל:

ו) שם בגמרא אמר ר"נ אמר שמואל ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם וכו'. כ' הטור (חו"מ סי' פ"ט) בשם הר"י דהא דשכרו שלא בעדים נאמן במיגו דל"ש מעולם היינו דווקא בכ"ה שאומר פרעתיך כולו אבל במודה במקצת אינו נאמן והקשו עליו למה לא יהי' נאמן במיגו דלא שכרתיך מעולם ואי דהוי העזה הא הוי לאפטורי מממון כיון דאם אין לו מיגו שכיר נשבע ונוטל ולאפטורי מממון הא אמרינן מגו אף ממיעז לשאינו מיעז ועיין בתומים ובס' אהבת ציון שם. ולעד"נ לתרץ דלהטור הי' קשה לו קושי' התוס' ד"ה קצץ דלישני דשכרו שלא בעדים ולזאת תי' הטור בשם הר"י באופן אחר דהנה בתוס' הקשו איך שייך מיגו דלא שכרתיך מעולם הא הוי מיגו בדדמי ויש לומר דכונת הגמ' דמיגו דיכול לומר לא שכרתיך מעולם היינו דוקא בכ"ה כיון דבאמת מדינא ליכא שבועה כלל רק דמתק"ח חייבו שבועה. לכן באם איכא מיגו כל דהו היינו אף מיגו בדדמי יכול לפטור משבועה דכ"ה שלא יבוא לידי שבועה אף דהוי מיגו גרועה. אבל במובמ"ק דאיכא שבועת נשבע ונפטר מה"ת. וא"כ כיון דמדינא איכא שבועה תו ליכא למיפטרי' משום מיגו דלא שכרתיך מעולם כיון דהוי מיגו בדדמי ולפטר משבועה שכבר נתחייב בעינן מיגו מעליא ולא מצד מיגו בדדמי. וכעין שכ' בתומים בכללי מיגו לתרץ קושית הר"ן והרא"ש על הר"י הלוי דסובר לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מהא דריש ב"מ דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מובמ"ק הטענה ישבע ולא אמרינן מיגו דאי בעי כ"ה ותי' דעל עיקר ד"ת קשה לי' אמאי אמרה תורה דמב"מ ישבע ולא אמרינן תו מיגו לאפטורי משבועה דכבר חל. ראוי הי' מעיקרא שלא לתת עליו שבועה משום מיגו ולא הי' חיוב שבועה כלל בעולם ומדוקדק בזה לשון מפני מה אמרה תורה דקשיא על התורה מעיקרא על הטלת שבועה עיי"ש. כן י"ל כאן דמיגו בדדמי לא אמרינן דוקא באם איכא שבועה שנתחייב כבר והיינו שבועת מובמ"ק. אבל בכ"ה דלא הי' שבועה רק דחכמים חידשו שיהי' שבועה. לזאת באם שכרו שלא בעדים דאיכא מיגו אף דהוי בדדמי מ"מ פטור. וממילא מיושב קושית התוס' בהא דקציצה דליכא למימר דמיירי בשכרו שלא בעדים דאיכא מיגו זה אינו דהא בקציצה דהוי מובמ"ק לא אמרינן מיגו דהוי מיגו בדדמי התוס' שם פירשו דמיירי שמה. שהודה לו בקציצה לא שילם עדיין דהוי מובמ"ק ועיי"ש במהרש"א וממילא מיושב קושית הר"ן לפרש האי אמרת בשלמא לטעם דכדי חייו ולדברינו ניחא דכונת הגמרא אי הכי אפי' קצץ נמי והיינו אי אמרת בשלמא דהטעם הוא משום כדי חייו א"כ לא קשה מקציצה דהא יש לומר דמיירי בשכרו שלא בעדים כקושית התוס' ולא הוי בדדמי דהא עדיין לא נאמר דבעה"ב טרוד בפועליו וטוען ברי וזוכר טענתו. אבל אי אמרת בעה"ב טרוד בפועליו א"כ אפילו קצץ נמי דהא ליכא למימר דמיירי בשכרו שלא בעדים דהא הוי מיגו בדדמי ומוכרח הגמ' לתרץ דקציצה מדכר דכירי אינשי ואינו טרוד בזה. וממילא מיושב שיטת הטור בשם הר"י דדוקא בכ"ה אמרינן מיגו ולא במובמ"ק. וממילא מיושב קושית הראשונים בהא דקיי"ל דבשומרין נשבעין אף בשלא הפקיד לו בשטרא ושוב קשה נימא מיגו דלא הי' דברים בעולם כקושי' הגמרא. אכן להנ"ל ניחא דבאמת כ' הר"ן ז"ל דגם בשומרין הוי בדדמי דלפי דעתו הי' אונס ואינו אונס. וא"כ כיון דכבר יש שבועה בשומרין כמו במובמ"ק שוב ליכא למימר מיגו דלהד"מ אף בלא הפקיד לו בשטרא דהא הוי מיגו בדדמי והבן:

ז) (בדף מ"ו ע"א) בתוס' ד"ה לא קצצתי וכו' ובסמוך מוקמינן לה כרבי יהודה דבעי הודאה במקצ' וקשה דבעבר זמנו אמאי הממע"ה והא מפרש לעיל טעמא משום דחזקה אין ב"ה עובר בב"ת ואין שכיר משהה שכרו והכא הרי השהה והרי עבר עכ"ל. ובתוס' ב"ב (דף מ"ה ע"ב) ד"ה נתנה וכו' כתבו ביתר ביאור דאף די"ל דגם כאן מיירי שלא עבר בבל תלין דזה לשונם שם והכא הרי שהה שכיר ובעה"ב עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו וליכא למימר דמיירי כגון דאמר לא קצצתי לך אלא אחת ופרעתי לך דא"כ בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא כר' יהודה מוקמי לה ואיהו בעי הודאה במקצת. ואין לתרץ נמי כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין דמ"מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת וכו' עיי"ש. הרי דשם תירצו הא דבל תלין וכל קושיותם הוא מהא דהרי השהה וליכא חזקה דאין שכיר משהה וכאן בשבועות בעינן תרווייהו היינו הא דאין בעה"ב עובר בב"ת ואין שכיר משהה שכרו. ולפעד"נ לתרץ דהנה בתומים (סי' פ"ט סק"ט) כ' לפרש דברי התוס' דב"מ (דקי"ג ע"א) ד"ה השתא שהקשו במודה במקצת אמאי אין בעה"ב נשבע דרמי אנפשי' ומידכר ותמהו המפורשים דלמה לא הקשו בתוס' גם מכ"ה ועיי"ש במהרש"א (ומש"כ לעיל בזה ת"ל). ותי' התומים עפ"י מש"כ בתוס' בשמעתין דלרבנן הוי ודאי שוכח ולר' יהודה רק ספק שוכח וא"כ לרבנן קשה לומר דהיום ודאי שוכח ולמחר ודאי זוכר אע"כ אמרינן נחית דרגא דע"י דרמי אנפשי' ומידכר הו"ל רק ספק שוכח. וא"כ לרבנן אין לנו למסור לו שבועה כי עדיין לו הדבר בספק משא"כ לר"י דהוא עתה רק ספק שוכח א"כ למחר ע"י דרמי אנפשי' ומידכר הוי זוכר א"כ יש לומר שפיר דישבע וא"כ מה שכתבו בתוס' דוקא במובמ"ק כונתם הוא להקשות לר' יהודה אבל לא לרבנן עיי"ש. היוצא מדבריו דכיון דלרבנן הוי ודאי שוכח אין סברא לומר דמשום איסור רמי אנפשי' וידכר. וא"כ לפי"ז יש לומר דהא דכתבו בתוס' לעיל ד"ה כי מטא דמשמע מסוגיא דידן דהא דחזקה דאין בעה"ב עובר בב"ת לא מהניא אלא כי איכא חזקה בהדה היינו חזקה דאין שכיר משהה שכרו זה דוקא לרבנן דהוי ודאי שוכח אבל לר' יהודה דהוי ספק שוכח די לנו לומר דמשום איסור בל תלין לבד רמי אנפשי' ומידכר (ודלא כמש"כ בתוס' ב"מ שם דקי"ג). וכיון דכאן קאי אליבא דר' יהודה כמו שכתבו בתוס' עצמם בראש דבריהם. ולפי מש"כ בתוס' ב"ב שם דיש לומר באופן דלא עבר בבל תלין והיינו כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי כנ"ל ואי משום דאין כאן חזקה דלא משהה שכרו הא לר"י באמת לא בעינן חזקה זו והבן: ח) בתוס' וניתב לי' וכו'. המפורשים הקשו דמה הי' הס"ד דתוס' שיהי' א"י אם נתחייבתי. ולעד"נ עפ"י הקושי' בשו"ת אורי וישעי (סי' ט"ז) ועיי"ש תי'. לפי"ז מיושב מה דמקשים על השערי ר"א דסובר א"י א"פ חייב לישבע ומצאתי אח"כ כן בדבריו שם באורי וישעי (סי' י"ז וסי' י"ח) יעיי"ש:

ט) בשבועות (דמ"ו) הקושי' שהקשו הגאונים דתיקנו בהמלוה על המשכון ומחלקים בדמי הלואה דנאמן עד כדי דמיו בשבועה במיגו דלקוח אף אם הי' טוען לקוח לא הי' צריך לישבע מ"מ כיון דלאו אגופי' דחפץ קטעין הוי להוציא לפיכך צריך לישבע ומקשים אמאי נקיט הכא כל שטלית ביד האומן המע"ה משמע דאי הבעה"ב לא מביא עדים האומן נאמן בלא שבועה מאי שנא מהמלוה על המשכון דצריך לישבע. ונ"ל לתרץ הכי ונתרץ קודם קושית התוספות דמקשים בסיפא דברייתא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע"ה דהא הברייתא הנ"ל אתי כר' יהודא דקציצה נמי לא דכיר וא"כ בע"כ איירי דהבה"ב הוא מודה במקצת דר' יהודא סובר עד שתהא שם הודאה במקצת וא"כ אמאי בעבר זמנו המע"ה והא טעמא משום דחזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין והכא הרי שהה והרי עבר. ונ"ל לתרץ קושית התוספות הכי דאיירי בכ"ה דהיינו דאותו אחת שמודה שקצץ טוען שפרע ויש לו ע"א ששכרו. ויהי' הכל ניחא בעז"ה דהנה עד אחד קיי"ל דמחייב לישבע ומכ"ש דעד אחד המסייע פוטר משבועה אפילו בנשבע ונוטל ויש לו ע"א המסייע פוטרו ונוטל בלא שבועה כדפסק הרמ"א (בסי' כ"ז בח"מ) וא"כ י"ל דברייתא דקציצה הנ"ל איירי בכ"ה דאותו אחת שמודה שקצץ טוען שפרע ואיירי בשכרו בעד אחד והעד הנ"ל מסייע להשכיר ששתים קצץ לו. ולהכי ברישא דהטלית ביד האומן דהאומן נאמן בלא שבועה כיון דמוחזק ויש לו עד המסייע ובמציעתא דנתנה לו אף דהבעה"ב כ"ה דאותו אחת שמודה שקצץ טוען שפרע וא"כ לר"י אינו חייב לישבע מ"מ מחויב לישבע להכחיש את העד שלא קצץ אלא אחת והברייתא אתי כר' יהודא דקציצה נמי לא דכיר ולהכי לא מניחין להבעה"ב לישבע ולהכי השכיר נשבע ונוטל. וסיפא דעבר זמנו ובעה"ב מוחזק המע"ה וצריך השכיר להביא עדים שקצץ לו שתים ואי לא מייתי עדים דהיינו עוד עד אחד נשבע הבעה"ב להכחיש את העד והחזקות מסייע להבעה"ב דאי דשתים קצץ לו הי' לו לתבוע בזמנו וא"כ איכא חזקה דהבע"ה אינו עובר בבל תלין וחזקה דאין שכיר משהה שכרו והי' לו לתבוע בזמנו ומתרץ קושית התוספות שפיר ודו"ק. ואין להקשות לפ"ז אמאי בנתנה לו בזמנו נשבע ונוטל הא בנוטל נמי עד פוטרו משבועה כפסק הרמ"א שהבאתי לעיל והי' שכיר נוטל בלא שבועה כיון דיש לו עד המסייע יאמר דשתים קצץ לו. י"ל הכי דזה שייך אליבא דרבנן דמחזיק לבעה"ב בודאי שכח וא"כ השבועה שתיקנו מעיקרא הכא בשכר הוא מטעם תקנה ולא ע"י העד א"כ כשנוטל יש לו עד המסייע פוטר משבועה אף בנוטל משא"כ הכא דהאי ברייתא אתי' כר' יהודא דהוי רק ספק שכח ובכ"ה דליכא שד"א אמרינן דרכיר וא"כ ליכא כאן שבועה כלל לפי שכתבתי דאיירי כאן בכ"ה לא שד"א ולא שבועה תקנה כמבואר בתוספות רק הכא דכתבתי דאיירי ששכרו בע"א והעד מסייע להשכיר דצריך הבעה"ב לישבע שד"א להכחיש את העד א"כ השבועה הוא על בעה"ב ע"פ אותו עד אלא אנן ב"ד אין מניחין לישבע להבעה"ב כיון דאתי כר"י דקציצה נמי לא דכיר לפיכך צריך השכיר לישבע ובהשבועה ע"פ העד אין יכול לפטור תו הנוטל מלישבע דאין עד עושה שתי פעולות כמבואר בש"ך (סימן צ"ב סק"ח) בשם תשובת הרא"ש דמי שכופר בכל ועד מכחישו והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל וליכא למימר דהעד יפטרנו דהוי עד המסייע דכיון דנתחייב לישבע ע"פ העד תו לא יכול לפטרו דאין עד עושה שתי פעולות יעיי"ש. וה"ה הכא דאותו העד שמחייב לבעל הבית לישבע אין יכול לפטור השכיר ודו"ק. וא"כ מתורץ קושי' שהקשו על הגאונים דלפי שכתבתי דאיירי כאן שאותו אחת שמודה שקצץ איירי בשכבר פרע ובכ"ה בהרישא דאומן מוחזק ליכא שבועה כלל על השכיר אלא מכח תקנות הגאוני' דכיון דלאו אגופי' דחפץ קטעין הוי להוציא והוי נשבע ונוטל א"כ ליתא השבועה ע"פ העד א"כ תו יכול העד המסייע לפטור את השכיר משבועה דאין שבועה בא על פי העד ויכול לפטור כפסק הרמ"א וה"נ התם במלוה על משכון אם הי' עד המסייע להמלוה שנוטל בלא שבועה כיון שעד המסייע פוטר כפסק הרמ"א ודו"ק:

והנני ידידך:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה