אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן כז

סימן כו

בשם ח' ער"ח ניסן תרפ"ט ווארשא. לכ' ידידי הרה"ג וכו' מ' שלום נ"י וואכמאן מו"צ דפה. א) הן ראיתי הקונ' מספרו "ברית שלום" בה' מילה ומבקש הסכמתי וכו' ואכתוב לו איזה הערות כבקשתו, יעי' בספרי פינות הבית סי' צ"ה הבאתי ע"ד דו"ז הגה"ק ר' ברוך תאומים פרענקל אבד"ק לייפניק זצ"ל בע"ס ברוך טעם ועט"ח אשר דרכו בקודש היה לכתוב הגהות בכל גליוני ספריו ושגור בפי העולם שכ' הגהות גם בגליון הס' צאינה וראינה מהרב החסיד ר' יצחק מק' יאנוב (שהובא בט"ז או"ח סי' רפ"ה). כי פ"א שמע דו"ז הברוך טעם כי אשתו הרבנית קוראת בצאינה וראינה בענין ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה (שמות ד') הטעם מדוע בימים הקדמונים הי' מלין באבנים והיום מלין בכלי מתכא. יען כי עד דהע"ה הי' מלין בצור. והוא תיקן הדבר למול במתכת והטעם לזה כי בעת שעשה מלחמה עם גלית הפלשתי ולקח את חמשה חלקי אבנים ויגש אל הפלשתי (שמו"א י"ז) לקלען ולזרקן אל מצחו. אמנם גלית הפלשתי הי' לבוש על ראשו כובע של ברזל ואין מדרך הטבע אשר אבנים ישברו מתכת. וכן אמר המלאך הממונה על האבנים להמלאך הממונה על המתכת שיעבור אז על מדתו וטבעו ויחליש את כח הברזל לפני כח האבנים החלושים. ויטביע האבן במצחו של הפלשתי דרך המתכת. ובעבור זה יתנו לו מתנה שמהיום והלאה ימולו בסכין של ברזל ולא באבן. והמלאך הממונה על המתכת עשה כן כמ"ש שם בפסוק מ"ט וישלח דוד וכו' ויקח משם אבן וכו' ומיום ההוא והלאה מלין במתכת דוקא ע"כ בשם המדרש. ויהי כשמוע דו"ז הגאון הנ"ל את הקריאה הזאת התפלא כי הדברים היו חדשים בעיניו ובכן עמד וחיפש אחר מקור המדרש וציין הג"ה בגליון הצאינה וראינה ועי' ברמב"ם ה' מילה פ"ב מצוה מן המבחר למול בברזל וכו' ונהגו כל ישראל בסכין. וכ"ה ביו"ד סי' רס"ד ועי' בבעה"ט ר"פ דברים. וברש"י חולין (דט"ז) ד"ה זריזותי' וכו' ועי' בשינוי הלשון בש"ך פ' שמות ע"פ ותקח צפורה צור וגו' למה צור ולא סכין כי מי שלוקח אשתו ובניו במלון אין ספק כי לוקחים כל תשמישי הבית. אלא לפי שהברזל לא הי"ל חלק בקדושה שנאמר לא תניף עליהם ברזל לזה לא נזכר סכין בתורה שאף בעקידה נא' ויקח את המאכלת דבר שחותך ואוכל. וכן ביהושע נא' עשה לך חרבות צורים. ופי' בילקוט גלבין דטנרי. אבל כשבא דוד להרוג את גלית בה' חלקי אבנים ונעשו אבן אחת, והיה כובע נחשת על ראשו א"ל לברזל תרכך עצמך כדי שתכנס בך האבן ואעשה לך מלך בקדושה. דהיינו שיעשו ממך איזמל של מילה וסכין של שחיטה וזה א' מן הדברים שהשליט הרך בקשה עיי"ש. ב) זכרון שמואל פ' וישלח כ' בשם הגה"ק בעל אוהב ישראל וישלח יעקב מלאכים לפניו ר"ת וימל. וי"ל הכוונה לענ"ד דלכאורה איך שימש יעאע"ה ועשה שליחות עם מלה"ש מלאכים ממש. וע"ז רומז וימ"ל. כי מעלת הצדיקים גבוהים יותר ממלה"ש ע"י מצות מילה ועדש"כ בס' בינה לעתים דרוש ל' בפי' הגמרא (שבת דפ"ח ע"ב) בשעה שעלה משה למרום וכו' ע"ש ועי' מש"כ בס' בית אהרן להה"ק מקרלין זצ"ל בח"ת לחנוכה דמ"ז במשל ממלך בו"ד שמשתעשע א"ע בצפור קטנה שהיתה מדברת ואומרת תיבת צוקע"ר. והניח כל התענוגים וכל הכלי זמרים. משום דעל כלי זמר אין חידוש כי הם בני דעה ולמדו א"ע חכמת הניגון. אבל על הצפור הזה הוא חידוש גדול. כן הוא רבותא יותר עבדות האדם מעולם השפל נגד עבדות המלה"ש ע"ש. ונודע המשל בהקדמת הגהות יפה עינים בש"ס ד' ווילנא למס' שבת, ומש"כ בס' אהל יעקב פ' בשלח, ובספר אשכול ענבים פ' בשלח בפי' הגמרא חולין (דצ"א) חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלה"ש וכו' ואין מלה"ש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, ועי' תוספת סוכה (דנ"ג.) ד"ה אם ובשו"ת אורי וישעי סי' קל"ד, ובס' ברכת אברהם פסחים (דס"ח) ובס' כנפי נשרים פ' צו ומה שהובא בשמי בס' דבר בעתו (דק"ה) בזה. ומש"כ בספרי פינות הבית סי' קי"א, ובס' שעב"ר פ' בשלח. והנה איתא בגמרא גיטין (דנ"ז ע"ב) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה וכו' זו המילה שניתנה בשמיני (וברש"י שם זו מילה הורגנו כל היום דזמנין דמיית ע"ש ויש לדבר מבר"ר סופ"צ אלו החייתנו נתת לנו חיים בעוה"ז וחיים בעוה"ב, ושם במת"כ זה במה שנימולו ע"י גזירתו של יוסף וכ' הרא"ם המילה נקראת חיים כד"א בדמיך חיי). ולעד"נ דהא כל שנאת או"ה עלינו הוא מפני שאנחנו מובדלים מהם במצות מילה ועי' במ"ר מטות פ' כ"ב אם היינו ערלים וכו' לא היו שונאים אותנו, וחז"ל א' מפני מה יוצא להרוג מפני שהוא יהודי, מפני מה יוצא לצלוב מפני שמלתי את בני, ועי' גמ' (מעילה י"ז). וזה פי' כי עליך הורגנו וכו'. וע"י מצות מילה שמקיימים ישראל במס"נ ועליך הורגנו וכו' נתעלו ממלה"ש ושפיר רמזה תוה"ק וישלח יעקב וכו' ר"ת וימ"ל, וגם י"ל הרמז ע"ד המד' (ויק"ר פכ"א) בזאת יבוא אהרן בזכות המילה וזאת בריתי וכו' גם כאן הרמז דהלך לקראת עשו אחיו בזכות מצות מילה והבן:

ב) בענין מציצה בכלי הארכתי בתשובה לההגה"צ מ' מיכאל הכהן אבד"ק פולדא במדינת העססין, ונדפס בספרי שו"ת בית יחזקאל סימן ס"ד והובא בשמי בנידון זה גם בס' ברית אבות (דקל"ו) הוצאה שניה:

ד) בשו"ת דברי יעקב סימן פ' נדפס תשובתי מימי ילדותי בדין אשה שילדה תאומים ומתו שניהם מחמת מילה, אם מלין הבן היולד אחריהם. דאפשר דדוקא בב' ילדים שמתו מחמת מילה לא מלין השלישי אבל אם הב' היו תאומים דכוחם חלוש אין ראי' לבן היולד אחריהם שלא למול גם זה הנולד ביחוד לתלות החזקה דהראשונים מחמת מילה מתו ע"ש. ומצאתי אח"כ שאלה זו בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק סי' רל"ח ופוסק דאין מלין השלישי ועי' בשו"ת כ"ס סימן קי"ז. ובס' ברית אבות ד' ע"ג, ועי' בס' תולדות יצחק פ' שמות. ובספר נחמד ונעים פ' שמות בפסוק פרו וישרצו. פי' אע"פ שתאומים עפ"י הרוב חלשים הם, והטעם שהכח שהי' הולך לעובר אחד הולך לשנים. וכ"ש כאן שהיו ששה בכרס אחד עכ"ז ויעצמו שהיו עצומים במאוד מאוד עיי"ש, וע' בתוספת חולין (ד"ד: ) ד"ה שמתו אחיו. ובספר לב אריה ובספר פני אריה לחולין שם. ח) איתא בזוה"ק פ' בלק (דקפ"ו) רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא מטו לההוא אתר דכפר סכנין דהוה תמן רב המנונא סבא אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא. ההוא יומא כו' ואתא לביתא חמא לון לאלין חכימין. א"ל אמיה קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן. קריב לגבייהו עד לא קריב אהדר לאחורא. א"ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו. דהאי יומא דא לא קרו ק"ש והכי אוליפי לי כל מאן דלא קרי ק"ש בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא. שמעו אינון ותווהו ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרי ודאי הכי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחדן לאזדווגא ולא הוה ב"נ לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק"ש בעונתיה ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה. אמרי ליה ברי במה ידעת. א"ל בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו וכו'. ולכאורה קשה כיון דבאמת עוסק במצוה פטור מן המצוה איך הכיר ההוא ינוקא שלא קראו ק"ש בזמנה.

ושמעתי בזה מהה"ק מווארקי זצ"ל ותי' בזה"ל דאף שהיו פטורים בעסקם במצות הכנסת הכלה אבער דער גלאנץ פון דער מצוה איז נישט געוועזען. ולעד"נ ע"ד הגמרא ברכות (דף כ') נשים וכו' פטורים מק"ש וכו' ק"ש פשיטא מעשהז"ג וכו' מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל. וכבר פירשתי בספרי פינות הבית סי' ס"ט כונת המהו דתימא דיש סברא לומר דנשים חייבות בק"ש אף דהוי מעשהז"ג כיון דאית בה מלכות שמים וחיוב מ"ש הוא גם באשה דהא המה חייבות במ"ע שלא הז"ג. ומחוייבות בכל מצות ל"ת אף שהז"ג. ואם לא תקבלה עומ"ש מכח מה תהי' מחוייבת בכל זאת כיון דכל חיוב המצות תלי' באם יש עומ"ש ועבודת עבד לרבו. ובמשנה ברכות (די"ג ע"א) כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצות. ולכן הי' הוי אמינא לחייב נשים בק"ש. ותירצתי שם דברי הירושלמי שאו' טעם דנשים פטורות מק"ש משום דכתיב בניכם ולא בנותיכם ולא כטעם ש"ס בבלי. משום סברא זו דהו"א משום דאית בה מ"ש. ועומ"ש הוא היסוד להתחייב בכל המצות. ויסופר ששאל הה"ק ר' פנחס זצ"ל

מקורץ להרה"ק החזן מזסלב זצ"ל הטעם שהולכים בלילה שלפני המילה אל התינוק לקרות ק"ש שנקרא קר"ש ליינען וכן וואך נאכט ואז היה המנהג שהחזן מזסלב הלך לקרות ק"ש בוואך נאכט (עי' שבת פ"א מ"ג). והשיב לו ע"ד שא' חז"ל שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצות וכיון שהתינוק עומד מוכן לקיים המצוה הראשונה למול אותו לכן מקבלים תחלה עומ"ש בק"ש שאומרים אצל הילד הרך הנימול. וממילא י"ל גם כאן דהינוקא הרגיש והכיר בהם שלא הי' בעונתה הקבלת עול מלכות שמים תחלה לפני עשייתם המצוה דהכנסת כלה כיון דעומ"ש הוא היסוד לחיוב כל המצות והבן:

ו) בברכה אשר קידש ידיד מבטן עי' תוספת וברש"י שבת (דקל"ז ע"ב) ובתוס' עה"ת פ' לך. וי"ל דמחלקותם הוא עפ"י מש"כ בשו"ת טטו"ד מה"ת בפתיחה מ"א בפ' (יהושע ה' ב') עשה לך חרבות צרים ושוב מל את ב"י שנית. עפ"י חז"ל (נדרים פ"ג משנה י"א) קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל. וביו"ד סי' רי"ז. כי ישראל אף שהם ערלים נחשבו למולים ומה שיחזור וימול אותם הוי כמילה שניה כי בראשונה כבר הם נמולים מבטן ועדש"א ומבטן לשמך וכו' והמילה בסכין הוי שנית. וזש"א מל את ב"י שני"ת ושם הוא מסתפק אם הוא מצד שנולד ממהול ע"ש וזה י"ל ההבדל אם קאי על אברהם אע"ה או על יצחק אע"ה. ועי' בס' נחלת יעקב שמות אות ה':

ז) בברכה ע"כ בשכר זאת אל חי חלקינו צוה להציל ידידות שארינו משחת וכו' לכאורה הוי עמלק"פ ולפי הגרסא ציוה דהוא הבטחה ניחא וכן דעת דו"ז בסידור יעב"ץ. אכן לדעת הש"ך יו"ד סי' רס"ה סק"ד לומר צוה דהוא בקשה עמלק"פ. ותירצתי עפ"י הרבה כללים שיש בענין עמלק"פ. כמו דעת רש"י דעמלק"פ בעוה"ב מותר ועי' בזה בספר זכות אבות (פ' אבות פ"א מ"ג) וכאן קאי להנצל מגיהנם ע"ד חז"ל דאאע"ה יושב בפתח גיהנם ומציל הנימולים או כפי הספר אגרא דפרקא ויהי מורא שמים עליכם דזאת מותר ממלק"פ. ועוד הרבה תירוצים כתבתי בזה ואכמ"ל. ועי' ייטב לב פ' בחקותי ובספרי דגן שמים בריש מס' ר"ה והבן וכן מיושב על פי הכללים בספר אשכול ענבים פרשת שמיני בענין עמלק"פ ע"ש:

ח) בגמ' שבת (דקל"ה) אהדרי אתליסר מהולאי. בחי' ח"ס שם הק' למה לא מל ר"א בר אהבה בעצמו. דע"כ הי' אומן לשיטת התה"ד סי' רס"ה ועי' בס' חתנ"ס בסוגיא דשמא יעבירנה (דק"י). אכן יש לדבר בזה ממש"כ בשו"ת שבות יעקב סי' כ"ה וכאן לא רצו שאר המוהלים למולו והבן:

ט) ברכה לב"מ צוה להציל ידידות שארינו כו'. לכאורה הא הוי עמלק"פ: אכן לסברת התוס' ר"ה ד"ד דבישראל שרי עמלק"פ והא דאין משמשין היינו בתוהה על הראשונות. ויש להסביר כוונתם דהוא באם אומר ע"מ דכל לשון ע"מ משמע שאם לא יהי' כן הוא תוהה אכן כאן דאינו על מנת שרי עמלק"פ: ב"ה יום ב' פנחס י"ט ימים לחודש תמוז תר"ן. היום הכנסתי לבריתו של אאע"ה את בני שיחי' אשר הייתי בעצמי המוהל וקראתיו בשם ישראל יונה שי' ע"ש זקינה של זוגתי הגאון הצדיק ר' ישראל יונה לנדא זצ"ל אבד"ק קעמפנא בע"ס מעון הברכות. ונפל ברעיוני לפרש הא דאי' בש"ס שבת (דק"ל) מצוה שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה שנא' שש אנכי על אמרתך. אשר לכאורה מה ראי' דקאי על מילה:

אכן י"ל דחזינן בפסוק תהלים (קל"ח) כי הגדלת על כל שמך אמרתך. היינו מילה דהוא ר"ת מפסוק מי "יעלה "לנו "השמימה. והשם הוי"ה הוא בסופי תיבות. וא"כ הקדים מילה לשמו ית'. עי' בשם רבינו אפרים הובא בס' דבש לפי מערכת מ' אות כ"א:

יא) איתא בס' פרקי דר"א (פכ"ט) והיו ישראל לוקחים את הדם ואת הערלה ומכסין בעפר שנא' מי מנה עפר יעקב. מכאן התקינו שיהי' מכסין את הערלה והדם בעפר שנמשלו לעפר. והק' בס' אפיקי יהודה נהור שלום (אות יו"ד) למה לא הזכיר בלעם מה שישראל מקיימין ברית מילה. גם מה שייכות הא דנמשלו ישראל לעפר שיהי' מכסין הערלה בעפר:

וי"ל עפ"ד הרמב"ם במו"נ בטעם מצות מילה להחליש התאוה. ועי' בס' אפריון פ' תזריע בפי' תן חלק לשבעה אלו ימי נדה וגם לשמונה אלו ימי מילה.

וטעם העקידה (שער י"ח) כי המילה מביא תועלת האחדות והשלום. זה בא מצד ענוה כפי' אדמו"ר הק' מגור זי"ע בפ' כמים הפנים אל פנים היינו אחדות הוא ע"י ענוה כמו מי שרוצה לראות א"ע במים הוא מכניע א"ע ומביט במים כן א' יכניע א"ע נגד חבירו וזה יען שישראל נמשלו לעפר כמש"א בתפלה ונפשי כעפר לכל תהי' ואאע"ה א' ואנכי עפר ואפר וזאת היא הכוונה בנתינת הערלה בעפר להראות, מדת הענוה שזאת מביא לתכלית כוונת המילה היינו האחדות. ועי' בס' כ"ס פ' לך (דכ"ד ע"א): וזאת הכוונה מי מנה עפר יעקב היינו טעם הבעל עקידה במצות מילה שהוא על אחדות וענוה. ומספר את רובע ישראל. היינו טעם הרמב"ם שהוא ממעט תאות המשגל. וכפירש"י שם זרע היוצא מן התשמיש. וע' בס' אפריון בלק. והנה בטעם שנותנים הערלה בעפר י"ל עפמש"כ בתוס' ברכות (י"ז ע"א) ד"ה נפשי כעפר לכל תהי' ע"ש וזה הוא סימן ברכה והבן:

יב) בפ' ברכה (ל"ג ט') כי שמרו אמרתך. היינו שהמתינו כפי' הסידורו ש"ש בהא דשמונת ימים. כמו ואביו שמר את הדבר. וזה המובא בחז"ל ששון זה מילה וקרא דשש אנכי על אמרתך דקאי על מילה. כי ששון הוא לדבר המקווה שיבוא. ושמחה הוא בדבר שבא. עיין בבני יששכר מ' חודש תשרי (מ"י אות כ"ב). וכן צריך במצות מילה לקוות ולצפות לבוא לקיום המצוה. וזה שש אנכי היינו קודם הזמן הוא שש לבוא להקיום. (ועי' ייט"ל תצוה בענין מעשהז"ג. וגם אנכי קודם שראיתי דבריו רציתי לפרש התוס' רי"ד שמביא שם עפ"י פי' הסש"ש הנ"ל):

ועי' בס' ראשי בשמים ר"פ וירא מה שפי' משום שהי' מוכרת אאע"ה להמתין שיהי' מצווה ועושה. וזה כנ"ל כי שמרו אמרתך שהי' ממתין. ויש בזה להאריך אכן מחוסר ספרים אנכי היום אשר נלקחו ממני יום ג' חיי תרמ"ח.

השי"ת יעזרני וירחיבני בצר לי. הכותב ברוב דאגה וצער. וע' בס' עטרת זקנים תולדות ב' פירושים:

יג) בברכת ברית מילה. על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צוה להציל ידידות שארינו משחת. ולכאורה הוי כעובד עמלק"פ. ולפי הגירסא ציוה דהיא הבטחה ניחא. וכן דעת דו"ז בסידור יעב"ץ. אכן דעת הש"ך ביו"ד (סי' רס"ה סק"ד) לומר צוה דהיא בקשה ק' כנ"ל דהוי עמלק"פ:

ולעד"נ עפ"ד האגרא דפרקא בפ' ויהי מורא שמים עליכם. דעמלק"פ כזה מותר. וא"כ ניחא דלהציל כו' משחת היינו מגיהנם כפי' הטו"ז ביו"ד שם.

וביותר ביאור י"ל עפ"י המובא בס' זכות אבות (פ"א מ"ג) בשם רש"י דעמלק"פ בעוה"ב מותר. וכאן ג"כ הפי' להנצל מגיהנם עפ"י חז"ל דאאע"ה יושב בפתח גיהנם ומציל הנימולים. ועי' בילקוט אליעזר ערך מילה (אות ב' ואות כ"ז). ובסידור דו"ז יעב"ץ ח' מגדול עוז עניני מילה להנצל מגיהנם. וא"כ הוא עמלק"פ בעוה"ב:

אבל יש לדבר בזה בטעם שכ' בס' דמש"א סו"פ בחקותי בשם חותנו על מה שלא נזכר שכר עוה"ב בתורה כדי שלא לעבוד עמלק"פ עיי"ש. וכדבריו מצאתי מבואר בתנחומא תצא ב' לא פירש הקב"ה שכר עושי מצוה בתורה כו' ויש להאריך בזה ודו"ק:

גם י"ל עפ"י המבואר בייט"ל בחקותי דאם מכוין א"ע לרצון השי"ת להטיב לישראל מותר עיי"ש. א"כ לזאת אנחנו מקדימים אשר קידש ידיד מבטן. ולרוב הידידות רצונו ית"ש להטיב. א"כ בשכר זאת כו' והבן:

גם. י"ל עפ"י המבואר בייט"ל בחקותי בשם זקינו ז"ל החילוק בין ישראל לעכו"ם. דישראל שורשם טוב ואינם תוהים על הראשונות. א"כ זאת הקדמה אשר קידש ידיד כו', וחוק בשארו שם. כפי' הראשונים סו"פ ר"א דמילה דהכוונה על האבות. וא"כ כיון דהשורש מאברהם יצחק ויעקב. א"כ שפיר בשכר זאת כו' והבן:

חנני השי"ת בזה באור יום ד' תרומה הוא היום שזכיתי להכניס בבריתו של אאע"ה את בני אשר קראתיו בשם פנחס שמואל שמעלקא שיחי'. כה יזכני השי"ת לגדלו לתותומע"ט. נולד לי ביום כ"ו שבט יום ד' משפטים. והכנסתיו בבריתו שאאע"ה יום ג' אדר ד' תרומה שנת תרמ"ח פה קראסניבראד והייתי המוהל שלו ת"ל:

יד) בשבת (דק"ל ע"א) תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כו' עדיין עושין אותה בשמחה, וברש"י שם פי' מנ"ל דהכ' שש אנכי קאי על מילה דהיא אמירה יחידה עיי"ש. ועי' בריקנטי בסוף הס' דכתיב כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו עיי"ש:

וי"ל כי כל מצוה בא ביגיעה והכנה אבל מצות מילה בא בהיסח הדעת כי כאשר הבן נתגדל מוצא בגופו מצוה שלא הכין א"ע אלי' ולא יגע בה. וזה הוא ענין מציאה שבא בהיה"ד. וידוע הקושי' בהא דיגעתי ומצאתי דסותר זא"ז דאם היא יגיעה אינה מציאה וזאת הכוונה על אמרתך שהיא כמוצ"א כו' היינו מצוה שהיא בבחי' מציאה וא"כ הוא מצות מינה:

עוד י"ל עפ"ד הבעש"ט זי"ע בס' כתר ש"ט בפי' כמוצא שלל רב שיש לו עצבות מה שהניח מהשלל שלא הי' ביכלתו לקבל כל האוצר שמצא כן יהי' אצל האדם בעבדות השי"ת שידע שעוד הניח עבדות. והנה קודם המילה לא ידע אאע"ה שחסר לו עוד שלימות כדאיתא בחז"ל (נדרים דל"ב ע"א) אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה. ואח"כ נשלם באמת כדאי' שם שהשליטו עוד על ה' איברים ונעשה תמים. וא"כ נודע לו אח"כ למפרע שהי' חסר והעבדות הי' כמוצא שלל רב כפי' הבעש"ט זי"ע. וא"כ זאת הכוונה על אמרתך כמוצא שלל רב והוא מילה כנ"ל.

ופ' בשפ"ח מקץ (מ"א נ"ה).

ובמד"ר בא (סו"פ י"ט) כי שמרו אמרתך. שוב ראיתי בס' ליקוטי חבר ח"ב (דכ"ו ע"ב):

טו) סיפר לי ח"א שפ"א הי' ברית מילה בגוסטינין. ותמיד הי' המוהל חתנו ר' יעקל. ושם הי' א' מהחסידים מווארשא שלמד א"ע להיות מוהל ועשה השתדלות אצל ר' יעקל שיניח גם אותו ליקח חבל במצות מילה. וכשראהו הרבי הביט עליו בפנים של כעס ואמר לו האם אתה רוצה להיות אפעראטור. די ווייסט גאר נישט אז מען גייט מאכין איוד מיז מען וויסען צי מען גיהערט דערצו. וכל השומעים התפלאו. אבל לא עבר זמן הרבה ונתגלה קלונו ברבים ונטה מדרך הישר:

טז) בענין המנהג שמניחים הסכין של מילה על מילת רך הנימול לאחר המציצה שאלתי פ"א את הרהגה"צ רמ"מ זצ"ל מפילץ בהיותי בגור וגם הוא אמר לי שלא שמע ולא ראה טעם לזה. והוא הי' מוהל:

ולעד"נ עדש"כ טעם מה שאומרים אדון עולם אחר התפלה. כדי שלא יקטרג השטן לומר ששמחים אנחנו בסיום התפלה עיין בס' מטה משה. וכן אנו נוהגין בסיום ש"ס או מסכתא שמתחילין תומ"י בשעת הסיום מסכתא אחרת. וכמו שנוהגים בשמחת תורה להתחיל בראשית אחר סיום התורה. וכן י"ל במצות מילה שקיבלו בשמחה. מראים בזה שחוזרים ומניחים את הסכין להראות שמוכנים לקיים עוד מצוה זו והבן. ועי' עוד טעם בס' ברית אבות לה' מילה (דצ"ו ע"ב). ועי' טעמי המנהגים (החדש) ח"ג לשמ"ת בשמי בענין שישו ושמחו בש"ת ע"ש:

יז) מה שאומרים אחר המילה בברכה על הכוס. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. זה הקטן גדול יהי' כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחומע"ט. י"ל עדש"כ במק"א בענין רפאינו כו' כי תהלתינו אתה. כי ע"י תהלה בא רפואה. כענין בורא רפואו"ת נורא תהלו"ת.

כי ע"י הכרת טובתו ית"ש לשעבר בא ישועה להבא. ולכן כשמתפללין לרפואת הרך הנימול. זה הקטן גדול יהי' כו' ושיתגדל לכ"ט. מקדימין בהודאה והבן. ובש"ס פסחים (קי"ז ע"א) והלל זה כו' נביאים שביניהם תקנו כו' ועל כל צרה וצרה שלא תבוא כו'. וברש"י תיקון לשון. וי"ל גם עפ"י פשוט על כל צרה שלא תבוא כי אמירת הלל מועיל שלא יבואו צרות. ולכן אמז"ל בכפילא צרה וצרה דע"י הודאה על הצרה שעברה נושעים לעתיד ע"ד שא' אדמו"ר בע"ס שפת אמת ז"ל פי' הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו דורך הודאה על העבר דערביוועט מען חסדים להבא. וכעין שפי' בס' תפארת שלמה בח"ת לסוכות פי' המצטער פטור מן הסוכה. היינו דע"י מצות סוכה נפטרים מצער ע"ש והבן. ועד"ז יל"פ ברש"י שבת (דכ"א ע"ב) ועשאום י"ט בהלל והודאה ע"ש. היינו ע"י הלל והודאה נעשו ימים טובים ודו"ק:

ולפ"ז יש להמתיק מש"כ בס' תורת משה נתן (דנ"ו ע"ב) ד"ה בתהלים (קל"ו) הודו כו', ע"ש במשל מהמגיד מדובנא ז"ל. ועי' פ"ג דתענית מ"ח. ובמלכים א' (ח' ל"ג ל"ה) והודו את שמך. ע"ד ששמעתי מאדמו"ר ז"ל הודו לד' כי טוב על העבר. ובזה מעורר חסדים של להבא בורא רפואות נורא תהלות. ועיין ליקוטי אורות (תהלים ע"ו) כי חמת אדם וכו' ע"ש: מדרש פליאה (הובא בפי' רמזי אש לתד"א פי"ד) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו בכאן נפתח פתח לכפוי טובה ע"ש:

וניחא ג"כ עפ"י דברי אדמו"ר בהודו לה' כו' ועי"ז יהי' לעולם חסדו. היינו ע"י ההודאה לשעבר דערביוועט מען דיא חסדים להבא וזה ע"י שאינו כפוי טובה. ועיין ברש"י מלכים ב' (י"ב כ"א) שנענש יואש ע"ש. ובדה"י ב' (כ' כ"א) בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו כו' והוא ג"כ כנ"ל. וממילא הוא כסיום שם וינגפו והבן:

יח) לברית מילה. ביום ג' דחודש מנחם אב תרנ"ה אמרתי הענין דהותר לאכול בשר בברית מילה בט' ימים מר"ח מנ"א עפ"י דאיתא בדחז"ל עה"פ ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק (היינו ביום ה"ג מל עיין תוס' עה"ת) גדול עולמים הי' שם. וכן באסתר הי' משתה גדול. גדול עולמים הי' שם. וע' ס' תולדות שלמה. הענין כי ברית מילה הוא כריתת ברית ואין אופן לכרות ברית אם לא שיהי' הבעל דבר באותו מעמד. כמו למשל כל קאנטראקט הנעשה אצל רייענט הוא דווקא בפני הבע"ד. וזה ענין וכרות עמו הברית לכך הקב"ה נמצא בברית מילה. והנה כל ענין האבילות על החרבן הוא על שנתרחקנו מהשי"ת ובביהמ"ק הי' השראת השכינה והיינו קרובים אליו ית"ש. לכן בבר"מ נתעורר קרבתינו להקב"ה לכן בטל אז האבילות והותר לאכול בשר. ואמרתי לענין עניים על הסעודה בב"מ כי אז הקב"ה שם כי יעמוד לימין אביון וממילא אין אבילות כנ"ל. וזה בג"ד היינו בא ג"ד כדרשז"ל בשבת ג"ד גומל דלים. עוד י"ל טעם מספיק עפמש"כ בס' תפארת צבי (להרב ממאלקין) (דמ"ה ע"א) בפי' מאז"ל המשמח תתן וכו' כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים ע"ש ודו"ק. והוא ק"ו וכ"ש בבר"מ שכבר נולד בן ונשמות שבגוף כלים. א"כ יש עי"ז התקרבות לגאולה והבן: יט) בנוסח הברכות לאחר המילה וצאצאיו חתם וכו' ע"כ בשכר זאת וכו' צוה להציל וכו' למען בריתו אשר שם בבשרינו בטויו"ד סי' רס"ה. לכאורה למען בריתו מיותר וכפל כי כבר אמרנו אשר קידש ידיד וכו' וחוק וכו' ע"כ בשכר וכו' א"כ כבר אמרנו שבשכר אשר חוק וכו' שם. ולעד"נ ע"ד ש"ס גיטין (דף נ"ז ע"ב) כי עליך הורגנו כל היום זה המילה. היינו שכל הצרות הבאים עלינו הוא ע"י קיום מצות מילה. ע"ד חז"ל מפני מה יוצא ליהרג מפני שמלתי את בני. וזה כי עליך הורגנו. ועיין מה שנדפס בשמי בס' דבר בעתו לעניני מילה. וז"ש בשכר זאת וכו' משחת. היינו מצרות עוה"ז שהוא כשחת ושאול. ומה שאנו סובלין כ"כ הוא למען בריתו אשר שם וכו'. עי"ז שאנו מקיימים מצות מילה. וא"כ הסיום אינו כפל רק נתינת טעם לזה שאנו סובלין כשחת. עיין אור תורה קרח לענין גיהנם בעוה"ז. וזה משחת והבן. ועד"ז יל"פ (תהלים פ"ג ו') עליך ברי"ת יכרותו היינו בשביל שאנו יהודים הוא השנאה עלינו ועיי"ש ברש"י:

כ) בברכה לבר"מ לתורה ולחופה ולמע"ט. מקשים דהול"ל מקודם למע"ט ואח"כ לחופה כי למע"ט מבן י"ג. וכתבתי בזה במק"א:

כא) וירא (י"ח א') באלוני ממרא. וברש"י הוא שנתן לו עצה על המילה עי' מפרשים. ולעד"נ עפמש"כ בכלי יקר כי האילנות. אלונ"י ממרא. הראו לו לימוד שימול במקום שעושה כירות כחז"ל וזה באלוני ממרא ע"ש. וא"כ י"ל דזה העצה רק נתן לו ממרא שימול א"ע במקום שעושה פירות ודו"ק. ומדוקדק שנתן לו עצה על המילה ולא אמרו שנתן לו עצה למול והבן. ועי' מד"ר חיי (פנ"ח) שדרו בה ד' צדיקים ענר כו' ולבסוף אברהם. כי המה דרו קודם לו ואח"כ ונמולו אברהם קודם ודו"ק:

כב) בפ' לך בבר"ר (סו"פ מ"ז) ומצ"א עצמו מהול כו' שקרנא כזבנא כו' ע"ש במת"כ. וי"ל שיטת ר' לוי ע"ד שש אנכי כו' כמוצא שלל כו' דקאי על מילה והיינו כנ"ל ומצ"א עצמו כו' ויש לעיין בזה. וכ' בס' פנינים יקרים בשם דו"ז הגה"ק ר' ברוך פרענקיל ז"ל פי' שרים רדפוני כו' מדברך פחד לבי שש אנכי על כו' ע"ד הבחיי דתושב"כ נקרא דיבור ותושבע"פ נקרא אמירה. ומצד תשב"כ רדפו אותו שונאיו (שרים רדפוני) שאסור לבוא בקהל כי הוא ממואב וזה ומדברך פחד לבי. אבל שש אנכי על אמרתך היינו תושבע"פ כי דרשו חז"ל עמוני ולא עמונית כו' ע"ש. ועד"ז נ"ל הסיום כמוצ"א שלל רב ע"ד חז"ל (בר"ר פ"נ) מצאתי דוד עבדי בסדום ודו"ק:

כג) בפ' לך (י"ז כ"ב) ויעל אלקים מעל אברהם. בק"ל הק' למה נא' זה גבי מילה. י"ל ע"ד הקול שמחה דנסיון הוא בהסרת עזר אלקי וזה ויעל אלקים והבן:

כד) בפ' לך (י"ז י') המול לכם כל זכר וגו'. בגמ' שבת (דף קל"ז ע"ב) מל ולא פרע כאילו לא מל. ת"ר המל אומר אשר קדשנו וכו'. וראיתי בס' מקרי דרדקי הובא בספר ילקוט הגרשוני פ' תזריע שהקשה מ"ט בכל הפרק לא מפרש תלמודן נוסח הברכה רק כאן. ומה שייכות הברכה להא דמשנתינו דמל ולא פרע כאילו לא מל. וע"ש שתירץ ע"פ מש"כ בשו"ת בנימין זאב דמצוה כזאת שגם צדיקי אוה"ע מקיימין. הגם שהמה אינם מקיימין אותם בעבור מצות ה' רק בעבור שהם מצות שכליות לא תיקנו אנשי כנה"ג לברך. ולכן בכל הפרק לא הי' יכול הגמ' לומר נוסח הברכה משום דגם ערביים וגבעונים מהולים מש"ה ליכא ברכה כלל לישראל. משא"כ עתה דתנן במתני' מל ולא פרע כאילו לא מל. וידוע דערבי וגבעוני מוהלים ולא פורעים. וכיון שכן מצות מילה שאנו מקיימים אין שום אומה שמקיימים אותה. ולזה שפיר מפרש תלמודן דוקא כאן נוסח של ברכת מילה עיין שם דפח"ח: ולעד"נ עפמ"ש העקידה פ' לך בשם הראשונים ז"ל שחקרו בעיקר מצות מילה אם היא בגדר הסרת החסרון משום דהערלה היא מום באדם הישראלי. או אם היא הוספת מעלה וקדושה לאומה הישראלית. ובאמת יש בה שני ענינים אלו יחד. וראייתו מהא דמשנה נדרים (דף ל"א) מאיסה היא הערלה וכו' שנתגנו בה הכותים שנאמר וכו' גדולה היא מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות וכו' הרי דהיא עוד הוספת מעלה. וזש"א התהלך לפני והי' תמים ואתנה בריתי א"ל שני דברים וכו'. ועיין בס' בית הלוי לך שכ' דהני שני בחינות הם בחיתוך ופריעה. דהחיתוך הוא הסרת הערלה ובזה מוציא עצמו מכלל הכותים שנקראו ערלים. ואח"כ באה הפריעה והיא לאות ברית קודש להתקדש בקדושת ישראל להיות עם אחד. וע"ז אנחנו מברכים בברכות המילה וצאצאיו חתם באות ברית קודש דהחותם של הברית באה ע"י הפריעה. ועיין בזוה"ק בשלח בפ' ויבן משה מזבח וכו' על דאיתפרעו ישראל ואיתגליא בהו אות רשימא קדישא. הרי להדיא דאות הברית הוא ע"י הפריעה ע"ש שהאריך בראיות מאירות. ועיין במדרש (הובא בדמשק אליעזר בראשית) נעשה אדם בצלמנו זה המילה כדמותינו זה הפריעה:

ובזה יבואר גם לדעת הרמב"ם (פ"ז מה' מלכים) דגם בני קטורה חייבים במילה. והק' המל"מ מהא דנדרים (דל"א) הנודר מן הערלים אסור במולי כותים ומותר בערלי ישראל והנודר מן המולים אסור בערלי ישראל ומיתר במולי כותים שאין הערלה נקראת אלא על שמם וכו'. ומדוע לא הוציאה המשנה מן הכלל גם בני קטורה דנצטוו על המילה ודינם בזה כישראל.

ולפ"ז ניחא דבני קטורה הגם דחייבים במילה מ"מ בהם אין המילה להתקדש על ידה כלל דלא מבעיא למ"ד ביבמות דלא ניתנה פריעה לא"א. אלא אפי' ניתנה ונתחייבו גם אז. מ"מ שתהי' לאות ברית בודאי לא ניתנה רק לישראל וכמו שאה"כ ואתנה בריתי ביני וביניכם לשון עתיד וקאי על זמן מתן תורה. ובבני קטורה אין המילה רק להבדילם מכותים וכו'. אבל מעולם לא נכנסו כלל בכללו של זרעו של אברהם אע"ה דהא מקרא מלא וכו' כי ביצחק וכו'. וע"כ עדיין הם בלשון הכ' ערלים וכמו שכללם הכ' כי כל הגוים וגם בני קטורה בכלל ערלים. וכן הוא לענין נדרים. וע"ש בס' בית הלוי פ' בשלח בזה דפח"ח. וממילא נראה דעיקר הברכה שייך על הפריעה דע"ז שייך אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו'. וזש"א המל ולא פרע וכו' ת"ר המל אומר וכו' והבן כה) בפ' לך (י"ז כ"ו) בעצם היום הזה נימול אברהם. איתא בדחז"ל דנימול ביוה"כ. וראיתי בס' ברית אברהם מהה"ג אבד"ק אמשינוב סוף פ' לך בשם הד"ש להקשות הא הוה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה יוה"כ. ולענ"ד נראה דנקרא שפיר מילה בזמנה כיון שבא לו אז הציווי מהשי"ת:

כו) כ' בס' בית הלוי (די"א ע"א) בפ' לך (י"ז א') אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. והדרש שאמרתי לעולמי די. ויש להבין מדוע אמר לו זה השם בעת ציוויו על המילה. ובמדרש אמרו כמה טעמים על זה די לערלה שתהא בעולם עד כאן ודי למילה שתהא עגומה ע"כ. ולכי הדרש שאמרתי לעולמי די הנראה דיש לומר הכוונה דהנה אמירה לעולם די נתפרש בשני אופנים בכמות ובאיכות. א' דהיה העולם הולך ונתרחב יותר ויותר עד שאמר לו די. גם קאי על אופני המציאות. וכדרך משל בזרעים רואים אנחנו שהולך ונתתקן דבהתחלה יוצא מן השדה קש. ואח"כ מהמעולה שבזרע נעשה למעלה שבולת ואח"כ נעשה בה המוץ שמונח בו הקמח ואח"כ קרוב להגמרו נגדל בו הקמח ואלמלא אמר די היה הולך ונתתקן עוד דמהחטה היה יוצא גלוסקא הראוי לאכילה ואמר לו די שיותר לא יתוקן. יען כי כן גזרה חכמתו יתברך דסוף של התיקון וגמרו יהיה ע"י מעשה האדם וכן יהיה עד לבסוף. שלעתיד בימי התיקון אמרו עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת אבל עד לעתיד הניח להאדם שיהי' עמל לגמרו. וזהו עתה כשצוה אותו למול וכדי שלא יהיה קשה לאברהם אבינו כמו שהקשה טורנסרופוס הרשע לר' עקיבא אם רצונו במולים מפני מה אין האדם נולד מהול. וזהו שאמר לו אני שאמרתי לעולמי די וכל הבריאה הנחתי להאדם שיגמרנה וכמו כן בריאת האדם והשלמה שלו הנחתי על האדם שימול את עצמו. שוב מצאתיו בס' תפארת יהונתן:

כז) בתהלים (ק"ט ד') תחת אהבתי ישטנוני וכו' ע"ש ברש"י ע"ד חז"ל מפני מה יוצא ליהרג שמלתי את בני. ובר"ר פמ"ז לא היינו מניחים אותו לימול וכו'. ונוכל לומר שזה גם כוונת הסיום ואני תפלה.

שע"ז ישטנוני מה שאני מתפלל להשי"ת וע"ד שכ' רש"י שם בפסוק ה' ומבקשים לגשמים והבן. והצרה לדניאל בא ע"י תפלתו ג' פעמים ביום. וענין שמלתי את בני יובן ע"ד גמ' מעילה (די"ז). וכן בגזירות יון שבת חודש מילה. וכן בזמן בן כזיבא שהובא ביבמות ובב"ר סו"פ מ"ו ע"ש במת"כ והבן: כח) בפ' לך (י"ז י') זאת בריתי אשר תשמרו וגו'. בכת"ס ריש פ' וירא תמה בהא דאי' (קידושין דפ"ב) קיים אאע"ה כל התורה עד שלא ניתנה והלא מצות מילה לא קיים עד שנצטווה עיי"ש. ולענ"ד נראה עפ"י דאיתא (יבמות דע"א ע"ב) לא ניתנה פריעת מילה לא"א וכו' וכ' שם בתוס' ד"ה לא ומ"מ אברהם פרע מילתו אע"ג שלא נצטווה כדאמר בב"ר דאפילו ע"ת קיים (ובגליון ביבמות שם כתבתי בזה"ל:

בתוס' ד"ה בקונטרס וכו' ור"ח מפרש נ"ב עיין באשכול ח"ב סי' ל"ז שגרם כמו הר"ח וא"כ לפ"ז שפיר ניתנה פריעה לא"א וכן משמע בב"ר פמ"ו המול ימול מילה ופריעה וכ"ה במד"ר תצא פכ"ו ועיין בש"ס ע"ז (דכ"ז) דדרשינן דנכרי אינו מל חד דרש מהמול ימול וחד מואתה את בריתי תשמור י"ל משום דצריך קרא דהמול ימול למילה ופריעה. ועיין בב"ר פמ"ז בישמעאל כתיב את בשר ערלתו מכ"ז נראה דהי' פריעה לאאע"ה ועיין לעיל יבמות ד"ה מה להנך שכן לפני הדיבור משמע דגם פריעה הי' לפני הדיבור דאל"כ לידוק דעדל"ת מפריעה שדוחה שבת ודו"ק, ועיין בהל"ג ה' מילה ובס' יראים סי' י"ט ובתוס' עה"ת פ' לך. ע"כ בגליון). וא"כ שפיר ניחא משאז"ל דאאע"ה קיים כה"ת עד שלא ניתנה. והיינו שגם מצות מילה קיים בשלימותה ע"י מצות פריעה שהוסיף מדעתו קודם שניתנה התורה ולא הי' ציווי השי"ת על מצוה זאת והבן:

כט) בפ' לך הנה המפרשים הקשו למה לא מל אאע"ה א"ע קודם שנצטווה הלא קיים כה"ת כמאמז"ל. ולענ"ד י"ל ע"פ מה שביארתי מאמז"ל במנחות (דק"י) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. ועיין בטו"ז סי' א' באו"ח מה שעמד בזה. וי"ל ע"פ דברי החת"ס בשם רבו החסיד שבכהונה מוהר"נ אדלער ז"ל שאמר לפרש דברי הש"ס חגיגה לפי הגירסא אשריך א"א שראב"ע יצא מחלציך היינו שדרכו הי' להרבות עובדי השם אם כי מיעט עי"ז לעצמו בעבוהש"י כי ע"י הבאת הטף הוצרך להמעיט בעבודתו. והוא דרך אאע"ה שירד והניע א"ע בעולם כדי להרבות יודעי ה' בעולם. לא כדרך חנוך שאת אלקים התהלך בהתבודדות ולא קירב לאדם ועי"ז הלך בגדלות עד שנעשה מלאך. וגם א"א הי' ביכלתו שיהי' מלאך לעלות השמימה. רק שהוא חידש דרך זה אשר מוטב למעט מעצמו כדי להרבות כבוד שמים בעוה"ז. כי אין חשוב כ"כ אצל הקב"ה אם יהי' לו עוד מלאך כי רבבות שרפים ואופנים עומדים ממעל לו. ומוטב יותר להודיע שם ה' בעולם. ועי"ז הי' מקורב לאנשים ומכנים אורחים ולמד להם תורה ומצות. וענין בהקדמת ספר דמשק אליעזר לפ' ויקרא לפרש גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. היינו להכניס עובדי ה' יותר מלהיות כחנוך מקבל פני השכינה. ועי"ז הצריך לילך בקטנות שיהי' לפי דורו שיוכלו להשיג לימודו. כמו אם למדן גדול צריך ללמוד עם נערים קטנים צריך לכבוש ולהקטין את שכלו שיהי' לפי דעת הקטנים. ועיין בהקדמת ס' אלפי ישראל בפ' ויותר שהי' קהלת חכם עוד לימד דעת את העם. היינו שהי' ביכלתו גם ללמד דעת את פשוטי העם שהי' בכחו להקטין מדריגתו כדי שיוכלו להשיגו. ועיין מה שפי' בפ' תשא לך רד כי שחת עמך. היינו שהדור נעשים יורדים ממדריגתם ולזאת הוצרך גם משרע"ה לירד עמהם כדי שיוכלו להשיגו. ועיין בס' ייטב לב פ' פנחס בפ' יפקוד ה' איש על העדה. כי באמת עד"מ העומד על העלי' ונר בידו בל יוכל להאיר לההולכים על הארץ. והמנהיג צריך להיות לפי הדור. וא"כ אאע"ה הי' צריך למעט ולהוריד א"ט ממדריגתו כדי שיוכל ללמד דעת ה' לאנשים פשוטים. וזשאז"ל באבות (פ"ה כ"ב) תלמידיו של אאע"ה עין טובה ונפש שפילה ורוח נמוכה. היינו עדש"כ טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל ולא נאמר לחם לדל רק מלחמו. והכוונה כי עי"ז הוא ממעט משלו. כי בלי בלבול מאנשים הי' ביכולת הצדיק להתעלות יותר ע"י התבודדותו:

ובזה נבין דברי חז"ל במדרש פ' וירא שהי' אאע"י מצטער שמא ע"י שמל א"ע אין אורחים עוברי ושבים אצלו. ואינו מובן. והפי' כנ"ל כי אז נתגדל עד שהי יותר גדול במעלתו ע"י המילה ולא הי' ביכולת הדור לסבול גדלות מדריגתו כדאיתא במדרש שאז נעשה תמים. וזה שהי' מצטער כי אולי מעתה לא יקבלו ממנו כי לא יוכל כ"כ להוריד א"ע וללמדם והבן. וזה פי' אחד המרבה ואחד הממעיט. מעצמו. ובלבד שיכוין לבו לשמים. היינו בשביל כבוד שמו ית'. ולזאת לא מל אאע"ה א"ע קודם שנצטווה כי עבודתו ורצונו הי' שיוכל ללמד לאחרים וגם לערביים ועי"ז יתמעט מעלתו והבן: ל) בפ' לך הקשו המפורשים למה המתין א"א עה"ש ולא מל את עצמו עד שנצטווה. הא קיים כל התורה עד שלא ניתנה (יומא כ"ח). וכבר כתבתי בזה. ועוד נ"ל עפ"י דברי הספה"ק בהא דהוצרך אברהם אבינו ליקח עצה מממרא על המילה משום דא"א חשב שעבודתו קודם המילה חשובה יותר דאז היה יצרו יוכל לשלוט יותר. כי המילה מחליש כח היצה"ר. ועיקר העבודה הוא כשיתגבר יותר. דלכך חשוב יותר עבודת בשר ודם להקב"ה מעבודת המלאכים משום דאין להם יצה"ר. וזאת יעץ לו ממרא דאין לעשות רק מה שצוה השי"ת. אם שנראה שכך יהי' העבדות יותר גדולה. ועיין בס' ק"ע פ' וירא. וא"כ לפי"ז נוכל לתרץ הא דלא מל את עצמו מקודם יען שרצה א"א שיהי' לו יותר עבודה ויוצרך להתרחק יותר על היצה"ר. (כעין תירוץ הראשונים שרצה א"א להיות מצווה ועושה. דהטעם הוא דאז היצה"ר יותר גדול ותהי' מצות מילה חשובה יותר. כן נאמר שרצה שכל מצותיו שעשה קודם שמל את עצמו יהיו בעבדות יותר). ותי' זה יש לכוון בדברי המדרש רבה פ' לך פ' מ"ו משנצרר דמו משבטל יצרו משבטלה תאוותו והבן. ועיין בס' ילקוט אליעזר ערך מילה אות ד':

ונראה לי עוד לישב הא דלא מל א"ע קודם הציווי משום קושי' הח"ס איך מותר למול הא בסכנת נפשות אזלינן בתר מיעוטא במתו מחמת מילה עיין בשו"ת דברי יעקב סי' פ' שתירץ דכן היא הציווי. וא"כ קודם הציווי ממילא אסור היה לו למול א"ע והבן. וראיתי בפי' הריב"א על התורה פ' לך שתירץ שרצה להיות מנווה ועושה ומצוה זאת אינה רק פעם אחת ואם יעשה בלי ציווי לא יהי' ביכולת לקיים זאת ע"י ציווי מהש"י וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (קדושין ד' ל"א). ובס' מדבר קדימות מ"א מ"ז מביא תירוץ זה בשם שו"ת משפטי שמואל סי' י"ג ובס' המקנה כלל ח' פי"ח מביא שכן תירץ המהר"ם שיף. ועיין בפי' דמש"א פי' הגדה של פסח מאא"ז זי"ע מאמר ונתן לנו. ועיין בס' עבודת ישראל פ' לך שמביא תירוץ זה בשם שמעתי וכן מביא בס' ייט"ל לך (דל"ט ע"א). אכן צ"ע לי על הפרדר"כ ד"ג שכתב דהאבות יצאו מב"נ להיות כמצווה ועושה עיי"ש. אכן ראיתי במדבר קדימות מ"א מ"ה דהיינו בלאווין אבל לא בעשין וא"כ ניחא ודו"ח:

אכן קשה לי מזה על דברי הס' ייט"ל פ' וירא (דמ"ו ע"ב) שכתב בשם זקינו הגה"ק זי"ע דגבי אברהם אבינו היה נחשב אינו מצווה ועושה יותר גדול ממצווה ועושה. א"כ קשה מהריב"א הנ"ל. גם עיין בצל"ח פסחים פ' אלו דברים גבי הא דשמים וארץ עמדו ברפיון עד שיקבלו ישראל את התורה. ואף כי גם האבות הקדושים קיימו מ"מ הם היו אינם מצווים ועושים וגדול המצווה כו' עיי"ש ובס' זכרון יצחק בראשית א"כ לא כהייט"ל הנ"ל. אכן ראיתי בס' מדבר קדימות מ"ג אות כ"ג מביא טעם הריטב"א.

ואפשר דלסברא ואת אמר הריב"א דגדול מצווה ועושה גם באאע"ה. אבל באמת לסברת התוס' בע"ז (ד' ג') המובא שם באמת נכון סברת הייט"ל דגבי אברהם אבינו שהיה בלי יצה"ר מוטב אינו מצווה ועושה. ועיין בס' נחלת יעקב תולדות בהג"ה. עוד י"ל שלא מל את עצמו קודם דהא בלא זה נקרא קידש ידיד מבטן. עיין תוס' שבת (ד' קל"ז ע"ב). ויש להסביר עפ"י הפתיחה בס' טוטו"ד מה"ת מ"א. ועיין נחלת יעקב שמות מאמר ה' והבן:

לא) בחינוך (מצוה ב') בשורש המצוה. כמו שהאדם מתקן גופו יוכל לתקן נפשו ע"ש. ולפ"ז ניחא בברכה כשם שנכנס לברית כן יכנס לתוחומע"ט.

היינו כמו שזאת היא ע"י האדם כן בנוגע למע"ט והבן:

לב') בפ' לך (י"ז א') התהלך לפני והי' תמים. איתא בנדרים (ל"ב) גדולה מילה כו' ולא נקרא תמים אלא ע"י המילה. והק' זקיני התוי"ט ז"ל דילמא אם הי' נחסר לו מצוה אחרת ג"כ לא הי' נקרא תמים ע"ש. ולענ"ד י"ל דתמים היינו נגד אפקורסת. ועל מילה הקשו המינים איזה מעשים יותר נאים עיין בק"ל וירא. ובפ' מצורע בילקוט. וא"א לא הרהר במצות מילה. ועי"ז נקרא תמים ודו"ק:

לג) בפ' לך בהא דלקח אאע"ה עצה על המילה י"ל עפ"ד הס' דברי שאול עה"ת פ' וירא בהא דכונו חייב זכאי משום דלא הי' מו"מ בזה ושמא טעו. וא"כ י"ל דאם לא הי' נוטל עצה הי' בזה רק דעה אחת שלא עפ"י משא ומתן בדבר. אכן אחר ששאל מצה ובאמת רוב אמרו לו שלא ימול א"ע. והוא שמע לדעת ממרא ומל א"ע זאת יהי' ראי' שכולם ילמדו ממנו כיון שאין זה טעות כיון שנשא ונתן בזה. ועי' כ"ס ר"פ וירא:

לד) בראשית (א' כ"ו) ויאמר אלקים נעשה אדם וגו'. בזוה"ק בראשית (דף כ"ב ע"א) ויאמר אלקים נעשה אדם סוד ד' ליראיו ע"כ. וצריך ביאור.

וי"ל דהנה בקרא כתיב נעשה אדם והול"ל אעשה אדם. ועיין לחז"ל במ"ר ובש"ס מגילה (דף ט'). ויראתי בפצותי דהפי' נעשה אדם עפ"י חז"ל בילקוט תזריע י"ב שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בו"ד. א"ל של בו"ד וכו'. א"ל למה אתם מלים. א"ל אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בו"ד נאים משל הקב"ה. הביא לו שבלים וגלוסקאות אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בו"ד א אלו נאים. א"ל הואיל והוא חפץ במילה למה אינו מהו ממעי אמו. א"ל לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא לצרף בהם וכו' עיי"ש. ובס' קדושת לוי פ' וירא מביא דברי חז"ל אלו ומפרשם. עכ"פ מבואר בנדרים (דל"א ע"ב) גדולה מילה שלא נקרא אאע"ה שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והי' תמים ושלימות האדם הוא אחר המילה. וזה נעשה אדם. היינו השי"ת כביכול לא אמר אעשה אדם שכ"ז שלא נימול אינו אדם שלם. והאדם לא נברא מהול שיהי' שייך לומר אעשה היינו בעצמי. רק אחר שמל שמצד האדם נעשה גמר ושלימות הבריאה. ע"י עשיית האדם מעשה בו"ד. וזה נעשה אדם ל"ר היינו השי"ת יחד עם מעשה בו"ד. וזהו כוונת חז"ל הובא בס' דמשק אליעזר בראשית אות טו"ב נעשה אדם פקודא דא למגזר ית גיורא למהוי בצלמינו בגזירו דערלה. כדמותנו בפריעה וכו' עיי"ש. וזאת כוונת הזוה"ק נעשה אדם סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם היינו מצות מילה דדרשו ז"ל מקרא זה סוד ד' ליראיו שניתן מצות מילה לאברהם אבינו שנקרא ירא אלקים אתה. והזוה"ק מתרץ בזה הקושי' למה נאמר נעשה אדם בל"ר כנ"ל. ועיין בזוה"ק ר"פ שמיני בענין נעשה אדם וכו'. עתה מצאתי גם בס' דברי יוסף בראשית דפי' נעשה אדם עם האדם עיי"ש באופן אחר.

אבל יש סעד לדברי. ועד"ז נ"ל פי' באדר"נ (סופ"ב) אדה"ר נולד מהול שנא' בצלמו ע"ש בבנין יהושע. ולהנ"ל ניחא:

לה) הקשה בס' נפש דוד פ' לך למה בכל פ' המילה נזכר רק שם אלקים ולא שם הוי"ה ב"ה ועיי"ש תירוצו דכל המצות המה על האדם בהיותו בן י"ג שנים ומצוה זאת חייבה התורה לקטן בן ח' ימים וזה ממדת הדין והגבורה לחייב קטן במצות. ועוד תי' משום דמצות מילה הוא ע"י יסורים לכך הוא דין וגבורה עיי"ש:

ולענ"ד נ"ל עפ"מ דאי' (נדרים פ"ג מ"י) גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עלי' מלא שעה. ועיי"ש לזקני בתוי"ט שהק' מהא דסוטה (פ"ג מ"ד) דיש לה זכות תולה ולמה במילה אין תולה לו זכותו ותי' משום דהוי מצוה שבגופו עיי"ש. ועי' בס' קול סופר נדרים שם אות רנ"ח שתמה על קושית התוי"ט דשאני התם דהוי עדל"ת אבל שנאמר דזכות עשה יצילו מעשה דמילה לא שמענו עיי"ש. והנה לכאורה י"ל כיון דהוי מילה עשה דקודם הדיבור ודעת התוס' קידושין (דל"ט) דעשה דלפני הדיבור אין דוחה ל"ת א"כ חזינן דאין לו כח יותר מל"ת ולכך הק' שפיר התוי"ט אכן זה ליתא דהא אי' ביבמות (ד"ה) שאני מילה דהוי לפני הדיבור ולפ"ז עשה דלפני הדיבור חמיר יותר. והנה המפו' עמדו בזה. עיין בחתנ"ס סוגי' דעדל"ת. ותי' דכיון דעשה דמילה נשנית אף לאחר הדיבור א"כ חמור יותר עיי"ש. וא"כ אינו מיישב. וא"כ י"ל דלכך לא כתיב הוי"ה כיון דבמצות מילה הוי רק דין ולא רחמים דהא אין תולה זכות כמו בשאר מצות. ויש ראי' לדבר ממש"כ בס' לב ארי' לחולין (דכמ"ב):

עוד נ"ל עפימש"כ בס' חסדי אבות פ' וירא בפי' גמ' מנחות (דמ"ג ע"ב) דרהמע"ה ראה עצמו ערום. היינו דכל המצות יש בהם תערובות פניות מצד האדם. כשנזכר במצות מילה. דאז התינוק קטן ואין שום פני' ולכך נתיישבה דעתו ע"ש בשם הה"ק ר"מ מפרימישלאן זצ"ל. וא"כ י"ל דלכך לא כתיב הוי"ה מדה"ר דבמצות מילה אין צורך למתנת חנם מצד חסד ורחמים מהש"י כיון דעושה זאת בלי פני' וכוונה חיצוניות. ובדין הוא שיטול שכרו. אבל ביתר המצות יש פניות ומעורב רע בטוב וצריך לרחמים כהוראת שם הוי"ה והבן:

לו) ביו"ד סי' רס"ב ביד אברהם (בש"ע יו"ד ד' וילנא) בענין הקושי' למ"ל קרא ביום אפי' בשבת הא בל"ז הי' מותר מצר עדל"ת.

ולעד"נ לתרץ עפ"י תי' הטו"ז או"ח ה' שופר סי' תקפ"ח בהא דלא גזרינן במילה שמא יעבירנו משום דמפורש בתורה ההיתר ביום אפי' בשבת וא"כ שפיר צריך קרא דאי משום עדל"ת הי' בכח חכמים לגזור ש"י דאז יהי' שלא בעידנא. אכן כיון דמפורש בתורה ההיתר אין לגזור כסברת הטו"ז ז"ל:

לז) שמות (ד' כ"ו) וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת. במשנה בנדרים (ל"א ע"ב) ריב"ק אומר גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עלי' מלא שעה. ויש לדקדק למה כאן תיאר התנא אלקי את משרע"ה בשם צדיק ולא אמר שלא נתלה למשה רבינו וכו'. ונ"ל בהקדם מש"כ זקני מאורן של ישראל בתוי"ט כאן להקשות מה טעם שאין זכות תולה לה הלא מצינו בסוטה דזכות תולה. ותי' יען שכל המצות המה חוץ להגוף וזו מצוה שבגופו וסיים וז"ל ולפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עונה עכ"ל. וראיתי בס' קול סופר שביאר דבריו דגדולה מצוה שבגוף הגם שכל עוסק במצוה פטור מן המצוה. דילפינן מן ובלכתך בדרך ועי' רשב"א סוכה (דף כ"ה) דלא צריך קרא אלא לאשמעינן אם יש לפניו לעשות מצוה קלה ויודע שעי"כ יבטל ממצוה חמורה אשר תבא קמ"ל דהוא פטור וצריך להתחיל במצוה קלה יע"ש. ולפ"ז במצוה שחוץ לגוף כמו סוכה וכדומה. אבל מילה שהיא מצוה שבגוף יש לה מעלה כנגד שאר כל המצות שהם חוץ לגוף צריך להתחיל בה הגם שיאוחר מצות פדיון כל ישראל. ובגמ' שם אמר רבי חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה היא שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. אמול ואשהא שלשה ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרים, והי' לפניו שני מצות. מילה ומצות פדיון ישראל. והקדים שליחות מצוה כנגד מצות מילה ונענש. הגם שמצות פדיון הוה מצוה דרבים. מ"מ מילה שהיא שבגוף חמורה יותר. והנה בפ' ברכה (ל"ג כ"א) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ד' עשה וכו'. וברש"י ז"ל שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה וכו' צדקת ד' עשה על משה אמור ע"ש. א"כ קורא שם למשה רבינו עה"ש בגאולתן של ישראל ויתא ראשי עם בתואר צדקת ד' עשה וממילא מובן דדייק המשנה לומר בזה משה הצדיק. היינו אף דאז עשה צדקת ד' להוציא את ישראל ושלא להשהות ג' ימים עכ"ז גדולה מילה נתלה לו:

ולהמתיק הדבר יש להביא כאן מה שכ' במדרש רבה בראשית פ"א מעשה הי' ביום סגריר וכו' ומנאמן לנאמן ומצדיק לצדיק וכו'. מצדיק לצדיק מהקב"ה שנקרא צדיק דכתיב צדיק ד' בכל דרכיו למשה שנקרא צדיק דכתיב צדקת ד' עשה וכו' ועין בס' כורת הברית (דף קמ"ג ע"ב) מה שהביא בשמי בזה:

ידידו:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה