שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן מד
ב"ה יום ד' חיי תרמ"א טאמשוב בגליל לובלין. לכ' הרב הגאון וכו' מ' דוד טעבלי נ"י אפרתי בוויטעפסק. הנני להעריך לפני הדרתו את אשר לי בצ"ע. ובגלילותינו אין חזון התורה נפרץ, ודבר ה' יקר. ואני אך זאת אות נפשי ומגמתי לחסות בנועם ה' ובתורתו נפלאות יראני. ומינה לא אזוע כל ימי חיי חלדי. בזכות אבותי גאונים וקדושים משוש דור ודור ז"ל:
א) צ"ע לי מה יהי' הדין באם עדים באים ומעידים על אחד שטבח ומכר בהמה. דהם אינם מחייבים אותו כלום. דאפשר דשלו הוא טובח ושלו מכר. ואח"כ באו עדים ואמרו דהא דטבח הי' גניבה ואח"כ הוזמו. מי נימא דישלמו כאשר זמם גם על הטביחה ומכירה. דהא בלא עדותם לא הי' שום חיוב וע"י עדותם בא חיוב גם על הטביחה. או דהם אינם משלמים אלא על גניבה. ותמי' אשר לא הובא דין זה בשום פוסק. כפי המדומה לי: ב) עמדתי בקושי' בעת לומדי בשבוע העברה בדיני הזמה במכות (ה' ע"א) במשנה באו אחרים והזימום אפי' מאה כולם יהרוגו, ור' יהודה אומר איסטטית היא זו ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. ולפי' הגאון ברי"ף שם שפי' באו אחרים והזימום. היינו שכת שני' הזימו כת ראשונה. וכת שלישית לכת שני'. וכת רביעית לכת שלישית אפי' מאה עיי"ש. א"כ אמאי סובר ר' יהודה ראשונה נהרגת הא הוי עדות שאא"י להזימה דאם לא תהרוג הכת שלישית ממילא גם כת שני' לא נוכל להרוג דהא הוי עדות שאאילה"ז. וכיון דשני' לא תהרוג גם ראשונה לא תהרוג. וצע"ג לפי קט שכלי: ג) יורני הדר"ג אם ע"א מחייב שבועה. מי נימא כמו דדעת הר"ן בשבועות דמיגו אינו מועיל נגד ע"א לפטרו משבועה. כמ"כ חזקה נגד ע"א ג"כ לא יועיל שיפטור משבועה. וכמש"כ הר"ן שם הטעם דאין מועיל מיגו נגד ע"א משום דכ"מ ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייבו שבועה. וכמו דלא אמרינן מיגו במקום עדים בממון. כמו כן ל"א מיגו במקום ע"א לשבועה. אפי' להסוברים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה יעוי"ש. וא"כ כמ"כ לא אמרינן חזקה במקום ע"א. ואף דאין ע"א נאמן באיסורין במקום דאיתחזק. דילמא איסורין שאני. ולכאורה נ"ל דדעת הרמב"ם דאין ע"א במקום חזקה. למאי שפסק (בפי"ד ממלוה) ומובא בש"ע חו"מ (סי' פ"ד) דהא דע"א מעיד שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה. היינו דוקא כשעבר זמנו. אבל אם הוא בתו"ז נפרע שלא בשבועה. הרי דאין ע"א במקום חזקה:
ולפ"ז הי' מקום אתי לתרץ קושית המהרמ"ש בב"מ (ד"ג) בתוס' שהק' מנלן דכ"ה פטור. ואי משום חזקה דאין אדם מעיז. מ"מ הא כ"ה פטור אפי' בבנו דמעיז. ומנלן. ואי משום דצריך קרא שע"א מחייב שבועה. הלא בעינן לטענו בספק. והקשה מהר"ם שיף דהיאך רצה תוס' למילף מדאיצטרך קרא שע"א מחייב שבועה. הא בעינן ע"א במקום שאינו יכול להעיז. והניח בצ"ע. ולפ"ז ניחא. דהא במקום חזקה אין ע"א מחייב שבועה וצל"ע: ד) בלמדי כעת בסדר הש"ס בעזה"י הגעתי לגמ' זבחים (ל"ה ע"א) במשנה השוחט את המוקדשין ופירש"י ז"ל דכל היכא דנקיט האי לישנא [מוקדשין ולא קדשים] מיירי בנקיבות. ופליאה לי על מאור עינינו רש"י ז"ל ממשנה ערוכה במס' מכות (כ"א ע"ב) יש חורש תלם א' וחייב עלי' משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין. א"כ חזינן דנקט לשון מוקדשין אף דמיירי בזכרים דהא שור קתני וחמור נמי לשון זכר הוא. דהא ברוב מקומות נקיבה נקראת לשון אתון ודו"ק. גם בתמורה חזינן במשנה (ל' ע"ב) נתן לה מוקדשין באתנן ומוקי לה בגמ' בממנה זונה על פסחו. ופסח זכר הוא:
בעת התחלתי מכתבי הי' בדעתי לכתוב להדר"ג איזה מח"ת אשר זכיתי לחדש בעזה"י ארוכות וקצרות בלמדי שיעורים עם תלמידי יברכם ה'. אך בעת כותבי נתחזק לי החום ממחלת הפיבער ל"ע אשר לי זה איזה חדשים לסירוגין. ע"כ אקצר:
ב"ה יום ה' יתרו תרמ"א טאמשוב. שלום תנינא לכ' הרה"ג הנ"ל. ח) ביום אתמול האיר מול פני ספרו "תולדות אנשי שם" שם מצאתי את החסד של אמת שעשה עם המתים להקים זכרם ע"פ תבל. ועם החיים יבדלו. למען ידעו מקורם הברוך. ותפארתם תפארת בנים. וכבר הזהיר ש"ב הגה"ק מ' שעפטיל הלוי הורוויץ בצוואתו לבניו המחוברת בסו"ס יש נוחלין בסי' א' למען אשר כל אחד מבניו יעשה לזרעו ספר יוחסין. לבל ישכחו מחצבתם הטהור. ומצאתי גודל מעלת היחוס בחז"ל. ומהם במדרש תולדות ותנחומא. ומד"ר נשא (פי"ג) ובמדרש שה"ש רבה (פ"ג פ"ה). ובמדרש קהלת (פ"ה) ובמדרש רות (פ"ח). ובמס' ברכות (כ"ז). ובפסחים (ס"ב). וביומא (ע"א). ובכתובות (ס"ב ע"א). ובקידושין (ע"ו ע"א וע"ב). ובב"מ (פ"ה). ובב"ב (ק"ט). ובמנחות (נ"ג). ובילקוט חדש ערך משה סי' ק"ל. כו' כו': ו) והנני להציע לפניו עוד מח"ת תלי"ש. בסנהדרין (דנ"א) ת"ר ובת איש כהן כי תחל יכול אפי' חיללה את השבת ת"ל לזנות. ופריך בגמ' חיללה שבת בת סקילה היא. אמר רבא הא מני ר"ש היא דאמר שריפה חמורה סד"א הואיל דאחמיר בהו רחמנא בכהני דרבי בהו מצות יתירות תידון בשריפה קמ"ל ע"כ. והנה לכאורה יש להקשות לוקמא כרבנן דאמרי סקילה חמורה. והא מני ר' יוסי הוא דסבר בשבת (ד"ע ע"א) הבערה ללאו יצאת. וא"כ י"ל כגון שבת כהן חיללה שבת בהבערה ואשמעינן קרא דחייבת שריפה. ולא כשאר נשים שאינן אלא בלאו. גם קשה לוקמא כרבנן. ולדעת איסי בן יהודא במס' שבת (ד"ו ע"ב):
) אך נלענ"ד דלכך אוקמא הגמ' כר"ש. דבגמ' סנהדרין שם פריך ומ"ש מיני' דידי'. ומשני סד"א איהו הוא דאשתרי לגבי' עבודה. היא כיון דלא אישתרי שבת לגבה אימא תידון בשריפה קמ"ל. ולכך מוקמינן כר"ש דהוא סובר בפסחים (צ"א ע"ב) דנשים בפסח רשות. א"כ לא אשתרי עבודה לגבה כלל. אבל ר' יוסי דסובר נשים בפסח חובה. א"כ גם לגבה אשתרי עבודה לפעמים. כגון לשחוט את הפסח בשבת דאמרינן שחיטה כשירה בזרים במס' זבחים וק"ל:
ח)אך הא קשי' לי בסוגיין במש"כ שם בתוס' סנהדרין דר"ש סובר כר' אליעזר דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה. ועיי"ש בד"ה ת"ל. והנה המשנה למלך (פי"ח מאיסורי ביאה ה"ב) הק' לר"א דסבר פנוי הבא על הפנוי' שלש"א עשאה זונה ל"ל הקרא בתולה ולא בעולה. האי בעולה היכי דמי אי דהיתירא כגון שנתקדשה ונבעלה תיפ"ל משום אלמנה או גרושה. ואי דנבעלה בזנות בעודה פנוי' ת"ל דהו"ל זונה. ותי' דאיצטרך לעבור עליו בלאו ועשה יעו"ש. ולפי סברת התוס' הנ"ל דר"ש סובר בזה כר"א דעשאה זונה א"כ אכתי יקשה לר"ש קושית המשל"מ הנ"ל. ואין לומר גם אליבא דר"ש תי' המל"מ דאיצטריך כגון שנבעלה לפנוי ולעבור עלי' הכ"ג בלאו ועשה. זה אינו תירוץ לר"ש. דהא כתבו בתוס' יבמות (ל"ג ע"א) בד"ה באיסור ב"א וז"ל:
והשתא הא דפליג עלי' ר"ש ואמר אינו חייב אלא משום אשת את בלבד אע"ג דבב"א אשת אח דחמור חייל שאין לה היתר אחר מיתה אלא במקום יבום עכ"ל. א"כ חזינן דאף באיסור ב"א ס"ל לר"ש דחייל רק היותר חמור. ותו לא חייל עליו איסור הקל. וא"כ באם נבעלה לפנוי והיא היתה פנוי' באים איסור זונה ובעולה כי הדדי. וא"כ לא חייל לר"ש רק איסור זונה שהוא חמור דהוא בלאו ויש בו מלקות. ותו לא חייל עלי' איסור בעולה שהוא קל שאינו אלא איסור עשה. וא"כ הדרא קושי' המל"מ לדוכתא למ"ל קרא דבעולה אסורה לכ"ג. וצ"ע לי כעת. ואבקש מכ"ג יורני דעתו בזה:
גם ישיבני על מה שהקשיתי במכתבי הראשון להד"ג בדברי רש"י זבחים (ל"ה ע"א) ד"ה את המוקדשין. ממתני' מכות (כ"א ע"ב) יש חורש תלם א'. ומגמ' תמורה (ל' ע"ב) מוקדשין:
ואחר שולחי מכתבי על הדואר. ראיתי כי יש להביא ראי' לדברי רש"י מגמ' חולין (פ"ט ע"ב) מוקדשין פשיטא. ולכאורה קשה נימא דאשמעינן בעולה כרבנן דרבי שם (בדף צ' ע"א). אך לדברי רש"י ניחא דל"ל דמיירי בעולה דהא אין עולה בא מן הנקיבה. וזכרתי ימים מקדם בהיותי כבר ארביסר.
ראיתי ביד דודי הנגיד גדול בתורה וחסיד אמיתי מ' יצחק זצ"ל הארמאן בבילגורייא שהי' נקרא ר' איצק ר' מאטילם [חתן זקיני הרה"ג צדיק נשגב ר' שמואל אליהו זצ"ל שווערדשארף] כתי"ק חידושים מש"ב הגאון מאור הגולה מ' מרדכי זצ"ל אבד"ק טיקטין. ושם מפלפל באיזה ענינים אשר אני מביא בזה. אבל לא אזכיר דברי קדשו בזה והכתי"ק נאבד לדאבון לבבי. ועי' באקדמות מילין בראש ס' דברי גדולים:
ט) בגמ' נדרים (ד"ג) כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה עובר משום בל יחל. ע"ש בהגהות רעק"א ז"ל במה שהקשה וז"ל עיין לקמן (דף ח' ע"א) בתוס' ד"ה והלא מושבע וצ"ע דהא נדר בקום ועשה לא משכחת לה דכל נדר הוא שאוסר חפץ עליו ובנדר של אוכל ס"ל לכמה פוסקים דהוי יד דכוונתו לאסור המאכל עליו אבל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה וד' יאיר עיני עכל"ק:
ולי זעירא האיר ד' ומצאתי ת"ל בילקוט (פ' נשא) שהי' לפניו גירסת הגמ' כגון דאמר ככר זו עלי ואכלה עובר משום בל יחל:
אגב אמרתי לכתוב להדר"ג מה שהעירותי זה מכבר בהתנא ר' אליעזר בן שמוע [יען ראיתי להדר"ג מציב לו יד בספרו. בשורה בפי אודותיו] במה שראיתי בס' קול הרמ"ז בחי' לעירובין פ"ט שכ' וז"ל רבי אליעזר ביו"ד בתו"כ ובגמרא גרסינן רבי אלעזר והוא ראב"ש שהי' בזמן רבי עכ"ל. ונפלאתי הלא ר"א בן שמוע הי' רבו דרבי כמבואר ביבמות (פ"ד ע"א) כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר"א בן שמוע. וכן מבואר בעירובין (נ"ג ע"א) ולמה דקדק הרב הרמ"ז שהי' בזמן רבי שמורה להיותו בימיו שוה בשוה: גם בראותי מכבר דברי הגאון בספרו עיון יעקב בברכות (ט"ז ע"ב) שכ' וז"ל סתם ר"א הוא ר"א בן שמוע כמש"כ בס' היוחסין עכ"ל. ונפלאתי אז דהוא מיחס הדברים לס' יוחסין ובאמת הוא דברי רש"י בשבת (י"ט) וברש"י גיטין (ל"ח). ועוד מקומות. ובהקדמת הרמב"ם לסדר זרעים:
וראיתי לזקיני בסדר הדורות אות ר"א בן שמוע משמת ר"א נגנז ס"ת (משנה סוף סוטה) עכ"ל. ואתפלא חדא דהיא ברייתא ולא משנה. שנית דשם נאמר על ר"א בן הורקנוס. דשם איתא משמת רבי אליעזר ביו"ד עיי"ש:
יא) אגב אכתוב לכ"ת מה שנתחדש לי ת"ל בלימוד עם תלמידי שי'. הרמב"ם (בפי"ח מה' עדות ה"ב) כ' מה בין הזמה להכחשה וכו' עיי"ש דמבואר דסובר הרמב"ם ז"ל דהיכא דאיכא הכחשה והזמה בהדי הדדי ל הוי הזמה רק הכחשה. וכ"כ הלח"מ שם. וכתב הטעם דדיינינן רק על ההכחשה משום דהזמה חידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה דדוקא היכא דליכא הכחשה אבל היכא דאיכא הכחשה כהכחשה דיינינן לה עיי"ש ופיה"מ להרמב"ם ומש"כ זקיני בתוי"ט פ"א דמכות. ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סימן ל"ז שמביא בשם הרלב"ח והר"י בר רב שנחלקו בזה היכא דאיכא הכחשה והזמה כהדדי אי הוי הכחשה או הזמה עיי"ש:
והנה דו"ז הגה"ק מו"ה חיים יונה תאומים ז"ל אבד"ק
ברעסלא בקונטרס רח"י הק' על הרמב"ם מהא דפלוני רבעני לאונסי דהוא ואחר מצטרפין להורגו עיין סנהדרין (ד"ט). והרי התם אם יוזמו יהי' ג"כ הכחשה בגוף המעשה דהא אומרים דאותו שאמר שנרבע הי' עמהם והו"ל עדות שאאי"ל. וזקני בס' המקנה קידושין (דמ"ג) הק' ג"כ מהא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו. דהא אם יוזמו יהי' והוי עדות שאאי"ל. ובשו"ת פרי תבואה ח"ב סי' נ"ד מביא קושי' זו בשם זקני הגה"ק הרר"ש מנ"ש זצ"ל:
והנה זקני בס' המקנה שם וכן בתומים סי' ל"ח מחלקים דדוקא כשאומרים עמנו הייתם וגם מכחישין גוף המעשה והוא ללא צורך רק שמכוונים ג"כ להכחשה. לכך מי יימר דהזמה עיקר דילמא ההכחשה עיקר. אבל במקום שההכחשה מוכרחת ונמשכת ממילא ולא סגי בלא"ה כמו בפלוני רבעני וכדומה שפיר הוי רק הזמה עיי"ש:
יב) ובזה יש ליישב גם קושית שו"ת שם ארי' קונטרס הזמה מהא דב"ב (דכ"ט) דפריך הש"ס למ"ד דחזקה בעי רצופין מדתנן חזקת הבתים וכו' והא בתים ביממי ידעי ובלילי לא ידעי ומתרץ רבא כגון דאתי בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיני' ודיירינן בי' תלת שנין יממי ולילי והתם קשה ג"כ דאם יוזמו נמצא גם גוף המעשה שקר וכבר נודע דעת הש"ך סי' ל"ג דגם בממון בעינן יכול להזימה. וכן קשה להפוסקים בחו"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ז דהעד ובע"ד מצטרפין לפסול הבע"ד השני לעדות ולשבועה הא גם התם הוי עדות שאאי"ל. ולהנ"ל ניחא. וכן לשיטת הגידולי תרומה שער כ"ט חלק ג' שמביא בשם מהר"י ן' לב דדייק מלשון הרמב"ם ז"ל לחלק דדוקא בכה"ג דאמרי שבמקום זה שאתם אומרים היינו עמכם ועם אלו ולהד"מ לא זה הרג ולא זה וכ' בזה הוי רק הכחשה כיון שלא שינו המקום אבל אם אומרים עמנו הייתם במקום אחר אף אם מוסיפים ואומרים שגם הלוה או ההורג הי' עמהם מ"מ לא מבטל ההזמה עיי"ש א"כ ניחא שפיר:
ועיין בס' שובע שמחות קידושין (דמ"ג) דמפרש בדברי הרמב"ם כהריב"ל בביאור יקר ומתוק דפח"ח. ועיין בס' נזיר השם לאהע"ז סימן ל"ה. ועיין בשו"ת מהר"ל בן חביב סי' קל"ו. ומש"כ דו"ז הגאון בס' ברוך טעם בסוגי' דפלגינן דיבורא סי' ב'. ובס' פתח הבית סי' כ"ח. ובשו"ת שו"מ מה"ק ח"ג סי' מ"א. ובשו"ת בנין ציון סי' ע"א ק"א. ובס' ערוך לנר יבמות (דצ"ד). ובס' דורש לציון (דנ"ח ע"ב ודס"א). ובס' אמרי בינה בסוגי' דשליח נעשה עד (דקי"א). ובספר מכתב לדוד בסו"ס נפש דוד אות י"ב. ובס' ארי' דבי עילאי קידושין (דמ"ג). ובס' פארי הלכות (די"ז). שו"ת שאילת שלום מה"ת סי' פ'. וס' מנחת חינוך מ' תס"ב. שער יהודה כתובות (דט"ז). ובשו"ת כתב סופר חו"מ סי' א' ב'. וש"ס בזה: יג) ולעד"נ לתרץ באופן חדש בהקדם קושית הנמו"י ב"ב (דף נ"ו) בהא דעדים שהעידו שאכל ג' שנים ונמצאו זוממין דמשלמין והא הוי כאשר עשה כיון שהוא מוחזק בהשדה. ועיין במשל"מ שהביא להקשות בעדי חזקה הא הוי עדות שאאילה"ז.
דאם יזימו אותם יהי' כאשר עשה. וכן הקשו האחרונים מכל עדות שמעידין לפטור את הנתבע והמוחזק הוי תיכף כאשר עשה: ולעד"נ לתרץ בסברא חדשה. דהנה באמת לשיטת הסוברים דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה. ולכאורה הלא בממון עונשין מן הדין כמבואר בתוס' ב"ק (ד"ד). אכן י"ל כעין סברת האפריון שופטים דעד זומם חידוש הוא דמה חזית וכו'. רק דכל עוד שהעדים הראשונים מעידים להוציא ממון. והעדים המזימים מעידים לפטור את הנתבע ולהחזיק ממון. א"כ יש לשנים האחרונים גם חזקת ממון המסייע אותם לכך המה נאמנים שבאמת הנתבע פטור והעדים הראשונים שרצו להפסידו ולהזיקו משלמין כאשר זממו. אבל באם כבר נעשה מעשה ששילם על פיהם. א"כ אנו רוצים להוציא הממון בחזרה. אז שוב החזקת ממון מסייע לראשונים לכן באמת המה נאמנים ופטורים. ואין כאן קו' והבן. ועיין בקונטרסי בס' צבי לצדיק (דף מ"ה):
ולפ"ז כאן בעדים שמעידין לפטור את הנתבע מה שאינם משלמין משום דהוי כאשר עשה. הוא משום שהאמת הוא כעדותם וא"כ לא שייך להקשות דהוי עדות שאאילה"ז. דדוקא באם אין יכולין להזימם. ועי"ז יהי' נגלה למפרע שאינם נאמנים משום דאין יראים להגיד שקר אז לא הוי עדות. אבל כאן מה שלא נוכל להזימם הוא מטעם שאנו מחזיקים אותם לכשרים. א"כ אין לומר בשביל זה שאנו מחזיקים אותם לנאמנים זאת עוד יגרע כוחם שלא יהיו נאמנים. והוא סברא ישרה ת"ל. וראי' לסברא זו מצאתי בחידושי הרמב"ן הנקראים שלש שיטות (דפוס זאלקווא שנת תקפ"ה) במכות (דף ד') וז"ל והגאונים פירשו באו אחרים והזימום לאלו שהוזמו זוממין, ואפילו מאה אלו מזימין לאלו ואלו לאלו כולן נהרגין. כלומר אותן שהזמה חלה עליהן. זה פי' הראשונים ז"ל וכן מצאתי אני מפורש בדבריהם, ואע"פ וכו' וא"ק ר' יהודה דקאמר אין מקבלין הזמה של כת ד' א"כ כת ג' נמי עדותן בטילה. לפי שאין אתה יכול להזימם. וכת ב' נמי אינם בזוממי זוממין וכו' וי"ל שאני התם דלא מקיימי עלייהו הזמה. אע"ג דאיתני סביראי אבל הכא משום חששא בעלמא הוא דמבטלין סהדותא. ואילו ידעי דקושטא קאמרי מקיימא עלייהו הזמה. אלא דכיון דמבלבלא סהדותא כולי האי מבטלינן לכולהו למפרע עכ"ל:
יד) ודבורני שבלומדי בבחרותי בישיבת אדמו"ר הגאון נזר הקודש ציסו"ע מו"ה זאב נחום זצ"ל אבד"ק ביאלא דליטא אמר לי שראה בילדותו באיזה רמב"ן סברא זו. ולא זכר מקומו. והוא ז"ל הסביר התי' דעשאאילה"ז דלא הוי עדות היינו דוקא היכא דמאמינים להמזימים. כגון בטריפה שהרג דמאמינים למזימים. רק שאין אנו יכולין לעשות בהם דין הזמה משום דגברא קטילא כו'. אבל כאן שאין אנו מאמינים למזימים משום הטעם דאיסטטית ולא נתודע כלל אם העידו שקר אם לאו. זה לא נקרא עדות שאאילה"ז. לכן אף שאין שאר הכתות נהרגין. מ"מ כת ראשונה נהרגת ולא הוי עדות שאאילה"ז. ואנכי ת"ל זכיתי לראות דברי קדשו של הרמב"ן ז"ל שם. ועיין בהרי"ף מכות שם, ובתוס' רי"ד (ב"ק דפ"ג ע"ב). ולפ"ז כש"כ במקום שבאמת מאמינים לראשונים. ומצד הנאמנות שלהם אין עושין בהם דין הזמה. בודאי אין לומר שלא יהיו נאמנים משום שלא נוכל להזימם והבן: והנה בהבדל שבין הכחשה והזמה איתא בטור (חו"מ סי' ל"ח) דהכחשה הוה בגוף העדות ומה חזית דציית להני כו' אבל הזמה הוי כאילו העידו על גופן של עדים והראשונים נעשו בעלי דברים וכאילו העידו עליהם שחיללו את השבת שנאמנים ע"ש. וכ"כ הבחיי פ' שופטים. ועיין בשו"ת מהרי"ט שם.
וברמב"ן שופטים. ופי' המשניות להרמב"ם ריש מכות. ועיין לח"מ פי"ח מה' עדות. ובשו"ת דברי יעקב סי' כ"ב. א"כ י"ל דזאת היא באמת סברת הרמב"ם בהא דהכחשה והזמה דאם הם בהדי הדדי א"כ הוי גם עדותם של האחרונים נגד עדותם של הראשונים מצד ההכחשה א"כ מה חזית. ובאמת הראשונים נאמנים וחשיב הכחשה ולא הזמה. ולפ"ז לא קשה כל הקושיות הנ"ל דהוי עדות שאאי"ל בהא דפלוני רבעני ושנ"ע וכדומה. דהא מה שלא נעשה בהם דין הזמה הוא מטעם נאמנות דידהו ואין לומר בשביל זה שיגרע כח עדותם מצד שאאי"ל וכנ"ל:
טו) ובדרך זה אמרתי תה"ל ליישב קושית תוס' כתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה אין נאמנין דליהימנו במיגו דאי בעי אמרי פרוע. דהנה הפנ"י כ' לפרש הא דא"ל רבא כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וז"ל ולכאורה הי' נ"ל דהא דלא מהימנו, אח"כ לומר אנוסין הייינו מחמת נפשות משום דהוי עשאאילה"ז שאם יבואו עדים ויאמרו עמנו הייתם בשעה שאומרים שחתמו באונס א"כ ל"ש כאן תורת הזמה שיתחייבו לשלם להמלוה דאדרבה בהאי הזמה נתבטלה חתימתן לגמרי שהרי הוזמו שלא היו באותו זמן במקום החתימה.
אלא דלשון הש"ס דקאמר כיון שהגיד שאחו"מ לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל. אבל דבריו תמוהין דאם כד"ק שבאנוסין היינו א"נ משום דאאילה"ז א"כ הא דאמרינן לקמן האומר שטר אמנה הוא זה א"נ. ופריך הגמ' דקאמר מאן וכו' אי דקאמרי עדים אי כת"י וכו' אמאי לא מהימני ולהפנ"י מה פריך הא לא הוי עדות משום דאאילה"ז. וכן קשה לקמן גבי מודעא היו דברינו דנאמנים למר בר"א. וכן בתנאי היו דברינו דאר"נ לקמן דנאמנים הא הו"ל אאילה"ז. ומצאתי בס' אה"צ שם שהעיר בזה על הפנ"י. אכן לדברינו הנ"ל אין זה ענין לעדות שאאילה"ז וליתא גם לסברת הפ"י ז"ל דאיך נאמר שאין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות משום שאאילה"ז. כיון דבהא דאינם בהזמה יתברר יותר שאמת הוא דהשטר פסול. דכמו שהמה רוצים לפסול שטרו של המלוה ע"י שאומרים אנוסים היינו. כן ע"י ההזמה נצמח ג"כ שלא חתמו השטר כלל ובודאי שאין הלוה חייב כלל למלוה. ודוקא באם עדים רוצים לחייב או להפסיד לאחד וע"י הזמה יתוודע שרצו לחייבו ולהפסידו בחנם. כי באמת אינו חייב כלל. ובאם לא יהיו העדים בהזמה שפיר יש לחוש ששקר המה מעידין שאין מפחדין מפני הזמה. אבל כאן אדרבה ע"י המזימין יתברר שאמת דבריהם שהשטר פסול. והא דלא יתחייבו בהזמה לשלם להמלוה הוא מפני שגם לדברי המזימין אין מגיע להמלוה כלום. ולמה ישלמו בדין הזמה כיון שלא רצו ולא זממו להפסידו בחנם. ולפ"ז מיושב קו' התוס' דליהימנו במגו דפרוע. ז"א דטוב להם לומר אנוסים היינו דאינם מתיראים מהזמה דל"ש הזמה כנ"ל. אבל יראים לומר פרוע שמא יזומו וצריכין לשלם על שרצו להפסידו למלוה. אף שיוכלו לומר דא"י באיזה יום פרע מ"מ שמא ידעו בעצמם שכל זמן ההלואה לא היו בביתם והיו עם אנשים ביחד בדרך למרחוק באופן שיוכלו להזימם ולומר עמנו הייתם כל זמן ההלואה עד היום. ולכן ל"ה מיגו והבן:
טז) באופן אחר יש לתרץ פסק הרמב"ם ז"ל הנ"ל עפ"י ש"ס סנהדרין (דמ"א) בעידי נערה המאורסה דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו. וי"ל דזאת היא סברת הרמב"ם דהוי הכחשה משום דאינם בזוממי זוממין. דהא אם יבוא כת שלישית ויזימו כת שני' יוכלו כת שני' לתרץ א"ע דלא הי' כוונתם להזים את הראשונים רק להכחישם והראי' שאמרו גם הכחשה. וממילא אינם יכולים להזים הראשונים. והנה רש"י סנהדרין (דף ע"ח) כ' דרבא דסובר עד זומם חידוש הוא א"צ להיות בזוממי זוממין. אף דיכול להזימה בעינן גם לרבא כמבואר שם בש"ס. א"כ הרמב"ם לשיטתו דפוסק כאביי דע"ז לאו חידוש וצריך שיוכל להיות בזו"ז ולכך הכחוה"ז כאחת אינם בכלל מזימין. אבל לרבא באמת נחשב הזמה. ומחייבין כת הראשונה אף שלא יוכל להזים כת שלישית ל"ל בה וממילא בשליח נעשה עד דהוא רבא אר"נ. ובב"ב הוא תי' רבא ולשיטתו ניחא. וי"ל דגם ר' יוסף בפלוני רבעני סובר עד זומם חידוש הוא. רק צריך להבין פסק הש"ע ודו"ק. ועיין בס' שמן הטוב (דף ע"ב):
יז) ובמשך הימים הי' בביתי חתני הרב הגאון הג' וכו' כש"ת מ' אברהם נתן עלבערג שליט"א אבד"ק בלאשקי וראה קונטריסי מימי ילדותי ורשם על הגליון הערות הללו:
התמי' של חותני הגאון האדיר שליט"א על דברי רש"י בזבחים (ל"ה) עצומה מאוד. ובאמת שלא כל רש"י לבד קשה אלא דכל הקושיות תקשי ג"כ לרבינו הרע"ב בזבחים (פ"ב מ"ה) שכ' ג"כ כלשון פרש"י ז"ל. והנני מוסיף להפליא ג"כ על פירש"י הנ"ל מש"ס חולין (סוף ד"צ ע"א) אלא הכא במבכרת עסקינן דברחם קדוש וע"ש בפירש"י כגון בכור ממנ"פ כו' ובתוס' שם. הרי בהדיא מתניתין דתנן התם ובמוקדשין ואפ"ה מוקי לה הגמ' בבכור שהוא זכר:
וראיתי במכתבו השני מ"ש ליישב הגמ' לעיל (פ"ט ע"ב) דפריך מוקדשין פשיטא ולא משני דקמ"ל בעולה ונרבע דרבי דל"ל בעולה שהוא זכר עכ"ד. ותמיהני שלא הרגיש דאדרבה מסוגיא זו מוכח להיפך מדברי רש"י ז"ל והרע"ב הנ"ל. האומנם לכאורה גם אני רציתי להביא ראי' מזה נגד דברי המנקר שהביא הכו"פ (בסי' ס"ה) דגיד אינו רק בזכרים ולא בנקיבות. ומ"ש הכו"פ לדחות דבריו מהסמ"ג שכ' דנוהג בזו"נ כבר תפס עליו החת"ס (חיו"ד סי' ס"ט). ועי' בשו"ת טוטו"ד (מהד"ק סי' ק') מה שנדחק בזה. ולפ"ד רש"י ז"ל הרי לכאורה ראי' גלוי' ומפורשת כהכו"פ שישנו גם בנקיבות שהרי תנן מוקדשין ומוקדשין ל"ה רק נקיבות. אבל אדרבה הלא דברי רש"י ז"ל תמוהין מסוגי' דהכא. דא"כ איך מוקי לי' מתני' בבכור. אם שבלא"ה דברי חכמים קיימים כמ"ש בהגהות וביאורים שבסו"ס בה"ג וז"ל:
לשוא הרעיש התולדת אדם לחשוב גאון האחרונים הכו"פ וכו' ושוי' להכו"פ טועה בשגיאה כזה. מעתה יראה הרואה כי בכו"פ צ"ל "סה"ג" וכוונתו ע"ז הספר ה"ג דהיינו רבינו הבה"ג ז"ל וכן יש להוכיח כדברי רבינו הכו"פ מדברי רש"י ז"ל על דברי הגמ' שם ל"ש אלא קדשים הנאכלין. ופרש"י חטאת ואשם ושלמים עכ"ל. אע"ג דחטאת היא נקיבה. הרי שבנקיבה ג"כ יש איסור גיד. וכן מבואר להדיא בתוס' שם (ס"ט ע"א) ד"ה א"ד במש"כ דלאו דוקא תרי איסורי דאיכא נמי איסור גיה"נ הרי דחשיב כל בהמה קאתי' גם מאיסורא דחלב ודם וגיה"נ ממעי אמו. הרי בהדיא שגם בנקיבה יש איסור גיה"נ גם מדברי הגמ' שם (ד"צ) וריו"ח אמר אחד קדשים הנאכלין ואחד קדשים שאינן נאכלין. ופרש"י עולה ע"ש. הרי מפורש ג"כ דעולה שהוא זכר ג"כ בכלל מוקדשין דתני במשנה. אכן לפענ"ד נראה דלק"מ דבזבחים (דל"ה שם) תנן השוחט את הזבח דבר כו' השוחט את הזבח לאכול כו' השוחט את המוקדשין כו' וע"ז כ' רש"י ז"ל כל היכא דנקיט האי לישנא מיירי בנקיבות עכ"ל. כלומר מדפלגינהו לתרי לישני דרישא דמתני' תנינן זבח ואח"כ שינה התנא לשונו ותני מוקדשין בזה אשמעינן דעכשיו מיירי בנקיבות ולא זבח שהוא שם הכולל לכל הקרבנות כדקתני בתחלה (עי' תוי"ט ריש זבחים). אבל לעולם כ"ה דקתני מוקדשין סתם בודאי כולל בין זכרים ובין נקיבות וכל הקושיות לק"מ:
יח) קושית חותני הגאון האמיתי שליט"א בסנהדרין היא קושי' נחמדה. אבל י"ל בפשיטות דר"ש לשיטתו דאמר ביבמות (ס' ע"ב) קברי עכו"ם אין מטמאין באהל דאתם קרויים אדם ולא עכו"ם עיי"ש. א"כ לשיטתו בודאי ס"ל כשיטת ר"ת בכתובות (ג' ע"ב) בד"ה ולדרוש דביאת עכו"ם הויא כבהמה ואינו עושה זונה. א"כ לשיטתו שפיר צריך קרא בפנוי' הנבעלת לעכו"ם דזונה ל"ה שהרי ביאתו כביאת בהמה כמ"ש ר"ת.
אבל בתולה מ"מ לא הויא ולכך שפיר צריך קרא והוא אשה בבתולי' יקח וז"פ וברור עכ"ל חתני הג' שליט"א:
יט) והנה כהיום שנתתי בדפוס ת"ל. הנני להוסיף ממש"כ בחידושי בענין זה. איתא במכות (ד"ב ע"א) כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים וכו' עיי"ש:
וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו שם וז"ל ואע"ג דמפסדי. להו תרומה ושאר מתנות כהונה וטעמא דלא משלמי להו איבעית אימא משום דהאי פסידא לא ברי הזיקא וגרמא בעלמא הוא דכותה בעלמא פטור דמי יימר דיהבו להו מתנות כהונה דהא טובת הנאה לבעלים וכו' ומסתמא רחמנא כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכדפי' מורנו המובהק הרא"ה ורבי' ז"ל עכ"ל: והנה לפי סברא זאת דלא אמרינן כאשר זמם לגרום יש לפשוט ספיקו של הקצה"ח בסי' ל"ח אי אמרינן גבי ע"א דין הזמה היכי דע"י עדותו בא לחיוב ממון כגון בטוען א"י עיי"ש. ולפי זה בוודאי אינו בדין הזמה דהא באמת בא רק לחייב שבועה ואם כי נתחייב ממון ע"י טענתו א"י לזה הוי רק גורם. שוב ראיתי לש"ב בשו"ת שואל ומשיב מהד"ב ח"ב סי' נ"ט שכתב כן על ספיקו של הקצה"ח והנני שש שכוונתי לדברי הגדול בעזה"ש: גם יש ליישב קושי' התוס' מכות (דף ג' ע"א) ד"ה מעידין שהקשו ולחייבו שאר כסות דהא מפסידין לאשה עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דהוי רק גורם. גם מה שהקשה רש"י שם שאף נכסי מלוג הי' מפסידין אותו בעדותן ג"כ ניחא דהא הוי רק זמם לגרום דעיקר עדותן הי' לחייבו כתובה. ואולי דזאת באמת כוונת רש"י ז"ל שם בדברי קדשו וז"ל דיכולין לומר אנו לא העדנו אלא על כתובתה עיי"ש. אכן הרא"ש ז"ל כ' בסי' א' וז"ל שיכולין לומר לא ידענו שהי' לה נכסי מלוג עכ"ל. משמע דלא תי' כסברת הריטב"א ז"ל דלא אמרינן זמם לגרום:
כ) והנה לפי סברת הריטב"א דלא אמרינן כאשר זמם לגרום וכן לפי דברי רש"י כיון שלא הי' כוונתם רק לכתובה אינם משלמין על הא דנכסי מלוג שהי'. אגב יש לי לפשוט מה שנסתפקתי והובא בשמי בשו"ת עץ החיים ח"א סי' י"ד בהא דאם עדים העידו שטבח ומכר ואח"כ באו עדים שגנב זאת וא"כ ע"י עדותם נתחייב בדו"ה כיון שמקודם שידעו שגנב אז יכולין לומר ששלו טבח ומכר ואח"כ באו עדים והזימו העדי גניבה אם חייבין לשלם רק כמו שרצו להפסידו שנים או שנאמר כיון שע"י עדותם הי' משלם דו"ה לכן מחייבין המה ג"כ דו"ה. ולהנ"ל מבואר כיון דבאמת לא הי' עדותן רק שגנב אם כי עי"ז הי' מפסיד ג"כ מטבח ומכר עכ"ז הוי רק גרם ועוד הוא קו' מהא דרש"י והריטב"א כיון שבאמת הא דטביחה ומכירה הי' מעדים אחרים ורק ע"י עדותם גרמו לשלם גם דו"ה והבן. שוב ראיתי בירושלמי ב"ק פ' מרובה בסוגיא דהזמה שמביא דברי עיי"ש א"כ הוא לכאורה נגד הרש"י והריטב"א והבן:
כא) ובסוגיא ד "העדים שאמרו"בכתובות (די"ח ע"ב) כתבתי בתוס' ד"ה מחמת נפשות וכו' וא"ת וכו' ליהימנו במיגו דאמרו אנוסים מחמת נפשות וכו' וי"ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו עיי"ש. ומקשים העולם על רב"ח דקאמר דכשאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים. דלפי מאי דפסקינן (בש"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז) דחייבים העדים לשלם ללוה דלגבי עצמם נאמנים שהיו אנוסים מחמת ממון. וא"כ חייבו את הלוה לשלם ממון שלא לוה באמת. א"כ קשה קושי' התוס' הנ"ל דליהימנו מ"מ במיגו דמחמת נפשות.
ותירוצם דבשני עדים לא אמרינן מיגו לא שייך הכא דהשתא הוי כאן לאפטורי מממון ואמרינן שפיר מיגו. וכדכתבו בתוס' דקידושין (דף מ"ג ע"ב) בסוגיא דשליח נעשה עד בד"ה והשתא עיי"ש. וראיתי בס' שער יהודא שמביא קושיא זו ותירץ עפ"י מש"כ בתוס' שיש להם מיגו דפרוע א"כ יכולים לפטור עצמם בשני דברים או במיגו דפרוע או באנוסים היו מחמת נפשות. ולכך לא יפול לשניהם בלבן לומר דבר אחד כי זה יפטור עצמו במיגו דפרוע והשני יפול בדעתו לומר אנוס הייתי מחמת נפשות ולק"מ עכ"ל:
אבל לענ"ד ליתא לתירוצו וכאשר אבאר. דהנה מקשים האחרונים בתוס' הנ"ל שכתבו לתרץ דלא אמרינן מיגו דאנוסים היינו מחמת נפשות משום דאנוסים היינו מ"נ לא שכיח. ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו. וקשה דבתירוץ הראשון דכוונתם לתרץ אף אי אמרינן מיגו בשנים כמ"ש הפ"י לעיל דדעת רש"י באמת כן הוא דאמרינן מיגו בשנים וא"כ לא הועילו כלום בתי' זה דאכתי תקשה לרב"ה דליהימנינהו אנוסים מחמת ממין במיגו דאי בעי אמרו פרוס הוא כקושי' התוס' לעיל בד"ה א"נ. ואי אמרינן מיגו בשנים א"כ אין לנו רק השני תירוצים דתי' בתוס' לעיל. או דהו מיגו במקום עדים. או דלא מהני מיגו משום דהו"ל חוזרין ומגידין. ולפי הס"ד דרב"ח השתא ליכא למימר השני תירוצים הנ"ל דמה שתי' דהוי מיגו במקום עדים כוונתן דהוי אנן סהדי דהעדים שחתמו על השטר הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד והיינו דר"ל, ולפי פשט הסוגיא הא רמב"ח בס"ד לא הוי ס"ל הך דר"ל. וכן תי' דחוזרים ומגידין לא הוי ס"ל לרמב"ח. וא"כ אין לנו שום תירוץ על קושיא זו לרב"ח וא"כ מה הועילו בתירוץ הא'. עיין בס' אהבת ציון בחי' כתובות שם:
איברא דחשבתי לתרץ דבאמת ס"ל לרמב"ח ג"כ הא דר"ל וכן הא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכל פלוגתתם דרמב"ח ורבא תלי' בזה. דהא בפני יהושע בשמעתין הקשה על הא דקאמר רבא כיון שהגיד שוב וכו' וז"ל ויש לי בזה מקום עיון דנהי דילפינן מקרא דאין חוזר ומגיד דילמא היינו היכא שסותרין לגמרי עדות הראשונה בלא אמתלא. אבל היכא דאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות שיש כאן אמתלא מנ"ל דלא מהימנו ואי אנוסים היו מחמת נפשות מה הוי להם למיעבד. דהא אפילו במודעה היו דברינו אמרינן לקמן דמהימנו ולא מיקרי חוזר ומגיד כיון דניתן לכתוב. והכי נמי כיון דאנוסים מחמת נפשות היו ע"כ ניתן לכתוב. מיהו לפירוש הר"ן ז"ל בההוא דמודעה ניתן לכתוב אתי שפיר. אבל לפירש"י ותוס' קשה. מיהו התוס' ב"ב (דף מ"ח) כתבו דבמודעא נמי היכי דכתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו מר בר"א מודה דאין נאמנים עיי"ש. ויש ליישב ולחלק וכו' עיי"ש א"כ י"ל דגם רמב"ח ס"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וגם הא דר"ל דעדים החתומים על השטר וכו' רק דמשום סברא זו דקושיות הפני יהושע סובר דהכא נאמנים דאין זה מיקרי חוזר ומגיד כיון דאמרו אנוסים היינו והוי כאמתלא. ורבא סובר דאפ"ה הוי כחוזר ומגיד. ושוב יש לתרץ גם אליבא דרמב"ח דלא מהימנו במיגו דפרוע כתירוצים שבתוס' הנ"ל. אכן אכתי יקשה לפימש"כ זקיני ההפלאה ז"ל דהך תירוץ בתוס' דהוי מיגו במקום עדים ל"ש רק אי אמרינן דאינו חוזר ומגיד ועיין בזה בס' אהבת ציון:
כב) אכן יש ליישב בהקדם מש"כ בס' פ"י ד"ה אין נאמנים וז"ל: הכא ליכא לאקשויי דליהימנו במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה דהרי כ' התוס' לקמן בשמעתין דמתניתין ע"כ לא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו וא"כ טוען מזויף הוא ולא לוה כלל א"כ אפילו היו אומרים העדים שפרוע הוא לא היו מהימני דהא קיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואפילו מייתי סהדי דפרעו לא מהימן כדאיתא בשבועות (דף מ"ח ע"ב). ונראה דוחק לומר דהתוס' כאן מקשה לפירש"י דשמעתין בסמוך שמפרש דהכא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו דא"כ הו"ל לפרש דלפירש"י מקשה. ועוד דלקמן בסמוך אפרש דלפירש"י נמי ע"כ לא איירי מתניתין שהלוה מודה. וכבר עלה בלבי ליישב בדרכים אחרים אלא שלא ישרו בעיני. לכך נראה עיקר שהתוס' סברו כשיטת הרשב"א ז"ל שהובא בהגהות ש"ע חו"מ (סי' פ"ב) דבטוען הלוה מזוייף הוא לא הוי כאומר לא לויתי ודלא כסברא הראשונה שהביא בהג"ה שם דטענת מזוייף הוי כאומר לא לויתי. וכבר כתב הש"ך (בסי' ס"ט סק"י) שרוב הפוסקים סוברים כשיטת הרשב"א ז"ל עיי"ש ואע"ג דאכתי הוי מצי לאוקמי מתניתין שאומר הלוה מזוייף הוא ולא לויתי כלל דבכה"ג כ"ע מודו דכאומר לא פרעתי דמי מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר ודו"ק עכל"ק:
א"כ לפי"ז מיושב שפיר אליבא דרמב"ח קושי' הנ"ל דיהיו נאמנים במיגו דפרוע. ולהנ"ל ניחא דאליבא דרמב"ח דליכא תירוצים שבתוס' שוב נוכל לתרץ כגון דהלוה אימר מזוייף הוא ולא לויתי כלל דבכה"ג כ"ע מודי דכאומר לא פרעתי דמי וליכא מיגו דפרוע. דהא גם על התוס' הי' קשה למה לא מתרצו הכי והתי' הי' רק דבלא"ה משני התוס' שפיר אבל לרמב"ח דלית לן תירוצים שבתוס' שפיר יש לומר דכל עיקר הקושיא ממיגו דפרוע ליתא כנ"ל ופשוט:
ועד"ז ראיתי בס' אהבת ציון שם שתי' קושיא דלרמב"ח ליהימנו במיגו דפרוע ותי' ג"כ בהקדם קושית הפ"י דליכא מיגו דפרוע משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ותי' וז"ל:
ומה שנראה ליישב קושי' הפ"י דהנה התוס' הקשו לקמן ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע. דיהיו נאמנים דאנוסים היו ולא מחמת ממון מטעם פלגינן דיבורא. וי"ל כיון דקיום שטרות דרבנן לא אמרינן פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר עיי"ש:
והנה התוס' לקמן (דכ"ח ע"א) בד"ה קיום שטרות דרבנן כ' בשם ר"י דהא דקיום שטרות דרבנן היינו דוקא בטוען הלוה פרעתי ומודה בשטר שכתבו. אבל אם טוען הלוה מזוייף צריך קיום מדאורייתא ועיי"ש. וכן הוא דעת רבינו אביגדור כהן (עיין ש"ך סי' מ"ו סק"י) באורך. א"כ לפי"ז שפיר הקשו התוס' דליהימנו במיגו דפרוע. ואין לומר דמיירי דטוען הלוה מזוייף דא"כ צריך קיום מדאורייתא ותקשי קושית, התוס' דנימא באנוסים היינו מחמת ממון דפלגינן דיבורא כיון דצריך קיום דאורייתא וע"כ דלא מיירי מתניתין בטוען הלוה מזוייף ומיירי שאינו לפנינו ושפיר הקשו ודו"ק:
אכן כל זה לדידן שפיר הקשו התוס'. אכן לרמב"ח בס"ד דהוי סבירא לי' דאנוסים היינו מחמת ממון באמת נאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר. א"כ קושית התוס' מעיקרא לא קשה מידי די"ל דמשנתינו מיירי בטוען הלוה מזוייף כקושית הפ"י ולדידי' לא קשה דנימא פלגינן דיבורא כיון דקיום שטרות דאורייתא. ז"א דבאין כתב ידם יוצא ממקום אחר הא באמת נאמנים. ואי בכתב ידם יוצא ממקום אחר והוא מקוים א"כ ודאי לא אמרינן פלגינן דיבורא לפסול שטר מקוים., גם הא בלא"ה י"ל דתוס' לא הקשו דנימא פלגינן דיבורא רק לרבא לטעמי' דס"ל כן. אבל רמב"ח יש לומר דס"ל כר' יוסף בסנהדרין דלא אמרינן פלגינן דיבורא א"כ קושית התוס' דליהימנינהו במיגו דפרוע לא קשה רק אליבא דידן. אבל לרמב"ח אין כאן קושי' וא"ש עכ"ל ולפי"ז ליתא לתירוץ השער יהודא הנ"ל על קושית העולם הנ"ל דכאן לא אמרינן מיגו בשנים אף לפטור מממון כיון דיש עוד דרך ואופן לפטור מממון במיגו דפרוע. ז"א דהא ע"כ מוכרחין אנו לומר אליבא דתוס' דלרמב"ח ליכא מיגו דפרוע או משום דמיירי דטוען הלוה מזוייף ולא לויתי. או משום דלרמב"ח דלית לי' פלגינן דיבורא שוב י"ל דטוען מזוייף אף דבטוען מזוייף הוי קיום שטרות דאורייתא כנ"ל ובטוען מזוייף לבד הוי כאומר לא לויתי. כן מוכרחין אנו לומר לפי תירוצם הראשון דמחמת נפשות לא שכיח. וא"כ מה זה שתירצו שוב בתי' השני דהוי מיגו בשנים כיון דהוי לפטור מממון דרק באופן זה יש להם עצה לפטור מממון דהא אין עוד מיגו דפרוע כנ"ל:
אכן לעד"נ ליישב קושית העולם די"ל הא דכתבו (בתוס': קידושין דמ"ג) דלפטור מממון אמרינן מיגו בשנים דוקא באם אינו משים עצמו רשע. אבל כאן דמשים עצמו רשע אולי לא אמרינן מיגו בשנים, גם לפטור עצמו מממון דכל עיקר קושית התוס' דיהיו נאמנים מחמת ממון במיגו דמחמת נפשות אף דהוי משים עצמו רשע. וע"ז מביאין בתוס' דגם ברישא אמרינן מיגו אף דמשים עצמו רשע. וע"ז תי' דהא דחזינן דאמרינן משים עצמו רשע במיגו. דוקא מיגו בשנים דאי בעי שתקי דהוי רק כמיגו בחד. וכמו שמפרש הפני יהושע בד"ה בא"ד. ועוד דבשנים לא אמרינן מיגו וברישא נאמנים משום דאי בעי שתקי עכ"ל. נראה לי דהטעם דבשנים לא אמרינן מיגו היינו כמ"ש התוס' לקמן בדף הסמוך ע"ב דאין אדם יודע מה שבלב חבירו מש"ה לא הוי הכא מיגו דאי בעי הוי אמרו פרוע הוא דכל אחד מהעדים סובר שמא חברי לא יאמר דהוא פרוע וע"א בפרעון לא מהני מידי מה שאין כן ברישא לענין אי בעי שתקי הוי שפיר מיגו שהרי אם ישתוק אחד מהם אף אם יקיים חברו השטר אפ"ה לא הוי קיום דשטר בע"א לא מהני כנ"ל עכ"ל פ"י. א"כ יוצא מדברי קדשו של הפני יהושע דהא דאמרינן מיגו דאי בעו שתקי בשנים משים דלא בעינן שניהם רק סגי בחד וא"כ הוי ברישא מיגו בחד וזאת דוקא מצינן דאמרינן במשום עצמו רשע אבל כאן דהוי מיגו בשנים לא אמרינן במשום עצמו רשע אבל בקידושין לא הוי במשום עצמו רשע והבן. שוב ראיתי לש"ב הגאון מליסא ז"ל בספרו בית יעקב חי' כתובות שמקשה ג"כ קושית העולם ע"ש:
ובגוף קושית התוס' בד"ה אין נאמנים שהקשו דליהימנו במיגו דאי בעי אמרי פרוע. נ"ל ליישב בעזהשי"ת דהנה הפני יהושע כתב לפרש הא דא"ל רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וז"ל ולכאורה הי' נ"ל דהא דלא מהימני אח"כ לומר אנוסים היינו מחמת נפשות היינו משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן שאם יבואו עדים ויאמרו עמנו הייתם בשעה שאומרים שחתמו באונס א"כ לא שייך כאן תורת הזמה שיתחייבו לשלם להמלוה דאדרבה בהאי הזמה נתבטלה חתימתן לגמרי שהרי הוזמו שלא הי' באותו זמן במקום החתימה. אלא דלשון דקאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל:
אבל לכאורה דבריו תמוהים דאם כדבריו שבאנוסים היינו. היינו טעמא דאין נאמנים משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן א"כ הא דאמרינן לקמן האומר שטר אמנה הוא זה אין נאמן. ופריך הגמ' דקאמר מאן אי דקאמרי עדים. אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דאין נאמנים. ואי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני. ולדברי הגאון פ"י מאי פריך הא ודאי לא הוי עדות משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. וכן קשה לקמן גבי מודעה היו דברינו דנאמנים למר ב"ר אשי וכן בתנאי היו דברינו ולא קיים התנאי דאמר ר"נ לקמן דנאמנים הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימן. ואין לומר דשם הוי הטעם משום דקיי"ל דבדיני ממונות אין צריך דרישה וחקירה משום נעילת דלת ואין צריך עדות שאתה יכול להזימה וזהו רק מתקנת חכמים מה שאין כן כאן שאנו דנין על דין תורה דאמרה תורה אינו חוזר ומגיד משום דחדא הגדה כתובה וכפירש"י ובזה שפיר נימא כפירוש הגאון פני יהושע משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה אבל זה אינו לשיטת הש"ך (בחו"מ סי' ל"ג סקט"ז) דגם בדיני ממונות בעינן עדות שאתה יכול להזימה עיי"ש ובתומים שם. שוב מצאתי בס' אה"צ שם שהעיר בזה על הגאון פ"י ז"ל וששתי כי כוונתי לדבריו:
כג) אכן נלענ"ד דאין זה ענין לעדות שאי אתה יכול להזימה בהקדם מה שראיתי בילדותי בלומדי לפני אדמו"ר הגאון קדוש ישראל מו"ה זאב נחום זצ"ל אבד"ק ביאלא דליטא בכתי"ק בסוגיא דהזמה שתירץ קושית דו"ז הגאון רשכבה"ג מוהר"ר חיים יונה תאומים בקונטרס רח"י שהקשה על הרמב"ם ז"ל פי"ח מה' עדות ה"ב דסובר בהכחשה בהדי הזמה לא הוי הזמה רק הכחשה.
מהא דפלוני רבעני לאונסי דהוא ואחר מצטרפין להרגו. ולדעת הרמב"ם איך מהני עדותם להורגו הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אם יוזמו אותם יהי' גם הכחשה בגוף המעשה. דהא הבעל דבר הוא העד:
וכן מה שהקשה זקיני הגאון רשכבה"ג במקנה קידושין (דף מ"ג) משליח נעשה עד והלא הוי הכחשה בהדי הזמה כיון דהעד הוא השליח והוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ועיין בשו"ת פרי תבואה ח"ב סי' נ"ד שמביא קושיא זו בשם אחיו הוא זקיני הגאון רשכבה"ג הרבי ר'
שמעלקא אבד"ק ניקולשבורג זצלה"ה. ועיין בזה בס' נזיר השם לזקיני זצ"ל. ועי' בשו"ת דברי חיים חחו"מ סי' י"א קושית גיסו הרה"ג ר' יחיאל מאיר מפלונסק ותירוצו:
ותירץ אדמו"ר זצ"ל עפ"י מה שראה בילדותו בליקוטים מהרמב"ן שהקשה על פירוש הגאונים מביאם הרי"ף מכות (דף ד') באו אחרים והזימום. באו אחרים והזימום. ר"י אומר איסטטית הוא זו ואינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד. ופירשו הגאונים באו אחרים וכו' היינו שהשני' הזימו לראשונה ושלישית לשני' ורביעית לשלישית וכן כולם. והקשה הרמב"ן ז"ל הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אם השלישית הוי איסטטית ולא יהרוגו וממילא גם כת השני' לא יהרגו דהא לא יוכל להזימן ואמאי אמר ר"י דכת הראשונה נהרגת דהא ממילא אם כת השני' לא יהרגו גם כת הראשונה לא יהרגו. דהא לא יוכל להזימן ואינו בזוממי זוממין. ותירץ הרמב"ן ז"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות. היינו דוקא היכי דמאמינים להמזימים. כגון בטריפה שהרג דמאמינים למזימים. רק שאין אנו יכולין לעשות בהם דין הזמה. אבל כאן שאין אנו מאמינים למזימים ולא נתוודע כלל אם העידו שקר אם לאו זה לא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. רק היכי דנתוודע שהעידו שקר. ולפי סברא הנפלאה הזאת לא קשה קושיות הנ"ל. והוא כלל גדול בדין זה. עכתד"ק אדמו"ר זצלה"ה. וגם אמר לנו אשר מעת שראה בילדותו את ליקוטי הרמב"ן הנ"ל על מכות לא זכה עוד לראותו ולדעת מקומו ברמב"ן איה. ואנכי זכיתי לראות בביהמ"ד דק"ק קראסניבראד בהיותי אב"ד שמה. את הספר חידושי הרמב"ן הנקראים שלש שיטות דפוס זאלקאווא שנת תקפ"ח ומצאתי שמה אלה הדברים אשר העתקתי אותם לי אות באות לעיל ע"ש. ובודאי לדברי הרמב"ן אלו כוון אדמו"ר הגה"ק זי"ע אשר פירש בכוונתו דדוקא היכא דיש לחוש שעל ידי שאי אתה יכול להזימה אז יאמרו שקר כיון שלא יפחדו מהזמה. אז לא הוי עדות כמו בטריפה שהרג דאף דמאמינים לכת שני' אפ"ה אין עושים להם כדין הזמה כיון דעל טריפה העידו א"כ י"ל דהראשונים אומרים שקר כיון דאי אתה יכול להזימם. אבל כאן באיסטטית הא דאין מקיימין דין הזמה בכת שני' הוא משום דאמרינן איסטטית הוא זו הכת השלישית. וא"כ אדרבה בזאת אנו מחזיקין הכת שני' שאומרים אמת והא דלא מקיימין בהם הזמה הוא משום דכת שלישית אומרים שקר. ואיך לא תהי' הכת שני' נאמנים להרוג את הכת ראשונה כיון דהא דאין עושין בהן הזמה הוא משום דחשבינן שהמה אומרים אמת כנ"ל. ולפי"ז ליתא גם לסברת הפני יהושע כאן דאיך נחשוב אותם לעדות שאי אתה יכול להזימה ולומר שאין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות. כיון דבהא דאינם בהזמה יתברר עוד יותר שאמת הוא דהשטר פסול. דכמו שהמה רוצים לפסול שטרו של המלוה ע"י שאומרים אנוסים היינו כן ע"י ההזמה נצמח ג"כ שלא חתמו השטר כלל ובודאי שאין הלוה חייב כלל להמלוה. ודוקא באם עדים רוצים לחייב או להפסיד לאחד וע"י ההזמה יצמח שרצו לחייבו ולהפסידו בחנם כי באמת אינו חייב כלל. ובאם לא יהי' העדים בהזמה אז שפיר יש לחוש ששקר דוברים כיון שאינם מפחדים מפני הזמה. אבל כאן אין לומר שכיון דאינם בתורת הזמה ואינם מפחדים מפני המזימין עי"ז שקר דבריהם דהלא אדרבא גם ע"י המזימין יתברר שאמת דבריהם שהשטר פסול. והא דלא יתחייבו בהזמה לשלם להמלוה הוא מפני שגם לפי דברי המזימין אין מגיע להמלוה על שטר זה. ולמה ישלמו בדין הזמה כיון שלא רצו ולא זממו להפסידו בחנם. והבן:
ולפי"ז מיושב קושי' תוס' הנ"ל דליהימני במיגו דפרוע ז"א דטוב להם לומר אנוסים היינו דאינם מתיראים מהזמה דלא שייך הזמה כנ"ל אבל יראים לומר פרוע שמא יזומו וצריכין לשלם על שרצו להפסיד למלוה אף שיכלו לומר דאינם יודעין באיזה יום פרע מכל מקום שמא ידעו בעצמם שכל זמן ההלואה לא היו בביתם והיו עם אנשים ביחד בדרך למרחוק באופן שיוכלו להזימם ולומר להם הלא עמנו הייתם כל זמן ההלואה עד היום ועל כן לא הוי מיגו. וכבר הובא לעיל דברי אלה בסימן זה והבן:
ידידו: