שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כח
בשם ה' ג' מנחם אב תרפ"ב ווארשא. לכבוד י"נ הגה"צ וכו' מ' שמעון אלטר שי' פרלאוו אור תורתו זורח בק' נאווימינסק:
ע"ד השאלה שהציע כ"ת לפני וכו' [תשובתי כבר נדפס בספרי שו"ת פנות הבית סי' צ"ו] וע"ד ח"ת אכתוב לכ"ת מה שנתחדש לי בסוגיא זו דתתאה גבר בפסחים (דף ע"ו ע"א) בשלמא לרב דאמר עילאה גבר וכו' וכי הדר רוטב אפסח וכו' ראיתי בישועת יעקב יו"ד סי' צ"א סק"ד שהקשה למאי דאיתא בזבחים (דף צ"ז) בהא דאשר יגע בבשרה יקדש ניתי עשה ולדחה ל"ת ותי' שם הש"ס דיקדש עשה הוא ואין עדל"ת ועשה וכאן קשה ג"כ כיון שנתערב הכשר עם הפסול ניתי עשה דכשר וידחה הל"ת דפסול ולמה יטול את מקומו בשביל תערובות הרוטב ותי' וז"ל וצ"ל אחד משני טעמים או דבאמת הרוטב מטוי בפסח עד כדי נטילה ונעשה הך כדי נטילה צלי מחמת דבר אחר ואין כאן עשה בהך כדי נטילה כיון דכולו איסור או כמש"כ בחי' לטור או"ח תמ"ב דלמאי דקיי"ל היתר מצטרף לאיסור בקדשים ונהפך ההיתר להיות איסור אין כאן עשה דאכילת הכשר דהכל פסול וסוגי' דזבחים הוא למ"ד דיקדש לטכ"ע אתי דלא נהפך ההיתר לאיסור רק דיש בו טעם איסור לכך מקשינן ניתי עשה וידחה ל"ת עכ"ל:
ושם בסק"ז הכפיל ד"ק וסברתו הנ"ל דהיכי דאמרינן נהפך ההיתר להיות איסור כמו בקדשים למאן דדריש מקרא דיקדש להמצל"א ל"ש לומר עשה דוחה ל"ת דאטו יש עשה לאכול קדשים פסולין וסוגיא דזבחים אתי' כסוגיא דנזיר דקרא דיקדש אתי לטכ"ע ולא להיות נהפך ההיתר לאיסור ואז עשה דוחה ל"ת כפי' רש"י בזבחים ניתי עשה דכשרה היינו חלק הכשר וידחה ל"ת דפסולין וכו' עיי"ש:
ולפי"ז נ"ל לתרץ קושית הג' מו"ה דובער אבד"ק גלונא ז"ל בפסחים (דף מ"ה ע"א) דתי' רב אשי משום דהוי נזיר וחטאת שנ"כ הבאים כאחד ובזבחים תי' רב אשי דיקדש עשה הוא וא"כ איצטריך לקרא דחטאת כדי שיהיה בחטאת עשה ול"ת ולא הוי כשני כתובים הבאים כאחד עיין בזה במפורשים באור חדש פסחים שם ובס' מהר"ם ברבי בדרוש שני לשה"ג (דף מ"ז ע"א). אכן להנ"ל ניחא דסוגיא דזבחים קאי לפי סוגית הש"ס בנזיר דחטאת לטכ"ע אתי ולא נעשה ההיתר איסור שפיר מקשינן ניתי עשה וידחה ל"ת אבל לסוגית הש"ס פסחים דקרא דחטאת אתי להיתר מצטרף לאיסור א"כ נהפך ההיתר להיות איסור א"כ כל הקושיא דיהיה עשה דוחה ל"ת לא קשה כלל ולא נצרך לתירוץ הגמרא דיקדש עשה הוא. שוב מצאתי שכן תירץ הישועות יעקב חיו"ד סי' פ"ז סק"ו:
ולפי סברא זו נ"ל ליישב הקושיא שהובא בשו"ת שואל ומשיב מהד"ב ח"ד סי' קמ"ט דל"ל הקרא בחטאת להיתר מצטרף לאיסור דלכאורה הנ"מ רק לענין מלקות כדאיתא בתוס' פסחים (דף מ"ד) דלר"י דח"ש אסור מה"ת אין נ"מ במה דהיתר מצטרף לאיסור רק לענין מלקות ובזבחים תי' ר"א דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולשיטת הריב"א עכ"פ העשה דוחה הל"ת ונשאר רק עשה ואין כאן מלקות דהל"ת נדחה, מפני העשה עיי"ש. אכן להנ"ל אם נאמר היתר מצל"א נהפך ההיתר לאיסור וממילא אין כאן עשה לדחות הל"ת ואיכא מלקות ופשוט:
ולפ"ז יהיה מיושב קושית התוס' בשמעתין ד"ה בשלמא שהקשו תיפוק ליה שרוטב איסור נבלע בפסח ולמה מאריך הגמרא בהקושיא וכי הדר רוטב אפסח קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרס ותי' דהא דקאמר הגמרא ומטוי פסח ארוטב קאי מדקאמר מחמת חרס דאי אפסח קאי הוה ליה למימר מחמת רוטב עכ"ל אכן להנ"ל ניחא דדוקא אי אמרינן דגוף הפסח נצלה ע"י ד"א דאז נהפך ההיתר לאיסור לא שייך לומר עשה דוחה ל"ת אבל אי הוי טעם האיסור משום דהרוטב נבלע בפסח א"כ יקשה גם לרב למה יטול את מקומו ניתי עשה וידחה ל"ת כנ"ל:
אכן אכתי קשה לשיטת התוס' שכתבו דארוטב קאי דאי אפסח הוה ליה למימר מחמת רוטב ולא מחמת חרס דהא הפסח לא נגע בחרס א"כ כיון דמיירי רק מטעם בלוע דרוטב שוב קשה נימא עשה דוחה ל"ת ולמה יטול את מקומו אף לרב דסובר עילאה גבר ונבלע הרוטב האסור בבשר הפסח הכשר מ"מ עשה דוחה לית. ואף דרב סובר בחולין (דף ק' ודף ק"ח) דחתיכה נעשה נבילה וא"כ י"ל דגם הבלוע הוי כנהפך ההיתר לאיסור הא לשיטת הר"ן חולין (דף קי"ב) מיירי כאן באיכא ששים וא"כ אין חתיכה נעשה נבילה שנאמר דהפסח נהפך לאיסור. ומה גם לשמואל דסובר בחולין (דף ק"ח) אפשר לסוחטו מותר ודעת הרבה מהראשונים דזה תלי' בדין חנ"נ דהסובר אפשר לסוחטו מותר סובר אין חנ"נ א"כ לא נהפך הפסח לאיסור וקשה גם לשמואל נימא עשה דוחה ל"ת:
אכן י"ל דלכאורה יש לעיין אי אמרינן עשה דוחה ל"ת הבא מכלל עשה ובשו"ת ח"ס חאו"ח סי' ק"ן כתב דדוחה אע"ג דלאו הבא מכלל עשה עשה מ"מ לענין דחייה לא עדיפא מלאו דאתי' מיניה וכתב שזה בעיניו דבר פשוט. והנה מצאתי שכ"כ הרשב"א כתובות (דף מ') (ועיין בח"ס חאע"ז סי' קנ"א ובס' ברוך טעם דל"ח לדו"ז הגאון ז"ל ובס' נפש חיה ח"ד בסוגיא דעשה דוחה ל"ת סי' י"ב). אכן לכאורה משמע דלא דחה לאו הבא מכלל עשה מהא דמקשה הגמרא בפסחים (דף נ"ט ע"א) מה אולמא דהאי עשה והלא עשה דהשלמה הוי לאו הבא מכ"ע ושפיר עשה דוחה אותה א"ו דלא דחה ועיין בזה בשו"ת שאילת שלום מה"ת סי' י"ז א"כ י"ל דתוס' שפי' דארוטב קאי ומיירי רק בבלוע סוברים דאין עשה דוחה ל"ת הבא מכלל עשה וכאן הוי לאו הבא מכלל עשה מדכתיב צלי אש ועיין נ"ח שם סי' י"ג בלאו הבא מכלל עשה לענין מ"ע שהז"ג:
שוב ראיתי בשו"ת נ"ח ח"ד בסוגיא דעשה דוחה ל"ת סי' ט"ו שמביא קושית השו"מ הנ"ל ותי' ע"ד הפלפול וזת"ד דרש"י כתב בפסחים (דמ"ד ע"ב) ד"ה מפת ומיין חייב ופליגי רבנן עליה דל"ל המל"א ואלו פשט היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן עליה דהא אית להו טכ"ע ואתעביד ליה פת גופא איסור ובהא פליגי עליה דטעמא דר"ע משום צירוף היא וכו' וכ"כ (בדף מ"ה ע"א) ד"ה ורבנן וכו' עיי"ש הכלל דלשיטת רש"י היתר מל"א אתי רק ללמד אף שלא נבלע בכולו והחלק שלא נבלע בו האיסור ג"כ מצטרף לאיסור. ואיתא כאן בגמרא א"ל רב אשי לר"כ אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים עד זג לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זע"ז השתא איסור והיתר מצטרפין איסור ואיסור מבעיא א"ל או"ה בב"א או"א בזה אחר זה ופי' תוס' נזיר (דף ל"ד) דאו"א מצטרפים בזא"ז בכדי אכילת פרס אבל או"ה מוכרח להיות בב"א ממש. ויקשה לפי"ז מה מקשה הגמרא ניתי עשה ולדחה ל"ת הא אם אפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת והכא ג"כ אפשר לקיים שניהם לקיים העשה ולא לעבור הל"ת דיכול לחתוך החלק שאין נבלע בו האיסור ולאכול ההיתר שנבלע בו האיסור עם חלק ההיתר שלא נבלע בו האיסור בזה אחר זה בכדי א"פ דעשה יקיים אף דצריך כזית מ"מ לענין המצוה יצטרף האכילה בכא"פ ולענין הל"ת איסור והיתר אין מצטרפים רק בבת אחת ממש ושפיר יקיים העשה ולא יעבור הלאו דלענין העשה יהיה שיעור ולענין הל"ת לא יהיה שיעור:
וי"ל דקושית הגמ' זבחים נימא עשה דוחה ל"ת קאי שיטת הגמ' חולין דכל אשר יגע בבשרה יקדש אתי לטעם כעיקר וכ"ה לחד תירוצא בנזיר. וכיון דטעם כעיקר א"כ נבלע האיסור בכל ההיתר וא"א לאכול ההיתר בלא האיסור וא"א לקיים שניהם וכו'. ומיושב קושי' הנ"ל דאם נאמר דקרא דיקדש אתי להיתר מל"א. אם יאכל חלק ההיתר שבלוע בו האיסור בצירוף חלק ההיתר שלא נבלע בו האיסור ביחד דע"ז אתי הפסוק דיקדש שיצטרף הל"א כנ"ל דברי רש"י דבחלק הבלוע בל"ה טכ"ע שפיר יהי' חייב מלקות ג"כ ולא ידחה העשה הל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם. דהי' אפשר לקיים העשה ולא יעבור על הל"ת שיאכל חלק הבלוע מאיסור עם חלק שאינו בלוע בו האיסור בזא"ז ולא בב"א דאז לא יצטרך לענין איסור ולענין מ"ע יצטרף וכיון דאפשר לק"ש העשה בלא דחיית הל"ת שלא יהי' כשיעור שפיר כשאוכל בצירוף שיהי' כשיעור יתחייב מלקות דהוי אפשר לק"ש עכתד"ק:
וממילא מיושב כאן דרב ושמואל סוברים דמב"מ לא בטיל עיין פסחים (דף כ"ט) ומאן דסובר מין במינו לא בטיל סובר טעם כעיקר דרבנן עיין בזה במלא הרועים בסוגיא דמב"מ אות כ"א ובסוגיא דטכ"ע אות ח' ואות י"ב וא"כ סוברים רב ושמואל דקרא אתי להיתר מצטרף לאיסור ולא קשה דנימא עדל"ת, דהא אפשר לקיים שניהם שיאכל האיסור וההיתר שלא בבת אחת כנ"ל: איברא דקושי' השו"מ הנ"ל יש ליישב בהקדם מש"כ האו"ח פסחים (דמ"ה) ליישב קושיית הגרד"ב מגלוגא הנ"ל דלר"ע לשיטתו דסובר שוחטין הפסח על היחיד א"כ סובר כאיסי בן יהודה וקרא דעצם וכו' קאי לעצם שיש בו מוח א"כ לר"ע י"ל דאין עדל"ת שבמקדש עיי"ש ולפי"ז שפיר נ"מ בהא דהיתר מל"א לענין מלקות דאין לומר דעדל"ת ונשאר רק עשה דהא ר"ע יתרץ באמת מטעם אעדל"ת שבמקדש וכן יש ליישב קושית השו"מ עפ"י תירוצים שונים שנאמרו לקושית הגרד"ב הנ"ל עיין בס' אגודת אזוב לשה"ג (דס"ה ע"א) ובס' צרור החיים שער המל"א (דף כ"ו) ובס' תבואת השדה, ח"א (דף צ"ב) ובס' שער יהודא (דף כ"ב ע"א) ובש"ס:
ברש"י ד"ה ושמואל אמר תתאה גבר וכו' בהא הילכתא כשמואל דהא תניא תרתי מתני' כוותיה כדלקמן עכ"ל והקשה הצל"ח וז"ל רש"י פרשן הוא ולא פסקן ואם רצה רש"י כאן לפסוק הלכה ג"כ היה לו להמתין עד סוף הסוגי' בתר דמייתי תניא כוותי' דשמואל ולמה זה מיהר רש"י ז"ל תיכף בתחילת הסוגי' דבהא הלכתא כשמואל וכו' עיי"ש. ולעד"נ ליישב דהנה רש"י מחק גרסת הספרים ביטל את מקומו סגי וגם מקודם בקושית הגמ' מנטף מרוטבו על החרס כ' רש"י דלא גרסינן בקולף את מקומו סגי. והנה הן אמת דהתוס' שם ד"ה אלא כ' טעמו של רש"י משום דקשיא לי' כיון דאוקורי מיקר מה איסורא יש ברוטב אכן באמת יש לתמוה כיון דהגמ' בא להקשות על שמואל מנ"ל לומר הסברא שכ' בתוס' כיון דאוקורי מיקר מה איסורא יש ברוטב שיהי' עי"ז קושיא על שמואל. דילמא ל"ל לשמואל, סברת התוס' רק כשיטתו שסובר בחם לתוך צונן אדמיקר לי' בלע כמבואר בגמ' אח"כ בסוגיא דידן. וכאשר באמת הקשה המהרש"א בתוס' ד"ה אלא על סברתם דאוקורי מיקר מה איסורא יש ברוטב מהא דכ' התוס' למעלה ד"ה תנן דאף על תנור צוננת בלע כדי קליפה וה"ה לאחר שהוחם מעט מבשל בפסח כדי קליפה:
אכן י"ל לפי מה שכ' הר"ן חולין (דף קי"ב) דגמ' דידן מיירי שיש ששים.
ואף דאיכא ששים בעינן כדי נטילה. דכיון שנפל למקום ידוע צריך נטילת מקום וכו' עיי"ש וכ"כ בטו"ז יו"ד סי' צ"ד סקי"ג בדין בשר רותח שחתכו בסכין חולבת שצריך ששים כנגד מקום הסכין ואם אינו ב"י אינו אוסר אלא כדי קליפה והאריך שם בטו"ז דע"כ מלבד הקליפה בעינן ששים וברישא מיירי ג"כ שמלבד הששים צריך קליפה במקום נפילת האיסור ומביא כן מש"ס דידן והאריך שם בדברי הרשב"א והמרדכי סו"פ גיה"נ ומש"ה סי' ק"ה ס"ה ודחה שם דברי הב"ח בזה ולפי"ז דמיירי דאיכא ששים רק הנטילה הוא לחומרא יתירה שמא נשאר כאן יותר במקום הנגיעה שפיר מקשה הגמ' אלא לשמואל דאמר תתאה גבר וכו' אקורי מיקר לי' לרוטב אמאי יטול את מקומו היינו כיון דגם מלבד הנטילה איכא ששים ל"ל עוד נטילת מקום כיון דהחרס צוננת ומתרץ הגמ' דמיירי ברותח וא"כ מלבד הששים צריך נטילה. והנה הא דמועיל ששים הוא רק למ"ד מב"מ בששים אבל לשמואל דסובר מב"מ במשהו אין שום תועלת בששים ועיין בפסחים (דף כ"ט ע"ב) ובע"ז (דס"ו ע"א) דאי אזלינן בתר טעמא הוי בשר ורוטב מב"מ. א"כ מאי מקשה הגמ' ל"ל ליטול את מקומו הא באמת הששים אינו מעלה ותועלת ולזאת צריך עכ"פ נטילת מקום כסברת התוס' ד"ה תנן דמבשל בפסח כדי קליפה וכקושית המהרש"א לכן מביא רש"י ההילכתא כשמואל דתתאה גבר. וא"כ קאי הקושי' לדידן דפסקינן כשמואל דתתאה גבר ואנן סוברים מב"מ בששים א"כ קשה אליבא דידן ל"ל ליטול את מקומו כיון דאיכא ששים וע"ד שתי' הצל"ח דגם רש"י לשיטתו בפסחים (דף למ"ד) דמב"מ במשהו עכ"ז קשה לדידן דאנן סוברים כרבא דאזלינן בתר שמא א"כ הוי רוטב ובשר מבשא"מ עיי"ש והבן: (שם) כדאמר רב ירמיה אמר שמואל בסולת רותחת ה"נ בחרס רותח. מקשים במפורשים למה מוקי שמואל בסולת רותחת ולא מוקי גם בחרס דמיירי בחרס רותח. עד דהוצרך הגמ' לומר כדאמר ר"י אמר שמואל בסולת כן נתרץ בחרס ושמואל לא העמיד דבריו על חרס גופא:
אכן י"ל דבאמת מאי הוי הס"ד דמיירי בחרס צוננת הא כיון דמשמע דבחרס תנור מיירי א"כ בוודאי מיירי ברותחת כדברי התוס' שם ד"ה תנן. אכן י"ל ע"ד דאיתא בירושלמי פ"ז דפסחים סוף הלכה א' רבי אימי בעי גרף את התנור וצליי' בו אמר רבי ירמיה מה צריכה לי' כריה"ג ברם כרבי עקיבא פשיטא ליה אמר ר' יוסי ואפילו כר"ע צריכה לי' משל גחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה גחלים לאויר העולם נצלה לשעה מה בין נצלה מקצתו מחמת התנור מה בין נצלה כולו מחמת התנור א"ר יוסה בי רבי בון תנור אינו מועיל לגחלים כלו' אינו אלא מכניס את הב בשעה שהגחלים באויר התנור נצלה לחצי שעה בשעה שהגחלים לאויר העולם נצלה לשעה עכ"ל. ובקרבן העדה שם אר"י בר' בון לעולם לר"ע פשיטא לי' דאין נצלה מחמת התנור כלל דחום הגחלים מנצח חום התנור והא דנצלה בתנור לחצי שעה היינו משום שהתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר משא"כ כשמונחים לאויר העולם עכ"ל ועיין בתוס' פסחים (דף ע"ה ע"א) ד"ה וגרפו שמביא את הירושלמי לתרץ בזה קושי' הר"י מהא דאבוקה כנגדו דאסור (ועיי"ש במהרש"א שכ' דאין כאן מקומו. והתוס' הי' להם להביא הירושלמי לקמן בהא דתנור כו' וצלה בו את הפסח. אבל באמת שפיר כיוונו בתוס' להביא כאן הירושלמי לתרץ קושית הר"י כאשר האריך בזה בס' אמרי בינה לפסחים בסוגיא דידן עיי"ש):
והנה לפי"ז י"ל דהס"ד הי' כסברת ר' יוסי בירושלמי דאפי' לר"ע צריכה דכיון דגחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה א"כ מה בין נצלה מקצתו מחמת התנור לנצלה כולו מחמת התנור וא"כ אם נאמר דהתנור הי' רותח הוי נצלה מחמת דבר אחר וע"כ מיירי בחרס צוננת אבל הגמ' מתרץ כדאמר רב ירמיה א"ש בסולת רותחת ה"נ בחרס רותח. ואי משום שלא יהי' כנצלה מקצתו מחמת התנור הא באמת מסיק ר' יוסה בר' בון דהאש נוצח את חום התנור. אבל ר' ירמיה לא הוצרך לומר בשם שמואל בהא דחרם דמיירי ברותח דהא רב ירמיה בעצמו אמר בירושלמי שם ברם כר' עקיבא פשיטא לי' וסובר כסברת ר' יוסה בר' בון דהאש נוצח א"ב אליבי' בוודאי מיירי בחרס רותח בדברי התוס' דכיון דמשמע בחרס תנור מיירי א"כ בוודאי הוי רותח ולא קשה כלל עליו מהא דחרס והבן:
בתוס' ד"ה בשלמא למאן דאמר עילאה גבר וכו' וא"ת למאן דאמר עילאה גבר למה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד וכו' והקשה המהרש"א הא גם למ"ד תתאה גבר קשה כיון דהשפוד הוא תוך בשר הפסח באמצעו ויש בשר הפסח למטה ולמעלה משפוד למ"ד נמי דתתאי גבר למה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד ויש ליישב וק"ל עכ"ל והנה העולם מתרצים דלמ"ד תתאי גבר לק"מ די"ל דהשפוד נתחב בפסח בענין דנגע למעלה ולא למטה דהיינו שהי' עושים נקב גדול וארוך בפסח וכשתולה הפסח בשפוד שתוחב בתוכו השפוד נוגע למעלה ולא למטה דהא הנקב רחב וצד מטה של פסח אינו נוגע בשפוד. אכן ראיתי בס' לוית חן (ד' אלטונא שנת תצ"ג) במס' פסחים כאן שכ' דתי' זה טעות גמור דהא ע"כ למטה בבית נקובתו הי' נוגע בשפוד כדאיתא בתוס' ריש הפרק ועוד דהא הי' נותן השפוד בדרך שלשול מלמעלה למטה בתוך התנור וע"כ מוכרח להיות הפסח נוגע בשפוד לכן מתרץ הוא דכיון דהפסח הי' משלשלין מלמעלה למטה בתוך תנורים שלהם ולפי"ז בשר הפסח שסביב השפוד קרוי עילאי והשפוד חשיב תתאי עכת"ד וכתירוצו תי' גם בס' ברכת אברהם פסחים שם וכ' דבזה מדוקדק לשון התוס' שכ' ויהי' צריך ליטול את מקומו סביב השפוד משום דבכל סביבו הוי בשר עילאה עיי"ש:
אכן פשוט נ"ל דלו יהי' דגם למ"ד תתאה גבר קשה קושית התוס'. אכן התוס' הקשה קושייתם למ"ד עילאה גבר לפי סדר הגמ' דאמרינן בשלמא למ"ד עילאה גבר ניחא על זה העמידו קושיתם דגם למ"ד עילאה גבר נוכל להקשות מפסח שיאסור מחמת השפוד וא"כ גם למ"ד עילאה גבר עוד לא תקנת מידי. אבל באמת דקושי' זאת משפוד יוכל להיות גם למ"ד תתאה גבר והבן:
כתב הרמב"ם בפ' ח' מה' קרבן פסח (הלכה י"א) נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא צלי החרם. (הלכה י"ב) נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו שכל המרק והלחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה שהרי אינו בשר צלי. (הלכה י"ג) נטף מרוטבו על הסולת יקלוף את מקומו וישליכנו עכ"ל. והעתיקו בצל"ח שם וכ' וז"ל והראב"ד שתק ואני כמה תהיות חזינא בדברי רבינו חדא מדיהיב טעמא בנטף מרוטבו על החרס שכל המרק והלחה שתפרוש ממנו אסורה שאינו בשר צלי א"כ אין כאן הפרש בין חרס חם או צונן שתיכף שהלחה פורשת מן הבשר אינו בכלל בשר צלי וכשחוזר על הפסח החם היא נבלע בו כדי נטילה שהרי הוא רוטב. וא"כ אין פירוש לקושית הגמ' חרס כיון דצוננת היא אקורי מיקר לרוטב וכו' והרי אין האיסור ברוטב משום צלי מחמת דבר אחר וגם לא הזכיר רבינו שהחרס היא רותח ועיין לח"מ ואמנם לפי שיטתו שאין האיסור משום צלי מחמת ד"א רק משום שהיא רוטב ואינו בשר באמת אין חילוק. וגם בסולת תמוהים דבריו חדא שכ' קולף מקומו ובמשנה שנינו יקמוץ מקומו וזה הרגיש הכ"מ ורצה להגיה בדבריו. ושנית שלא הזכיר סולת רותחת ובגמ' מוקי לה לשמואל בסולת רותחת ובזה הרגיש הלח"מ וכו' ושמתי אל דברי רבינו בפי' המשנה בפי' המשניות וראיתי שעל בבא דנגע בחרסו של תנור לא פי' כלום וגם על נטף מרוטבו על החרס לא כ' שום טעם וכפי הנראה וכו' אבל על בבא דנטף על הסולת כ' רבינו שם וז"ל וכן כשיזוב מלחלחותו על הסולת כאשר זכר יסור איתו הסולת כי אסור לאכול ממנו כי אם מה שנשאר מעצמו קשה אבל מה שיזוב ממנו הרי הוא כמרק וכו' עיי"ש:
ולפעד"נ דדברי רבינו הרמב"ם ז"ל מאירים כשמש ונותנים אור חדש בסוגיתנו. דהנה בתוס' שם ד"ה תנן הקשו דמרישא דקתני נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו למה לא מקשה הגמ' לשמואל ותי' דאפי' למה דס"ד בחרס צוננת דכ"ע מודו דתתאה בלע כדי קליפה והה"ד לאחר שהוחם מעט מבשל בפסח כדי קליפה וכו' עיי"ש ובתוס' ד"ה אלא הביאו ובפי' ר"ח גרס ביטל את מקומו סגי ורש"י מוחקו משום דקשיא לי' כיון דאוקירי מיקר מה איסורא יש ברוטב עיי"ש. ולכאורה קשה לי למאי דאמרינן בגמ' שם דאף לשמואל דסובר תתאה גבר מ"מ בחם שנפל לתוך צונן אדמיקר לי' א"א דלא בלע פורתא וקליפה מיהו ניבעי וא"כ למה כתבו בתוס' דלא גרסינן ביטל את מקומו סגי משום דאוקירי מיקר ומה איסורא יש ברוטב נימא ג"כ אדמיקר לי' וכו'. אכן י"ל פשוט דדוקא אדמיקר לי' בלע אמרינן אבל אין סברא לומר אדמיקר ליה שהתחתון נתחמם כ"כ שיבשל את העליון ושיהי' הפסח כנצלה ע"י ד"א דדי אם נאמר דבמשך איזה רגעים אין התחתון מקרר את העליון ואין החרס מיקר את הרוטב רק הרוטב עומד בחומו. ולא שנאמר שבין כה עוד יתבשל הרוטב מהחרס הצוננת. והיא סברא ברורה:
אכן במהרש"א הקשה דהתוס' סתרו א"ע למש"כ בתוס' לעיל גבי חרס צוננת דכ"ע מודו דתתאה החרס בלע כדי קליפה ואח"כ מבשל בפסח כדי קליפה ותי' דהכא ברוטב שהוא דבר לח לא שייך בי' כדי קליפה כמו בחלב דלקמן כמש"כ התוס' לשיטת ר"ת עכ"ל. וכוונתו לפמש"כ בתוס' שם ד"ה תניא וכו' דדוקא בדבר שיכול לעשות קליפה אבל בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר עיי"ש. אכן לכאורה הריב"א ז"ל שם חולק ועיין בש"ך יו"ד סי' צ"א סק"ח שכ' דאף לשיטת ר"ת דוקא בחלב שהוא דבר הנבלל והקליפה נתערבה וכה"ג. אבל כשנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך בי' קליפה צריך ששים ומביא שם שכן דעת כל הפוסקים והטו"ז שם סק"ז מסיק כשיטת הריב"א א"כ שוב קשה דנימא דעכ"פ יטול את מקומו וכמש"כ בתוס' ד"ה תנן דגם לענין שהתחתון יבשל את העליון אמרינן אדמיקר לי' מבשל את העליון כדי קליפה:
לכן נראה לתרץ קושית המהרש"א דמצינו דעת זקיני המהרש"ל ז"ל באו"ה שלו וביש"ש פכ"ה סי' ע"א דבדבר גוש כגון חתיכת בשר וכו' דמערין חם מן הקדירה אם היד סולדת בו דינו לעולם ככלי ראשון וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"ה סק"ח דבדבר גוש דמיקרי יבש ל"ש בו דפנות וכ"כ באו"ה כלל ל"ז ד"ז דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל לעולם כ"ז שהיד סולדת בו ובזה ל"ש כ"ש והובא בטו"ז סי' צ"ד סקי"ד ובש"ך שם סק"ל ועיין בחו"ד יו"ד סי' ק"ה סק"ח שכ' שהוכחתי דבדבר גוש אינו מאבד חומו ועיי"ש לענין תתאה גבר. וא"כ ניחא שפיר דדוקא באם נגע גוף הפסח בחרסו של תנור שפיר כ' בתוס' דאף אם נאמר בחרס צוננת מ"מ מבשל כדי קליפה. והוי כנצלה מחמת ד"א דהא הפסח שהוא דבר גוש מחמם את חרסו של תנור ואח"כ נתבשל מהחרס. אבל בנטף מרוטבו שפיר כ' בתוס' כיון דאקורי מיקר מה איסורא יש ברוטב היינו כנ"ל דאף דאמרינן אדמיקר בלע אבל לא אמרינן אדמיקר נתבשל מהצונן התחתון רק בדבר גוש דמחזיק חום גדול אף בכ"ש שפיר י"ל דהעליון מתבשל מהתחתון והבן:
ולפי"ז הכל ניחא דלעולם הרמב"ם ז"ל מביא שיטת המשנה דמיירי בחרס צוננת דהא אינו אומר שהחרס או הסולת היו רותחין דהא כבר הקשו המפורשים למה מתרץ הגמ' בחרס כדאמר ר' ירמיה אמר שמואל בסולת רותחת ה"נ בחרס רותח. ולמה באמת לא אמר שמואל בחרס גופי' דמיירי בחרס רותח והעמיד דבריו רק בסולת דמיירי ברותחת לכן מוקי הרמב"ם ז"ל דבאמת בחרס לא אמר שמואל דמיירי ברותח דהא אי נימא דמיירי בחרס רותח יקשה למה די בנטילה הא ברותח צריך להיות כולו אסור דבאמת עמדו בזה הראשונים עיין בהר"ן חולין (דף קי"ב) שכ' ונ' הרא"ה ז"ל דכי אמרינן צונן לתוך חם אסור היינו דבעי רק נטילת מקום ודייק מש"ס דידן בפסחים גבי נטף מרוטבו על החרש וחזר אליו יטול את מקומו ואמרינן התם קס"ד בחרס צוננת בשלמא למ"ד עילאה גבר אמטו להכי יטול את מקומו וסובר הרב ז"ל דכיון דלמ"ד עילאה גבר סגי בנטילת מקום ה"נ לדידן דקיי"ל תתאה גבר סגי בנטילת מקום בצונן לרותח והר"ן חולק עליו ומוקי התם באיכא ששים לבטלו אלא כיון שנפל למקום ידוע צריך נטילת מקום ועוד כתב סברות בזה עיי"ש.
וי"ל דמש"ה מוקי רבינו הרמב"ם ז"ל בחרס צוננת דאל"כ למה די ביטל את מקומו וכיון דשמואל לא אמר דמיירי ברותח רק בסולת לכן מוקי הרמב"ם רק בצונן והכל עולה יפה דהנה להרמב"ם ז"ל היה הגירסא בגמ' ביטל את מקומו סגי כגירסת הר"ח. אכן ע"ז קשה קושית התוס' דמה איסורא יש ברוטב כיון דאקורי מיקר. לכן כ' רבינו הרמב"ם טעם חדש דמשום דהמרק נטף ונפרד מהבשר תו לא מיקרי בשר צלי דטעם זה מועיל גם לחרס צוננת. דאי משום טעמא דנצלה מחמת דבר אחר בעינן דוקא שיהי' החרס רותח.
דבצוננת אוקורי מיקר ואינו מבשל כפי שהסברתי כוונת התוס' כנ"ל. אבל טעמו של הרמב"ם מועיל לאסור כדי נטילה אף בחרס צוננת:
וכך סדר הלכות שכ' רבינו בה' י"א כתב נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא צלי החרס. היינו כסברת התוס' ד"ה תנן דאם גוף הפסח נגע אף בצונן נאסר כדי קליפה מפני שהוא כנצלה מחמת דבר אחר. וכסברתי לתרץ קושית המהרש"א דבדבר גוש רותח על הצונן נאסר כדי קליפה ואדמיקר נתבשל. ואח"כ כ' בה' י"ב דבנטף מרוטבו על חרס צונן אז ג"כ יטול את מקומו אכן לא משום טעם דנתבשל ע"י ד"א דהא אינו דבר גוש וכ' בתוס' דאוקורי מיקר לכן כ' הרמב"ם טעם חדש המועיל אף בצונן ושוב בהלכה י"ג בנטף על הסולת כיון דלא מוקי בסולת רותחת לכן לא כ' יקמוץ את מקומו. רק יקלוף או כגירסת הכ"מ יטול את מקומו. וכוונת רבינו דדוקא במשנתינו דמוקי שמואל בסולת רותחת הוא משום דאיתא שם יקמוץ את מקומו. אבל באם הסולת הי' צוננת די בקליפה ולא משום טעמא דנצלה מחמת ד"א רק משום הטעם דהלחה שנפרד תו לא הוי' בשר צלי וכאשר כ' בפי' המשניות. והנה הצל"ח כ' דטעות הוא בדברי הרמב"ם דהטעם שכ' בה' י"ב צריך להיות בה' י"ג בנטף מרוטבו על הסולת ושם מקומו כאשר כן מביא הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות. ולפי דברי אין שום טעות דדוקא בפי' המשנה דלא מיירי הרמב"ם כלל מהא דנגע בחרסו של תנור ומהא דנטף מרוטבו על החרס. לכן כ' רבינו טעמו החדש על הסיפא דנטף מרוטבו על הסולת. אבל בחיבורו היד החזקה שמביא כל הדינים מהמשנה וכיון דהקדים להביא מהא דנטף על החרס וכבר כ' בזה טעמו משום דמרק היוצא אינו בשר צלי לכן אח"כ בהלכה י"ג אין מהצורך שיכפול שנית טעם זה.
דהא כבר הביא הטעם אשר כוונתו בזה על ההלכה י"ב ועל ההלכה י"ג דבשניהם הטעם משום דהמרק הנוטף אינו בשר צלי. ולא משום דנצלה מחמת ד"א דהא מיירי בצוננת רק ברישא באם גוף בשר הפסח נגע בחרסו של תנור אף דמיירי ג"כ בצונן מ"מ יקלוף את מקומו והוי נצלה מחמת ד"א כמבואר בתוס' ד"ה תנן. וניחא שפיר הא דדי בנטילה וקליפה ולא קשה קושיות הרא"ה והר"ן חולין דהא מיירי בצוננת. ורק על המשנה דאיתא בסיפא יקמוץ את מקומו מוקי שמואל ברותחת. אבל הרמב"ם דמיירי בצוננת כ' רק דיקלוף את מקומו והוא ברור בעזהשי"ת ודו"ק: