אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן נה

סימן נד

בשם ה' יום א' ל"ח למסב"י תרמ"א. כפר יעזרניע. שוי"ר לכבוד אדמו"ר הגאון האמיתי, שר התורה, ציסו"כ נזר הקודש וכו' כקש"ת מ' זאב נחום שליט"א אבד"ק ביאילא. אחדשכ"ג אבקש את כ"ת לקחת מועד להשיב לי נידן שאלה קטנה חות דעתו הק' להלכה ולמעשה בעת אשר יתרחש דבר כזה. וזה הוא:

איש אשר יש לו לפדות בן בכור ובדעתו לנסוע לדרך אם לעשות שליח. בודאי הדין פשוט דיעשה שליח כמו שהחליטו הפוסקים ז"ל הטו"ז והש"ך. והגאון בעל דגול מרבבה כ' דמוטב לפדות ע"י שליח מלפדות בדרך שמא מת הבן. דעדין אין לו חזקת חי קודם למ"ד שלא יצא מכלל נפל ע"ש שפלפל בקיצור אי אמרינן חזקה דאתי' מכח רובא אינם נפלים ע"ש:

והנה רצה האיש ההוא לכבד במצוה זו ללוי לשליח בזה לזכות במצוה ובברכה. ואמרתי בלבבי אשיב ידי לבאר דין שהשמיטו רבותינו הפוסקים ז"ל. אשר מימיהם אנו שותים. ולא דברו בזה כלל אם לוי יוכל להיות שליח בפדיון בכור כיון דאינו בתורת מצות פדיון וליתא בדנפשי' ואינו מחויב בדבר כלל. וכמו שאבאר בפשיטות מהפוסקים ז"ל, ע"כ תורף השאלה אשר עלה בדעתי. והנה להביע דעתי כבר הקדמתי שהוא ללא צורך כלל. אמנם אין רצוני לדון בזה אף כתלמיד לפני רבו רק לברר דעתי לחזק השאלה שצריכה פירוש כמו שאבאר. ואגב אציע חות דעתי לפשוט הספק בזה. ואציין דברי באל"ף בי"ת כדי להשיבני בנקל על כל דברי. ראשית דברי נלענ"ד להוכיח דלא יוכל לוי להיות שליח כמו שאבאר:

א) אקדים לבאר בקוצר דכהן ולוי אינם בתורת מצות פדיון כלל. וכדאיתא בש"ס בכורות (דף ד' ודף י"ג) קל וחומר דפטרו לוים בכורי ישראל במדבר כמש"ה ולקחתי לי הלוים תחת וגו' כ"ש שיפטרו את עצמן וכ"פ הרמב"ם ז"ל (פי"ב מה' בכורים) ובש"ע יו"ד סי' ש"ה סעי' י"ח) ע"ש (ומה דבהמה טהורה שלהם חייב בככורה הוא מצד קדושת הגוף דבהמה גופא קדשה למזבח ובהמה טמאה דתלי' בפדיון בעלים דאינה ראוי' למזבח וכמו פטר חמור באמת פטורים הלוים) והלוים אינם במצות פדיון. ויותר אבאר לקמן דלוים אינם בתורת מצוה זו בראיות מבוארות להמעיין:

ב) והנה אף דלוים ישנם בתורת שליחות בכל התורה דהמה בני ברית וכדאיתא בקדושין (דף מ"ב). מ"מ יען דאינם בתורת מצות פדיון לא יכולים להיות שלוחים. וראי' ברורה ופשוטה מגיטין (דף כ"ג ע"ב) אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם ב"ב פירש"י אבל עבד בן ברית הוא והוא בתורת שליחות ע"ש וכ"פ הרמב"ם ה' שלוחין ובש"ע חה"מ (סי' קפ"ח) ע"ש ואעפ"כ אמר ר' יוחנן שם אין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין וכ"פ באה"ע. ולענין שחרור עבד נעשה שליח כיון דהוא בתורת שחרור. וכן הוא (ביו"ד סי' רס"ז סנ"ה). הרי פשוט מה דאף מי שהוא בתורת שליחות אם אינו מחויב ואינו בתורת זה בנפשי' לא יוכל להיות שליח כמו עבד בגיטין וקדושין ועיין ופשיט:

ג) ואין לחלק בכהן ולוי לענין פדיון אף דאינו בתורת פדיון יהיו שלוחים מצד ערבות על המצות משא"כ עבד אינו ערב. זה אינו ע"פ מה שראיתי מבוכה בא"ח (סי' קצ"ט) ובש"ס ברכות (דף כ' ודף מ"ה) בנשים אם חייבות בבהמ"ז ומוציאים רבים י"ח דכל שאינו מחויב בדבר. אינו מוציא רבים י"ח. ועיין בה' ר"ה בענין תקיעת שופר ולרש"י ז"ל הטעם דנשים פטורות משום דאין להם חלק בארץ ומקשו תוס' א"כ כהנים ולוים דג"כ אין להם חלק אין חייבים בזימון ואין מוציאים י"ח (ומשום זה נחתו לטעם משום דנשים אינם בתורה וברית ועיין בט"ז ומ"א דתירצו משום ערי מגרש ע"ש בביאור דין זה), ועיין צל"ח דאין מוציאים משום ערבות דלסברא זו כל שאינו במצוה זו ב"ה אינו בערבות ג"כ. ועיין מ"ש בס' מעון הברכות (דף. כ' ודף מ"ה ע"ב) בגמ' שם ומשם נראה היטב סברא זו דצל"ח ז"ל כל שאינו מצווה בזה אינו בערבות ע"ש. כיון דבעצמו אינו במצוה (והנה לעיין בדין זה דערבות אין אתי ס' צל"ח ברכות לעיין בשורש דבר זה. אמנם הסברא הבנתי מדברי המעוה"ב הנזכרים וע"ש. ואי"ה כשאראה ס' צל"ח אקח מועד לעיין בזה). וא"כ בפדיון שבררתי בקצרה שאין כהן ולוי בתורת זה אינו ערב ג"כ ולקמן אבאר יותר דכהן ולוי אינם בתורת פדיון. וא"כ המה בזה כמו עבד בגיטין וקידושין דאינן יכולים להיות שלוחים. וכן נמי מוכח מדין שברר ש"ב הגאון ז"ל בדגול מרבבה וכתב דמילתא דלא מצי עבד השתא לא מצי משווי שליח ע"ש שכן מוכח מנזיר וא"כ כ"ש במלתא דלא מצי עבד בשום פעם לא מצי משווי שליח ע"ש. וזה כלל גדול בדיני שליחות כל דלא מצי משווי שליח פשוט דלא יוכל להיות שליח. וכמו דאמרינן בקדושין דקטן ונכרי ודומיהון וע"ש:

ד) והנה אין להשיג ע"ז ע"פ מה דאיתא בבכורות (דף י"א וכן ברמב"ם ז"ל (ה' בכורים) ובש"ע יו"ד (סי' שכ"א) דישראל שפדה פטר חמור של חבירו פדוי וכתבו התוס' שם דלא דמי לתרומה אתם גם אתם מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת משא"כ פטר חמור ל"צ לדעת בעלים ובלא מינוי לשליח פדוי א"כ י"ל דא"צ לשליחות כלל רק שיגיע ליד כהן אף בלי שליחות. זה אינו דודאי צריכין שליחות בפדיון כמו שאבאר שמוכח מכל הפוסקים. ועיין ברמ"א (סי' ש"ה) דלדעתו גם שליח לא מהני בפדיון וגם ב"ד לא מהני רק אביו עצמו. ואם איתא דל"צ שליחות רק שיבא המעות לכהן אף בלי דעת בעלים לא הוי פוסק הרמ"א דשליח וב"ד לא מהני. אלא ודאי דנחלק פדיון בכור מפטר חמור. דפטר חמור ל"צ מינוי שליחות כמ"ש (בסי' שכ"א) ובפדיון בכור ודאי אף להחולקים על הרמ"א צריכין שליחות. ועיין בלבוש (סי' שכ"א סעי' ז') טעם נכון לחלק בין פטר חמור לבכור. דבבכור כתיב בבניך דוקא ובחמור לא כתיב חמורך דוקא ע"ש באורך. ואף דבתו"מ בש"ע קטנים השיג על הלבוש. מ"מ דברי הלבוש עיקר וכדבריו נראה בש"ע דנחלק פטר חמור מבכור ואלו לדעת התו"מ דל"צ דעת בעלים ושליחות קשה על הרמ"א דפסק אף שליחות לא מהני. ואף המקילים הש"ך והט"ז והמעדני מלך ושאר פוסקים סוברים דבעינן שליחות דוקא או משום זכי' כאשר אבאר בסמוך באורך ולא שיגיע המעות לכהן בלי שליחות וע"ש. ועוד דדברי התו"מ בסוף שם אינם עיקר כלל לדעת החולקים על הרמ"א דהוא פסק שם כרמ"א משום דלדעתו פדיון הוא מצוה בגופו כמו תפילין וציצית ע"ש דלא מהני שליחות. ובודאי לדעת החולקים הנ"ל עיקר לחלק בין פטר חמור לבכור. ובלתי ספק פדיון צריך שליחות. דאם איתא דפדיון א"צ שליחות רק שיבא ליד כהן אף בלי כונה ובלי שליחות ולחלק בזה בין גיטין וקדושין דצריך נתינה מידו לידה בכוונת גיטין וקדושין ורבתה התורה שליח כמותו ושלח ושלחה (בקדושין מ"ב) ע"ש. וצריכין שליחות דוקא דאל"כ הוי כמעשה קוף וכטלי מע"ג קרקע אבל בפדיון א"צ שליחות ולא שום כונה רק שיגיע לכהן אף בלי דעת בעלים וא"צ שליחות ואף מעשה קוף מועיל זה אינו דדוקא צריכין שליחות דעת בעלים וכמ"ש בשם הלבוש דנחלק מפטר חמור וצריכין דעת אב דתורה רמי' על אביו. ולדעת החולקים על רמ"א עכ"פ צריכין שליחות. דאי א"צ שליחות קשה על רמ"א ועל החולקים דבהגיע לכהן פדוי ולמה צריכין כלל לשליחות. וגם מ"ש המעדני מלך משום זכי' יהי' איך שיהי' בהגיע לכהן פדוי. וגם בלבוש דכתב רק משליח כמותו הוי כפודה עצמו וכ"כ הש"ך ז"ל דעל דידי' רמי' ומשום שליח כמותו נפדה ע"י שליח וא"כ צריכין שליחות ויגיע לכהן ע"י שליח בדעת בעלים כמ"ש. וכמו גיטין וקדושין שיהי' שליח כמותו. ועיין במע"מ (פ"ז יש בכור סי' י"ז) משמע דבעינן שליחות דכתב על הרמ"א הא בכל התורה שליח כמותו חוץ מלד"ע ורשאי לפדות בנו ע"י שליח ובענין ב"ד אם יכולין לפדות היינו שלא לדעת בעלים דאלו לדעת הוי שליחות כו' ע"ש. מכל אלה פשוט דצריכין שליחות דוקא ולדעת בעלים וכמ"ש הלבוש ולא כשהגיע לידו סתם כמעשה קוף וכמ"ש. ועוד בודאי דמי' לתרומה ומתנות כהונה דבכוונה דוקא. ומעתה דצריכין שליחות כמו כל דיני שליחות א"כ כל שאינו בתורת שליחות או אינו בתורת מצות פדיון אינו יכול להיות שליח כמ"ש דצריכין שליחות כמותו לא בבא סתם לכהן כמ"ש וצריכין דוקא בתורת שליחות שיגיע לכהן כמו גט או קדושין ואי לא הגיע לכהן אינו נפדה. ועיין (סי' ש"ה ס"ט) ודמי' לגט:

ועיין בר"ן ר"פ קמא דפסחים בעל ביעור דכתב התם ג"כ דפדיון מברכין על פדיון משום דאיתא בשליחות אך בסוף דבריו משמע דא"צ דעת בעלים דכתב טעם נר חנוכה להדליק משום דאף דאיתא בשליחות צריך עכ"פ לשתף עמו. וכן בתרומה דמברכין לתרום כיון דצריכין דעת בעלים בשליחות: ה) אך ממה שהביא הש"ג בשם גאון דבנר חנוכה מברכין על הדלקה אף דצריכין שיתוף א"כ אין ראי' להיפך וי"ל גם בפדיון צריכין דעת וגם מתרומה יש לדחות דבאמת אם תורם משלו א"צ לדעת כמו שכתב המע"מ ועיין אח"ז וא"כ אעפ"כ מברך לתרום וא"כ בלא"ה נדחה דברי ר"ן וכללו בזה ומ"ש מפדיון דמברכין על. וצ"ל כדעת רמב"ם ופוסקים שנתנו טעמים אחרים. ועיין בזה בדיני ברכות. ומ"ש המע"מ דצריכין שליחות ולפדות ע"י שליח ויכולין לפדות גם בלי דעת בעלים וכמו תרומה יוכל חבירו לתרום בתורם משלו על של חבירו ה"ז תרומה זהו משום זכי' דזכין לאדם שלא בפניו וכ"פ הטור (יו"ד של"א) ובפ' אין בין המודר ל"ו ע"ש וזה משום זכות ע"ש במע"מ בהחליטו כן שהוא משום זכי' (וחולק בזה על הלבוש דלדידי' א"צ דעת בעלים שום זכי'. ולהלבוש צריכין דוקא דעת בעלים. ועיין בט"ז דרק ב"ד הוא דשלא לדעת ועיין ש"ך בזה) וא"כ לוי דאינו בתורת פדיון אינו יוכל להיות שליח לפדות דצריכין תורת שליחות כמ"ש. וגם משום זכות אינו יוכל לזכות לחבירו כיון דאינו בתורת זה לא יוכל לזכות דזכי' מתורת שליחות הוא, ועוד דהוא עצמו אינו מחויב בדבר וזכות רק בהוא עצמו מחויב באותו דבר יוכל לזכות לחבירו. דאל"כ יהי' עבד דעלמא יוכל לקבל גט אשה בלתי דעתה דניחא לה וזכות לה או במומר או מוכה שחין. אלא פשיטא מדלא מחלקינן בכך רק באינו בתורת זה אין לו זכות ושליחות כלל. ועיין בזכי' מתורת שליחות וכל שאינו בשליחות אינו בזכי' כמו קטן וא"כ לוי אינו יוכל לפדות דאינו בתורת פדיון ואינו יוכל לזכות ולהיות שליח כמ"ש באורך:

ו) ועוד נ"ל דלא יוכל ליתן ללוי שיזכה במעות עבור כהן לפדיון וזכין לכהן שלא בפניו מתרי טעמי. חדא דצריכין שיגיע המעות ליד כהן כמ"ש וכמ"ש ביו"ד (ש"ה סעי' ט') וצריכין בכוונת פדיון כמ"ש דצריכין דעת בעלים וא"כ ע"י שליח הוי שליח כמותו ויוכל לפדות אבל לוי דאינו בתורת מצות פדיון א"כ אינו מגיע לכהן בעצמו בתורת פדיון משא"כ ע"י שליח מגיע לכהן בתורת פדיון. ועוד יותר נ"ל דל"ש דיזכה הלוי בעבור הכהן דזכין שלא בפניו דהוה כמו פאה דחב לאחרים והכא צריך ליתן לכהן וחב לכהנים אחרים דבודאי חב לאחרים ולא יוכל לזכות לנפשי' במעות דרצון הבעלים לשם פדיון. וכיון דלא יוכל לזכות לנפשי' לא יוכל לזכות לאחרים בחב לאחרים ועיין ב"מ (ט' ע"ב). והא דישראל יוכל להיות שליח אינו משום זכי' לכהן רק זכי' לבעה"ב שליח כמותו הוא. אבל לוי א"י להיות שליח בעלים רק לזכות לכהן משום זכין ובזה חב לאחרים: ובזה צ"ע על הדרישה ופוסקים שהביא שם דיוכל לזכות לכהן. ובודאי לכהן א' לא יוכל לזכות כמ"ש. וזה ודאי דלוי לא יוכל לזכות לכהן ג"כ כמ"ש ועוד מטעם ראשון דצריכין הגיע ליד כהן גופא לתורת פדיון ולוי לא יוכל להיות שליח שיגיע לתורת פדיון:

אכן יש לי עיון ע"ז מפ' במדבר (ג' מ"ז) ולקחת חמשת חמשת שקלים וגו' ונתתה הכסף לאהרן ולבניו וגו' וקח משה את כסף הפדיום וגו' ויתן משה את כסף הפדוים לאהרן ולבניו ע"פ ד' כאשר צוה ד' וגו'. ובזה מפורש דלוי יוכל להיות שליח ליתן לכהן:

אכן למ"ש בטעם השני י"ל דזכה משה המעות עבור כהנים וליכא בזה חב לאחרים כיון דזכה לכל כהנים. וזש"ה ויקח משה את כסף הפדיום. היינו בעת לקיחה כבר הי' כסף פדיום רק הוא זכה עבור כהנים. ולטעם ראשון י"ל שצריכין הגיע ליד כהן בתורת פדיון שהבכורים היו שם בעת נתינה לכהנים והיו מכוונים ליתן לשם פדיון. וראי' שהיו שם דכיון דהי' ע"י משה להורותם תורת פדיון והיו בעת נתינה:

ועוד י"ל כיון שמוכרח להיות ע"י משה כדי להורותם והי' אז בציווי ה' והי' מצווה בזה ואינו דומה לענינינו וז"ש ויתן משה וגו' ע"פ ד' כאשר צוה ד' וגו'. ועיקר כמ"ש משום זכי':

ז) והנה אין לפרוך על כל הא דלעיל ממילה (סי' רס"ד) דאשה יכולה למול. ובפירוש מהתורה דצפורה מלה בנה ואף דאינה במצות מילה. זה אינו ראי' כלל דבשלמא פדיון צריך שיפדה הוא עצמו או שלוחו כמותו כמ"ש וצריכין ג"כ לדעת בעלים כמ"ש. משא"כ מילה כשרה אף בלי אב ולכתחילה חיוב על אב אבל אם אביו אינו מל יוכל אחר למול וא"צ שליחות. וראי' במל א' בלי דעת אביו מילה כשר היא ולא שליחות ולא דעת בעלים בעינן רק סתם מילה כשרה בלי צוואת אביו ג"כ. רק נכרי שמל פסול כדאיתא בש"ס ע"ז (דף כ"ז) המל ימול ונכרי אתמעט דלא מל. אבל אשה כמאן דמהילה דמי' דלית בה ערלה ולא אתמעט רק נכרי אמנם אשה היא בת ישראל וכמאן דמהילה ומילה כשרה על ידה. וא"ל דאינה בתורת מילה אינה יכולה להיות שליח למול דא"צ שליחות רק שימול ישראל שלא נתמעט ולא נכרי ואשה לא נתמעט ומילה כשרה. וכן בציצית (בא"ח סי' י"ד) דאשה פטורה ואם הטילה ציצית כשרים משום דג"כ א"צ שליחות ואילו הטיל א' בלי דעת כשרים והיא לא נתמעטה רק נכרי ע"כ כשרים ועיין בזה. משא"כ פדיון דצריכין שליחות כמותו כמ"ש בשם הפוסקים הנ"ל ועיין ש"ך וט"ז וא"כ צריכין מי שהוא בתורת מצוה זו כמו גיטין וקדושין כמ"ש. ולוי אינו בתורת מצות פדיון וכמ"ש מש"ס ורמב"ם וש"ע וע"ש דאינו במצות פדיון דנשאר בקדושתו ואין בו מצות פדיון לפדות לחלל קדושתו כמו שאבאר. וא"כ לא יוכל להיות שליח כמ"ש וגם זכות אין בו דזכי' מטעם שליחות כנ"ל:

ח) ואין לטעות כיון דלוי א"צ פדיון כמאן דפדוי דמי כמו דאמרינן באשה. חדא דאעפ"כ אין בו מצוה זו של פדיון ולאשה מועיל רק כשהיא כמהילה אינה נכרי ויכולה למול דא"צ שליחות ול"צ שיהי' במצוה. אבל לוי צריך שיהי' במצוה זו ואין מצות פדיון נוהג בו:

ועוד דאדרבה ל"ש כפדוי דמי כמ"ש דנשאר בקדושתו ואינו כפדוי ואינו במצוה זו כלל. דכל הבכורים צריכין פדיון לחלל קדושתם. ולוי לית בי' מצוה זו דפדיון דנשאר בקדושתו כמו דמפורש בפ' במדבר ולקחתי לי הלוים תחת וגו'. ועיין בבכורות (דף ד') וקו"ח דפטרו אח בכור"י מפדיון שהם נכנסו בקדושה תחתם שנלקחו לקדש תחתם ונחלפו זה בזה מכ"ש דא"צ פדיון דנשארו בקדושתם. וזה דאמרו בבכורי לוים די להפקיע עצמם ע"ש בבכורות (דף ה') כיון דהמה עצמם קדשו מקדם בבכורה ע"כ ל"צ פדיון דמפקיעו עצמם ונשארו בקדושתן דלוים הם וצריכין להשאר בהקדשן חליפי בכור דנחלפו לוים בבכורים ונלקחו תחתן ונשארו בקדושתן אבל אינו במצות פדיון זו כלל וע"כ לא פקעו בכורי לוים בכורי ישראל דנשארו בקדושתן עצמם שנלקחו לוים בחליפי הנ"ל כמ"ש ואינם במצות פדיון דנחלפו לוים בבכורים ונשארו בכורי לוים בקדושתן בלי מצות פדיון וכ"כ הרמב"ם ובש"ע כמו שהבאתי לעיל דתורת פדיון הוא שנתחלל מקדושתו וזה מצות פדיון אבל בכור לוי נשאר בקדושתו ואינו בתורת מצות פדיון דנשאר בקדושתו משום חליפין ולקחתי לי הלוים תחת וגו' ונתקדשו תחתם בחליפי' ואינו במצות פדיון כלל. וא"כ למ"ש לוים דאינם במצוה זו של פדיון אינם יכולים להיות שלוחים בזה לפדות ע"י או לזכות כמ"ש דפדיון צריך שליחות כמו גיטין וקדושין וצריך שיגיע ליד כהן בשליחות או מאב עצמו כמ"ש:

ט) ועוד יותר נ"ל דב"ד לוים לא יוכלו לפדות דאינם במצוה זו עצמה כמו שבארתי. ואף להש"ך דב"ד יכולים לפדות. אעפ"כ אינם מצווים הב"ד ואין חיוב עליהם מד"ת שיפדו ע"ש בש"ך רק בידם לפדות. וא"כ כיון דהמה לוים ואינם במצוה זו כמ"ש. ומכח ב"ד גם אין החיוב עליהם מד"ת. פשיטא דאינם יכולים לעשות דבר שאינם בעצמם במצוה זו ואף שהם ב"ד. דמכח ב"ד ג"כ אין חיוב עליהם. וגם לא מצינו כח ב"ד יפה בזה יותר מאחר רק לענין מינוי שליח כח בידם בלי מינוי. וב"ד ג"כ דעת הפוסקים משום זכות ועיין ש"ך וט"ז ומע"מ. וזכי' משום שליחות כמ"ש וכל שאינם מחויבים לא מצינו דיכולים לעשות וכחן יפה באינם במצוה זו כלל כמ"ש וגם אין חיוב חל עליהם מצד ב"ד:

י)ועוד י"ל להוסיף טעם לכל מ"ש כיון דאין יוכל לברך אשר קדשנו וצונו וכמ"ש בשם צל"ח לעיל דדבר שאין במצוה זו אינו בכלל ערבות כלל פשיטא דלא יוכל לכלול עצמו עם ישראלים שנצטוו. וכמו גר אי לאו משום טעם אב המון גוים נתתיך לא יוכל להתפלל אלקי אבותינו אלקי אברהם ולומר דקאי על שאר ישראלים וזה דוקא כשהוא עצמו מזרע אברהם שיהי' נכלל בישראל יוכל לומר זה שיהי' קאי על שאר ישראלים ג"כ אלקי אבותינו אבל באינו נכלל עמהם אינו יכול לומר שיהי' קאי על שאר ישראלים וה"ה דא"י לומר קדשנו וצונו על מצוה זו דאינו בעצמו ואינו נכלל בזה בישראל ואינו בערבות כמ"ש הצל"ח. ולא יוכל לומר שקאי על שאר ישראלים וכמו גר. וא"כ ב"ד לוים ג"כ אינם יכולים לפדות ולברך קדשנו וצונו מאחר דאינם במצוה זו וגם אינם מצווים מד"ת שהחיוב עליהם לעשות עצמם שלוחים ועש"ך:

יא) אולם כהן אף דאינו במצוה זו ג"כ כמו לוי י"ל דיוכל להיות שליח כיון דמשכחת אצלו חיוב פדיון ביש לו בן חלל דחייב בפדיון כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' בכורים) וביו"ד (ש"ה). וא"ל דזה רק כשמת אביו כהן אז קודם למ"ד יום אזי חייב בן חלל לפדות וכשאב כהן חי א"צ לפדות. זה אינו דגם כשחי חייב לפדות רק כשהוא חי תופס לעצמו דמי פדיון. ועיין לבוש דצריך להפריש דמי פדיון ואח"כ זוכה בו אבל באמת חייב בפדיון וצריך להפריש ועיין בש"ס ופוסקים ונראה כי כן הוא. משא"כ לוי פטור מפדיון. לא מבעי' לוי' שנתעברה מעכו"ם שיש לה בן חלל דפטור כמ"ש הרמב"ם ויו"ד סי' הנ"ל וגם בלוי שיש לו בן חלל פטור כמו דאיתא בגמ' ורש"י בכורות (דף מ"ז) דלוי פסול פטור וע"ש ברש"י שכתב וז"ל הואיל דאית לי' שמא דלוי פטור. ועיין ברש"י חולין פ' הזרוע (דף ק"ב) ד"ה והלכתא כרב אדא ובר"ן ורא"ש. ברם משום זה לאו ראי' ברירא די"ל דכהן פטור כמו לוי ואינו בפדיון. ומה דמשכחת אצלו חיוב בחלל אדרבה נתחייב רק חלל משום שנתחלל מקדושת כהונה אבל משום תורת כהונה פטור וכהן פטור ולית ראי' מחלל כיון דנתחלל מכהונה:

יב) אמנם לדעתי נראה לחלק בזה בדבר חדש בין כהן ולוי דכהן מיקרי בתורת מצות פדיון דהוא בכלל המצוה דפודין אצלו ונותנים לו המעות ואף דאין הוא פודה ונותן מעות לאחר מ"מ בכלל תורת פדיון הוא דנותנים לו ופודין אצלו וכיון דהתורה זיכתה אותו בכך להיות בענין זה לקבל דמי פדיון וע"י נגמר המצוה שמוכרח לבא ליד כהן ואינו נגמר עד שבא ליד כהן בתורת פדיון כמ"ש לעי"ל דצריך שיבא ע"י שליח או ע"י אב לכהן לפדיון ועיין בש"ע דאם נאבדו חייב באחריות ליתן אחרים וחייב ליתן לו ע"כ הוא בכלל פדיון כיון דצריך להגיע לידו בתורת פדיון כמ"ש לעיל באורך. וראי' קצת לזה מאשה דיכולה להיות שליח להולכה יען דהיא בתורת גיטין ואף דהיא אינה נותנת בשום פעם רק מקבלת כמו כהן דמקבל דמי פדיון ואעפ"כ מיקרי בתורת גיטין וכ"כ כהן. ואף לדעת הפוסקים שהובאו בט"ז שיוכל לזכה ע"י אחר לכהן כ"כ באשה משכחת לזכות לה ע"י אחר במגלית דעתה דניחא לה וזכות וכמ"ש רשב"א קדושין במוכה שחין או מומר. ועיין רשב"א בחי' בקדושין (דף מ"ב) ועיין מ"ש לעיל להשיג על הפוסקים הנ"ל בט"ז שיוכל לזכה לכהן ע"י אחר ע"ש וא"כ דמי' לאשה ומקרי בתורת פדיון ויוכל להיות שליח ויוכל לברך אשר קדשנו וצונו שהוא במצוה זו וגם נכנס בכלל ערבות שוב ג"כ במצוה זו כמ"ש. אבל לוי נ"ל פשוט דאינו במצוה זו ואין יוכל להיות שליח וגם משום זכות ואינו ערב כמ"ש הצל"ח ולא יוכל לברך ג"כ כמ"ש. וא"נ דלוי ג"כ חשוב במצות פדיון יען שפדה ישראל במדבר. זה אינו כמ"ש לעיל דאינו במצות פדיון זה שצונו הבורא ית"ש לפדות ולחלל קדושת בכור בממון דזה הוא המצוה של פדיון. וגם במדבר לא היו משום מצות פדיון לוים תחת בכורים רק חילופין שבחר ה' בלוים כמש"ה במדבר ולקחתי לי הלוים תחת כל בכור ואין זה מצות פדיון אדרבה נפטרו לוים מפדיון כמ"ש דנשארו בקדושתם ואין הפדיון מועיל בו שאינו במצוה זו כלל כמ"ש הרמב"ם ובש"ע וכמ"ש באורך דנשאר בקדושתו ואין לוי בכלל מצות פדיון כלל ולא דמי לישראל וכהן כמ"ש דגם במדבר היו רק חליפי' שנתקדשו לוים תחת בכורי ישראל דלא הי' מצות פדיון דלא מצינו מצות פדיון כזה רק היו אז חליפי' כמש"ה ולקחתי לי הלוים: אכן יש לי עיון קצת לומר דלוי יוכל להיות שליח מכת ערבות המצות, ומ"ש הצל"ח ז"ל דכל דאינו במצוה אינו ערב. י"ל דוקא בלא הי' בשום פעם בכלל מצוה זו לא נכנס בערבות. אבל כשהי' פעם במצוה וקבל ערבות נכנס פעם א' בערבות ונתערב. וכ"כ בלוי דהי' בכלל מצות בכורים קודם שנתקדשו במדבר והי' בכלל מצוה זו וערב במצוה זו ואף דנפטר ממצוה זו לא נפטר מערבות ועדן ערב ויוכל להיות שוב שליח כמ"ש. וי"ל להיפך כיון דנתערב מקדם ונפטר ממצוה נפטר מערבות כיון דאינו בעצמו בכלל המצוה ואינו בערבות כסברא הנ"ל שנראה כן ממה"ב שזה סברת הצל"ח ז"ל, וצ"ע בזה כי מזה יש לפשוט הדבר. ומה אעשה כי אין אתי ס' הצל"ח לעיין בדיני ערבות ובס' מה"ב שהאריך בסברא זו:

ונחזור למה שחדשנו דכהן מיקרי בכלל מצוה זו ויוכל לעשות שליח כמ"ש. נ"ל דבר חדש דכהן הנעשה שליח כיון דבא מעות לידו יוכל לתפוס לעצמו ופדוי. ואף דבה' מתנות כהונה (סי' ס"א סי"א) כ' דאין לכהן לחטוף מתנות מ"מ בתפס פדוי. וראי' דבספק יוכל לתפוס לדעת דתפיסה מהני בספק ע"ש דאין לבעלים רק טובת הנאה לכתחילה והכא בבא לידו בלי תפיסה י"ל דרשאי לתפוס לעצמו והוא פדוי ובבא ברשות לידו רשאי לחטוף:

אכן בר"ן ר"פ הזרוע ראיתי דכהן אינו יכול לתפוס ואי תפס מפקינן מיני' כיון דנתינה כתיב בי' עיי"ש. אבל יש לחלק ג"כ בין תפס ברשות. ובלוי נלע"ד הדין פשוט לפי סברת הצל"ח דאינו בכלל מצוה זו כמ"ש: יג) ויש לי קצת עיון בה' ר"ה בשופר כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא רבים י"ח. ובספר פרי מגדים א"ח בפתיחה כוללת (חלק ב' אות ט"ז) משמע דמוציא רבים י"ח הוא משום שליחות וכל דאינו מחויב אינו מוציא רבים משום דאין בו שליחות וע"ש. וצ"ע מהיכן יצא לו זאת שמוציא רבים י"ח הוא משום שליחות דבר שלא ראינו. רק הטעם משום כוון לבו יצא כמו בתפלה. ודברים שלא ראינו בהם תורת שליחות ג"כ יוצא בכוון לבו ושומע. ועוד בש"ס קדושין (מ"ב) בדיני שליחות ה"ל לתלות זה בזה אי שליחות מהני מד"ת וע"ש דלא מצינו שזה משום שליחות צ"ע. אולם אם האמת אתו יש ראי' למ"ש. אמנם בלא"ה נלענ"ד כמ"ש. ונא לעיין בדברי אלה שהם פשוטים אם הגיעו לפשט האמת ולהורות לי סברת הצל"ח בערבות ודברי פ"מ א"ח ומה שחדשתי בכהן. כי ללמוד אני צריך והנני להודות על אמיתת התורה ולהטות אזני לשמוע קול מורי הגאון נ"י להורות לי דין זה ולהשיב על כל דברי המסוימים באל"ף בי"ת אם האמת אתי ועתירתי כפולה שלא להשליך דברי:

יד) ומצאתי קצת ראי' לדברי שלוי איני בתורת פדיון ומה דלוי בכור א"צ פדיון הוא משום דנשאר בקדושתו. ולא כדעת המשיבים אותי דפודה א"ע רק משום דנשאר בקדושתו. דהנה החזקוני בפ' במדבר מקשה מ"מ עכשיו אין לוי פודה בכור. ותי' כיון דלוי נולד מאבותיו לוים כבר הם פדו ואין הדין נותן שיפדה כל פעם. והיינו פירושו כיון דכבר נתקדש ואינו יפדה בקדושתו עוד הפעם כיון דכבר נתקדש וע"כ אינו פודה וא"כ א"צ פדיון כיון דכבר נתקדש נשאר בקדושתו וע"כ אינו פודה בכור אחר ג"כ. וז"ש דלוי בא מאביו שכבר פדה ונתקדש ומי לימא דבכור בא מבכור שהי' אז ונפדה ואפשר בכור בא מפשיט ולא נפדה שום פעם. ובזה מובן מה דבכור בן כהן חלל צריך פדיון ואינו נפדה בלוי אף דאביו כהן לא הי' צריך פדיון או אבותיו כשהיו בכורים והוה כל פעם כנפדו כשהי' בכור במשפחתם וא"כ קשה יפדו בלוי דאף דאבותיו של לוי נתקדשו ונתקדש כבר מ"מ גם בן כהן חלל כבר הוה אבותיו כפדוים ובאו מפדוים ולא הוה כבכור דעלמא דאפשר בא מפשוט. ולפמ"ש דכהן ולוי בכורים לא הוי כפדוים כלל רק משום דנשארו בקדושתם ואדרבה לא נפדו וא"כ כיון דלא נפדו בשום פעם ג"כ רק משום נשאר בקדושתו וחלל שלו שלא נשאר בקדושתו וצריך פדיון ובזה פשיטא דאבותיו לא נפדו כלל שום פעם ואדרבה ע"כ צריך ה' שקלים ולא נפטר בלוי דודאי הוא בא מאינו פדוי ולוי נתקדש כבר וגרע מבכור דעלמא אפשר בא מבכור וזה ראי' דעיקר הוא משום נשאר בקדושתו אצל כהן ולוי ולא משום דהוה כפדוים דא"כ כהן חלל בא מפדוים יפדה בלוי אלא כמ"ש דאינו מפדוים רק משום נשאר בקדושתם והוא נפקע מקדושתו וצריך פדיון ולא נפדה מלוי כיון דהוא מקודש כבר וצריך ה' סלעים:

שוב ראיתי בשו"ת פני ארי' סי' מ"ד שמסופק בדבר להכריע אף שכהן אינו יוכל להיות שליח. אכן לפע"ד כהן הוא בתורת שליחות כמו אשה להיות שליח להולכה כיון שהיא בת"ג שמקבלת הגט וע"י נעשה הענין. שלא כתשו' פ"א הנ"ל. אכן בלוי בלתי ספק שכדברינו כן הוא. ויש להעיר מקצת ראי' מקדושין (דף כ"ג ע"ב) הני כהני שלוחי כו' ע"ש. ועי' בקונטרס מכתב לדוד בסו"ס נפש דוד מהגאון ר' דוד טעבלי אבד"ק ליסא זצ"ל. גם יש תח"י בכתי"ק קונטרס נפלא מאת דו"ז הגאון ר' יוסף שמואל הלוי לנדא זצ"ל אבד"ק קעמפנא בענין כזה. והרבה ענינים ת"ל כוונתי לדברי קדשו ואכמ"ל:

טו) אגב אביא בזה מה שחידשתי ת"ל בסוגיא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד בנזיר (דף י"ב ע"א וע"ב) הרמב"ם ז"ל מביא בהא דהאומר לאפוטרופוס שלו כל נדרים שתדור אשתי וכו' דאין יכול להפר מהקרא דאישה יקימנו ואישה יפירנו כדברי ר' יאשיה בנזיר שם. ומקשים כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כרבנן דר"א דאין אדם מיפר נדרי אשתו שעתידה לידור. א"כ לשיטתו אינו יכול לעשות שליח מצד דמי איכא מידי וכו' כקושית הש"ס שם. ולעד"נ בהקדם שיטת שו"ת מהרי"ט (ח"ב חחו"מ סי' כ"ג) דדוקא בסתם אבל במפרש יוכל לעשות שליח עיי"ש. והנה לשיטתו ניחא הא דגט שמשלישים ביד שליח עבור אשה נשטתית אף דאיהו לא מצי עביד השתא. ואשר כבר דיברו בזה חכמי קאסטנטינא. אכן לשיטת מהרי"ט ניחא ועיין במשל"מ: גם מיושב לי לשיטת המהרי"ט ז"ל קושית השו"ת ח"ס (חיו"ד סי' שכ"א). שהקשה בהא דמקבלים קרבנות מן העכו"ם הא עכו"ם לאו בר זביחה הוא וכל מה דאיהו לא מצי עביד וכו' עיי"ש.

ולהנ"ל ניחא (גם מיושב קושיתו עפ"י שיטת הדורש לציון דרוש י"ג דתלוי דוקא במה שהשליח מצי עביד השתא ולא במה שהמשלח מצי עביד עיי"ש דבר נפלא). כן מיושב קושית קונטרס מכתב לדוד הנדפס בסו"ס נפש דוד תשובה א' מש"ס יומא עיי"ש: והנה במשל"מ (פ"ט מה' אישות) הקשה על שיטת המהרי"ט דא"כ מה מקשה הש"ס מהא דר' יאשיה מנדרים הא שם הוי מפרש ולכן שפיר הי' מועיל השליחות עיי"ש. ולעד"נ ליישב בהקדם קושית התוס' נזיר (דף י"ב ע"ב) ד"ה טעמא. למה מקשה הש"ס מר' יאשיה. הא מר' יונתן קשה ג"כ דסובר דיכול להפר עיי"ש. אכן ראיתי בס' אורח מישור נזיר שם שפי' דהקושי' הוא רק מר' יאשיה. דר' יונתן סובר דוקא שכבר נדרה אז יכול לעשות שליח להפר אבל ר' יאשיה משמע שסובר אף שעוד לא נדרה ולכך מקשה דוקא מר' יאשיה עיי"ש. א"כ שפיר מקשה הש"ס דעתה הי' דעת הגמ' דאף במפרש אינו יכול לעשות שליח במה דלא מצי עביד. ואין שום מעלה בזה שהוא מפרש. דאי נימא שלכך סובר ר' יאשיה דיכול להפר משום שפירש. א"כ לא הי' חולק ר' יונתן לומר דאם עוד לא נדרה אינו יכול לעשות שליח כפי שדקדק האורח מישור מלשון ר' יונתן ש"ש אדם כמותו. היינו באם יכול בעצמו להפר דהא במפרש שפיר אין מי שחולק והוא סברא פשוטה. כעין סברת הש"ס קידושין (דכ"ג) דמיקל עוד יותר דבעבד לאשר הוא בענין זה דגיטין מצי משוי שליח א"ו דאין שום מעלה במפרש. אכן כיון שתי' הש"ס דר"י קאי אליבי' דר"א. וא"כ כיון דמצי עביד מצי משוי שליח א"כ למסקנא שפיר י"ל דבאם לא מצי עביד הוא דוקא סתם אבל במפרש משוי שליח ודו"ק וא"כ סברת המהרי"ט אליבי' דמסקנא וממילא מיושב קושית המפורשים על הרמב"ם ז"ל דשפיר צריך קרא אישה יקימנו. דבל"ז משום דאי לא מצי עביד שפיר הי' מועיל לעשות שליח במפרש כסברת המהרי"ט. עוד נ"ל לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל בהקדם מה שתירץ בשו"ת יד מאיר סי' ו' קושית המשל"מ על שיטת המהרי"ט דהא דבפירש מהני היינו בשאר עניני שליחות דלא מועיל ביטול בלב למה שעשה השליחות בפירוש אבל בנדרים דאיתא נדרים קיים בלבו קיים א"כ חיישינן שמא חשב בלבו שלא יעשה השליחות עיי"ש סברא ישרה. וא"כ י"ל דשיטת הרמב"ם ז"ל הוא דבאמת אין חילוק ובכל מידי אמרינן שיטת המהרי"ט ז"ל דבעשה שליח בפירוש מהני לכך צריך קרא אישה יקימנו וכו' לענין נדרים דבלא הקרא הוי מועיל אף דלא מצי עביד משום דעשה בפירוש השליח והבן:

טז) בס' אורח מישור הקשה דש"ס דנזיר סותר לסברת הגמרא בקידושין (דכ"ג ע"ב) ולא היא ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל עבד שייך בגיטין וכו' וכאן קאמר הגמרא מידי דאיהו וכו' ועיין בזה בס' ברכת ראש נזיר ובס' דורש לציון. ולעד"נ לחלק דשם בקידושין באמת פשיטא לי' להש"ס ובתר דבעיא הדר פשטא לה לה מאשה כאשה ורק על הקושי' מהא דר"ה הני כהני וכו' ע"ז קאמר הגמרא ולא היא ישראל לא שייכי וכו' אכן עיקר הטעם הוא מהא דלה לה מאשה כאשה והבן:

ויותר י"ל עפ"י פירוש התוס' בקידושין שם ד"ה מהו דהא דבעי רבה עבד כנעני מהו שיעשה שליח וכו' היינו לענין דאפי' עומד וצווח לא מהני ע"ז שפיר קאמר הגמרא ולא היא ישראל לא שייכי וכו' עבד שייך בגיטין וכו' וא"כ מועיל עכ"פ לענין שיוכל למחות בעומד וצווח אבל בנזיר לענין שיועיל השליחות שפיר קאמר הגמרא דאינו בתורת שליחות והבן. ועל ענין זה השיב לי אדמו"ר הגה"ק מביאלא זצ"ל את מכתבו שנדפס בספרי שו"ת פנות הבית סי' צ' ע"ש:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה