אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן כב

סימן כא

בשם ה' יום ועש"ק תצא י"ב אלול שנת תרנ"ו פלונסקי. לכבוד ידי"נ ש"ב ומחו' הרב הגאון הג' וכו' מו"ה יעקב שור שליט"א אבד"ק קיטב בגאליציא ומלפנים אבד"ק לאדמיר:

א) נעימות מכתבו קבלתי ושבעתי עונג בהקשיבי משלומו. ואשר שאל אותי וז"ל וקשה לי בש"ס שבועות (דף מ"ח ע"א) דפריך על ר"ח מעדי קידוש החודש שהכחישו זה את זה עיי"ש וקשה לי לפי המבואר בר"ה (דף כ' ע"א) דמאיימין על העדים בחודש שלא נראה בזמנו לקדשו שיאמרו שקר ראינו אעפ"י שלא ראוהו הרי דבעדות החודש ליכא לאו דלא תענה כלל וכן מצאתי בתוספי הרא"ש בכתובות (דף ל"ב) דכ' דהא דאמרי' דעדים זוממין איכא בי' צד קל היינו משום דהותר מכללו אצל קידוש החודש כדאמרינן בר"ה הנ"ל וא"כ לא שייך לפסול עדי החודש שהעידו בשקר וצע"ג עכ"ל: הנה לפענד"נ דלא קשה מידי דמלבד שאין ללמוד ממקום שהתירו הב"ד לעדים להגיד שקר משום דיש צורך לקדש החודש בזמנו משום ירקיא ומשום מתיא כמבואר בר"ה (דף כ' ע"א) דאז באמת אין העדים עוברים בלאו דלא תענה דהא ברשות ב"ד היו עושין אבל בהא דאחד אומר גבוה ג' מרדעות ואחד אומר ה' דאז בחפץ עצמם המה מעידין שקר בודאי עוברים בלאו דלא תענה ושפיר מקשה הגמרא לר"ח דלמה מצטרפין לעדות אחרת. אכן גם בלא זה לא קשה כלל דהא באמת גם בהא דמאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו ג"כ אינם מותרים להגיד שקר מפורש דהא כבר פי' שם הגאון בפני יהושע שני פירושים וז"ל נראה דהיינו לאחר שעפ"י החשבון ראוי לראות וכיון דהא דמצוה לקדש ע"פ הראיה לא מעכב לענין הקביעות למצוה בעלמא ולעת הצורך שפיר יכולין לעשות כן ולא הוי דבר שקר דידיעה הוה כראיה ויותר נראה מלשון מאיימין דהיינו שאין מדקדקין בעדותן כל כך דאע"ג דאפשר שלא ראו אלא כוביתא דעיבא בעלמא בדמות הלבנה אפ"ה אין חוקרין על זה כשהוא מהצורך כן נ"ל עכ"ל הזהב:

והנה כפירושו השני יש לפרש דברי הרמב"ם בפ"ג מה' קידוש החודש הי"ט וז"ל אבל מאיימין על עדים שנתקלקלה עדותן והרי הדבר נוטה וגנאי שלא תתקיים העדות ויתעבר החודש מאיימין עליהן כדי שתתקיים העדות ויתקיים החודש בזמנו וכו' עיי"ש. הרי מבואר דבאמת העדים באו להגיד שראו החודש בזמנו לקדשו רק באם הב"ד ידקדקו בעדותן כל כך אז אולי יתקלקל עדותן ויתגלה שלא ראו אלא כוביתא דעיבא בעלמא כמבואר בר"ה (דף כ"ד ע"א) לכן מאיימין עליהם שלא ירבו בדברים בכדי שלא יתגלה הכחשתם מפי עצמם רק שיהיה נשאר עדותם כמו שהגידו מראש מהשפה ולחוץ. והאיום הוא סייג להשתיקם כי למען הצורך שתיקתם יפה מדיבורם עכ"פ מצד העדים אין זאת כמגידים שקר כי המה באמת באו להעיד שראו בזמנו לקדשו. וכן לפי פירוש הראשון של הגאון בעל פני יהושע שהעדים לא ראו בזמנו לקדשו והב"ד מאיימין עליהם להגיד שראו עכ"ז אין זאת עדות שקר כי באמת המה יכולין להעיד עפ"י הידיעה עפ"י חשבון של הב"ד וכמבואר בדברי קדשו וז"ל ולא הוי דבר שקר דידיעה הוי כראיה עיי"ש:

הרי דיסוד עדותן הוא על חשבון ב"ד וכן מבואר בדברי הרמב"ם פ"ב מה' קידוש החודש ה"ד דעיקר הוא חשבון ב"ד וז"ל בית דין מחשבין בדרכים שהאיצטגנינין מחשבין בהן ויודעין הלבנה כשתראה בחודש זה וכו' וכשיבואו העדים וכו' אם נמצאו דבריהם מכוונים למה שנודע החשבון מקבלים אותם ואם לא נמצאו דבריהם מכוונין אין מקבלים אותן עכ"ל. הרי דעיקר תלוי בידיעת הב"ד עפ"י חשבונם ואם נראה להם בחשבון שא"א שתראה הלבנה ביום שלשים אעפ"י שהעידו העדים אין סומכין עליהם רק באם עפ"י החשבון הוא ביום שלשים אז מהני ג"כ סהדותייהו דעדים והוא משום דקי"ל דמצוה לקדש החודש על ידי ראייה ולכך בעינן עדי ראייה כמו שדרשו חז"ל החודש הזה לכם כזה ראה וקדש עיין בר"ה (דף כ') וכמבואר בהרמב"ם בה' קה"ח ובמפרש שם שכתב דלעולם אין אנו סומכין אלא על שניהם כאחד החשבון וגם עידי ראייה עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בס' המצות מצוה קנ"ג דאין קידוש ב"ד מעכב אלא הוא מצוה וכו' והראי' דראב"ש סובר דאין מקדשין כלל אלא הב"ד עושים החשבון והסכמתם אם זה יום ר"ח או יום מחר עיי"ש דלכך אנו סומכין על הלל ב"ב של ר"י הנשיא שחישב אז להסכים על החדשים עד ביאת משיח ב"ב עכ"פ אין מצד העדים עדות שקר אבל לא שנאמר דאינם עוברים בלא תענה באם יעידו עדות שקר ואדרבה מש"ס דר"ה שם משמע להיפך דהאי מיחזי כשיקרא והאי לא מיחזי כשיקרא עיי"ש הרי דלא התירו הב"ד להגיד שקר וגם משום מיחזי כשיקרא חיישי:

ואם אמנם כי השיטה מקובצת כתובות (דף ל"ב) בשם ראשון רצה לחשוב זאת לצד קל בעדים זוממין אבל לא שנאמר דאין בזה לא תענה באם יגידו שקר ובפרט שלא לצורך ב"ד כנ"ל ובאמת סתר זאת בשיטה מקובצת עיי"ש וכן מבואר בש"ס ר"ה (דף כ"ב) ובהרמב"ם פ"ב מה' קה"ח דבעינן בעדות החודש עדים כשרים כמו בכל התורה כולה ואפי' פסולי דרבנן פסולים לעדות זו וגם צריכין דו"ח וראיתי בס' מנחת חינוך מצוה ד' אות ג' שהוכיח דעדות קדה"ח לוקין כמו כל עדים זוממין דנהי דאין שייך דין הזמה לעשות להם כאשר זמם כי הם רצו שיהיה היום ר"ח ומה נוכל לעשות להם מ"מ לוקין ארבעים דכמו דילפינן בש"ס מכות (דף ב' ע"ב) מן והצדיקו את הצדיק לכל עדים זוממין אף דלאו דלא תענה הוי לאו שאב"מ מ"מ לוקין מקרא דוהצדיקו את הצדיק וכו' כן עדות קדה"ח אם הוזמו ונודע כי שקר העידו לוקין ארבעים עיי"ש:

ב) והנה לפי דברי הנ"ל יבוא לנכון סוגית הש"ס בראש השנה (דף כ"ב ע"א) במשנה א"ר יוסי מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים הוא ובנו ועבדו משוחרר וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו וכשבאו לפני ב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו עיי"ש. וראיתי בס' מנחת חינוך מצוה ד' אות ג' שהקשה וז"ל והנה בימי חורפי הקשיתי ק"ע בדרך חריפות אם נאמר דעדות מיוחדת וגם צירוף קו"פ פוסלין בקדה"ח ואפי' לא ידעו זמ"ז עיין סי' ל"ו והנה בכל העדות אם היה צירוף קו"פ מבואר דווקא אם הפסולין נתכוונו להעיד פוסלין ושואלים אותם אם למחזי אתי או להעיד ועיין ש"ך חו"מ סי' ל"ו כ' דהא דאמרינן דאם הקו"פ באו לראות אותם פוסלין דוקא אם הכשרים נתכוונו להעיד אז אין הקו"פ שנתכווין לראות מבטל עדות הכשר שנתכוין להעיד אם הכשרים ג"כ לא נתכוונו להעיד אף דבעדים כשרים א"צ כוונה להעיד מ"מ כיון דיש קרובים ע"י צירוף פוסלין את הכשרים אף דהקו"פ לא נתכווין להעיד ג"כ יעו"ש ועי' בס' אמרי השכל (דצ"ו ע"ב):

א"כ קשה בהא דמשנה הנ"ל דת"ק סובר קרובים פסולים לעה"ח ור"ש סובר כשרים ואר"י מעשה בטוביה הרופא וכו'. ולפי"ז קשה דהב"ד של כהנים שקיבלו או"ב ופסלו את עבדו דעבד פסול א"כ איך קיבלו או"ב הא נפסלו בצירוף הפסול שהעבד נצטרף עמהם בראי' שראו כאחד דבקדה"ח ג"כ בעינן ראו כאחד א"כ כולן פסולים אף הכשרים לפי דעתם דנפסלו מחמת צירוף הפסול היינו העבד ועכצ"ל דשאלו אם להעיד בא ונתברר דהעבד לא אתא אלא למחזי א"כ לא נפסלו הכשרים בצרופו כיון שלא בא אלא לראות א"כ קשה טובא כשבאו לב"ד וקיבלו או"ע ופסלו בנו והיאך קיבלו או"ע הא נפסלו בצירוף קרוב דהיינו בנו ואי דחקרו דבנו לא נתכוין להעיד ולא בא אלא לראות וכאן ע"כ העבד ג"כ לא נתכווין אלא לראות דאל"כ לא היו הכהנים מקבלים אותו ואת בנו וכמשכ"ל וא"כ עתה אצל הב"ד דהעבד כשר מ"מ לא נתכוין להעיד א"כ אף דבנו ג"כ לא נתכוין להעיד פוסל בצירופו להכשר שג"כ לא נתכוין להעיד להש"ך וכיון דהעבד ודאי לא נתכוין להעיד כיון שהכהנים קיבלו או"ב נהי דלדעת הב"ד העבד כשר עכ"ז נפסל ע"י צירוף הבן וכו' עיי"ש:

והנה הקושיא הזאת הובא כבר בתוס' רי"ד ב"ב (דף קי"ג ע"ב) ובס' המכריע סי' כ"ה והוכיח מזה דאינו מבטל את העדות עד שיעיד הקרוב בב"ד עיי"ש.

אכן לשיטת הש"ך קשה והנה ראיתי לידי"נ הגאבד"ק פלאצק שי' בהגהותיו לס' בית הלל חו"מ סימן ל"ו מאביו ידי"נ הגאבד"ק לובלין שיחי' שתירץ בהערה ל"ה קושי' זאת עפ"י שיטת הרי"ף ז"ל בש"ע סעי' ב' דאם אין הרחוק יודע בקורבתו של הקרוב או הכשר בפיסולו של הפסול לא נתבטל עדות השאר וא"כ ניחא הכא דכיון שהכהנים קיבלו את הבן והב"ד קיבלו את העבד א"כ הא ודאי שהעדים בעצמם לא ידעו מי הוא הכשר ומי הפסול א"כ שפיר לא נתבטל עדות הכשרים ע"י הקו"פ עכת"ד. אכן באמת ליתא דהא כל הראשונים חולקים על הרי"ף בזה יעו"ש בהרא"ש פ"ק דמכות וגם הרי"ף עצמו כתב זאת רק לרבי דסובר במכות (דף ו' ע"א) דבעינן בקו"פ שיכוונו להעיד ובעינן שיצטרפו זע"ז ואז בעינן שיכיר הכשר בפסולו אבל לר' יוסי לא בעינן שיכיר הכשר בפסולו וכן מבואר בתומים סי' ל"ו סק"ח דשיטת הרי"ף אינו לר' יוסי רק לרבי ושכן מבואר בהרמב"ן במלחמות שם וא"כ במשנה הנ"ל דר"ה ר' יוסי קאמר למעשה דטוביה הרופא ואליביה גם בלא הכיר בפסולו העדות בטל והבן:

ובאמת חזיתי בס' בית הלא שם שמתרץ קושיא זאת באופן דר' יוסי לשיטתו עפ"י המבואר במשנה מכות (דף ו') דר' יוסי סובר דוקא בד"נ נמצא קו"פ מבטל כל העדות אבל בד"מ תתקיים העדות וא"כ קידוש החודש שכבר הקשה הפ"י בר"ה שם דלסגי בע"א ככל איסורין שע"א נאמן בהן אלא דמ"מ לא גרע מד"מ משום דמשפט כתיב בי' אבל עכ"פ לא עדיפא מד"מ ואם ר' יוסי דסבירא לי' בד"מ שאין קו"פ פוסל השאר ודאי דגם בקדה"ח הדין כן. ואם כי הגאון בעל טורי אבן בר"ה (דף כ"ד) כתב דדמי לענין זה לד"נ אכן דבריו אינם מובנים ומפורש גרסינן בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ז וז"ל ועידי החדש כעידי נפשות נינהו פירוש בתמיה ודאי כעידי ממון הן הרי בהדיא דלא כהטו"א עכת"ד. והנה אם נאמר כתירוצו דר' יוסי הוא מרא דשמעתא עכ"פ נסתר תי' בנו ידי"נ הרה"ג שי' כנ"ל:

ג) אכן בגוף הדבר אי קדה"ח דמי לד"נ או לד"מ אין להחליט בזה דבאמת מבואר בטורי אבן שם דדמי לד"נ וכ"כ בפ"י בר"ה (דף כ"ב ע"ב) דהא דקרייה רחמנא לעדות החודש משפט דכתיב משפט לאלקי יעקב אי האי משפט הוא ד"נ או ד"מ תליא בפלוגתא דתנאי אי בעדות החודש פסול קרובים או לא עיי"ש. והנה גם בירושלמי מבואר בזה פלוגתא דהנה בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ז משמע דהוי כד"מ כנ"ל. אכן בירושלמי פ' הנודר מן המבושל ובפ"ק דסנהדרין א"ר אבינא אין כך אפילו ד"נ משמע דלמשפט דד"נ דמי וכ"כ בכוונת הירושלמי בשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' י"ז וסיים וז"ל ומצאתי בפ"י בר"ה שכ' דבאמת למ"ד דעדות החדש פסול בקרובים משמע דלד"נ מקשינן ליה עיי"ש:

ובאמת גם בבבלי מצינו חולקים בזה דהנה בר"ה (דף כ"ה ע"ב) איתא מה משפט ביום ולכאורה קשה הלא בש"ס סנהדרין (דף ל"ד) מבואר דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב ביום הנחילו הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין אלמא משפט גמר דין במשמע וע"כ צ"ל דרבא וסוגיא דשמעתא דר"ה חולקים דהנה כאן בר"ה דריש יתור כי חוק לישראל וכו' להקישא ובש"ס ביצה (דף ט"ז ע"א) דריש מיתור כי חוק דמזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה. ותי' שם הצל"ח במס' ביצה בשם הג' פ"י דרב תחליפא פליג על דרשה דכאן והא דאין מקדשין בלילה היינו משום דסובר דקדה"ח דינו כד"נ שגם גמר דין הוא ביום עיי"ש. א"כ רבא ג"כ דרך בשיטה זו:

אכן שיטת הש"ס בר"ה דילפינן מה משפט ביום סובר דקדה"ח כד"מ דמי' וכ"כ בס' קרבן תודה בר"ה שם. והנה אם נאמר דקדה"ח כד"מ דמי בזה אמרתי בחידושיי לתרץ דברי הגמ' כתובות (דף כ"א ע"ב) דפריך מהא דראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם וכו' ואי ס"ד עד נעשה דיין ליתבו בדוכתייהו וליקדשו והקשו האחרונים דאמאי לא פריך הגמרא מרישא דמתני' דקתני ראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם וכו' ופריך הגמרא ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ומשני שראוהו בלילה ואין עד נעשה דיין עיין בר"ה (דף כ"ה). אכן להנ"ל ניחא דהנה הפ"י שם הקשה אי טעמא דאין עד נ"ד משום דהוי עדות שאאילה"ז כשיטת התוס' שם בכתובות ובב"ק (דף צ' ע"ב) א"כ מאי פריך מקיום שטרות להא דקידוש החודש דילמא בקיום שטרות עד נעשה דיין משום דדעת הרבה ראשונים דבממון לא בעינן עדות שאילה"ז. אבל בקדה"ח בעינן עדות שאילה"ז. לכך פריך הגמ' מסיפא דראוהו שלשה והן ב"ד דמסיק הגמ' בר"ה שם דאיצטריכא ליה דאין היחיד נאמן על ידי עצמו דסד"א הואיל ותניא דיני ממונות בשלשה וכו' דכתיב וכו' החודש הזה לכם עיי"ש. א"כ כיון דהיה הסד"א דדמי לד"מ ע"כ סובר דקדה"ח כד"מ דמי, ושפיר מקשה על קיום שטרות דכאן משמע דאף בד"מ אין עד נעשה דיין. אבל מרישא לא מקשה הגמרא דהא י"ל כקושית הפ"י הנ"ל. ומצאתי שכוונתי בזה לדברי ש"ב ידי"נ שי' בשו"ת הרי בשמים סי' ק"ט שמיישב עד"ז סוגיות הש"ס כתובות ובחידושי לסוגיא דעד נעשה דיין פירשתי ת"ל באופנים שונים. נחזור לענינינו דאם נאמר דקדה"ח דמי' לד"נ א"כ חוזר הקושי' לדוכתי' כנ"ל:

ד) והנה באחרונים נאמרו בקושיא זו כמה תירוצים. עיין במנחת חינוך מ"ד שם שמרמז לתרץ עם שיטת התומים סי' ל"ו שמחדש דאשה כיון שאינה ראוי' להעיד א"כ אינה בגדר עד כלל ואין עדותה מבטלת עדות הכשרים מדין נמצא אחד מהם קו"פ אכן סתר תי' זה דהא כאן מיירי בעבד משוחרר ושפיר מבטל העדות מהכשרים ובשו"ת אורי וישעי סי' קי"ז ג"כ דוחה תי' זה. אכן בשו"ת הרי בשמים סי' ק"ט כ' לתרץ כן בהקדם דברי התומים באשה וכן מחדש בנתה"מ סי' ל"ו לענין קטן כיון דאינו בגדר עד כלל אינו מבטל מצד נמצא קו"פ. ולפ"ז י"ל דכיון דילפינן עבד דפסול לעדות מאשה א"כ כיון דאשה אינה פוסלת בצירופה עדות הכשרים ה"ה עבד ובמשנתינו אף דמיירי בעבד משוחרר מ"מ לפי"ד הטו"ז יו"ד סי' א' סק"ב דעבד משוחרר צריך ריבויא כמו אשה בפרט בעדות החודש דגלי רחמנא דבעינן מיוחסים י"ל דאינו בגדר עד דבשלמא פסול מחמת עבירה הא אפשר שיהי' עד כשיעשה תשובה וכן קרוב אפשר שיהי' עד עם עד שאינו קרוב לו לגבי עדות זה הילכך אמרינן דעדותן בטילה כיון דהם בגדר עד משא"כ עבד אפי' משוחרר לגבי עדות קדה"ח שא"א שיהיה כשר לעולם לעדות זה י"ל דלא חשיב בגדר עד ואינו פוסל עדות הכשרים בצירופו עיי"ש. ובאמת ראיתי בס' ים התלמוד ב"ק (דף פ"ח) שמחדש כן לענין עבד שאינו פוסל מצד נמצא קו"פ ועיי"ש כן מפרשי הים אות ז' ובריש פ' הגוזל אות ב' באריכות ועוד נאמרו בזה עצות ותירוצים באופנים שונים בשו"ת אורי וישעי סי' קי"ז ובס' קרבן תודה במס' ר"ה (דף כ"ב) ובס' בית הלל חו"מ סי' ל"ו עיי"ש: אכן לפמש"כ למעלה בהא דקדה"ח דעיקר הי' חשבון ב"ד. עד שהתירו לעדים לומר ראינו אעפ"י שלא ראו מטעם דאין ראיה גדולה מידיעה. א"כ יהי' מיושב קושיא הנ"ל. דהנה באמת י"ל סברא בזה דאין זאת כעדות שקר באם אומרים ראינו בעת הצורך וסומכין א"ע על ידיעת הב"ד ע"פ החשבון דהוא כמו דקיי"ל דאין צריך להמתין על עדים ביום ל"א משום שמצינו כמה דברים שצריך עדים מ"מ בדבר הידוע לכל העולם הוי אנן סהדי שהוא כן כמו בתוס' יבמות (דף מ"ה ע"ב) ד"ה מי לא טבלה דהקשו נימא נהי דטבלה לנדותה מ"מ הא גבי גר צ"ל ב"ד של שלשה בשעת טבילה ותי' כיון שידוע לכל שטבלה הוי כאילו הב"ד עומדים בשעת טבילה. ועיין בהר"ן פ' המגרש בסוגיא דעדי חתימה כרתי שכתב דאף ר"א דס"ל עדי מסירה כרתי מודה דסגי בע"ח כיון דע"י חתימה ידוע שנמסר לידה הוויין ע"ח בעצמם ע"מ אעפ"י שלא ראו המסירה עיי"ש. ועיין בה' קידושין דאיש ואשה הדרים יחד הוי כאילו יש עדים דידוע לכל וא"כ ביום ל"א דידוע להעולם כולו דהלבנה נראית כי אין חודש יותר מזה הוי כאילו העידו בפני הב"ד וגם הוי כאילו הב"ד עצמם ראו כמו גבי גר א"כ א"צ עדים להעיד דהוי כאלו העידו וכאלו הב"ד בעצמם ראו. ובראו בעצמם נמי מקיימים מצוה לקדש ע"פ הראייה עפ"י ראיית ב"ד. וע"כ ביום ל"א אין אנו צריכין להמתין על עדים דהוי כאילו באו וכאילו הב"ד ראו וסגי בכך וכ"כ בס' מנחת חינוך מ"ד אות א' באורך עיי"ש. וכן בנידון דידן לא חשוב כעדות שקר כיון דיכולים לסמוך א"ע על ידיעת הב"ד וחשבונם הצדק. ולפי"ז יש ליישב קושית הפ"י בר"ה (דף כ"ב) דלמה פסלינן קרובים בד"מ ולא ילפינן מקדה"ח דאקרי נמי משפט ועכ"ז קרובים כשרים עיי"ש:

אכן לדברינו ניחא דאין ללמוד מקדה"ח דשם כבר יודעים הב"ד ע"י חשבונם את האמת והעדים רק כגילוי מילתא בעלמא ולכך קרובים כשרים וכמו שנסתפק הרא"ה בכתובות (דף כ"ח) והובא בקצה"ח סי' למ"ד סק"א ובסי' ל"ה סק"ג בעדים שהעידו בב"ד ונחקרה עדותן אם נאמנים קרובים להעיד עליהם כך וכך העידו פו"פ בב"ד פלוני דכיון דהוא רק גילוי מילתא בעלמא ואין למילף ד"מ מקדה"ח ומיושב קושית הפ"י. ולפ"ז גם קושית האחרונים ניחא שפיר דהא איתא בתוס' סוטה (דף ל"א ע"ב) ד"ה הא בשם הירושלמי דבעדי טומאה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משום דהוי רגלים לדבר עיי"ש. וכן י"ל בעדות קדה"ח כיון דכבר נודע לב"ד ע"י חשבונם ויפה כח ידיעת הב"ד ע"י חשבון מרגלים לדבר גבי סוטה ממילא לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן בנמצא אחד קא"פ אין העדות בטל כנ"ל. ומצאתי שכוונתי ת"ל בדברי אלה לדברי שו"ת הרי בשמים שם לידי"נ ש"ב הג' נ"י. עכ"פ קושית מעכ"ת מיושב שפיר. דשפיר מקשה הגמ' בשבועות שם לר"ח מהא דעדות קדה"ח כנ"ל דבאמת אינם רשאין לשקר בעדותן והבן:

ו) והנה לפי דברינו יאיר לנו נתיב לפרש סוגית הש"ס שבועות (דף מ"ח ע"א) דאיתא התם מתיב ר"ה בר יהודה אחד אומר וכו' ואחד אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון אמר רבא הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ר"ח דהוי להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ"ל הגמ'. וראיתי להגאון החריף העצום בס' מעשה חושב במס' שבועות שם שהקשה וז"ל ויש לדקדק לתירוצו דרבא מאי אשמועינן הברייתא בזה בהך צירוף ומילתא דפשיטא הוא דאין דבריו של אחד במקום ב' וכו' גם קשה מהא דאיתא בסנהדרין (דף ל"א) על מה נחלקו בכת אחת ועד אמר מנה ועד אמר מאתים דב"ש סברו נחלק עדותן. והקשו התוס' שם כיון דלב"ש בכת אחת נחלק עדותן א"כ בב' כיתות הו"ל נמצא קרוב ופסול ובטל כל העדות ותירצו כיון דאין הפסול ידוע מי הוא לא אמרינן דין נמצא אחד פסול עיי"ש. ולפי"ז קשה על תירוצו דרבא דמוקי דמצטרפינן לעדות ר"ח שאם אח"כ אתי עד מעלמא לסייע לחד מהראשונים הא כבר נתבטל עדותו משום נמצא אחד מהן פסול והיכי דנתבטל עדותו מכח דין נמצא אחד פסול לא מהני עדותו אח"כ כשיעיד מחדש וכדאי' בסמ"ע סי' ל"ו סק"ז וכו' וא"כ נשאר כאן כעין קושי' התוס' דסנהדרין הנ"ל וכאן א"ל כתירוצם שם כיון שאין ידוע מי הוא הפסול אינו מבטל דכאן נתברר מי הוא הפסול. וא"ל דמ"מ בשעת צירוף שהגידו יחד בהכחשה לא היה ידוע מי הוא הפסול א"כ אז לא היה דין ביטול עדות ז"א דאטו אם נפסל אחר זמן אחד מעדים ע"י עדות דגזלנותא שהעידו עדים עליו שהוא גזל מקודם שהעיד אף שהב"ד לא היו ידעו בשעה שהעיד שהוא פסול וודאי דמבטל העדות הכשרים ולא שייך ע"ז סברת התוס' דאין הפסול ידוע כיון דאיגלאי ונתברר פסולו למפרע וה"ה כאן נתברר אח"כ לב"ד למפרע מי הי' הפסול בשעת צירוף הגדה שלהן וכו' עיי"ש:

והנה כאן אין לתרץ כתי' הס' בית הלל שהבאתי לעיל משום דקדה"ח דמי' לד"מ ולר"י בד"מ לא אמרינן נמצא אחד קא"פ עדותן בטילה דהא כבר כתבתי לעיל דקידוש החודש אי דמי' לד"מ או לד"נ בפלוגתא קאי ורבא דרמי בש"ס סנהדרין (דף ל"ד) מקרא דושפטו וכו' לקרא וביום הנחילו וכו' ע"כ דסובר דקדה"ח כד"נ דמי כנ"ל. אכן לדברינו ניחא דבקדה"ח כיון דמלבד העדים איכא חשבון ב"ד והגדת עדים הוי רק כגילוי מילתא בעלמא ולכך לא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדברי התוס' סוטה בעידי טומאה ולכך לא אמרינן בקדה"ח ג"כ בעדות שנמצא קא"פ שיתבטל עדות הכשרים ושפיר תי' רבא דמצטרפינן לעדות אחרת של ר"ח ומיושב ג"כ קושיתו הראשונה של מעשה חושב דלרבא בתי' הברייתא טובא קמ"ל דמצטרפין לעדות אחרת של ר"ח ולא אמרינן בקדה"ח הא דנמצא קא"פ לבטל העדים הכשרים כנ"ל וכסברת התוס' סוטה והבן:

ז) והשתא דאתינן להכי נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם בפ"ב מה' קידוש החודש ה"ה שכ' הך דינא כאוקימתא זו דאחד אומר גבוה ג' מרדעות ואחד אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת של ר"ת וכן פירש"י ז"ל בר"ה (דכ"ד ע"א) והקשה בתומים דלמאי דקיי"ל כרב הונא א"כ יש לאוקמה הא דמצטרפין לעדות אחרת לעדות ממון וכן הקשה בתוס' ר"ה שם לרש"י. אכן לדברינו ניחא דהנה בש"ך חו"מ סי' ל"א מביא בשם חכמי בריסק שנחלקו באם חד מכחיש לחד אי מצרפין א"ע יחד לעדות אחרת דקצת פוסקים סוברים דכיון שכל אחד לא הוכחש אלא מחד נשאר כ"א כשר ודאי אף דידוע לב"ד שאחד מהן העיד שקר מצטרפין יחד לעדות אחרת. והעולם מקשים על שיטה זאת מסוגיא דידן דא"כ מאי פריך כאן על רב חסדא מאי לאו לעדות ממון הא כאן ליכא פלוגתא בין ר"ה לרב חסדא כיון דכל אחד לא הוכחש רק מחד וכי היכי דלר"ה יכולין לצרף א"ע ביחד לעדות דעלמא ה"ה וכ"ש לר"ח דכ"א יכול להעיד עם עד דעלמא בעדות אחרת עיין בתומים סי' ל"א ומש"כ בזה הגאון בפני יהושע ר"ה (דכ"ד ע"א) ובישועות יעקב חו"מ סי' ל"א סעי' א': ח) אכן לדברינו ניחא דיש לומר דסברת חכמי בריסק הוא רק באם חד מכחיש לחד בד"מ אז כשרים לעדות אחרת אבל בעדות קדה"ח דיותר י"ל שכ"א משקר כיון דנקל בעיני העדים כיון דאין סומכין על עדותן לבד רק עיקר הוא מצד החשבון ב"ד לכן יש סברא לומר דהמה משקרים. רק באם אין הכחשה אז אין חוששין לזה אבל באם מכחישין א"ע אז איגלאי מלתא דענין עדות קדה"ח קל בעיניהם ואין זאת חשוב אצלם לאיסור לאו דלא תענה גמור כיון שחשבו בעצמם שהמה רק באים בתורת גילוי דעת כיון שבלעדם הב"ד יודע החשבון ולכן יש סברא לומר דאינם נאמנים לעדות אחרת לממון דבהדי סהדי שקרא למה לי כמו לר"ח בשני כיתות המכחישין זא"ז. דאין לומר דבחד נגד חד מודה ר"ח כיון דכל אחד לא נתחזק לשקרן ע"י שני עדים ז"א כיון רכ"א מורה היתר לעצמו להגיד שקר. וכמ"כ יש לומר אליבא דר"ה בשני כיתי עדים המכחישין זא"ז אף דכל כת מוקמינן על חזקת כשרות זה דוקא באם העידו בעדות ממון אבל בעדות קדה"ח אינם בחזקת כשרים אחר שהי' הכחשה. ולכך אף דהרמב"ם פוסק כר"ה מ"מ מוקי הא דמצטרפין לעדות אחת היינו לעדות ר"ח דאז כיון דבא עוד ע"א שהגיד כמוהו אז אין אחד במקום שנים ונתברר הדבר שלא היה הוא השקרן כיון דבא עוד אחד ומעיד כמוהו אבל לצרף אותם לעדות ממון אחר שהעידו בעדות החודש והכחישו א"ע זה לא אמרינן כנ"ל. ומזה עצמו למדו רש"י והרמב"ם ז"ל לפרש כן דמיירי לענין עדות אחרת דר"ח גם אליבא דר"ה דכיון דהי' פשוט אצלם כדעת חכמי בריסק דאם אחד מכחיש לחד אינם נפסלין אף לר' חסדא כיון דלא קאמר דינו רק בשני כיתות עדים. ועכ"ז חזינן דהגמרא מקשה בפשיטות מהא דקדה"ח דאיך מצטרפין לעדות אחרת דממון. א"כ משמע דגם לר"ה דסובר גם בשני כיתות המכחישין דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה מ"מ אחר ההכחשה דקדהיח אינם בחזקת כשרות לממון דעלמא. דלא עדיף לר"ה בשני כיתות המכחישין מהא דחד המוכחש מחד אליבא דר"ל כנ"ל. עכ"פ חזינן מפסקו של הרמב"ם ורש"י דגם לר"ה מצטרפין לעדות אחרת דר"ח ולא מפרשי דמצטרפין לממון. א"כ מכש"כ דלא קשה קושייתו דכ"ת אשר חפץ לומר דגם אליבא דר"ח יהיו נאמנים שפיר אף לממון כנ"ל והבן:

ט) והנה לעיל אות ג' הזכרתי ממה שכתבתי במק"א בחידושי לסוגיא דעד נעשה דיין. ואמרתי להעתיק לכ"ת איזה מילי השייכים לענינינו דאנו עסוקים בו וזה הוא הנה הרמב"ם בפ"ג מה' סנהדרין ה"ג כתב אין מתחילין את הדינין בלילה מפי השמועה למדו שהדינין כנגעים שנא' כל ריב וכל נגע מה ראיית נגעים ביום בלבד אף הדינין ביום וכו' ובדיני ממונות אם התחילו ביום מותר לגמור הדין בלילה. והנה בכ"מ שם מקשה עליו מגמרא דסנהדרין (דף ל"ד ע"ב) מה"מ אמר ר' חייא בר פפא דאמר קרא וכו' דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וכו' הא כיצד יום לתחילת דין לילה לגמר דין מתניתין דלא כר"מ דתניא הי' ר"מ אומר וכו' מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום וא"כ קשה למה תפס רבינו קרא דמייתי בגמ' אליבא דר"מ ושביק קרא דמייתי אליבא דרבנן עיי"ש וכן הקשו כל האחרונים דאי משום דמקשינן ריבים לנגעים א"כ גם גמר דין צריך להיות ביום כמבואר בגמרא שם. ולמה לא הביא הטעם דאמרינן בהדיא בגמ' מקרא דביום הנחילו ושאר קושיות על הרמב"ם ועל תירוצו של הכסף משנה עיין באחרונים ובחי' הרי"מ חו"מ סי' כ"ה סעיף ב':

ולפעד"נ לתרץ בהקדם מה שכ' בתוס' ב"ק (דף צ' ע"ב) ג' טעמים להא דאין עד המעיד נעשה דיין י"מ משום דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו. ורשב"ם מפרש משום דכתיב ועמדו שני האנשים דאמרינן בשבועות (דף ל' ע"א) אלו העדים. לפני ה' אלו דיינין. משמע שיעמדו העדים לפני הדיינין ולא שיהיו עדים בעצמן יושבים ודנין. ועוד פי' ר"י משום דנפקא לן מביום הנחילו את בניו וכו' דע"פ שמועתו בלילה לא יעמידו הנחלת לכל אחד חלקו וכו' משום דאין עד נעשה דיין והיינו דקאמר בסנהדרין (דף ל"ד ע"ב) ור"מ דנפקא לי' שאין דנין אפילו גמר דין אלא ביום וכו' ביום הנחילו מה עביד לי' ומוקי לי' ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה וכו' ומסיק ואזיל כולה סוגיא עד הו"ל עדים ואין עד נעשה דיין עיי"ש. והנה לכאורה נראה דטעם השלישי שבתוס' בשם הר"י עיקר דהטעם דעד המעיד אין נעשה דיין הוא מקרא דביום הנחילו וכו' דהא על טעמו של הרשב"ם מקשה בנמוקי יוסף ב"ב (דף קי"ד) וז"ל ובזה יש לגמגם דא"כ לא יגמרו שום דין אלא בעדים ממש ולא בהודאת בעל דבר עיי"ש:

וכן מ"ש בתוס' בשם י"מ דהוי עדות שאאילה"ז מקשי שם בתוס' בשם הר"י מאורליינש דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דהו"ל עדות שאאילה"ז אלא ע"כ יכולין להזימם בב"ד אחר ה"נ בני הזמה נינהו בב"ד אחר עכ"ל. וראיתי באחרונים שמביאין ראי' לדברי הר"י מאורליינש דאל"כ תקשה למ"ד חד נמי כשר בד"מ וקשה דהוי עדות שאאילה"ז דלא אפשר להזימו בפני אותו ב"ד דכיון דמה שמשלמין העדים בהזמה הוא קנס ובקנס לכ"ע בעינן שלשה אלא ודאי כיון דאפשר להזימם בפני ב"ד אחר חשוב יכול להזימה ועיי"ש מה שכתבו דלפי"ז למ"ד מדאורייתא בעינן שלשה יש לומר דהא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן הזמה באותו ב"ד והכא לא יקבלו הזמה על עצמן. ובזה מתרצים בש"ס כתובות (דף כ"א ע"ב) דפריך הגמ' מהא דראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש וכו' ואי ס"ד עד נעשה דיין ליתבו בדוכתייהו וליקדשו והקשו האחרונים דאמאי לא פריך מרישא דמתני' דקתני ראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש ופריך ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ומשני שראוהו בלילה ואין עד נעשה דיין כמבואר בגמרא דר"ה (דף כ"ה ע"ב):

אכן להנ"ל ניחא דהא בתוס' שם בר"ה כתבו דהא דמשני הגמ' דסיפא איצטריך ליה דאין היחיד נאמן על ידי עצמו דזאת קאי ע"כ למ"ד חד נמי כשר דלמ"ד מדאורייתא בעינן שלשה פשיטא דבעדות החודש בעינן תלתא ולא צריך קרא ע"ז וא"כ שמעינן מסיפא דמדאורייתא חד נמי כשר. והנה בפ"י הקשה אי טעמא דאין עד נעשה דיין משום דהוי עדות שאאילה"ז א"כ מה פריך מקיום שטרות להא דקידוש החודש דלמא בקיום שטרות עד נעשה דיין משום דדעת הרבה מהראשונים דבממון לא בעינן יכול להזימה וא"כ י"ל לכך לא פריך הגמרא מרישא דמתני' משום די"ל הטעם דאין עד נעשה דיין משום דהוי עדות שאאילה"ז לא בעינן יכול להזימה. לכך פריך מסיפא דע"כ סובר דחד כשר בד"מ מדאורייתא כדברי התוס'. וקשה הא לעולם אין יכול להזימם כיון דהזמה הוי קנס וחד לא יכול לדון אלא ודאי משום דיכול להזימם בב"ד אחר. ולפי"ז ע"כ הטעם דאין עד נעשה דיין אינו משום דאאילה"ז רק טעמים האחרים שכתבו בתוס' מהא דועמדו שני האנשים בשם הרשב"ם או מקרא דביום הנחילו אם כן שפיר מקשה מקיום שטרות להא דקידוש החודש כיון דלא תלי' בהא דהזמה א"כ מאי נ"מ בין קיום שטרות לקידוש החודש והבן: עכ"פ יוצא לנו מדברינו דהרמב"ם ז"ל דפסק בה' סנהדרין פרק ב' ה"י כרב אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ולא כרבא בסנהדרין (דף ג') ועיי"ש בכסף משנה בזה. א"כ משמע דסובר דמועיל הזמה בב"ד אחר דהא כל עדות צריכין להזים בב"ד אחר של שלשה דהוי קנסא. ואם כן שפיר הקשה הר"י דאורליינש על טעם הי"מ דאין ענ"ד משום דהוי עדות שאאילה"ז דהא ליתא לשיטת הרמב"ם דהא יכול להזימם בב"ד אחר:

אבל ראיתי במרדכי סנהדרין פ"ג אות תרצ"ז בשם השר מקוצי ליישב טעם הי"מ דבאמת הוי עדות שאאילה"ז אף בב"ד אחר דהא עדים זוממין למפרע נפסלין ואין נעשים זוממין אף בב"ד אחר דהא באם הם עצמן דיינים מאחר שהוזמו איגלאי מלתא למפרע דפסולין היו בעת שדנו הדין וא"כ לא נגמר הדין ע"פ ואין עדים זוממין חייבין רק אחר שנגמר הדין עי"ש בלשונו הזהב. ולסברא זאת כיוון גם דודי זקיני הגאון בכסא דהרסנא בשו"ת בשמים ראש סי' י"ב ליישב דברי הי"מ בתוס' עיי"ש:

יא) אכן יש להביא כמה ראיות דהרמב"ם ז"ל לית ליה טעם זה דאאילה"ז דהא שיטת הרמב"ם בפ"ז מהל' עדות ה"א דאע"פ שלא כיוונו לא את החודש ולא המקום שהלוה בו וכו' עדותן קיימת הרי דסובר דבממון לא בעינן עדות שאילה"ז וכדעת הנימוקי יוסף סנהדרין (דף ל"ב) וכאשר ביאר בכוונתו בד"מ חו"מ סי' ל"ג וע"ש בש"ך סי' ל"ג סקט"ז. א"כ לא יפרש הרמב"ם הטעם דאאילה"ז ופשוט:

עוד יש להביא ראיה ממש"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות קדה"ח ה"ב ד"ת שאין מדקדקין בעדות החודש שאפילו קדשו את החודש עפ"י עדים ונמצאו העדים זוממין ה"ז מקודש עכ"ל. ועיי"ש בל"מ שכ' ע"ז ומ"ש רבינו דאעפ"י שנמצאו זוממין החודש מקודש אפשר דנפקא ליה ממ"ד בפ"ב דר"ה אתם אפילו מוטעין עיי"ש. וכפירש"י שם אפילו מוטעין היינו עפ"י עדי שקר וכן מפורש יוצא בירושלמי פ"ג דר"ה ה"א בשם ר"י בר פזי קדשוהו ואח"כ נמצאו זוממין ה"ז מקודש וא"כ לכאורה קשה על כל עדות החודש היאך מתכשרא הא הו"ל עדות שאאילה"ז דהא אין עדים זוממין נענשין עד שיגמור הדין. וגמ"ד בקדה"ח הוי מה שאומרים הב"ד מקודש מקודש כמבואר בר"ה (דף כ"ה ע"ב) ואחר שנגמר הדין הלא הוי כאשר עשה וקיי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ובעדות החודש כיון דגם כשהוזמו החודש מקודש א"כ הוי כאשר עשה ועיין מה שהאריכו בקושיא זו בס' בית הלל חו"מ סי' ל"ו ובס' ברכת משה בקונטרס אחרון אות ה' לידי"נ ש"ב הג"מ משה נחום שי' אבד"ק קאמינקא וראיתי שקדמם הגאון ר' ליבוש חריף זי"ע מפלאצק בס' פני אריה בחידושיו לר"ה (דף כ"ה ע"ב) שכ' וז"ל וא"כ י"ל בעדות החודש לכאורה לא משכחת עונש הזמה וכו' מ"מ לענין עדות החודש סבירא לן אתם אפילו מוטעין ופירש"י לעיל (דף כ"ה) ע"י עדות שקר וכו' והו"ל כאשר עשה וכו'. ועפי"ז אפשר ליישב מה שהקשה לי בילדותי הגאון מ' ברוך תאומים איך מחללין שבת על עדות החודש הא אם יוזם נמצא שחילל בחנם נמצא שהיה פסול בשעת הגדה ואינו ראוי לעדות וכו' ולפי"ז לק"מ דלא שייך הזמה כלל בעדות החודש וכו' עיי"ש. וכ"כ שם בפני אריה ד"ה שם בגמ' ואם היה מומחה וכו' מיהו למ"ש לעיל דבעדות החודש לא בעינן ראוי להזמה ניחא.

וא"כ לפ"ז יקשה ממש"כ בתוס' הטעם דאין עד נעשה דיין משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה וא"כ איך אמרינן בכתובות (דף כ"א ע"ב) א"ל הנח לעדות החודש מדאורייתא הרי דבעדות החודש אין עד נעשה דיין ושם לא בעינן עדות שאילה"ז לשיטת הרמב"ם ז"ל. א"ו דהרמב"ם ל"ל טעם זה רק העיקר מקרא דביום הנחילו כטעם הר"י ז"ל בתוס' ב"ק שם:

יג) אכן יותר י"ל ראיה דהרמב"ם ל"ל הטעם די"מ משום הזמה ולא הטעם דהרשב"ם משום דכתיב ועמדו שני האנשים. דהנה שיטת הרשב"ם בב"ב (דף קי"ג ע"ב) דאם נתכוונו להעיד אף דלא העידו הוי כעד המעיד ואין נעשה דיין ומביא ראיה ממכות (דף ו' ע"א) דקחשיב ר"י התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהם את המעשה והן פסולין לעדות וחשיב לה עדות שנמצא אחד מהם קרוב או פסול וכו' ואמרינן בגמ' דרבי נמי מודה דהוי להו עדות בראיה בעלמא אם באו לראות כדי להעיד וכ"כ בשם זקינו רש"י ז"ל. והנה בתוס' שם (דף קי"ד ע"א) ד"ה אבל חולקים על הרשב"ם וכ' דאין נראה פירושו דטעם דאין עד נעשה דיין הוי או משום דהוי עשאאילה"ז או משום דבעינן ועמדו שני האנשים אלו העדים וכו' ומהאי טעמא אין לפסול המתכוין להעיד אלא דוקא עד המעיד ועיי"ש בביאור יותר בהרא"ש: והנה דוקא משני טעמים אלו אין לפסול המתכוין להעיד אבל לטעם השלישי בתוס' בשם הר"י מקרא דביום הנחילו את בניו א"כ שפיר י"ל דגם עד המתכוין לראות כדי להעיד הוי כעד המעיד. דדוקא לטעם משום הזמה שפיר הוי באופן זה דנתכוונו להעיד ראוי להזמה דהא אחרים מעידים בפניהם ויכולין להזימם וכן לטעם דועמדו שני האנשים שפיר הוי באופן זה ועמדו שני האנשים אבל לטעם דקרא ביום הנחילו דאם ראו בלילה אין דנין משום דהוי כעדים ואין עד נעשה דיין. שפיר י"ל דגם בנתכוונו להעיד הוי כעד המעיד ופשוט הוא דכל קושית התוס' והרא"ש על שיטת הרשב"ם הוי רק משני טעמים אלו ודוק. והנה בפ"ה מה' עדות ה"ד כ' הרמב"ם בפי' הש"ס מכות כדעת הרשב"ם דאם נתכוונו להעיד פסולין בנמצא אחד קרוב או פסול ולא כפי' התוס' ב"ב (דף קי"ד) שכתבו דדוקא אם העידו ומפרשים כן לפי המסקנא דרבא במקיימי דבר הכ' מדבר ועיין בכסף משנה ה' סנהדרין פ"ג ה"ו שדייק דשיטת הרמב"ם גבי עד נעשה דיין הוא ג"כ כשיטת הרשב"ם דאם כיוונו להעיד הוי כעד המעיד וא"כ יקשה גם על הרמב"ם ז"ל. דלא שייכי הני תרי טעמי שנאמרו בעד המעיד למי שנתכוין להעיד כנ"ל. א"ו דהרמב"ם סובר כטעם השלישי שבתוס' בשם הר"י מקרא דביום הנחילו כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל דהוא מוכרח להביא דהא דהתחלת הדין ביום מהא דיליף ר"מ משום דמקשינן ריבים לנגעים. דהא לשיטתו לא יוכל ללמוד מקרא דביום הנחילו כדילפי רבנן דהא קרא דביום הנחילו צריך ללמוד מזה דאין עד נעשה דיין וכדמסיק הגמ' שם בסנהדרין ור"מ ביום הנחילו מאי עביד ליה וכו' ביום אתה מפיל נחלות וכדמסיק וא"ר חסדא אין עד נעשה דיין וכדברי התוס' שם בשם הר"י דזאת עיקר הטעם להא דאין עד נ"ד כנ"ל:

יג) כתב הרמב"ם בפ"ה מה' עדות ה"ח אין עד נעשה דיין אפילו בד"מ ועיי"ש בכ"מ שכ' בכוונת רבינו דהוא פוסק כר' טרפון דגם בד"נ עד הרואה נעשה דיין משום דר' טרפון רבו הי' ומה דאמרינן הלכה כר"ט מחבירו אבל לא מרבו ועיי"ש בלח"מ שהקשה על הכ"מ דאי אפשר לומר כן דמאן דאית ליה הכי פסק בההיא דהכותב (דף פ"ד ע"ב) כר' טרפון ורבינו פסק בפי"א מהלכות מלוה בההיא דהכותב כר"ע עיי"ש:

ולעד"נ לתרץ פסקו של הרמב"ם עפ"י מה דאיתא בב"ק (דף צ' ע"ב) כי תניא ההיא כגון שראו בלילה וכו' וכ' רש"י ז"ל ד"ה שראו בלילה וכו' ורבי יהודה נשיאה כר"ט ס"ל. והנה בתוס' שם ד"ה כגון הקשו על רש"י וכ' דבחנם פי' כן דאפילו כר"ע ניחא דלא גמר מדיני נפשות כדפירש' לעיל עכ"ל. וראיתי בפ"י שם שתי' שיטת רש"י ז"ל וז"ל דלפי' רש"י י"ל דהא דקאמרינן התם בפרק ראוהו ב"ד שאני ד"נ לאו דוקא אלא ה"ה למכה חבירו וכן משמע מלשון הגמרא בסמוך דמקשה דר"ט אר"ע במאי דקאמר וכי בפני ב"ד הכהו והתם לא איירי בד"נ ממש אלא במכה גרידא דבהדיא כתיב בקרא באבן או באגרוף ולא ימות כיון דמיקרי רשע שייך נמי כיון דאינהו חזי תו לא מצי לאפוכי בזכותי' וכ"כ בתוס' עצמם להדיא בפרק ראוהו ב"ד וכו' עיי"ש. ואנכי הארכתי בזה לישב קושית התוס' שם ובר"ה (דף כ"ו) ובכתובות (דף כ"א ע"ב) דל"ל מקרא דושפטו העדה והצילו העדה כיון דחזו דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא הא במכות (דף י"ב ע"א) נפקא ליה מקרא אחרינא דאמר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין הורגין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. אכן לפמש"כ בתוס' בעצמם בר"ה שם וז"ל ומיהו הוא הדין לענין מכה חבירו כדמוכח בפ' החובל היינו דלר"ע במכה חבירו הוי כמו בד"נ דאין עד הרואה נ"ד. והנה מכה חבירו לא נוכל ללמוד מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט רק מסברא דלא חזו ליה זכותא כדברי הפ"י שהזכרתי ושפיר צריכא קרא וסברא ופשוט. ועיין בשיטה מקובצת ב"ק ד"ה וסבר ר"א בשם הרא"ש. עכ"פ יוצא לנו מזה דרבי יהודה נשיאה דסובר במכה חבירו דעד נעשה דיין ע"כ רק כר"ט ס"ל דלר"ע במכה חבירו הוי כדיני נפשות וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כר"ט משום דגם ר"י נשיאה סובר כן ואנן קיי"ל דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו:

ועיין בפירוש המשניות בסוכה פרק שלישי במשנה ר' ישמעאל אומר שכ' רבינו הרמב"ם ז"ל דהלכה כר' ישמעאל וכר' טרפון עכ"ל. וכאשר פירשו בכוונתו משום דהיה קשה לו מה דפסק שם שמואל כר' טרפון עיי"ש בסוכה (דף ל"ד ע"ב) והא ר"ע חולק עליו וס"ל דסגי בהדס אחד וקיי"ל דהלכה כר"ע מחבירו והיינו שהוצרך לכתוב דהלכה כר' ישמעאל ור"ט והיינו כנ"ל דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו והכא הא ר' ישמעאל ג"כ סובר כר"ט דבעינן שלשה הדסים. ועיין בזה מש"כ דודי זקיני הגה"ק מו"ה צבי הירש הלוי איש הורוויץ זי"ע אבד"ק פ"פ דמיין בספרו לחמי תודה בחי' סוכה (דף ר"ו ע"ב) והארכתי בזה במק"א בעזהשי"ת כן נפרש דברי הרמב"ם כאן דשפיר פוסק כר"ט משום דגם ר"י נשיאה סובר כוותי'. שוב ראיתי דיש לכוין דברי אלה בדברי הכ"מ ז"ל שם שכ' ועוד דר"י נשיאה סובר כן עכ"ל ודו"ק:

יד) עוד נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה בגמ' מכות (דף י"ב ע"א) מוקי ר"ע הקרא דעד, עמדו לפני העדה למשפט דאין עד נעשה דיין בד"נ ור"א מוקי הקרא דאין ביד גואל הדם להרוג הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עיי"ש. ולפ"ז נ"ל ליישב קושית התוס' בר"ה (דף כ"ו ע"א) דכאן קאמר הגמ' בטעמא דר"ע משום דלא חזו לי' זכותא ובמכות נפקא לי' מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט עיי"ש:

אכן נ"ל בהקדם מה דאיתא בש"ס כתובות (דף כ"ב ע"א) דפריך הגמרא למה לי קרא סברא הוא. והנה בתוס' שבועות (דף כ"ב ע"ב) הקשו במה דאמרינן בש"ס בהרבה מקומות איבע"א קרא איבע"א סברא וכיון דאיכא סברא ל"ל קרא ותי' דאם אין סברא פשוטה כ"כ אז צריך גם קרא להשמיענו הסברא עיי"ש. ולפ"ז יש ליישב גם קושית התוס' ב"ב (דף מ"ח ע"א) דלמה לן קרא גבי קרבן דכופין אותו כיון דמסברא ידעינן דאגב אונסא גמר ומקני אכן להנ"ל ניחא דיש לומר דאין הסברא כ"כ פשוטה דאגב אונסא גמר ומקני וחזינן דבאמת רב פליג על ר"ה בהא דתלו וזבין והנה, בחידושי הרשב"א שבועות שם במאי דאיתא שם איבע"א קרא איבע"א סברא הקשה להיפך כיון דאיכא קרא למה לי הסברא ותי' דהו"א דמקרא אין ראי' דבנדרים הלך אחר לשון ב"א קמ"ל הסברא עיי"ש. ובאמת כדברי הרשב"א מבואר בהלכות גדולות סי' נ"ב ונראה שהיה לו גרסא כן בגמ' דכ' שם איבע"א סברא איבע"א קרא וכו' וכי מאחר דקרא איכא סברא למה לי מהו דתימא אע"ג דמדאורייתא שתייה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם קמ"ל עיי"ש. הרי דאם יש קרא וסברא אז הסברא מיותר ורק במקום דנוכל לומר דאין ראיה כ"כ מקרא אז בא הסברא לחזק הדבר וכן מבואר בתוס' יומא (דף ע"ד ע"א) ד"ה כיון שהקשו דכיון דילפינן מכל חלב חצי שיעור א"כ הסברא למה לי ותי' גם כן משום דמקרא אין כ"כ ראי' ברורה ועיין בשו"ת דברי יעקב סי' ל"ח מידי"נ ש"ב שי' בתשובתו אלי [בילדותי בהיותי בבחרותי בישיבת אדמו"ר הגאון המובהק קדוש ה' מכובד מו"ה זאב נחום בארינשטיין ז"ל אבד"ק בייאלא דליטא.] וא"כ יש ליישב קושית התוס' כיון דשם במכות יליף ר"א מקרא דעד עמדו לפני העדה הא דאין גואל הדם רשאי להרוג עד עמדו א"כ אין ראי' כ"כ מקרא. דאם יקשה ר"ע לר"ט מקרא אז יתרץ ר"ט הקרא כר' אליעזר לענין גואל הדם לכך צריך גם הסברא דלא חזו ליה זכותא והבן. ולפי"ז כיון דאין מקרא כ"כ ראי' לר"ע דהא ר"א דרש לענין אחר א"כ שפיר מתורץ שיטת הרמב"ם ז"ל דפסק כר"ט דהא בגוף הדין דעד נעשה דיין על כרחך גם ר' אליעזר סובר כר' טרפון כיון דהוא מוקי קרא לרוצח וגואל הדם א"כ לית ליה הא דאין עד הרואה נעשה דיין. ואף כי הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח ה"י פוסק שם כר"ע ור"י וכאשר תי' שם הכ"מ דר' אליעזר שמותי הוא. על כל זאת לענין עד נעשה דיין שפיר יש ר"א דסובר ג"כ כר' טרפון והלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ומה גם במש"כ הכסף משנה פ"ה מה' רוצח דאין הלכה כר"א במקום ר"ע משום דר"א שמותי הוא הרבה יש לדבר בזה במה שכתבתי במקום אחר בספרי אשר חנני השי"ת לחבר על פסקי ריקנטי הנקרא הרי בשמים סי' רכ"ט והוא בכתובים עמדי שם הארכתי במש"כ האור זרוע להר"י מווינא ח"ב סי' ל"ט וז"ל. משמע דאין הלכה כר"ע במקום ר"א רבו. אבל אין לומר דאין הלכה כר"א דשמותי הוא פירוש מתלמידי ב"ש דהרי ר"ע ג"כ מתלמידי ב"ש היה כמש"כ רש"י בפ' המפקיד עכ"ל. וכתבתי שם הא דפי' האו"ז דר"א שמותי היינו מתלמידי ב"ש כן פירשו גם בתוס' (נדה דף נ') מהירושלמי פ"ה דתרומות וכ"כ בתוס' (שבת דף קמ"ד ע"ב) ולכאורה קשה הא ר"א הי' תלמידו דריב"ז כמבואר באבות פ"ב. וריב"ז הי' מתלמידי הלל עיין סוכה (דף כ"ת ע"א). ובעומדי בזה ראיתי בשיטה מקובצת ב"מ (דף ל"ז ע"ב) שהקשה כן וגם בחידושי הריטב"א שבת (דף י"ב ע"א) עמד בזה ותי' דשמא חזר ושימש גם את שמאי עיי"ש: אך קשה בדברי האו"ז שכ' דאין הלכה כר"ע במקום רבו ר"א הרי מבואר בברכות (דף ל"ו) דהלכה כר"ע במקום ר"א. אך לפמש"כ האור זרוע ח"א סי' רכ"ה ובסי' תשס"ח דהלכה כר"ע דחלה הנילושה במי פירות פטורה מן החלה דהא אפילו כנגד רבו ר"א הלכה כמותו כדאמרינן בכיצד מברכין עיי"ש משמע מדבריו דדעתו דדוקא בדיני חלה ובשאר דיני ארץ הלכה כר"ע במקום ר"א אבל בעלמא לא. אבל מה מאד קשה שכ' דגם ר"ע מתלמידי ב"ש והוא ג"כ שמותי הלא באור זרוע ח"א סי' תרס"ט אות י"א כ' בעצמו וקיי"ל כר"ע דר"א שמותי הוא מדב"ש עכ"ל. והוא לכאורה סתירה לדברי קדשו בח"ב סי' ל"ט. ועיין בטו"ז או"ח סי' תרכ"ה בענין ר"א ור"ע וראיתי בס' הרוקח סי' רי"ט שגרס להיפך מר"ע לר"א וא"כ ניחא דפסק הטור סי' תרכ"ה כר"ע וכבר ראיתי בזה בס' מאיר עיני חכמים אות א'. עכ"פ אין זאת דבר ברור לפסוק כר"ע במקום ר"א משום דר"א שמותי דהא לשיטת האו"ז הלכה כר"א דרבו הי' וגם ר"ע שמותי הוא מתלמידי ב"ש ועיין תוס' מנחות (דף ע"ב ע"א) והבן. ועוד הארכתי בסוגיא זו בעזהש"י ואכ"מ להאסף פה: ידידו עוז:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה