אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן סד

סימן סג

ב"ה א' תשא תר"ס פלונסק

לכ' י"נ הרב הגאון מ' חיים נ"י לערמאן אור

התורתו זורח בק' פלאצק:

מכתבו קבלתי ואשר הציע לפני כ"ת מה שהקשו על הרשב"א והריטב"א בחי' לקדושין (דף כ"ד ע"ב) הכא במאי עסקינן דיהיב סמדר דלא כר' יוסי. הא כיון דממילא מוקי כר"מ דמעשר שני ממון גבוה ליקו בלא הגיע לסמדר דהא ר"מ ס"ל אדם מקנה דשלבל"ע ומצי אתי אפי' כר' יוסי. ותי' כיון דבזה אין הלכה כר"מ דהא קי"ל אאמדשלבל"ע מש"ה לא מוקי בהכי ע"ש. ועי' בשו"ת רע"א סי' קל"ה מה שהק' עליהם. ולעד"נ לישב קושיותם בהקדם מה שראיתי בכתי"ק דו"ז הגה"ק ר' יוסף שמואל לאנדא אבד"ק קעמפנא שכ' וז"ל ויש לעיין דר"מ פליג אמתני' דפירות ערוגה זו וכו' אף דלא אמר כשיתלשו לר"מ יהי' הקדש אף דמחיוב על הפטור ומפטור על החיוב לכ"ע לא הוי תרומה כשלא אמר כשיתלשו הא ר"מ סובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה בעירכין מבן חודש כמו דאמרינן בכתובות (דנ"ח) לרשב"ל דטעמא דר"מ משום דהוי כאילו אמר יקדשו ידים לעושיהם. דאף דלא אמר כיון דר"מ סובר אין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי כאילו אמר יקדשו ידים. כ"כ הכא כשאמר פירות ערוגה וכו' יהי' כאילו אמר לכשיתלשו דמהני אכן יש לחלק קצת דהתם אם אמר יקדשו ידים הוי הקדש דבר שבא לעולם ולא הוי יותר מחדא ריעותא שלא אמר יקדשו ידיך אזי מצינו לר"מ דהוי כאילו אמר דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה כמו בעירוכין. משא"כ הכא דהוי תרתי לריעותא דלא אמר כשיתלשו. ואף אם אמר הוי דשלבל"ע ואף דר"מ ס"ל באמת דדשלבל"ע יוכל להקדיש דוקא באמר בפירוש יוכל להקדיש דשלבל"ע אבל כשלא אמר בפירוש להקדיש. לומר דהוי כאילו אמר זה לא מצינו לומר לר"מ. ודי לנו לומר דס"ל אדם מקדיש דשלבל"ע בהקדש או הקנה בפירוש דהוי עכ"פ דיבור המועיל בדשלבל"ע. אבל דיבור שלא מועיל ולומר עוד דהוי כאילו אמר על דבר שלבל"ע ע לא מהני כן יש לחלק קצת עכל"ק: ב' והנה מצאתי כזה כמעט מפורש בשמ"ק ב"מ (דט"ז ע"א) בשם ריצב"א ותלמידי ר"פ מתיב ר"ש מה שאירש מאבא וכו' והקשו קו' התוס' דרב ס"ל כר"מ דאמדשלבל"ע ותי' דדוקא ס"ל א"מ דשלבל"ע אלא דאמר לי' המוכר הריני מקנה לך קנין לכשיהי' בעולם כדאיתא לשאקחנה אבל גבי גזלן שלא פירש לו שום דבר. רק אנו אומדין הדבר לא ס"ל לר"מ שיקנה כשיהי' בעולם רק במפרש עכ"פ הקנין ע"ש. ולפי"ז יש לתרץ קושית התוס' גיטין (דף י"ג ע"ב) נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. והק' דזה רק לר"ה דס"ל לדבר שלבל"ע לא מהני לכ"ע אף לר"מ. אבל ר"מ ס"ל לדבר שלבל"ע מהני א"כ מה פריך הש"ס. ולמש"כ ניחא דנהי דלדבר שלבל"ע קנה כמו לר"מ בדבר שלבל"ע. היינו רק במפרש הקנין אבל הכא לא פירש רק שיעבד נפשי'. ולא פירש שמקנה לנולדים אף דאנו אומדי' דעתו לא גרע מר"מ דאומדין דעתו משום דאינו מוציא דבריו לבטלה דלא מהני בדשלבל"ע. דעכ"פ צריך קנין בפירוש. ולק"מ אף לר"נ ועדיפא פרכינן לר"ה דלא מהני כלל אף במפרש דלדבר שלבל"ע לא קני. וממילא לא קשה דנימא לר"מ אף בלא הגיע לסמדר דהא באם לא יפרש שיהי' סמדר לא יועיל אף לר"מ. וכאן אי אפשר לי' לפרש לכשיהי' סמדר דאז הוי שוב ממון גבוה לר' יוסי. אלא ע"כ דלא כר' יוסי והבן:

ובחי' בסוגיא זו כתבתי ת"ל. בגמ' ב"ב (דס"ג ע"א) ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל וא' לו ע"מ שהמעשר ראשון שלי וכו' מת יתן לבניו וכו' אמאי אאמדשלבל"ט. וראיתי לדו"ז הגאון בעל משכן שילה ז"ל שמביא קושי' בשם הרב מקאזמין דאמאי לא הוי כמזכה לעובר דסמך דעתו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ויותר דעתו ש"א קרובה אצל עצמו עיי"ש. ולעד"נ בהקדם קושי' התוס' שם דנימא דהא אתיא כר"מ דס"ל אמדשלבל"ע. אכן יש לתרץ עפמש"כ בשמ"ק ב"ב (דקמ"א) דשמעינן מש"ס קידושין (דע"ח ע"ב) דאיתא שם בשנפלו לו נכסים כשהוא גוסס דמודה ר"מ שלא אמר כלום. דאפי' ר"מ דסובר אמדשלבל"ע במוכר פירות דקל ולא באו לעולם עד שמת לא קני ומסתברא דה"ה במזכה למי שלא בל"ע וא"כ הא דתנן אם ילדה אשתו זכר נותן מנה ואתא לאוקמי כר"מ היינו דוקא כשילדה כבר קודם שימות האב עיי"ש. ועי' בס' כסף נבחר כלל ל"ז אות ו' ובאות י"א מתרץ בסברא זו הגמ' דגיטין (דס"ו) ע"כ גניבא יוצא בקולר וכו' דאף ששאלו שם לר"ה והוא סובר אדם מקנה וכו' אכן שם מיירי לאחר מיתה וגם לר"ה לא קני עיי"ש. א"כ מיושב קו' התוס' דהא שם איתא מת יתן לבניו ועל זה שפיר קשה אף לר"מ הא אאמדשלבל"ט דהא אם המקנה כבר מת אינו קונה בבא לעולם והבן:

וממילא מיושב קו' הרב הנ"ל די"ל דכמו לר"מ אין מקנה אחר שמת כמו כן לרבנן אף דסוברים דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מ"מ זה דוקא באם עודנו חי. וכאן דאיתא מת יתן לבניו שפיר הוי דשלבל"ע אף דדעתו של אדם קרובה אינו מועיל דהא גם לר"מ שסובר אדם מקנה לכל אדם ולאו דוקא לבנו ועכ"ז לאחר שמת אינו יכול להקנות והבן:

כתב הרמב"ם פי"ב מה' נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשה ידי' וכו' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו והקשה הר"ן ז"ל בכתובות (דנ"ט) דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא ומשמע שם, בש"ס במסקנא דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו עיי"ש. ולעד"נ בהקדם קושית התוס' קידושין (דף ס"ג ע"א) ד"ה וידים וכו' וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפרק אע"פ עיי"ש. וראיתי בפני יהושע שכ' דמתוס' משמע להדיא שפירשו במסקנת הש"ס בכתובות שאני קונמות דקדושת הגוף וכו' היינו דעתה אין מהצורך לומר באופן שיקדשו ידי לעושיהן ע"ש. אכן באמת צריך להבין דאם לא אמרה יקדשו ידי וכו' הוי דשלבל"ע וצריך לומר דבאמת הוי דבר שבא לעולם דהא הוי בידה להיות עושית כסברת הגמרא קידושין (דף ס"ב ע"א) כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וכן כאן באשה אף שלא אמרה יקדשו ידי שפיר יכולה לאסור מצד דהוי בידה. ולפי"ז מיושב קושית המהרש"א קידושין (דף ס"ב) ד"ה מעיקרא בהמה שהקשה גבי מעשה ידי' של אשה דהוי דשלבל"ע, אע"ג דבידה הוא לעשות ונדחק לחלק בין מעשה גדול משא"כ פירות ערוגה דלא מחוסר רק תלישה ולא הוי מחוסר מעשה גדול ובאמת זה דוחק דישנם מלאכות שאין מחוסר מעשה גדול יותר מלתלוש פירות ועיין בענין כל שבידו בתוס' נזיר (דף י"ב ע"א). אכן לדברינו באמת מעשה ידי' של אשה הוי שפיר בידה ולא נצרך דווקא לקדש הידים עפ"י המסקנא רק מצד דמשעבדת לו תי' הגמרא שאני קונמות וכו'. ולפי"ז יהי' מיושב קושית זקיני במקנה כאן ולעיל בקידושין (דמ"ח) בשכר שאעשה עמך וכו' דהרי הוי דשלבל"ע וכ' דצריך אח"כ לקדשה מחדש וכדעת התוס' רי"ד עיי"ש. אכן בס' שובע שמחות קידושין (דס"ג) ראיתי שתי' דהוי דבר שבידו לעשות והוי כבא לעולם וכסברת הגמרא (דף ס"ב) עיי"ש. ולכאורה למאי דמסיק הש"ס באומרת יקדשו ידי לעושיהם א"כ משמע דבלא זה הוי דשלבל"ע וכקושי' המהרש"א. אכן לשיטת התוס' עולה יפה תי' השובע שמחות כיון דהוי בידו השכר שיעשה עמה ויש להסביר בזה דאם הבעל הוא המקדיש מעשה ידי' שפיר מוקי הגמרא לר"ל בכתובות (דנ"ח ע"ב) באומר יקדשו ידיך לעושיהם. משום דהבעל הוא האומר. והמעשה ידי אשה הוא בידה לכן לא חשיב כדבר שבידו דאם היא לא תעשה מלאכה מה לו להקדיש. לכן מוכרח ריש לקיש לומר מצד יקדשו ידיך וכו'. אבל באם האשה אוסרת מעשה ידיה בקונם על בעלה בפלוגתת הת"ק ור"ע ור' יוחנן ב"נ באומרת קונם מה שאני עושה וכו' דכיון דהיא האומרת ובידה לעבוד מעשי' שפיר הוי בידה ולא בעינן בזה להקדיש הידים דווקא. וכן בשכר שאעשה עמך דהוא האומר והוא העושה מלאכתה שפיר הוי בידו. והכל עולה יפה. עכ"פ מבואר שיטת התוס' לפי פירוש הפ"י דלא בעינן דווקא לקדש הידים וזה נראה מוכח דהוא שיטת הרמב"ם ז"ל דבאוסרת מעשה ידי' ג"כ יכולה לאסור לאחר שיגרשנה והוי שפיר בא לעולם כיון דהוי בידה ומיושב קושית הר"ן והבן. שוב ראיתי בחי' רע"א במערכה ט"ו למס' כתובות בזה:

ד) הרמב"ם (בפ"ז מה' אישות הט"ז) כ' האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי וכו' ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת וכו' והראב"ד ז"ל שם הקשה עליו הא משמע בש"ס דהא דהוכר עוברה מקודשת הוא רק לדעת ראב"י דאמר אדם מקנה דשלבל"ע ולית הלכתא כוותי'. והנה במ"מ שם תי' שיטת הרמב"ם ז"ל שהוא סובר דאף מי שסובר אין אדם מקנה דשלבל"ע בהוכר עוברה מודה וכו' והם מפרשים הסוגיא על דרך זה. והנה הלחם משנה שם מפרש כוונת הרב המגיד לתרץ השגת הראב"ד ז"ל דרבינו מפרש דמה שאמרו בגמרא (דף ס"ב ע"ב) בלשון אחרון דאיכא דאמרי כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל ר"ל דברי הכל בין רבנן ובין ראב"י. ולא כפירש"י דפי' בין לרבה בין לר' יוסף. דלשון דברי הכל משמע דברייתא אתיא כדברי הכל היינו דגם רבנן מודים בהוכר עוברה דאדם מקנה עיי"ש. אכן הכסף משנה (בתרומות פ"ה ה"ט) מקשה דהרמב"ם סותר א"ע למה שפסק שם דלא כראב"י דפירות ערוגה זו וכו' דבעינן דווקא שאמר לאחר שהביאו שליש ובסוגיא דשמעתין מדמה להו אהדדי דדוקא לראב"י דסובר גם בלא הביאו שליש הוא סובר הא דהוכר עוברה עיי"ש. ולעד"נ ליישב עפ"י מה דאיתא הגרסא במשנה לפנינו בקידושין וכן האומר לחבירו אם ילדה וכו' אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין וכו' עיי"ש. ועיין במהרש"א ובתוס' יו"ט דלא גרסו להך סיפא במשנה ע"ש. אכן בפי' המשניות להרמב"ם משמע שהי' לפניו גרסא זאת. וכ"כ המקנה לזקיני הגאון ז"ל בכוונת פי' המשניות להרמב"ם. א"כ חזינן דלהרמב"ם לשיטתו וגרסתו שפיר בהוכר עוברה מקודשת אף לרבנן דהא כל המשנה קאי אליבא דרבנן דאין אדם מקנה דשלבל"ע ועכ"ז בהוכר עוברה מקודשת אף לרבנן כעין סברת המגיד משנה בשיטת הרמב"ם דבהוכר עוברה גם רבנן מודו וא"כ לא קשה קושית הראב"ד ז"ל ממה דקי"ל אאמדשלבל"ע. וגם קושית הכ"מ ממה דפסק הרמב"ם בעצמו דלא כראב"י בפירות ערוגה. דהא באמת אף דסובר גם הרמב"ם ז"ל דלא כראב"י ואאמדשלבל"ע. מ"מ בהוכר עוברה מודים רבנן דאדם מקנה. כיון דכל סדר המשנה קאי לרבנן ועל כל זאת בהוכר עוברה מקודשת. ובאמת בדברי הגמרא יפרש כפירוש הלחם משנה דהא דאמרו ודברי הכל היינו כרבנן וראב"י ולא כפירש"י כרבה ור' יוסף.

ומצאתי אחר שהאיר ה' עיני לראות ת"ל בפ"י במה דגרס בפי' המשניות להרמב"ם שכ' כדברי. וא"כ י"ל בזה ע"ד הסברא דהא באמת רבנן מודים בהוכר עוברה. דהא שיטת המרדכי בב"ב הובא בש"ע (חו"מ סי' ר"ט) דאם אמר לשיהי' בעולם אדם מקנה. והנה לשון אם ילדה אשתך נקיבה משמע שילדה כבר דאל"כ הול"ל אם תלד אשתך נקיבה. וא"כ י"ל דמיירי באופן שהמקדיש סבר שכבר ילדה א"כ הוי כעין האומר עד שלא בא לעולם לכשיהי' בעולם דמהני גם לרבנן. כן באומר בעת שהוא סובר שכבר הוא בעולם שפיר מהני ולכן אם באמת כבר היתה מעוברת והוכר עוברה בעת שאמר והוא סבר באמת שכבר הוא בעולם לכך מועיל. דבשלמא בפ"ה מה' תרומות באומר פירות ערוגה זו דמיירי שהוא ידע דעדיין לא הביאו שליש לכן באמת אין מועיל משום דלא קיי"ל כראב"י. אבל כאן שכתב הרמב"ם ז"ל אם ילדה משמע שהוא מקדש אותה בעת שלפי דעתו כבר נולדה שפיר מהני אם עכ"פ הוכר עוברה דהא זיל בתר טעמא שכתבו האחרונים בסברת אין אדם מקנה דשלבל"ע משום דאין כאן סמיכת דעת המקנה ועיין בזה באורך בס' חתנ"ס (דף נ"ט ע"ב). אבל באם באמת סברו הקונה והמקנה שכבר ילדה אשתו נקבה אז באמת הי' הקנין קנין גמור. וכ"כ בסברא דאחר שיהי' בעולם דמועיל לשיטת המרדכי שהובא בש"ע (חו"מ סי' ר"ט) והבן. יותר יש לפרש הסברא דאם הוא חשב שכבר ילדה דהוי קידושין עפ"י העיטור הובא בטור (סי' ר"ט ס"ו) באם המוכר מתנה בדבר שבא לעולם אלא דאינו ברשותו חייב לקיים תנאו. וראיתי בשו"ת רע"א (סי' קל"ד) שכ' דאין כוונת העיטור דאינו ברשותו אינו בכלל דבר שלבל"ע דהא במה שאירש מאבא וכו' וכן בשדה לכשאקחנה וכו' מזה נראה ברור דעיקר החילוק דבר שלא בא לעולם גם הלוקח ידע זה משא"כ בדבר שבא לעולם אלא דאינו ברשותו והלוקח סבר שהוא ברשותו מש"ה המוכר מחויב לקיים תנאו וכו' עיי"ש:

ה) בקידושין (דף ס"ב ע"ב) מתקיף לה ראב"מ וכו' הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת וברש"י הילכך אין מחוסר מעשה גדול מזה. לכאורה אין להבין דמה נ"מ בין מחוסר מעשה גדול למעשה קטן כיון דהוי בידו ובאמת עיין במהרש"א שם על רש"י שתי' בהא דמעשה ידי' דהוי מחוסר מעשה גדול ולא דמי לפירות תלושין ובאמת מנא לן לחלק במלאכות איזה הוי טורח יותר. לפעמים יוכל להיות דענין לתלוש הפירות הוי ג"כ מעשה וטורח גדול. ולכאורה י"ל כעין המבואר בש"ע יו"ד סי' ק"א סעי' ג') לענין תרנגולת בנוצתה דהוי אינה ראויה להתכבד משום דמחוסר מעשה גדול עיי"ש. אכן י"ל בהקדם קו' התוס' שם ד"ה אלא תימא אמאי לא משני נמי הכא מי יימר דמזדקקי לה תלתא. ב' קושית התוס' ד"ה נהי דה"ה נמי דמצי לשנויי לעיל הכי. ג' קושית הרשב"א בחידושיו דלעיל גבי, גר אמאי לא מתרץ הגמרא ג"כ התם בהמה השתא דעת אחרת. ד' הקשה זקיני במקנה דיש לדקדק לשון הכי השתא דמשמע דמתמה עלי' דהא מילתא דפשיטא. ולתרץ הכל י"ל דבאמת זאת כוונת תירוץ הגמרא מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת היינו כיון שהיא מקבלת עלי' המצות ונעשית גיורת דהיא דעת אחרת א"כ אכתי צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי לה תלתא. וא"כ מיושב קושית התוס' דאמאי לא משני הכא מי יימר דהא באמת כוונת התירוץ הכא הוא משום דמי יימר. ולכך כיון דזאת לא הוי סברא חדשה בשיטת ר' יוחנן בהא דכל שבידו. רק הוא הוא התי' שכבר תי' ר' יוחנן בעצמו את דבריו לזאת קאמר הש"ס שפיר לשון הכי השתא דהיא כבר מילתא דפשיטא ואין לראב"מ להקשות כלל קושי' כזאת שכבר שמענו מר' יוחנן שמתרץ סברתו דכל שבידו באם צריך שלשה מי יימר. וא"כ לא קשה קו' זקיני המקנה בדקדוק לשון הש"ס הכי השתא דבאמת הוא מלתא דפשיטא. וגם מיושב קו' הרשב"א דלתרץ גבי גר נמי הכי השתא. דהא באמת הכל עולה למקום אחד דזה בעצמו הוא התירוץ שלמעלה. וגם לא קשה קו' התוס' דלישני נהי דבידו וכו' דהא כל עוד שאין מהצורך לחדש בזה סברות חדשות. ודי לפני הגמרא לתרץ את ר' יוחנן בזה הסברא בעצמה שחידש ר' יוחנן דמי יימר לא הוצרכו לתרץ משום דנהי דבידו וכו' אבל כאן גבי נותן פרוטה לאשתו מוכרח הש"ס לחדש עוד חילוק משום דנהי דבידו וכו' והבן:

ו) בקידושין שם מי יימר דמזדקקי לי' הני תלתא ראיתי לזקיני במקנה שדקדק דלמה קאמר הגמ' הני תלתא ולא דמזדקקי לי' תלתא עיי"ש. ואפשר לסברת הרשב"א יבמות (דפ"ח) דדווקא במידי דבעינן מומחים אמרינן מי יימר ולא בהדיוטים דשכיחי. אכן בתוס' סוטה (דכ"ה ע"ב) ד"ה לאו משמע דגם בהדיוטות אמרינן מי יימר. ועיין באה"ע בסדר הגט (סק"ה) ובשו"ת מהרי"א (חאו"ח סי' רי"א) ועיין ייט"פ לש"ת בסוגיא דחטאת גזולה ועיין בש"ס שבת (דמ"ו ע"ב) דבדבר שצריך הדיוטות לא שייך מי יימר וצ"ל דבעינן הכא חכמים עיין ריטב"א הובא בכסף נבחר (כלל ל"ז אות א'). ועיין תוס' כאן ד"ה גר דלא בעינן מומחין. א"כ לכך קאמר הני תלתא היינו התלתא הנצרכים בזה דייקא מי יימר דמזדקקי. ועי' בס' זכרון שמואל גיטין (דל"ו ע"ב) בהא דהרשב"א והבן:

ז) בב"מ (דף ל"ג ע"ב) בתוס' ד"ה המפקיד אית דלא גרסו או שאבדו משום דבאבידה ליכא כפל. והנה המהרש"א הקשה דאמאי לא ניחא להו לפרש בטוען טענת גנב באבידה דמשלם כפל וכו'. והנה המהר"ם שיף קאמר שאינו מבין כלל כוונת קושית המהרש"א. והנה בס' מעיני החכמה תמה על המהר"ם שיף הא קושית המהרש"א פשוט מאוד לסוגיות הש"ס (ב"ק דף ק"ו) הטוען טענת גנב באבידה משלם כפל וא"כ מצי להיות כפל באבידה באם טוען שנגנב זה שמצא האבידה דאז משלם כפל עיי"ש:

וראיתי בכתי"ק זקיני הגאון האמיתי מו"ה נטעלי ז"ל אבד"ק בילגורייא שתי' וזה תוכן דבריו:

דהנה הנימוקי יוסף שם מביא סברא בשם הרשב"א דהיכי דאיכא עדים שנגנבה באונס אינו קונה כפל דהא השתא בשעת תשלומין לא מהני מה שמקנה לי' הבעלים דהא הוי דשלבל"ע ובשעת מסירת הפרה ג"כ על אופן הנ"ל דאף לכשיהי' עדים טל הפטור אפ"ה ישלם הנפקד לא אסיק זאת אדעתי' דיעשה זאת וישלם. דלענין מה ישלם בשלומא אם ליכא עדים אסיק אדעתי' שהנפקד ישלם כדי שלא יצטרך לישבע דאף אם אמת כדבריו מ"מ יוכל להיות שלא ירצה לישבע אף באמת אבל כשיש לו עדים שנאנסו אז לא צריך לישבע כלל וא"כ לענין מה ישלם. ומשום הכי לא אסיק הבעלים אדעתי' שישלם באופן הנ"ל בכדי להקנות לו הפרה בשעת מסירה ובע"כ צ"ל דהשתא כשמשלם הוא דאקני' לי' ואז הוי דשלבל"ע ולא קנה. וקשה לי לסברת הרשב"א הנ"ל קשה לכאור' הא אף דליכא עדים שנאנסו אמאי יקנה הא רש"י פירש הטעם דנעשה כאומר לו וכו' דאמדינן דעת הבעלים דניחא להו להיות בטוחים על הקרן ע"מ שיהי' ספק כפל לשומר וכו' וקשה לכאור' הא חזינן דליתא להאי סברא דאיך ישלם הנפקד הקרן להבעלים. הא ניחא לאדם יותר להיות בטוח בקרן משיהי' לו ספק כפל. ואין לומר דהנפקד משלם שלא יצטרך לישבע. דהא אכתי צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו. והרמב"ם פסק דשבועה הנ"ל הוא בנק"ח א"כ סוף סוף צריך לישבע. א"כ יותר טוב לו לישבע שבועת שומרין ואף דעל זה יש לתרץ ולומר דשבועה שא"ב ישבע משא"כ שבועת שומרין אינו יכול לשבע משום דיודע שפיר שנגנבה ע"י פשיעה א"כ לא מצי לישבע כלל שבועת שומרין. עכ"ז קשה בנשבע ואח"כ משלם קשה לפי סברת הרשב"א דאמאי יקנה הכפל הא בוודאי בזה לא אסיק אדעתי' שישלם אחר שכבר נשבע. דאף דיוכל להיות שהוא משלם אח"כ משום דיודע שנשבע לשקר עכ"ז בשעת מסירת הפרה הבעלים לא אסקי אדעתי' שישבע לשקר ואח"כ ישלם. ובאמת קי"ל כרבא בנשבע ושילם אח"כ ג"כ קני הכפל. לכן נ"ל לומר דליתא לסברת הרשב"א דאף דאיכא עדים שנאנסה והשומר משלם נמי קני הכפל. מטעם שאכתוב בעזהשי"ת. דבשלומא גבי בעלים שייך שפיר האי סברא דניחא להו להיות בטוחים על הקרן משיהי' להם ספק כפל משא"כ גבי שומר:

דהנה לקמן מקשה הגמרא על ר"ה דסובר משביעין אותו שבועה שא"ב מהא דמלוה על המשכון וכו' ומסיק הגמרא דבשלומא מלוה ידע מאן קא עייל ונפיק בביתו אבל לוה מי ידע מאן דעייל ונפיק בבית המלוה וכו' עיי"ש וא"כ לפי"ז נ"ל דהכי נמי י"ל עפ"י סברא הנ"ל דלכך רוצה הנפקד לשלם דבשלומא גבי בעלים שייך שפיר דניחא להו להיות בטוחים על הקרן משיהי' להם ספק כפל דהא הבעלים אינם יודעין מאן עייל ונפיק בבית השומר א"כ הוי להו רק ספק קרן. משא"כ גבי שומר שייך שפיר דרוצה לשלם בכדי שיהי' לו הכפל כשימצא הגנב דהא השומר יודע מאן עייל בביתו ובטוח בקרן הוא דיטרח וימצא הגנב כסברת הגמרא, ולכן שפיר רוצה לשלם אף דהפטור הוא בוודאי כגון שיש עדים שנגנבה באונס דהא לגבי שומר שוי' הדבר לקנות הכפל דהא בטוח הוא בקרן. ואף דהכפל הוא ספק דדילמא יודה ויפטור, עכ"ז כיון דבטוח הוא בקרן ויוכל להיות שיהי' לו גם הכפל שפיר רוצה לשלם וא"כ שפיר אסיק הבעלים אדעתי' דהשומר ישלם אף שיהי' לו עדים שנגנבה באונס וא"כ שפיר קני הכפל. וכן נמי כשנשבע ושילם אח"כ נמי קני הכפל דשפיר אסיק הבעלים אדעתי' ודלא כסברת הרשב"א. וממילא מתורץ קושית המהרש"א דצ"ל כסברת התוס' דאיהו טעין הכי בפני הב"ד אבדה או עדים ידעו שנאבדה מביתו אך אינם יודעים אם ע"י גניבה או ע"י דבר אחר ובאמת הוא יודע שפיר שנגנבה. וא"כ שפיר משלם, בכדי שיקנה הכפל. משא"כ אי איירי בטוען טענת גנב באבידה א"כ איך יודע מאן קעייל ונפיק בביתו דהמוצא האבידה ולא שייך בזה שישלם בכדי לקנות הכפל דהוי גבי ספק קרן כמו גבי בעלים דיותר ניחא לי' להיות בטוח בקרן כסברת רש"י גבי בעלים. וא"כ ענין מה ישלם. וא"כ אף דאיירי דשילם הוי מילתא דלא שכיחא ולא אסיק הבעלים אדעתי' ולא קני הכפל ודו"ק עכת"ד דפח"ח:

ח) בתוס' ריש פרק המפקיד ד"ה כגון וכו' וקשה דבפ' השולח מבעי' לן בעבד שמכרו רבו לקנס וכו' דשמא התם שכיח טפי מהכא. לכאור' סברת התוס' דחוק מאוד דהא אדרבא נגיחה לא שכיח יותר כמבואר בש"ס ריש ב"ק אדם אית לי' מזלא וכו' ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם עיי"ש (דף ב' ע"ב) ועיין פסחים (דף ח' ע"ב) בני אדם שאין דרכן ליזק. ואפשר לחלק דדוקא בעבד דיש רק מי יימר אחד לכך שכיח יותר. אבל בפרה יש כמה מי יימר דאף אם נגנבה מי יימר דמשתכח גנב וכו' ומי יימר דמשלם. ויהי' תירוץ התוס' כעין סברת התוס' ישנים (דנ"ח ע"ב) שכתבו וז"ל: ויש מפורשים דכל היכי דליכא אלא חד מי יימר חשיב עבידי דאתי. דדווקא התם בהמפקיד גבי כפילא לא חשוב עבידי דאתי משום דאיכא מי יימר טובא וכו' עיי"ש. וזאת באמת כוונת סברת התוס' כאן ועיין בתוס' ב"ב (דף ע"ט ע"ב) בקושית הגמרא שם במים בריקנין הא לא עבידי דאתי הקשו ג"כ בסברא זאת הא לא הוי רק חד מי יימר ופירשו קושי' הגמרא באופן אחר עיי"ש:

ט) ובזה מיושב לי שיטת הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והש"ע שמביאין לפסק הלכה מכירת כתובה בטובת הנאה. אשר ראיתי לחו"ז הגאון האמיתי בעל מעון הברכות בחידושיו ריש פרק המפקיד שפלפל בזה. ואעתיק ראשית דבריו וז"ל (בדף ל"ד ע"א) נעשה כאומר וכו' ויש להקשות לדעת הסוברים בש"ע (חו"מ סי' ר"ט) דאם אמר שיקנה לכשיהי' בעולם קנה א"כ אמאי לא משני בקיצור נעשה כאומר לו כשיוגנב תקנה הכפל אם נמצא הגנב אף דלא אמר מעכשיו. די"ל דאף דיעה זו אינו סובר דקנה רק בדבר דעביד דאתי משא"כ בלא עביד דאתי לא מהני אף בלשון זה וכמו שמחלק הש"ס לר"מ ודו"ק. והנה לדיעה זו השבתי קושי' התוס' בכתובות (דף צ"א ע"ב) ד"ה דזבנא לכתובה דאימא בטובת הנאה הקשו הא זה דמי למה שאירש מאבא אני מוכר לך דהוי דבר שאינו ברשותו וגם דמקרי דשלבל"ע דלמא תמות בחיי בעלה ע"כ. ולדיעה זו י"ל דמכר בלשון לכשיהי' בעולם דמהני ודו"ק: ובזה מיושב קושית הגאונים שהקשו איך תוכל האשה למכור כתובתה בטובת הנאה הא הוי דבר שלבל"ע פן תמות קודם ועיין בפ"י פ' החובל ודחקו דזה למ"ד דיכול להקנות דשלבל"ע. ולדבריהם קשה על הרי"ף והרמב"ם ואחריהם הש"ע שמביאין לפסק הלכה מכירת כתובתה בטובת הנאה. והא לדידן אין אדם מקנה דשלבל"ע. ולפימש"כ ניחא די"ל כנ"ל. ועדיין קשה מה דסתמו בש"ע ולא ביארו להדי' דמכירת כתובה לאו כלום רק בלשון לכשיהי' בעולם וצל"ע וכו' עיי"ש שהאריך בכתי"ק. והנה באמת יקשה עוד דאף לשיטה זו אינו מועיל באומר לכשיהי' בעולם רק בעבידי דאתי ושם באשה וכתובתה מה עבידי דאתי איכא שימות הוא קודם. אכן לשיטת התוס' ישנים ותוס' ב"ב (דע"ט) במקום דצריך רק חד מי יימר הוי עבידי דאתי ורק כאן בהמפקיד לא משני הש"ס בקיצור דאומר לכשיהי' משום דהוי לא עבידי דאתי כיון דצריך כמה מי יימר וכסברת חו"ז הגה"ק ז"ל דדיעה זאת הוא רק בעבידי דאתי והבן:

ובלא זה יש ליישב שיטת הפוסקים במכירת כתובה לפי מה שתי' החמדת שלמה ריש פ' המפקיד קושית התוס' מעבד לקנס עיי"ש סברתו והבן:

והנה ראיתי בס' מעיני החכמה ריש פ' המפקיד ד"ה בא"ד וקשה דבפרק השולח וכו' מה שחידש לתרץ קושית התוס' מעבד עיי"ש. ולהסביר סברתו י"ל בהקדם דברי שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ד) לענין כפל בגניבה עיי"ש. א"כ מבואר דאין הכפל נמשך מהפרה אבל קנס בעבד יש כח זה בגוף העבד והבן:

י) והנה ראיתי בכתי"ק 'עיר מגרש' במס' גיטין (דף מ"ב ע"ב) לתו"ז הגאון בעל "מעון הברכות" שכתב וז"ל עבד שמכרו רבו לקנס וכו' עיין בש"ע (חו"מ סי' ר"ט) דעת קצת פוסקים דאם אמר שיקנה לכשיהי' בעולם קנה ולכאורה צ"ל לדידהו איבעי' דהכא כשלא אמר לשון לכשיהי' בעולם. ועפי"ז קשיא לי טובא בש"ס דרוצה למפשט מברייתא דיליד בית וכו' דאינו מכור דמי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא וכו' קשה לסברת הפשטן דלא אסיק דאיירי בטריפה עדיין קשה מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא והיינו דשוה כסף שיוכל למוכרו לקנס בלשון לכשיהי' בעולם דקנה וזה תמוה לכאורה. ונלענ"ד להמציא ענין חדש דהנה הסוברים בלשון לכשיהי' בעולם דקנה היינו דס"ל דרבנן דפליגי אדר"מ איירי כשלא אמר לשון זה. וי"ל ג"כ דוקא בדבר דעבידי דאתי כמו פירות דקל דפליגי ר"מ ורבנן. והיינו כמו שיש חילוק לר"מ בין עבידי דאתי כמו כן לרבנן באם אמר כשיהי' דקנה הוא רק בעבידי דאתי וכו' ופשיט שפיר וכו' עיי"ש:

יא) והנה לסברת העיר מגרש יש ליישב קושית זקיני במקנה (דף ס"ב) ד"ה והנה יש עוד שיטה וכו' לשיטת הסוברים לכשיהי' בעולם דקנה והבן. אכן יש לדבר בזה בסברת התוס' הנ"ל דדווקא אם יש הרבה מי יימר אז הוי לא עבידי דאתי. או בסברת התוס' דאם הגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתי והבן. גם ראיתי בכתי"ק על פ' מי שמת מבנו של חו"ז בעל עיר מגרש הגאון בעל משכן שילה שכ' להקשות בהא דכתב לי' לכשאקחך תהי' עצמך קנוי וכו' לדעת המרדכי שהובא ברמ"א (ר"ט) כשאמר שכשיהי' בעולם קנה א"כ קשה דלא מוכח דרבי ס"ל אא"מ דשלבל"ע. אכן לסברת אביו הגאון חו"ז ז"ל ניחא דהא לא הוי עבידי דאתי כדאיתא בתוס' ב"ב (דקנ"ז ע"א) ד"ה דאיקני דהני לא עבידי דאתי שיקנה נכסים וימכור עיי"ש. אכן באמת ליכא אלא חד מי יימר ולסברת התוס' ב"ב הוי עבידי דאתי וגם מבואר בב"מ (דט"ז) ר"ה אמר רב לכשאקננה וכו' אליבא דר"מ משמע דהוי עבידי דאתי. ועיין בשו"ת מהרי"א אסאד חאע"ז סי' נ"ט:

יב) עוד נ"ל ליישב קושית התוס' ריש פ' המפקיד מהא דעבד בקנס בהקדם קושית הרשב"א בחידושיו לגיטין (דף מ"ב) שהקשה דילמא במוכר עבד לקנס הוא מוכר גוף העבד שיהי' לו חלק בעבד היינו שלעצמו שייר העבד למלאכה ולחבירו הוא מוכר העבד לקנס והוי כמו במוכר העבד לשותפות ולא הוי דשלבל"ע עיי"ש. ולעד"נ דואת באמת כוונת האיבעי' אי נימא דלר"מ הוי ג"כ דשלבל"ע משום דלא עבידי דאתי או דגם לרבנן הא קאי עבד והוא מוכר באמת גוף העבד לקנסו. ופשטינן מהא דיליד בית שאינו שוה כסף ואי נימא דיש אופן מכירה העבד גופא לקנסו א"כ יש לו שוי' אלא בוודאי דאם אין העבד שוה כלום גם בתורת שותפות אין שייך בו מכירה. דדווקא באם שייר העבד לעצמו לצורך מלאכה היינו שהוא שוה עבור האדון הראשון אז שייך לומר שמוכר בהעבד עצמו חלק שותפות להשני היינו לקנסו. אבל כיון שאינו שוה כלום א"כ לא שייך לומר שהוא מוכר גוף העבד שיחול על החלק הזה זכות בהקנס רק שמוכר גוף הקנס וזאת באמת הוא דשלבל"ע. וכיון שכן שפיר הוי ההו"א מגמר' דעבד לקנסו עדיף מהא דפרה לכפילא דכאן אין שייך שותפות כיון דכל עוד שלא פירש רבא נעשה כאומר לכשתגנב וכו' היינו שהוא מוכר גם גוף הפרה לכפילו אז הי' הפירוש פשוט שהוא מוכר גוף הכפל וזאת הוא באמת דבר שחוץ מהפרה ולא חלק שותפות בגוף הפרה ושפיר הוי דשלבל"ע והבן. ועיין טיב גיטין שם ויש לדבר בזה בסברת הכ"מ (פכ"ג ה"מ) מה' מכירה לחלק בין פירות דקל דהפירות טפלים לדקל ובין פירות שובך עיין בשו"ת רע"א (סי' קמ"א) וכן כאן אם העבד אינו שוה כלום אז העבד טפל לקנסו:

יג) קידושין (דס"ב ע"ב) נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ובתוס' שם הקשו דהוי מצי לשנויי לעיל הכי ועיין בהרשב"א שהביא באמת מהירושלמי לתרץ כן. ולעד"נ דלכאורה קשה הא יש בידו לגרשה על תנאי שתקבל קידושין חדשים אח"כ ולמה קאמר הגמרא דאין בידו לקדשה. וחפשתי ומצאתי שהקשה כן ידי"נ הגאון ז"ל בס' לקוטי בית אפרים (דף מ"ז ע"ב) ותירץ בדוחק. ולעד"נ דלא קשה כלל לפי מה דתניא בש"ס גיטין (דכ"א ע"ב) וקידושין (ד"ה ע"א) ע"מ שלא תשתה יין ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות וברש"י שם דכל ימי' נאגדת בו וכו'. ועיין ברש"י גיטין ובסוכה (דף כ"ד). וא"כ י"ל דענין גירושין כאילו אם יתנה עמה תנאי כזה אינם גירושין כלל דהא היא מקושרת בו לקיים תנאו להתקדש לו שנית. והנה זה ניחא בגט אשה דכתיב ספר כריתות דילפינן דבר הכורת וכו' אבל לעיל בשפחה שפיר יוכל להיות תנאי כזה שהוא נותן לה השיחרור ע"מ שתתקדש לו ושפיר הוי בידה לכך לא מתרץ שם הגמרא נהי דבידו וכו' והבן: יד) עוד נ"ל לתרץ בהקדם קושית הרשב"א על הגמרא נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה הא שניהם מרוצים עכשיו לכך. ותי' שמא אחר גירושין תהי' בדעת אחרת. וראיתי בס' חמדת שלמה למס' קידושין שהאריך בדברי הרשב"א. וכ' דתירוצו דחוק מאוד. ולעד"נ עפ"י מש"כ בחמדת שלמה שם דצריך להבין דאטו בשופטני עסקינן שיתן לה פרוטה להתקדש לו אחר שיגרשנה מה לו להטורח הזה לגרשה ולחזור לקדשה. וכ' אופן דמוכרח לכך כגון שמכר שדותיו ורוצה לעשות קנוניא שתגבה כתובתה ע"כ מגרשה כדי שתגבה כתובתה ואח"כ יחזור ויקדשנה ומחמת שירא שמא לא תרצה אח"כ להתקדש לו כשתגבה כתובתה ע"כ מקדשה קודם הגירושין שתהי' מקודשת לאחר שתתגרש. והיא ע"כ מרוצה בכך דלולא זאת לא יגרשנה ולא תוכל לגבות כתובתה ויוכל להיות שדחיקא לה אצל בעלה שאין לו לפרנסה וכדומה וכו'. ולפי"ז שפיר י"ל כיון דהיא מוכרחת להתרצות בקידושין כיון דרצונה בגירושין כדי לגבות כתובתה ואם לא תתרצה בהקידושין מהכ"ת יגרשנה שתגבה היא הכתובה ולו לא יהי' וע"כ אף שאומרת עכשיו שהיא מרוצה להתקדש דילמא אח"כ יהי' רוח אחרת עמה. כיון די"ל דמתחילה עשתה מחמת הכרח הגירושין עכת"ד. ולעד"נ לומר דבשלומא גבי שפחה בוודאי לא תחזרה מחפצה מקודם להתקדש לו כי באם לא היתה מבטיחה לו להתקדש לו לא הי' מפיק אותה לחירות ובודאי ניחא לה להיות משוחררת ועקרת הבית מלהיות שפחה ובפרט כיון שאנו רואין בעת שקיבלה הפרוטה שניחא לה להתקדש אליו בוודאי תיקום במהימנותה כסברת הש"ס ב"מ (דף ט"ז ע"א) ניחא לי' לאינש וכו'. אבל כאן בבעל ואשתו יוכל להיות שאח"כ תחזרה ולא תרצה להתקדש לו ואי משום דליקם במהימנות' הוא כיון שעשה הבעל שלא כהוגן לעשות קנוני' נגד הלקוחות תעשה גם היא שלא כהוגן ומה שתגבה מהלקוחות תקח. לעצמה ולא תתקדש לו עוד והבן ולכך לעיל לא מתרץ הגמרא בידה לקדשה דהא באמת כיון ששניהם נתרצו כן יקום. לא כן באומר לאשתו והבן:

טו) והנה בענין שכתבתי לעיל בשם חו"ז הגה"ק בר"פ המפקיד לענין מכירת כתובה דהוי דשלבל"ע, ראיתי בכתי"ק בנו המשכן שילה בפ' מי שמת שתי' וז"ל ונראה פשוט דהנה המוכר שט"ח לחבירו דהוי מכירה אף שעדן אין חיוב ברור שמא ימחול קודם שבא זמן גוביינא ואף דחוזר אח"כ ע"י דיני דגרמי על המלוה מ"מ למה דפסקינן דחוזר רק מדד"ג לדמים שנתן ולית, לי' שבחא. וכמש"כ הרא"ש בב"מ במוכר שט"ח לחבירו א"כ השבח ליכא חיוב ברור. אכן אעפ"כ הוה מכירה מעליא דהוה חייב שהוא בעולם וחיוב ברור כעת. רק שהוא יוכל למחול זה לא מגרע כלל. והנה בכתובה פשוט האיך יוכל בעל עצמו לחייב חיוב שאינו ברור אם ימות הוא אכן זה אינו דחכמים חייבו בכתובה והן בתוספות חיוב ברור שהוא חייב לה וכל נכסיו משועבדים ואם תמות היא קודם אזי הוא הפטור כמחילה וכל זמן דלא תמות הוה חיוב גמור וא"כ יכולה למכור חיוב הברור הזה שהוא כעת כמוכר שט"ח לחבירו ואף אם תמות יפטור כעת הוא חיוב ברור ופשוט עכ"ל. ומצאתי כתירוץ זה בארוכה בס' ים התלמוד ב"ק (דף פ"ט) לש"ב הגאון ז"ל מט"ג: טז) בקידושין (דס"ג ע"א) לא תסגיר עבד וכו' הפ"י הקשה דילמא סובר רבי אאמדשלבל"ע רק דהעבד מוחזק בעצמו ותפס א"ע ודעת הפוסקים אף דאין אדם מדשלבל"ע מ"מ בתפס מהני ועיין בס' שובע שמחות שם. ולעד"נ דלא קשה מידי לסברת הקצה"ח (סי' פ"ח וסי' רנ"ח) דגבי עבד אם הספק הוא בשיחררו לא הוי שום חזקה דהוי ספק בתפיסה בעצמו. ועיין בשו"ת זכרון צבי מנחם (סי' ז') בתשובותיו עם חמי זקיני הגאבד"ק קאזמיר ולובלין.

ובחידושיו שם בגיטין (דף י"ז). א"כ י"ל כיון דכל ענין השיחרור הוא דשלבל"ע שוב אינו מוחזק בעצמו. דדוקא אי ליכא ריעותא בהשיחרור אז העבד מוחזק בעצמו ולא שנאמר שע"י שמוחזק בעצמו יהי' בתוקף השיחרור והבן:

ולאשר חביב עלי גירסא דינקותא אביא בזה ממש"כ בכללים שלי:

א) בענין מכירת הבכורה ליעקב נ"ב כ' בפי' הטור עה"ת פ' תולדות (כ"ה ל"א) וז"ל תימה מה מכר שייך בבכורה שאינו דבר שנתפס בקנין ואי משום ירושת פי שנים הא קי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום (דהוי דשלבל"ע). ויש מתרצים משום שיעקב הי' ראוי להיות בכור שנולד מטיפה ראשונה וכו' ולא נהירא דבכור בפטר רחם תליא מלתא ועשו פטר הרחם תחלה. וי"מ שיעקב חשב שיצחק יתן לו כל אשר לו בחייו כאשר עשה אברהם ליצחק וקנה הבכורה שלא יהי' לעשו פתחון פה כ"כ לערער. וי"מ בכורתך פי' גדולתך שצריך הקטן לנהוג גדולה לאחיו הגדול לקום מפניו ולכבדו וז"ש שימכור לו עכ"ל:

ב) עוד כ' שם הטור וז"ל וי"א שלא קנה ממנו אלא מה שאירש מאבא היום ולכך תל הקנין וזהו מה שאמר מכרה כיום ועשו בבזותו הבכורה אמר אתה שואל מה שאירש מאבא היום הנה אנכי מוכרה לך לעולם ואע"פ שמשם ואילך לא הי' מקום לחול הקנין בכולו מ"מ כיון שעל מה שאמר כיום חל הקנין נתפס הקנין בכולו עיי"ש. ואפשר דכוונתו של הטור הוא כדעת הסוברים במרדכי ב"ב הובא בהג"ה בחו"מ סי' ר"ט ס"ג דהמקנה דשלבל"ע עם דבר שבא לעולם קנה:

ג) עוד כ' שם וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל מדקדק מכאן מי שמוכר לחבירו דבר שאין הקנין חל עליו כגון מה שאירש מאבא מכור לך וכו' ונשבע עליו שהמכר חל מכח השבועה וכו' כדחזינא הכא דקרי לי' מכר בשביל השבועה עכ"ל. ועיין בשו"ת הריב"ש סי' שכ"ח וז"ל עוד כתבת שראית כתוב בשם הר"ר יעקב בן הרא"ש שכ' בשם אביו דהמקנה דשלבל"ע אם נשבע על ככה שקנה הקונה וראיתו ממכירת הבכורה ליעקב וכתיב השבעה לי תשובה לאו הרא"ש ולא הר"ר יעקב חתימו עלה ואיני רואה לתלות בגברי רברבי כוותייהו סברא זו שאין לה על מה שתסמוך וכו' עיי"ש ובאמת מפורש הוא בטור בשם אביו הרא"ש ז"ל ועיין באור החיים תולדות (כ"ה ל"ג) שכ' כהריב"ש דשבועה אינו מספיק לדשלבל"ע כי טעם דלא מהני קנין בדשלבל"ע הוא דלא סמכו דעת הלוקחים ושבועה לא תועיל בזה עכ"ל. וראיתי בס' ברכת אברהם תולדות שתי' ג"כ משום השבועה וכבר קדמוהו כנ"ל ועיין בס' המקנה כלל י"ב פ' ו' ובהשמטות (דקל"ד ע"א) ובהשמטות לח"ב (דע"ד ע"א) ועיין במזרחי תולדות שם:

ד) והריב"ש שם תי' בזה וז"ל לפי שהי' קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא הי' אדם מקנה דשלבל"ע אז עכ"ל ועיין בקצה"ח סי' רע"ח סי"ג ובס' ייטב לב פ' תולדות (דס"ט ע"א ודע"א ע"ב):

ה) באור החיים שם תי' וז"ל ע"פ מה שאמרו בב"מ (דט"ז) הצייד עני שאין לו מה יאכל שאמר מה שיעלה במצודתי היום מכור לך ממכרו קיים והטעם משום כדי חייו וכו' הגם שהוא דשלבל"ע וזולת מציאות זה אין דין שיכול לזכות במכר הבכורה והצדיק עשו דברי יעקב באומרו הנה הוא הולך למות ואין לך תקנת משום כדי חייו גדולה מזו עכ"ל:

ו) הר"ע מברטנורא תולדות תי' וז"ל, בכורתך לי לפי שהעבודה בבכורות וכו' נ"ל דלכך פי' מפני העבודה ולא מפני ירושת ארץ כנען דלא הי' קניינו מועיל כלום דהוה לי' דשלבל"ע דמה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום דאין אדם מקנה דשלבל"ע לכך פי' שרצה לקנותה בשביל העבודה עכ"ל:

ז) ולענ"ד יש לתרץ עפ"י דברי האונקלוס שתרגם בהא דויאמר יעקב מכרה כיום וז"ל ואמר יעקב קיים לי כיום דילהן וכ' הרמב"ן שם וז"ל והנראה בעיני מדעת אונקלוס כי בעבור היות מכירת הבכורה לאחר מיתת אביהם אמר מכרה לי הבכורה לאיזה יום שתפול בו עיי"ש ויש לפרש כוונתו לתרץ קושיא הנ"ל דהוי דשלבל"ע ולזאת פירש דהמכירה הוי ליום שיועיל והוא כדעת הי"א במרדכי ב"ב מביאם הרמ"א בש"ע חו"מ סי' ר"ט ס"ג דבאם אומר על דשלבל"ע שיקנה כשיהי' בעולם קנה אע"פ שעכשיו אינו בעולם. ועי' בזה בס' זכרון משה (דכ"ג ע"א) ובס' דברי חיים פ' תולדות:

והנני ידידו עוז:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה