שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כט
ב"ב יום עש"ק דברים תרנ"ח פלונסק. לכ' י"נ הרב המאוה"ג וכו' מ' יצחק אשר נ"י אבד"ק טשערווינסק:
ע"ד אשר פלפלנו ביום אתמול בהיותו בביתי בסוגיא דריחא מלתא אכתוב לו עוד מה שאמרתי ת"ל בזה. בפסחים (דף ע"ו ע"ב) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש וכו' ולוי אמר אפילו וכו' עם בשר נבילה שמן מותר וכו'. הנה שיטת רש"י ז"ל בשמעתין ד"ה עבד עובדא דלוי מתיר רק בדיעבד אבל לכתחילה סובר גם לוי דריחא מילתא הוא. וכ"ה דעת הרי"ף ז"ל בחולין פ' גיד הנשה. והנה הר"ן ז"ל בחולין שם מקשה מירושלמי פ"י דתרומות ה"ב מהו לצלות שני שפודין א' של בשר שחוטה וא' של בשר נבילה בתנור אחד ר' ירמיה אמר בשם רב אסור ושמואל אמר בשם לוי מותר עיי"ש הרי מפורש יוצא דאף לכתחילה מתיר לוי. עוד הקשו בתוס' בשמעתין ד"ה מאי לאו דמה פריך הגמ' מהא דאין צולין שני פסחים כאחד נימא דשם גם לוי מודה כיון דמיירי לכתחילה:
ונלע"ד ליישב בהקדם מה שמסביר האור חדש סברת לוי דאוסר לכתחילה דהא באמת יש להבין אי סובר ריחא מילתא אף בדיעבד אסור ואי ריחא לאו מילתא א"כ גם לכתחילה צריך להיות מותר וכ' דלפי מש"כ הרי"ף שם בחולין דרב אזיל לשיטתו דסובר כר"י דמין במינו במשהו לכך ריחא מילתא ולוי סובר דמין במינו בנו"ט לכך מותר אכן זה רק בדיעבד אבל לכתחילה אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה עיי"ש. והנה לסברת האו"ח מיושב לי קושית הר"ן חולין שם מש"ס ע"ז (דף ס"ו) דרבא מתיר אף לכתחילה בבת תיהא אכן להנ"ל ניחא דדוקא באיסור דאורייתא אוסר לוי לכתחילה משום דאין מבטלין איסור וכו' אבל בבת תיהא דהוא סתם יינם דאסור רק מדרבנן ודעת הראשונים דבאיסור דרבנן מבטלין לכתחילה וגם לוי סובר דמותר ועיין בטוש"ע יו"ד סי' צ"ט:
אכן באמת איתא במחצית השקל סי' תמ"ז סק"ד דגם ללוי היה לו להיות מותר לכתחילה דהא אין כוונתו לבטל ולא שייך בזה הא דאין מבטלין איסור לכתחילה ועיין בזה באו"ח סי' תנ"ג ובטו"ז שם וביו"ד סי' פ"ד סק"מ בש"ך שם (עיי"ש לענין קושית שו"ת מהרי"ל סי' קפ"ו דמקשה דהי' לו לתרץ לרב דהא דנקיט גדי וטלה דהוי רבותא דאף מבשא"מ עכ"ז אסור מפני ת"ט דהוי טעם גמור ומתרצים דבאמת אין שום רבותא בין מב"מ ובין מבשא"מ דהא שם מיירי לענין לכתחילה ואין מבטלין איסור לכתחילה ומקשה המחצית השקל כנ"ל דהא אין כוונתו לבטל וכ"ה גם בצל"ח שם). אכן ראיתי באחרונים שכ' דהא דאם אין כוונתו לבטל מותר היינו דוקא לר"ש דסובר דבר שאינו מתכוין מותר. אבל לר"י דסובר דבר שא"מ אסור א"כ גם באין כוונתו לבטל אסור. ולכן ללוי אסור לכתחילה משום דאין מבטלין איסור לכתחילה גם באין כוונתו לבטל אכן בירושלמי הוא מימרא דשמואל משמי' דלוי. ושמואל סובר בש"ס כתובות (דף ו') כר"ש דדשא"מ מותר א"כ באין כוונתו לבטל שפיר מבטלין לכתחילה. ולכך ריחא ל"מ גם לכתחילה והוא כעין תירוצו של האו"ח בשמעתין דשמואל לשיטתו דסובר כרב דמין במינו במשהו עיי"ש לתרץ הירושלמי הנ"ל:
ובדרך זה יש ליישב גם קושית התוס' הנ"ל על רש"י דהא כיון דכל הטעם דלוי דאוסר לכתחילה הוא משום דאין מבטלין איסור לכתחילה כמש"כ האו"ח. וידוע שיטת המג"א וטו"ז או"ח סי' תרכ"ו דבמצוה מבטלין איסור לכתחילה לענין ענפים לסכך שכ' דאף דאין מבטלין וכו' אכן הא דאין מבטלין איסור הוא דרבנן ודוקא בשיש לו הנאה אבל מצללה"נ עיי"ש.
ובחידושי תירצתי בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר אין יוצאין במצה של טבל ומקשים מש"ס פסחים (דף ל"ה) דקאמר דאין יוצאין במצה של טבל משום דקאי לר"ש דאין איסור חל על איסור. אבל הרמב"ם דסובר אחע"א בכולל ומוסיף א"כ למה אין יוצאין במש"ט. ונ"ל בהקדם קושית התוס' סוכה (דף ל') למה לי קרא דכל שישנו וכו' הא הוי מצהב"ע אכן בשו"ת שאגת אריה סי' צ"ה תי' דעדל"ת. אכן בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' ל' הקשה הא אפשר לקיים שניהם שיפרש ויבטל ואי דאין מבטלין איסור לכתחילה הא במקום מצוה מבטלין דמצות לאו להנות ניתנו כהא דביטל ענפים המחוברים לסכך. אכן יש לומר דהא בהג"ה במשל"מ פ"ה מה' אישות הובא דעת הסוברים דאף דמצות לאו להנות ניתנו מ"מ לכתחילה אסור והובא שם דעות החולקים המהר"ם די בוטין וכנה"ג יו"ד סי' ר"ח ובגט פשוט סי' קכ"ד סק"א ובחק יעקב סי' תמ"ה ועיין בפתיחה כוללת להפרמ"ג או"ח סי' כ"ט ובשו"ת נוב"י חאו"ח מה"ת סי' קל"ד. ובזה נ"ל ליישב קושית הפרמ"ג או"ח סי' רצ"ח בא"א בנר של כותי דאוסרין משום מסיבת ע"ז הא מצות לאו להנות ניתנו הובא בס' מעון הברכות לחו"ז הגה"ק ז"ל ברכות (דף נ"ג ע"א) ולהנ"ל ניחא. א"כ י"ל דר"ש סובר דלא הוי מצהב"ע דהא עדל"ת ואי משום שאפשר שיבטל ויקיים שניהם אולי הוא סובר דבאמת מצות להנות ניתנו לכתחילה וא"כ אין מבטלין איסור לכתחילה. אבל הרמב"ם סובר דגם לכתחילה מצות לאו להנות ניתנו ושפיר מבטלין איסור לכתחילה ואפשר לקיים שניהם ולא הוי עדל"ת והוי מצהב"ע:
ולפ"ז ניחא גם מה דמקשים על הרמב"ם שלא הביא בענין מרור של טבל דאין יוצאין כמבואר במשנה. אכן מרור דהוא דרבנן ודעת הבעה"מ ר"ה (דף כ"ח) דמצוה דרבנן ליהנות ניתנו א"כ אין מבטלין לכתחלה וא"א לקיים שניהם ועשה דוחה לא תעשה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה ופשוט וממילא מיושב גם שיטת רש"י הנ"ל דהגמ' מקשה ללוי משני פסחים דהוי מצוה ולמה אסור ללוי הא במצוה גם לכתחילה היה לו להיות מותר דהא מבטלין איסור לכתחילה במצוה כנ"ל:
עוד י"ל בהקדם קושיות המפורשים. א) קושית השעה"מ פ"י מה' מאכלות אסורות ה"ג דלפי סברת הרי"ף דרב אזיל לשיטתו דסובר מין במינו במשהו א"כ מה מקשה הש"ס מהא דאין צולין שני פסחים נימא דהברייתא אתיא כרבנן דמין במינו בנותן טעם. ב) קושית הצל"ח דמה קאמר הגמ' עביד לוי עובדא בגדי וד"א הא שם הוי מין בשאינו מינו וגם רב מודה דמותר ועיין מה שתי' בזה בשו"ת שערי צדק או"ח סי' ס"ד. ג) קושית שו"ת מהרי"ל סי' קפ"ו ובצל"ח דמה מקשה הש"ס לרב נימא דהא דקאמר ואפילו בגדי וטלה לאשמועינן דאפי' במין בשאינו מינו אסור מצד דריחא, הוי טעם גמור. ד) קושית הר"ן והרז"ה להרי"ף דרב לשיטתו במין במינו מהא דשמעתין בפלוגתא דתנאי בהרודה פת חמה והניח ע"פ חבית יין של תרומה אף דהוי בשאינו מינו סובר ר"מ דאסור משום דריחא מלתא (הן אמת דלשיטת הרי"ף דרב אוסר משום מין במינו במשהו מיושב לי קושית מהרי"א הביאו בש"ך יו"ד סי' ק"ח סק"א דאין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור וכו' אכן המג"א סי' תמ"ז ובסי' תס"ז סקל"ה כ' דמשהו עכ"פ מפעפע אף במקום שאין האיסור הולך ולרב מין במינו במשהו והבן). אכן הכל ניחא ע"פ מש"כ השעה"מ שם ותוכן כוונתו בדברי הרי"ף דודאי פלוגתא דרב ולוי אי ריחא מלתא או לא הוי אפי' במין ושאינו מינו אלא דס"ל דע"כ מימרא דרב גבי בשר שחוטה שייך דוקא לפום שיטתו דס"ל מין במינו במשהו. דבמין ושאינו מינו שפיר אתי מצד הסברא אע"ג דאין בריח אלא משהו משום דקיי"ל דאיסור הניכר אינו בטל אפי' באלף וכ"כ תבלין הואיל דעבידא לטעמא לא בטל כיון דמרגיש הטעם ואפי' יש בו ששים לא בטל. וא"כ בנ"ד נמי כיון שהוא מריח ריח איסור הוי כאיסור הניכר ואינו בטל אבל במין במינו לא שייך לומר דחשיב כאילו ניכר האיסור כיון שהוא מין במינו ואינו מרגיש טעם האיסור כיון שהם שוים. ולכן מוכרח לומר דטעמא דרב משום דמין במינו לא בטל עיי"ש א"כ מיושב כל הקושיות דהא במין ושאינו מינו מכש"כ דסובר רב דאסור. וכן ראיתי שגם בחי' אנשי שם בהר"ן חולין כתבו דאין כוונת הרי"ף דבשאינו מינו מתיר רב עיי"ש. וגם מיושב קושית הר"ן לשיטת הרי"ף דהא אביי גופיה סובר דמין במינו בטל ואפ"ה סובר בע"ז (דף ס"ו) בבת תיהא דאסור משום דריחא מלתא הוא ע"ש. גם מיושב מה שהקשה בספר ברכת אברהם כאן דמה קאמר הגמ' לימא רב תנאי הוא הא יוכל לתרץ אנא דאמרי כר"י והכא מותר משום דהוי מין בשאינו מינו עיי"ש: ולפי"ז י"ל דבר חדש כיון שלא מצינו לרש"י הא דסובר לוי דלכתחלה אסור רק במעשה דגדי וד"א א"כ י"ל דדוקא במין ושאינו מינו סובר כן משום דניכר האיסור. דהא האור חדש שם מתמה א"ע על שיטת רש"י דמה נ"מ בין לכתחילה לדיעבד כנ"ל. אכן לדברינו ניחא דבמין בשאינו מינו שפיר סובר דאסור לכתחילה עכ"פ. וכ"ה סברת הר"ן חולין שם בהא דרב כהנא ורבא מפרזיקי דאסרו לכתחלה משום דניכר טעם בשר ואיך נאכל בחמאה. אבל במין במינו סובר לוי דגם לכתחילה מותר. וממילא מיושב הירושלמי דשם הוי מין במינו בשר שחוטה ובשר נבילה לכך סובר לוי דמותר לכתחלה. ומיושב גם קושית התוס' דגם בשני פסחים הוי מין במינו וגם לכתחילה מותר. והבן:
עוד יש ליישב בהקדם קושית התוס' ד"ה נימא וכו' תימא מאי קושיא הא דאסור משום תערובות גופן היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובות טעמים. ולענ"ד י"ל פשוט דהנה הגאון מו"ה ליב קאסויץ מפראג ז"ל הובא בצל"ח הקשה לשיטת התוס' ע"ז (דף ס"ו ע"ב) דבחמץ בפסח דאסור במשהו אז אפילו במצות ובמעשה תנור דליכא פיטום אסור משום ריח דמשהו מיהא איכא א"כ קשה דהרי רב סובר כר"י דמין במינו בכל איסורים במשהו ולמה אמר בשר שחוטה שמן תיפוק לי' דאפילו שניהם כחושים דמשהו מיהא איכא עיי"ש. והצל"ח תירץ דרב מיירי במין ושאינו מינו לשיטת הב"י יו"ד סי' צ"ח דבשר שור וכבש ואיל שלשה מינים הם. ואם כן איכא למימר דרב מיירי בנבילה מבשר שור ושחוטה מבשר כבש לכך בעינן דחד מינייהו שמן וכו' עיי"ש:
ולפי"ז בהא דצולין שני פסחים מיירי במין במינו דמין פסחים חד הוא והרי דקושי' הגמרא לרב דקאמר אפי' גדי וטלה דהיינו מין בשאינו מינו דיש תערובות גופים אבל משום תערובות טעמים מותר דאם לא כן למ"ל דוקא אפי' גדי וטלה ומה אפי' הא גם במין במינו בגדי וגדי או טלה וטלה אסור משום תערובות טעמים וע"ז סובב והולך קושית התוס' דשניהם כחושין. ובמין במינו באמת סובר רב דגם בכחושין אסור ומיושב קושית התוס'. שוב ראיתי בשעה"מ פי"א מה' מ"א ה"ג בענין שני פסחים אי הוי מין במינו עיי"ש וכן יש לתרץ עפ"י תי' השני של הצל"ח בסוף הסוגיא על קושית הגאון מהר"ל קסוויץ דהא דסברו התוס' בע"ז דמשהו מיהא איכא היינו לאסור כדי קליפה. ורב דמיירי בשמן היינו לאסור כולו עיי"ש. א"כ גם קושי' התוס' מיושב דהא אף בכחושים אסור לרב כנ"ל:
אכן באופן אחר יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל ויהיה מיושב שיטת רש"י ז"ל מירושלמי. דהאור חדש הקשה בד"ה ה"נ מסתברא וכו' וז"ל וכ' הרי"ף ז"ל ר"פ ג"ה דהלכתא כלוי כיון דמסקינן דברייתא כוותיה מסתברא משא"כ לרב דצריך להגיה הברייתא והיינו כמ"ש רש"י ז"ל וכו' ולכאורה קשה לדברי רש"י והרי"ף מהברייתא גם ללוי מדקתני אפי' גדי וטלה ע"כ טעמיה משום תערובות גופין ואם הטעם משום תערובות גופין בודאי אינו אסור רק לכתחילה אבל בדיעבד אם כל אחד מכיר פסחו בודאי לא שייך למיסר וקשה למ"ל הטעם משום תערובות גופים הא לכתחילה גם ללוי אסור משום תערובות טעמים לדידיה ומן הברייתא מוכח תערובות גופים אין אבל תערובות טעמים לא אפי' לכתחילה:
ונראה עפ"י מה שהקשה המהרש"א דמאי פריך מהברייתא לרב דלמא ה"ק אין צולין שני פסחים כאחד משום תערובות גופים ואפילו גדי וטלה דליכא משום תערובות גופים אסור משום תערובות טעמים עיי"ש. ולדידי נראה דאין כאן קושיא דהכי דייק הש"ס דע"כ אין הטעם כלל בגדי וטלה משום תערובות טעמים דאי הטעם משום תערובות טעמים א"כ אסור אפי' בדיעבד לרב ואיך קתני דאין צולין שני פסחים כאחד משום תערובות גופים א"כ אין איסורן כ"א לכתחלה וסיים אח"ז אפי' גדי וטלה אסור משום תערובות טעמים והא לא דמיא הני שני טעמים דטעם תערובות לא שייך למיסר כ"א לכתחילה ובאמת אפי' בדיעבד אסור משום תערובות טעמים ואי גם ברישא טעמו באמת משום תערובות טעמים קשה מאי גדי וטלה. והשתא מתורץ קושיתנו הנ"ל דלרב פריך שפיר אבל ללוי א"ש דבאמת ה"ק לא מיבעיא דאין צולין שני פסחים שוים משום תערובות גופים ג"כ אלא אפי' בגדי וטלה דלא שייך תערובות גופים אסור משום תערובות טעמים ותרווייהו טעמים איתנהו רק לאסור לכתחילה אליבא דלוי ושפיר דייק הש"ס כוותיה דלוי עכ"ל:
איברא דיש לסתור דברי קדשו וקושית המהרש"א הדרא לדוכתיה ע"פ קושית התוס' הנ"ל דמה מקשה הגמ' לרב הא בכחושים גם רב מודה. וראיתי באו"ח דמתרץ לשיטת הת"ח דבשניהם כחושים סובר רב דאסור לכתחילה ואז ללוי מותר גם לכתחילה ועיין בזה בפר"ח יו"ד סי' ח ובש"ך סי' ק"ח סק"א. ושפיר מקשה הגמ' לרב ל"ל ואפי' גדי וטלה דמשמע משום תערובות גופים הא איכא משום תערובות טעמים עכ"פ לכתחילה עיי"ש. ולפ"ז שפיר מקשה המהרש"א ז"ל דדלמא הכוונה לרב אין צולין שני פסחים כאחד משום תערובות גופים ואפי' גדי וטלה דליכא משום תערובות גופים אסור משום תערובות טעמים ואי משום תי' האו"ח דמשום תערובות טעמים אסור גם בדיעבד ואם כן לא דמיא הני שני טעמים. ז"א דהא כמו דמשום תערובות גופים אסור רק לכתחילה כן גם משום תערובות טעמים אסור רק לכתחילה כיון דמיירי בשניהם כחושים כנ"ל. ולפי דברינו מיושב קושית האו"ח הנ"ל על הרי"ף דפסק כלוי כיון דהברייתא כוותיה מסתברא. דדוקא לרב היה קשה דל"ל משום תערובות גופים הא גם משום תערובות טעמים אסור עכ"פ לכתחילה. ואף דמיירי בכחושים כמש"כ בתוס' הנ"ל דהא לענין לכתחילה אסור לרב גם בכחושים. אבל ללוי לא קשה דהא בכחושים סובר לוי דמותר גם לכתחילה וא"כ מוכרח לומר ללוי דוקא משום ת"ג. ולפי"ז מתורץ שיטת רש"י ז"ל דשפיר מקשה הגמ' ללוי מאי לאו מפני תערובות טעמים דהא בשניהם כחושים ללוי מותר גם לכתחילה כנ"ל וממילא ניחא גם מירושלמי דשם לא נזכר שהיה אחד מהם שמן כמו בש"ס דילן דאיתא בשר שחוטה שמן. וא"כ מיירי בירושלמי אף בכחושים ולכך ללוי מותר אף לכתחלה. שוב ראיתי במראה הפנים בירושלמי שם ודו"ק:
עוד יש ליישב מירושלמי עפימ"ש בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' ל' דבכחושין הוי רק משהו ובאם הוא משהו שלכד"א מבטלין לכתחילה כסברת התוס' פסחים (דף ל') משהו ונותן טעם לפגם מותר לבטל לכתחילה ועפ"י סברת כו"פ סי' פ"ז דשלא כדרך אכילה ונותן טעם לפגם שוים. בזה מיושב קושית התוס' פסחים על לוי דשם סתמא קתני פי' בכחושים עיי"ש. ומיושב גם מירושלמי דלא קתני שמן משמע בודאי דבכחושים מיירי וללוי אף לכתחלה מותר כנ"ל: גם יש לומר מירושלמי דשמואל משמיה דלוי מתיר לכתחילה דהנה בע"ז פליגי אביי ורבא בבת תיהא דאביי אוסר ורבא מתיר וכ' שם בתוס' דאביי לא פליג על לוי דמתיר ריחא דשאני הכא שהוא ע"י תערובות אבל בבת תיהא שהריח בעין אף לוי מודה דאסור. וא"כ לפי סברת אביי דלוי מודה באם הריח בעין ורק ע"י תערובות שרי מטעם שנתבטל פשיטא דלכתחילה אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל לרבא דמתיר ריח בעין אה"נ דס"ל ללוי אף לכתחילה מותר וכ"כ בס' מלא הרועים מערכת ר"מ אות ט'. וא"כ י"ל דכן הוא גם שיטת שמואל בירושלמי אליבי' דלוי כרבא. וכאשר חזינן דרבא מתיר בבת תיהא גם לכתחילה כקושי' הר"ן הנ"ל. ועוד אמרתי לתרץ קושית הר"ן מהא דבת תיהא דמותר גם לכתחילה עפימש"כ בשו"ת נפש חיה חיו"ד סי' ל"ג בהבדל בין בת תיהא ובין הא דבשר דהריח נכנס לתוך אוכל עיי"ש. א"כ י"ל דדוקא אם הריח נכנס לאוכל אוסר לוי לכתחילה ולא בבת תיהא ופשוט:
והנה פשוט י"ל עפ"י מה שמקשים בתוס' בד"ה מאי לאו וכו' על רש"י. וראיתי בס' חידושי הרד"ד שתי' דהנה אי מבטלין איסור לכתחילה בשאין כוונתו לבטל כהא דדבש עם רגלי הדבורים דמותר לבשל לפי שאינו מכוון לערבם. א"כ כשצולה שני פסחים ודאי דאין כוונתו לערב טעמים כלל. ורק כשצולה בשר נבילה שמן ובשר שחוטה כחוש דאז י"ל שרוצה שיתפטם הכחוש מהשמן והוי כמבטל איסור לכתחילה ואסור אף ללוי וכן פת עם צלי שמתפטם מן הבשר הצלי דפת כחוש אבל בשניהם שמנים פשיטא דאין כאן מבטל דודאי אין כוונתו לערב טעמים דמה בצע לו בערוב כיון דכשם שזה קולט ריח מזה האחר קולט ממנו וא"כ אין תועלת בערובו וכל שאין כוונתו לכך מותר אף לכתחילה וא"כ באין צולין שני פסחים דסתמא תנן ומשמע בשוים ועוד דסתם פסח שמן הוא וא"כ ממילא בשניהם שמנים פשיטא דאין כאן איסור בטול לכתחילה ושפיר קשיא ללוי עיי"ש ובאמת כ' הצל"ח בתוס' ד"ה נימא תהוי תיובתא ליישב קושייתם במה דהקשו על קושיית הגמ' לרב מהא דאין צולין שני פסחים וכ' תימא מאי קושיא הא דאסור משום תערובות גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובות טעמים ותי' הצל"ח דנראה דפסחים אין מביאין כחושים משום הקריבהו לפחתיך עכ"ל ועיין בתוס' לעיל (דף ג' ע"ב) ד"ה מאליה דרוב פסחיהם היו שוים א"כ מיושב שיטת הירושלמי דדוקא בש"ס דילן דנקיט פלוגתתם דרב ולוי באחד שמן והשני כחוש שפיר פסקו הרי"ף ורש"י דלוי מודה דלכתחילה אסור אבל בש"ס ירושלמי דנקיט מה לצלות שני שפודין א' של בשר שחוטה וא' של בשר נבילה בתנור אחד דמשמע דהיו שניהם שוים או כחושים או שמנים ובזה לוי מתיר גם לכתחילה כיון דאינו מתכוין לבטל ואץ בזה כלל דאין מבטלין איסור לכתחילה ופשוט:
עוד י"ל שיטת רש"י ז"ל דבס' מלא הרועים בסוגיא דר"מ אות ט' כ' בטעם דס"ל לרש"י דללוי אין לצלות איסור והיתר כאחד לכתחילה דהוא כדאיתא ביו"ד סי' קי"ח דהטעם כמ"ש בהג"א ע"ז שם בפשטידא של בשר וכו' שאין לצלותו בתנור אחד וכו' שמא יזוב שומן מפשטידא אל התנור ויגע בו וכו' וה"ה מה"ט לא התיר לוי לכתחילה לצלות גדי וד"א נהי דבזה יכולין לזהר שלא יגעו זב"ז וגם שלא ינתזו נצוצות מזה לזה אך להא חיישינן שמא יזוב שומן מד"א לתוך התנור ויהי' מפעפע לכל התנור ואח"כ יגע הצלי בתנור ויאסור לכך אסור לכתחילה אבל בצליית פסח דהדין נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו א"כ בלא"ה צריך ליזהר שלא יגע בתנור דאף הנוטף מגופו אסור א"כ אין סברא לאסור לצלות אותו עם פסח אחר דלענין ריח ונגיעה בעצמו של פסח ל"ח ולמיחש שמא יגע בחרסו זה אף בנצלה לבדו אסור לכך מקשה שפיר מהא דאין צולין ב"פ ללוי דהכא ליכא למיסר לכתחילה מטעם הנ"ל דבלא"ה צריך ליזהר שלא יגע בתנור עיי"ש. ואפשר עוד לומר עפ"י טעם זה דחיישינן שמא יזוב שומן מד"א לתוך התנור א"כ כיון דכ' בתוס' ד"ה נימא וכו' דכאן בפסחים י"ל דשניהם כחושים א"כ ליכא חשש שמא יזוב שומן וגם לכתחילה מותר ופשוט:
עוד י"ל דהנה בס' מלא הרועים אות י"א כ' אכתי פש לן לברורי היכא דשניהם כחושים אי אסור לרב ובתוס' פסחים ע"ו מבואר דבשניהם כחושים מודה רב. אך המפורשים הקשו לפימש"כ בתוס' ע"ז דאף בכחושים מ"מ משהו איכא א"כ לרב דס"ל מב"מ במשהו אף בכחושים ליתסר וכו'. עוד נ"ל דבאמת התוס' ס"ל דבכחושים משהו איכא ואעפ"כ מקשו שפיר דילמא ברייתא מיירי בב' כחושים דאין אסור לרב דהא הכא אין האיסור כ"א מטעם שלא למנוייו. והר"ן בנדרים (דף ל"ו) כ' דקטנים מותרים לאכול אף בשאינם נמנים דכי אסור לאכול שלא למנוייו היינו בראויין להמנות אבל קטנים אינם ראויין להמנות מותרים לאכול ולפי"ז י"ל דבאמת על פחות מכזית שאין נמנים עליו בפסח אין איסור שלא למנוייו שייך בי' ולכאורה מה קאמר מפני תערובות טעמים כיון דאין בו כזית ולא שייך בי' איסור שלא למנוייו. וצ"ל דלרב ס"ל ריחא מילתא והוי כעיקר איסור והוי כאלו יש בו כזית מפסח עצמו כיון דריח הוי כעיקר ועיין בכו"פ שכ' דריח אסור מה"ת כמו טכ"ע ובזה תתיישב קושיית התוס' על רש"י ללוי דאסור לכתחילה מאי מקשה מאין צולין די"ל כיון דללוי רל"מ ואינו כעיקר האיסור רק בעלמא אסור לכתחילה משום דמשהו מיהו איכא אבל בפסח דאין אסור רק משום שלא למנוייו ואיסור זה שייך רק בדבר שיכול להמנות עליו כמו שאינו נוהג רק באדם שיכול להמנות עליו וא"כ ריחא אינו כעיקר הפסח ואף לכתחילה מותר לצלות ללוי ושפיר מקשה מאין צולין ולפי"ז מקשו התוס' לרב דילמא מיירי בב' כחושים דליכא משום ת"ט. אף דמשהו איכא. מ"מ משהו אינו נאסר משום שלא למנוייו. איברא דמגוף הסברא שאמרנו דבדבר שאינו יכול להמנות עליו לא שייך איסור שלא למנוייו לא ברירא לי'. א' דהר"ן לא כ' שם רק דמדאורייתא לא נאסר אבל מדרבנן אה"נ דאסרינן. ועוד דל"ד נאכלין לאוכלין בשלמא כשהאוכל אינו ראוי להמנות א"כ לא חל עליו האיסור של אינו מנוייו אבל כשהוא בר מינוי אע"פ שהפסח אינו ראוי מ"מ נאסר עליו פסח האחר משום שאינו מנוייו ואף משהו ממנו אסור עליו כמו ח"ש דאסור מה"ת עיי"ש. ובכדי לבאר יותר אביא בזה מה שראיתי בזה לאחד קדוש מדבר בס' חי' הרד"ד (דף מ"ח ע"ב) וז"ל לכאורה יש לי לעיין דריחא וודאי דלא שייך לומר בה כשמריח בה הוי כאוכל איסור וילקה דאטו בריח כזית וודאי דלא הוי ריחא עדיפא מח"ש דנהי למ"ד ריחא מילתא כ' התוס' בע"ז (דף ס"ו ע"ב) דריחא הוי כאוכל וכשותה מ"מ אינו יותר מאוכל ח"ש דאף שמריח לחבית יין ודאי דאינו לוקה. ולעד"נ לחדש בדינא דפסח אינו נאכל אלא למנוייו דאין עובר האוכל שלא למנוייו כ"א כשאוכל כזית אבל פחות מכזית אינו עובר כלל. ואף דבכ"מ ח"ש אסור מה"ת מ"מ כאן שרי והיינו טעמא כיון דבקרא לא נאמר, אזהרה שלא יאכלו אותן שלא נמנו רק מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו על השה נפקא לן כמש"כ רש"י בזבחים פ' א"מ וא"כ הלימוד מאיש לפי אכלו הוא שלפי אכילתו מחרב להיות נמנה על השה שכל הרוצה לאכול את הפסח מחויב להימנות על השה וממילא מוכח שמי שלא ימנה אז לא יהי' רשאי לאכול והוי כמו לאו הבא מכלל עשה וא"כ כשם שאם רוצה לאכול רק חצי זית ורוצה למנות על השה אינו רשאי דהוי שלא לאוכליו דכ"ז שאינו אוכל כזית כמו חולה וזקן או חבורה שאין מגיע לכל אחד כזית מבואר בהרמב"ם ה' ק"פ דאינו רשאי להמנות. דאין הנמנה רשאי להימנות עד שיהי' באכילתו כזית. א"כ ממילא כשם שהמצוה שהאוכל יהי' נמנה. שע"כ אין המצוה רק לאוכל כזית ולא ח"ש שיהא נמנה דעל אוכל ת"ש אין מצוה שיהי' נמנה דאדרבה אסור להימנות דהוי שלא לאוכליו וא"כ ע"כ לפי אכלו תכוסו דוקא לכזית היא ומנין לנו שלאו הבא מכלל עשה שמי שאינו נמנה אינו אוכל שיהי' בח"ש ג"כ. דכשם שהעשה שהאוכל יהי' נמנה קאי רק אכזית כמ"כ קאי האיסור של האינו נמנה אינו אוכל זה השיעור אבל ח"ש מנין לנו:
ויותר פשוט מזה נ"ל לפמש"כ המשל"מ ה' חו"מ דכל מקום שנא' אכילה פי' אף ח"ש רק שיעורין הלמ"מ ואפיק לי' לר"י מעונשין שאינו רק בכזית אבל לענין איסורא נשאר קרא כדקאי דאכילה בכזית דוקא עכ"ד וזה שייך בכ"מ אבל כאן דנאמר איש לפי אכלו תכוסו ע"כ אין לומר דקרא לענין עונש. חדא דאין בעשה עונש כלל ע"כ אפיק לקרא מכל המשמעות דלפי אכלו פי' כזית דווקא. ועוד דאי תימא דלא אפיק קרא רק מעונש עשה ביד"ש אבל מיהת תכוסו איש לפי אכלו אף בח"ש א"כ מ"ט הקרבן פסול כשאין אוכלין לכזית אלא ע"כ דאפיק קרא ממשמעותי' לגמרי דבח"ש לא נקרא לפי אכלו ומנין לנו איסור לח"ש דא"נ שלא למנוייו. ולפי"ז ג"כ ריחא פשיטא דאינו רק כמו ח"ש ותדע דאל"כ למ"ד ריחא מילתא אמאי שלא לאוכליו לחולה ולזקן פסול הא ראוי' לו לזקן עכ"פ להריח אלא ע"כ דריחא לא הוי כזית ולא מיקרי אכילת כזית רק אכילת ח"ש. וא"כ מיקרי שלא לאוכליו. א"כ ממילא י"ל דבשלא למנוייו אין כאן איסור ריחא כלל אף למ"ד ריחא מילתא. וא"כ לפי"ז קשה מה פריך בגמ' לרב מהא דאפי' גדי וטלה הא בשלא למנוייו אין ריחא אסור כלל דלא גרע מח"ש דאינו אסור. ואיזהו איסור איכא בשני פסחים:
ונ"ל ליישב דלמש"כ הר"ת בטכ"ע דטעם שנכנס במאכל דאוסר אם אכל מן התערובות כזית לוקה אף דאין ממשו בתוכו רק ח"ש דכיון דהיתר נהפך להיות איסור א"כ כל הכזית שב להיות איסור וא"כ אוכל כזית איסור ולוקה ור"ח כהן פליג עליו. ועפי"ז לשיטת ר"ת י"ל דנהי דאם הריח בפסח שלא למנוייו נהי דאינו רק ח"ש דאין שייך בריח לשער כזית וגם אין נמנין על הריח מיהת אם הריח מפטם למאכל אחר הוי המאכל כפסח אחר דטעם כעיקר בקדשים דאורייתא. וגם ריחא אי הוי כטעמא הריח משוי הפסח כאילו הי' פסח של חבורה אחרת א"כ כל האוכל כזית ממנו הוי כאוכל מפסח שלא נמנה עליו ושפיר מותיב בגמ' לרב וכו' עיי"ש. [והנה על קושית המלוא הרועים דהוי ח"ש י"ל עפ"י סברת הר"ש במס' טבול יום פ"ב מ"ג דח"ש דאסור מה"ת היינו דוקא כשהוא בעין אבל ע"י תערובות לא ועיין בזה בפר"ח או"ח סי' תמ"ה ובמהרש"א פסחים (דף מ"ד) ועיין קושית הר"ש הובא גם בס' עטרת זקנים פסחים (דף מ"ד) ובמק"א תירצתי עפ"י סברת חידושי הר"ן שבועות הביאו מהר"ם גלאנטי (דף ק"ט) דח"ש אסור מה"ת אינו באיסור הבא מחמת עצמו כגון מפני איסור שבועה. גם י"ל עפ"י סברת האו"ח בסיום למס' פסחים ליישב קושית הר"מ פוזנר עיי"ש]. עכ"פ מיושב שפיר קושית התוס' על רש"י בהא דלוי אף למש"כ המלא הרועים בשיטת הר"ן נדרים הנ"ל דאיכא איסור דרבנן בדבר שאינו יכול להימנות עליו. אפ"ה ניחא שפיר דפריך הגמ' מאין צולין שתי פסחים ללוי דהא כתבו דטעם דאסור לכתחילה ללוי הוא משום דא"מ איסור לכתחילה. והנה שיטת התוס' ביצה (דף ד' ע"ב) דאיסור דרבנן מבטלין לכתחילה ועיי"ש בהרא"ש ובטוש"ע יו"ד סי' צ"ט ובטו"ז וש"ך שם ובמג"א סי' תרע"ז א"כ שפיר קשה ללוי למה אין צולין שתי פסחים הא לענין איסור דפסח שלא למנוייו היה צריך להיות היתר אף לכתחילה אליבא דלוי כנ"ל: