שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן לא
בשם ה' יום ג' בראשית תרצ"ב ווארשא. לכבוד ידידי הרב הגביר מופלג בתוי"ש וכו' מ' ישעי' מיכל נ"י רובינליכט בווארשא:
א). ראיתי בספרו אמרי ישעי' ששלח לי בדף י' מש"כ בקושי' המפורשים למה בפ' ראשונה דק"ש נא' ובכל מאודך. ובפ' שני' בפ' עקב לא נאמר ובכל מאודכם.
וקושי' זו היא בתנחומא (פ' נח). ותי' האו"ח בפ' ואתחנן דדוקא ביחיד יש שממונו חביב עליו יותר מגופו כחז"ל ברכות (דס"א ע"ב) ולא יתכן לרבים שיהי' ממונם חביב עליהם וכו' ושמעתי שהמליץ ע"ז הגה"ק החי' הרי"ם זצ"ל דהא מלתא דאמרי אינשי העולם אינו משוגע היינו דיחיד יוכל להיות משוגע וממונו חביב וכו' ולא רבים:
וכשאני לעצמי חידוש לי שחז"ל א' יש לך אדם וכו' דאיך נקרא זה מחז"ל בתואר אדם שהוא המעלה מכל תוארים כתמיהת הזוה"ק (תזריע דמ"ח.) גדול שבכולם אדם ע"ש. והלא לית דין בר נש וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. וח"א א' דזה שממונו חביב עליו יותר מגופו קאי על מלוה בריבית ולוקח מראש מהקרן שהוא מלוה את חלקו הריבית למפרע למשל על ג' חדשים. ובשכבו על משכבו הוא חושב תמיד מי יתן שיעברו הג' חדשים מהר ושוב אקבל הריבית להבא על ג"ח וחביב עליו ממונו הריבית יותר ממה שיש לו לחיות ורוצה שימיו יחלפו מהר. ועד"ז י"ל בצחות בהא דאחז"ל דהמלוה בריבית אינו עומד בתה"מ (ועיין בזה בס' מרבה חיים ד"ד. ובהגהותי שם.
ופירשתי ברש"י (מלכים ב' ד' ז') עד שיחיו המתים לרמז אף שהי' מלוה בריבית משום דמבואר באהבת יהונתן הפטורת וירא דבפק"נ מותר) הוא משום דחיותו אינו חביב עליו כנ"ל ולמה לו חיים. אבל באמת משמע דהא דנקרא אדם לא ממה שממונו חביב וכו' על מה שהוא מוסר נפשו בכל מאודך: ב) אכן תי' האוה"ח הוא רק לפי' חז"ל יש לך אדם וכו' אבל לחז"ל דבכל מדה שהוא מודד לך הוי מודה לו הקו' חוזר וניער דהוא גם על רבים. ועי' תי' הפר"ד ומה שתי' בס' בית אהרן פ' ואתחנן ופ' נצבים (ל' ב' ו'):
ג) ולעד"נ לתרץ עפ"י גמ' מגילה (דל"א ע"ב) אין מפסיקין בקללות דאין דין שבני יתקללו ואני מתברך. והק' היפ"מ הא חייב אדם לברך על הרעה וכו' ותי' דה"מ ביחיד אבל בפורעניות דרבים לא מברכין על הרעה וכו'. וא"כ ניחא דהא דכל מאודך דרשי' (ברכות דנ"ד.) בכל מדה ומדה וכו' וזה דוקא בלשון יחיד. וראיתי בס' אבני שהם שבס' נחלת יעקב פ' בחקותי (ד' אמשטרדם תפ"ד) שמביא דברי היפ"מ וסיים וז"ל ועפ"ז י"ל טעם מספיק למה אחז"ל במשנה על בכל מאודך בכל מדה וכו' ולמה לא רמזו רמז זה אצל בכל מאודכם האמורה בוהי' אם שמוע. ולפי"ז יתכן דשם כ' בלשון רבים ואין מברכין בפורעניות דרבים עכ"ל. ופלא במח"כ טעה בוהי' אם שמוע שבאמת לא כ' שם בכל מאודיכם. ובסברת היפ"מ יש טעם מספיק למה לא נאמר בוהי' אם שמוע. וע' בס' אהל מועד קונטרס י"ב בשמי:
ד) עוד נ"ל בהק' מש"כ בס' קומץ למנחה פ' דברים:
ונראה כי בודאי יש להצדיק הדין עליו ולקבל בשמחה, וכשם שמברכין על הטובה מברכין על הרעה. אבל ראוי להצטער על מעשיו שגרמו זאת וכו'. וזה מה שאמר המקונן מה יתאונן אדם חי כי בודאי יש לקבל דין שמים בשמחה אבל הוא גבר על חטאיו יש להתאונן. ולזה נחפשה דרכינו וכו' ע"ש. ועד"ז ניחא לי בגמ' ברכות (ד"ו ע"ב) מזמור לדוד בברחו וכו' קינה לדוד מיבעי לי' דתמוה הא צריך לקבלינהו בשמחה וכפי' הח"ס ז"ל הטיבו נגן בתרועה א בעת צרה ח"ו הטיבו נגן. ולהנ"ל ניחא דקושי' הגמ' הו דגבר על חטאיו שגרמו הצרה. ומיושב קושי' האסיפת אמרים במד"ר ר"פ ראה ע"ש. ועד"ז נ"ל כונת הנחמתא דבבלאי בב"ק (דל"ח סוע"א) כנ"ל וא"כ י"ל דבפ' ואהבת דלא כתיב כלל הרעות והצרות שימצאו אותו כתיב ובכל מאודך בכל מדה ומדה וכו' ולקבל בשמחה. ובפ' והיה אם שמוע כתובים הצרות בפירוש וחרה אף ה' בכם ועצר וכו' ושמתם את דברי אלה וכו' היינו גבר על חטאיו יתאונן. ולכן לא כתיב ובכל מאודיכם לקבלינהו בשמחה כנ"ל:
ה) אגב אכתוב לכ"מ בענין הסדרה ומצות ק"ש. בפ' בראשית (ג' י"ב) ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ובמדרש רבה פי"ט ואכלתי אין כתיב אלא ואוכל אכלתי ואוכל עוד. דתמוה היתכן שיציר כפיו של הקב"ה יאמר כן ועי' מפורשים. ולדעתי י"ל דכתיב מקודם (ב' י"ח) ויאמר ה"א לא טוב היות האדם לבדו וברש"י מחז"ל שלא יאמרו שתי רשויות הן הקב"ה בעליונים ואין לו זוג וזה כתחתונים ואין לו זוג. וא"כ י"ל כיון דהצווי של מכל עץ הגן וכו' ומעץ הדעת וכו' נצטוה מקודם (ב' יז) טרם שנבראה חוה. דאז היה חשש שיצמח טעות דאין בתחתונים בן זוג. ולכן א' הנחש (ג' ה') כי יודע אלהים וכו 'והייתם כאלהים יודעי טוב. ורע ולכן ציוה בזה. אבל עכשיו שיש לאדם בן זוג ואין עוד חשש לטעות באחדות ה' שפיר תוכלו לאכול. וזש"א גם אדה"ר האשה אשר נתת עמדי וכו' ואוכל עוד כי בזה אשר נתת לי האשה לזוג בודאי אין עוד הציווי:
ו) ועד"ז מיושב לי הגמ' שבת (דנ"ה) אמרו מלה"ש לפני הקב"ה וכו' מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר וכו' מצוה קלה צויתיו וכו' דמק' וכי לא ידעו מלה". מקרא מלא ביום אכלך ממנו מות תמות. ועי' בעיון יעקב ובעץ יוסף שם ובס' צלצל כנפים (דמ"ג). ולדברינו ניחא דחשבו דאחר שנבראה חוה אין עוד המצוה. ואמר הקב"ה מצוה קלה צויתיו דהאדם איננו צריך לומר טעמים וכוונות במצות ה דעי"ז יוכל לבא לטעות רק לקבל הציווי כמו שהוא ולקיים. ע"ד שנדפס כבר בשמי בהקדמתי לס' בית משולם מחו"ז הגה"ק ר' משולם זלמן אשכנזי זצ"ל אבד"ק לובלין. ובקונטריסי בס' עזר אליעזר (דף ל' ע"ב) בפי' משנה ע"ז פ"ב מ"ה. ואף דעתה נעשה המצוה קלה. עכ"ז נטה מציווי השי"ת:
ז) ובחי' עה"ת כתבתי בפ' בראשית (ג' י"ז) ולאדם אמר וכו' בעצבון תאכלנה וכו' וקוץ ודרדר וכו' בזעת אפיך וכו'. מקשים הא כבר היה מוכן העונש מהש"י ביום אכלך וכו' מות תמות ולמה עתה ניתוסף עונש חדש. ומה גם דקלב"מ. גם מקשים למה לא מת ביום אכלו. אכן קושי' אחת מתורצת בחברתה. דהעונש דביום אכלו ימות היה רק באם הי' עובר במזיד. אבל אדה"ר שאכל בשוגג בחשבו דעתה הותר הדבר ואוכל עוד כנ"ל. ובאמת מבואר בס' מדבר קדמות (מער' א' אות ה') דאדה"ר בתחלה לא ידע שמה שנתנה לו אשתו הי' מעה"ד ואכל בשוגג. ע"ש בשם הרב מהרי"ד ז"ל בס' צמח דוד משם רבינו האר"י ז"ל. ויותר יש לברר הדברים עפ"י מש"כ בשו"ת התשב"ץ חוט המשולש טור הראשון סי' מ"ד שהביא בשם ס' תולדות יצחק שכ' על מה שא' האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ומה תשובה היא הא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אך תשובתו היתה כפי הדין שהאשה נאמנת בכל עניני הבית דע"א נאמן באיסורין בכל מה שתניח לפני בעלה לאכול בלי לחקור אם הוא אסור או מותר. וזאת היא תשובתו לפניו ית"ש האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ בכלל הסעודה שהניחה לפני ואוכל על פיה כפי שורת הדין ע"ש ובס' אפריון בראשית. וממילא ניחא דדוקא במזיד הי' העונש ביום אכלך וכו' אבל עתה נגזר עליו עונש חדש וקל שלא ימות ביום אכלו והבן:
ח) ובמק"א כתבתי במה שהובא בשבולי הלקט אות מ"ה מתשובת הגאונים ז"ל בטעם שאומרים ק"ש בקדושת מוסף בש"ק ויו"ט. שתיקנו זאת בעת גזירת יוזגדר מלך פרס [הובא בזבחים די"ט] שלא יקראו ק"ש. מה עשו חכמים שבאותו הדור תקנו להבליע בקדושה. ובקשו רחמים מן השמים ובא תנין בחצי היום ובלע יוזגדר המלך וכו' ע"ש ובקונטריסי זכור זאת ליעקב בראש ס' משנת ר' יעקב דהעונש הי' מדכנ"מ כמו הנחש שא' והייתם כאלקים וכו' לבטל אמונת אחדות הבורא. וכן עשה יאגדר ימ"ש ולכן נהרג ע"י תנין והבן:
ט) בפ' ואתחנן (ו' ה') שמע ישראל וגו'. בגמ' ברכות (דט"ז ע"ב) א"ר אלעזר מ"ד (תהלים ס"ג) כן אברכך בחיי וגו' זו ק"ש בשמך אשא כפי זו תפלה. וע"ש לזקני בח"א מהרש"א דעיקר ק"ש על לימוד התורה וכו' ולפי שהתורה היא חיינו וכו' אמר כן אברכך בדבר שהוא חיי וכו' אשא כפי זו תפלה כמו נשא לבבנו אל כפים וכו' ע"ש:
ולענ"ד י"ל פשוט בהקדם מש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' נ"ה) בביאור הכ' (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום. וכי אפשר ליהרג בכל יום. אלא שבכל יום שאנו קורין בק"ש ובכל נפשך ומסכימים על כן הרי הוא כאלו הורגנו באותה שעה עליו ית' כי כל המסכים ע"ז כאלו עשאו. והוא שאמר (דברים ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ר"ל יהיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. ומדעתי כי זה הי' מ"ש בגמ' עד היכן כוונת הלב עד על לבבך כי בלתי גמר כוונת הלב והסכמתו לא יתכן אמיתת הענין. ע"כ באמרנו על לבבך צריכין אנו להתבונן על כוונה הזאת ושנסכים עלי'. והכלל שצריכין אנו לקבוע בנפשנו הסכמה מוחלטת בכל עת שנקרא הק"ש שאנו מסכימין למסור כל תאוותנו וחשקי לבבנו וכל נפשנו מן האברים ועד נטילת נפש והממון על יחוד קדושת שמו וקבלת מלכותו ושנראה בציור הלב כאלו באנו לידי כך וקיימנו ע"כ וזה כן אברכך בחיי זה ק"ש דעליך הורגנו וכו' כנ"ל. וראיתי ראי' לדבריו בכל האריכות בזוה"ק פ' צו (דף ל"ג ע"א) ע"ש:
ובהא דכ' המהרש"א סמוכין מקרא דנשא לבבנו אל כפים. עי' רש"י ר"ה (דכ"ו ע"א) כמה דפשיט אינש דעתי' וכו' מפסוק זה דנשא לבבנו. וי"ל ע"ד גמ' ברכות (ד"י ע"ב) גבי חזקי' משום דתפלה הוא מקירות לבו. [היינו קירות שכל הלב הוא בתפלה. ע"ד איזהו עבודה שבלב זו תפלה ונשא לבבנו כנ"ל עד שגם הקירות מתפללים. וגם ע"י כח הצדקה מאבי אבא שנתן כסף וזהב לביהמ"ק כמבואר ברש"י ברכות (ד"י ע"ב) דקאי על שהמע"ה. וי"ל דקאי גם על דהמע"ה כנא' בדה"י (א' כ"ב י"ט) ושם בפסוק י"ד ופי' המלבי"ם שם. וזש"א נשא לבבנו זה תפלה וצריך להיות גם אל כפים היינו צדקה כפי' האהבת יהונתן בהפטרת עקב על כפים חקותיך דקאי על צדקה עיי"ש. וע"ד גמ' ב"ב (ד"י) ר' אלעזר הוה יהיב פרוטה לעניא והדר מצלי וכו'. ור"א לשיטתי' כנ"ל. וזה בשמך אשא כפי שזה צדקה כנ"ל וזהו כח התפלה:
והנני ידידו: