שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כו
בשם ה' ג' ב"ב ל"ג למב"י תרע"א לפ"ק פלונסק. שוי"ר לכבוד יד"נ הרבני המופלג ושנון וכו' מ' יצחק מאיר הלוי נ"י גערנאט בק"ק לאדו יע"א: מכתבו וקונטרסיו מס' "אגרא דבי הלולי" קבלתי. וע"ד מבוקשו שאשלח לו איזה הערות. האמנם טרדותי מרובים מאוד. עכ"ז למען כ' החביב לי ארשום איזה דברים אחת הנה ואחת הנה:
א) בענין שנוהגין לשבר כלי חרס בעת התנאים. נ"ב י"ל הטעם עפ"י חז"ל הובא ברש"י ויצא (ל' כ"נ) בפ' אסף אלקים את חרפתי. כל זמן שאין לאשה בן אין לה במה לתלות סרחונה משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה בנך וכו'. ולהורות דאין אשה אלא לבנים (תענית דל"א) שוברים כלי חרס לומר דיהי' לה במי לתלות. ועיין בפ"מ או"ח סי' תק"ס סק"ד במ"ז מה שמביא בשם א"ר אות ז' בשם מי"ט בטעם שבירת קדירה בכתיבת תנאים כדי להבהיל שלא יהא השמחה במלואה ולזכור בחורבן. וכ' שם לשבור תחת החופה כוס שלם ואין בזה משום בל תשחית כיון שעושין לרמז מוסר למען יתנו לב. משא"כ בתנאים שעושין להבהיל ולמעט השמחה ראוי ליקח קדרה שבורה חרס מחרסי האדמה לשבור. ע"ש. ולדברינו גם בתנאים הוא לרמז מוסר דאין אשה אלא לבנים ואולי אין גם בזה בל תשחית. ע"ד רמ"א יו"ד סי' רע"ח מהר"ן פ"ק דע"ז בטעם דשורפין על המלכים. ועיין בתוס' ע"ז די"א ועיין בשו"ת אוריין תליתאי סי' נ"ב לענין שנוהגין בהילולא דרשב"י בל"ג בעומר לשרוף בגדים יקרים ועיין במשנה דמדות (פ"א) איש הר הבית הי' מחזר על כל משמר כו' ניכר שהוא ישן כו' רשות הי' לו לשרוף את כסותו. ובתפא"י שם העיר הא איכא ב"ת ע"ש. והארכתי בזה מש"ס תענית (דל"א) וקראו אותו היום יום תבר מגל. וברש"י שבירת הגרזן שפסקו מלחטוב עצים למערכה. דלכאורה למה שברו הגרזן ולא חששו משום ב"ת וכבר נדפס בשמי בס' דבר בעתו ח"א (דף ק"מ ע"ב) ואכמ"ל. ובס' תולדות אהרן בליקוטים מביא בשם הבעש"ט הק' זי"ע הטעם דבשעת שידוכים שוברים כ"ח כי א"א לקרוע התנאים ככלי חרס אחר שנשבר אין לו תקנה. ובעת נשואין כלי זכוכית דלאחר נשואין יכול לפוטרה ע"י גט דוגמת כ"ז שאעפ"י שנשבר יש לו תקנה. ובצל"ח ברכות כתב הטעם לשבירת כלי זכוכית רמז שאדם דומה בכל דבר לכלי זכוכית שיצירתו מן העפר כמוהו. וכי נשתברו יש להם תקנה גם האדם כי נשתבר ע"י פשעיו יש לו תקנה בתשובה. וגם שאין להן טהרות במקוה כך האדם אם נטמא בעונותיו ח"ו אין לו שום טהרה רק שבירת רוחו כמ"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. גם י"ל שרמז כמו שהכ"ז שהוא כלי חשוב ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר ושבירתו זהו מיתתו. כן האדם הוא מבחר היצורים נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד להיות עפר. וכמו שהכלי זכוכית יש לה תקנה להיות חוזר ונעשה כלי כן האדם אם ייטיב מעשיו יש לו תקנה בתחה"מ להיות חוזר ונעשה אדם ע"כ. ועתה נ"ל ע"ד שכ' המלבי"ם (רות ד' ז') מביאים חבית וכו' ומשברים וכו' ובכתובות (דכ"ח). א"כ ע"י שבירה רמז שנקצץ פלוני האב מהקנין שהי' לו בבתו. וע"כ יעזוב וכו' ודבק וכו' כי בתו נעשית קנין הבעל ונכנסת ברשותו והבן. וזה ענין הרמז ותשב"ר הכ' ברש"י חיי הובא לקמן (דל"ה ע"ב) בהג"ה שלי:
ב) מש"כ בש"ס סוטה ד"ב שאז"ל בת פלוני לפלוני. ולא בת פלוני לבן פלוני. או פלונית לפלוני. י"ל כיון דארז"ל (פסחים דמ"ט ע"ב) ת"ר לעולם ימכור אדם כו' וישא בת ת"ח כו' לכן לגבי דידה מדקדקין בת מי היא:
ג) מש"כ בענין ש"ס ברכות (ד"ח) במערבא כי נסיב כו' מצא או מוצא. נ"ב עיין מה שפי' בזה בס' אפיקי יהודה הובא בס' תיקון משה ח"א לנשואין אות י"ז י"ח. ובאות ל"ג דפח"ח. ובס' משמרת אלעזר פ' ויצא ובס' ליקוטי חבר ח"א לברכות ד"ח. ומש"כ שם, דדוקא במערבא משום דבחו"ל עסקו בתורה ואח"כ נושאין אשה וממילא לא ינוח שבט וכו' כבר קדמו הגאה"ק מרחיד"א ז"ל בפתח עינים לברכות שם:
ד) בענין חתן שמוליכין אותו לביהכנ"ס בשבת שקודם החתונה עיין בפירקי דר"א פי"ז ראה שלמה שמדת גמ"ח גדולה לפני המקום. וכשבנה בהמ"ק בנה שני שערים אחת לחתנים וכו' משחרב ביהמ"ק התקינו שיהיו חתנים הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואים את החתן ושמחים עמו וכו' ומברכים אותו נמצא כל ישראל יוצאין בגמ"ח:
ה) בזמר מי בן שיח שושן חוחים הוא יברך כו'. י"ל ע"ד חז"ל (סנהדרין דל"ז ע"א) סוגה בשושנים שאפילו בסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות כו' התורה העידה עלינו סוגה בשושנים כו' וברש"י שם וזה שושן חוחים בשכר זה יברך וכו' וכן ארז"ל כשושנה אדומה ראיתי מיד פירש וזה כנ"ל והבן:
י) בקושית הרא"ש ז"ל בברכת וצונו על העריות נ"ב עיין בעיון יעקב בע"י כתובות פ"ק. ובס' דברי שאול בחיא"ג שם. ובז' ברכות ראיתי בס' מדרש כתובה (כתובות ד"ח) שהק' למה מפסיקין בברכת אשר ברא בתיבות חתן וכלה בין ששון ושמחה לשאר לשונות של שמחה היינו גילה רינה ולדעתי דהוא עפ"י הקרא בירמי' ל"ג וכן בירמי' ז' והבן:
ז) בדבר מנהג ישראל ליתן דורון דרשה והובא בזוה"ק פ' ויצא (ד' קמ"ח ע"ב) ד"ה פתח אחרא. יפה אשר דבר בזה בס' קרבן העני פ' תצא דהוא משום דאחז"ל (ברכות ד"ו) כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות ואין כל אדם יכול לקיים זאת. ולכך משמחין אותו במתנות ע"ש. וממילא ניחא לי דלא הוי בכלל שונא מתנות יחי'. ובש"ס חולין (דמ"ד ע"ב) לא קא בעי מר דאיחי. ובש"ע חו"מ איתא דמתנה הוי קצת חוב משום שונא מתנות יחי'. ואם זיכה לי' המתנה ע"י אחר תיכף כששמע שהמקבל אמר שאינו רוצה לקבל המתנה חזרה המתנה להנותן ע"ש. ועיין בס' דברי יהושע פ' בראשית. אכן להנ"ל ניחא דהוא ע"ד ש"ס ב"ב (די"ג) בדין חצר שאין בו דין חלוקה וא' אחד לחבירו טול אתה כשיעור ואני אטול הפחות דסובר ת"ק שומעין לו ורשב"ג סבר דאין שומעין לו. דאי במתנה לא ניחא לי' דכ' שונא מתנות יחי'. ועיין בסמ"ע חו"מ סי' קע"א ס"י שכ' דטעמא דת"ק דס"ל דלית בזה משום שונא מתנות יחי' כיון דחבירו נותן לו יותר משום טובת עצמו ולא מתנה הוא ע"ש. ומש"כ בס' שירת ישראל וד"ל. וכן הוי כאן לטובת הנותן שלא יעבור בה' קולות. והוי כמו גבי ר' זירא שא' אתיקורי דמתיקרו בי. וכן באשה שנתנה לאדם חשוב מקודשת בזה דהוי כאלו נתן הוא (קידושין ד"ז) דיש לה הנאה גדולה במה שאדם חשוב קיבל ממנה מתנה וגם כאן לטובתו הוי והבן. ועיין לזה בחי' אגדות מהרש"א ב"ב (דצ"א) ועיין בס' ילקוט הגרשוני לברכות (דל"א) בשם זקני הפלאה ז"ל דפח"ח בס' טהור רעיונים פ' חיי:
ח) בש"ס כתובות (דף ט"ז ע"ב) ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה וכו' אמרו עלי' על ר"י ב"ר אילעאי שהי' נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה. הענין שלקח דייקא בד של הדס. י"ל כי ב"ש אומרים כלה כמות שהיא וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה. א"ל ב"ש לב"ה וכו' והתורה אמרה מדבר שקר תרחק א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע וכו' ישבחנו בעיניו וכו' מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. וברש"י שם לעשות לאיש ואיש כרצונו ע"ש. והיינו ע"ד דמותר לשנות מפני השלום כנאמר האמת והשלום אהבו. וכן הוא מפורש בשיטה מקובצת כתובות שם בשם הריטב"א ז"ל ד"ה ישבחנו בעיניו וכו' פי' דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק וכו' ע"ש וע"ד שפי' במד' רבה (שופטים פ"ה) אמר רשב"ג אל תהא מלגלג בדין שהוא אחד משלשה עמודי עולם. היינו כי רשב"ג אמר (אבות פ"א מי"ח) על ג' דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום וכו'. והנה אמת ושלום איש את אחיו יעזורו. האמת מוותר מפני השלום כי מותר לשנות בשביל השלום (ב"מ דפ"ז). והשלום מוותר מפני האמת כי מותר לגרות ברשעים (מד' תהלים קצ"ט) וכנא' אין שלום אמר ה' וכו' אבל הדין הנה הוא עומד על כנו ומכונו ואינו מוותר כי בשום אופן אין לעוות או לענות או להטות הדין ולכן אמר רשב"ג אל תהי מלגלג בדין שהוא 'אחד' משלשה עמודי עולם אשר מקומו לא ינח והוא באחד ומי יפירנו והבן. ועיין בפסקי תוס' תענית אות ח'. והנה איתא (סוכה דל"ב) ת"ר ענף עץ עבות וכו' זה הדס וכו' ואימא הירדוף אמר אביי דרכי' דרכי נועם וליכא. ורבא אמר מהכא האמת והשלום אהבו. וברש"י זה אינו לא אמת ולא שלום שהוא עשוי לסם המות. היינו לאביי ליכא שלום ולומד מקרא דרכי' כו' שלום ולרבא לא אמת ולא שלום. ולכך ר"י בר' אילעאי שרצה לומר כלה נאה וחסודה כבית הלל הי' נוטל בד של הדס. להראות בזה דלא הירדוף משום דכ' האמת והשלום אהבו. ומותר לשנות מפני השלום. ואין בזה משום מדבר שקר כו' והבן. ויש להאריך עוד בזה עפ"י הש"ס (שבת דל"ג) בהדי פניא דמעלי שבתא חזא ההוא סבא דהוי נקט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות וכו' לכבוד שבת כו' חד כנגד זכור וחד כנגד שמור וכו' ע"ש. ובש"ע או"ח סי' רס"ב. ובסידור יעב"ץ לדו"ז הגאה"ק ז"ל בהנהגת ליל שבת והכנות לבואי כלה בואי כלה (שבת קי"ח) והבן:
ט) בענין ברכת שמח תשמח וכו' כשמחך יצירך בג"ע מקדם עיין מש"כ בזה זקיני הגה"ק בהפלאה כתובות (ד"ח). ולעד"נ ע"ד המדרש בפ' והיית אך שמח כי בעוה"ז אין שמחה בשלימות רק אך שמח. ואמרו בספרים כי כשיזכור האדם יום המיתה ממילא ערבה כל שמחה *). כי הרשע יש לו לירא מעונשין. והצדיק ג"כ אז הנהו חפשי מן המצות ולא יוכל לעשות נח"ר לבוראו וגם ריב"ז בכה באמרו ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים (ברכות כ"ח ע"ב) ואיתא במד"ר (אמור פכ"ח) ר"ש ברבי נסב איתתא צוח רבי לכל רבנן ולא צוח לבר קפרא. כתב לי' על תרע ביתי' אחר שמחתך אתה מאית מה יתרון לשמחתך נפק רבי וכו' וראיתי ביפ"ת שם שכ' כדי לצערו נתכוון דהזכיר לו המות על ראש שמחתו והקשה מש"ס ברכות (דל"א.) בהילולא דמר ברי' דרבינא דא"ל רבנן לרב המנונא זוטא לישרי לן מר א"ל ווי לן דמיתנן וכו' ע"ש. ולעד"נ דלא כוון כלל בר קפרא לצערו. רק כיון דכל הטעם דלא אזמני' לבר קפרא הי' כמש"כ רש"י בנדרים (ד' נו"ן ע"ב) דהי' איש בדחן ומתיירא שמא יעשה שום דבר שישחוק וכמבואר שם יומא דמחייך בי' רבי אתיא פורענותא לעלמא. ולכך מטעם זה כתב לי' על תרע ביתי' אחר שמחתך אתה מאית לומר שאין חשש להזמין אותו כיון שיש עצה בהזכרת יום המיתה וממילא אין השמחה והשחוק בשלימות. וכהא דברכות ל"א הנ"ל דבאמת הזכירו ווי לן דמיתנן ווי לן כו' והא דבר קפרא והא דרב המנונא זוטא הכל חד. (ועיין בכוונת הגמ' נדרים הנ"ל מה שא' ב"ק אם לעוברי רצונו כך וכו' בשו"ת שבות יעקב סי' קפ"ב. ובחי' חתם סופר לנדרים שם. ובס' חסדי אבות ד' י"ד דפח"ח) וכבר פירשתי בגמ' הנ"ל ווי לן דמיתנן כו' הי תורה והי מצוה דמגני עלן. היינו עפ"י מש"כ האור החיים פ' ראה. בנים אתם כו' לא תתגודדו וכו' למת היינו שלא יהי' לכם צער ממיתה באם בנים אתם. וכבן הנוסע לאביו. ועיין או"ח ר"פ אחרי. בחקותי. ומה שפי' ש"ב הגאון מליסא בס' תעלומות חכמה (קהלת ז' ב') טוב ללכת וכו' מלכת לבית המשתה. ר"ל שטוב ללכת אל בית אבל כשהוא מן לכת אל בית המשתה.
שמתאבל על מי שהלך לב"ע כמי שהולך אל בית המשתה. כמו שקורין הילולא דרשב"י. ופי' *) הוספה מהרה"ג שליט"א. שמעתי בשם ש"ב הגה"ק ר' יחזקאל זצ"ל האלברשטאם אבד"ק שינאווי שאמר ברש"י חיי שרה ותקח הצעיף ותתכס. לשון ותתפעל כמו ותקבר ותשבר. ודקדק למה נקיט רש"י ז"ל דוקא תיבת ותקבר ותשבר ולא שאר לשונות ותתפעל שבתנ"ך. וא' כי אחז"ל לשרי לן מר כו' ווי לן דמיתנן ומלמד רש"י ז"ל כי יצחק אע"ה כאשר בא נגד בת זוגו הי' ההרהור אז ותקבר הזכרת יום המיתה. בעת ותקח הצעיף ותתכס עכתד"ק. ואני הוספתי בצחות כי ותקח הצעיף ותתכס. ותשבר.
זאת קאי על המחותנים אשר בעוה"ר אחר נשואי בניהם נשארים בע"ח מרוב הוצאת בם ר"ל והבן:
מת ספוד עת רקוד. שהוא אצלו עת רקוד ותשחק ליום אחרון. והבינה לעתים פי' השמחים כו' ישישו כי ימצאו קבר כנ"ל (ועיין ברכות דח"י). ועד"ז מיושב לי קושיות המהרש"א הובא בס' עטרת זקנים פ' חיי בפ' טוב ללכת וכו' ממ"נ אי מיירי קרא במשתה של נשואין הא קיי"ל מעבירין את המת מלפני הכלה. וטוב ללכת אל בית המשתה. ואי מיירי במשתה של רשות קשה מה טוב דקאמר הא חיובא נמי איכא בזה חיוב לנחם אבלים וזה רשות ע"ש.
ולדברינו ניחא והבן. וזה דוקא בבחי' בנים אבל בבחי' עבדים אין לו לשמוח. והנה בס' באר מים חיים פ' בהר כ' לפרש הא דארז"ל (ב"ב ד"י) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום נקראים עבדים. דלכאורה איך שייך לקרות עבד באם אינו עושה רצון אדונו. ותי' דהכוונה הוא על עובד השם. רק שהוא עושה מ"מ לק"פ בחי' עבד לקבל שכר והוא לעשות רצון עצמו ולא רצונו של מקום אבל בעובד שלא ע"מ לק"פ רק מאהבה הוא בבחי' בן. וע"כ בהיותם בהילולא חשבו אם הם בבחי' ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה. היינו שהמיתה תהי' כהולך לבי הלולא. וא"ל ווי לן דמיתנן היינו המיתה ווי לן. וענו הם הי תורה והי מצוה. היינו למה לא יהי' להם כשש למצוא קבר ע"י קיום התורה ומצות. כפי' האו"ח הנ"ל כבן השב לאביו בשמחה. והתי' הוא שקיום התורה והמצות הי' בבחי' עבד. היינו למגני עלן היינו לקבל שכר ע"ד חז"ל (סוטה דכ"א) אגוני ומצלי היינו להגן עליהם וזה ע"מ לק"פ והבן. וכבר פירשתי במשנה (פ"ד מ"ד) דסנהדרין ושלשה שורות של ת"ח וכו' היינו שאם מת א' מן הדיינים וכו' דלכאור' למה ישבו לפניהם הא יכולים לקרותם מביתם. אכן היה להזכיר יום המיתה לכ"א מן הסנהדרין. ועי' חו"מ סי' ח':
ובחי' עה"ת פי' בכוונת המד"ר (אמור פכ"ו) ד"א אמור אל הכהנים הה"ד יראת ה' טהורה עומדת לעד. אר"ל מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה וניתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו וכו' ואיזו זו פ' המת שנא' כו' אמור אל הכהנים. היינו כי אחז"ל (ברכות ה') לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר כו' יעסוק בתורה כו' יזכיר לו יום המיתה. וכבר הארכתי בזה בס' דגן שמים לר"ה (דל"ב). והנה יש יראת עונש ויראת הרוממות. ונודע פי' הגה"ק מהר"ם זי"ע מקאצק ויאמר משה אל תיראו וכו' היינו שאין יראת פן נמות יראה טובה. וזה אל תיראו רק לבעבור תהי' יראתו על פניכם. היינו יראת הרוממות. וכמו שפי' בס' בניות ברמה ד"ח בפ' מי את ותיראי מאנוש ימות. היינו איך נפלת ממדרגתך אשר יראתך הוא מסבת זכרון יום המיתה ולא תוכל להרפא ע"י תורה וק"ש ע"ש. וכן פי' שיצחק אע"ה א' הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. היינו לא הוצרכתי לצייר לי יום מותי ועיין בהקדמתי לס' יציב פתגם בזה. והנה הכהנים נצטוו שלא לטמאות למתים רק לקרובים כי אין להם צורך ללכת אל בית אבל ולזכור יום המיתה. ומה גם הכה"ג לא הותר לו גם לקרובים. כי מעלתו הי' יותר גדולה שלא הוצרך בזכרון יום המיתה יראת עונש רק ביראת הרוממות (ועיין בס' דגן שמים ד"נ בפי' למען תלמד ליראה) וגם הי' בבהמ"ק מקום השראת השכינה דאין שורה רק בשמחה. וכנא' שפתי כהן כו' כי מלאך כו'. (ובמד"ר פ' אחרי סופכ"א) בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים כו' וכמלאך שאינו ירא מעונש מיתה רק יראת הרוממות. וזה שא' ר"ל מיראה שנתיירא אהרן. היינו יראת הרוממות. ניתנה לו הפרשה הזו היינו התרחקות מהתעסקות במתים כי לא הוצרך ללכת לבית אבל לזכרון יוה"מ כנ"ל והבן:
והנה כבר כתבתי לעיל דע"י הזכרת יוה"מ ערבה כל שמחה אכן לעתיד נא' ופדויי ה' ישובון כו' ושמחת עולם על ראשם. היינו שתהי' שמחה עולמית כי בלע המות לנצח. וכן מצינו כששימח הקב"ה לאדם וחוה בג"ע ביום חופתם הי' השמחה גדולה. כי עוד לא הי' גזירת מיתה בעולם וכמבואר במד"ר (בראשית פ"ח) אר"י בר"ס מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדה"ר כו' שהקב"ה מברך חתנים ומקשט כלות. ושם בפי"ח. וזו הי' שמחה שלימה. וע"כ מברכין שוש תשיש כו' בקיבוץ בני' כו' ואז שמח תשמח כו' כשמחך יצירך בג"ע מקדם שלעתיד תהי' השמחה בשלימות כמו בשמחת אדם וחוה בג"ע כנ"ל והבן. ומרוב טרדה אקצר ואומר שלום לו ולתורתו: דברי ידידו: