שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן נז
לכבוד חתני הרב הגאון וכו' אבד"ק בלאשקי שי' אחדשכ"ת וכו' והנני לכתוב לך איזה ענינים באיסור לה"ר. בפ' מצורע (י"ד ל"ה) כנגע נראה לי בבית. בבעה"ט שם ב' במסורה מרחוק ד' נראה לי עיי"ש. לענ"ד יל"פ ע"פ המדרש רבה פ' מצורע (פי"ז) תני ר' חייא וכי בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם תני רשב"י וכו'. ושם בריש הפרשה אך טוב לישראל וכו'. ובמפורשים שם דענין נגעים אף דנראה שהוא רעות עכ"ז בעומק הוא לטובה. ומה גם נגעי בתים דאיתא שם במדרש אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה וכו' עיי"ש. וזה ענין המסורה כנגע נראה לי ולא כתיב נגע דהוא רק כנגע היינו לפי ראות עיני האדם. אבל באמת כל הענין הוא לטובה כי מרחוק הוי"ה נראה לי שיש בזה הסתר רחמים והבן:
גם י"ל ע"פ המדרש רבה פ' מצורע (סופי"ז) כנגע נראה לי וכו' טינופת ע"ז וי"א זה צלמו של מנשה וכו' ופנו את הבית ויקח את אוצרות בית ד' ונתץ את הבית וכו' עיי"ש. והיינו דעי"ז נחרב הבית המקדש. וזה לאשר כנגע נראה לי. לכן מרחוק ד' נראה לי. שעי"ז נתרחקו ישראל מאביהם שבשמים משלחן אביהם והבן:
עוד י"ל ע"פ מאז"ל במדרש רבה מצורע (פט"ז) דנגעים באים על גסות רוח. ועיין בש"ס ערכין (דף ט"ז) ושם איתא דבאים על לה"ר (ועיין בפי' שארית יהודה עה"ת פ' מצורע) ובאמת לה"ר בא ע"י גאות וכלשון הכ' תאלמנה שפתי וגו' הדוברות על צדיק וגו' בגאוה ובוז. ועיין בהרמב"ם סוף ה' טומאת נגעים בזה דע"י גאות מדבר בצדיקים:
ובזה נ"ל ליישב קושית הזוה"ק פ' תזריע אדם כי יהי' בעור בשרו דאדם הוא מדריגה גדולה ואיך בא לנגעים, אכן י"ל דכתיב אדם ובהמה תושיע ד' וכו' שעושין עצמן כבהמה. וזה מצד עניוות. אכן אדם שהוא בעיני עצמו כאדם וזה הוא גאות. עי"ז בא לנגעים כנ"ל:
והנה כתיב כי רם ד' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע (תהלים קל"ח) ופירשו דהשפל בעיני עצמו השי"ת רואהו ומאיר לו פנים ית"ש. אכן הגבוה בעיני עצמו השי"ת ידעו רק מרחוק ע"פ הש"ס אין אני והוא יכולים לדור בגסות רוח. אכן ואת דכא אשכון כתיב. וזה ענין המסורה. כנגע נראה לי וזה ענין גסות. ועי"ז מרחוק ד' נראה לי היינו אין אני והוא יכולים לדור כאחד והבן. וי"ל שזה ענין שילוח חוץ למחנה והבן:
בפ' מצורע (י"ד א') זאת תהי' תורת המצורע וגו'. במדרש רבה פ' מצורע (פט"ז) מעשה ברוכל אחד שהי' מחזיר בעיירות הסמוכות לציפורי והי' מכריז ואמר מאן בעי למזבן סם חיים וכו' מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכו'. וקשה למה הי' מחזיר בעיירות הסמוכות לציפורי דייקא: ונלע"ד ע"פ מאמז"ל (ערכין ט"ו ע"ב) מה תקנתו של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה וכו' ואם ע"ה הוא ישפיל א"ע וכו' סיפר אין לו תקנה וכו' ונראה דהתקנה הוא דוקא בלומדי תורה. אבל לא במחזיקי תורה. אף דאז"ל (פסחים נ"ג) המטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה ש"מ שנאמר בצל החכמה בצל הכסף. עכ"ז כלומד לא הוי. דפי' בפ' בהעלותך (י"ב א' - ג') ותדבר מרים ואהרן במשה וכו' והאיש משה ענו מאד כו'. דצ"ל מה שייכות זל"ז. דקשה למה מרים נצטרעה ולא אהרן. ובפדר"א פמ"ה ז"ל. אמר הקב"ה אם יהי' גם אהרן מצורע אין כה"ג בע"מ יכול להקריב אלא יראה באחותו ויצטער שנא' ויפן אהרן אל מרים ע"ש. ולכאורה הלא היו בניו. אכן איתא (מנחות צ"ט ע"ב) בלחם הפנים היו ד' כהנים נכנסין וכו' וד' מקדימין וכו'. וכ' בס' ראש יוסף תענית דלמ"ד שהיו בזיכין מונחין בתוך הלחם (ע"ש דצ"ד) סגי רק בד' והי' אהרן וב' בניו אלו"א. והד' הי' משה למ"ד שהי' כהן. או פנחס למ"ד שהי' כהן משעה ראשונה. ואם הי' אהרן נצטרע. והי' צריך הסגר ז' ובתוכו שבת. ולא הי' אפשר בלחה"פ. אבל לר"י שם בגמ' אפילו סילק את הישנה וכו' וסגי בב' כהנים חזר הקושי'. [וא"ל דס"ל כמ"ד שבת דצ"ז דגם אהרן נצטרע ע"ש]:
אכן י"ל דאהרן הי' לו תקנה בתורה. משא"כ נשים כהא דסוטה (דכ"א) מאי זכות אילימא זכות תורה הא לא מפקדא. אך איכא תקנה דישפיל דעתו. אבל כ' המהרש"א דישפיל נגד זה שדיבר עליו בגבהות לבו. ע"כ אמר והאיש משה ענו מאד וגו' וא"א להשפיל נגדו. ושם בסוטה מסיק זכות באקרויי בנייהו וכו' ונטרן לגברייהו (ברכות די"ז) והוי מחזיקי לומדי תורה. ובודאי גם למרים הי' זכות זה. א"ו דאין תקנה במחזיקים:
וזה י"ל פי' בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחי' בעלי' (קהלת ז' י"ב). היינו בזה יש יתרון ללומד על המחזיק כי החכמה תחי' ע"ד מי האיש החפץ חיים נצור לשונך וגו'. ע"ד (ברכות ל"ד) כל הנביאים לא נתנבאו אלא וכו' ולמהנה ת"ח מנכסיו אבל ת"ח עצמן וכו':
ואיתא (מגילה ו' ע"א) אמר זבולן וכו' והא הוי צפורי וכו' וזבולן הוי מחזיקי לומדי תורה כנאמר שמח זבולן וכו' לכך הלך הרוכל לחלקו של זבולן דייקא והכריז נצור לשונך מרע היינו שלא ידברו לה"ר. כי אם סיפר אין תקנה לכ"ע:
ובדרך צחות אמרתי כי עפ"י רוב המחזיקים מדברים לה"ר על רבניהם ות"ח.
והגה"ק מהר"י מווארקי ז"ל אמר לבני קהלה שרבו עם הרב. מלפנים בישראל ע"ה קנה לו חתן ת"ח עבור כמה אלפים נדוניא ומזונות ע"ש. בכדי שיהי' לו למי לנשוך (עיין פסחים דמ"ט). ועתה נתחכמו. והע"ה מכל העיר קונים בשותפות ת"ח אחד. הוא הרב. ועבור איזה אגורות לשבוע יוכל לנשוך. ולכן הי' מחזיר בעיירות המחזיקים והבן:
בגיטין (דנ"ז ע"ב) והיינו דאר"א בשוט לשון תחבא כו' ע"ש ברש"י והוא דחוק. ומצאתי בגרש ירחים שם שכ' דבאמת קול יעקב דוחה חרבו של עשו. אבל אכתי ק' למה הי' החורבן. כיון שהי' קול יעקב נגד חרבו של עשו כרש"י שם ד"ה הקול:
אכן י"ל דהכל ניחא עפמש"כ בייט"ל מצורע דתפלה מועיל רק בפה שלא דיבר לה"ר. ונודע מה שפירשתי בדברי חו"ז המעוה"ב ברכות (דכ"ח). מנעו בניכם כו' וכשאתם מתפללים כו'. וא"כ גם כאן ע"י שוט לשון לה"ר נדחה תפלתם. כנא' (איכה ג' ח') שתם תפלתי. והיו צריכים להחבא. כנא' לך עמי בוא בחדריך:
בתהלים (מ' ק"כ) ה' בצרתה לי כו'. היינו כל הצרות הבאים עלינו הוא בשביל הלה"ר ומלשינות. כמ"ש אח"כ. מה יתן לך כו'. כפירש"י ד"א כו' מה סופו של הקב"ה לגזור עליך חצי גבורים כו'. וזה שסיים אויה לי כי גרתי כו'. כפי' מצ"ד בעבורה הייתי בגולה כו'. וסיים. אני שלום. היינו באמת הי' מוכן לפני השלום. רק מפני וכי אדבר. היינו באם אני מדבר לה"ר. אז העונש בא שהמה למלחמה מדכנ"מ והבן:
שמואל א' (כ"ב י"ח) ויאמר המלך לדויג. וברש"י מחז"ל כדג וע"ש ברד"ק. י"ל עדש"כ בס' מאסף דרושי פי' חז"ל שיחפשו דג לחולה דקאי על מחלוקת ולה"ר. וענין מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע וכו' דקאי על מחלוקת. כמו דגים שאוכלים גם ממינם. ובבחינה זו הי' דואג בלה"ר על דוד והבן:
בפ' מצורע. במד"ר מעשה ברוכל שהי' מחזיר בעיירות וכו' עיי"ש. מקשים מה חידש לו הרוכל לר' ינאי. וי"ל דהחידוש הי'. דהי' קשה לו לר' ינאי בפסוק זה. דפתח בל' נסתר מי האיש וכו'. וסיים בל' נוכח נצור לשונך. וכיון דראה מעשה זו נתיישב לו. דגם דהע"ה הכריז כן מי האיש וכו'. ודיבר בל' נסתר. וכיון דנתקבצו סביביו אנשים התחיל לדבר בל' נוכח נצור לשונך וכו'. וכההיא מעשה שראה ברוכל זה והבן:
בויק"ר פ' מצורע במעשה דרוכל ור' ינאי שא"ל לא לך ולא לדכותך כו' ע"ש. היינו דלה"ר שייך באם מחזיק את השני לרע ממנו. אבל ר"י שהחזיק את כולם שהמה דכותיה וטובים כמוהו א"כ ממילא לא בא לידי לה"ר. והחדשות שנודע לו מהרוכל בפי' הקרא היינו מזה שא' מאן בעי למיזב"ן כו' משמע שמלבד החיות שיש לו מכבר יקנה ויזבון עוד חיות. וזה הוא בכפל הלשון החפץ חיי"ם. ועוד אוהב ימי"ם. היינו חפץ שישאר לו חיות עוה"ב שיש לו ולא יעבור לזולתו ע"י הלה"ר. ואוהב ימים כו' שיקנה מחיות עוה"ז מהרשע ומהמדבר עליו מרמה כפי' הכ"ס מצורע ד"ה זאת ע"ש.
שזה נכלל בלשון למזב"ן מהשני ודוק היטב:
בהפטורה פ' מצורע. וארבעה אנשים היו מצורעים וכו' איתא בס' נחלת יעקב בפ' מצורע פלפול ארוך בירושלמי דד' אנשים היו גחזי וג' בניו וכ"ה גם בש"ס דילן פ' חלק ועיי"ש באבני שהם אות ב' שכ' דאם ריפוי צרעת נעמן הוי כאילו החיו הא כבר קיים, תחה"מ בשנים שהחי' בן השונמית וזה שריפא צרעת נעמן וא"כ מה שמבואר שהשליכו האיש בקבר אלישע הוי ג' והי' יותר מפי שנים עיי"ש. אכן באמת בש"ס חולין (ד"ז) מבואר להיפך דריפוי מצרעת הוי מכלל הפי שנים בתחה"מ והשלכת האיש בקבר אלישע לא חשבו כיון שלא הלך לביתו רק ויקם על רגליו עיי"ש. א"כ נסתרו דבריו במחכה"ג:
בגמ' ב"מ (דנ"ט) קרעו ולא דמו וכו' אין דמי שותת וכו' אלא בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות ע"ש בחא"ג מהרש"א דנקט דוקא שעוסקים בנגעים דבא על לה"ר עיי"ש וי"ל באופן כזה גם על שעוסקים באהלות דהוא זכרון יום המיתה עכ"ז אינם לוקחים מוסר. אף דתקנה ללה"ר ישפיל דעתו. ומאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה. א"כ זכר יום המיתה צריך להביא לידי שפלות עכ"ז אינו מועיל לשונאי דוד:
בפ' תזריע (י"ג ב') אדם כי יהי' בעור בשרו שאת וגו'. עיין בזוה"ק פ' תזריע דאדם הוא מדריגה גדולה ואיך בא לנגע עיי"ש. (ועיין בס' לוית חן תזריע מה שתירץ). ולעד"נ עפ"מ שכתבתי בפי' הכתוב (בראשית ד' ז') הלא אם תיטיב שאת היינו באם האדם בא לגיאות ע"י עבודתו בקודש. בזה הוא מקלקל כל עבודתו שעשה. (ועיין בליקוטי שושנה בסו"ס נועם אלימלך בפי' הכ' והצנע לכת עם ד' אלהיך). ועיין בחוה"ל שער התשובה פ"ח בחכם שאמר לתלמידיו אם לא יחטא האדם יש לו לירא מן מה שרע יותר מן החטא והוא הגאוה עיי"ש. וא"כ ניחא דתוה"ק משמיענו בזה דיכול להיות גם מי שהוא בבחינת אדם עושה טוב ועכ"ז באים עליו נגעים. וזה ע"י הגיאות שיש בו ממעשיו הטובים. וע"י גיאות בא לנגעים כש"ס ערכין (דט"ז). ובמדרש ריש מצורע. וזה ענין וכי יהי' בעור בשרו שאת וגו'. שאת הוא לשון גאות מלה"כ רם ונשא. גם כי תשא הוא ל' הרמה. שהוא גדול בעיני עצמו מחמת עבודתו. ועי"ז משחית כל עבודתו מעונג לנגע והבן: גם י"ל כי אדם מורה על אחדות כי באדם אין לומר ל' רבים אדמים כמו באיש שי"ל אישים באנוש אנשים גבר גברים (ועיין בזה בס' שם משמואל עה"ת. ועיין במדרש ריש פ' מצורע ומשלח מדנים בין אחים דנגעים באים ע"י מחלוקת. וברש"י פ' תזריע מחז"ל בפסוק בדד ישב הוא הבדיל וכו' והוא הרבה מחלוקת. ועיין בס' לקוטי תורה להרח"ו פ' שופטים בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך. היינו ע"י הריבות באים נגעים. וזה אדם. היינו שצריך להיות באחדות. אכן כי יהי' בעור בשרו וגו'. וזה ע"י מחלוקת:
ובזה נ"ל פי' המסורה כנגע נראה לי. מרחוק ד' נראה לי. כי ע"י מחלוקת אין השכינה שורה. כי באחדות הוא כדכתיב חבור עצבים אפרים וגו'. וזה מרחוק ד' היינו שמרחק את השי"ת מישראל והבן:
ב"ה בלאשקי כ"ו למב"י תרצ"ד לפ"ק. לכבוד מר חמי הרב הגאון הג' המובהק פה"ד וכו' כקש"ת מ' צבי יחזקאל שליט"א הראב"ד דק' ווארשא: מכתבו היקר בא אלי בעת אשר הייתי בעיר זגיערז לבקר את כבוד מר אבא הגאון שליט"א השוכב על ערש דוי ל"ע. השי"ת ישלח לו רפו"ש בתשח"י במהרה. ובבואי מצאתי יקרת מכתבו ובאתי להשיב על חקירתו הנפלאה. בעובדא דהוי באחד שטעה בדמיונו וחשב על ראובן שהוא שמעון והלך וסיפר לפניו לשה"ר על ראובן כאלו מדבר עם שמעון אם מותר לו לראובן לשמוע עלבונו או להגיד לו. כדי שלא יכשיל חבירו בעון לשה"ר החמור וי"ב משום ולפ"ע וכו'. או טוב לו השתיקה ויקיים בזה הנעלבים וכו' שומעים חרפתם וכו':
תשובה. לענ"ד הדבר פשוט דבנ"ד הו"ל בכלל לשה"ר ואסור לו לשמוע מה שמדבר עליו לפניו בחשבו שהוא מדבר עם שמעון. וראי' ברורה לכאורה לזה מגמ' ערכין (דף ט"ו ע"א) תניא אר"א בן פרטא בוא וראה כמה גדול כחה של לשה"ר מנלן ממרגלים וכו' והרי התם אף שעיקר העונש הי' על דבת הארץ מ"מ הרי הלה"ר הי' נגד השי"ת וכש"א חז"ל א"ת ממנו אלא ממנו כביכול אין הבעה"ב יכול להוציא משם והרי מלוא כל הארץ כבודו וא"כ מוכח להדיא בפני הבעלים מ"מ יש בזה גדר לשה"ר:
אך לכאורה הרי אמרינן שם בע"ב אמר רבה כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא א"ל אביי כש"כ חוצפה ולישנא בישא א"ל אנא כר"י ס"ל דא"ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי הרי משמע דבפני הבעלים ליכא משום לשה"ר ולכאורה הרי מהאי דמרגלים יש להוכיח שגם באפי מרה ג"כ יש משום גדר לה"ר אבל הדבר נכון לפמ"ש התוס' שם בד"ה באפי חרה וז"ל כל כה"ג דנורא בי פלוני דאיכא למשמע דלא אמרה משום לישנא בישא אבל אם הוא דבר קנטור על חבירו אפילו הי' אומרה בפניו אית בי' משום לישנא בישא ע"ש. א"כ אתי שפיר דדוקא הכא שיש לתלות שלא נתכוין לקנטור וללשה"ר אז הדין באפי מרה לית בי' משום לישנא בישא. ומה מאוד מיושב בזה דברי הרמב"ם ז"ל (בסוף הל' דעות פ"ז הל' ה') וז"ל אחד המספר לשה"ר בפני חבירו או שלא בפניו והמספר דברים שגורמים וכו' להזיק חבירו וכו' ה"ז לשה"ר ע"ש ובכ"מ שם כ' ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא ע"ש. ולפי הנ"ל היכא שיש הוכחה שאמר לקנטור שפיר יש בו משום לישנא בישא גם באפי מרה ועוד חוצפה ולישנא בישא: עוד אני דן דבאמת הקשה מהרש"א בערכין שם מה ראי' מייתי מר"י דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי דאימא ה"ק לא אמרתי דבר דהיינו לישנא בישא שהייתי צריך לחזור לאחורי בפני הבעלים וכ"נ מפרש"י בפרק כל כתבי ותי' דה"ק כגון למשל נורא בי פלניא אם גם בפניו הי' אומרה שלא בפניו נמי לית בה משום לישנא בישא יעו"ש. וראיתי להגאון רזו"ו באסקאוויטץ זצל"ה בס' סדר משנה שתמה עליו שהרי לעיל מיני' דהאי אמרי' ה"ד לישנא בישא אמר רבא כגון דאיכא נורא בי פלניא א"ל אביי מה קא עביד גלויי מלתא בעלמא אלא דמפיק לי' בלישנא בישא דאמר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא דאיכא בשרי וכוורי. והשתא ממנ"פ היכי מיירי אי בדאמר נורא בי פלניא הא אביי לשיטתו גם שלא באפי מרה ליכא משום לישנא בישא ואלא כשאומר היכא משתכח נורא וכו' מה יושיע זה להתיר באומרו בפני מרה כיון דמוכח כוונתו לגנות הדרא קושי' אביי לדוכתי' כש"כ חוצפה ולישנא בישא וזוהי קו' עצומה. ולענ"ד נראה ליישב לפמ"ש מרן ז"ל בשפ"א וז"ל נראה החילוק דאי אמר לשה"ר של שקר ודאי באפי מרה אדרבה הוי חוצפה אבל בלשה"ר של אמת כהך דר' יוסי דזה באפי מרה הוי כתוכחה שרוצה להסירו מזה הדרך אבל שלא באפי מרה הוי רק כדי להוציאו בפני אחרים והוי לישנא בישא עכל"ק. ולפ"ז החילוק פשוט ומרווח דהיכי שיש לתלות שאמר בתורת תוכחה בכה"ג ל"ח לשה"ר וכהאי דר"י. אבל בשאין מקום לתלות שנתכוין לתוכחה ולקיים הוכח תוכיח כגון שהי' של שקר וכדומה ודאי הוי בגדר לשה"ר. ולאביי דפריך אדרבה חוצפה ולישנא בישא משום שיש לתלות שנתכוין ללשה"ר ואדרבה הרי לשונו מוכיח עליו מדאמר היכא משתכח וכו' דבדאמר סתם נורא בי פלניא לאביי ל"ה רק גילוי מלתא לכך אע"ג שיש לתרץ דבריו שאמר בתורת תוכחה לא מתרצינן לי' ואדרבה חוצפה ולישנא בישא. ולפ"ז א"ש מאוד דברי הרמב"ם ז"ל שהרי מיירי התם באופן שכ' להלן היכא שגורם היזק לחברו וכהאי דמסיים שם ולא גז"ד על אבותינו במדבר אלא משום לה"ר לבד ע"ש דשם ודאי ל"ש תוכחה כלפי שמיא ובכה"ג דליכא לתלות בתוכחה הרי לכו"ע יש משום חוצפה ולישנא בישא.
ולפ"ז א"ש קו' הכ"מ דאדרבה הרמז"ל פוסק כרבא דבכה"ג דמיירי הרמז"ל לכו"ע הו"ל בגדר לשה"ר:
ולפ"ז בנדון חקירתו דכ"ג שליט"א הדבר פשוט ומבואר דאדרבה חוצפה ולישנא בישא ואסור לשמוע כדי שלא יעבור משום ולפ"ע. ומפני נחיצת המוכ"ז אקצר כי אץ עלי למהר כי הדרך ירט לנגדו:
ואשאר דו"ש חתנו אברהם נתן עלבערג: