אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן לב

סימן לא

ב"ה כ"ב אדר"ש תרנ"ז פלונסק. לכ' י"נ הרב הגאון וכו' מ' אברהם מרדכי נ"י אבד"ק ביזון. מכתבו קבלתי וכו' וע"ד ח"ת אכתוב לו מה שאמרתי ת"ל בסוגיא זו:

א) בש"ס גיטין (דל"ז ע"ב) רבא אמר לעולם אחר יאוש וכו' רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כאן מפרש לאוקימתא דרבא לאחר יאוש ס"ל כרשב"ג דישתעבד בין כך ובין כך לשני עיי"ש. וראיתי בכתי"ק חמי זקיני הגה"ק מאורן של ישראל מו"ה ישראל יונה הלוי לנדא אבד"ק קעמפנא למס' גיטין הנקרא עיר מגרש שהקשה בש"ס שם (דף ל"ח ע"א) תנן רשב"ג אומר וכו'. והנה לפי' הרמב"ם בע"כ דלא ס"ל משום דחזקי' ישתעבד לראשון כיון דהוא לאחר יאוש א"כ לא פריך כלל הכא כיון דלרשב"ג אין לשעבד מכח דחזקי' רק לשני ולא לראשון כיון דהיא לאחר יאוש וממילא הכא בעבד שברח יוצא לחירות דאין לשעבד לראשון לאחר יאוש. ותי' וז"ל ונראה עפ"י דצריך להבין דברי רבינו ז"ל מה דמפרש לשני דלא כרש"י ותוס' ויש לומר דס"ל לרבינו כסברת תוס' בפי' השני ד"ה בין כך וכו' והיינו לחשש דחזקי' שלא יפול וכו' סגי לשעבדו לשני דבשביל ריוח מועט לא יפול לגייסות וא"כ מש"ה מפרש הוא ז"ל לשני ולא לראשון. והיינו לראשון לא כיון דהוא לאחר יאוש. ואי משום דחזקי' אף דס"ל לרשב"ג כחזקי' זה מתוקן במה שנשתעבד לשני דשוב לא יפול וכו'. ולפי"ז הכא דליכא שני. שברח מבית אסורים אם יצא לחירות שוב יש חשש דחזקי' ולרשב"ג דס"ל דחזקי' ע"כ בודאי במקום דיש חשש דחזקי' ולא תקננו ודאי הדין לשעבדו לראשון מחשש דחזקי' ופריך שפיר ומשני השתא לקטלא וכו' והיינו בגונא דברח ליכא חשש דחזקי' א"כ לא יפול דאי לחוש שיפול כדי שיפדנו זה אין חשש כיון דבכה"ג משועבד לשני לר"י דס"ל כרשב"ג וכנ"ל ובשביל שיברח ליכא למיחש כדמסיק השתא לקטלא וכו' ודו"ק כי נכון לענ"ד עכל"ק. והנה מה שפי' הרמב"ם בדרך חדש לא כרש"י ותוס' י"ל משום קושי' התוס' (דף ל"ח ע"א) ד"ה ואינהו תימא דילמא ידעי שפיר דלאחר יאוש הוה וסברי כרבא דלעיל עיי"ש לכך פי' דלרשב"ג משתעבד לשני א"כ אי הוי ידעי דהי' לאחר יאוש אף לרבא לא משתעבדה לשמואל רק לשני. לכך שלחו דייקא משום דכרשב"ג ס"ל או אף אליבא דרבנן משום דלשם אמהתא פרקי אותה ודוקא לפני יאוש ומיושב קושיות התוס' ופשוט:

ב) אכן בגוף קושיות התוס' שהקשו תימא דילמא ידעו שפיר דלאחר יאוש הוה וסברי כרבא וכו' הנה זקיני רבינו המהרש"ל שם כ' ואין להקשות א"כ איך שלחו לי' את אפי' כרבנן ס"ל אנן לשום אמהתא פרקינן לה הא הוי שלהן אליבא דרבנן וכו' עיי"ש ובמהרש"א. וראיתי בס' עיר מגרש לתו"ז הגה"ק ז"ל בתוס' ד"ה ואינהו וכו' וז"ל ערש"ל וערש"א ושניהם אינם מיושבים לרש"ל אינו מיושב מה שהקשה הא לא רצו ליתן מתנה ולמהרש"א ז"ל קשה מה דשלחו א"נ כרבנן וכו' כיון דלרבנן לשני ומה שסיים שנית אנן כרשב"ג וכו' א"כ עיקר מה דס"ל כרשב"ג וקשה ל"ל אמירתם א"נ וכו' וגם לא נתיישב א"נ וכו' כיון דלרבנן לשני ונראה לצרף שניהם ויתיישב על נכון והפי' אנן כרשב"ג ותמיד לראשון א"נ את כרבנן ס"ל וא"כ פן תחוש אם לא פדינו לשם ב"ח ואין אתה רשאי לשעבד לזה שלחו לו אנן לשם אמהתא פרקינן וכמו"ש רש"ל ורשאי את להשתעבד בה ואפ"ה אין אנו נותנים לך מתנה כי אינו שלנו כי אנן כרשב"ג ס"ל ובין כך ובין כך משועבד לראשון ולזה סיים רש"א ועיין מהרש"ל והיינו אינו משיג עליו רק מוסיף ליישב פירושו ומיושב ג"כ מה שסיים כפל אנן כרשב"ג אחר דברי א"נ כרבנן וכו' והיינו כנ"ל שאין זה במתנה כי אנן כרשב"ג ועיין מהרמ"ש משמע ג"כ שמרכיב וק"ל. עכל"ק. ולעד"נ ליישב דברי התוס' ע"ד הפלפול בהקדם דברי חמי זקני בעיר מגרש שם ד"ה עיין בברטנורא שמפרש מתני' בלאחר יאוש כרבא ולשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו שני דהא לשם ב"ח פרקי' לרבו ראשון לא משום דילמא ממנעי ולא וכו' וכבר נתעורר בעל תוס' יו"ט דלרבא לא צריך דילמא ממנעי וכו' כיון דהיא לאחר יאוש ועבפ"י דקשה לרבא ליכא לת"ק מפני תיקון העולם יעיי"ש. ולעד"נ דהנה קשה קושי' הרשב"א ובעפ"י הא יאוש לא מהני ועיין בחי' הרשב"א מטעם הפקר דקי"ל כמ"ד לקמן המפקיר עבדו יצא לחירות וכו' ועדיין קשה, טובא הא קי"ל יצא לחירות וצריך גט שחרור ועבפ"י לקמן וסברא זו נכונה וא"כ קשה אמאי ישתעבד לשני ונראה אם נאמר דלרבא ג"כ אית לי' סברא דדילמא ממנעי וכו' ועתו"ס שהקשה לאוקימתא דאביי לפני יאוש ולשם עבד לרבו ראשון אמאי לא ישתעבד לרבו שני משום דילמא ממנעי וכו' ותירצו דלפני יאוש מה"ט אין לגזלו וכו' ע"ש בתוס' ולפי"ז נ"ל בלאחר יאוש דיש הפקר ולמה דקי"ל המפקיר עבדו יוצא לחירות אף דצריך גט שחרור מכל מקום כיון דמדינא יוצא לחירות שוב אינו גוזלו ושוב י"ל כקושי' התוס' דישתעבד לרבו שני משום דילמא ממנעי וכו' כיון דאינו גוזלו וזה ברור ומיושב מה דקאמר לרבא לשם עבד משתעבד לרבו שני כיון דאיירי לאחר יאוש והוי הפקר ואינו גוזלו משועבד לשני משום דילמא ממנעי ולפי"ז לשם ב"ח דג"כ קשה אף דלרבו שני לא משום דלשם ב"ח פרקי' אמאי לא לרבו ראשון אף דהוא לאחר יאוש והוי הפקר הא עדיין ברשותי' כ"ז שלא נתן גט שחרור וצ"ל ג"כ משום דילמא ממנעי וכו' ובזה שייך יותר דלמא ממנעי וכו' כיון דפרקי' לב"ח למצוה וכמש"כ המפורשים ועפי"ז מוכרח דלרבא צריכא לתקנתא דדילמא ממנעי ולא פרקי' ואיכא לת"ק מפני תיקון העולם ברישא ובסיפא מה דלשם עבד משתעבד לשני משום דילמא ממנעי וכו' כנ"ל ומה דבסיפא לרבו ראשון לא בלאחר יאוש ג"כ משום דילמא ממנעי ניחא דתני בין משניות דהשולח ומיושב דברי הברטנורא על נכון ועבפ"י היטב ותבין כי קצרתי ודו"ק עכ"ל הזהב:

ג) והנה בשיטת הירושלמי בסוגיא זאת כתב שם חו"ז הגאון ז"ל וז"ל ד"ה רבא אמר וכו' לשם עבד משתעבד לשני וכו' עיין בירושלמי דמוקי מתני' לאחר יאוש כרבא ומפרש בת"ק לשם עבד משתעבד לראשון משום שלא יהי' וכו' מפיל עצמו לגייסות כדחזקי' ועיין במפרש אי ס"ל לת"ק דחזקי' א"כ אמאי פליג בלשם בן חורין אדרשב"ג וע"ש במפרש שנדחק במאי פליגי. ולעד"נ לתרץ ברווחא בשני אופנים. אופן אחד י"ל בפשיטות דס"ל לת"ק לחלק דההיא דחזקי' ועתו"ס דניחא לי' לעבד ברבו שני שירויח מציאה ומתנה דלשני אינו משועבד רק למעשה ידיו. ולענ"ד י"ל עוד ריוח דמשני מהני אם ברח ועיין בש"ס לקמן. ועפ"ז י"ל דס"ל לת"ק דלא שייך חשש דחזקי' רק אם נאמר לשם עבד לשני יפיל עצמו לגייסות. דממה נפשך יפטור עצמו מראשון דאם יפדהו לשם עבד ישתעבד לשני וירויח כנ"ל ואם יפדהו השני לשם ב"ח יצא לחירות לגמרי משא"כ השתא דאמרינן לשם עבד לראשון ליכא חשש שיפיל עצמו לגייסות אף דלשם ב"ח יצא לחירות כי פן יפדהו השני לשם עבד וישתעבד לראשון וסברא כזו איתא במהרמ"ש ובפ"י על ענין אחר ומש"ה ס"ל בלשם עבד ישתעבד לראשון משום חשש דחזקי' דבכה"ג אם נאמר לשני יפיל עצמו בודאי לגייסות ולשם ב"ח ס"ל דיצא לחירות כיון דלשם עבד הוא לראשון שוב לא יפול וכו' וכנ"ל ורשב"ג פליג וס"ל דגם בזה איכא דחזקי' שיפיל עצמו וכו' גם בשביל פן יפדנו אחד לשם ב"ח ויש לפלפל בזה אם נאמר דלת"ק אין מצוה לפדות עבדים יש לסתור הנ"ל ועיין בהרשב"א דגם לת"ק מצוה לפדות עבדים יעיי"ש היטב וי"ל דס"ל לירושלמי כן וי"ל דמש"ה הוצרך הירושלמי בשנויא דלאחר יאוש וכו' דס"ל לת"ק דחזקי' כדי שיהי' דברי ת"ק מפני תיקון העולם ג"כ ועיין לעיל בחידושינו במשנה. באופן אחר נלענ"ד לתרץ הירושלמי דרך מושכל ונחמד עפ"י שהקשו לענין לאחר יאוש הא יאוש לחוד לא מהני ועבפ"י דמתרץ טעם דבעינן יאוש ושינוי רשות משום דבגנב וגזלן באיסורא בא לידם לא מהני יאוש ומש"ה מהני שינוי רשות דאצלו בהיתרא בא יעו"ש באריכות. ולפ"ז בעבד אע"ג דאצל השבאי בא באיסורא ולא מהני יאוש לגבי העבד הוי שינוי רשות שיזכה בעצמו דהוא לא עשה איסורא וע"י היתר בא לו עכ"ד. ועפ"ז קשה לכאורה מאי חשש איכא שיפיל עצמו וכו' דאם יעשה זה להפקיע ובא לו ע"י איסור לא הוי שינוי רשות רק יאוש לחוד לא מהני ושוב ישתעבד לראשון אולם כ"ז בפדאו לשם ב"ח לא יזכה בעצמו להיות ב"ח כיון דליכא רק יאוש לחוד משא"כ בפודאו לשם עבד אם יהי' הדין דמשועבד לשני אף דהוא יעשה איסור לגבי שני איכא יאוש ושינוי רשות דהשני בהיתרא בא לידו ודאי דמהני שפיר. ועפ"ז ניחא לירושלמי בדת"ק בשם עבד משתעבד לראשון משום דחזקי' שלא יפיל לגייסות והיינו דאי נאמר לשני איכא חשש שפיר שיפיל לגייסות ויפקיע עצמו מראשון דיהי' יאוש ושינוי רשות כנ"ל לשם ב"ח לרבו שני לא משום דלשם ב"ח פרקי' ולראשון נמי לא משום דלאחר יאוש והיינו בהאי גוונא דלא הפיל עצמו ולא עשה איסור איכא יאוש ושינוי רשות וליכא חשש שיפיל עצמו דאם יפיל עצמו לא יהי' רק יאוש לחוד כיון דלשני לא ישתעבד משום דלשם ב"ח פרקי' ובע"כ ישתעבד לראשון דבעצמו לא יזכה שיהי' ב"ח דלדידי' ליכא רק יאוש לחוד וא"ל שיפיל עצמו וכו' פן יפדנו השני לשם עבד זה אינו כיון דלירושלמי אליבא דת"ק באמת בלשם עבד ישתעבד לראשון מטעמא דחזקי' וא"כ אם יפיל עצמו וכו' בין כך ובין כך ישתעבד לראשון שוב ליכא חשש דחזקי' ולכך ס"ל לשם ב"ח לא לשני ולא לראשון אם לא הפיל עצמו רק שנשבה בע"כ שלא עשה איסור זוכה בעצמו ע"י יאוש ושינוי רשות. והבן כי עמוק. ודוחק לומר שיפיל עצמו וכו' בסתר בלי יודע שעשה ענין להפקיע באיסורא זה דוחק. אולם קשה מ"ט דרשב"ג דס"ל דגם בלשם ב"ח משום דחזקי' הא בזה ליכא חשש כנ"ל ונראה כיון דבלא"ה קשה לרשב"ג דס"ל עבדא כמקרקע לא מהני יאוש ושינוי רשות דבקרקע לא מהני תרתי וכמו שהקשה בפ"י וצ"ל לרשב"ג דס"ל לאחר יאוש משום הפקר דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"כ שוב יש חשש דחזקי' גם בלשם ב"ח דיפיל וכו' ואפי' עשה איסור יצא לחירות לאחר יאוש משום הפקר וזה נכון ועמוק ודוק היטב. וא"כ גם לתי' זה כהירושלמי לת"ק בין לרשב"ג יש מפני תיקון עולם מדחזקי' והיינו לת"ק רישא דלשם עבד לראשון מפני ת"ה. ועפ"ז בתי' השני לירושלמי מוכח לת"ק דס"ל המפקיר עבדו אינו יוצא לחירות ומש"ה בעינן גם שינוי רשות וא"כ פלוגתא דת"ק ורשב"ג אי מפקיר עבדו יצא לחירות וא"כ למה דקי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות כרב ור"י לקמן בע"כ לירושלמי הלכה כרשב"ג לגבי ת"ק. ועפ"ז יש ליישב שיטת הרי"ף בשם גאון ז"ל שפוסק כרבנן ולא כרשב"ג ועיין בחה"ר וביש"ש שהראב"ד הקשה עליו אפי' אי ס"ל דהלכה כרבנן לגבי רבי שמעון בן גמליאל הא הכא איפסיק בירושלמי להדיא כרשב"ג ע"ש ולפמש"כ ניחא דלשיטת הירושלמי בע"כ פלוגתא דרבנן עם רשב"ג בדין המפקיר עבדו אם יצא לחירות ולרשב"ג יצא לחירות ולרבנן א"י לחירות וא"כ לקמן רב ור"י ושמואל כולהו ס"ל יצא לחירות וכן קי"ל להלכה א"כ בע"כ הלכה כרשב"ג אבל להש"ס דידן אין ענין פלוגתא דרבנן ורשב"ג ולכן הדרינן לפי הכלל דקי"ל כרבנן ודוק היטב עכל"ק:

היוצא לנו מזה דלתרץ שיהי' המשנה ות"ק מטעם תיקון עולם יש לנו שני אופנים. או שנפרש כשיטת הברטנורא דלרבא הא דלשם ב"ח לראשון לא משום דילמא ממנעי ולא פרקי. או דנימא כשיטת הירושלמי דלרבא ג"כ הת"ק סובר הא דחזקי' ולשם עבד באמת משתעבד לראשון והנה כל יסוד תירוצו של חו"ז הגאון ז"ל את שיטת הרע"ב הוא רק לשיטת הסוברים דהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וא"כ הי' קשה לי' דאכתי אגיד גבי דראשון וברשות קאי. ולא הי' טעם על הא דלשם ב"ח למה לא ישתעבד לראשון דאף דהי' יאוש אכן היאוש אינו מועיל כנ"ל לזאת הוצרך הר"ע מברטנורא לומר דגם רבא סובר משום דילמא מימנעי ולא פרקי וזאת היא התיקון עולם אבל שמואל לשיטתו שסובר בשמעתין דהמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור א"כ לאחר יאוש אינו צריך לטעם דדילמא ממנעי וכו' דהא בלא זה פשוט הדין דלשם בן חורין לרבו ראשון לא משום דהוי לאחר יאוש כקושית זקיני הגאון מאורן ורבן של ישראל בעל תוי"ט זי"ע על הרע"ב וא"כ לשמואל אין לתרץ שיהי' המשנה מטעם תיקון עולם רק אם יסבור כשיטת הירושלמי דלרבא לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון משום דחזקי' וא"כ שפיר לשמואל לשיטתו שלחו לי' ואת אי כרבנן סבירא לך אנן לשום אמהתא פרקינן לה ניהלה וא"כ לא קשה קושיות זקיני הרש"ל ומהרש"א דהא באמת לשיטת הירושלמי לשם עבד משתעבד לראשון ושמואל ע"כ סובר כשיטת הירושלמי דת"ק סובר טעם דחזקי' בכדי שיהי' טעם המשנה משום:

תיקון עולם והוא נכון בס"ד:

ד) והנה בשיטת הר"ע מברטנורא בפי' המשניות דלרבא הטעם דת"ק מה שלשם ב"ח לא ישתעבד לראשון משום ממנעי ולא פרקי ומיירי לאחר יאוש והקשה זקיני בתוספת יו"ט דלרבא כיון דמיירי לאחר יאוש א"כ הא דלשם בן חורין לא ישתעבד לראשון הוא משום דלאחר יאוש הוא ולמה לי' לרבא הטעם דממנעי ולא פרקי. אמרתי ליישב תלי"ת בהקדם קושיות המפרשים על רבא דמוקי לאחר יאוש א"כ אין טעם דת"ק במשנה זאת משום תיקון עולם ולמה נשתנה משנה זאת מכל משניות של פרק השולח גט דמיירי מפני תיקון עולם. ולכן יש לומר דהרע"ב כיוון לתרץ זאת בהקדם קושיות הגאון רבינו בעל פני יהושע בסוגיא דידן (דף ל"ז ע"ב) אלא לרבא מאי כשם וכו' והקשה דילמא ס"ל לרבא דודאי מצד ממנעי ולא פרקי לא היו חכמים מפקיעין הדין תורה רק לאחר יאוש דמצד הדין לשם בן חורין לא ישתעבד רק דנימא דישתעבד מצד חששא דחזקי' לעומת זה ס"ל לרבנן דמצד ממנעי ולא פרקי אוקמי' אדינא והרי הוא ב"ח כשפדאו לשם ב"ח ושפיר שייך ע"ז תשובת רשב"ג כשם שמצוה וכו' עיי"ש ולכן י"ל דכקושיות הפ"י הי' באמת שיטת הר"ע מברטנורא דגם רבא סובר הטעם דממנעי ולא פרקי. רק דאביי סובר טעם זה אף לפני יאוש. ורבא לא רצה לומר טעם זה דממנעי ולא פרקי על לפני יאוש כעין סברת התוס' שם ד"ה דילמא דמטעם זה אין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו אכן מעל לאחר יאוש רק דיש סברא שיהי' משועבד לראשון אף לאחר יאוש מטעם חשש דחזקי' נגד זה סובר הת"ק באמת הטעם דממנעי ולא פרקי ואוקמא אדינא שלשם בן תורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לשני וממילא גם לרבא טעם הת"ק הוא משום תיקון עולם דממנעי ולא פרקי וזאת הוא נגד טעם דחזקי' ובאמת שיטת הירושלמי דגם לרבא טעם ת"ק משום דחזקי' והבן ואי דישאר לנו קושיות הפני יהושע על שיטת הרע"ב מגמרא מאי כשם דלפי שיטתו שפיר צריך רשב"ג לומר כשם כיון שגם הת"ק סובר משום ממנעי ולא פרקי על זה יש לומר פשוט דזאת כוונת קושיות הגמרא מה כשם היינו בשלמא לאביי דמוקי לפני יאוש א"כ כל עיקר הקושי' הי' למה לשם בן חורין לא ישתעבד וע"ז תי' דטעמא דרבנן הוא משום דממנעי ולא פרקי וע"ז שפיר קאמר רשב"ג כשם שמצוה לפדות וכו' אבל לרבא דמוקי בלאחר יאוש א"כ עיקר הקושי' הי' לת"ק למה לשם עבד ישתעבד. דהא דלשם ב"ח לא ישתעבד ניחא שפיר דהא לאחר יאוש היא וכקושיות זקיני התוי"ט על הרע"ב באמת שאם מיירי לאחר יאוש הא דלשם ב"ח לא ישתעבד פשוט ניחא. וע"ז תירץ רבא דטעמא דרבנן דישתעבד דהיינו לשני. וא"כ עיקר הדבר הי' לתרץ הקושי' דלשם עבד ישתעבד וא"כ מה כשם משום דחזקי' הוא היינו למה הקשה להם רשב"ג מהא דכשם הא באמת לרבנן אינם צריכין לטעם דממנעי ולא פרקי רק לעומת חששא דחזקוי. ואם לא יקבלו החכמים תקנת חזקי' לא נצרך להם לתקנת ממנעי ולא פרקי דהא ממילא לא ישתעבד כיון דמיירי לאחר יאוש וא"כ מה האי דהקשה להם מכשם ועיקר חסר מדברי רשב"ג נגד הת"ק ותי' הגמ' רשב"ג לא הוי ידע וכו' ודו"ק. והארכתי עוד בסוגיא זו תלי"ש בלומדי עם תלמידיי שי' והמה בכתובים בחידושיי ביום ה' פרשת במדבר מ"ד למטמונים שנת תרנ"ה. ואכ"מ לבוא בארוכה. ולא הבאתי רק איזה דברים הבנוים על דברי קדוש חמי זקיני הגאון המחבר זי"ע ועכ"י:

ה) שם ואביי משום איסורא לא וכו' מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה ב"ח וכו'. הנה הרשב"א בחידושיו לשבת ד"ד כתב ולי נראה שאני התם דכיון דחצי בן חורין לית בי' משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו עיי"ש וקשה מסוגיא דש"ס גיטין (דף ל"ח) דמקשה הגמ' ואביי משום איסורא לא מחצי' שפחה וחב"ח ולפי דברי הרשב"א אין ראי' כלל משם דהא לא הי' איסור בשחרורה דלא שייך בח"ש בהם תעבודו מצד חירות שבה. והנה כבר נודע קושיא זו בספרי האחרונים וכל אחד תירץ באופנים שונים עיין במנחת חינוך מצוה שמ"ז שמביא קושי' זו בשם דודי זקיני הגה"ק מו"ה צבי הירש הלוי איש הורוויץ אבד"ק פ"פ דמיין בעהמח"ס מחנה לוי (בנו של זקיני הגה"ק בעל הפלאה זי"ע) ועיין מה שתירץ דודי זקיני הגה"ק מלייפניק בשו"ת עטרת חכמים חאע"ז סי' ל"א (אשר יצא בדפוס ע"י חותני נ"י) ועיין בשו"ת חתם סופר ח"ב חאע"ז סי' קנ"א ובחידושי חתם סופר גיטין (דל"ח) ובשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קס"ז ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ס"ב. ובס' לימודי ה' לימוד ב'. ובס' אמרי בינה בגיטין (דמ"א) ובס' זכרון שמואל גיטין (דל"ח) ובשו"ת ארץ צבי חחו"מ סי' י"ח ובשו"ת אבני צדק חאו"ח סי' ק"ח ובשו"ת שואל ומשיב מה"ד ח"ג סי' כ"ג:

ולעד"נ לתרץ די"ל דסברת הרשב"א הוא כמש"כ הר"ן בגיטין (דל"ח) בשם יש מפרשים דכל איסור דשחרור הוא משום לא תחנם ואם עושה לטובת עצמו כמו ר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום דאינו עושה משום חנינה דעבד. וא"כ י"ל דבחצי בן חורין אין עוד איסור דלא תחנם משום צד חירות שבו. וכעין שהקשה הרשב"א על סברת הי"מ שבהר"ן מגר תושב דמותר לתת לו מתנה. והנה בס' באר יעקב ליו"ד סי' רס"ז כתב דרבינא ואביי בההיא אמתא דהוות בפומבדיתא פליגי בסברת הר"ן בשם י"מ. ואביי סובר דאף שאינו עושה משום חנינה דעבד ג"כ איכא עשה דלעולם בהם תעבודו וכ"כ בחידושי חתם סופר גיטין שם בהא דרבינא ואביי ועיין בטורי אבן ריש חגיגה וא"כ לאביי לשיטתו שפיר מקשה הגמ' מהא דחציה שפחה וחב"ח דאליבא דאביי ליתא לסברת הרשב"א דשבת הנ"ל ופשוט: ו) שם מיתיבי מעשה בר' אליעזר וכו' ושחרר עבדו והשלימו לעשרה מצוה שאני והקשו המפרשים מהא דאיתא בש"ס ברכות (דף מ"ז ע"ב) מעשה בר"א וכו' והאר"י המשחרר עבדו עובר בעשה לדבר מצוה שאני מצהב"ע היא מצוה דרבים שאני עיי"ש. והתם אחר דמשני הגמרא דר"א למצוה הוא דעביד מקשה הגמרא מצהב"ע היא. וכאן אחר דמשני מצוה שאני לא מקשה הגמ' מידי. ולולא דמסתפינא הייתי אומר ע"ד החידוד פי' חדש בהקדם מה שיש עוד לדקדק דכאן בגיטין איתא מצוה שאני ושם בברכות איתא לדבר מצוה שאני לכן יש לומר דהנה בצל"ח ברכות שם ד"ה והיכי עביד הכי וכו' כתב וז"ל לכאורה קושיא זו אינה ענין לשמעתין כלל והיא קושיא לעצמה מעובדא דר"א על מימרא דרב יהודה ואף שאורחא דש"ס להקשות גם על דבר שהובא כאן אגב גררא מ"מ הוה ליה למימר גופא מעשה בר"א וכו' והיכי עביד הכי וכו' אבל כיון דלא מרשים בלשון גופא משמע דשייך להאי דלעיל דמשני תרי אצטריכו ליה ונראה דשפיר שייך להא דבל"ז איכא למימר דהאי עבד ששחררו ר"א מיירי שהיה חציו עבד וחציו ב"ח ועל כן הי' רשאי לשחררו שהרי אפילו כופין את רבו לשחררו לאחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש כמפורש בגיטין (דמ"א) וכיון שבלא"ה הי' חייב לשחררו ולכן מיהר לשחררו קודם התפלה כדי לצרפו לעשרה אלא דעל זה קשה מאי קמ"ל במעשה הזה ואמנם הי' מקום לומר דהא גופא קמ"ל שחררו אין לא שחררו לא ולאפוקי מדריב"ל דאמר תשעה ועבד מצטרפין אבל השתא דמשני דר"א לא אתי לאפוקי מדריב"ל אלא דתרי איצטריכי ליה וכו' וא"כ אי איירי בחציו עבד וחציו ב"ח אין כאן שום חידוש ומאי קמ"ל במעשה הזה ואין לומר דהיא נופא קמ"ל דדוקא חד מצטרף אבל תרי לא מצטרפי מדהוצרך למהר ולשחרר חד קודם התפלה דא"כ עיקר חסר מן הספר שהרי לא הוזכר במעשה הזה כמה היו צריכי ליה והרי איכא למימר דגם תרי מצטרפי ותלת איצטריכו ליה וכו' אלא ודאי שלא הי' חציו ב"ח והיא גופא קמ"ל זהירתו של ר"א במצות ששחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה ושפיר מקשה והיכי עביד וכו'. ובגיטין דמקשה אמימרא דר"י מהך מעשה דר"א וכו' שם כבר ידע מימרא דריב"ל כאן דעבד מצטרף וממסקנא דכאן דתרי איצטריכו ליה ולכן שפיר הקשה וכו' עיי"ש ועיין לדו"ז בשו"ת עטרת חכמים חאע"ז סי' ל"א שדרך בדרך זה בהקדם קושיות הצל"ח דדילמא מיירי בח"ע וחב"ח. ולעד"נ דאפשר לומר דדוקא בברכות דקאי אליבא דריב"ל דסובר דעבד מצטרף א"כ אין לומר דמיירי הא דר"א בח"ע וחב"ח דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל במעשה דר"א. אבל בגיטין הי' סוגיית הגמ' דר"א רק חד הוי לי' ושחרר אותו. ובאמת נוכל לתרץ דהי' ח"ע וחב"ח והא גופא קמ"ל דעבד אינו מצטרף ודלא כריב"ל וכמו שהי' ההו"א דהצל"ח וכן ראיתי בס' ברכת ראש ברכות שם דמוקי סוגיית הש"ס דגיטין לפי המסקנא דנדחה דינו דריב"ל כמ"ש הרי"ף דעבד אינו מצטרף ומזה ראיה לשיטת הרי"ף דדחה דין דריב"ל מהלכה מדהדר בי' הש"ס בגיטין לתרץ בע"א עיי"ש עפ"י דרכו. ולפי"ז מיושב שפיר דבברכות דמתרץ הגמ' לדבר מצוה שאני היינו שר"א הי' צריך להעבד שיהי' משוחרר לדבר מצוה דתפלה והיינו לדבר מצוה דר"א לכן שפיר מקשה הגמ' מצהב"ע היא. אבל בגיטין די"ל דמיירי בח"ע וחב"ח דמותר לשחררו משום פו"ר ומצוה דעבד א"כ שוב לא קשה מצהב"ע היא. וי"ל דזאת באמת כוונת הגמ' בגיטין דמתרץ מצוה שאני היינו שהי' בח"ע וחב"ח דמשום מצוה דעבד אין איסור בהשחרור וכמו שהקשה הצל"ח דנוכל לתרץ כן. ורק שם בברכות דקאי לריב"ל דעבד מצטרף א"כ אין לתרץ בח"ע וחב"ח ומשום מצוה דעבד. משום דהי' קשה פשיטא מאי קמ"ל. אבל בגיטין די"ל דמיירי שהי' לר"א רק עבד אחד והא גופא קמ"ל דעבד אינו מצטרף ומיירי בח"ע וחב"ח ומצוה דעבד שאני ולכך לא קאמר לדבר מצוה. אכן אין לחדש פירושים חדשים אם כי דברי בנוים ממש כדברי הצל"ח ז"ל:

ז) והנה בשנה זו נדפס בשמי תירוץ על סתירת הסוגיות בס' תל תלפיות סי' י"ט ותוכן דברי שם הוא דהנה שיטת הר"ן בגיטין בשם י"מ דכוונת תי' הגמ' מצוה שאני דכל איסור דשחרור הוא משום לא תחנם. ובמקום מצוה שעושה לטובת עצמו ולא משום חנינה לעבד ליכא עשה כלל. והנה המג"א סי' צ' הקשה מש"ס ברכות הנ"ל דמקשה הגמ' מצהב"ע. ולסברת הי"מ ליכא עבירה כלל במקום שעושה לצורך מצוה. אכן בשו"ת ארץ צבי סי' למ"ד חידש דזה תלי' בהא דמצות לאו להנות ניתנו דאם נאמר מצות לאו להנות ניתנו אז ל"ש לומר דלמצוה הוי הנאת עצמו ושוב הוי חנינה והנאה לעבד וסברת הר"ן בשם י"מ הוא רק אם נאמר מצות ליהנות ניתנו ושפיר נחשב במקום מצוה הנאת עצמו ולא משום חנינה והנאה דעבד עיי"ש מילתא בטעמא. והנה חמי זקיני הגאון אבד"ק קעמפנא בספר מעון הברכות שם דקדק דבברכות איתא אמר ר' יהודה המשחרר עבדו עובר בעשה ובגיטין איתא הגרסא אמר ר"י אמר שמואל עיי"ש. והנה בתוס' ר"ה (דכ"ח ע"א) הקשו מדר' יהודה אדר' יהודה דמ"ש בשופר של שלמים לא יצא ובשופר של ע"ז סובר דיצא משום דמצות לאו להנות ניתנו ותי' שם הבעה"מ דבאמת סובר ר' יהודה מצות לאו להנות ניתנו והא דאמר רבא שם אחד זה ואחד זה יצא אליבא דר' יהודה קאמר לה היינו דר"י סובר כן דגם בשלמים יצא כמו שבאמת סובר כן בשופר של ע"ז. ועפ"י שיטת הבעה"מ תירצתי בחידושי לברכות(דף כ"א ע"א) הא דאיתא שם אמר ר' יהודה מנין לבהמ"ז לאחריו וכו' איכא למפרך מה למזון שכן נהנה. וראיתי בס' ברכת דוד שם שהקשה הא ר' יהודה אית ליה מצות להנות ניתנו בר"ה (דכ"ח) בהא דשופר של שלמים וא"כ מה פירכא היא זו מה למזון שכן נהנה והרי גם בתורה נהנה דהרי ר' יהודה לשיטתו מלה"נ עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דבאמת לפי המסקנא דרבא מפרש בהא דר' יהודה דסובר מצות לאו להנות ניתנו וגם בשופר של שלמים יצא. וא"כ בברכות דקאי לר' יהודה דהמשחרר עבדו עובר בעשה שפיר מקשה מצהב"ע דלא שייך לומר סברת הר"ן בשם י"מ דהוי טובת עצמו דהא מצות לאו להנות ניתנו אליבא דר' יהודה ומיושב קושית המג"א הנ"ל. אבל בגיטין דקאי אליבא דשמואל דסובר מלה"נ. דהא בתוס' שבת (דפ"ח ע"א) הקשו לשמואל דדריש קימו וקבלו על הא דאסתר ברוה"ק נאמרה א"כ איכא פירכא דצריך קרא על דהדר קבלוהו בימי אחשורוש. ולענד"נ עפ"י קושיות המפורשים בהא דמודעה רבה לאורייתא הא תלוי' וזבין זבוני' זבוני ותי' הר"ש אלגזי הובא בס' אפריון פ' יתרו דלא הוי תלוי' וזבין משום דמצות לאו להנות ניתנו ושכר מצוה בה"ע ליכא. ולכך י"ל דשמואל דדריש מהא דקימו וקבלו דאסתר ברוה"ק נאמרה משום דלא הוצרך לתרץ כרבא דהדר קבלוהו בימי אחשורוש משום דממילא לא קשה הא דמודעה רבה דהא הוי תלוי' וזבין, משום דסובר מלה"נ וליתא אליבי' דשמואל תירוצו של הר"ש אלגזי הנ"ל וא"כ לכך לא מקשה הגמ' בגיטין מצהב"ע הוא די"ל כקושי' המגן אברהם וכשיטת הר"ן בשם י"מ דמשום מצוה הוי טובת עצמו דמלה"נ ולא הוי עבירה כלל עכת"ד שם בת"ת שנת תרנ"ז סי' י"ט: ח) ועוד נלע"ד לתרץ בעזהי"ת בהקדם מש"כ חו"ז הגאון בס' מעון הברכות שם בתוס' ד"ה מצוה דרבים וז"ל ועפ"ז עלה בידי ליישב קושי' חמורה שהובא לעיל בחידושיי מה דלא פריך בגיטין מצהב"ע ונראה בהקדם לדקדק עוד דהא בברכות פריך אדר' יהודה ושם פריך אדשמואל וא"כ י"ל דחדא מתורצת בחברתה כיון דפריך בגיטין אדשמואל ושמואל ס"ל במס' סוכה ר"פ לולב הגזול דלא חיישינן למצהב"ע מש"ה סגי שם בשינוי' זו לחוד לדבר מצוה שאני כיון דלא חייש למצהב"ע. אפס לכאורה יש לסתור למ"ש תוס' שם בסוכה דשמואל דוקא במצוה דרבנן לא חייש למצהב"ע אכתי קשה הכא להסוברים תפלה דאורייתא וכו' עיי"ש. ובאמת כד הוינא טליא רציתי לתרץ כן ומצאתי כדרך זה בסוף שו"ת נוב"י מהד"ק מחתן המחבר ז"ל ועתה נראה לי ליישב עפ"י הקדמה זו. וגם יהיה מיושב קושית המג"א סי' צ' הנ"ל על הר"ן בשם י"מ דטעם לעולם ב"ת משום לא תחנם ובמקום מצוה דעושה לטובת עצמו ליכא עבירה ומאי הקשה הגמ' בברכות מצהב"ע הוא לכן נראה דלכאורה קשה על סברת הר"ן שכ' דאם עושה בשביל המצוה הוי כעושה טובת עצמו ולא משום חנינה דעבד והלא באם לא ישחרר אותו ג"כ אית לי' מצוה דלעולם בהם תעבודו ומה נפ"מ לי' בהשחרור וכן הקשה בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' שכ"ב וכ' על סברת הר"ן ועל קושית המג"א דמ"מ אי לאו דהוי, מצוה דרבים הי' ניכר שהוא עושה לטובת העבד. דאל"ה מאי אולמא דהאי מ"ע מהאי מ"ע דאי יהי' משחררו יהי' מקיים עשה דתפלה בציבור וכו' ואי יהי' בשוא"ת משום לעולם בהם תעבודו ג"כ יקיים מ"ע. וע"כ רוצה בתקנת העבד והו"ל מצהב"ע ולכך מתרץ הגמ' מצוה דרבים שאני דיש יתרון בשחרור שיהי' מצוה דרבים ולכך חשיב טובת עצמו ע"ש.

וראיתי בס' ברכת ראש שם שמביא סברת הר"ן בשם י"מ וכתב ג"כ להקשות כן ותירץ כעין דאיתא בחולין (דקמ"א) דעשה הקל קדמה מפני עשה החמורה וה"נ הכא כיון דהאי עשה דתעבודו בא מכח ל"ת דלא תחנם וכיון דעדל"ת כש"כ האי עשה אם אינו עושה משום חנינה. אבל למצוה דרבנן י"ל דעשה דקרא עדיף כיון דס"ס מגיע מזה להעבד חנינה דבלא"ה שדי בה הרשב"א נרגא על סברא זו דהא מותר ליתן לגר תושב וכ"ש לעבד. אך למש"כ י"ל דלא אמר הר"ן זה אלא כלפי עשה אחרת דזו קילא דנפדית בכסף ש"מ דטעמא דחנינה פתיך בי' והבו דלא לוסיף עלה למצוה דרבנן עכ"ל. היוצא מדבריהם דהר"ן אמר סברתו רק באם ע"י השחרור יעשה מצוה דאורייתא אבל לא באם יעשה מצוה דרבנן דמה אולמא דהאי מצוה מהאי מצוה דלעולם בהם תעבודו. והנה הרא"ש בברכות פ"ז סי' כ' כתב להקשות על הבה"ג שסובר שאם נקבר לאדם מת ביו"ט אחרון של חג שהוא מדרבנן דאתי אבלות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי עשה דרבים שמחת הרגל והקשה מהא דר"א דמשמע דעשה דרבים דרבנן דחי עשה דלעולם ב"ת. דר"א שחרר אף למצוה דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מה"ת דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מה"ת דמשמע דבכל ענין איירי עיי"ש וא"כ הכל ניחא. ולפי התוס' סוכה (דף ל' ע"א) בהא דאבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דשמואל לא חייש במצוה דרבנן למצהב"ע. אבל רב יהודה סובר גם במצוה דרבנן מצהב"ע אינו יוצא כמבואר בסוף שו"ת נוב"י מה"ק מתוס' נדרים (דף י'). ועתה עולה יפה דבברכות מקשה הגמ' מצהב"ע כיון דקאי על רב יהודה והוי מצהב"ע. דהא ליכא למימר כסברת הר"ן בשם י"מ וכמו שהקשה המג"א דהא שם מיירי אף לענין דרבנן כדברי הרא"ש ז"ל ובמצוה דרבנן לא אמר הר"ן סברתו כנ"ל דמאי אולמא האי מצוה ממ"ע דלעולם בה"ת. אבל בגיטין ממה נפשך לא קשה הא דמצהב"ע דאם נאמר דר"א שיחרר עבדו למצוה דרבנן א"כ אליבא דשמואל לא חייש במצוה דרבנן למצהב"ע. ואם נאמר דר"א שיחרר למצוה דאורייתא א"כ שוב איכא סברת הר"ן בשם י"מ דאם עושה לקיים מ"ע דאורייתא ליכא עבירה כלל משום דעושה לטובת עצמו ולא משום חנינה דעבד. ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם בפ"ט מה' עבדים ה"ו שכ' דבמקום מצוה מותר לשחרר והקשה שם הלח"מ מסוגיית הש"ס דברכות דדוקא במצוה דרבים מותר וכבר האריך בזה לתמוה בס' באר יעקב יו"ד סי' רס"ז גם הש"ע שם. אכן לדברינו ניחא דהא הרמב"ם לשיטתו דפסק כשמואל דביו"ט שני יוצא בגזול וסובר דבמצוה דרבנן לא חיישינן למצהב"ע. א"כ לא קשה כלל קושית הגמ' דברכות מצהב"ע הוא דשם קאי רק לרב יהודה. אבל הרמב"ם דסובר כשמואל בסוכה א"כ סוגיית הש"ס דגיטין סייעתא לדידי'. דלא מקשה מצהב"ע ולא נצרך לאוקמי משום מצוה דרבים.. ומיושב גם מה שהקשו על הרמב"ם דפסק כשמואל בהא דיו"ט שני יוצא בגזול והא קיי"ל דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ולדברינו ניחא דסוגיא דגיטין מסייע לי' לשמואל דלא הקשה מצהב"ע הוא כנ"ל. ובדרך זה ישבתי במק"א שיטת הרמב"ם בפ"ו מה' חמץ ומצה שפסק דא"י במצה של טבל ותמהו עליו מסוגיא דפסחים (דף ל"ה) דאמרינן שם דא"י בשל טבל דאתי' כר"ש דס"ל אאחע"א ואין בו משום ב"ת חמץ אלא בב"ת טבל ורבינו הרמב"ם דפסק כרבנן דאיסור חל על איסור בכולל שפיר יוצא בטבל ואמאי פסק דא"י בטבל. ולהנ"ל ניחא דהנה בתוס' סוכה (דף ל' ע"א) הקשו למה לי משום דכל שישנו משום ב"ת חמץ הא בלא זה אין יוצאין במצה של טבל משום דהוי מצהב"ע. וראיתי בצל"ח פסחים שם שתירץ עפ"י שיטת הסוברים דבמצוה דרבנן לית לן בה באם היא מצהב"ע ורב אחא בר יעקב סובר בפסחים (דק"כ ע"א) דמצה בזה"ז דרבנן וכן רב ששת דהוא מרא דשמעתא דמוקי הא דאין יוצאין במצה של טבל אליבא דר"ש דאאחע"א משום דרב ששת סובר בפסחים (דקט"ז) דמצה בזמן הזה דרבנן ולא הוי מצהב"ע. אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר בפ"ו מה' חו"מ דמצה בזה"ז דאורייתא לכן אף דסובר אחע"א בכולל מ"מ איו יוצאין במצה של טבל משום דהוי מצהב"ע. ולפי"ז מיושב מה שהשמיט הרמב"ם הא דאין יוצאין במרור של טבל שהוא מתני' בפסחים (דל"ט) ולדברינו ניחא דהא מרור הוי דרבנן ולהרמב"ם לשיטתו במצוה דרבנן במצהב"ע יוצאין שפיר. ועיין בס' המאסף שנה ב' סי' ק"ל בדברי תלמידי המופלג מ' אברהם גרין שיחי' מה שמביא שם בשמי איזה תירוצים לשיטת הרמב"ם הנ"ל עיי"ש ואכ"מ להאריך:

ט) עוד יש לתרץ סתירת הסוגיות עפ"י מש"כ בס' באר יעקב יו"ד סי' רס"ז דסברת הר"ן בשם י"מ תליא בפלוגתא דר"מ ור"י בש"ס ע"ז (דף כ' ע"א) דאיתא שם דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע האי לא תחנם מיבעי' ליה וכו' ואכתי מיבעי' לי' דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת חנם וכו' ומתנת חנם גופה תנאי היא דתניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וכו' אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה בין במכירה דברי ר"מ רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה וכו' עיי"ש א"כ דוקא לר' יהודה דסובר איסור דלא תחנם דהיינו לתת להם מתנה שפיר קאמר הר"ן דלעולם בהם תעבודו הוא משום חנינה. אבל לר"מ הוי כעשה דעלמא ורק משום מצוה דחינן העשה ושפיר שייך להקשות מצהב"ע הוא עיי"ש שכ' דסוגיית הש"ס דברכות קאי לר"מ ובגיטין קאי לר"י. אכן אכתי טעמא בעי למה סוגיא דהתם קאי לר"מ ובגיטין לר"י. אבל ניחא שפיר דהנה בתוס' סוטה (דף ג') הקשו בתלתא דס"ל לר' ישמעאל רשות א"כ חסר ג' מצות מתרי"ג. וראיתי לידינ"פ הגאון אבד"ק פאקש שליט"א בס' המקנה ח"ג כלל נ"ה פרט ט' שמביא תי' בשם הגאון רשכבה"ג ר' אברהם ברודא דר' ישמעאל ס"ל ציצית אין מעכבות זו את זו. דד' מצות הן ואפיק תלת ועייל תלת דציצית וע"ז הקשה הגאון ר' דוד דייטש להחתם סופר הא שמואל סובר במנחות כר' ישמעאל וס"ל לעולם בהם תעבודו חובה א"כ אייתר מצוה אחת על תרי"ג עיי"ש. אבל ראיתי לח"ס שתירץ עפ"י סברת הר"ן בשם י"מ דעשה דלעולם ב"ת הוא משום לא תחנם א"כ אין זאת מצוה מיוחדת רק נכלל בכלל מצות לא תחנם ולא הוי יותר מתרי"ג לשמואל עיי"ש. וא"כ הכל עולה יפה דבגיטין קאי אליבא דשמואל והוא סובר כר' ישמעאל בציצית ומוכרח דסובר לעולם ב"ת הוא משום חנינה כנ"ל וא"כ אין להקשות מצהב"ע הוא דהא לסברת הר"ן ליכא עבירה כלל. אבל בברכות קאי לר' יהודה ואליבא דדינא דציצית מעכבין זא"ז. וליכא קושית הגר"ד דייטש ואין ההכרח לומר כסברת הר"ן דלעב"ת הוא משום חנינה וכקושית הרשב"א מגר תושב דמותר לתת לו מת"ח מכש"כ לעבד. ורק כונת הגמ' בברכות דלמצוה שאני היינו דדוחין העשה דלעולם ב"ת משום מצוה ולזאת מקשה הש"ס מצהב"ע הוא ומיושב קושית המג"א הנ"ל:

ידידו:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה