שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן מו
ב"ה ט"ז מרחשון עת"ר פלונסק. לי"נ הרב הגאון וכו' מ' אליהו עקיבא נ"י אבד"ק פאלטאווא:
מכתבו קבלתי וע"ד פלפולו בסוגיא ד "דשעבודא דר"נ" הנני שולח לכ"ת את אשר אמרתי בזה לחידוד התלמידים שי'. בכתובות (דף י"ט ע"א) א"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. דקאמר מאן וכו' אמר רבא לעולם דקאמר לוה וכו' אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן דתניא רבי נתן אומר מניין וכו'. מקשים העולם למה לא מתרץ רבא כאביי דלעולם דקאמר מלוה. דהא תירוצו דרבא דקאמר ליה וכדר"ב אמר רב דמודה בשטר שכתבו וכו' אינו כהלכתא:
ולעד"נ ליישב דהנה הרמב"ם (בפ"ג מה' עבדים) פסק מדכתיב גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו. לו ולא למוכר את עצמו. ופסק דהענקה אינה משתלמת לבע"ח. אע"ג דבעלמא ס"ל כרבי נתן (בפ"ב מה' מלוה) דאמר מוציאין, מזה ונותנין לזה הכא קיי"ל דלא כוותיה. והרואה בסוגיא דקידושין (דף ט"ו ע"א) יראה לעינים שהיא תמיה גדולה כיון דאיצטריך לו ולא למוכר עצמו מה"ת נימא דלא כרבי נתן כיון דלית לן מיעוטא:
והנה לכאורה חשבתי לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר כרבינו נתנאל הובא בתוס' קידושין שם. דלגבי מלוה כ"ע אית להו דרבי נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר"א לו ולא לבע"ח משום דס"ל בעלמא כרבי נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקי' פי' שאינו משלם הענקה לב"ח. ות"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קיי"ל כרבי נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן עכ"ל. א"כ י"ל דגם הרמב"ם ז"ל סובר דבב"ח קיי"ל כר"נ ואפ"ה סובר דקרא אתי לו ולא למוכר עצמו. ואפ"ה סובר דלו ולא לב"ח משום דבעלמא ג"כ לית ליה דרבי נתן. היינו בעלמא בשכירות:
שוב ראיתי במשנה למלך (פ"ג מה' עבדים) שכתב תימא איך פסק כאן כת"ק דהא משמע בגמ' דת"ק לא ס"ל כרבי נתן וליכא למימר דס"ל כפי' רבינו נתנאל דא"כ הי' לו לחלק בין מלוה לשכירות עיי"ש. ועיין שעמד על הרמב"ם ז"ל בהריטב"א (קידושין דט"ו) ומה שתירץ שם, וראיתי לדו"ז הגאון רשכבה"ג מוה"ר ברוך פרענקיל ז"ל בס' עטרת חכמים בחידושיו לקידושין שכ' לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל בהקדם קושיתו:
אכן נלענ"ד בעזהשי"ת דהנה בתוס' כתובות שם ד"ה וכגון שחב לאחרים. וא"ת וליהימניה במיגו דאי בעי מחיל לי' דהא המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. ויש לומר דלאו מיגו היא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר אמנה לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן וכו' ואם נאמר דמכירת שטר חוב אינו אלא מדרבנן הוי אתי שפיר דמצינן למימר דוקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו דחייב לו מן התורה אינו יכול למחול וכו' עיי"ש. והקשה הפני יהושע ז"ל בתוס' ד"ה וכגון שחב לאחרים ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא דאע"ג דאית ליה למלוה מיגו אפ"ה לא מהימנינן ליה לומר שטר אמנה כיון שמשים עצמו רשע ועבר על לאו דאל תשכן באהלך עולה. ודוחק לומר דמשמע להו דאביי לית ליה האי סברא מדלא מוקי כאוקימתא דרב אשי דלכאורה משמע דליכא מאן דפליג בהא דאסור לשהות שטר פרוע. ואפשר דמשמע להו דאביי סובר דאפילו היכא דמשים עצמו רשע אפ"ה מהימן היכא דאיכא מיגו והיינו דלא מוקי כאוקימתא דרב אשי. וכבר ראיתי בס' כנה"ג שהביא כמה סברות חלוקות בזה בכללי מיגו (בחו"מ סי' פ"ב) עיי"ש עכ"ל:
והנה זקיני הגה"ק "בהפלאה" בתוס' ד"ה כגון וכו' כ' דלולא דבריהם ז"ל דכיון דאמנה לא עדיף מטענת אנוסים דהוי ליה מיגו במקום עדים כמש"כ התוס' בד"ה אין נאמנים. וכדקאמר נמי הכא אלא דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא. א"כ ע"כ הא דאין כתב ידן יוצא ממקו"א נאמנים הוא משום דהו"ל כאלו לא נתקיים כמש"כ התוס' לעיל ד"ה הרי אלו נאמנים מה שאין כן במיגו אחרת דאי בעי מחיל כבר הוי ליה מיגו במקום עדים.
אח"ז מצאתי בשלטי גבורים שכ' וז"ל שאין מאמינים אותו לבטל עדות שבשטר אפי' ע"י מתוך ונראה דכונתי למ"ש וכו' עיי"ש:
אכן ראיתי בס' בית יעקב בחידושיו לכתובות בשמעתין מהגאון ש"ב מליסא ז"ל שכ' בס' הפלאה הקשה דהא לעיל במתניתין הקשו התוס' דהא הוי מיגו במקום עדים ותירוצם דלא חשיב קיום. וא"כ כאן שהשטר מקוים הוי מיגו במקום עדים עיי"ש:
ולפענ"ד נראה לתרץ דבב"מ (דף י"ג) איכא פלוגתא ולפענ"ד בחייב מודה אי חיישינן לקנוניא והקשה השמ"ק שם בד"ה לא חיישינן לפרעון ולקנוניא. וז"ל דאע"ג דהאומר שטר אמנה אינו נאמן דלמא עביד קנוניא על ב"ח שלא יגבה מאותן שחייבין לו, אבל לפרעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מלקוחות שלא כדין לא חיישינן עיי"ש. הרי מוכח דכל שאומר לחייב עצמו אף שחב לאחרים במקום דליכא חשש קנוניא נאמן לפי"ז הקשו התוס' שפיר כיון דבעי מחיל ממילא ליכא חשש קנוניא דלמה לו לעשות קנוניא להודות בשקר שנראה כשקר דשטרא בידי' מאי בעי הא היה בידו למחול וכיון דליכא חשש קנוניא ממילא מהני הודאת הבעל דין כשמודה לחוב לעצמו אף שחב לאחרינא דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כשמודה לחוב לעצמו אף שיש ג"כ חוב לאחרינא במקום דליכא חשש קנוניא. וע"ז תי' דירא למחול וכו' עיי"ש:
אכן לעד"נ ליישב קושיות הפ"י וההפלאה. דהנה איתא בש"ס קידושין (דף ס"ד ע"א) גבי הא דתנן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן אלמא נאמן להתיר ואין נאמן לאסור וכו'. וכ' שם הר"ן ולענין הלכה משמע דקיי"ל כרבי דאינו נאמן לאסור. דהא מה לו לשקר כעדים דמי. ואע"ג דבב"ב (דף ה') וביבמות (דף קי"ד) איבעיא לן אי אמרינן במקום חזקה או לא. התם הוא דמיגו שהי' יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מיגו כולי האי אבל הכא מיגו דבידו הוא שהיה יכול לומר לעדים כתבו גט לאשתי סמוך למיתתי וכאותו שאמרו ביבמות (דף נ"ב) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט. א"נ שהיה יכול לכתוב לה עכשיו שתתגרש בו מעכשיו ולשעה אחת סמוך למיתתו ומה לו לשקר דבידו כעדים דמי וכו' עיי"ש. א"כ מיושב שפיר קושייתם דאף דלא אמרינן מיגו במשים עצמו רשע וגם לא אמרינן מיגו במקום עדים. אבל במקום דבידו לעשות כמו הכא מיגו דבעי מחיל אמרינן שפיר גם במשים עצמו רשע ובמקום עדים. כמו דאמרינן באם בידו לעשות מיגו במקום חזקה כנ"ל:
והנה מצאתי כעין זה בס' אהבת ציון שם. ובזה מיושב מש"כ הר"ן ז"ל ליישב קושית התוס' דאי בעי מחיל דמיגו דמחילה לא הוי מיגו. משום דאם אמר אמנה חושבו הבע"ח שאמת הוא דלא לוה לו כלום ואומר האמת כי לא יוכל לשקר. מה שאין כן אם ימחול לו מיכסף מפני בע"ח. כיון שזה מעשה רשע עד מאוד דהיינו גם לי גם לך לא יהי' ולשלם להם רעה תחת טובה איך ישא פניו עיי"ש. והקשה זקיני היש"ש על דברי הר"ן ואמר אף שדברי טעם הם אינו מספיק כי זה לא ניתן להאמר רק אם ראובן הלוה לשמעון ואח"כ שמעון ללוי. מה שאין כן אם שמעון הלוה תחלה ללוי ואח"כ לוה הוא מראובן אכתי יוכל לומר כבר מחלתי ללוי קודם שלויתי ממך וסובר הבע"ח שאמר אמת ואכתי תקשי דיהי' נאמן במיגו דמחילה עיי"ש:
אכן להנ"ל ניחא כיון דבאמת לא קשה כל עיקר קושיותם דמיגו דבעי מחיל כיון דהוי במקום עדים וגם במע"ר וע"כ צ"ל משום דהוי מיגו דבידו לעשות. א"כ שפיר מתרץ הר"ן דאין זאת מיגו כיון דמיכסיף מבע"ח שמפסיד לו בידים. ואי דנימא דיהיה נאמן במיגו דאי בעי הוי טען דמחל כבר קודם שלויתי ממך זה שוב לא מהני מיגו כזאת. דהא הוי מיגו דאי בעי טעין והוי מיגו במקום עדים ובמשים עצמו רשע כקושית הפנ"י וזקיני זי"ע:
נחזור לענינינו דמיושב קושית ההפלאה ופנ"י. וקושית התוס' קמה וגם נצבה. ועפי"ז יש ליישב קושית העולם הנ"ל בהא דרבא לא מתרץ כהא דאביי. דהא איתא בש"ס ב"מ (דף י"ט ע"ב) תנו רבנן מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וכו' וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא זבנתה לכתובה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק לי' לשובר דכתוב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין. אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' אביי אמר אפילו תימא ליתא לדשמואל הכא במאי עסקינן בשטר כתובה יוצא מתחת ידה וכו' עיי"ש. משמע דאביי לית ליה דשמואל וכן כ' בס' שער יהודה על פי מש"כ תוס' בב"ב (דף ע"ו ע"ב) ד"ה קני דלכך מצי מחיל במכירת שטרות משום דלא מהני מכירה רק מדרבנן. ומקשה וא"ת ואמאי לא קני נמי מדאורייתא גם שיעבוד קרקעות הכתובה בו דהא קרקע נקנית בכסף וי"ל דכמו שאין יכול להקדישו כדמוכח בפ' כל שעה כיון דהקרקעות אינם ברשותו לכך אינו יכול להקנותם מן התורה. והנה כל זה לרבא דס"ל בפסחים (דף ל"א ע"א) מכאן ולהבא הוא גובה. אכן לאביי באמת נימא דהוי מכירת שטר חוב מכירה דאורייתא שקונה הקרקעות כקושית התוס'. ולאביי לא שייך תירוצם דהא הוא סובר בפסחים שם למפרע גובה ולכך כתב התומים דאביי ורבא דפליגי (בב"מ דף כ') דרבא ס"ל איתא לדשמואל ואביי ס"ל דליתא. כל אחד לשיטתו. דלאביי באמת מכירת שטרות דאורייתא לכך אינו יכול למחול. משא"כ לרבא מכירת שטרות דרבנן לכך יכול למחול עיי"ש: וכן יש ללמוד מהא דכ' בס' מלא הרועים (בסוגיא דמכירת שטרות אות ב') דלמאן דס"ל אותיות נקנות במסירה לדידי' מכירת שטרות דאורייתא דהוי כמו קנין שאר מטלטלין שהוא מדאורייתא במשיכה. ועיין באו"ת (סי' ס"ו סק"א) שהחזיק בסברא זו:
והנה אביי ס"ל אותיות נקנות במסירה כמבואר ביבמות (דף קט"ז) מעובדא דחבי בר ננאי. וכן כתב הרא"ש (ב"ב פרק הספינה סי' ד') א"כ ע"כ דסובר מכירת שטרות דאורייתא וממילא סובר דלא יוכל למחול. אבל רבא סובר דאין אותיות נקנות במסירה כמו שכתבו בתוס' ב"ב (דף ע"ו) ובהרא"ש ב"ב שם. להוכיח מהא דסנהדרין (דף ל"א) בהאי איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה עיי"ש. א"כ סובר מכירת שטרות דרבנן וסובר כשמואל דיוכל למחול. א"כ ניחא שפיר דרבא אינו מתרץ באמר מלוה ובחב לאחרים דהא יקשה לרבא קושית התוס' דאי בעי מחיל כיון דרבא סובר כשמואל. אבל אביי מתרץ שפיר דאליביה לא קשה קושית התוס' דמיגו דאי בעי מחיל דהא אביי לית ליה דשמואל כנ"ל. ובאמת מצאתי בחידושי הרשב"א בשמעתין שמתרץ קושית התוס' דמיגו דאי בעי מחיל. דאביי ס"ל דמוכר שטר חוב לחבירו אינו יכול למחול כנ"ל:
ולפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה שיטת הר"ת (כתובות דס"ה, קידושין דמ"ח). דהא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. הטעם הוא משום דאיכא שני שעבודים. שעבוד הגוף ושעבוד נכסי. ואם מחל שעבוד הגוף ממילא נפקא שעבוד נכסי עיי"ש. א"כ מוכח דבכל חוב יש שעבוד הגוף ושעבוד נכסי. והקשיתי לכאורה בזה דא"כ מאי מדמה חוב דהענקה לחוב דעלמא הא חוב דהענקה אינו אלא שעבוד נכסי דהא אי לית ליה לאדון צאן וגורן ויקב אינו מחויב לקנות ולשלם הענקה דהא מצות הענקה לא הוי אלא כמו צדקה עיין בקצה"ח (סי' פ"א סק"ג). ובצדקה נמי אי לית ליה פטור. רק אם אית ליה אז משועבדים הנכסים ליתן מהם לצדקה. וראיה לזה דצדקה אינו שעבוד הגוף דהא הובא בקצות החושן (סי' ר"ל) ומאי דפסיק הרמב"ם בנשתטה דב"ד יורדין לנכסיו ושוטה פטור מכל המצות. ושוטה וקטן שהזיקו או שלוו פטורין מלשלם דהא תנן בהחובל דפגיעתן רעה. וא"כ דשוטה פטור מכל המצות היאך פסק הרמב"ם דבנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו ליקח מהן צדקה אלא ודאי דצדקה שעבוד נכסי אית ביה אף דליכא שעבוד הגוף. וממילא כמו כן בהענקה. דלא הוי יותר ממצות צדקה. וכמש"כ הקצה"ח (סי' פ"ו סק"ג) א"כ קשה מאי מדמה שעבוד חוב דעלמא לחוב דהענקה וכקושיא הנ"ל. דהא בהענקה ליכא אלא שעבוד נכסי ע"כ לא משתעבד מדרבי נתן דיכול למחול לשיטת ר"ת דהיכא דליכא אלא שעבוד נכסי יכיל למחול. אבל חוב דמשועבד מדרבי נתן דאיכא שעבוד הגוף ושעבוד נכסי אינו יכול למחול וכמש"כ התוס' בכתובות (דף י"ט) ד"ה כגון א"כ שפיר משתעבד שאר חוב בשעבודא דרבי נתן:
ומצאתי שכוונתי בזה למש"כ בס' בית אהרן בזה. אמנם לפימש"כ לעיל דאביי לית ליה דשמואל והיינו ע"כ אף דמוחל שעבוד הגוף וליכא אלא שעבוד נכסי. א"כ שוה לאביי שיעבוד נכסי דחוב להענקה. או דסובר דבכל חוב ליכא אלא שיעבוד נכסי א"כ שפיר מדמה חוב דהענקה לחוב דעלמא דהא לאביי מוכח דבכל חוב ליכא אלא שעבוד נכסי:
והנה סוגיא, דקידושין (דף ט"ו ע"א) אזלא אליבא דאביי דלית ליה דשמואל דהא אמר רב טביומי משמיה דאביי דכ"ע ילפי שפיר שכיר שכיר והכא בהא קמיפלגי א"כ כיון דהסוגיא אזלא אליבא דאביי דלית ליה דשמואל מוכח דסובר דשעבוד נכסי לבד איכא בכל חוב א"כ שפיר יש לדמות הא דר"נ לחוב דהענקה דליכא אלא שעבוד נכסי. ואי קאי הקרא דלו ולא למוכר עצמו. ע"כ מוכרחין לומר דהא דאין הענקה לב"ח משום דגם בעלמא לית ליה דר"נ אבל הרמב"ם ז"ל דפוסק כשמואל דמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. מוכח דיש חילוק בין שעבוד הגוף ושעבוד נכסי ובין שעבוד נכסי לבד. א"כ לא איצטריך קרא דלו ולא לב"ח בהענקה. אף דסובר כרבי נתן בשאר חוב. אפ"ה הענקה בלא"ה אינו משתעבד לב"ח והבן: ועד"ז י"ל גם בהקדם מש"כ בס' שובע שמחות קידושין (דף ט"ו) בד"ה דתניא אמר רבי נתן וכו' הנה הפוסקים נחלקו אי יכול למחול שיעבוד דר"נ. ולענ"ד אפ"ל דבלא"ה אינו יכול למחול כי פריעת בעל חוב מצות עשה כמו מצות סוכה ולולב דמכין אותו עד שתצא נפשו כדאמרי' (כתובות דפ"ו) אמר לא ניחא לי למעבד מצוה וכו' א"ל תנינא וכו' עיי"ש. וא"כ באין לו נכסים לשלם לבע"ח אין יכול למחול שלא להפקיע מצות פריעת בע"ח שמוטלת עליו לעשות כמו דמצוה דקנית לולב אעפ"י שאין בידו מחויב להשתדל ולקנות כ"ש היכי שיש לו ביד אחרים מעות ובידו לקיים מצות פריעת בע"ח דאסור לבטל המצות עשה ולמחול חובי. אלא דאם מחיל בדיעבד אי אמרינן דכל מילתא דאמרי רבנן לא תעביד אי עביד לא מהני גם בדיעבד אין מחילתו מחילה. אלא לפמ"ש הסמ"ע (סי' ר"ח) שם דהיכא דהאיסור הוא מצד אחר המעשה קיים א"כ י"ל שפיר אי לאו הא דרבי נתן בדיעבד מחילתו מחילה דהא לגבי הלוה שלו המחילה הוא בהיתר. אלא מצד אחר שהוא חב לאחרים ואינו מקיים המצות עשה דפריעת בע"ח נעשה האיסור. שפיר הוי מחילה בדיעבד. אמנם לדברי ר"נ דהלוה השני הוא משועבד למלוה הראשון והוא בע"ד שלו וכשהוא מוחל מפסיד שיעבודו ומבטל המצוה. והאיסור הוא שפיר מצד עצמו. כיון דהלוה השני הוא בע"ד של המלוה הראשון ודוק בזה היטב גם בדיעבד אין מחילתו מחילה:
ועפ"י הנ"ל יש ליישב קושית הש"ך והב"ח בחו"מ דדברי הרא"ש בפסקיו שהקשה (בפ"ב דכתובות) דלהימנא לומר שטר אמנה במיגו דאי בעי מחיל ותי' שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו. ולא הביא התי' הב' של תוס' שם דשיעבודא דרבי נתן אין יכול למחול ש"מ דס"ל דיכול למחול ובתשובותיו פסק דאין יכול למחול ע"ש.
ולפמ"ש א"ש דהתם בפסקיו קאי על הא דמשני אביי שם לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר"נ ס"ל ואביי לשיטתו בריש תמורה דכל מילתא דאמרי רבנן לא תעביד אי עביד מהני גם שיעבוד דר"נ בדיעבד מחילתו מחילה. אבל אנן דקיי"ל כרבא דלא מהני. פסק הרא"ש בתשובותיו שפיר דאין מחילתו מחילה בשיעבודא דרבי נתן וכו' עיי"ש. א"כ י"ל כיון דלאביי גם בשיעבודא דרבי נתן יכול למחול לשיטת הרא"ש ז"ל וכן י"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ בסוגיא דקידושין דקאי נמי לאביי כנ"ל שפיר מדמה הענקה לשאר חוב כיון דבשניהם ליכא אלא שיעבוד נכסי.
אבל אליבא דאמת דפסק הרמב"ם ז"ל כרבא דאי עביד לא מהני. ובשיעבודא דרבי נתן אין יכול למחול כיון דאיכא שיעבוד הגוף גם לשני מדאורייתא. א"כ אין לדמות לגבי הענקה כנ"ל. ועי' עוד מה שנוגע לתשובה זו בספרי פנות הבית סי' פ"ז:
והנני ידידו: