שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן לג
בעזהש"י בין כסה לעשור שנת תרמ"א לפ"ק פה כפר יעזערניא סמוך לטאמשוב. שלום וישע רב וגמח"ט לכבוד שארי ומחו' ידי"נ הרב הגאון הג' וכו' כקש"ת מו"ה שאול הלוי איש הורוויץ שליט"א אבד"ק אושצא (ועתה אבד"ק טיסמניץ) בעהמח"ס בשמים ראש. אחדשכ"ת באה"ר הנה הציע לפני קושית זקינו בס' פני אריה עה"ת פ' חיי בענין שליחת אליעזר לקדש את רבקה ליצחק והלא מבואר בגיטין (דכ"ג ע"ב) דאין שליחות לעבד. הנני לתת לפני הדר"ג את הנלע"ד בזה. והנה זקינו בס' פ"א שם תי' בסברא דהא דאין שליחות לעבד דוקא לאחר אבל לרבו מהני שליחות משום דיד עבד כיד רבו ועדיף משליחות ולזאת שטר מתנה נתן בידו שכל אשר לו ליצחק בכדי שיהי' אליעזר עבדו של יצחק שיועיל השליחות עיי"ש דפח"ח. וסברא זאת חידש גם זקיני במקנה בחי' אע"ז סי' ל"ה. וכ"כ הרי"ט אלגזי בכורות (פ"ד אות נ'). וכן תירץ בס' שעה"מ פ"ב מה' ק"פ הא דפסחים (דפ"ח ע"ב) האומר לעבדו צא ושחוט לי את הפסח. דבעבדו שפיר מועיל שליחות משום יד. וכ"כ בס' מחנה אפרים ה' שלוחין סי' י' דאף דאין שליחות לעכו"ם אבל פועל עכו"ם נעשה שליח משום דיד פועל כיד בעה"ב וכעין דאיתא בש"ס ב"מ (דף צ"ו ע"א) אף אם נאמר שליחו ש"א אינו כמותו אבל יד עבד כיד רבו. אך צ"ע לשיטת הראב"ד ז"ל מובא בשיטה מקובצת שם דהא דיד עבד כיד רבו היינו דוקא לענין ממונא אבל בשאר דברים לא *) ועיין בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קע"ו. גם כבר הקשיתי כד הוינא טליא על סברת המח"א מש"ס ב"ק (דף נ' ע"א) בור של שני שותפים היכי משכחת לה וכו' אין שלד"ע והקשה בשיטה מקובצת נימא בשעשאו שליח לעכו"ם ותי' דאין שליחות לעכו"ם ולסברת המח"א נימא בפועל עכו"ם ומשום יד ואכ"מ להאריך בזה: אכן לעד"נ ליישב הקושי' משליחות אליעזר דהנה איתא בפרקי דר"א פט"ז ועמד נמרוד וכו' את עבדו אליעזר לאברהם וכשגמל חסד עם יצחק בנו הוציאו לחירות עכ"ל ונראה דשיחרר אותו מיד כשיעשה שליחתו וילך לבית מולדתו דהא לבן אמר לאליעזר בוא ברוך ה' ואיתא בב"ר פ"ס ובויק"ר פי"ז שיצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך והיינו ממה שאמר נח ארור כנען עבד עבדים יהי' לאחיו וכבר נעשה בן חורין ועיין בזוה"ק פ' שלח (דקנ"ח ע"א) ולכן שפיר הי' שליח לקדש ופשוט. ועי' במדרש משלי (ל"א י"ב) גמלתהו וכו' שגמלה וכו':
*)ובאותו פרק היה תשובתי למראה עיני ידי"נ מחו' הגאון המובהק מו"ה יצחק אלישע שור אבד"ק
קימפלינג והשיב לי תשובה ארוכה על כל קוץ וקוץ מדברי תשובתי להגאבד"ק אושצא ובתוך דבריו כ' אלי וז"ל במה שהביא קושי' המקנה שהאיך הועיל שליחות לאליעזר וכו' ורו"מ כ' לתרץ עפ"י דברי הפרקי דר"א דאברהם שיחררו לאליעזר וכו' והנה הדרן לנ"ד דבגוף הדבר שכ' המקנה והמח"א וכו' ורואה אנכי דבמחכ"ת של המקנה אישתמיט ממנו ש"ס ערוכה במנחות (דצ"ג ע"ב) וכו' והרי מבואר להדיא דעבד לא הוי כגופי' וכו' וראי' עוד לזה מפ"ד דשבועות מי"ב דאם שילח ביד עבדו להשביע וכו' וחדאי נפשאי דמצאתי בשו"ת ס' יהושע סי' רל"א שמביא דברי הפנים יפות פ' חיי ותמה עליו כנ"ל וכן בשו"ת שו"מ ח"ב סי' ק"י וחידוש גדול שכל הגדולים לא זכרו ש"ס מנחות הנ"ל וכו' עכ"ל הגאון הנ"ל ואין כאן מקום להעתיק כל תשובתו שפלפל על כל פרט ופרט מדבריי הנ"ל בדפח"ח. והנה אחר כמה שנים יצא לאור הדפוס שו"ת תורת חסד וראיתי בסי' מ"ה שהקשה על זקיני המקנה מש"ס מנחות ושבועות הנ"ל ועוד מצאתי שם איזה דברים אשר גם אנכי כתבתי בתשובתי זאת ששלחתי' להגאונים מאושצא ומקימפלינג כמה שנים מקודם שנדפס הספר הגדול בעזהשי"ת:
אך יש לעיין איך שיחרר אאע"ה לאליעזר הא המשחרר עבדו עובר בעשה כמבואר בברכות (דמ"ז ע"ב) ולדעת הרמב"ם דמנאו בס' המצות רל"ה לעשה גמור מדאורייתא וכן בחינוך מ' שמ"ז ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' קכ"ז, איברא דדעת הר"ן והריטב"א גיטין (דל"ח ע"ב) דאין זאת עשה גמור והוי כדרבנן ועיין בס' עין זוכר מערכת ע' אות כ"ג. ולדעתם נראה לי ליישב קושית הגאון מהר"י אבד"ק אה"ו זי"ע בשו"ת נוב"י מה"ק חאע"ז סי' ע"ו לדעת התוס' ב"מ (דף יו"ד ע"ב) דאם אשלד"ע המעשה בטל א"כ בהאומר תן שיחרור זה לעבדי לא יחזור. הא אסור לשחרר ועובר בעשה א"כ אשלד"ע והגט שיחרור בטל ועיין בקצה"ח סי' קפ"ב אכן אם נאמר דאין אסור רק מדרבנן ניחא דהא בעבירה דרבנן יש שלד"ע עיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קט"ז ובס' שושנת העמקים כלל יו"ד ובמשל"מ פ"ב מה' רוצח. וכן יש ליישב קושית האחרונים בהא דתן שיחרור דנימא אי עביד לא מהני ולשיטת הר"ן והריטב"א ניחא דהא בעבירה דרבנן אי עביד מהני עיין בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ו'. ועיין בשו"ת זקיני רבן ומאורן של ישראל מהר"י מינץ סי' ה' (והארכתי בד"ק בתשובה בענין מינקת). עכ"פ בין כה וכה קשה איך שיחררו אאע"ה הא איתא (יומא דף כ"ח ע"ב) קיים אאע"ה כל התורה אפי' עירובי תבשילין ועיין בתנחומא פ' לך (א' י"א) תנחומא בהר ב' זוה"ק תצא דרע"ו ובר"ר פמ"ט. ובבר"ר פ"ש הגיר' אפילו עירובי חצירות. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' צ"ד ובס' האשכול ח"א סי' יו"ד מביאים דברי חז"ל בגירסא אפי' עירובי תחומין ועיין במדרש תהלים מ"א: ונלענ"ד ליישב לסברת הרשב"א גיטין (דף ל"ח) דהא דהמשחרר עבדו עובר בעשה היינו בחנם אבל עבור גמילת טובה מותר לשחרר ועיין בהה"מ פ"ט מה' זכי' ומתנה ועיין בקצה"ח סי' קפ"ב סק"ב ובשו"ת בנין ציון החדשות סי' קל"ה ולסברת הרשב"א נראה דכיוונו בתוס' גיטין (דף י"א ע"ב) ד"ה שמ"מ וכו' ואי חשיב משום דעביד לי' נייח נפשיה וכו' וכ"כ שם הר"ת בתוס' ד"ה כל דבמתנה לא הוי תן כזכי ושיחרור הוי חוב כמלוה ואמרי' בה תן כזכי דאי לאו דעביד לי' נייח נפשיה לא הוה משחרר לי' והוה כחוב עיי"ש. ובפ"י שם הקשה הא גם במתנה אמרינן אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' אבל לדברינו ניחא דסברת התוס' כהרשב"א דאי לא נאמר דעביד לי' נייח נפשי' הי' איסור דלעולם בהם תעבודו וא"כ חזקה גדולה שעביד לי' נייחא וזאת דקדקו בתוס' שם רוצה הוא שיהי' ב"ח בכך והיינו שלא לעבור האיסור והבן וא"כ י"ל דלזאת כיוון בפרקי דר"א שכ' וכשגמל חסד עם יצחק הוציאו לחירות היינו עבור הגמילת טובה הותר לו לשחרר. ועי' מגילה (דכ"ו ע"ב). ותפא"י עדיות (פ"ב מ"ט):
עוד יש לומר הא דשיחרר אאע"ה לאליעזר עפ"י דעת הר"ן גיטין שם בשם י"מ שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום לא תחנם והיכי דמשחררו לצורך עצמו מותר א"כ א"א דשיחררו כדי שיהי' שליח לקדש תו ליכא איסור. והנה עיין בב"ק (דף ע"ד ע"ב) מעשה בר"ג שסימא לעבדו והי' שמח מצאו לר"י א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות וכו' א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים. ובירושלמי כתובות פ"ג דייק מזה דמודה בקנס פטור אף לצי"ש דאל"כ הי' יכול ר"ג לשחררו לצי"ש ועיי"ש בש"מ. והנה בשער המלך פ"ה מה' עבדים ה"ז הקשה דלמא באמת חייב לצי"ש ובר"ג שאני דיש איסור בהשיחרור דלעולם ב"ח עיי"ש אבל לסברת הר"ן ניחא דהא אי אמרת דחייב לצי"ש א"כ הותר לו לשחרר דהא הוי לצורך עצמו כנ"ל ועי' בס' שפת אמת חיי (דמ"ח ע"א):
איברא דלכאורה קשה על הר"ן בשם י"מ מש"ס ב"ב (דף י"ג ע"ב) בדין חצר שאין בו דין חלוקה ואמר אחד לחבירו טול אתה כשיעור חלוקה ואני אטול הפחות דסובר ת"ק שומעין לו ורשב"ג סובר דאין שומעין לו וטעם רשב"ג דאי במתנה לא ניחא לי' דכתיב שונא מתנות יחי'. והנה הרמב"ם ז"ל והרי"ף בשם רבוותא קמאי פוסקים כרשב"ג ועיין בסמ"ע חו"מ סי' קע"א ס"י שכ' דטעמא דת"ק דס"ל דלית בזה משום שונא מתנות יחי' כיון דחבירו נותן לו יותר משום טובת עצמו ולאו מתנה הוא עיי"ש וא"כ רשב"ג סובר דאף בכוונתו טובת עצמו אפ"ה טובת המקבל מיקרי מתנה כיון שבין כך המקבל מתנה נהנה וא"כ ליתא לכאורה לסברת הר"ן דמכוין לטובת עצמו אינו בגדר חנינה. אכן יש ליישב זאת דהנה המפורשים הקשו עוד על הר"ן מש"ס ע"ז (דס"ד ע"א) דקאמר הגמ' מדר' יהודא נשמע לר"ע לאו מי אמר ר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי לר"ע נמי אע"ג דמקיים בכלאים לוקה למעוטי תיפלה ש"ד וקשה מה ענין זל"ז בשלמא דר"י אתי שפיר כיון דעביד למעוטי תיפלה תו אינו נותן להם מתנת חנם דהו"ל כמוכרו לו והוי לטובת עצמו משא"כ במקיים כלאים לא שייך זה וכו' עיי"ש קושי' זו בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' שכ"ב ובשו"ת רע"א סי' קצ"ד ובס' באר יעקב יו"ד סי' רס"ז ובשו"ת מהר"י אסאד ח"ב סי' ס"א ובשו"ת כתב סופר ח"ב חיו"ד סי' קע"ד. והנה בחידושיי תירצתי קושיותם דיש לומר דכל סברת הר"ן הוא דאם הוא מכוין לטובת עצמו אין עוד איסור משום דאינו מכוין לטובת העבד וזאת הוא רק באם נאמר דבר שאינו מתכוין מותר כר"ש. אבל לר' יהודא דסובר דשא"מ אסור א"כ אף דאינו מתכוין לטובת העבד אסור והעשה דלעולם ב"ת יהי' גם באופן שמתכוין לטובת עצמו. וא"כ שם בש"ס ע"ז דקאי הגמ' לר' יהודא שסובר דשא"מ אסור א"כ לא שייך לשיטתו סברת הר"ן. ועכ"ז באם למעוטי בתיפלה מותר ממילא נשמע לר"ע דמשום מיעוטי בתפלה מותר בכלאים והבן. והנה ראיתי בשו"ת כ"ס חאו"ח סי' ס"א שמיישב קושי' זו באופן נחמד בשים לב במ"ש הר"ן בטעמא דלעולם ב"ת משום לא תחנם בנכרי וצ"ע הא מיד שנותן שחרורו בידו מתהפך מעבד לישראל ואז כששבת בר ישראל נהנה וברגע שהוא עבד אין לו תועלת והנאה ושאני גבי נכרי שנהנה ממתנה זו בגיותו וצ"ל עצמו שמשחררו כדי שלא יהי' עבד רחמנותו עליו בעודו עבד וזה מביאו לתת לו גט שחרור זה עצמו הוא משום לא תחנם שלא יחונן אותו בעוד שהוא עבד כיון שאם יניחו כמו שהי' עבד לאדונו משועבד לעבדו ולכך אסור הגם כששבת כבר ישראל הוא ואחר הוצאה זו אומר אני מש"ה כשמשחרר אותו להנאת עצמו ליכא משום לא תחנם משום דאז כשנהנה כבר ישראל הוא וליכא רק משום דמרחם לגוף זה שהוא עכשיו עבד ובכה"ג אינו עושה משום רחמנותו עליו. ולפי"ז לא קשה מש"ס ע"ז דשם בנכרי גם אם עושה כדי לקיים מצוה למעוטי בתפלה סוף כ"ס נהנה העכו"ם ממת"ח וזה אסרה תורה אע"ג דהתחלתו הי' לטובת ולהנאת עצמו ואמת נכון הדבר עכ"ל הזהב. וא"כ מיושב גם מהא דב"ב דדוקא בעבד משום דהחנינה שנצמח לו הוא בהיותו כבר בר ישראל ומה גם דהרשב"א הקשה מגר תושב דמותר לחונן מכש"כ לעבד ובפרט בעת שיקבל הטובה כבר אינו עבד. ורק מטעם ההתחלה שפיר מועיל באם הענין נצמח לטובת עצמו. משא"כ שם דהוא שונא מתנות ומקבל הנאה וטובה בעת שהוא שונא מתנות. א"כ אף דנצמח הענין משום טובת עצמו מ"מ הוי הנאה למקבל מתנה שהוא שונא מתנות והבן:
אכן גוף דברי הר"ן צ"ע מש"ס ברכות (דמ"ז) דאיתא שם אמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר"א וכו' ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי וכו' לדבר מצוה שאני מצהב"ע הוא מצוה דרבים שאני ולדברי הר"ן הא אחר דמשני מצוה שאני תו ליכא עבירה וכן הקשה במג"א סי' צ' סק"ל ובטורי אבן חגיגה (ד"ב) ובמחנה אפרים חי' הרי"ף דף תקע"ד ועיין בס' ברכי יוסף או"ח סי' א'. ולתרץ זאת יש לומר בהקדם מה שיש עוד לדקדק בסוגיא זו. א) דמאי שייך כאן בברכות להקשות והיכי עביד הרי דזה הוא קושי' על מימרא דר"י ומה שייכות לדריב"ל וכבר עמד בזה בצל"ח (הן אמת דבחידושיי תירצתי עפ"י מש"כ חו"ז הגאון בס' מעון הברכות שם דהיכי דאפשר בהיתר אין מצהב"ע לשמואל ועיין בפ"י סוכה (דף למ"ד) בהא דאבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול א"כ י"ל דזאת כוונת הגמ' להקשות דוקא לדריב"ל דמוקי בתרי הוי לי' א"כ אי אפשר בהיתר והוי מצהב"ע. דבשלמא לדידן נוכל לומר דהי' לו רק עבד אחד והי' אפשר בהיתר והוי שפיר התי' בגיטין מצוה שאני אבל לריב"ל הוי מצהב"ע ולזאת מדייק דבגיטין איתא מצוה שאני וכאן איתא לדבר מצוה שאני משום דאין זאת גמר התירוץ רק כל זאת בהמשך הגמ' קאי לקושיא והיינו חפצם להקשות שאין לתרץ כמו בגיטין דלדבר מצוה שאני דהא אכתי מצהב"ע הוא ויש לדחות זה והבן). ב) סתירת הסוגיות דבגיטין לא מקשה הגמ' מצהב"ע הוא ובברכות מקשינן. ג) יש לדקדק בלישנא דגמ' דבגיטין קאמר מצוה שאני ובברכות לדבר מצוה שאני, ד) מקשים על הרמב"ם פ"ט מה' עבדים דפסק דלמצוה מותר לשחרר והא בברכות איתא דרק במצוה דרבים:
ויש לתרץ הכל בחדא מחתא דמה דהגמ' מקשה בברכות והיכי עביד הכי קאי על ריב"ל דתשעה ועבד מצטרפין וע"כ הוצרך לומר דר"א תרי הוי לי' ושיחרר חד ונפיק בחד וא"כ קשה להגמ' היכי עביד הכי בשלמא אי נאמר דעבד אינו מצטרף ולא הי' לר"א רק עבד אחד שפיר ולא יקשה היכי עביד הכי דהא נוכל לתרץ מצוה שאני דהא בשיחרורו נגמר מצוה וגוף השחרור מצוה הוא דתיכף בשחרורו נגמר המנין ולא יהי' מצהב"ע כסברת הר"ן וכקושית המג"א. אבל לריב"ל דהוצרך לומר דתרי הי' (עיין בס' שער יהודה ברכות (דף א' ע"ב) דפח"ח) וא"כ כל זמן דר"א לא שיחרר עבד אחד לא הי' השני יכול להצטרף דהא הי' שמונה אנשים ורק אחר דשיחרר לאחד שיהי' ט' אז נוכל להצטרף גם העבד השני להיות עשרה. א"כ העבד ששיחרר ר"א לא עשה בו המצוה דהשתא בשחרורו עדיין ליכא מצוה ושפיר קשה מצהב"ע הוא והמקשן מפרש קושיתו דהא בעת ששחרר הי' עבירה דאז לא הי' רק ט' ולא שייך לומר מצוה שאני וכסברת הר"ן דהא לא נעשה עמו המצוה ולכך דייק הגמ' בברכות לומר לדבר מצוה שאני ולא אמרו מצוה שאני דהא אין נגמר עמו המצוה דצריך עוד לצרף העבד השני וא"כ ניחא שיטת הרמב"ם דהא אנן דלא פסקינן כריב"ל ונוכל לאוקמי דחד הוי לי' לר"א ועמו נעשה המצוה דתשלום העשרה ותו לא קשה מצהב"ע הוא וכסברת הר"ן וכסוגית הש"ס בגיטין ולא נצרך מצוה דרבים שאני. (עתה בעת חוזרי על הדברים שנכתבו ממני בשנת תרמ"א. הביא לי אחד מתלמידיי ס' תפא"י על גיטין שם וראיתי אשר בגוף סברתי לחלק בין אי חד הוי לי' אז נגמר עמו המצוה. ובין אם נאמר דתרי הוי לי' אז לא נגמר עמו המצוה. הייתי בר גילו ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול ועיי"ש בביאור יותר):
עוד יש לתרץ סתירת הסוגיות דהא לכאורה קשה מה מקשה הש"ס בברכות מצהב"ע הוא הא עדל"ת וגם לאו הבא מכלל עשה מיקרי ל"ת לענין דחוי' עיין בהרשב"א כתובות (דף מ"ם) ועיין בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' ק"ן וא"כ לדעת הראשונים דר"א הי' צריך עשרה לקרות פ' זכור דהוא דאורייתא נימא עדל"ת ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' צ"ו שהקשה בכל מצהב"ע דנימא עדל"ת ותי' דהא דאמרינן מצהב"ע הוא באם אינם מתאחדים כל הכללים ודינים השייכים לעדל"ת עיי"ש וא"כ כאן י"ל דאין שייך לומר עדל"ת משום דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ולכך משני הגמ' מצוה דרבים שאני. הכוונה הוא דהא דעת השבלי הלקט סי' צ"ז הובא במגן אברהם סי' תמ"ו סק"ב דבמצוה דרבים עדל"ת ואין צריך להיות בעידנא. וזאת שייך דוקא בברכות אחר דהתרצן נקיט בלשונו לדבר מצוה שאני אבל בגיטין דקאמר מצוה שאני תו לא קשה מצהב"ע הוא דהא באמת י"ל עדל"ת ומיירי דהוי בעידנא כמו דאיתא בש"ס כתובות (דכ"ח) קראו רבו לעלות לתורה זהו שיחרורו ונוכל לומר דגם ר"א שיחרר עבדו באופן זה דקראו לתורה והוי בעידנא. וזה דווקא בגיטין דאיתא מצוה שאני משמע שהי' השיחרור עם המצוה. היינו עם קריאת פ' זכור. אבל בברכות איתא לדבר מצוה משמע דהשיחרור לא הי' עם המצוה גופא רק בענין אחר שיהי' משוחרר לדבר מצוה וא"כ לא הוי בעידנא ולא שייך עדל"ת ומקשה מצהב"ע הוא והבן: עוד יש לתרץ הא דאאעלה שיחרר לאליעזר ע"ד דאיתא בע"ז (דף י"ז ע"ב) אתיוה לר"א בן פרטא אמרו וכו' ומ"ט קא שבקית עבדך לחירות ופירש"י והן גזרו על כך לפי שהוא דת יהודית עכ"ל והוא פליאה דהא דת יהודית הוא שלא לשחרר ועובר בעשה. ומצאתי בתורת חיים שם שמפרש דדת יהודית הי' לשחררו לחייבו במצות עיי"ש ובשורש המצוה בחינוך משמ"ז. שוב ראיתי בזה בס' יד שאול יו"ד סי' רס"ז שעמד בזה וכ' דמותר ללמדו תורה. וא"כ אאע"ה שלמד אותו תורה כדאיתא יומא (דכ"ח) שהיה דולה ומשקה מתורת רבו וכו' אולי הותר לו לשחרר. אך צ"ע בהא דטבי עבדו של ר"ג עיין ב"ק (דע"ד) ובסוכה (ד"כ) ועיין בס' זכרון יעקב פ' חיי וביו"ד סי' רס"ז בהא דאסור ללמד את עבדו תורה. ויש להאריך בזה: והנני ידידו מחו' ש"ב אוה"נ ודו"ש: