שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כא
בשם ה' יום ד' בראשית א"ח דסוכות תרס"א פלונסק. לכבוד ידידי הרב הגדול וכו' מו"ה אליעזר נ"י ליעבשיטץ בלובלין בן הגאבד"ק הנ"ל: מכתבו הנעים מעיו"ט לנכון קבלתי והנני בתשובה מאהבה בדבר אשר הציע לפני לתרץ דברי רש"י ז"ל בנדרים (דף ט') דרש"י ס"ל דמ"ש בר"ה דגם בנדבה איכא ב"ת היינו שהתחיל בנדר וסיים בנדבה והיינו שאמר מקודם הרי עלי וכו' ואח"כ הפריש וכו' אבל לא בנדבה מעיקרא וכו' עכת"ד ועי' בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג חיו"ד סי' ע"ב. הנה הרואה בסוגיא שם יראה דזה ליתא והנני לרשום לכ"ת את אשר אמרתי בזה בחידושי ת"ל. איתא בר"ה (דף ה' ע"ב) מנה"מ דתנו רבנן כי תדור נדר אין לי אלא נדר נדבה מניין וכו' ובתוס' שם ד"ה ונאמר וכו' הוה מצי לאתויי מהאי עניינא גופיה דכתיב ביה כאשר נדרת נדבה עיי"ש ולקמן (דף ו' ע"א) ילפינן באמת מקרא זה דכאשר נדרת נדבה:
והנה בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ"ט נשאל מאחיו הגאון מו"ה משה אבד"ק מיר בדברי רש"י נדרים (דף ט' ע"ב) אהא דאר"מ טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר כי קאמר ר"מ בנדר וכו' ומקשה הגמ' מ"ש נודר דלא דילמא אתי לידי תקלה נדבה נמי אתי לידי תקלה ופי' רש"י נדר אתי לידי תקלה דבל תאחר ונדבה נמי אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה אבל בל תאחר לא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ועיי"ש כן בהרא"ש נדרים והוא תמוה מאוד דמשמע כאן מפירש"י דבנדבה ליכא בל תאחר וכאן בר"ה מפורש יוצא דגם בנדבה איכא ב"ת אי מג"ש דנאמר כאן נדר אי מקרא דלקמן (דף ו') כאשר נדרת נדבה חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב עי"ש. והנה הפמ"א תירץ שם בפי' נפלא דפח"ח אבל בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ג' דחה תירוץ הפמ"א ומפרש באופן אחר ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קפ"ח דחה דברי השבות יעקב וחזר ומקיים דברי עצמו שבחלק א' וכבר נאמרו תירוצים שונים על דברי רש"י התמוהים מאוד בס' אור חדש עה"ת פ' ויצא ובס' ישן לקח טוב (דף ס' דפוס פפד"א) להגאון ר' אליעזר ליפמאן מזאמושץ ובס' ייטב פנים לש"ת אות ל"ו ובס' צאן קדשים זבחים (דף ב') ובס' זכרון שארית יוסף להגאון ר' יוסף מפוזנא ז"ל בחידושיו לנדרים (דף ט') ובס' בית ישראל להמגיד מקאזניץ בחי' נדרים (דף ט') ובס' עמק הלכה וטעם מן מבעל זרע ברוך פ' ויצא ובס' מאה שערים שער ט"ז ובשו"ת חיי אריה סי' כ"ז למחו' וש"ב הגאונים שיחי' ובהשמטות להגהות יפה עינים למס' נדרים שנדפסו בש"ס ד' ווילנא בסוף מס' חולין כל אחד עפ"י דרכו בקודש. וגם אני אענה חלקי בעזהשי"ת החונן. בהקדם מה שמקשים עוד על שיטת רש"י ז"ל מש"ס מגילה (דף ח') אין בין נדרים לנדבות וכו' אבל לענין ב"ת זה וזה שוים הרי מבואר דיש ב"ת גם בנדבה וגם יש לדקדק בדברי רש"י שם במגילה שכתב וז"ל הא לענין ב"ת. ואע"ג דנדבה בקרא דב"ת לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה עכ"ל דלכאורה למה לא מביא רש"י מהא דילפינן בר"ה (דף ו' ע"א) מקרא דכאשר נדרת נדבה ומביא רק הג"ש. ולתרץ הכל נלענ"ד דהנה איתא בר"ה שם (דף ו' ע"א) חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמועינן אמר ולא אפריש משום דלא קיימיה לדיבורא אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה צריכא ואי אשמועינן אפריש ולא אקריב דקא משהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דיבורא לאו כלום הוא צריכא וכו' עיי"ש. והנה לכאורה קשה כיון דהו"א דאפריש ולא אקריב לא יהיה עובר בב"ת משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה א"כ למה באמת במסקנא לא אמרינן הכי שלא יעבור בב"ת באפריש ולא אקריב משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה הא סברא זאת הוא באמת סברא אמיתיות בש"ס חולין (דף קל"ט ע"א) בענין שילוח הקן במוקדשין במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה דלא פקעה קדושתייהו משום דכל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה וכן סובר שם שמואל ור"י ור"ל עיי"ש וכן הוא באמת שיטת רש"י בנדרים דליכא ב"ת בנדבה משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ולמה כאן בר"ה דוחה הגמרא סברא זאת ועיין ברש"י בבא קמא (דף ס"ו ע"ב) ד"ה דגזל קרבן דחבריה וכו' בי גזא דרחמנא וכו' עיי"ש. ואפשר לומר עפ"י סברא דדוקא בהא דחולין בתרנגולת שמרדה כיון דאין העוף בידו ואינו מועיל שאלה שפיר אמרינן כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה אבל כאן בנדבה דבידו לשאול עליה ולהוציאו מיד הקדש כל עוד שלא בא ליד גזבר דמועיל שאלה כיון דהוא אפריש ולא אקריב לכן אם כי היה ההו"א דנימא כל היכא דאיתיה וכו' עכ"ז לא אמרינן הכי דאיך נימא בי גזא דרחמנא איתיה כיון דאם ישאל עליה יוציאו לחולין ומצאתי כעין סברא זאת בס' ייט"פ שם ומביא ראיה מהצל"ח בש"ס ביצה (דף י"ב) דלא נגמר הקדישו עד שמסרו לכהן דתו ליתא בשאלה עיי"ש ועיין ירושלמי ריש פ"ב דשקלים בענין בי גזא דרחמנא וכו' ועיין הסברא בענין תרנגולת שמרדה בשו"ת חיי אריה סי' מ"ו ובס' עט סופר כלל כ"ב פרק ד' והבן:
אכן באמת איתא בתוס' ב"ק (דף ס"ז ע"א) ד"ה מעיקרא דשאלה לא שכיח ולכן בחולין ועשאן הקדש לא הוי שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיח שישאל וכ"כ הר"ן נדרים (דף פ"ה ע"א) ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בעל כרחו ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשול וכו' עיי"ש וכ"כ בתוס' מכות (דף ט"ו ע"ב) ד"ה במאי דנזיר שהיה שותה יין דלוקה ולא הוי התראת ספק דשמא ישאל על נזירתו דבודאי לא ישאל ועיין בתוס' גיטין (דף ל"ג) ובתוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל בריש הדף. ובימי בחרותי הקשיתי לשיטת התוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה רבה דהקשו אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עכ"ל. א"כ לכאורה קשה איך אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה הא גם שאלה לא שכיח והואיל דלא שכיח לא אמרינן ואף אם נאמר דכונת התוס' בדיוק הואיל דלא שכיח כלל והיינו דדוקא חולה שיש בו סכנה לא שכיח כלל אבל שאלה אף דלא שכיח מ"מ אינו בגדר לא שכיח כלל. אכן באמת כיון דחזינן דשאלה הוי לא שכיח כל כך ליחשוב כשינוי שאינו חוזר וכהתראת ודאי א"כ אין לך לא שכיח יותר מזה. וכבר תירצתי קושיא זו בתשובתי לידי"נ הגאבד"ק מאדזיץ נ"י ונדפס בס' אור תורה חלק ה' סי' ל"ח אות ה' בשמי:
והנה בתוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל הקשו מהא דאיתא שם (דף ל"ח ע"א) דמצות מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה חשבינן ליה כשלו עיי"ש. לכן נראה דיש לומר דר"מ גבי מצות מע"ש סובר באמת דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה משום דשאלה לא שכיח כלל והואיל דלא שכיח לא אמרינן:
ולפי"ז י"ל דלר"מ כיון דשאלה היא לא שכיח שפיר באפריש ולא אקריב ליתא בל תאחר דהא שוב אמרינן הסברא דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה דאי מקרא דג"ש י"ל דקאי רק באמר ולא אפריש דג"כ הוי נדבה כדמוקי שם הגמרא דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה אבל באפריש ולא אקריב דיש סברא דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא וכו' שפיר ליכא ב"ת ואי מקרא דכאשר נדרת נדבה י"ל דלר"מ נוקי הקרא להא דאיתא בזבחים (דף ב' ע"א) לענין זבחים שנזבחו שלא לשמן דילפינן שם הא דרבא דעולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה אב"א סברא וכו' אב"א קרא וכו' ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה וכו' עיי"ש ובתוס' שם הקשו וז"ל ואע"ג דבר"ה דריש ליה לענין בל תאחר דלא שייך לאחר שחיטה הכא דריש מפשטיה דקרא דמשמע דקרי ליה לנדר נדבה עכ"ל ועיי"ש בזבחים (דף ו' ע"ב) וא"כ אליביה דר"מ דסובר לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה משום דלא שכיח כלל ולכך אין יוצאין במצות מע"ש א"כ הסברא דבאפריש ולא אקריב באמת ליכא ב"ת משום דכל היכא דאיתיה וכו' כמו בהא דחולין א"כ הקרא דכאשר נדרת וכו' נדבה קאי להא דרבא בזבחים ולא קשה שם קושית התוס'. והג"ש דילפינן בל תאחר קאי רק לאמר ולא אפריש: וא"כ ניחא שפיר בגמרא דנדרים (דף ט' ע"ב) דקאי לר' מאיר דסובר טוב מזה ומזה ומקשינן מ"ש נדר משום דאתי' בי' לידי תקלה נדבה נמי אתי' לידי תקלה שפיר פירש"י דהתקלה בנדבה הוא משום גיזה ועבודה ובל תאחר ליכא משום דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתיה לשיטת ר"מ וכסברת הש"ס חולין (דף קל"ט) הנזכר לעיל וכן מדוקדק ברש"י מגילה (דף ח') בסתם משנה ר' מאיר אין בין נדרים לנדבות וכו' אבל לענין ב"ת זה וזה שוין מביא רש"י שפיר דילפינן מגז"ש. ובקרא נדבה לא כתיב דאף דאיכא גם קרא מפורש בראש השנה לענין נדבה. אכן לר' מאיר הקרא קאי להא דזבחים. וב"ת ילפינן רק מהג"ש. ונוכל לומר דרק באמר ולא אפריש איכא ב"ת דליכא הסברא דכל היכא דאיתיה וכו' אבל לדידן דאית לן הואיל אי בעי מיתשיל עלה שפיר נוכל לחלק בין ההיא דחולין דאמרינן הסברא דכל היכא דאיתי' משום דלא מועיל שאלה אבל באפריש ולא אקריב כיון דמועיל שאלה לא הוי בי גזא דרחמנא ואיכא ב"ת. ולכך פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מעה"ק דאיכא ב"ת בנדבה באפריש ולא אקריב והבן. ועיין מה שתי' בדברי רש"י אלו בס' מכלל יופי להר"ר יצחק מ"מ באפטא פ' מטות: איברא די"ל פשוט בכוונת מאור עינינו ראש משפחתי זקן זקיני הגאונים ז"ל רש"י ז"ל דהא שם קאמר הגמ' דיש לחוש לתקלה.
וא"כ י"ל דדוקא בנדר יש תקלה לענין ב"ת דהא לא יזרז א"ע להביא כיון דכל זמן שלא ישלם נדרו יש לו ריוח גיזה ועבודה ובין כה וכה יעברו זמנים טובא ויבוא לידי ב"ת. אבל גבי נדבה דכבר אמר הרי זו וא"כ כל היכי דאיתיה בי גזא דרחמנא איתי' ואסור לו בגיזה ועבודה למה יאחר מלשלם ומה ירויח בזה באם יחזיק נדבתו בביתו כיון דגם ברשותו כבר הדבר הקדש בודאי ימהר להביא קודם שיבוא לידי ב"ת. דהא בכשרים קא מיירי שם בנדרים דכנדבת כשרים קאמר. רק התקלה היא דיוכל להיות בין כה וכה שישכח ויבוא לידי גיזה ועבודה:
ולרש"י ז"ל לא נראה פירוש הר"ן ז"ל שם בנדבה דילמא פשע ומאחר להביא ג' רגלים. דלמה יפשע. ומה הנאה יגיע לו מזה שיעכב נדבתו כיון דגם בעודנו ברשותו הוי כבר הקדש. וזאת כוונת רש"י ז"ל אבל משום ב"ת בנדבה לא היינו שאין חשש התקלה שיבוא לידי ב"ת דהא כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה א"כ למה יעכב נדבתו ויעבור בב"ת בטח יזרז א"ע ויביא מקודם שיבוא לידי ב"ת. אבל באם באמת עברו ג' רגלים גם בנדבה רש"י ז"ל מודה דעובר בב"ת. רק דכוונת רש"י דאין חוששין שיבוא לידי כך. ולא היה ר"מ אוסר לנדב משום זה כסברת התוס' ריש חולין דגם לר"מ נודרין בעת צרה וגם יעקב אבינו נדר בצרתו משום דבודאי לא יבוא לתקלה לאחר נדרו שנדר בצרתו כן הסברא שלא יבוא לתקלת ב"ת בנדבה כנ"ל והבן: עוד אתן לפניו מה שחידשתי ת"ל בסוגיא זו בר"ה (דף ו' פ"א) בתוס' ד"ה יקריב וכו' וא"ת וכו' חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן וכו' ואי דעבר בב"ת אפילו חטאות ואשמות נמי וכו' עיי"ש. ראיתי בס' אור חדש פ' ויצא שמביא בזה קושיא נפלאה מזקיני הגאון הקדוש רשכבה"ג החכם צבי זצ"ל וז"ל דתוס' בכריתות (דף י"ב פ"א) במתניתין דאמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב חטאת וחכמים פוטרין והקשו בתוס' אמאי מחייב ר"מ הא איהו אמר לא אכלתי וממילא אין רצונו להביא חטאת ובחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין כדאיתא במשנה דעירובין א"כ מי יזקק אותו להביא חטאת עיי"ש: והקשה זקיני הח"צ דהתוס' סותרין למש"כ בתוס' ר"ה דאי אחר שעבר בב"ת גם בחטאות ואשמות ממשכנין א"כ מאי מקשים על ר"מ דילמא מחייב ר"מ אחר שיעבור בב"ת ואז יהי' ממשכנין עיי"ש באו"ח שתירץ בדרך חידוד דאין כוונת התוס' דאחר שעבר בב"ת גם בחוא"ש ממשכנין רק אז גם בעולות ושלמים אין צריך למשכן כיון דאז גם עו"ש בא לכפרה על לאו דב"ת ואיכא בעו"ש הטעם דחוא"ש שלא למשכן עיי"ש דפח"ח:
וזכורני שהובא קושי' זאת בשם זקיני הגה"ק הח"צ בס' ברוך מבנים אשר פ' ויצא ואינו תחת ידי עתה לראות תוכן תירוצו. ולעד"נ ליישב דהנה בטעם דחוא"ש אין ממשכנין איכא ב' פירושים בראשונים טעם התוס' יבמות (דף פ"ז ע"ב) ותוס' ר"ה (דף ו' ע"א) הוא משום דאתי' לכפרה בודאי לא ישהו ויקיימו אף באם אין ממשכנין אותן וכ"מ בש"ס ב"ק (דף מ' ע"א) כיון דכפרה היא כחטאת ואשם דמי מחמר חמור עליה ולא בעי משכוני ועיין בש"ס ב"ב (דף מ"ח) משום דניחא לי' בכפרה וכ"כ הרמב"ם פי"ב מה' מעה"ק המ"ז וז"ל אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם הואיל והם מעכבי הכפרה אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנות עיי"ש:
אכן בחידושי הרמב"ן יבמות (דף פ"ז ע"ב) כתב וז"ל וחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן מה יש לב"ד עליו אם ירצה להתכפר יביא קרבן ויתכפר ואי לאו לא יתכפר עיי"ש וכ"כ שם הרשב"א וטעמא דמילתא משום דחייבי חטאות ואשמות וכו' וכיון דמלתא דנפשי' הוא ולכפרה דידי' קא אתי אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר עיי"ש וא"כ י"ל דדוקא להטעם דחטאות ואשמות אין ממשכנין משום דבודאי יחוש להביא כפרתו אז שפיר חידשו בתוס' דאם עבר בב"ת א"כ חזינן שאינו חושש לכפרתו והוא מוסיף חטא על פשע ומשהי להביא כפרתו לכן שפיר ממשכנין אותו אבל לטעם הסוברים דלא איכפת לן אם אינו מביא כפרתו כיון דמילתא דנפשי' הוא א"כ הסברא ברור כשמש דגם אם עבר בב"ת אין ממשכנין דמה נ"מ לן בזה ופשוט:
שוב האיר ה' עיני ומצאתי סברתי בחילוק הטעמים בס' דברי ר' משולם חלק שני (דף צ"ג ע"א) מדודי הגאון הקדוש רשכבה"ג אבד"ק אוסטרה זצ"ל בן זקיני רבינו החכם צבי זי"ע וששתי כעל הון וברוך השי"ת אשר הגדיל חסדו עמדי לכוין דברי דודי מופת דורו זי"ע. וא"כ ניחא שפיר דכאן בר"ה קאי התוס' בסברא זאת דהטעם דאין ממשכנין בחטאות ואשמות משום דניחא לי' בכפרה ובודאי יביא חטאתו כאשר מפורש יוצא מקושי' השני' בתוס' שם בהא דעולה בא לכפר על עשה עיי"ש א"כ פשוט להו שפיר דאם כבר עבר בב"ת גם בחטאות ואשמות ממשכנין. אבל שם בכריתות דהתוס' נקטו סברת הרמב"ן והרשב"א ביבמות דלא איכפת לן אם לא ניחא לי' בכפרה. כאשר נראה ומבואר בתירוץ התוס' שם שכ' וי"ל דהתם מיירי כשאומר דלא ניחא לי' בכפרה אבל האי ניחא לי' בכפרה אלא שהוא סובר להיות פטור וממשכנין אותו עיי"ש א"כ שם דנקטו התוס' בטעם זה משום דלא ניחא לי' בכפרה לכן הקשו שפיר לר"מ דהא לטעם זה גם אם עבר בב"ת אין ממשכנין: ובזה ניחא ג"כ הא דבכריתות כתבו התוס' בלשון קושי' על הא דר"מ מחייב וביבמות (דף פ"ז) כ' בפשיטות דכאן ממשכנין משום דביבמות מפורש יוצא סברתם דהטעם דאין ממשכנין משום דבודאי יביא כפרתו לכן שוב לא קשה לר"מ דנוכל לתרץ כסברת התוס' בר"ה. לכך כתבו פשוט דכאן ממשכנין דאין לסמוך שיביא בעצמו בלי משכון דהא הוא סובר דפטור הוא ושלא אכל חלב והבן:
עוד אמרתי להביא לפניו אומר מן החדש מה שחדשתי ת"ל בסוגיא זו בש"ס ביצה (דף י"ט ע"ב) ברש"י ד"ה כי פליגי למיקם בבל תאחר וכו' הילכך עצה טובה וכו' שהרי בעלותו וכו' ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט וכו' עכ"ל והקשה השמחת יו"ט ויש לתמוה דהא משנה שלימה הוא בחגיגה (דף ז' ע"ב) דישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות א"כ קשה אמאי יצטרך לעלות בשבילה הא יכול לשוחטן ביו"ט בשביל שלמי שמחה לפי פי' התוס' שם דהא דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט היינו בנפיק משום שלמי שמחה וא"כ שפיר יכול לעשות ולהקריב התודה בשביל שלמי שמחה וא"כ יכול להביאה שפיר בעצרת מיהו לפירש"י שם שסובר דבהביאם לשום נדרים אין יוצא משום שמחה רק כשהקריבם לשם שמחה שפיר ניחא דאם ישחטם לשם שמחה לא יצא ידי נדרו ויהיה בבל תאחר עיי"ש ומש"כ בזה בפ"י ובצל"ח. ולעד"נ לתרץ בעזהשי"ת ואקדים לתרץ דברי הרמב"ם בפי"ד מה' מעשה הקרבנות הי"ד שפסק דאחד איש ואחד אשה עוברים בב"ת ומקשינן עליו הא זאת הוא בעי' דאיפשטא רק לרב זירא דאשה עוברת בב"ת ואביי פליג וסובר דאשה בעלה משמחה וא"כ אינה בב"ת דהא אינה לא בראי' ולא בשמחה כמבואר בראש השנה (דף ו' ע"ב) עיי"ש בכ"מ ובלח"מ ועיין בזה בשו"ת שאגת אריה סי' ס"ו ובס' מאה שערים שער ט"ז ובשו"ת הרי בשמים סי' למ"ד לידי"נ ש"ב הג' שיחי':
אכן לתרץ הכל נקדים קושית זקיני הגאון מאורן של ישראל בשו"ת חכם צבי סי' י"ב שהקשה ברש"י זאת דעצה טובה קמ"ל דיביא בסוכות משום דיעבור בב"ת. והלא בלא"ה אין יכול לשהות הקרבן דברגל אחד עובר בעשה כמבואר בר"ה שם. והנה בצל"ח כתב לתרץ עפ"י מה שחידש הפ"י בפ"ק דר"ה דאם הוא אנוס אינו עובר בעשה ובב"ח עובר אף באנוס עיי"ש אכן בצל"ח כאן בביצה (דף י"ט ע"ב) ד"ה ראב"ש לטעמי' הקשה על דבריו גם בס' שמחת יו"ט ביצה (דף כ' ע"ב) ד"ה בפי' רש"י בד"ה שמא ישהה עד המועד כתב דמכאן ראי' דלא כשיטת הסוברים דבאנוס ליכא איסור עשה עיי"ש. והנה בפ"י ביצה (דף י"ט) מביא קושית זקיני הח"צ וכ' לתרץ דבאמר ולא אפריש לא עבר בעשה וכן מצאתי שתי' בס' בית מאיר בחידושיו על הש"ס בביצה (דף י"ט) באריכות אכן בשמחת יו"ט ביצה (דף י"ט) ד"ה עוד י"ל עפ"י מה דאיתא וכו' סותר גם תירוץ זה עיי"ש. אכן תירץ שם דהכא מיירי באשה דליכא עשה דובאתם שמה והבאתם שמה דהוי מצות עשה שהז"ג ונשים פטורות ומ"מ בבל תאחר איכא ועצה טובה קמ"ל. וכה"ג מוקי בגיטין (דף כ"ח) בקרבן נשים וכו' עיי"ש:
וא"כ מבואר לפי זה דשפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאשה עוברת בב"ת דהא אביי דמתרץ כאן בביצה בהקרבה כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי למיקם עלי' בב"ת משמע דסובר דאשה איתא בבל תאחר. דאל"כ יקשה קושית זקיני הגאון חכם צבי כנ"ל. וא"כ כד יהי' פירוש הגמרא בר"ה (דף ו') בעי ר' זירא אשה מה היא בב"ת מי אמרינן הואיל וליתא בראי' או דילמא הא איתא בשמחה ואמר אביי תיפוק לי' דהא איתא בשמחה ומקשה הגמ' והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדברי ר' זירא קאמר עכ"ל הגמ'. וא"כ י"ל דדוקא ר' זירא דמוקי פלוגתתם בביצה (דף י"ט. דבהקרבה פליגי כמבואר שם מתקיף לה ר' זירא השתא סלותי מסלתין נדרים ונדבות מיבעיא א"כ אליבא דר"ז לא נודע עוד אם אשה עוברת בבל תאחר אבל אביי דמוקי שם פלוגתתן לענין בל תאחר א"כ מבואר דסובר דגם אשה עוברי בב"ת:
ולפי"ז כן יהי' פי' הגמ' שם בר"ה ואמר אביי תיפוק לי' דהא איתא בשמחה ומקשה הגמ' והאמר אביי אשה בעלה משמחה בדברי ר' זירא קאמר. היינו דאביי לשיטתי' אינו תולה הא דבל תאחר באשה בהא דאם איתא בשמחה. וגם בלא זה סובר אביי דאשה עוברת בב"ת דהא מקשינן אשה לאיש לכל עונשין שבתורה רק לשיטתו דר"ז בביצה שמקשה השתא סלותי מסלתינן וכו' א"כ אין ראי' משם אם אשה עוברת בב"ת לזאת מוקי אביי אליבא דר"ז משום דאיתא בשמחה ודו"ק:
וא"כ לפי"ז מיושב שפיר דברי רש"י דעצה טובה לענין ב"ת ולא קשה כנ"ל ממשנה דחגיגה (דף ז' ע"ב) דהא אביי לשיטתו סובר דאשה בעלה משמחה ואשה אינה בשמחה וכאן משום קושית זקיני החכם צבי ע"כ מיירי בנשים וא"כ שפיר יהי' בל תאחר דהא אין עצה להביא ביו"ט בתורת שלמי שמחה דהא אשה אינה בשמחה ודו"ק:
אכן באמת יש לסתור תירוצי על הרמב"ם ז"ל דהנה בשמחת יו"ט בביצה שם תי' עוד תי' על קושית זקיני החכם צבי דמיירי שאין לו קרקע ואיתא בפסחים (דף ח' ע"ב) דר' אמי סובר דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וכיון דאין חיוב עליו לעלות גם בעשה דובאתם שמה ליתא ומ"מ בבל תאחר שהוא לאו עבר בשלש רגלים וכו' עיי"ש וא"כ אין ראי' דמיירי בנשים ואכתי אין ראי' דאשה עוברת בב"ת, אכן זה אינו דהא בלא זה מקשינן על הרמב"ם ז"ל למה לא הביא דינו דרב אמי דמי שאין לו קרקע אינו בעליית הרגל. ועיין בצל"ח פסחים ובשו"ת נוב"י מה"ת חאו"ח סי' צ"ד שעמד בזה ומביא שיש חולקים על רב אמי ועיין בהגהות מפה"י על ירושלמי חגיגה פ"א ה"א שכ' דמשמע דהירושלמי שם חולק על רב אמי והרמב"ם פוסק כהירושלמי. ובנוב"י שם מביא ראי' דרב חולק על רב אמי בזה וגם אני הבאתי ראי' דרב חולק על רב אמי מהא דהקשו האחרונים בברכות (דף כ' ע"א) על קושי' הגמ' ולגמר מיניה הא י"ל שאני פסח דנדחה מפני כבוד הבריות משום דאי בעי מפקיר נכסיה ופטור מק"פ כמו שכתב שם בתוס' ד"ה שוא"ת דאין ללמוד מנזיר וכ"ג דנזיר איתא בשאלה אכן אם נימא כהנוב"י דרב חולק ניחא דהא שם קאי לרב דאמר המוציא כלאים וכו' ורב סובר דחייב בפסח גם בלית ליה קרקע:
גם אמרתי ראי' דיש חולקים על רב אמי מהא דהקשה הגאון ר' דוד דייטש בש"ס שבת (דף קל"א) הואיל ובידו להפקירן א"כ איך פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר נכסי' ובל"ל קרקע פטור מפסח עיין תוס' פסחים (דף ג' ע"ב) הובא קושי' זו בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' שט"ז ובשו"ת מהרי"א חאו"ח סי' רי"א ובחיו"ד סי' שמ"א א"כ י"ל דמכאן ראי' דלא כרב אמי וגם באין לו קרקע חייב בק"פ ולכך השמיט הרמב"ם ז"ל דינו דרב אמי. ולפי"ז הכל עולה יפה דהרמב"ם לשיטתו דסובר דגם באין לו קרקע עולה לרגל א"כ אין לו תירוץ אחר על קושי' זקיני החכם צבי ז"ל רק לתרץ דמיירי בנשים ושפיר מוכרח לומר דאביי סובר דאיכא בל תאחר באשה והבן:
ידידו: