שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן מג
בשם ה' ד' עקב כ' מנ"א תרע"ד קארלסבאד. לכבוד י"נ הרב הגאון וכו' מ' צבי זאב שור נ"י אבד"ק קראטינגען וכעת פה. אשר הציע כ"ת לפני השאלה שהי' באכסניא שלו שנמלח בשר בכלי מנוקב ולאחר איזה זמן. ולא הי' עוד השיעור של ח"י מניטין מהמליחה. נמצא הבשר מונח על הארץ לא נודע עת נפילתו. והקרקע מכוסה בנסרים ואינם מחולקים וכאשר הגביה הבשר הי' תחתיו מלוחלח מציר מה דינו לדעתי שטריפה.
אף שכ"ת אומר שח"א הכשיר ע"י מליחה שנית. בודאי הוראה זו (מסי' ע' ס' וי"ו) בהג"ה ושם כ' הרמ"א וכן אם נפל לציר תוך שיעור מליחה ידיחנו ויחזור וימלחנו. ומה שכתב שם בש"ך (ס"ק מ') דזה מיירי בכלי מנוקב דוקא. דאל"כ אסור משום פי' ממקום למקום ושוב אינו מועיל מליחה שנית. זה לא ידע והבין הרמ"א אפי' בכלי שאינו מנוקב ויצא לו ההוראה, ובודאי המציא לו מציאה בספר חכמת אדם בשו"ת ב"א (שאלה למ"ד) דמכשיר בנפלה והגביה מיד. אבל אין זה לפי ההלכה כמו שאבאר:
והנה בהשקפה ראשונה חלילה לא נעלם ממני מה שהביא הש"ך (בסי' ס"ט) להלכה בשם תשו' מ"ב (בס"ק ע"ד ע"ה) דבנפלה לכלי שאינו מנוקב דינו ממש כמו במולח בכשא"מ ואסור כולו לדידן אפילו מה שחוץ לציר כפסק הרמ"א (בסי' ס"ט סי"ח) כמו שמסיים הש"ך בלשונו שם דכל זמן שלא נמלח כדינו ופלט כל דמו אסור כשהניחו בכשא"מ. והטעם משום פי' ממקום למקום ע"י רתיחת מליחה ושוב אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי' וגרע משובר מפרקתה של בהמה. ועוד הביא הש"ך טעם ב' לאיסור מטעם כבוש. והגם שכבוש לא שייך במה שחוץ לציר וכאן אסור אפילו מה שחוץ לציר.
כבר עמד בזה הפרמ"ג במקומו ודחק קצת ומסיים אפשר ע"י רתיחת מליחה וכבוש בציר מפעפע אף למעלה ומש"ה אסור כולו ע"ש בפרמ"ג במקומו שאוסר בנד"ד אפילו בהפמ"ר וצורך:
רק מה שהביאני לספק בזה מה שראיתי בב"א הנ"ל (שאלה למ"ד) העלה שם דבר חדש בשם המנ"י והגהש"ד דמולח בכשא"מ איני אסור אלא משום קנס שלא עשה כתיקון חכמים. וע"י סברא זו מחלק בין מולח בתחילה בכשא"מ לנפל מעצמו. דלא שייך למקנסי', וע"ש דמתיר בנפלה והגביהו מיד:
אבל לא בינת אדם לי להבין דבריו. דלדבריו מותר מטעם פי' ממקום למקום ואינו אסור במולח בכשא"מ מטעם פי' ממל"מ רק משום קנס. ואיך יעלה על הדעת להתיר לדידן פי' ממקום למקום. ומה יאמר הב"א לפסקינו בסי' י"א בשר שנתבשל בלא מליחה דאסור אותה חתיכה עצמה אפי' ביש סמ"ך. וע"כ מטעם פי' ממל"מ קאסרינן לה ולא מטעם חנ"נ כמבואר בש"ך (שם ס"ק מ"ו). והגם דמתירין בשם אף אותה חתיכה לכבוד שבת. יש לומר כדברי הט"ז דמה שפירש יצא לחוץ ובטל בס' ומה שלא פי' לחוץ לא פי' כלל ע"ש בפרמ"ג. וכן (בסי' ע"ו) לענין צלי כחצי צלייתו דוקא וקודם זמן זה לא פלט כל דמו ואסור לאכלו אפילו חי קודם שנצלה כחצי צלייתו כמבואר בש"ך (סי' ע' ס"ק י"ג). וע"כ ג"כ אסור לאכלו חי מטעם פי' ממל"מ. וא"כ חזינן בכל הני דקי"ל פי' ממל"מ אסור ואיך נאמר דמולח בכשא"מ אינו אסור רק משום קנס. ולהמציא חילוק להתיר בנפלה מעצמה דלא שייך למקנסי' הא אסור מטעם פי' ממל"מ לדידן וממילא אסור בנפלה כמו במולח בתחילה בכשא"מ ואסור בכאן אפילו בהפמ"ר:
וגם יוקשה מאד על הב"א מפסקיו בח"א בעצמם. דהא (בסי' ע' ס' וי"ו) בהג"ה הנ"ל וכן אם נפל לציר תוך שיעור מליחה ידיחנו ויחזור וימלחנו פי' הש"ך (בס"ק מ') דמיירי בנפל בכלי מנוקב דאל"כ אסור מטעם פי' ממל"מ כנ"ל. ובאמת דחק מאוד לאוקמי בנפל לציר בכלי מנוקב דמאין נמצא ציר בכלי מנוקב ע"ש. ולדברי הב"א הי' בנמצא זה הדין אפילו בנפל לכשא"מ. דהא מתיר בנפלה דלא שייך למקנסי' ורק מה שבלע מציר ע"ז יש תקנה שיחזור וימלחנו. אבל עיין בח"א (כלל ל"ב סי' כ"ד) אומר בפירוש דמיירי שנפל לכלי מנוקב דאל"כ אסור מטעם פי' ממל"מ. וא"כ סותר א"ע. וכן בכלל הנ"ל ס' זיי"ן גבי בשר שנתבשל בלא מליחה אוסר אותה חתיכה אפילו ביש ס' מטעם פי' ממל"מ. רק (בכלל ל"ה ס"ו) לענין צלי שאסור לאכלו אפילו חי אם לא נצלה כחצי צלייתו זוכר שם דעתו. ומביא שם בסוגר דזהו לדעת הש"ך דאוסר פי' ממל"מ. אבל לדעתו מותר לאכלו חי ע"ש. ונפלאתי מתחילה למה בזה הדין זוכר דעתו ובהדינים הקודמים נשכח ממנו. אח"ז עיינתי כרגע במנחת יעקב והבנתי כל הטעות. כי שם מביא המנ"י לפי דעת הרא"ש דמתיר פי' ממל"מ אם לא פי' לחוץ. ולדידי' מותר לאכלו חי אפילו לא נצלה כל צרכו. ולדעת הרא"ש הנ"ל אמר דמולח בכשא"מ הוא מטעם שעבר מתחילה על דברי חכמים. אבל לדידן דקי"ל פי' ממל"מ אסור מה שייך לומר משום קנס. וא"כ אין שום מקום לדברי הב"א. ומחמת שהב"א הבין מהמנ"י הנ"ל זה הדין ג"כ לדידן לזאת זכר דינו בצלי שלא נצלה כ"צ שלקח מהמנ"י זה הדין ובשאר הדינים שכח דעתו והבן: והנה בקשתי מידידי האברך מ' יוסלי לעיין בביהמ"ד בס' שו"ת טוב טעם ודעת מהרב המגיד מבראד כי נזכרתי שמדבר מזה. ועיין שם. וצווח מאוד ג"כ על הב"א הנ"ל וסיפר לי ידידי הנ"ל שאומר שם אם הי' מותר בנפלה הי' צריך להתיר גם בנמלח בשוגג בכשא"מ לפ"מ דקי"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולא נמצא זה בכל הפוסקים ובאמת את זה לא אבין. דהא המנ"י הקשה למה במולח בכשא"מ אסור. מהדין דמותר לאכול חי טרם נצלה כחצי צלייתו לדעת הרא"ש ולא חיישינן לפי' ממל"מ. ומחלק בנצלה עשה בתחלה כדברי חכמים רק שבתוך המעשה נתהוה היפך התיקון. היינו שנלקח מעל האש טרם יצא כל דמו. אבל במולח בכשא"מ לא נעשה מתחילה תיכף כתיקון חכמים. אם נכשיר יתבטל תיקון חכמים לגמרי. ולזאת אפילו נמלח בשוגג בכשא"מ כיון שההתחלה הי' שלא כתיקון חכמים אסור. משא"כ בנפלה בתוך שיעור מליחה דההתחלה נעשה כתיקון חכמים כשר דדומה ממש לצלי טרם שנפלט כל דמו. אבל אין לומר דמה שמתיר הב"א בנפלה מחמת שמיחשב שוגג. דא"כ איך מוציא זה הדין מצלי שלא נצלה כ"צ. הא שם הוי כמזיד דלמה לקח מן האש קודם שנגמר. אלא ע"כ הכוונה כנ"ל דעיקר החילוק בין אם ההתחלה נעשה כתיקון לא חיישינן אפילו נתקלקל אח"כ דלא יעקר התקנה משום זה. משא"כ אם נתיר אפילו שההתחלה הי' שלא כתיקון חכמים אפילו בשוגג יעקר מזה התקנה. ולכן לא אבין קושיית טוב טו"ד על הב"א דאם מתיר בנפלה הי"ל להתיר גם בנמלח בכשא"מ בשוגג. ולפי הנ"ל חילוק גדול יש ביניהם:
אבל עכ"פ נדחה דעת הב"א מכל הפוסקים ומולח בכשא"מ אסור משום פי' ממל"מ וממילא גם בנפלה אסור כולה. ובפרט לפי טעם השני בש"ך אסור משום כבוש כנ"ל. ובנד"ד אסור כולו כיון שנמצא על הארץ קודם ח"י מנוטין:
אמת שהי' באפשר לומר דהב"א אינו מתיר רק בהגביהו מיד. אבל לפי טעמו בתשובה אין לחלק בכך ומהראוי שיוכשר לדעתו אפילו בלא הגביהו מיד. וגם לדעת הש"ך לא משמע לחלק בין הגביהו מיד או לא. דהלשון בש"ך אסור כשהניחו בכשא"מ משמע שאסור תיכף כשהניחו. הכלל פסק הב"א הוא נגד כל הפוסקים לדעתי:
גם יש לעיין מה נקרא תוך שיעור מליחה לענין זה. כי בסברא נוכל לומר דכל שעה מיקרי תוך שיעור מליחה. ואם הונח בכשא"מ טרם כלות שעה ממליחה טריפה דעדיין לא פלט כל דמו וממילא אסור משום פי' ממל"מ. והגם דבדיעבד מתירין לכבוד שבת אחר ח"י מנוטין דהיינו שיעור מיל. אין מזה ראי' לכאן דהא ע"כ לא בשופטני עסקי' דכ"ז שאין המים עוד מרותחים למה לא יונח עוד במלחו ובודאי מיירי לכבוד שבת היינו שבאם ימתין שיעור שעה לא יהי' עוד שהות לבשל. וא"כ כ"ז שאין המים רותחין בודאי למה יקח אותו לידח כיון דבלא"ה אין עוד המים מרותחים. רק כשהמים מרותחים ויוכל לבשל בהם מתירין ליקח הבשר תיכף אחר ח"י מנוטין וליתנו במים מרותחים. ובזה נוכל לומר אפילו לא פלט כל דמו בח"י מנוטין עכ"פ כשר לכמה דיעות מחמת חליטה בדיעבד. ובפירוש ראיתי בס' עיקרי הד"ט מביא בשם כמה תשובות הגדולים דזה הדין בשר שנתבשל בלא מליחה צריכין ס' לא איירי רק באם לא היו המים מרותחים. דאם היו מרותחים כשר מטעם חליטה. וגם אפילו בחול כשמתירין בדיעבד בשיעור מיל עכ"פ הודח אח"כ ונסתמין נקבי הפליטה לכמה דיעות. אבל כאן לענין אם נתנו אחר ח"י מנוטין בכשא"מ איך נתיר אותו. וע"כ צריכין אנחנו לומר דבשיעור זה פלט כל דמו. ואיך נאמר למשל בדין אם נפלה תוך שיעור מליחה לציר דכשר ביחזור וימלחנו שנית ויפלוט אגב דם דידי' וכשר לכל הדיעות. ושם נתיר אפילו אחר ח"י מנוטין ונאמר דכל שעה מיקרי תוך שיעור מליחה. וצריכין אנחנו לומר דלא פלט כל דמו בח"י מנוטין. וא"כ בנ"ד יוטרף משום פי' ממל"מ. והפרמ"ג (בסי' ע' ס"ק נ') בדין השלישי מתחיל חתיכה ששהתה חצי שעה במלחה. ובסוף הדין השלישי מסיים ובכשא"מ אסור כולו אף מה שחוץ לציר. משמע דאחר חצי שעה מיקרי עדיין תוך שיעור מליחה לענין זה. ובסוף הס"ק הנ"ל אמר מה היא תוך שיעור מליחה כו' ע"ש בסוגר ומ"מ דיעבד יש לומר דשרי ע"ש. לכאורה איני מבין דבריו והוא כסותר א"ע להנ"ל, ע"כ אני מסופק מה נקרא תוך שיעור מליחה לענין כשא"מ:
ואם נאמר דאחר ח"י מנוטין מקרי אחר שיעור מליחה וכשר כשהניחו בכשא"מ דתו לא חיישינן לפי' ממל"מ ואינו אסור רק מה שבתוך הציר. אם הדין לחתוך תיכף מה שהונח בתוך הציר וכדי קליפה כדינו ואח"כ למלוח אותו הצד שנית ולשהות כל הבשר עוד במלחו עד שיעור שעה דהא לכתחילה בעינן שיעור שעה. או דילמא כיון דע"כ אנחנו צריכין לומר באותה חתיכה דפלטה כל דמה בח"י מנוטין דאל"כ יאסר משום פי' ממל"מ. ואיך נאמר להשהותה עוד במלחה עד שעה ונחזיק דלא פלט כל דמו. והוי כתרתי דסתרי באותה חתיכה עצמה. ולזאת יוחשב כדיעבד ולא יוצרך עוד להשהותה במלחה עד שעה. והגם דבש"ך (ס"ט ס"ק כ"ו) כ' ועל זה יש לסמוך בדיעבד כגון אם הודח ונתבשל ועיין בפרמ"ג אבל אם לא נתבשל ימלחנו שנית ממ"נ עיי"ש. א"כ משמע בנד"ד כיון דלא נתבשל הוי לכתחילה וצריכין להשהות עד שעה: אבל אחר העיון נוכל לומר מנין לו להש"ך דדוקא כשנתבשל מיקרי דיעבד דילמא כשהודח מיקרי דיעבד. ונ"ל דהי' להש"ך ראי' לזה דכ"ז דאפשר לתקן לא מיקרי דיעבד. ממה שהביא המגן אברהם (בא"ח סי' ל"ב ס"ק מ"ו) מהגאון מ' יצחק מפוזנא ע"ש דכל דאפשר עוד לתקן לא מקרי דיעבד. ומזה הוציא הש"ך דאם לא נתבשל עדיין א"כ אפשר לתקן ממ"נ כפרמ"ג הנ"ל א"כ לא מקרי דיעבד. ולפ"ז בנ"ד כיון דמוכרחין לומר דפלט כל דמו כדי שלא יזיק לו פי' ממל"מ. א"כ הוי כדיעבד דאי אפשר לתקן לענין זה וכשר ולא יוצרך לשהות עד שעה, גם נוכל לומר דכאן הוי כנתבשלה ממש דהא כיון דהונח בכשא"מ א"כ פי' ממל"מ. ובנתבשל ג"כ פי' ממל"מ וא"כ שוים המה: ועלה בדעתי קצת ראי' עכ"פ לאחד משני הספיקות הנ"ל. היינו אם אחר ח"י מנוטין מיקרי אחר שיעור מליחה וכשר אח"כ בכשא"מ והספק השני אם צריכין להשהות עד שיעור שעה. מדחזינן בהג"ה (סי' ע' ס' וי"ו) הנ"ל דרצה לכתוב הדין דיפלוט אגב דם דידי' והוכרח לומר דנפל תוך שיעור מליחה ובכלי מנוקב דוקא כדי שלא יוטרף משום פי' ממל"מ וכשר מה שבלע ציר אגב דיפליט דם דידי' ולמה לא יצייר זה הדין בנפל לציר אחר שיעור מליחה היינו אחר ח"י מנוטין ואפילו לכשא"מ דהא אחר ח"י מנוטין כשר בכשא"מ ואעפ"כ כשר משום ציר אגב דיפלוט דם דידי' דהא ע"כ צריכין לחזור למלחו להשהותו שיעור שעה ויפליט הציר אגב דם דידי'. אלא ע"כ צריכין לומר חד משני הספיקות. או דאחר ח"י מנוטין מיקרי עדיין תוך שיעור מליחה. או דנשמע עכ"פ הספק השני דאין צריכין להשהות עוד שיעור שעה בענין כזה וא"כ לא יפליט הציר אגב דם דידי'. ולכן הוצרך דייקא לפרש תוך שיעור מליחה ובכלי מנוקב. והבן כי נחמד הוא בעזהש"י: גם יש לעיין בנ"ד דנמצא על הארץ לא נודע עת נפילתו אפילו נמצא אחר ח"י מנוטין. כפי המבואר בא"ת (סי' תס"ז) בחיטה שנמצאת בכרוב בחביות דאז אף מה שבקערה אסור דמחזיקין מזמן לזמן. והגם שהענינים האלו עמוקים מני ים לפלפל בענינים האלו. אבל עכ"פ כפי הנלמד חזקת מזמן לזמן ודשורפין עליו תרומה וקדשים ע"כ מחשבינן לודאי. עיין בב"א שער רוב וחזקה (סי' כ"ח כ"ט ל"ד). והממוצע בזה דעת הרשב"א (בסי' פ"א) דאם נוכל לומר השתא דאיתרע מוקמינן אחזקה קמייתא. אבל אם נוכרח להחזיק הריעותא איזה זמן מעיקרא א"כ נתקלקל החזקה מעיקרא ומחזיקין הריעותא למפרע. וא"כ כאן ע"כ צריכין אנחנו לומר דקודם ב' או ג' מניטין קודם שנמצא נפל הבשר כיון דיש תחתיו ציר ולא נעשה זאת ברגע. וא"כ ע"כ נתקלקל החזקה המבוררת שהונח בכלי מנוקב וא"כ נחזיק מזמן לזמן למפרע ואומר תיכף עם סילוק ידו ממליחה תיכף נפל לארץ. וא"כ נפל תוך שיעור מליחה ואסור:
ועוד נוכל לומר דכאן אין באפשר לעמוד על החזקה הראשונה להכשיר בשום אופן כי לא הי' להחתיכה חזקת היתר מעולם מדם. דמה שנמלחה והונחה בכלי מנוקב לא ה' לה חזקת היתר אדרבא בשר חי מותר וכאשר נמלח נופל עלי' איסור מחמת שהדם הולך ממל"מ ע"י רתיחת מליחה ושוב אין לה חזקת היתר רק אחר שיעור מליחה. וא"כ אפילו נעמיד כאן על חזקה הראשונה ג"כ טריפה. וא"כ הגם דהש"ך מתיר בספק נפלה תוך שיעור מליחה. היינו שראינו נפילתו רק הספק בזמן המונח במלח. אבל כאן נחזיק מזמן לזמן.
והוי כודאי נפלה תוך שיעור מליחה ואסור. ודו"ק כי קצרתי מאוד: גם יש לבאר מה שנתהוה בזה עש"ק שמלחה אשה אחת רגל מבהמה וחתכה רק קצה הטלפים ועדן לא נקבה הטלפים ומלחה כך את הרגל והעמידה אותו לארץ ובאתה שכנתה ואמרה שלא נחתכו הטלפים כדינו לדעתי מה שבתוך הטלפים טריפה גמורה. כי מה שלא נחתך עד שניקב הוי טריפה וכאשר הביא הפרמ"ג במשבצות בשם הבל"י והוא פשוט. ואח"כ כשנתן חתיכה מרגל בתוך החמין נעשו כל חתיכות הרגל איסור דבוק ולא הי' סמ"ך וד"ל. וזכרתי ימים מקדם בהיותי כבר ארביסר בהיותי בבילגורייא בבית דודי הנגיד גדול בתורה וצדיק אמיתי מ' יונה חיים זצ"ל קראנענבערג [חתן זקיני הרה"ג ר' שמואל אליהו זצ"ל שווערדשארף] הראה לי בכת"י קונט' ח"ת מאת הה"ג ר' יוסף צבי הירש זצ"ל מעיר גוריי בה' מליחה מה שכתב אל זקיני הגה"ק מ' יצחק נתן נטע ברלינר זצ"ל אבד"ק בילגורייא. והובא שם בענינים אלו דברים יקרים אבל הקונט' נאבד וחבל. ולא אוכל להאריך יותר כי אין לי כאן ספרים כפי צורכי והנני בגלותי ונדודי מביתי. ד' יחוס וירחם לחלצינו ממיצר:
ובחידושי עה"ת בפ' ראה (ט"ו ו') ומשלת כו' ובך לא ימשולו. לכאורה כפל לשון. ותירצתי עפ"י מה שהגיד לי הר"ר צבי זאב שור שי' אבד"ק קראטינגען בהיותינו יחד בקרלסבאד. פי' בכל עת יהיו בגדיך לבנים. היינו שתשאר ביהדות. אף כי שמן על ראשך לא יחסר. היינו שתהי' ברום המעלה וההצלחה. מכונה בשם שמן. ולא יהי' עושר שמור לבעליו כו' עכת"ד. ועד"ז יל"פ ובך לא ימשולו. שלא ימשול הגדולה והעושר עליך להעבירך מדת ח"ו וע"ד פי' המסורה ג' פדות בשם הה"ק מבעלז ז"ל. הובא בס' קרבן עני (וארא) בן חורין מגופו וחומרו. ועיין תפא"י סוטה (פ"ט מט"ו אות ע"ד). ועי' בס' שפת אמת תבא דנ"א בפ' והותירך ה' לטובה. ובס' משכיל אל דל ח"א כלל ג' פ"ב בפי' רמ"א וטו"ז ה' יוה"כ ות"ל כוונתי לפירושו ועי' מד"ר נשא (פי"א) יברכך כו' שתעשה ממנו מצות. וזה כל ענין מד"ר נשא שם וישמרך מיצה"ר כו' שלא ישלטו אחרים כו' ודו"ק. ועד"ז בתהלים (קי"ב) הון ועושר בביתו ועכ"ז צדקתו עומדת לעד זה הוא הרבותא. ופירשתי בגמ' שבת (דס"ז) תניא אילן שמשיר פירותיו. ושם ברש"י מפני שמנו היינו שבניו המה הפירות אינם הולכים בדרכיו מפני שמנו, ע"ד (האזינו ל"ב ט"ו) וישמן ישרון וכו' והבן. גם י"ל פי' הכפילות ובך לא ימשלו. ע"ד גמ' סנהדרין (דק"ד ע"ב) ת"ר מעשה וכו' נעשים שרים לאדוניהם. וזה שלא יהיו נקראים מושלים ע"י שבך ימשלו והבן. ועי' בקונטריסי "צמח השדה" סו"ס צמח לאברהם:
והנני ידידו: