אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן מה

סימן מד

ב"ה יום ג' דברים תרנ"א קראסניבראד. לכ' י"נ הרה"ג וכו' מ' שלום נאביל אבד"ק ברעזיב:

א) מכתבו הגיעני ובדבר קושיתו בעדים שאמרו לפטור את הנתבע הוי כאשר עשה וא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה נ"ל לתרץ ובזה יהי' מיושב מה שקשה לי בפי' הרשב"ם (ב"ב ד' נ"ו) במשנה בעדים שאמרו שהחזיק ג' שנים שרצו להפסידו כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכו' דלכאורה הוי להיפוך אם הוי כאשר עשה לא ישלמו. ובאמת מקשה שם הנ"י דהוי כאשר עשה ותירץ דממון איתא בחזרה עיי"ש בסוגיא דחצי דבר ועיי"ש במהרש"א על דברי הרשב"ם ואכתי אינם מיושבים:

אכן נ"ל דהא הטעם דכאשר עשה מבואר ברמב"ן פ' שופטים משום דאלקים נצב בעדת אל ובוודאי כיוונו אל האמת אם כבר נעשה מעשה. ולזאת ממילא מובן דעת הסוברים בממון אף כאשר עשה חייבים משום דאיתא בחזרה א"כ אין ראיה ממה שכבר נעשה דהוא כלא היה כלל כיון שאפשר בחזרה. אכן החולקים סוברים כיון דבאמת כבר נעשה אף בממון זאת הוא ראיה דמן השמים הסכימו לפסק זה. וזאת ניחא דוקא בעדים שאמרו על הלוה שישלם והוא שילם הוי כאשר עשה. אבל באם פטרו להנתבע הוי כאלו לא נעשה כלל מעשה דהא לא היה מעשה בידים וכענין שחלקו בש"ס סנהדרין (ל"ג) בבי"ד אם נטלו ונתנו ביד. וא"כ י"ל דזאת היא כוונת הרשב"ם שהיו רוצים להפסידו. היינו שהוא תפס לשון שהיו רוצים דבזה שאמרו שהחזיק ג' שנים הוי רק שזממו ורצו שתשאר השדה ביד המחזיק ולא כאשר עשה כיון שלא נתנו ביד. ועל זה סיים הרשב"ם ז"ל דזה חשיב כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון דלא היה מעשה והבן:

ב) ובחי' הארכתי בהא דמשמע במכות (דף ה' ע"ב) דהלימוד הוא מלאחיו וברש"י וכל הראשונים ז"ל כ' מכאשר זמם. ומצאתי שעמד בזה בס' לוית חן שם. שוב ראיתי בהריטב"א מכות שם שכ' לאו דנפ"ל מדכתיב לאחיו וכו' ע"ש. א"כ מיושב שפיר. ולפ"ז ניחא לי מה דק' לכאורה על שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ד) שתי' ספיקת הר"א ממיץ ביראים (סי' רמ"ג) דמנ"ל שהממון ניתן למי שהעידו עליו. ותי' דיש ללמוד מלאחיו. והלא צריכינן לאחיו לדרשת חז"ל הנ"ל ולהריטב"א ניחא. רק דאכתי קשה על הרדב"ז הא לאחיו דרשינן בסנהדרין (דמ"ט) ולא לאחותו. ועיין תוס' מכות (ד"ב ע"א) ד"ה זוממי. וגם ניחא להריטב"א מה דק' איך ילפינן דהרגו אין נהרגין מלאחיו הא ילפינן מזה ולא לאחותו ופשוט:

אכן בל"ז נ"ל ליישב דאף דילפינן מלאחיו זוממי בת כהן. א"כ ממילא ילפינן גם זאת דהרגו אין נהרגין. דאיתא במכות (ד"ב ע"א) כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה כו'. וכ' התוס' ד"ה כל הזוממין. בכתובות פירש"י שרצ"ל מקדימין שלא יענו את הדין וקשה דמה קמ"ל פשיטא כו'. ויתורץ קושית התוס' דאיתא בסנהדרין (דמ"ו ע"א) גבי אין דנין שנים ביום אחד אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין.

מתיב ר"א בר אהבה אין דנין שנים ביום אחד ואפי' בנואף ונואפת. תרגמא ר"ח בבת כהן ובועלה כו' דתרי מיתות נינהו. וא"כ נחזי אנן הי מינייהו קטלינן היום והי מינייהו למחר. והשכל מחייב דעיקר טעמא דב' מיתות א"ד ביום א' הוא משום דצריך לעיונא כפירש"י ועיון הראשון אם חייבין מיתה. ואח"כ צריך לעיין אם נידונית בשריפה דיש הרבה דיעות למי מגיע שריפה אם לנשואה או לארוסה ושאר חילוקים כדאיתא בר"פ ד"מ וא"כ ודאי להבועל קטלינן היום וצריך הלנת דין לעיונא שריפתה ומשהינן למחר וכ"כ הגה"ק מ' צבי הירש זצ"ל אבד"ק סלאוויטיטש בס' עט"צ:

ג) ולפ"ז מצינן למימר טעמא דזוממי בת כהן מקדימין למיתת הבועל ולא למיתתה אף דכתיב לאחיו מ"מ טעמא בעי. וי"ל דא"א שימותו במיתתה דנחזי אימתי הוזמו. אם הוזמו עכשיו היום קודם מיתת הבועל א"כ צריך להמיתם במיתתו לקיים כאשר זמם לעשות וא"א לומר כמיתתה שהרי מיתתה שהיא שריפה עדיין לא נגמרה ואם הוזמו למחר אחר גמר דין מיתתה א"כ הרי הבועל כבר נקטל וקי"ל הרגו אין נהרגין וכ"ז דוקא אם הדין שאסור לענות הדין אם כן היום שגומרין מיתת הבועל צריך למיקטלי' וא"כ שפיר הוכחתינו. אבל אם נאמר שרשאין לענות הדין א"כ רשאי לשהות שלא ליקטלי' עד למחר אחר שכבר נגמר הדין של בת כהן והוזמו למחר. א"כ קשיא אמאי לא נקטלם במיתתה כדין המשנה סנהדרין (דפ"א ע"א) מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה. והשתא א"ש דאגב אורחי' ממה דאשמעינן דהזוממין מקדימין למיתתו ולא למיתתה אמר הלשון מקדימין להורות הדין שלא יענו את הדין שמחמת זה מוכח הדין שקטלינן להו במיתתו של בועל ולא במיתתה. וא"כ ממילא ניחא דגם הדין דהרגו אין נהרגין ממילא ידעינן מזה דילפינן לאחיו ולא לאחותו כנ"ל דאל"כ י"ל אופן דהוזמו למחר אחר שכבר נקטל הבועל ועכ"ז חייבין והבן ואכ"מ להאסף בזה. ועי' בס' צבי לצדיק (דף מ"ו). ולעיל בסי' ה' ובסי' מ"ד: ד) ובחידושי בסוגיא דהזמה כתבתי באריכות יותר בגמ' מכות (דף ה' ע"ב) אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים וכו' לכאורה משמע דהלימוד דהרגו אין נהרגין הוא מקרא דלאחיו וקשה לי על רש"י שופטים וכל הראשונים שכתבו דהלימוד הוא מכאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין. וחפשתי ויגעתי ומצאתי שכבר עמד בזה בס' לוית חן פ' שופטים ועיי"ש שתי' בדוחק בהא דלא למדו חז"ל מכאשר זמם ולא כאשר עשה דהו"א דבאמת גם בהרגו נהרגין רק דהחיוב הוא משום שזממו לעשות. דאי על המעשה לא הי' לעד זומם משפט מות כיון דאין עדות פחות משנים והוי כשנים שהרגו לאחד דפטורין כמבואר בסנהדרין. אבל באם אתה דן העדים על מחשבתן שפיר חייבין דהא מחשבת כל אחד לבדו הי' שיהרג חבירו על ידו. רק שהתורה לא האמינה לאחד אבל מצידו לא יבצר. לכך נאמר ועשיתם לו כאשר זמם היינו על מחשבתו אף דנהרגין רק אחר שכבר נהרג הנידן לכן הוכרחו רז"ל ללמוד דאיירי שהוזמו עד שלא נהרג מן לעשות לאחיו ואחיו קיים עכת"ד: והנה לכאורה אכתי קשה איך פירשו הראשונים בדרך אחר מדברי חז"ל. ולמה אין למידין ג"כ מלאחיו כנ"ל וכפי הסברא של הלוית חן דמכאשר זמם ולא כאשר עשה באמת אין ראי' וצע"ג. הן אמת דראיתי בשו"ת שואל ומשיב (מה"ב ח"ב סי' ס"ט) שמביא בשם הלוית חן דהטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה הוא משום דשנים שהרגו פטורין לת"ק ולריב"ב ג"כ כל שהוא בב"א.

וכוונתו בוודאי לדברים הללו. וא"כ י"ל דהראשונים שאמרו ללמוד מכאשר זמם המה מפרשים באמת מטעם זה דכאשר עשה הוי כשנים שהרגו והבן. אכן ראיתי בשו"מ שם שכ' אם כי דברי חכמה דיבר אבל הוא כולו טעות דהא דשנים שהרגו פטורין הוא רק בשהי' ביד כל או"א להרגו לבדו. וכאן דבעינן שני עדים וא"כ אין ביד כל אחד כדי להרגו. ושוב אף שהרגו שנים חייבין עיי"ש:

והאיר ה' עיני ומצאתי בחידושי הריטב"א מכות (דף ה' ע"ב) שכ' דבר חדש וז"ל והרי אחיו קיים לאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו דהאי וודאי שפיר מיקרי אחיו אפילו לאחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם בישראל וכתיב קרבו שאו את אחיכם ובגמרא לא נפקא לן דהרגו אין נהרגין אלא מדכתיב כאשר זמם ושאין עונשין מה"ד אבל מלאחיו לא נפקא לן מידי וכו' אלא הכא לרווחא דמילתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים, ואע"ג דלא נפקו להו מאחיו עכ"ל א"כ מיושב שפיר. ולעד"נ דכן באמת גם כוונת רש"י ז"ל דילפינן מכאשר זמם וכו' ולא יצטרך לפי' הרה"ג מברלין שהובא בס' שער בת רבים פ' שופטים (דף ל"ד ע"א):

והנה לפי שיטת הריטב"א ניחא מה דקשה לי כבר על שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ד) שכ' על דברי הר"א ממיץ בס' יראים סי' רמ"ג שכ' דלא ידע מאין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנהו ב"ד למי שירצו עיי"ש וע"ז כ' הרדב"ז ואי לאו דמסתפינא לדרוש בכתוב מה שלא נמצא בדברי חז"ל הוה דרישנא לי' מקרא יתירה דכ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ואחיו יתירה הוא וה"ק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות והאי עשייה תהי' לאחיו עיי"ש. ולכאורה צריך לאחיו להאי דכאשר זמם ולא כאשר עשה אבל לדברי הריטב"א ניחא שפיר דלאו מאחיו למדו והבן.

ובאמת י"ל דזאת באמת כוונת רש"י שופטים ושאר ראשונים דלמדו מכאשר זמם ולא מקרא דלאחיו משום דצריך לאחיו כנ"ל כדברי הרדב"ז והבן. רק דזאת יקשה על דרשות הרדב"ז הא צריך קרא דלאחיו בסנהדרין (דף מ"ט) לאחיו ולא לאחותו ועיין תוס' מכות (דף ב' ע"א) ד"ה זוממי בת כהן עיי"ש. וצ"ע. והנה בדברי הריטב"א הנ"ל ניחא לי מה דקשה לי איך ילפינן הדין דהרגו אין נהרגין מלאחיו הא ילפינן מזה דזוממי בת כהן דלאחיו ולא לאחותו. אבל לשיטת הריטב"א ז"ל ניחא:

ה) ובל"ז נ"ל ליישב זאת דאף דילפינן מלאחיו זוממי בת כהן עכ"ז ממילא ילפינן גם זאת דהרגו אין נהרגין בהקדם דברי הגמהרצ"ה אבד"ק סלאויטישץ ז"ל בכתי"ק במכות (דף ב' ע"א) כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה וכו' וכ' התוס' ד"ה כל הזוממין וכו' בכתובות פי' רש"י שרצ"ל מקדימין שלא יענו את הדין וקשה דמה קמ"ל פשיטא וכו' ויתורץ קושי' התוס' ע"ד מה דאיתא בסנהדרין (דף מ"ו ע"א) גבי אין דנין שנים ביום אחד אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין מתיב רב אדא בר אהבה אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת תרגמא רב חסדא בבת כהן ובועלה וכו' דתרי מיתות נינהי. וא"כ נחזי אנן הי מינייהו קטלינן היום והי מינייהו למחר והשכל מחייב דעיקר טעמא דב' מיתות אין דנין ביום אחד הוא משום דצריך לעיונא כמו שפירש"י. ועיון הראשון אם חייבין מיתה. ואח"כ צריך לעיין אם נידונית בשריפה דיש הרבה דיעות למי מגיע שריפה אם לנשואה או לארוסה ושאר חילוקים כדאיתא ר"פ ד"מ. וא"כ בוודאי להבועל קטלינן היום וצריך הלנת דין לעיונא שריפתה ומשהינן למחר. ולפי"ז מצינן למימר טעמא למה זוממי בת כהן מקדימין למיתת הבועל ולא למיתתה אף שהתורה גזרה כן מדכתיב לאחיו אעפי"כ צריך טעמא ולעד"נ דא"א שימותו במיתתה דניחזי אימתי הוזמו אם הוזמו עכשיו היום קידם מיתת הבועל א"כ צריך להמיתם במיתתו לקיים כאשר זמם לעשות. וא"א לומר כמיתתה שהרי מיתתה שהיא שריפה עדיין לא נגמרה. ואם הוזמו, למחר אחר גמר דין מיתתה א"כ הרי הבועל כבר נקטל וקיי"ל הרגו אין נהרגין. וכ"ז דוקא אם הדין שאסור לענות הדין א"כ היום שגומרין מיתת הבועל צריך למיקטלי' וא"כ שפיר הוכחתינו אבל אם נאמר שרשאין לענות הדין א"כ רשאי לשהות שלא ליקטלי' עד למחר אחר שכבר נגמר הדין של הבת כהן והוזמו למחר א"כ קשיא אמאי לא נקטלם במיתתה כדין המשנה סנהדרין (דפ"א ע"א) מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידן בחמורה. והשתא א"ש דאגב אורחי' ממה דאשמעינן דהזוממין מקדימין למיתתו ולא למיתתה אמר הלשון מקדימין להורות הדין שלא יענו את הדין שמחמת זה מוכח הדין שקטלינן להו במיתתו של בועל ולא במיתתה עכל"ק. וא"כ ממילא ניחא דגם הדין דהרגו אין נהרגין ממילא ידעינן מזה דילפינן לאחיו ולא לאחותו כנ"ל דאל"כ י"ל אופן דהוזמו למחר אחר שכבר נקטל הבועל ועכ"ז חייבין ודו"ק:

ו) בתוס' מכות (דף ב' ע"א) ד"ה מעידין וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכילת חלב. ולכאורה קשה לי היאך יכול לומר מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפלוני רבעני לרצוני בפ"ק דסנהדרין וגבי אכלתי חלב דיכול לומר מזיד הייתי. כבר תי' (בתוס' ב"מ דף ג' ע"ב) דאינו משים עצמו רשע אלא שהוא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה אבל גבי גלות א"א לומר כן. ומצאתי שכן הקשה המהרש"א ז"ל והניח בקושי' ולעד"נ לתרץ בהקדם סברת ס' ישועת יעקב (חאע"ז סי' ל"ח סקי"ד). ומצאתי שכן תי' במפורשי הים ב"ק פ"ו אות ה':

גם יש לומר דהתוס' הקשו לר' יוסף שסובר פ"ק דסנהדרין דאדם משים עצמו רשע ומצאתי שכן תי' בס' מגדנות נתן מכות שם בשם הרב דוד טייב עיי"ש. וכ"כ באו"ת בכללי מיגו עיי"ש. עוד תי' שם במגדנות נתן כמה תירוצים עיי"ש. וכן יש לדבר בזה בסברת המשל"מ (פ"ב ה"ג ממלוה) דדוקא כשהוא מהוה האיסור אז אינו נאמן. אבל היכי שהאיסור ראינו בעינינו רק שאנו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה אסור. נאמן הוא לומר דידע שיש איסור עיי"ש. וגם י"ל דגם כאן כוונתו לעשות תשובה ואמר מזיד הייתי ואז אם יהרגנו גואל הדם אף בערי מקלט לא יהרג עליו כדין מזיד ועוד שהוא רוצה בכפרה עדיפא והבן:

ז) בתוס' מכות (ד"ה ע"א) ד"ה אין לכאורה מה חידשו בתוס' וראיתי בס' מגדנות נתן שם שמפרש דכוונת התוס' לדעת הרמב"ם דהכחשה והזמה הוי הכחשה וכן צ"ל ולא שיזימו ושיאמרו ההורג וכו' היינו לא שיהי' הזמה והכחשה גם יחד כדעת הרמב"ם (פי"ח מה' עדות) עיי"ש.

ועיין בשו"ת חתם סופר (חחו"מ סי' קמ"א) שרוצה לפרש דכוונת התוס' כפי' החדש ונפלא שבס' משפטי שבועות לרב האי גאון שער ה' שבנשבעין ונוטלים דט"ז במשנה זאת עיי"ש. ודייק שם מדלא כתבו בתוס' את עצמן כאשר איתא במשנה רק עד שיזימו עצמן עיי"ש:

ח) והנה למה שכתבתי לעיל בסי' זה. ובסי' מ"ד ובסי' ה' אביא בזה באריכות יותר ממה שכתבתי בחידושי. דניחא לי פסק ושיטת הריטב"א בנ"י (ב"ב דף נ"ו) דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה. והקשיתי דהא עכ"פ בממון עונשין מן הדין. ואם כי אינו סובר כסברת התוס' (בב"ק דף ד') כיון דממון איתא בחזרה אבל הלא יש עוד סברא דבממון עונשין מה"ד עיי"ש בתוס'. ועיין בהר"ן מכות (ד"ב) כשיטת הריטב"א:

והנה תירצתי בהקדם דברי הרשב"א (בב"ק דף ב'ע"א) ליישב מה דקי"ל בממון עונשין מה"ד. איתא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב וכו' אלא אין עונשים מה"ד הרי דגם בממון אין עונשין מה"ד ותי' הרשב"א דבור שאני שאין עונשין בבור מה"ד כיון דבור חידוש הוא דשני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' עיי"ש. ולכך אין לך בו אלא חידושו. ולפי"ז ניחא דגם עדים זוממין דהוא חידוש עיין בב"ק (דף ע"ב ע"ב) לכך גם בממון אין עונשין מה"ד. ואמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ודוק. אכן יש לעיין לדברי הס' באר יעקב כלל י"ח מובא במלא הרועים ח"ב מערכת עי"ן דהרשב"א לא קאמר רק לדעת המכילתא אבל לש"ס דידן גם בבור עונשין מה"ד עיי"ש:

אכן לדברינו הנ"ל ניחא דדעת הריטב"א כיון שכבר הי' פסק בית דין וכבר נעשה מעשה לשלם ממון. א"כ זאת מסייע לעדים הראשונים שהגידו אמת לכך לא שייך לומר ק"ו שאם זממו להפסיד מכש"כ באם כבר נעשה מעשה והפסידו. דהא עתה אנו אומרין שכדין הפסידו כיון דכן יצא הדין תורה מלפני ב"ד קודם שבאו העדים האחרונים. א"כ הראשונים אמרו אמת דמה חזית והבן: ולפי"ז ניחא לי קושי' האחרונים באם העדים העידו לפטור ממון להמוחזק א"כ הוי עדות שאאילה"ז דהוי כאשר עשה. ולהנ"ל ניחא דדווקא באם הי' תשלומין ע"י ב"ד מיד אחד לחבירו. זאת ראי' שכן הוא האמת כדברי העדים הראשונים. אבל באם יצא רק הדין תורה שהמוחזק פטור. זאת לא נחשב כאלו כבר הי' כאשר עשה. וגם אח"כ באם באים עדים אחרים להזים אנו מאמינים להעדים האחרונים. דהא לא אצדיק רשע כתיב. ואף שעתה הוא כבר אחר הפסק דין מ"מ מה בכך כיון שלא הי' שום מעשה בידים והוי כמו גבי חיוב מיתה שב"ד כבר גמרו הדין להרוג ואח"כ באו עדים להזים דאין אנו מאמינים להראשונים והוי כאלו לא נעשה עוד שום דבר. ואנו חושבין זאת לחזקת כשרות להנידן מצד דלא אצדיק רשע כתיב. כן בממון שלא הוציאו ב"ד מאחד לחבירו רק שהממון נשאר ביד המוחזק עפ"י הפס"ד זאת לא נקרא כאשר עשה. אבל באם הי' תשלומי מעות אחר הפס"ד זאת הוי כאלו כבר נהרג. וזאת ראי' דהראשונים נאמנים דכתיב ה' לא יעזבנו בידו וכו'. וכאשר הארכתי בתשובה להרב מברעזוב:

אכן בגוף הטעם של הרמב"ן בענין כאשר זמם ולא כאשר עשה יקשה מה מקשה הש"ס (מכות דף ב' ע"א) א"כ בטלת וכו' ומה הסוקל וכו' ופי' רש"י דהקושי' הוא מכאשר זמם ולא כאשר עשה (ועיי"ש בתוס' פי' אחר). ובאמת איני מבין דבשלומא כאן שפיר אמר בר פדא ומה המחלל וכו' דכיון דאנו אומרין דהרוצה לחלל הוא מחולל. מכש"כ המחלל צריך להיות מחולל. אבל שם אין לומר דאם הרוצה להרוג נהרג א"כ ק"ו דההורג יהרג. דהא שם הוי מילתא בטעמא דאחר שכבר נהרג הנידן זאת ראי' דהראשונים אמרו אמת.

והנידן עפ"י דין אמת נהרג ולכך פטורים העדים או עפ"י טעמים האחרים שם בראשונים ודו"ק. או עפ"י פירושם בדברי הרמב"ן ז"ל והבן: והנה לענין מלקות אם ג"כ שייך הכלל דכאשר זמם ולא כאשר עשה הנה בהרמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"ב) משמע דאף אחר שנלקה הנידן עכ"ז לוקין להעדים. והראב"ד שם חולק עיי"ש בכ"מ בסברת הרמב"ם הנ"מ בין מיתה למלקות אכן פליאה בעיני שראיתי בפסקי מהר"ם ריקנטי (סי' תנ"ה) שמביא דעת הרמב"ם להיפך דמלקות דומה למיתה לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה.

ובחיבורי בכת"י אשר כתבתי ת"ל על פיסקי מהר"ם ריקנטי ז"ל הארכתי בזה:

ט)בש"ס סנהדרין (דכ"ז ע"א) איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד אי נמי דפסלינהו בגזלנותא וכו' וברש"י תרי בחד תרי כיתות שהעידו בכת זו שנים אמרו לכל אחד עמנו הייתם במקום פלוני חידוש ליכא פסידא דלקוחות איכא עכ"ל. והנה בתוס' הקשו לפירש"י דמאי קאמר דאסהידו בי תרי בחד וכו' ומשום הכי ליכא חידוש הא תרי כמאה:

ולעד"נ לתרץ בהקדם מה שראיתי בכתי"ק של זקיני הגאון נזר הקודש מוהר"ר יצחק נתן נטע ברלינר זצ"ל אבד"ק בילגורייא שכ' על פירוש התוס' בסנהדרין שם דאסהידו בי תרי בחד היינו שלא הוזם אלא חד עיי"ש והקשה זקיני המהרש"ל ומהרש"א ז"ל דכ"ש דאיכא חידוש דמסייע לי' חד דכשר לכך פירשו דהשני נפסל בגזלנותא עיי"ש. וזקיני הרב מהרינ"נ ז"ל תירץ בהקדם קושית התוס' ב"ק (דף ע"ב ע"ב) ד"ה אין לך וכו' דמה חידוש הוא זה והלא מן הדין יש להאמין להאחרונים במיגו דהוי פסלי לקמאי בגזלנותא ומתרצים המפורשים דלא הוי מיגו דהאחרונים רוצים לחייב הראשונים ממון או הריגה לכך לא הוי מיגו ע"כ וכל זה לא שייך אלא כשהזימו שניהם משא"כ כשלא הזימו אלא חד בל"ז לא מחייב הניזום ממון או הריגה דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהם ולהכי שפיר אית להם מיגו ולא הוי חידוש כלל בזה כשלא ניזם אלא חד. עכת"ד זקיני זי"ע: וא"כ י"ל דזאת גם כוונת רש"י שפי' תרי לכל אחד היינו ששני הכיתות לא באו ביחד וא"כ אין הראשונים משלמין הזמה. דכי איתזמו בתראי ג"כ לא ישלמו דהלא יאמרו אנחנו לא ידענו שיבוא עוד כת להזים את השני. וא"כ עדות שלנו לא הי' מועיל לחייב את הראשונים. וא"כ כיון דהוי עדות שאאילה"ז גם הראשונים אין משלמין ע"י עדותם. וא"כ שוב איכא מיגו דהוי פסלי לקמאי בגזלנותא. דאין לתרץ כנ"ל דהיו רוצים לחייב אותם ממון או הריגה דהלא בל"ז ג"כ אינם חייבין הראשונים. וא"כ כיון דאיכא מיגו שפיר באופן זה לא הוי חידוש ודו"ק. והראה לי אחד מהתלמידים בס' פלפלא חריפתא ב"ק שם. ועיין בספרי פנות הבית סי' ס"ד:

י' זכרתי ימים מקדם בלומדי לפני אדמו"ר הגה"ק אבד"ק בייאלא מו"ה זאב נחום זצוקלה"ה נסתפק לו בעדות שהוזמו ונהרג אחד מהן והשני עדיין לא נהרג והוזמו הזוממין אי מקרי כאשר עשה כיון שנהרג ע"י הזוממין אחד ואין עושין בהם דין הזמה. או שמקרי כאשר זמם מפני השני שלא נהרג ועושין בהם דין הזמה עכת"ד. ולעד"נ לפי הטעמים בהרמב"ן שופטים לעיל גם זאת הוי בכלל כאשר עשה ודו"ק. ועתה נדפס ת"ל הס' אגודת אזוב מאדמו"ר זצ"ל וע"ש:

יא) בש"ס סנהדרין (דכ"ז) דאסהידו בי תרי בחד ופי' שם ר"ת דהזימו רק לאחד דאז ליכא חידוש. והנה זקיני המהרש"ל הקשה אדרבא אם הוזם רק אחד יותר הוי חידוש דהא השני מסייע להעד הניזם. ולעד"נ ליישב בהקדם דברי הטור (חו"מ סי' ל"ח) ומה בין הכחשה להזמה הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה. והזמה בגוף העדים שאומרים באותה השעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו. ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאלו העידו עליהם שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך עכ"ל. מבואר בדברי הטור שכוונתו לתרץ הא דבאמת קי"ל כאביי אף דלכאור' רבא יש לו טעם דחידוש ואביי ג"כ סובר בוודאי ענין דחידוש הוא (ועיין חולין דק"ח) לכן מסבר הטור דבאמת אין חידוש מה שהאחרונים נאמנים משים דמעידין על גוף העדים. והנה זה דווקא לאביי אבל לרבא דסובר עדים זוממין חידוש הוא על כרחך דסובר כיין שבאמת ע"י שהעדים האחרונים אומרים עמנו הייתם א"כ ממילא עדותם שלא ראו המעשה והוי כהכחשה בגוף העדות ולא על גוף העדים. ומה חזית דציית להני הא הראשונים אומרים שראו המעשה. ואנו דנין ממילא על המעשה דהדבר נגרר ממילא ע"י שלא ראו העדות א"כ בטל עדותם שהעידו שלוה וכדומה. והנה זה דווקא באם הזימו שניהם. אבל כשהזימו רק אחד א"כ גם האחרונים מודים שהמעשה יכולה להיות אמת. והא ראי' שלא הזימו את העד השני והניחו אותו בנאמנות שלו ורק את השני ראו במקום פלוני א"כ בוודאי כוונתם רק לגוף העד ולא לענין מעשה העדות. אבל ליכא שום חידוש גם לרבא כסברת הטור דאם מעידין על גוף עדים שהרגו נפש או שחללו שבת אינם נאמנים לומר לא עשינו כך והבן:

יב) והנה לחביבות גרסא דינקתא. אביא בזה מה שכתבתי בספר הכללים שלי בסוגיא ד.הזמה". ואם אמנם שכמעט כבר מדובר בזה למעלה בסי' זה ובסי' ה' ובסי' מ"ד. ומעט חדשות יש כאן. עכ"ז ארשום כאן על הסדר בעזה"י: פרט א. א) בדין תשלומין כאשר זמם נ"ב כ' הר"א ממיץ בס' יראים סי' רמ"ג וז"ל ולא ידעתי מאין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנהו ב"ד למי שירצו כדתנן בחומש דתרומה נותן קרן לבעלים וחומש למי שירצה וספק בידי עד יורו לי צדק עכ"ל ומובא גם בפיסקי מהר"ם ריקאנטי סי' תנ"ה:

ב)כ' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ד וז"ל על דברי הר"א ממיץ הנ"ל אפשר לי לומר דקיי"ל דאע"ג דאין עונשין מה"ד עונשין ממון מדין ק"ו (דאף אם כבר הוא כאשר עשה וכבר שילם מחויבין העדים זוממין לשלם וכ"כ בתוס' ב"ק (ד"ד ע"ב) דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה) ומעתה היכא שהפסיד הממון ופרע עפ"י עדים זוממין טעמא רבה איכא שיחזירו לו התשלומין דמ"ש מגנב דכתיב חיים שנים ישלם ואמרינן למי שנתן הקרן ינתן תשלומי עדים זוממין דזה קנס וזה קנס וזה אינו מפסיד וזה אינו מפסיד שהרי לשניהם חוזר הקרן ואיכא למידרש טעמא דקרא כיון שנצטער זה שגנבו ממונו ראוי שיזכה בכפל ה"נ כיון שנצטער זה שפרע מה שלא הי' חייב בדין הוא שיזכה בכפל של עדים זוממין וכי היכא דהבא מן הדין תשלומין שלו כדאמרן גם הנידון דהיינו דזמם ולא עשה תשלומין שלו וטעמא נמי איכא שהרי נצטער שהעידו עליו שקר לחייבו ואי לאו דהוזמו הוה משלם ולכן זכתה לו תורה בתשלומין והאי טעמא לא שייך בחומש של תרומה וק"ל:

ג) עוד כ' שם הרדב"ז ואי לאו דמסתפינא לדרוש בכתוב מה שלא נמצא בדברי חז"ל הוה דרישנא לי' מקרא יתירא דכ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואחיו יתירה הוא וה"ק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות והאי עשייה תהי' לאחיו וכו' עיי"ש. ובאמת צ"ע לי דברי הרדב"ז שכ' דאחיו יתירה הוא הלא איתא במשנה מכות (ד"ה ע"ב) לעשות לאחיו והרי אחיו קיים א"כ צורך רב בתיבת לאחיו להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים עד שיהרג עיי"ש ועיין בתוס' כתובות (דל"ב ע"ב) ד"ה מכדי שכ' דכאשר זמם מיירי במיתה ומלקות ולא בממון דבממון מילקי לקי ממונא לא משלם ודו"ק ועיין ברש"י מכות (ד"ה ע"א) ד"ה ממון מצטרף ודו"ק ועיין בשו"ת שו"מ מה"ב ח"ב סי' נ"ז:

ד)גם קשה לי על הרדב"ז ז"ל שכתב דלאחיו יתירה הוא הא דרשינן מלאחיו ולא לאחותו (בסנהדרין דמ"ט) ועיין בתוס' מכות (ד"ב ע"א) זוממי בת כהן:

ה) ועיין בס' לוית חן פ' שופטים שהקשה על רש"י בחומש ובמכות (דף ב' ע"ב) דהביא הלימוד על הרגו אין נהרגין מכאשר זמם ולא כאשר עשה והוא לא כמבואר במשנה דהלימוד הוא מלאחיו עיי"ש. ובאמת לפי שיטת הרדב"ז שפיר דייק רש"י מכאשר זמם דהא לאחיו בעינן לשלם לו כאשר רצו להפסידו ועיין ברש"י מכות (דף ה' ע"א) בסברא דממון מצטרף משום דקיבל מה שרצו להפסידו בין כולם עיי"ש ודו"ק ועיין בס' חמדת צבי פ' שופטים:

פרט ב. א) כאשר זמם ולא כאשר עשה נ"ב בש"ס מכות (ד"ה ע"ב) תנא בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר אביו בני לאו ק"ו הוא אמר לו לימדתני רבי' שאין עונשין מן הדין ופירש"י הרגו שלא הוזמו עד שנהרג הנדון על פיהם עכ"ל:

ב) והנה בפ' שופטים (י"ט י"ט) על הנאמר שם ועשיתם לו כאשר זמם פירש"י כאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין עכ"ל וכ' שם הרמב"ן ז"ל וז"ל והטעם בזה בעבור כי משפט העדים המזימין בגזרת השליט שהם שנים ושנים והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבאו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו כי בזכותו של ראובן שהי' נקי וצדיק בא המעשה הזה אלו הי' רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד כאשר אמר כי לא אצדיק רשע אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהי' אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת ואלו הי' צדיק לא יעזבנו השם בידם כמ"ש הכתוב ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא עכ"ל. וז"ל החינוך מ' תקכ"ד ויש לומר קצת טעם לדבר כי אלהים נצב בעדת הדיינים ולולא שנתחייב הנדון במעשיו הרעים לא נגמר עליו מעשה המשפט אבל ודאי ראוי הי' לכך וגלגלו עליו דינו מן השמים ע"י רשע זה וכו' ואחר שנתגלה נגד עינינו כי זה האיש בן מות הי' לא רצתה התורה שנהרוג העדים עליו והמשל בזה מי שהרג את הטריפה שאינו נהרג עליו גם זה כמו כן מכיון שידענו על הדרך שאמרנו שנתחייב בב"ד של מעלה אין לו דמים עכ"ל ובפי' הר"ע מברטנורא פ' שופטים כ' וז"ל מצאתי כתוב מה טעם הרגו אין נהרגין כדי שלא להוציא לעז על הדיינין כי יאמרו עליהן שלא דנו דין אמת לאמתו. עוד טעם אחר שאם היו נהרגין נמצא שאין לדבר סוף שיהיו קרובי הנהרג מביאין עדים אחרים להרוג המזימין וכן קרובי הנהרגין וכן עד סוף העולם. עוד טעם אחר משום דכתיב כי לא אצדיק רשע ואם לא היה הנידון חייב אותה מיתה לא היו מסכימין מן השמים בהריגתן כי אלהים נצב וכו' וכדאמרי' בעלמא כי יפול הנופל ראוי ליפול הי' וכו' וכן העדים שגרמו הריגתו לא ינקו גם הם מדין שמים עכ"ל ועיין בס' אפריון פ' שופטים סברא ישרה בטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה עיי"ש:

ג) ולכאורה צ"ע לי טעמו של הרמב"ן ז"ל שכ' משום דהוא בודאי מחויב מיתה דאל"כ לא הי' נהרג. הא מ"מ העדים זממו להרוג אותו מצד עצמם ולא משום שהוא מחויב ושהוא בן מות מכבר כדברי החינוך והרי זה דומה למש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מה' תשובה) דהקב"ה נפרע מהמצרים על שיעבודם עם ישראל אף שהי' עליהם גזירת השי"ת שעבדום ועינו אותם עכ"ז לא הי' דווקא הציווי על המצרים וכל אומה הי' יכולה לעזוב השיעבוד על אומה אחרת עיי"ש. ועיין בהאוה"ח פ' לך שכ' דלכך חטאו המצרים שכוונתם לא הי' לקיים גזירת השי"ת רק מרצונם עשו זאת. ועיין בהרמב"ן פ' לך. וכבר שמעתי מפי זקיני ומורי הרב הג"מ אליעזר ז"ל מלובלין בשם אביו הוא זקיני הרב הגאון הקדוש ציס"ע מו"ה דובעריש זי"ע הראב"ד ומ"מ בלובלין לפרש דברי הגדה ש"פ שפוך חמתך על הגוים וכו' אשר בשמך לא קראי כי אכל את יעקב והוא צריך ביאור. ופי' דהכוונה דלכך שפיך עליהם חמתך יען אשר בשמך לא קראו היינו שלא אמרו לשם יחוד קב"ה וכו' בעת שאכלו את יעקב היינו שלא כיוונו לשם השם רק לטובתם כפי' האוה"ח הנ"ל והוא נעים ונחמד דפח"ח. וא"כ כאן נמי אף שאנו רואין שהוא הי' מחויב מיתה כנ"ל מהא דכי יפול הנופל עכ"ז העדים לא כיוונו ע"ז רק לחייבו מצד עצמם וגם הריגתו יכולה להיות ע"י אחרים ובאמת סיים הרע"ב דהם לא ינקו מד"ש וצ"ע. שוב ראיתי לשארי בשו"ת שואל ומשיב מה"ב ח"ב סי' פ"ג שכ' וז"ל כאשר זמם ולכע"ש וביאר הרמב"ן הטעם וכו' ואלמלא לא הי' חייב מיתה לא הי' נהרג וקשה עכ"פ הוא זמם להרוג אותו וכבר כ' הרמב"ן בעצמו פ' לך דהרוצח נהרג אף שמסתמא זה נתחייב מיתה מ"מ זה לא נתכוון בשביל זה והה"ד כאן.

ונראה דזה דווקא כשהרגו בפועל אמרינן דכל שלא נתכוון בשביל המצוה חייב אבל מה שזמם להרוג כל שזה באמת נתחייב מיתה פטור העדות עכ"ל. ושמחתי שראיתי שקדמני בקוצר דבריו אם כי לא הביא כל דברי אלה. ועיין לזקיני בתוס' יו"ט (אבות פ"ב מ"ו) ועיין בשו"ת בשמים ראש (סי' ש"א) ובכדהר"ס שם מדו"ז הגאון ז"ל שהקשה מהש"ס מכות (דף ה' ע"א) דשם איתא דאף שבאמת הרג בערב שבת ומחויב קטלא עכ"ז העדים חייבים ודו"ק:

ד) וראיתי דבר נאה בס' עטרת זקנים פ' בלק ממחו' וש"ב הגאבד"ק ראהטין ז"ל בסו"ס פני אריה שכ' לפרש הנאמר (בפ' תצא) לא יבוא עמוני ומואבי וכו' ואשר שכר עליך וכו' ולא אבה ד' אלהיך לשמוע אל בלעם וכו' והמפורשים הקשו למה אמרה תוה"ק הא דולא אבה וכו' הלא עיקר העונש הוא על אשר שכר ותי' עפ"י סברת הרמב"ן הנ"ל ולכך סיים ולא אבה א"כ אנו רואין דלא נתחייבו הקללות ולכך עונשם מרובה דאם הי' נתקיימו הקללות הי' כדין אשר עשה דהי' ראי' שהקב"ה חפץ בזה והיו מחויבים לקלל אותם ודפח"ח ועיין בעטרת זקנים פ' ויחי:

ה) כ' בס' לוית חן (פ' משפטים) מביאו בשו"ת שו"מ (מה"ב ח"ב סי' ס"ט) דלכך כאשר זמם ולא כ"ע משום דשנים שהרגו פטורים לת"ק ולריב"ב ג"כ כל שהי' בב"א וגם כאן העדים זוממין הוי כשנים שהרגו את הנפש דפטורין. וכ' בשו"מ שם אם כי דבר חכמה הוא אבל הוא כולו טעות דהא דשנים שהרגו פטורין הוי רק בשהי' ביד כל או"א להרגו לבדו וכמבואר בסנהדרין וכאן דבעינן שני עדים וא"כ אין בכל אחד כדי להרגו ושוב אף שהרגו שנים חייבין ולפי"ז בשלשה הי' מקום לפטור וכו' עיי"ש. ועיין טעם הכ"מ הובא בשו"ת בשמים ראש סי' ש"א:

ו) כתבו בתוס' ב"ק (ד"ד ע"ב) פי' ריב"א דאפי' שילם עפ"י, עדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי, ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין עכ"ל. ועיין בנ"י (ב"ב דף נ"ו ע"א) שכ' וז"ל על הא דהיו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים נמצאו זוממין משלמין לו את הכל וא"ת היכי דמי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כדאיתא במכות ואי לאחר גמר דין כיון דקא מחזיק בגויה זכה בה מיד וה"ל כאשר עשה. ותי' אחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרים בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון דאפשר בחזרה והריטב"א ז"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קידם שהורידוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ"ל. ועיי"ש ברשב"ם בזה. וכ"כ הריטב"א במכות (ד"ב ע"ב) בשם הרמב"ן דבממון לא אמרינן ולא כאשר עשה. ועיי"ש בתוס' (ד"ב ע"ב) ד"ה ומה ועיין בשו"ת רע"א סי' קע"ו ובשו"ת עין המים סי' י"ז ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ד:

ז) והנה דעת הריטב"א דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כנ"ל וכ"כ הר"ן מכות (ד"ב) ועיין במל"מ (פכ"א מה' עדות ה"ד) ובס' שערי בינה (על השר"א שער כ' דין כ"ד אות ג'):

והנה לכאורה יקשה על הריטב"א מדברי התוס' הנ"ל דבממון קי"ל עונשין מן הדין וא"כ חזר הק"ו שלא לומר בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה. ונראה לי בעזהש"י עפ"י מש"כ הרשב"א (ב"ק ד"ב ע"א) לישב מה דקי"ל בממון עונשין מה"ד ובמכילתא איתא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכריי' לא כ"ש אלא אין עונשין מה"ר הרי דגם בממון אין עונשין מה"ד ותי' הרשב"א דבור שאני ואין עונשין בבור מה"ד לפי דבור חידוש הוא דאינו ברשותו ועשאו הכ' כברשותו עיי"ש. ולכך אין לך בו אלא חידושו. ולפי"ז ניחא דגם עדים זוממין דחידוש הוא עיין ב"ק (דע"ב ע"ב) ולכך גם בממון אין עונשין מה"ד והוא סברא ישרה. אכן יש לעיין לדברי הס' באר יעקב כלל י"ח מביאו במלא הרועים (אות עי"ן בח"ב) דהרשב"א לא קאמר כ"א לדעת המכילתא אבל לש"ס דידן גם בבור עונשין מה"ד עיי"ש: ח) כ' הרמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"ב) וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אינן נהרגין שנאמר כאשר זמם וכו' אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו וכתב הראב"ד שזה שיבוש. ועיי"ש בכ"מ שפי' דמחלוקת הראב"ד על הרמב"ם הוא על מלקות דדעת הרמב"ם דמלקות דומה לממון ולא אמרינן במלקות כאשר זמם ולא כאשר עשה וע"ז חולק הראב"ד וסובר דגם במלקות אמרינן ולא כאשר עשה. ועיי"ש שהאריך להסביר שיטת הרמב"ם ז"ל אף דבאמת לא נוכל לומר במלקות סברת התוס' הנ"ל בממון משום דאיתא בחזרה ובממון עונשין מה"ד רק דסברת הרמב"ם הוא דדוקא במיתה אמרינן דבוודאי הי' בן מות כי אלקים נצב בעדת הב"ד ולא גבי מלקות ולכך סובר דבמלקות אמרינן אף כאשר עשה עיי"ש ובאמת הוא גם סברת הראשונים הרמב"ן והחינוך כנזכר לעיל אך פלא בעיני הכתוב בפוסקי מהר"ם ריקאנטי (סי' תנ"ה) בזה"ל:

הא דאמרינן כאשר זמם ולא כע"ש ה"מ בדיני, נפשות או במלקות וטעמא משום דאין עונשין מה"ד וכו' אבל בממון אפי' שילם על פיהן משלמין וכו' וגם דעת ר"ח וריב"א והרמב"ם ז"ל עכ"ל. הרי דהוא כ' בשם הרמב"ם דמלקות הוי כדיני נפשות לומר בו ולא כאשר עשה ויש ליישב ודו"ק:

ט) צ"ע לפי הטעמים בדין ולא כאשר עשה הנאמרו בראשונים ואחרונים יקשה מה מקשה הש"ס מכות (ד"ב, ע"א) א"כ בטלת וכו' ומה הסוקל וכו' דפירש"י דהקושיא הוא מכאשר זמם ולא כאשר עשה (ולא כפי' התוס' שם) ובאמת איני מבין דבשלומא כאן שפיר אמר בר פדא ומה המחלל וכו' דכיון דאנו נאמר שיהי' הרוצה לחלל מחולל מכ"ש המחלל צריך להיות מחולל. אבל שם אין לומר דאם הרוצה להרוג נהרג א"כ גם ההורג מכ"ש שיהרג דהא שם הוי מילתא בטעמא אי משום דחזינן דהי' בן מות כטעם הרמב"ן ז"ל כנ"ל או משום הטעמים האחרים וצ"ע לכאורה:

פרט ג. א) איתא במכות (ד"ב ע"א) כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרין יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים וכו' עיי"ש:

ב) וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו שם וז"ל ואע"ג דמפסדי להו תרומה ושאר מתנות כהונה וטעמא דלא משלמי להו איבעית אימא משום דהוי מידי דלא קיץ ומסתמא לא אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם אלא במידי דקיץ שאפשר לעשות כן מיד וכן פי' מורי הרשב"א ז"ל:

ג) איבעית אימא משום דהאי פסידא לא ברי הזיקא וגרמא בעלמא הוא דכוותה בעלמא פטור דמי יימר דיהבי להו מתנות כהונה דהא טובת הנאה לבעלים וכו' ומסתמא רחמנא כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכדפי' מורנו המובהק הרא"ה ורבי' ז"ל עכ"ל:

ד) והנה לפי סברא זאת דלא אמרינן כאשר זמם לגרום יש לפשוט ספיקו של הקצה"ח (בסי' ל"ח) אי אמרינן גבי ע"א דין הזמה היכי דע"י עדותו בא לחיוב ממון כגון בטוען א"י עיי"ש. ולפי זה בוודאי אינו בדין הזמה דהא באמת בא רק לחייב שבועה ואם כי נתחייב ממון ע"י טענתו א"י לזה הוי רק גורם. שוב ראיתי לש"ב בשו"ת שואל ומשיב מהד"ב ח"ב סי' נ"ט שכתב כן על ספיקו של הקצה"ח והנני שש שזכיתי לכוון לדברי הגדול בעזהש"י:

ה) גם יש ליישב קושי' התוס' מכות (דף ג' ע"א) ד"ה מעידין שהקשו ולחייבו שאר כסות דהא מפסידין לאשה עיי"ש ולהנ"ל ניחא דהוי רק גורם: ז)גם מה שהקשה רש"י שם שאף נכסי מלוג הי' מפסידין אותו בעדותן. ג"כ ניחא דהא הוי רק זמם לגרום דעיקר עדותן הי' לחייבו כתובה. ואולי דזאת באמת כוונת רש"י ז"ל שם בדברי קדשו וז"ל דיכולין לומר אנו לא העדנו אלא על כתובתה עיי"ש אכן הרא"ש ז"ל כ' בסי' א' וז"ל שיכולין לומר לא ידענו שהי' לה נכסי מלוג עכ"ל משמע דלא תי' כסברת הריטב"א ז"ל דלא אמרינן זמם לגרום:

ז) והנה לפי סברת הריטב"א דלא אמרינן כאשר זמם לגרום וכן לפי דברי רש"י כיון שלא הי' כוונתם רק לכתובה אינם משלמין על הא דנכסי מלוג שהי' אגב יש לי לפשוט מה שנסתפקתי והובא בשמי בשו"ת עץ החיים ח"א סי' י"ד בהא דאם עדים העידו שטבח ומכר ואח"כ באו עדים שגנב זאת וא"כ ע"י עדותם נתחייב בדו"ה כיון שמקודם שידענו שגנב אז יכולין לומר ששלו טבח ומכר ואח"כ באו עדים והזימו העדי גניבה אם חייבין לשלם רק כפל כמו שרצו להפסידו שנים או דנאמר כיון שע"י עדותם הי' משלם דו"ה לכן מחייבין המה ג"כ דו"ה ולהנ"ל מבואר כיון דבאמת לא הי' עדותן רק שגנב אם כי עי"ז הי' מפסיד ג"כ מטבח ומכר עכ"ז הוי רק גרם ועוד הוא ק"ו מהא דרש"י והריטב"א כיון שבאמת הא דטביחה ומכירה הי' מעדים אחרים. ורק ע"י עדותם גרמו לשלם גם דו"ה והבן שוב ראיתי בירושלמי ב"ק פ' מרובה בסוגיא דהזמה שמביא דברי אסתפקתא שלי ומבואר דמשלמין באמת דו"ה העידי גניבה עיי"ש א"כ הוא לכאורה נגד הרש"י והריטב"א והבן:

ח) העוד חי' הריטב"א שם דאין הזמה לחצאין עיי"ש:

ידידו:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה