שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן סו
בעזהש"י יום ועש"ק לך תר"ס תר"ס זאמושטץ. בחיר ה' ראש פנה. חולק לו בבינה. יודע מחשבות בחכמה ובתבונה. כבוד הרב הגאון המאוה"ג חריף ובקי. מצרף ככסף וכעמר נקי. כל ארזים לא ועממוהו. כל סתר לא יסתרהו. אוצר בלום. פרי עץ הדר. פארותיו ישלח תדיר. כקש"ת מ' צבי יחזקאל נ"י אבד"ק פלונסק יע"א:
שלשה מטיבי צעד העומדים לפניו. וכבודו לא ישיבהו ריקם. כי יקוו לאור משפטו כיחלו למטר. כי בזמן אחד באו לפני הדברים הללו ואנכי התעכבתי הדברים עד אשר אבוא לפני אדוני ואגיד לדורשי דבר כאשר יצא מפורש מפי כ"ת כי"ב:
אשה אחת באת אלי בגט פטורים מבעלה שכ"מ שפטרה מהחליצה ואחר דרישתי נודע לי שהב"ד המסדרים עקמו דרך נשים כמי שלא ידע בטיב גיטין. ומה נעשה בגיטין שכבר יצא מידיהם. גם בזאת האשה יש חשש עיגון. כי החולץ יבא לביתו קרוב לשנה ומי יודע מה יעשה בו אז א) ב"ד המסדרים רק שנים המה והמה קרובים האחד להשני דוד. כי בן אחיו הוא. ב) האשה הגידה להם כי יש לה שני שמות מהעריסה. אך בעלה ואמה יקראו לה רק באחת אך אחי' הבא אצלה לפרקים יקרא לה בשניהם. והמה כתבו רק שם אחד ולא כתבו וכל שום וחניכה. ג) שכתבו בגט כי האשה ובעלה עומדים במקום הכתיבה שמגרשים שם ובאמת היו בעיר אחרת שמעולם לא יוכלו שמה לגרש. ושמה חזרו הב"ד המסדרים והעדים ונתנו לה שם במקום הבעל והאשה:
מבוקש ב' בעל ואשתו קנו יחד חנות והעלוהו בנימוס הרייענט כמשפט על שניהם יחד. ונפל עליהם עלילה והבריחו נכסיהם על אשה מקרובותיהם בכתב הנימוס כמשפט שמכרו לה רק הקרובה נתנה להם כתב מפורש בחת"י כי הממכר הי' רק לפנים כפי האמת ומתי שיאבו הזוג מוכרחת להחזיר להם חנותם בתוקף הנימוס ולא תבקש מהם שום דבר אך הוצאת כתיבת הרייענט יהי' מכיס הזוג. ומתה הקרובה והיורשים ימאנו מהשיב להזוג חנותם וקרבו למשפט והודו שהאמת עם הזוג אך יבקשו כל אחד מהיורשים לאמתחתו יוכל לעלות יותר משליש שיווי החנות. והלך בעל האשה לביהמ"ד ואמר בפני הקהל אם תהיו בעוזרי להוציא גזילתי מהגזלנים וגם אתם בני הקהלה תקילו מעלי משא מסים אשר תתגוללו עלי בכל שנה. אזי הנני נודר החנות על ת"ת. היינו כל ימי חיי יהי' ההכנסה שייך לי לפרנסתי. ואחר מותי יהי' החנות על ת"ת. רק באם שהיורשים יתעקשו מבלי השיב לי החנות אך ישלמו מחיר שווי' אזי אין להקהל חלק וטענה בהמעות. וכן נתן להם הכל בכתב. אשתו כששמעה מה שעשה בעלה. רצתה לביהמ"ד ולהרב מה עשה בעלי כמשוגע מי יפרנסהו. וכי יכול ליתן צדקה בשלי לא אחפוץ בנדרו. וזה כאיזה שנים שנדר והיורשים עומדים ברצחם יחזיקו החנות לא יענהו גם הכנסות מהשכירות החנות שדר בו השוכר לא יתן להם באמרו כי החנות אינו שלו ומוכרחים הזוג לתבוע בערכאותיהם להציל את שלהם. ובני העיר יעמדו מרחוק מהושיע להזוג. ועוד יוסיפו עליהם מכסי הקהלה יותר ויותר באמרם כי אין להם זרע והזוג אינם רוצים לתת להם. והאיש חוזר למעיקרא לאמור הלא לטובתי נדרתי ועתה אתם שוחקים ממני והרוצחים יגרשוני לילך בערכאות. גם אשתי תגרשני. ועתה יתבעו הקהל להזוג לקיים נדרם: עד השלישי אני בא. אחד מכר לחבירו בית עם כל הקרקע מסביב בנימוס הפקידה. ונשאר להמוכר במקצוע בית קטן לעצמו ודרך לצאת ולכנס להקטן אין רק מוכרחים ללכת על הקרקע של מתחת הבית הנמכר. והקרקע מחזקת רוחב משמונה עד תשעה אמות. והנה הלוקח הראשון הניח את המוכר ללכת דרך שם כשני חזקה ומכר להשני אשר קנה והשני הניח ג"כ את יורשי המוכר ללכת ג"כ כנ"ל יותר משני חזקה. והשני מכר כנ"ל לשלישי והניח ג"כ את היורשים ללכת כנ"ל הרבה יותר מחזקה באין מוחה מאומה. ועתה רוח אחרת עם השלישי ומוחה בהיורשים שיאחזו דרכם ויאבה לסתום הדרך ויפרחו באויר:
ידידו דו"ש בלונ"ח ומצפה לתשובתו הרמה נאום יהודא ליבוש הכהן ליברמאן. לכבוד ידידי הרה"ג וכו' נ"י. אם אמנם הנני מחוסר בריאות ל"ע. וקשה עלי העיון הנני זוכר אהבתו אלי בהיות מגורי בעירו והוא היה ראש המדברים בעת שבאו אלי אז בני עירו בבקשה לקבל עלי משרת הרבנות בע"ח זאמושטץ. בתחילת החורף דשנת תרמ"ד. ואם אמנם סרבתי אז ולא רציתי לקבל הכתב רבנות בח"י הקה"ק. וגם כ"ת בתוכם. עכ"ז הייתי משיב ת"ל כהלכה. לכל שואל דת ודין וגם להשובי"ם. בלי כל שכר חלילה עד שעקרתי דירתי לפני הפסח לעיר בילגורייא. לכן אשיב עכ"פ בקיצור: והנה בתשובת צ"צ ובדברי חיים מהגה"ק מצאנז פוסלים בשמות כנ"ל ובנו"ב ובח"ס מחמירים במקומות עמידתם. ומדברי הש"ע ופ"ח לא אוכל למצוא מקום הכשר אם לא ע"י הדחק. ועכ"פ חובה ומצוה עלינו לזרז המסדרים הנ"ל לבל ירימו ידם מלהיות בעסקי גיטין אם לא מאיזה בקי היטב ואולי עמו יוכלו להצטרף:
ובנוגע לאות ב' הנה שורש הנדר הוא (ביו"ד סי' רנ"ח) החילוק שבין קרקע למטלטלין. אמנם קשה להצדיק בני העיר עי' (בסי' רל"ב). ובטו"ז (בסי' רי"ח) שנאמן הנודר וברכ"ח שיוכל לחזור. וביותר דהוי דבר שאינו ברשותו כמבואר (בחו"מ סי' ר"ט) וע"ש בש"ך ובסמ"ע. ונגד חלק אשתו עי' באה"ע (סי' פ"ה) ומזה בש"ך (חו"מ סי' ר"ג) לענין קני את וחמור השלש דיעות יוכל הנודר לומר קים לי. ועי' בנו"ב קמא (בחו"מ סי' כ"ו וכ"ח) ובתנינא (קנ"ד) ובתשו' בית דוד בנדר שבטל מקצתו ממילא בטל כולו. ועוד לעשות שליש פסק רמ"א ובש"ך שהב"ד יכולים להתירו. אך זאת קשה בעיני לבל יקילו ראשם בנדרים אף כי הנודר בן תורה. אבל לענין נדרים אינו כן. ועוד שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:
ועל השלישי הנה בחו"מ (סי' קנ"ה) על המערער להביא ראי' אם לא בקיטרא וכדומה. ובסי' קמ"ו הבא מחמת ירושה כו'. ומה שכ' בס' זכור לאברהם בשם הרשד"ם שאין טוענין ליורש היינו בנזקין כקיטרא ובה"כ דלעולם לא מחזקינן בהם אבל בשאר מילי טוענין דאלת"ה הלא כל טו"ת יש נזק להשני.
ומה שהביא בתשו' בית אפרים (סי' כ"ח) דדרך בע"ב להניח קרקע פנוי וכל בני אדם הולכים עליו אינו דומה לכאן. התם רוצה להחזיק בכולו מטעם שהחזיק בהליכה. אבל כאן הוא צריך לדרך משעת מכירה שאין לו אחר ומה שהמוכר צריך ליקח משום דבעין יפה מכר ודו"ק. ועוד כאן כבר החזיק בפני לוקח ראשון ושני ומהני מחילתם. ואילו הי' רק בשלישי לבד אולי הי' יכול לחזור כמבואר בחו"מ (סי' רמ"א) החילוק במחילה שבין מטלטלין לקרקע. אבל הכא היכא מהני מחאת השלישי נגד מחילת הראשונים והלוקח הראשון עודו חי ואומר כי לא עלה על דעתו מעולם למחות מלילך דרך שם האם יפרח באויר. ואף אם נאמר עכשיו כי מחילתו בטעות היתה. הלא גם בטעות אינו חוזר ועוד על הניזק לראי' כדין המע"ה. ואין להביא ראי' מתשו' (הב"ת סי' ז') בחזקת מי באר דאין טוענין וליורש. אינו דומה לזה כי גם באביו הי' יכול לחזור כמבואר (בסי' קע"ג) ברמ"א. אבל דרך הוי קנין בקרקע. ומדברי המחבר שם בסעי' (ד') מבואר להדיא באם קנו מאחים יש להם דרך וטוענים בשבילם הוא הדין ביורש. וא"ת מה מכר ראשון לשני כו' הלא גם בזה המע"ה - בדרך פשר עפ"י ד"ת נלע"ד להביא ראי' ממתני' (ב"ב ס"ד) לא את הבור וצריך המוכר לקנות לו דרך וקשה הי' למתניתין לומר שאין לו עליו דרך כמו במי שנאבד לו דרך אמרינן שיפרח או יתן מ"מ. גם הליועץ למוכר אשמעינן שהפוסקים הוסיפו (מהלוקח לילך לבורו ודותו) יקנה מאשר ירצה ובכ"מ אמרינן ג"כ אין להם דרך זע"ז גבי אחין ושותפין שחלקו. גם מה דפסקינן כר"ע דמקרב לר"ג הלא הלכה כר"ע רק מחבירו ובירושלמי אמרו שר"ע ואדמון אמרו דבר אחר הלא אדרבה מלשון המשנה מוכח דסבר ר"ע כחכמים דאלו לאדמון ילך בקצרה בחנם ולר"ע מוכרח לקנות:
ע"כ אמרתי כך דהנה בגמ' רצו לאוקמי פלוגתא דר"ע ורבנן בפריחה ובדריסה. ודחה הגמ' דמסיפא מכרן לאחר יהי' סברתם הפוכה. ע"כ מוקמינן בעין יפה. מוכח משם דכסברות פריחה ודריסה לא פליגי דאל"כ ליפלגי בחדא. והנה לר"ע שסובר עין יפה נמצא כשמכרן יש לו בחנם מטעם פריחה ג"כ אינם אצל המוכר מה נעשה בטענתו דריסה וכמ"כ באם השאיר לעצמו יהי' אצלו פריחה ובהלוקח דריסה ע"כ אמר רע"ק שהמוכר מחויב להחזיר ללוקח בעד הדרך כפי ערך שלקח ממנו במכירתו. ואז אם נשאר הבור לעצמו אזי כשיחזיר לו ערך מה שקבל לא יהי' טענת דריסה ופריחה ואם מכרן יש ללוקח טענת פריחה ואין להמוכר רק לבקש שישלם לו רק ערך שיווי הדרך ע"ז נאמר עין יפה. ואין להקשות הו"ל למתני' לומר שהלוקח מחויב לתת לו דרך במחיר. הוה אמינא שהברירה ביד המוכר לבחור באיזה מקום שירצה. אבל ר"ע ואדמון אמרו ד"א ילך בקצרה מה שהלוקח יבחר לו. ע"כ הוסיפו הפוסקים תיבות הנ"ל. ועיין (בסי' רי"ד בסמ"ע ס"ק י"א) שבאם הלוקח יכול לעכב איכה יהי' שיורו וק"ל. וכן מוכח מס' יד הרמ"ה שכ' או יפריח היינו שאינו רוצה מה שיתן לו הלוקח. ומש"כ הרשב"ם (בדף פ"ב) לרבנן יפרח או שיפייס היינו דוקא לדידהו דסברי עין רעה ותמיד לטובת המוכר ובזה יהי' הסברות עין יפה לנפשו יותר ממוכר. עיין בחו"מ מוכח שהלוקח אינו יכול להרבות עליו או שיפרח ואיכה ילך לבורו ולדותו. יצא לנו מזה אף אם נאמר שמחויבים לקנות. עכ"פ אין להם לשלם יותר מכפי ערך שנתן הלוקח להמוכר הראשון. ובזה שלום על ישראל. וכל דברי אלה הנני אומר להלכה ולא למעשה כי יש עוד לעיין בזה:
והנני ידידו יעוז: