שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן לה
בשם ה' ובעזרתו ית"ש כ"ח כסליו תרפ"ח ווארשא. שובט"ס לכבוד גיסי יקירי וחביבי ה"ה הרב הגאון וכו' כקש"ת מוה"ר צבי הירש פרידלינג שליט"א אבדק"ק ביסקוביץ והגליל וכעת רב בפאוואנזיק - ווארשא. אחדש"ת באה"ר וכו' למען חיבת הקודש ספרך "חיים הנצחיים" שהבאת שם בסימן א' מענין קבלת מעות מיורשי הנפטרים אעתיק לך קונטרס מיוחד בתשובה אחת שכתבתי מענין זה עוד בשנת תרמ"ב בעיר טאמשוב לוב. בזה"ל:
בשם ה' ט"ו באב שנת תרמ"ב פה טאמשוב פלך לובלין. כאשר אש המחלוקת ללהב יצא בעירנו. נגד גבאי החברה קדושה דפה. שדורשים ממון רב בעד מקום קבר. ואדם כי ימות באהל. המת יהי' להם ואת הכסף העזבון יחצון. ופעמים רבות אשר בא עי"ז להולנת המת ובזיונות מרובות. וקמו ויסדו חברה קדושה שניה וחדשה. ואותי יום יום ידרושון. שני הצדדים המריבים ומתקוטטים. להגיד להם חות דעתי. ואני צעיר לימים ואין דרכי להתערב במריבי עם. ותמיד הנני בורח מן המחלוקת ובקהלם לא יחד כבודי לא באתי בסודם אף באמרם לי כי כוונתם לש"ש. עכ"ז כשאני לעצמי אמרתי לחקוק עלי הגליון בעזר צורי וקוני את הנלענ"ד בזה:
ומראש צורים נראה במה שנוטלים ממון רק עבור האנשים אשר הם מתעסקי המת ואשר על ידם לקבורות יובל ובאמת כי יש מקום לדון אם מותרים כלל לקבל מעות עבור זה כי קבורת המת מצוה רבה ועיין ש"ס סוטה מה הקב"ה קובר מתים אף אתה הי' קיבר מתים ועיין רמב"ן עה"ת פ' תצא ע"פ כי קבור תקברנו ואסור ליקח שכר עבור עשיית המצוה דמה אני בחנם. וכבר חקר בזה בשו"ת תשב"ץ גדול ח"ג סימן י"ג וכתב להתיר משום דשכר בטילה שרי בכה"ג והרי הוא כשכר הזאה וקידוש עיי' שם באריכות. ובאמת שאני תמה על התשב"ץ שכתב לפלפל למצוא הוכחה להתיר בלקיחת השכר קבורה ולדעתי הוא מפורש בירושלמי פ"ב דנזיר סוף הלכה ד' דקאמר על הא דתנן הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומיטמא למתים ה"ז נזיר וקאמר שם דפותחין לו להתיר משום דהוא כתולה נדרו בחייו ופריך ניחא לשתות יין אבל ליטמא למתים מה תליות בחייו איכא ומשני אומנתו להיות קובר מתים בשכר וכל פרנסתו בזה עיי"ש ובפ"מ וכ"כ התוס' בנזיר (די"א שם ע"א) ומפורש להדיא דמותר ליקח שכר קבורה אף להיות אומנותו בזה. וראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' קנ"א שהרגיש על התשב"ץ מש"ס סנהדרין (כ"ו סע"ב) בהני קבוראי דקברי נפשא ביו"ט ושמתינהו ר"פ ופסלינהו לעדות ופרש"י דמשום שכר ממון עוברין על ד"ת והוי להו כרשע דחמס והרי דבחיל לא הי' אסור כלל במה שנוטלין שכר עכתו"ד שם. ולדעתי אין מזה הוכחה כלל כי לא מצאתי בשים מקום שהנוטל שכר עבור עשיית המצוה יהי' נפסל לעדות דעד כאן לא שייך לפסול משום רשע דחמס אלא היכא דעובר עבירה בשביל ממון דאז חשוד ג"כ בשביל ממון להעיד בשקר וגם הוי רשע דחמס אבל בעושה מצוה בשביל ממון הרי אינו חשוד לעבור עבירה אדרבא מצוה עביד אלא שאין רצונו לעשות בחנם ונוטל שכר על זה ונהי דאסור לו ליקח שכר עבור מצוה אבל רשע דחמס אינו יען שאם לא יהי' מצוה הרי מגיע לו שכר עבור מלאכתו ולזה אפי' אי נימא דבחול ג"כ אסור ליקח שכר קבורה מ"מ אין לפוסלן לעדות עבור זה ורק בקברו ביו"ט דגוף המלאכה ההיא אסורה ביו"ט והן עברו על ד"ת משום ממון שנטלו הלכך נפסלין לעדות וראי' ברורה מהא דהנוטל שכר להעיד דעדותיו בטילין והטעם מבואר בש"ס בכורות כ"ט דאסור ליקח שכר עבור עדות משום מה אני בחנם אף אתם בחנם ואפ"ה לא אמרו אלא דעדותיו שנטל שכר עליהן הן שבטילין אבל לא נפסל לעדות בשביל זה והעדות שהעיד בלא נטילת שכר הן שרירין וקיימין ועיין בתוס' יו"ט שם ובע"כ צ"ל הא דלא נפסל לעדות משום רשע דחמס דכיון שאין בגוף המעשה עבירה אדרבא מצוה קא עביד אף שראוי לו לעשות בחנם אפ"ה כשנוטל שכר עבור זה לא מיקרי רשע דחמס כנלפענ"ד. והנה בגמרא שם בסנהדרין אמרינן דאכשרינהו ר"ה ברי' דר"י וא"ל ר"פ והא רשעים נינהו סברו מצוה קא עבדו והא משמתינן להו סברי כפרה עבדו לן רבנן ועפרש"י שם והא משמתינן להו על העבירה וחוזרין ועוברין ושונין בעבירה ומשני סברי האי דמשמתינן להו משום כפרה היא על שעברנו ולא משום דנהדר בן אלא מותר לחלל יו"ט בשביל המצוה וישב בנידוי משום כפרה עיי"ש. ואמרתי להסביר הדברים עפ"י מה דאמרינן בש"ס תענית (די"א) דהיושב בתענית נקרא חוטא והקשו התוס' דבב"ק משמע דלא נקרא חוטא ותירצו דוודאי הוי חוטא אלא דמ"מ המצוה שהוא עושה בתענית גדול יותר מהעבירה במה שמצער נפשו דוגמא לדבר במתענה תענית חלום בשבת דמצוה להתענות אפ"ה צריך למיתב תענית לתעניתו על שביטל עונג שבת אלא דמ"מ המצוה בתענית חלום גדול יותר מהעבירה במה שמתענה בשבת עיי"ש. וזה ג"כ הסברא בהא דסנהדרין דנהי דעושין עבירה בחילול יו"ט מ"מ המצוה שעושין בהקבורה סוברין שגדול יותר מעבירת החילול יו"ט אלא דכיון שיש עבירה בהחילול יו"ט משמתינן להו לכפרת העבירה כמו דמיתב תענית לתעניתו על שהתענה ת"ח בשבת וזה נכון מאוד. אמנם זה ניחא אי נימא שלא היו נוטלין שכר על זה ומצוה קעבדו אבל לפי מה דפרש"י שהיו נוטלין שכר א"כ האיך נימא דטעו לומר דמצוה קעבדו בחילול יו"ט הרי בנוטלין שכר לא קא עביד שים מצוה כדמוכח מרש"י סוכה כ"ה לענין העוסק במצוה דבכה"ג דנוטל שכר עליה לא מיקרי עוסק במצוה. וצ"ל דבאמת לא היו נוטלין רק שכר מועט ובכה"ג מיקרי עדיין עוסק במצוה כמ"ש המג"א בסימן ל"ח סק"ח. עכ"פ ש"מ דאין ליקח רק שכר מועט עבור זה וגם היתר התשב"ץ הוא רק משום שכר בטילה והרי אפי' בשכר רפואה מבואר ביו"ד סימן של"ח ס"ג דאסור להעלות בדמיהן יותר מן הראוי ע"ש כש"כ בזה ודוק היטב: וכל זה אמינא לענין נתינת ממון עבור מתעסקי המת אבל החבורה הנהוגה שגבאי החבורה אשר נעשה שר לסרוחים [עיין כתובות] חורץ משפט ממון עבור מקום הקבורה לא ידעתי כלל ענינו עפ"י הדין שיהי' בזה חיוב נתינת ממון כלל ובוודאי מדינא דאם היורשים ירצו לקוברו ברשות השייך ליחיד יכול בעל השדה לעכב עליו ואם יקברהו שם בע"כ אף דהמת גופא לא חטא מידי כי לא לקלים המרוץ ומה הו"ל למיעבד מ"מ גנאי גדול הוא לנפש הנפטר שיהי' נקבר בקבר הגזול. ובזה יבואר הא דאמרינן בש"ס ב"ב (ד' קי"א ע"ב) דילפינן דהבעל יורש את אשתו מדכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין לו לפנחס דלא הוי לאלעזר מלמד שנשא פנחס אשה ומתה וירשה ופריך דילמא פנחס זביני זבין גבעה זו ומשני דא"כ שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו עיי"ש. ולכאורה יקשה טובא דהרי גם אם נאמר דזבנה פנחס וחוזרת ביובל מ"מ בשעה שקבר לאלעזר שלו הוי והי' לו רשות לקוברו ואי משום דאח"כ חוזרת לבעליה ושייך לאחר ונמצא קבור בשדה אחר א"כ גם לדידן יקשה דאפי' אם היא של פנחס דירשה מאשתו ג"כ אלעזר מיהו נקבר בקרקע שאינו שלו דמה לי אם הוא של בנו או של אחר סוף סוף קנין של אלעזר. ונלפענ"ד עפ"י מה שמצאתי בירושלמי גיטין פרק השולח קנה שדה ביובל ר"א אמר קנה קרקע עד היובל ראב"מ אמר לא קנה קרקע מתיב ראב"מ לר"א על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות בתמי' א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן ע"כ. הנה מבואר דלכ"ע בקנה קרקע בזמן שהיובל נוהג אסור לתפור בה בורות או מערות ולפ"ז ניחא הא דקאמר הש"ס ב"ב הנ"ל דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בקבר שאינו שלו והיינו דכיון דחוזרת ביובל א"כ לא הי' לו רשות לחפור בה מערות קבורה דהתורה אמרה ושב לאחוזתו בעינן ואפי' אם נאמר דכבר הי' בה מערה חפורה מ"מ לא הי' לו רשות לקוברו שם דהא צריך להחזירו בעינן וכשקבר שם אדם שוב א"א לקבור בה אחר או להשתמש בו ולא חזרה בעינן וא"כ צדיק קבור בקבר שאינו שלו והיינו דנקבר שם תחילה באיסור במקום שלא הי' לו רשות לקוברו ובכה"ג בוודאי גנאי גדול היא לצדיק להיות נקבר במערה גזולה והדברים נפלאים בס"ד. שו"ר מה שנדחק במל"מ פי"א מה' שמיטה ויובל ולדעתי נכון שמ"ש ודו"ק:
אמנם זה ניחא ברשות היחיד כשבעל השדה מעכב מלקוברו בשדהו בחנם בוודאי גנאי לנפש הנפטר להיות נקבר בקבר שאינו שלו אבל אם בעל השדה מרשה לקוברו בשדהו נתינת דמים בזה למה. וע"ד הזאת אמרתי שונא מתנות יחיה אבל אחר מותו מה יזיק לו אם נקבר במקום הניתן לו במתנה והרי מתקנות יהושע הי' דמת מצוה קונה מקומו ואין בעל השדה יכול לעכב כמבואר בב"ק (דפ"א ע"א). ואסור לטלטלו כלל לקוברו בעיר כדהשיב ר"א ור"י לר"ע כמבואר במס' שמחות פ"ד ובירושלמי אף דמ"מ נקבר בקבר שאינו שלו. ועיין בש"ס עירובין (די"ז) דמחנה היוצאת לרשות במקום שנהרגין שם נקברין יע"ש דגם ביש להם יורשים וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות מלכים ומשמע התם דא"צ לתת דמים לבעל השדה וכש"כ בבית הקברות שבכל עיירי ישראל שקנו מתחילה ממעות הקהל ונתייחד לזה שיהי' מקום מוכן לקבורות אדם כי ימות א"כ הכל שותפין בה ובשלו הוא נקבר. והרי בביהכ"נ השייך לאנשי העיר קיי"ל דיכול כל אחד לאסור חלקו ולא חשוב אוסר דבר שאינו שלו כיון דממעות הקהל נבנה מתחילה כמבואר ביו"ד סימן רכ"ד וה"נ בזה ומי עשה אדונים לאלה ראשי החבורה שיהי' ביה"ק שייך להם מבלי להרשות מקום בחנם. ועי' בשו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' י"ד שכ' דאין ראי' מהא דב"ב דאף דראוי להיות נקבר בקבר שלו מ"מ ע"י מתנה נחשב כשלו דהקהל מקנים לכל אף שלא נתן מעות וכבר אמרו הרוצה להנות יהנה וכו' דמתרץ הא דפנחס ע"ש. ועי' עירובין די"ז. סוטה דמ"ה. סנהדרין דמ"ז. ובמס' ד"א זוטא פ"ח. ובתוס' כתובות (די"ז ע"א). ובירושלמי ב"ב פ"ה ה"א. נזיר פ"ז ה"א. פ"ט ה"ב:
אכן המנהג הזה לתת מעות עבור הקבורה הי' גם בימים מקדם כי ראיתי בשלטי גבורים סנהדרין (דמ"ו ע"א) שכ' לענין לאסור בהנאה קברי דידן וז"ל דבסתמא כ"א הנקבר זוכה בקרקע הנקבר כי המנהג הוא בגליל זה שכ"א קונה מקום קבורתו וא"כ מקום קבורתו מאן מחי' מאן שביק עכ"ל. ועי' במג"א (סי' קנ"ג סקמ"א):
וראיתי אחד מן השרפים ה"ה זקני מאורן של ישראל הגאון הקדוש רבינו חיים בר' בצלאל אחיו של המהר"ל מפראג ז"ל בספר החיים ח"ב פ"ח כתב דכל עני שבישראל צריך שיהי' הקרקע שהוא קבור בתוכו קנוי לו בכסף והטעם שאין רשות לשום משחית להוציא האדם מרשותו ולא נקרא רשותו, אלא א"כ אותו הקרקע קנוי לו וכן מצינו באברהם שלא רצה מערת המכפלה רק בכסף מלא ע"ש. אכן י"ל דמאברהם אע"ה אין ראי' דהוא חשש פן אם יקבל זה במתנה יקבור עפרון אח"כ גם מתו ולא רצה להתאחד עמו בקבורה. וכ"כ בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ש"ל דמטעם זה קנה יעקב מעשו הקבר במערת המכפלה שלא יקבר עשו שם עם אבותיו הצדיקים ע"ש. ועוד דבבה"ק הקנוי להקהל ממעות קרי לא שייך זה ואין זאת בגדר בחנם רק קנין כל אחד ואחד. ועכ"פ הנה אין שיעור כמה ליתן להנצל מן המשחיתים ויוצאים ידי נתינה גם במעט. אבל אני רואה כי המשחיתים הן הן אלו ראשי החבורה נגעי בני אדם ובהם אין שיעור למעלה וראוי לצעוק על זה צעקה גדולה. וכבר נהג הנשיא ר"ג קלות בעצמו שלא להיות הוצאת המת קשה לקרוביו כמבואר בכתובות (דף ח' ע"ב). וכ"כ בשו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' י"ד וז"ל אמנם המנהג נכון דידוע דצריך תמיד הוצאות לתיקון ביה"ק וכן צריך כמה הוצאות להחברה קדושה שמתעסקין בקבורת מתים ב"מ לחיזוק החברה שיהי' להם מקום מיוחד להתאסף שם לתפלה ולפקח על עסקי בה"ק ונחוץ להם ספרים וכיו"ב וגם הסעודות שעושים בשבתות הקצובים הוא ג"כ לחיזוק החברה ולכל צרכי בה"ק. וכבר כתבתי סמך לזה ממשנה פ"ג דר"ה וסעודות גדולות היו עושין להם כדי שיהיו רגילין לבוא וכו' א"כ דעת הקהל מתחלה כשקנו ביה"ק לכל בני העיר שיתנו אח"כ כל אחד לעת קבורתו סך מה כפי ערכו שיהי' לצורכי הוצאות הנ"ל וכו' אך כ"ז שיהיו הנתינות האלה רק לפי דעת הגבאים אנשי ישרי לב בשקל הקודש כדת של תורה ויראת ה' לא במדה גדול ובזרוע וראוי לכל ב"ד שבעירו להשגיח ע"ז וכו' עכ"ל. ועי' בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ש"ל שכ' על דרישת דמים מהח"ק וז"ל:
עמדתי מרעיד וכו' מעולם לא שמעתי על אנשי חברה ג"ח דקהלתינו שהעבירו הדרך ושיהי' ח"ו כמוכס העומד מאליו וכו' וע"ש בשו"ת ח"ס סי' שכ"ט מה שצעק בצעקה גדולה על מנהג זה וכו'. אבל כמו שנוהגים בקהלות הקטנות שיהי' מכס בלי קצבה וכמוכס העומד מאליו ישתקע הדבר ולא יאמר ולא ניחא להו למתי ישראל שיתעסקו בם אנשים כמו אלו. ותלי"ת בכל מקום שעברתי עמדתי בכח נגדם לבטל מהם מנהגים רעים כאלו וכו'. ופ"א מתה עשירה א' והניחה יתומים גדולים וקטן א' ובקשו הח"ק ששה אדומים לסיועת בנין חומת בה"ק. ואמרתי אני עומד בעבור היתום קטן ואינני מניח ליקח שום פרוטה מהעזבון. ואם לא ירצו לקבור המת הנני שוכר אנשים מהחוץ לקבור המת והטרחתי הרבה עמם עד שנתבטל המנהג הרע הזה. וככה ראוי לכל מורה בעירו לבטל המנהג. שזה הוא הדרך שכבשוהו לסטים ומוכסים וכו' ע"ש. ועי' בסו"ס בית לחם יהודה בשו"ת לסי' שמ"ח שכ' לכן נראה שבני העשיר מחויבים ליתן להחברה בעד מקום קבורה בעלמא כשאר אדם עני וכו' אבל לא להרבות בהוצאות הקבורה ודאי אין יכולים לכופו וכאשר שעיני ראו ולא זר שכמה מכשולות גדולות יצאו מזה. חדא שעוברים החברה על הלנת מתים שהוא אסור מדאורייתא ועוד שכמה מחלוקות גדולות באים מזה לכן יראו הרב או הקהל למחות בחברה גמ"ח שלא יעשו זאת ולא מקרי גמ"ח ובעני הוי גזל ומי שיש בידו למחות ולא מיחה גדול עונו מנשוא ועתיד ליתן את הדין ע"ש. שוב ראיתי בזה בשו"ת אמרי אש חיו"ד סי' קט"ז:
ובשו"ת מחנה חיים ח"ג חיו"ד סי' מ"ג נידן ח"ק שדורשים ממון רב. ובשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' רכ"ז.
ובכנף רננה סי' ו'. ומש"כ בס' דברי שאול קידושין (דף ל"א) מהגרי"ש נ"ז מלבוב זצ"ל טעם שטרח א"א ולא רצה לקבור מתו עד שנתן לעפרון כל מה שהי' שוה משום שרצה שיטול כל שכרו בעוה"ז. ועי' במדרש על עפרן חסר וא"ו וכו' ובכמה מקומות מצינו כן שרצו לשלם לו בעוה"ז כדי שלא ישאר לו זכרון בעוה"ב ע"ש:
ובשו"ת ח"ס חחו"מ סי' ע' כ':
והנה מש"כ כ"ת דאין פתיחת הקבר בלא דמים מנהג ישראל תורה היא וקדמונינו הנהיגו כן שלא יהי' צדיק קבור בקבר שאינו שלו וכו' מ"מ אם יעלו יותר מהשער הראוי והקצוב מימי קדם או שיקצבו להם לפי המקום והזמן גזלני ארעא נינהו ואם לא ישמעו ויאזינו ויהי' כמוכס העומד מאליו וא"א לכופם מפני אלמותם ע"כ אין כאן חברה לקבורת מתים והוטל הקבורה על כל בני העיר ואסורים במלאכה עד שימצאו מקום שם קבור ומותר ומצוה להמציא מקום קבורות במק"א ולחבר חברה אחרת ואין רשות באלו למחות בעושי מצוה וכו' ע"ש. וראיתי בס' ברכת הנפש (בתהלים מזמור ק"ד כ"ט) בפ' תוסף רוחם וכו' ואל עפרם ישובון. ולא כתיב ואל עפר כמו בפ' בראשית ואל עפר תשוב לרמז לחז"ל נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ומראה מקום לשו"ת ח"ס חיו"ד סי' של"א ע"ש. אבל הכל כנ"ל בשיעור הקצוב ולא בחמס וגזילה:
ועי' בס' עטרת מנחם אות כ"ב מהה"ק מרימנוב ז"ל:
פ"א העוו הגבאים דח"ק שבשביל טענת דמים שתבעו מאת היורשים ולא רצו ליתן להם כמבוקשם הלינו את המת. וכשנודע הדבר לרבינו קללם שלא יבאו לקברות ישראל עד אחר שלשה ימים. ושלא יקברו בקברות אבותם ברימנוב. וכן היה וכו' ע"ש. ובאות כ"ג שם באריכות סיפורים נוראים בענין זה: וראיתי לזקני הגאון שר התורה זצ"ל בס' סדר הדורות בא' כ"ג שמביא סיפור נפלא:
בימים ההם היה בארץ שנער איש חכם משכיל בכל חכמה ויפ"ת מאד אך עני ורש ושמו רקיון וייצר לו על מחייתו ויועץ ללכת מצרימה אל אשווירש בן ענם מלך מצרים וכו' ויתייעץ בחכמתו מה לעשות וישכם בבוקר וילך וישכור שלשים איש גבורי חיל ובני בליעל עם כלי מלחמתם ויוליכם אל מעלת הקבר של מצרים ויושיבם שם ויצום לאמור כה אמר המלך התחזקו והיו לבן חיל ואל תעזבו כל איש מת להקבר פה עד נתנו מאתים כסף. ויעשו כן ויהי לח' חדשים ויאספו עושר רב וכו' ויהי לתקופת השנה לעת צאת המלך אל העיר ויתקבצו כל יושבי מצרים ויאמרו מה הדבר הזה אשר תעשה לעבדיך וכו' כי משפט המלך לקחת מס מן החיים ואתה גם מאת המתים תקח וכו' ונשתתה כל העיר בדבר הזה. ויהי כשמוע המלך ויקצוף מאד כי לא ידע מזה דבר ויאמר מי הוא זה וכו' ויגידו לו וישלח להביא את רקיון ואת אנשיו. ורקיון לקח כאלף ילדים בנים ובנות וילבישם שש משי ורקמה וכו' וימצא רקיון חן וחסד בעיני המלך ועבדיו וכו' ויאמר המלך לא יקרא עוד רקיון כ"א פרעה יהיה שמך אחרי אשר פרעת מס מן מתים וכו' ויתייעצו עם כל יושבי מצרים להמליכו תחת יד המלך ויעשו כן וימלוך רקיון פרעה על מצרים כל השנה לשפוט את העיר ואשווירש המלך ישפוט יום א' לשנה בעת אשר יצא להראות וכו' (ספר הישר פ' לך) עכ"ל:
ובס' כבוד חכמים להגה"צ ר' יהודה ליב ז"ל מק' פינסק כ':
המנהג הזה אשר ברוב קהלות ק' הגבאים דג"ח מעריכים את החיים לשלם בעד מקום קבורת המתים הוא איסור גזל. כי המה לוקחים כפי רצונם ואוות נפשם ואין קצבה בדבר כמה ליתן העני והעשיר ונראה לעינים שמכבידין על הא' ומקילין על הא' וכו' המה נוטלים ממון חבירו שלא כדין ואחז"ל כל הגוזל את חבירו אפי' פרוטה א' כאלו נוטל את נפשו ולא יוכל לעולם לתקן עד שישיב את הגזילה אשר גזל הן רב או מעט. ולאשר אין בו רוח חיים שמעכבים קבורת המת עד יותן להם משכנות כפי רצונם ולפעמים המה מלינים המת ועוברים על לאו דלא תלין וגורמים צער גדול ועינויים להמת בזה וכו' וכו' ע"ש שמביא נוסח התקנות משנת תמ"ג ושנת תנ"ח מרבני ד"א זי"ע:
שוב ראיתי בס' שדי חמד ה' אבילות אות קס"ה כ':
מנהג בכל תפוצות ישראל ליקח עכ"פ דבר מה בעד אחוזת קבר אף מעני בישראל וכו' ומנהג אבותינו תורה בב"ב נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו וכו' וכבר כ' כן בס' מעבר יבק בחלק שפת אמת פ"ט וכו'. ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' ר' התמרמר מאד על מעשה שהי' שנתנו היורשים סך עצום דמי קבורה ולא נתרצו והניחו המת בבזיון ועברו על ב"ת ועשה דקבר תקברנו ושהה המת בבזיון שני מעל"ע והרעיש מאד ע"ז וכ' דמה שנהגו ליקח דמ"ק לא נודע מאין באו לזכות ומההיא דנמצא צדיק וכו' אין ראי' וכו' ושדה בוכים שייך לכל בני העיר וכולם שותפים בה ואי משום שיוכלו לקוברו בקבר שאינו לפי כבודו הרי הם מחוייבים לקוברו בקבר לפי כבודו וכו' והתרה בהם כי רעתם רבה ע"ש. וע' לדו"ז הגאון האמיתי ז"ל בס' דברי רב משלם ח"א (דכ"ז ע"ב) בענין מעות קבורה וע' בס' קול סופר למס' נזיר אות של"ט ובמס' כלים פ"א אות י' דברים נפלאים בזה ומש"כ בס' הכנה דרבה אות ל"א בצואתו לענין מקום קבורתו ע"ש:
אבל דעו כי הני חבורתא קדישתא קיימו בשמתא מאתין שנין כי ד' אינה לידי ספר יקר המציאות ושמו כבוד חכמים שחיבר הרב מהר"ז גורצייה פינקרלי ובפכ"ז שם כתב דרבני דד"א נאספו בוועד קרעמניץ בשנת תמ"ג לעשות תקנה בחרם אודות זה ואלה הדברים דברי קדשם:
מילתא דא כבר אמורה בענין רע שנהגו בו בנ"א לענות שמעכבין קבורת מתים עבור שכר מקום הקבורה שלא כדין ומבזין את כבוד המתים זה גזל של אמת שעושין עם החיים ועם המתים וכבר נאסר הדבר במנין ועתה פרשנו דברינו וגוזרין בחרם ונידוי ושמתא ובקנס חמשים אדומים מכיס כל מנהיגי הקהלה אשר לא יעמדו על המשמר שלא יעשה עוד מעשה כזה ע"י הגבאים או גבאי הקברנים ושאר עונשים ובנידן זה אנחנו מבטלין ומעקרין ומשרשין את כל התקנות שאסור באיסור גמור לקחת שכר מקום קבורה אפי' מן המופלג שבמופלגים בעשירות יותר מסך מאה וחמשים זהובים [פוליש העולה לפי המדומה עשרים וחמשה רובל כסף רוסי או קרוב לארבעים ר"כ מעות קיר"ה] ומן סך שלשים זהובים פוליש עד ק"ן זהובים מחוייבים לישב המנהיגים עם הגבאים או גבאי הקברנים להעריך עשרו של הנפטר ומצב בניו ורשות להיורש לצרף לזה את הרב אב"ד וכל מי שיוציא יותר מסך הנ"ל והנהגה הנ"ל אזי רשות להיורש לתבוע אותו לרבני ד"א או לפרנסי ד"א להוציא העודף בכל מיני כפיות שבעולם גם הקנס ואין לשנות בשום ענין שבעולם כי כל המשנה על ענין דברים אלו הנ"ל גזלן גמור והלא אם נתחייב המוריש איזו ממון בטחונם על עזבון המוריש ואת המת לא יעכבו מחמת זה אף רגע [עיין פסקי רקאנטי סימן] ולא יקחו משכונות רק על סך הנ"ל ותו לא אף פרוטה אחת ע"כ דבריהם:
ושוב בשנת תנ"ח עמדו למנין ביריד יערסלאב בחודש חשון בהתאסף גאוני ארץ המאורות הגדולים אב"ד דד"א וכו' והאלופים רוזנים ראשי ומנהיגי דד"א והכריזו בבתי כנסיות והחזיקו התקנה הנ"ל. וכה דבריהם: אזנינו הכבד משמוע צעקת הבריות שצועקים חמס וגזל על הענין רע שנהגו בני אדם לענות בו, מחדש זה כמה שנים חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו שבכמה קהלות נשתרבב המנהג הרע והביש ליקח מעות קבורה כרצון איש ואיש בלי קצבה וחמס קם למטה רשע ואין קץ לעונם שגוזלים החיים והמתים והיורשים מתנונים והולכים ודלים ולא שמים יראת ד' על פניהם לבלתי יחטאו ואחרון הכביד שמעכבים קבורת המתים להלין קבורתם שלא לכבודו ומבזים ומנוולים המת ועושים רעות שתים שהם הרבה ואינם חשים לא ליקרא דחיי ולא ליקרא דשכבי ומפני הכבוד מעמנו סרחונם בזה. בכן על העבר הוכרז פה בחיל בתוך המון חוגג ביומא דשוקא בכל בת"כ כרוז גדול ונורא מאד וצוינו לחקוק אותו בעט בפנקס דד"א למען יהי' למשמרת לעון מזכרת אשר כל שומעיו תסמר שערות ראשו. ולהבא פסקנו בתוקף פסק דין באיסור גמור ככל איסורי דאורייתא ליקח מעות קבורה יותר ממאה וחמשים זהובים אפילו פרוטה אחת אפילו ממופלג שבעשירים וידוע ומפורסם רוב עשרו ומן עניים ובינונים ועשירים קטנים יעיינו להתנהג באימה וביראה ובחסד ויפקחו בענין כמבואר בתקנות דד' ארצות שנעשו שנת תמ"ג לפ"ק. ואינם רשאים להורות שום היתר מהקהל שלוקחים מחמת מסים ונתינות או מחמת מקום מעולה שבקברות ורשות ניתן להיורשים להוציא הגזילה שיקחו מהם ייתר מהקצוב כנ"ל אפילו בעש"ג. ולהציל עצמו בכל מיני הצלות ובקנס מאה אדומים מכיס כל העובר וק"ו בנו של ק"ו שאסור לעכב את המת יותר מדאי מחמת שום ענין בעולם בעונשים הנ"ל וכו' ע"ש. שהובא הנוסח מתקנות אלו בס' כבוד חכמים מהרב הצדיק החסיד זקן ונשוא פנים המוכיח מו"ה יהודה ליב זצ"ל מק"ק פינסק. ובני החו"ב איש אשכולות מו"ה אברהם חיים שמחה בונם נ"י מזגיערז בהדפיסו הס' עטרת מנחם מהה"ק ציסו"ע מהר"ר מנחם מענדיל זצ"ל מרימנוב. בדפוס בילגורייא תר"ע. הביא שם בהקדמתו בשמי נוסח התקנות הללו. וסיים:
ובודאי לא ידעו מזה אנשי ק"ק חמעלניק בלוקחם ארבעה אלפים רו"כ עבור מקום קבר של אא"ז המנוח הר"ר מיכל ז"ל מפיעטרקוב בקיץ תרל"ט. שנפטר במרחץ באסק גליל עירם. והובל שם לקבורה. וגרמו הלנת המת איזה ימים. עד שנסעו בניו לפיעטרקוב להביא מעות כי לא היה בידם סכום כזה. וגם בעת הקמת המצבה שוב קבלו ממון רב וד' יכפר.
גם הובא נוסח התקנות הללו בס' תקון עולם (די"ג) (ד' קאלאמעא תרס"א) מגיסי הרה"ג ר' משה יעקב שווערדשארף ז"ל. ואשר הי' לי מו"מ של הלכה בזה עם גיסו יד"נ הרב הגאון הג' מ' יעקב שור זצ"ל אבד"ק קוטב בע"ס דברי יעקב:
והנה אז בהיות מגורי בעיר טאמשוב בקיץ תרמ"ב. בא לשם הגה"ק מוהר"ר יהושע רוקח זצ"ל הרב מבעלזא ונכנסו אליו הבע"ב בצעקה על חמס גבאי הח"ק. אז הזמין הרה"ק את בני הח"ק וגבאיהם והזהירם על ככה. שלא יהינו עוד לעשות כזאת. לעבור על איסורי תורה וגזל גמור. וגם ציוה לכתוב תקנות חדשות אודות זה בפנקס החברה קדושה. וגם הוא בא עה"ח בפנקס בכתי"ק. להיות לחק לדורות עולם. והובא מזה בס' דובר שלום בקונטרס אהל יהושע אות נ"ג. וגם הי' למראה עיניו קונטריסי הנ"ל וקלסי':
וראיתי בפנקס עיר מולדתי בילגורייא. ועל השער נא' שנעשה בשנת תק"ה. ונרשמו שם תקנות הרבה בשנת תקל"ט וגם תקנה שלא ליקח מבר מינן ר"ל יותר מאדום זהו' אחד וחתום שם נאו' שמואל הק' בהרב המנוח המפורסם מ' משה פנחס ז"ל [הוא הגאון בעל שו"ת בית שמואל אחרון. שהיה רב בבילגורייא בימים ההם):
וראיתי בס' דבש וחלב פ' חיי שכ' ויקם השדה וכו' וקשה מה בא זה ללמדנו אחרי דכתיב ויקם שדה עפרון וגו' וא"ל עפ"מ ששמעתי מכאדמו"ר הרה"ג מהרש"ס ז"ל בשם אביו הגאון בעשו"ת חת"ס זצ"ל (והוא בקצור בשו"ת ח"ס יו"ד) בנדון גביר א' שנפטר בכפר א' סמוך לק"ק פ"ב בזמן הקיץ והובא שם לקבר ישראל בזמן שהרה"ג ל"ה בביתו והיו הח"ק מבקשים מהיורשים סך רב עבור אחוזת קרקע והיו מתעקשים בדבר והחליטו ביניהם לשלש כעת אותו הסך עד עת בא הגאון לביתו ויסמכו עליו וככל היוצא מפיו יעשו וכן הי' כשבא לביתו אזי הגישו לפניו כ"א טענותיהם.
והתחילו היתומים לאמר בתחלה אנחנו מובאים להתגולל לפניו הנשמע כזאת לבקש סך עצום כזה עבור ד"א של אדם הקונות לו בכ"מ. ואף הם הגבאים דח"ק גחש"א השיבו כהלכה הן אמת כמוני כמוהם ידענו זאת ואך אותן היורשים היו מבקשים מאוד לבחור מקום קבורה רק במבחר קברינו אצל הגאון ר' משולם טיסמניצר ז"ל וכדומה. וכששמע הגאון אזי יצא דבר מלכות (מאן מלכי רבנן) מלפניו לומר שהאמת אתם והדין עם הח"ק. וראי' ממשז"ל רע עין זה עפרון על שלקח ד' מאות שקל כסף עבור השדה והמערה ולכאורה יותר הו"ל לדרוש כזאת על עשו דכתיב ביעקב בקברי אשר כריתי שהי' נוטל כרי של זהב בשביל חלק של עשו לבד (ובאמת מצינו כזאת במדרש תנחומא). ואך התשובה בצדו דשאני עפרן דל"ה יודע מי קבור שם משא"כ עשו דכבר הי' מפורסם דאדם וחוה יצירי כפיו של הקב"ה קבורים תמן וכן אח"ז אברהם ושרה יצחק ורבקה ולאה המה הקדושים אשר בארץ מונים שמה אזי כל החפצים לא ישוו בה ואף סגולת מלכים בל יסולה. וע"כ אתם הצדק לבקש סך כזה בשביל מקום קדוש. ולפי"ז השמיענו הכ' כאן דאולי כשנודע לו אח"כ מי הוא הקבור שם כשקברו את שרה אזי חזרו מהמכירה לומר מקח טעות הוא. ועכ"א כשקבר אברהם את שרה אשתו ויקם השדה והמערה וגו' ויש להבין ג"כ משז"ל ויקם שדה עפרון תקומה ה"ל שיצא מיד הדיוט ליד מלך ולכאורה צע"ק איזה תקומה ואיזה עילוי שייך לגוף הקרקע ביד מי הוא ולהנ"ל י"ל דכונתם רק על הקדושים אשר בארץ המה שוכני עפר הטמונים שמה הי' מתחלה תחת יד הדיוט וכעת תחת יד אאע"ה ע"ש:
ובספרי מעט צרי פ' חיי כתבתי בפסוק וישקול אברהם לעפרן וגו' ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו'. ראיתי בפי' התורה תוצאות חיים שכ':
כאשר נתארחתי והייתי סומך על שלחן התורני הגביר הקצין ונדיב ר' זנוויל פאלק פה אמשטרדם שמעתי מפיו דבר נאה ומתקבל מה שדקדק בסדר הפסוק בתחלה וישקול אברהם לעפרן את הכסף ואח"כ קבר את שרה. למה איחר אברהם מצות קבורת המת עד אחר ששקל את הכסף וכי יעכב עפרן קבורת המת בעוד שלא קיבל עדיין מחיר השדה הלא אברהם נשיא אלהים הוא ח"ו שיחשדהו עפרן שישקר אברהם באמונתו ולא ישלם לו דמי שדהו אחר קבורת מתו. אלא ידוע מחז"ל קשה גזל הנאכל אפי' צדיקים גמורים נכשלים בו שהרי אברהם אמר מלבד אשר אכלו הנערים וכו'. והנה עפרן אמר ד' מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא ואת מתך קבור. כי ד' מאות מה היא. אמנם עפרן הי' אומר דבריו בדקדוק כסדר זה מפני שהי' חש שיכשל אברהם בגזל הנאכל. וזש"א הפסוק וישמע אברהם פי' וישמע שהוא לשון הבנה. שהוא הבין דעת עפרן לכן עשה לו רצונו ושקל הכסף תחלה ואח"כ קבר את מתו. וזה נמי כונת הרשב"ם שכ' על וישמע הנ"ל די לחכימא ברמיזא. שהי' אברהם חכם והבין הרמז אשר רמז לו עפרן בסדר דבורו אליו עכ"ל. ולדעתי רחוק לחשוד שא"א לא יקיים אח"כ כמו גזל הנאכל. רק י"ל ע"פ דרכו. יען שעפרן רצה שישלם לו מעות עובר לסוחר. היינו קנטרין כרש"י שם. וע"ז הי' ירא עפרן שאחר הקבורה אף כי ישלם לו ד' מאות שקל כסף אבל לא יהיו קנטרין. ולכן דייק שישלם לו מקודם, וזאת הבין אאע"ה מדברי עפרן. ועד"ז ניחא דרשת חז"ל נבהל להון איש רע עין וכו' היינו מדש"כ זקני הגה"ק בפנים יפות חיי. דזאת שקיבל קנטרין הי' לו לחסרון ע"ש וזה ענין נבהל להון. היינו שהי' בהול ומבוהל למהר לקבל התשלומין. כי אולי אם הי' ממתין עד אחר הקבורה לא הי' מקבל קנטרין והי' לו לטובה. כי היה אונאה יותר מפלגא דגם בקרקעות בטל מקח ע"ש בפנים יפות והבן: וכבר המלצתי בדרך צחות בדבר האיסור לקנות רבנות בממון (עיין בספרי פינות הבית בקונטרס הר הבית ד"ז). שהמנהג הרע הזה הוא תולדה מהאבות נזיקין שמקבלים הרבה מעות קבורה. ואיתא (פסחים דפ"ז) אוי לו לרבנות שמקברת את בעליה ועי' יומא (דפ"ז) לקטלא נפיק והבן:
כל זה הי' לנו בעת אשר הדת עמדה על תילה עדיין ושומרי הדת רבותינו הקדושים רבני דד"א תקנו לחיזוק הדת והאמת והשלום אהבו. אבל מעת חסרנו אלה חשכו עינינו וכרם התורה עלה בה הפורץ ויפרוץ בה פרצות. באו פריצים וחללוה ואיש כל הישר בעיניו יעשה. ושומע אין לנו ד' ירחם:
ואסיים בתפלה לאל גואלי. רצה נא קול תחנוני אורך ימים תודיעני ושובע שמחות תשביעני תזכני ה' לראות יום יהיה אור הלבנה כאור החמה. ואור החמה יהי' שבעתים. מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ואלקינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות. עולם שאין בו מות. יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו אכי"ר. עד כאן הוא קונטריסי שכתבתיו אז בהיות משכני בטאמשוב. עם קצת הוספות שרשמתי עתה:
גיסך: