שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כ
לכבוד גיסי ב"ד ידי"נ המופלג המהולל הנגיד ונדיב איש חמודות. במעלות ומדות. זית רענן ירא אלהים. השלם הנבון מו"ה משה יעקב נ"י שווערדשארף בק"ק קאלאמעא בגאליציע [ועתה בעהמ"ח ס' דעת לנבונים על פרקי אבות]:
מכתבך הנעים האיר מול פני וכו' ואשר בקשת אותי לכתוב לך חידושי תורה מדרושי בש"ת העבר. מרוב טרדותי אוכל למלאות רצונך רק במקצת. ואתן לפניך רק את אשר דרשתי בפתיחה לדרוש לשבת תשובה שנה זו תרמ"ו במקהלות עם ה' בביהכנ"ס הגדולה דפה ק"ק קראסניבראד יצ"ו וזה החלי: איתא בר"ה (דף כ"ח ע"א) אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע וכו' הדר אמר רבא אחד זה וא' זה יצא מצות לאו להנות ניתנו וכו' וכתב בעה"מ וקי"ל כרבא דאמר מצות לאו להנות ניתנו והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר של מצוה ודוקא בשופר של ר"ה שמצותו מן התורה אבל בחצוצרות בתעניות לא וכו' עכ"ל ומביאו הר"ן ז"ל. וכתב על דבריו וז"ל ולפי דבריו אף בתקיעות דר"ה צריך לדקדק לפי שיש בהן מדרבנן אלא שאין מחוורין דבריו דמכל מקום מצוה איכא וכו' עיי"ש וזקיני בשו"ת שער אפרים סי' ל"ח הוכיח כדעת הר"ן דגם במצוה דרבנן מצות לאו להנות ניתנו מש"ס עירובין (דף ל"א ע"א) בהניח העירוב בביה"ק ולא הוי כנהנה מביה"ק משום דמצות לאו להנות ניתנו והא עירוב אינו אלא דרבנן. ובשעה"מ פ"ח מה' לולב ה"א הקשה על הבעה"מ דסותר א"ע למש"כ בפ' לולב הגזול גבי לולב של, ע"ז דמיירי ביו"ט שני והוי רק מצוה דרבנן וכבר פלפלו בשיטת הבעה"מ במפורשים עיין במח"א ה' נדרים סי' כ"ד ובס' יד מלאכי מ"מ אות תל"ג בשם ס' מקראי קודש ה' לולב פ"ח ולחו"ז הגאון בס' מעון הברכות ברכות (דף נ"ג ע"א) ופרמ"ג יו"ד סי' פ"ג סק"ב ובשו"ת בשמים סי' רפ"ה ובס' בית מנוחה פ"א משופר ה"ג ובשו"ת שו"מ מה"ד ח"ב סי' ס"ה ובשו"ת דברי שאול סי' מ"ה ובשו"ת מחנה חיים ח"א סי' למ"ד ובס' ידות נדרים סי' רכ"א בי"ש אות כ"ז ובשו"ת תפארת יוסף סי' ל"ג חאו"ח:
ונלע"ד לתרץ בעזהש"י בהקדם מש"כ רש"י בר"ה שם בפי' מצות לאו להנות ניתנו וז"ל ללה"נ לישראל להיות קיום להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו עכ"ל. ובסוכה (דל"א ע"ב) והאמר רבא לולב של ע"ז וכו' פירש"י ואם נטל כשר ואע"ג דאיסורי הנאה הוא דמצות לאו להנות ניתנו כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו עכ"ל. ובחולין (דפ"ט) מכסין בעפר עיה"נ ואמאי איסורי הנאה הוא אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה ורבא אמר מצות לאו להנות ניתנו ופירש"י שכסוי הדם מצוה ולא הנאה שהמצות שנתנו לישראל לא לה"נ להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך הוא עליהם עכ"ל. וביבמות (דף ק"ג ע"ב) ואחד סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה פירש"י ואי משום איה"נ חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו להנות ניתנו עכ"ל. והנה דברי רש"י ז"ל צריכים ביאור ששינה לשונו בכ"מ לפרש הא דמצות לאו להנות ניתנו באופן אחר וכבר עמד בזה ידידי הגאון ז"ל בעל חתנ"ס בדיני מצות לאו להנות ניתנו כלל ב' במש"כ רש"י בר"ה להיות קיומם להם הנאה ובסוכה כ' רש"י אין קיום המצוה הנאת הגוף ובחולין כ' שלא ניתנה המצוה ליהנות בהם משמע דמקרי הנאה אלא כיון שלא ניתנה המצוה ליהנות מותר ועיי"ש מה שביאר. וידי"נ הגאון שי' בס' המקנה כלל כ"ב פ"ז דקדק ג"כ במה שמוסיף רש"י בסוכה הנאת הגוף ובמה שלא כ' רש"י בחולין לעול על צואריהם ומה כוונת רש"י ביבמות שמדייק חליצה לאו הנאה הא כל המצות ללה"נ עיי"ש גם לכאורה נראה ברש"י חולין כפל לשון לא לה"נ להם לא לשם הנאה ניתנו להם עיי"ש:
ונראה לומר בזה דהנה הר"ן בסוכה (דף ל"א ע"ב) כ' וז"ל משום דמצות לאו להנות ניתנו ואע"פ שמקבל עליהן שכר אין זה אלא גרמא כענין שאמרו המודר הנאה ממעיין טובל בו בימות הגשמים כיון שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים ל"ל בה וכדאמרינן נמי בסנדל של עכו"ם דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה משום דמצות לאו להנות ניתנו ואע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה אפ"ה כיון דלא מתהניא מגופו של איסור גרמא בעלמא הוא ול"ל בה עכ"ל:
ולהסביר הענין נ"ל עפ"י מש"כ הריטב"א במכות (דף ב' ע"א) בהא דמעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה אין העדים נעשים ב"ג והקשה הא מפסדי לי' תרומה ושאר מתנות כהונה וא"כ יחייבו כאשר זמם ותי' דגרמא בעלמא היא ורחמנא אמרה כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום עיי"ש. היינו כי עדים זוממים מחוייבים כאשר רצו לעשות וכאן רצו העדים רק לעשותו ב"ג ואם כי עי"ז ממילא יפסיד מתנות כהונה זאת הוי רק גרמא כי זאת לא רצו להפסידו והוא רק ממילא בא ע"י עדותם ולא זממו לזה וכסברא זאת לענין הפסד דחשיב רק גרם כן הכי לענין שכר הוי רק גרם ופשוט: הן אמת דאכתי צריך להבין הא באמת צדיקים מתענגים ממעשה מצוה תענוג גדול כמבואר בספה"ק ובכתר ש"ט לפרש הא דשכר מצוה מצוה היינו שאין לך. שכר גדול מזה שיש תענוג ממצוה עצמה בעשותה בשמחה ואף אם לא היה שכר יותר מזה די עיי"ש. ונודע ונראה לאנשי מעשה צדיקים וחסידים בעשותם מצות השי"ת המה מתלבשים עוז וחדוה גיל ושמחה ברנן וצהלה ומתדבקים בעולם העליון וכמעט שבאים להתפשטות הגשמיות ומתענגים ונהנין מזיו שכינתו ית"ש מעין עוה"ב בנועם עריבות ידידות תשוקת קבלת עול שמים לעובדו בכל נפשם ולבבם ומאודם. ומצאתי שעמד בזה בחי' ח"ס בסוכה שם שכ' ויש להקשות נהי שניתנו מהקב"ה לעבודת עבד אבל העבד הישראלי יפה לו שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב וי"ל דה"נ מתהני אותו הנאה עצמה אם יניח מליטול הלולב של ע"ז לקיים לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכשם שנהנה מן הדרישה כך נהנה מן הפרישה והר"ן הקשה הא מקבל שכר מצוה ולהנ"ל ניחא דשכר יהי' לו גם אם יפרוש ולא יעשה המצוה משום האיסור דע"ז כהא דחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כעושה מצוה עיי"ש. ובשם אדמו"ר הגה"ק שי' שמעתי שאמר בהא דמצות לאו להנות ניתנו אף דיש שמחת מצוה אבל באמת הא דהחיוב הוא לעשות המצוה בשמחה הוא ג"כ מצוה. וא"כ גם השמחה לעול על צואריהם ניתנה עכת"ד: אכן אכתי קשה לי גם לפי תירוצו של הר"ן ז"ל דהוי גרמא בעלמא אפ"ה הוי הנאה במה שעובד ועי"ז גורם לו שיקבל שכר ועיין בטו"ז יו"ד סי' רכ"א סקמ"ד שכ' דהמודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה בשכר דמהנהו במה ששכרו עיי"ש וכסברא זו הוא בש"ס שבועות (דף מ"ה ע"א) שכיר ניחא לי' וכו' כי היכי דליגריה בעה"ב ובש"ס ב"מ (דף פ' מ"ב) בההיא הנאה דקא שביק כ"ע ואגיר ליה לדידי' הוי עילויה ש"ש וכבר חידש התומים בכללי מיגו סי' פ"ב סקי"א קי"ג דהא דכ' רש"י דבפקדון גם כ"ה חייב לישבע משום דלא עשה לו טובה ומעיז (בב"ק דק"ז) זה דוקא בש"ח אבל בש"ש כ"ה פטור דזאת גופי' לטובה גדולה יחשב לו והנאה מרובה מה שהוא לוקח שכר עבור עבודתו וכל אדם בעל מלאכה רוצה שיהי' לו מה לעבוד בכדי שישתכר. ואף דמלאכתו לעול יחשב אפ"ה ניחא לי' שיבוא ע"י מלאכתו על שכרו. ובזה מתרץ קושי' הראשונים על רש"י ז"ל וראיתי סברא זאת בדעת רש"י גם לדודי זקיני הגה"ק מלייפניק ז"ל בס' עטרת חכמים בסוגיא דקציצה (דנ"ט). וא"כ גם במצוה הוי הנאה שיקבל שכר:
אכן י"ל דיש הבדל בין העושה מלאכה לחבירו שיקבל שכרו דהוי הנאה כדינו של הטו"ז הנ"ל ובין העושה מצות השם. דדוקא בעושה מלאכה לחבירו כיון דמותר לעבוד על מנת שיקבל שכר שפיר מיקרי הנאה אבל במצות דאין משמשין את הרב על מנת לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג) א"כ עשייתו הוא סתם בלי הנאה ולעול על צואריהם ניתנו וגם אסור לו לעשות ע"מ שיקבל שכר. ואי משום דהשכר בא ממילא ע"ז שפיר תי' הר"ן דהוי רק גרמא בעלמא. אבל במלאכה דעלמא שפיר הוי הנאה משום דמותר לו לעבוד על מנת שישלם לו חבירו. ועי' בסו"ס ברכת הנפש בדרוש לש"ת דפח"ח:
והיטב אשר דיבר בענין עמלק"פ בכתי"ק של זקיני הגאון הקדוש ציסו"ע מופת דורו מ' דובעריש היילפרין זצ"ל ראב"ד ומ"מ דק"ק לובלין וז"ל והנה ר"ת בס' הישר כתב דהשואלין מה הוא עוה"ב טועים כי בודאי יהי' כיד ה' וכיכולתו. ד"מ אם איש עני מזמין אחד שיאכל אצלו אין לספק שיאכילנו פטומות וישקנו יין ישן מאחר שאין לו אבל המלך או עשיר גדול ששלחנו שלחן מלכים מזמין א' שיאכל אצלו בסעודה בודאי לא יחסר לו. מאחר כי כלום חסר מבית המלך. רק שיהא קרוא לו. ואיתא במדרש על אחד שגרש את אשתו ונתן לה שתברור חפץ לעצמה איזה שתרצה. ובררה אותו בעצמו. והנה האשה המשכלת הזאת עשתה בהשכל כי מה שתברור תהי' רק חלק אבל הוא אם תברור אותו יהי' הכל הבעל עם כל חפציו שלה כן הדבר לשיהי' הקב"ה לנו יהי' הכל שלנו. משא"כ אם נעבוד לתכלית אחר שאף שנשיגהו יהי' רק חלק. ואפשר שזה כוונת התנא אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כי כל הדברים שיבקש יהי' רק פרס חצי דבר אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ שלא לקב פרס אלא שיהי' האדון שלו ואז הכל שלו ובאמת בושה, הוא למי שמחליף הכל בחלק. וזה מקוה ישראל ה' שאין מקוים לתכלית אחר רק לה' שיהי' ה' שלו כל עוזביך יבושו. ר"ל מי שעוזב אותך ומבקש תכלית אחר יש לו ליבוש ממה שמחליף הכל בחלק וכו' עיי"ש. ויש להמתיק יותר עפ"י מש"כ בס' קול יעקב רות בפ' ותעזבי וכו' ישלם ה' פעלך וכו' מאמר המשנה אל תהיו כעבדים המשמשין וכו' דע שאין לך שכר גדול ותענוג יותר מעונג המצוה וערבותה אשר לנפש בעוה"ב והוא לאין חקר רק שהנפש בעוה"ז אשר בעפר יסודה תחלש הרגשתה להרגיש מתק טעם המצות אם היא נכתמה בחלאת התאוות החומריות והוא נקרא חולי הנפש כי כמו שחולי הגוף יפסיד חיך הטעם לומר למתוק מר ולמר מתוק כן משפט חולי הנפש בהרגשת נעימות המצות ועיין ישעי' ה' הוי האומרים לרע טוב וכו' ודהע"ה הפליג מאוד בשבח ערבות המצות ולימוד התורה כאומרו תורת ה' תמימה עד שדימה אותה לערבות הדבש ונופת צופים שמורגש לכל מתיקותם ובודאי לא למליצה אמר זה רק באמת ובתמים כי נפשו היתה זכה ונקיה בריאה מכל חולי ע"כ עמד טעמה בה. יצא לנו כי האדם אשר איננו מרגיש בטוב טעם התורה והמצוה ואין לו קורת רוח ושמחה בעשייתם כי אם בהבטחת שכר המעותד לבוא על ידיהם מורה ע"ע שנפשו לא מטוהרה לא זורה ולא חובשה מחליה על כן מתקו לו רגבי השכר ומתק המצוה לא תרגיש וא"כ כוונת המאמר להורות על זכות נפש האדם שיהי' לאות על שלמותה הוא מה שמרגיש במתיקות התורה ומצות עד שבעשותו אותם יהי' שכרו אתו ולא יתאוה לשכר זולתו כלל:
וזה שדקדקו לומר אל תהיו כעבדים המשמשין וכו' ולא אמרו בקיצור אל תעבוד את ה' על מנת לקבל פרס להורות שאזהרתם בזה הוא רק על שלמות הנפש כלומר השמרו בנפשותיכם לבל תחלינה בהעדר ההרגשה ואז תהיו כעבדים המשמשין שלא על מנת לקבל פרס כי העשיה בעצמה תנעם לכם מכל שכר שבעולם. והדמיון לאחד שראה את חבירו דואג ומיצר כי בנו יחידו נחלה זה ג' ימים והראי' שכל אוכל תתעב נפשו ואין לו שום תאוה לכל מאכל ומטעמים. מה עשה זה האוהב הלך לביתו של זה לבקר הילד. והפיס דעת הילד לתת לו כמה זהובים בעבור שיאכל. ויקח הילד מעט מן התבשיל וחתיכת בשר קטנה ויאכל. ואז הלך זה לאביו בשמחה ובטוב לבב לאמור אבשר לך ידידי שאכל בנך כך וכך. אמר לו ספר לי גופא דעובדא ויספר לו את כל הענין. אמר לו שוטה הענין הזה בעצמו הוא לעד שהוא חולה באמת כיון שהוא מבקש שכר בעד האכילה המתוקה והערבה והיא עליו למשא. הנמשל בזה אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס כלומר שבלא קבלת פרס אינו מרגיש טעם וערבות בעבודתו וכו' עיי"ש באורך דפח"ת וכן לענינינו דגוף המצוה הוא עבדות ועול ואי משום תענוג מהמצוה כבר תירץ הח"ס ז"ל כנ"ל ואי משום שכר בעוה"ב הא אין משמשין על מנת לקבל פרס. ואי משום דממילא יהי' שכר זה הוי רק גרמא כמש"כ הר"ן ז"ל:
ולפי"ז נוכל לומר דזאת כוונת רש"י ז"ל ביבמות שם חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו להנות ניתנו ועמד בזה המקנה למה נקיט רש"י חליצה לאו הנאה היא הא כל מצות לאו להנות ניתנו וביותר תמוה שלא פי' רש"י כן גבי שופר או לולב להזכיר המצוה המדובר בה לומר שופר לאו הנאה היא דמצות לאו להנות ניתנו רק כולל לשני מצות שופר ולולב בכלל כל המצות שלא לה"נ ורק בחליצה וכיסוי הדם פרט רש"י להזכירם מקודם ולומר חליצה לאו וכו' כסוי הדם מצוה וכו'. אכן לדברי הר"ן ניחא כי הר"ן ז"ל סיים דגם ע"י חליצה בא אח"כ הנאה ומרווחא טובא ועכ"ז אין זאת הנאה כי גוף המצוה אין בה הנאה רק שעל ידה בא ממילא הנאה והוי רק גורם וזאת כיוון רש"י ז"ל כאן לומר חליצה לאו הנאה הוא היינו אם כי אין זאת ככל המצות שהרי בא אח"כ הנאה דמרווחא טובא עכ"ז החליצה בעצמה לא נחשבת הנאה כי
מצות לאו להנות ניתנו היינו גוף המצות לא ניתנו להנות וא"כ אין זאת רק גורם להנאה אחרת וזאת סיים רש"י ז"ל דמצות לאו להנות ניתנו היינו שאין המצוה בעצם הנאה וכן גבי כסוי הדם ג"כ ניחא הא דפרט רש"י לומר שכסוי הדם מצוה וכו' דהנה מבואר בתבואת שור יו"ד סי' כ"ח סק"ד לענין ברכת שהחיינו במצות כסוי אף דאין מברכין שהחיינו רק באיכא הנאת הגוף מ"מ מברכין בכסוי כיון דקי"ל כל שאין בידו לכסות אסור לו לשחוט וא"כ הו"ל הנאה במה שמכסה שעי"ז מותר לו לשחוט ואע"ג דבגמרא איתא גבי כסוי הדם הנאה ליכא היינו שאין הנאה במה שנצטוינו לכסות דאילו לא נצטוינו והיה מותר לשחוט בלאו הכי לא היה לנו שום גריעותא וכו' אבל השתא דנצטוינו שלא לשחוט ולאכול כ"א באפשר לכסות הנאה גדולה ושמחה הוא לאדם כשעולה בידו לכסות שיכול לשחוט ולאכול וכו' עיי"ש דבריו הנעימים ומה שפלפל בדבריו בהגהות יד שאול יו"ד סי' כ"ח סק"ב:
וא"כ י"ל דזאת כוונת שכסוי הדם אם כי בא עי"ז להנאה ומרווח טובא שיוכל לאכול הבשר כמש"כ התב"ש עכ"ז המצוה בעצמה לאו הנאה הוא כי לוא לא ציוה השי"ת זאת לא היה שום גריעותא כדברי התב"ש וזאת שביאר רש"י שהמצות שנתנו לישראל לא לה"נ להם היינו לא לשם הנאה נתנו להם כוונתו שלא ניתן להם להנאה הבאה להם אח"כ רק הם גזירת מלך והנאה הבא אח"כ הוי גרמא כי המצות לא ניתנו על ההנאה הבא ממנה אח"כ וההנאה ממילא אתי' ולזאת ניחא דכפל רש"י דבריו לא לה"נ להם לא לשם הנאה כוונתו לבאר שלא לשם הנאה הבא ממנה ניתנה להם כנ"ל. וג"כ לא קשה קושיית החתנ"ס שהקשה דמשמע דמיקרי הנאה דהא לדברינו באמת מיקרי הנאה רק כיון שלא ניתנה המצוה ליהנות מותר ונכון מאוד והבן:
ולפי"ז ניחא שפיר מה אל ולולב לא כ' רש"י בפרטות שופר רק כולל אותו בכלל לאמר שמצות ללה"נ. דהא שופר ולולב לא בא אח"כ מזה הנאה והוא ככל המצות לכן כ' רש"י סתם מצות לאו להנות ניתנו להיות קיומם להם הנאה כוונתו לומר על כלל כל המצות שלא בא קיומם להנות רק לעול על צואריהם היינו שבא לתרץ רק קושית הר"ן הא בא עי"ז הנאת שכר לכן כ' שקיום המצות הוא עול כי אין לעשות ע"מ לקבל פרס רק כעבודת עבד והשכר הוא גרמא. והנה לדרכינו מיושב קושיות הגה"צ מהר"ם אש בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ק"ל לשיטת הר"ן דגרם הנאה לא חשיב הנאה א"כ לא' יהי' דמי איה"נ נאסרין דהוי רק גרמא. ולהנ"ל ניחא דשם במכירתו איה"נ כוונתו להשכר אבל במצוה אין דעתו על השכר דאין וכו' על מנת לקבל פרס והבן:
ועוד נוכל לפרש בעזהש"י כוונת רש"י בר"ה עפ"י דברינו הנ"ל דאין כוונתו להשכר דאין משמשין על מנת לקבל פרס וממילא מיושב גם לשון רש"י בר"ה ללה"נ לישראל וכו' מה כיוון בזה לומר לישראל. ונלענ"ד דאיתא בר"ה (דף ד' ע"א) דכורש החמיץ מתקיף לה ר"כ ומי החמיץ והא וכו' ותי' הגמ' דלא הי' לש"ש דנתן על מנת שיהיו מצלין לחיי מלכא ופריך הגמ' ומאן דעביד הכי לאו מעליותא הוא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל וכאן בעכו"ם ומקשים בתוס' הא תנן באבות אין משמשין את הרב על מנת לקבל פרס משמע דאף ישראל אסור לעשות ע"מ לקבל שכר עיי"ש:
וראיתי בס' ייטב לב פ' בחקותי שכ' ליישב קושית התוס' דיש לדקדק על אומרו האומר סלע זו לצדקה ולא אמרו הנותן סלע וכו'. אכן הגה"ק ר' משה טייטלבוים ז"ל פי' החילוק בין ישראל לאו"ה עפ"י הרמב"ם פ"ב מה', גירושין בהא דכופין עד שיאמר רוצה אני אף דבאמת אינו רוצה עכ"ז מהני הכפי' כי נפש הישראלי רוצה לעשות טוב ורק החומר מעכב לכן הכפי' הוא שגם החומר יסכים ולא יהי' מונע וממילא חוזר לרצון הנפש. ובזה מיושב טענת האו"ה כלום, כפית עלינו ההר כגיגית בע"ז (דף ב' ע"ב) דדוקא בישראל מהני כפי' כיון שהם משורש טוב חלק אלהי ממעל ובהסיר המונע יש רצון משא"כ באו"ה לא מהני כפי' דשורשם היפך הטוב רק שיהי' מוכרח מצד הכפי' וההכרח לא ישובח. וזאת אמרם גבי כורש כאן בישראל הגם שאומר בשביל שיחי' בני כיון שעכ"פ הוסר המונע אנן סהדי לש"ש משא"כ באו"ה עכ"ד. וא"כ לכך אמרו האומר דבשעת אמירה שאיננו מחויב בדבר אז יצרו מונעו מליתן הוא אומר סלע זו בשביל שיחי' בני. אבל אח"כ בעת הנתינה אנן סהדי שהוא נותן, לש"ש כיון דכבר הוסר המונע ע"י שאמר שהוא נותן להנאתו. אבל אם נותן בשעת נתינה ג"כ בשביל הנאתו אינו צדיק גמור דאין משמשין על מנת לקבל פרס וגם ישראל אינו רשאי:
ובזה פי' המדרש חשבתי דרכי וכו' חשבתי מתן שכרן וכו'. ולכאורה איך כיוון דהע"ה על מנת לקבל פרס. אכן הכוונה חשבתי דרכי היינו בעת שאני חושב לעשות מצוה אז להסיר המונע אני חושב מתן שכרן ואח"כ אשיבה רגלי לעשות רק לש"ש בשביל עדותיך עיי"ש ולפי"ז דברי רש"י מדוקדק לא להנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה היינו אנן סהדי בנפש הישראלי אשר בעת קיום ועשיית המצוה אז כוונתו לש"ש ולא להנאתו וזה דייקא ישראל כנ"ל וסיים רש"י אלא לעול על צואריהם ניתנו היינו אם כי חושב לפעמים על מנת לקבל פרס זאת היא רק יען שעול הוא להם ולקבל עליו העול מותר ע"מ שמעבירין ממנו עול ד"א כי להסיר המונע בעת הקבלה ע"ע מותר על מנת לקבל פרס אבל בשעת מעשה וקיום הם חוזרים להרצון הישראלי כנ"ל. ויתבאר יותר עפימש"כ בס' זכות אבות באבות פ"א מ"ג להרה"ג ר' יעקב פינצי ז"ל מירושלים תוב"ב דמדברי רש"י פסחים (דף ח') יש ללמוד טעם הדבר בתי' הש"ס בין ישראל לעכו"ם והיינו דבישראל כיון, שהוא מצווה עומד לא אמרינן דעושה דוקא שלא לש"ש אלא להנאתו אלא אמרינן דתרווייהו איתנהו ביה דלקיים מצות בוראו עושה וממילא מכוין גם להנאתו וכיון שעושה גם לקיים מצות בוראו סתמא דמילתא שאינו בא לתהות ולהתחרט אעפ"י שלא בא לו הטובה דהא מעיקרא אדעתא דקיום מצות בוראו עביד. אך בעכו"ם דאינו מצווה ועושה מוכח מילתא דשלא לש"ש עושה ולהנאתו לבד קמכוין ולהכי מפליג הש"ס בין ישראל לעכו"ם עיי"ש ולכך דייק רש"י לישראל להיות קיומם להם הנאה כנ"ל והנה בחידושי עה"ת פ' לך כתבתי ת"ל לפרש הנאמר ויאמר ה' וכו' לך לך מארצך וכו' ואעשך לגוי גדול והקשו המפורשים הא הוי עמלק"פ ועיי"ש בס' ייטב לב שהקשה על פירש"י להנאתך ולטובתך הא הוי עמלק"פ ותירצתי בהקדם ש"ס ר"ה הנ"ל כאן בישראל וכו' והקשו בתוס' הא גם בישראל אמעמלק"פ ותי' דכאן בתוהין כאו"ה וצריך ביאור דבגמ' משמע דישראל אין תוהה על הראשונות דמחלק רק בין ישראל לעכו"ם ואיך קאמרי בתוס' דגם בישראל שייך תוהין: אכן י"ל הפי' עפ"י דאיתא בקידושין (דף ס"ב) דתנאי הוא רק בשהתנאי קודם למעשה אבל אם המעשה קודם התנאי אין התנאי מבטל המעשה כיון שאמר המעשה קודם היה בדעתו שיהי' אף בשלא יקיים התנאי עיי"ש בהר"ן ובראשונים ובגיטין (דף ע"ה) א"כ זאת קושיית הגמ' ודעביד הכי לאו מעליותא הוא הא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צ"ג כיון דאמר המעשה קודם א"כ כוונתו היה רק שיהי' מעשה הצדקה אף שלא יתקיים התנאי ותי' הגמ' כאן בישראל אבל בעכו"ם גם במעשה קודם התנאי מבטל המעשה. כיון דעכו"ם כונתו רק אם יתקיים התנאי. ואם לא תוהה על הראשונות וכסברת הזכות אבות הנ"ל דעכו"ם שאינו מצווה ועושה בודאי עושה רק בשביל התנאי ומקשים בתוס' מהא דאין משמשין וכו' עמלק"פ ותי' דכאן הוי תוהין כמו בעכו"ם כי דעת הרמב"ם פ"ו מה' אישות דכל האומר מעכשיו או על מנת אינו צריך להקדים את התנאי כי כוונתו שיהי' המעשה רק באופן התנאי שהותנה ואף בקדם את דברי המעשה ג"כ התנאי מבטל א"כ באבות דאיתא אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס א"כ באומר על מנת א"כ הוא תוהה על הראשונות אף בהקדם המעשה דהא המעשה הוי רק ע"מ כן וגם בישראל תוהין על הראשונות כיון דתלי' בעל מנת וכן כאן בהקדם המעשה לך לך אז תדע שאעשך לגוי גדול א"כ התנאי לא יבטל המעשה ואינו תוהה על הראשונות והארכתי בזה ואכ"מ:
והנה לדרכינו בסברת הר"ן דלא הוי קיום המצוה ע"מ השכר נוכל לתרץ דברי הרמב"ם פי"ד מה' שחיטה הי"ג שכ' מכסין בעפר עיר הנדחת דמחוסר קביצה וזה כזעירי בחולין (דף פ"ט) דלרבא שתי' שם מצות לאו להנות ניתנו א"כ גם באפר שריפתה מותר והאם לא יסבור הרמב"ם דמצות לאו להנות ניתנו ועיין בזה בפתיחה כוללת להפרמ"ג ח"א סי' ל'. ולהנ"ל ניחא דהנה הר"ש פרימו הובא בס' מדבר קדמות מ"ת אות יו"ד תי' קושי' התוס' בר"ה מהא דאומר סלע זו וכו' להא דאין משמשין וכו' דהא דהאומר מיירי בעושה תוספת על חיובו והוא עושה רק לקיבול שכר היכא שכבר יי"ח צדקה ואז מותר עמלק"פ והא דתנן הוו כעבדים וכו' היינו במעשה המצות עצמן שחייב בהם. ובזה פי' הכ' צדק צדק תרדוף למען תחיה כלומר תוספת הצדק אחר הצדק שכבר יצא י"ח תוכל לעשות למען תחיה עמלק"פ עיי"ש וכ"כ בס' זכות אבות פ"א מ"ג לפרש ש"ס סוטה (דף י"ד) נתאוה משה רבינו לכנוס לא"י א"ל הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר וכו' והוא פלא שמשרע"ה יהי' רוצה על מנת לקבל פרס ותי' עם סברת הר"ש פרימו דההיא דמשרע"ה הוספה היה במה שלא היה חייב כי המצות לקיים בארץ המה רק במי שנכנס לא"י ולא במי שלא יכנוס ושפיר מותר כה"ג על מנח לקבל פרס. וכסברא זאת הוא במהרש"א שם:
ועד"ז פירשתי בפ' ויצא וידר יעקב וכו' ונתן לי לחם וכו' ושבתי בשלום וכו' והאבן הזאת וכו' דמקשים המפורשים הא הוי מל מנת לקבל פרס ועיין בזה בייטב לב פ' בחקותי ולענד"נ עפ"י המשפטי שמואל הנ"ל ועיין במגן אבות פ"ה מכ"ג א"כ האבות הקדושים שקיימו את התורה עד שלא ניתנה ושלא בחיוב אין איסור על מנת לקבל פרס ובזה ניחא גם בפ' לך שהבאתי לעיל ופשוט. ועד"ז פירשתי בש"ס ברכות (דף כ"ח) ר' זירא כי הוה חליש מגירסי' הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי ר' נתן בר טובי אמר כי חלפי רבנן איקום מקמייהו ואקבל אגרא דקשה הא הוי על מנת לקבל פרס. אכן להנ"ל ניחא דשם ר' זירא הכניס א"ע לחיוב ומותר על מנת לקבל פרס ופשוט ועיין בס' אפריון פ' עקב:
ובזה נ"ל ליישב הא דכ' רש"י ז"ל בר"ה שם ד"ה הרי זה צדיק גמור אם רגיל בכך עכ"ל דמקשים מה כיוון רש"י בזה. ופשוט י"ל דרש"י מתרץ בזה קו' התוס' מהא דאין משמשין עמלק"פ דמיירי בתוהה. וא"כ כאן דהוי צ"ג מיירי באין תוהה כתי' התוס' וע"ז כ' רש"י דרגיל בכך ובודאי אינו תוהה על הראשונות דאם היה תוהה לא היה רגיל בכך לעשות כן בכל עת. ומדוקדק בגמ' דנקיט בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה לעוה"ב היינו דהוא רגיל על כל דבר לומר סלע זו לצדקה על הרבה ענינים. הן על חיות בנו והן על עוה"ב. היינו על כל דבר הבא לפניו נותן סלע לצדקה ועיין בעיון יעקב בר"ה שם. אבל יש לומר בכונת רש"י גם עפ דברינו דהמכניס עצמו בחיוב וע"ז קאמר רש"י שרגיל בכך נותן תוספת על חיובו כנ"ל: ועתה נאמר דדוקא בכל המצות אשר העול על צוארו אם לא יעשה המצוה הוא פושע זאת אין לעשות על מנת לקבל פרס אבל מצות כסוי הדם מי שמכסה עושה המצוה ועיין סברת הטו"ז יו"ד סי' א' סקי"ז דשחיטה הוא רק באם רוצה לאכול בשר. אבל באם לא ירצה לאכול בשר לא יתחייב בשחיטה ואין המצוה על קרקפתא דגברא ונקרא כמי שמכניס עצמו בחיוב מצוה וכן הוא בכסוי. ואם אחר יכסה ג"כ נעשה המצוה רק הוא מתעצל ולא יקבל שכר. ואם הוא זריז לכסות הוא מקבל שכר זאת מותר על מנת לקבל פרס כמו במשרע"ה אשר המצות בא"י יוכל להיות ע"י אחר שיבוא לא"י הותר על מנת לקבל פרס. ולכך סובר הרמב"ם ז"ל דכסוי ליהנות ניתנו ומותר רק בעפר קביצה דהא יש לו הנאה גדולה שעושה על מנת לקבל שכר כקושית הר"ן ז"ל ולא הוי גרמא בעלמא רק הנאה ממצוה עצמה שיהי' לו שכר כפועל שעובד לקבל שכר דהוי אצלו הנאה גדולה כנ"ל והרמב"ם ז"ל סובר כתי' הר"ש פרימו ז"ל ורבא סובר דגם בכה"ג אין לעשות על מנת לקבל פרס:
ולפי"ז נ"ל דבזה תלי' איסתפקתא שהובא בס' ליקוטי בית אפרים ר"ה (ד' כ"ח) מידי"נ הגאון מו"ה נפתלי סופר ששלח לי למנה ובס' המקנה מאחיו ידי"נ הגאון נ"י אי אמרינן מצות לאו להנות ניתנו לתקוע גם לנשים שאינם חייבים ואין המצוה עליהם לעול ולדברינו כשאין חובה מותר על מנת לקבל פרס וממילא ליהנות ניתנו ופשוט:
ובזה יבוא לנכון שיטת הרז"ה בבעה"מ שם שכ' דוקא בתקיעות דר"ה אבל תקיעות תענית לה"נ והר"ן הקשה דמ"מ מצוה איכא ומנ"מ בין דאורייתא לדרבנן. ולדברינו ניחא דהנה ראיתי במדרש שמואל אבות פ"א מ"ג שכ' בשם רש"י ז"ל דהא דאסור על מנת לקבל פרס דוקא על שכר עוה"ז משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא והיטב אשר דיבר בזה בס' זכות אבות שם דלשיטת רש"י מדויק שפיר לישנא דמתני' דקתני על מנת לקבל פרס ולא תני בשביל כי התנא רמז דדוקא בע"מ דכאומר מעכשיו דמי והיינו שכר עוה"ז עיי"ש.
והנה לשיטת רש"י דעל מנת לקבל פרס תלי' בזה דשכר מצוה בה"ע ליכא אמרתי בפ' בחקותי ונתתי גשמיכם וכו' דלכאורה קשה הא מבואר בקידושין (דף ל"ט) חולין (קמ"ב) שכר מצוה בה"ע ליכא ועיין עירובין (דף כ"ב) ע"ז (דף ד') היום לעשותן ולמחר לקבל שכרם ועיין במד"ר ריש עקב ובאבות פ"ב ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא שוב ראיתי שעמד בזה בקדושת לוי בחקותי:
ולעד"נ ליישב עפ"י הנ"ל דכ' בס' דברי שאול פ' ואתחנן דדוקא במצות שכליות ליכא שכר בה"ע אבל חקיות יש שכר בה"ע עיי"ש א"כ כאן אם בחקותי תלכו יש שכר בה"ע. ולפי"ז מיושב גם קושית המפורשים דהוי על מנת לקבל פרס דהא כיון דיש שכר בה"ע אין איסור דעמלק"פ, ובדרך זה ניחא גם בפ' אחרי (י"ח ה') אשר יעשה אותם האדם ומי בהם דמקשים הא הוי עמלק"פ אכן עיי"ש דמיירי הכתוב בחוקים ועיי"ש בתרגום וחי בהם לחיי עלמא ועמלק"פ בעוה"ב ל"ל בה כנ"ל והארכתי בזה בפ' פנחס במדרש שם בדין הוא שיטול שכרו דמקשים הא שכר מצוה בהע"ל אכן מיושב עפ"י שיטת הרמב"ם פ"א דפיאה מ"א דבמצות בתועלת בני אדם יש שכר בה"ע א"כ כאן דכתיב השיב את חמתי מעל בנ"י ולא כליתי את בנ"י ויכפר על בנ"י א"כ בדין שיטול שכרו. גם יש ליישב עפ"י שיטת המהרש"א קידושין (דף ל"ט ע"ב) דבזכות הרבים יש שכר בה"ע א"כ פנחס דזיכה את הרבים בדין הוא שיטול שכרו ובזה ניחא גם בפ' בחקותי דכתיב תלכו לשון רבים ובזה יבואר הסמיכות מפ' ואתחנן לפ' עקב גם דבואתחנן כתיב לשון יחיד ושמרת ובפ' עקב כתיב ל"ר והיה עקב תשמעון. דשם כתיב לשון יחיד ושמרת וכו' כתיב היום לעשותם וברש"י ולמחר לקבל שכרם אכן בפ' עקב ל"ר יש שכר בה"ע וניחא גם דלא הוי עמלק"פ וכן בפ' עקב (י"א י"ג) והיה אם שמוע וכו' ופשוט ואכ"מ:
והנה מבואר בס' נועם מגדים פ' אתרי דבמצוה דרבנן יש שכר בה"ע וכ"כ חמי זקיני הגאון הקדוש במעון הברכות (קו ז' ודף י"ז ודף כ"ד) ובס' ייטב לב בחקותי ולפי"ז יוכל לעשות מצות דרבנן עמלק"פ ושפיר כ' הבעה"מ דבמצוה דרבנן כתקיעות תענית מצות ליהנות ניתנו דהא הוי הנאה בקיום המצוה שעושה עמל"ק שכר ולא הוי כגרמא בעלמא וכסברת הטו"ז ה' נדרים הנ"ל דהמודר הנאה אסור ליתן לו מלאכה ע"מ שיקבל ממנו שכר. דכל התירוץ על שאר מצות הוא משום דאין משמשין עמלק"פ אבל בדרבנן דיש שכר בה"ע ומשמשין עמלק"פ נקרא שפיר הנאה והבן:
אכן אם נפרש כוונת הבעה"מ לחלק בין דאורייתא לדרבנן אכתי יקשה קושית הר"ן דלמה נקיט תקיעות תענית הא גם בר"ה איכא תקיעות דרבנן וגם עדיין נשארו קושית זקיני בשער אפרים מהא דעירובין וקושית השעה"מ דהבעה"מ סותר עצמו לסוכה גבי לולב של ע"ז דמיירי ביו"ט שני ועכ"ז אמרינן מצות לאו להנות ניתנו. ובאמת לפי"מ שפי' הר"ן בכוונתו לחלק בין דאורייתא לדרבנן קשה הא גם תקיעות תענית דאורייתא מקרא וכי תבואו מלחמה וכו' וכ"כ הרמב"ם ריש ה' תענית מספרי בהעלותך וכבר עמד בזה ש"ב ידינ"פ הגאבד"ק לבוב בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' קנ"ב עיי"ש: לכן נלענ"ד לומר דאין כוונת הבעה"מ במה דנקיט תקיעות תענית משום דהוא דרבנן דהא גם בר"ה איכא תקיעות דרבנן רק דנקיט דוקא תקיעות תענית משום קושית התוס' שבועות (דף מ"ד) בהא דמצות לאו להנות ניתנו הא יש הנאה משום פרוטה דר' יוסף ותי' דיכול לתקוע במקום שאין עני ובישוע"י או"ח סי' תקפ"ו בשם בנו הגאון ז"ל הקשה מהא דשופר ש"ע דמיירי בשוגג ול"ש שיתקע במקום שלא יבא עני. וראיתי בשו"ת אורי וישעי סי' מ"ט שכ' לתרץ דרבא סובר כרבה דפרוטה דר"י לא שכיח אבל לדעתי זה אינו דהא מבואר בר"ה (דף ו' ע"א) דרבא סובר דהא שכיחי עניים ולפי"ז תירצתי קושית שו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' מ"ג אות ז' מדוע נקטו תוס' קושייתם על מימרות דרבא במודה"נ מחבירו וממעיין ולא הקשו מהא דשופר של עולה דקדים. אכן י"ל דהא הבעה"מ בר"ה שם כ' דהא דאמר רבא אחד זה ואחד זה יצא קאי על ר' יהודה וא"כ לר"י לא קשה מפרוטה דר"י די"ל דסובר כרבה דלא שכיח לכן הקשו לרבא דהוא ע"כ סובר דשכיח עניים כנ"ל וכבר הובא בשמי בזה בס' תל תלפיות מ"ה שנת תרנ"ז סי' י"ט באריכות. והנה למש"כ על קושית התוס' דפדר"י משים דלא שכיח לכן נקט הבעה"מ דייקא דבתקיעות תענית אסור בשופר של איסור משום דבתענית חוזר וניעור קושית התוס' דיש הנאה מפרוטה דר"י ובתענית אין לתרץ דלא שכיח עניים דהא מבואר בברכות (דף ו') אגרא דתעניתא צדקתא ועיין תוס' מגילה (דף כ"א ע"א) ואיתא בסנהדרין (דף ל"ה) כל תענית שמלינין בו את הצדקה וכו' א"כ אין כוונת הבעה"מ לחדש איסור בשופר של איסור רק בתקיעות תענית דווקא משום קושית התוס' הנ"ל והבן:
ועוד י"ל לחומר הנושא שאין כוונת הבעה"מ לומר דתקיעות תענית הוי דרבנן כנ"ל דגם תקיעות תענית דאורייתא כקושית המהרי"א הלוי רק כוונתו למה דאמרינן בר"ה (דף כ"ו ע"ב) ובתענית וכו' ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ועיי"ש בבעה"מ שפי' בהא דתניא נמי הכי בד"א במקדש אבל בגבולין וכו' ואני תמה על הגאונים בתשובה שנהגו לתקוע בתענית בשופר ולפי משנה זו נראה לנו שאין לתקוע בתענית בגבולין אלא בחצוצרות עיי"ש ובהר"ן שם. א"כ באם היה השופר של תענית המצורף לחצוצרות של ע"ז לא יתקע בשופר כיון דלא שייך בזה מצות לאו להנות ניתנו דהא עיקר מצות היום הוא בחצוצרות והשופר הוי רק כסניף ואינו גם מצוה דרבנן. אבל באמת במצוה דרבנן גם הרז"ה ז"ל מודה דמצות לאו להנות ניתנו וכקושית הר"ן דהיה יכול לחלק בר"ה גופי' ולכן דוקא נקיט גבי תענית. דבתענית השופר אינו אף כמצוה דרבנן וכוונתו לשופר הבא בתענית בצירוף החצוצרות דאין בשופר זה מצות היום ועיין בשו"ת מהר"י אסאד חאו"ח סי' קפ"ג והארכתי בזה במק"א והובא בשמי במאסף שנה ב' סי' ס"ב ואכ"מ:
ואסיים את דברי בנוגע למכתבי אליך נידן הס' יציב פתגם (הנדפס בראש הס' יצ"פ). ועתה נ"ל לפרש עפ"י דברי שם גם את המזמור צ"ז בתהלים אוהבי ה' שנאו רע וכו' בהקדם מדרש רבה בראשית פ"ג א"ר ינאי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים וכו'. ובמ"ר שם פ"ב ר' אבוה ורבי חייא רבה ר"א אמר מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים וכו' יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ וכו' וכבר תמהו המפורשים בכונת חז"ל דאיך יעלה על הדעת שהקב"ה חפץ במעשיהן של רשעים. וראיתי בס' קדושת לוי בראשית שכ' לפ' עפ"י מש"כ הרבינו יונה ברכות לפ' דרשת חז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר. ענין עבודה ביצה"ר הוא כך. דמדת יצ"ט הוא לאהוב שלום ולרדוף שלום לקרב את ישראל בטוב ובנעימים לעבודתו ית'. ומדת היצה"ר הוא כעס ושנאה והרשע פועל בשנאה זו וכעסו לעשות נגד רצון קונו לשנוא ולכעוס על עובדי ה' אמנם הצדיק במדת יצה"ר גופא עובד את ה' לשנוא ולכעוס על עוברי רצונו ית' וזה בשני יצריך עכ"ל. ולפי"ז יבואר ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהן של צדיקים שמדתם רק טוב לקרב את ישראל בתוכחת מוסר אמרי נועם המתקבלים על הלב שיעזוב רשע דרכו. ולחושך קרא לילה אלו וכו' פי' לא הרשעים גופא רק מעשיהם שלהם ראה שמעשיהם כעס ושנאה והם פועלים רע בזה. והשי"ת ראה אותם כי במעשיהם אלו יכולים לעבוד השי"ת לשבר מלתעות עול ובע"כ מוכרח הרשע לשוב וכו'. וכיון שבשני המדות של צדיקים ושל רשעים יכולים לעבוד את השי"ת שפיר קאמר באיזה מהן חפץ יותר ואמרו, שחפץ יותר וכו' שיקרבו כל העולם כולו לעבוד את הבורא ע"י דברי נועם ולא ע"י כעס וכו' עיי"ש:
ועפ"י דרכו בקודש נ"ל בהקדם ש"ס ברכות (דף ה' ע"א) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' יקרא ק"ש אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה והק' בעיון יעקב למה כולי האי הול"ל מיד יזכיר לו יום המיתה ותי' כי העצבות לא טוב היא ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ולכן מתחילה יעסוק בתורה וק"ש ואם בכ"ז לא יועיל אזי באין ברירה יזכיר לו יום המיתה עיי"ש. וכעין זה כתב בס' ערבי נחל פ' תצא פי' מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה היינו מי גבר יחיה ולא יראה המות נגדו בעת שיחי' ושיהיה ביכלתו למלט נפשו וכו' והיינו כעצת הגמרא יזכיר יום המיתה אבל במה דברים אמורים בבחינת גבר אבל טוב יותר בעצות הקודמים בתורה וק"ש. והארכתי בזה במכתבי (בראש ס' יצ"פ) אליך בענין לא ידעתי יום מותי וענין אמותה הפעם וענין ואל ידבר עמנו וכו' פן נמות ויאמר משה אל תיראו וכו' היינו שאין היראה פן נמות יראה טובה וענין הפ' מי את ותראי מאנוש ימות היינו זכרון יום המיתה המדריגה האחרונה. ובזה פי' תפלת דהע"ה (תהלים קי"ח) לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה היינו שלא אצטרך לזכור יום המיתה בעת שאחיה רק העצה נגד היצה"ר יהיה מה שאספר מעשה יה תורה וק"ש (והוא ע"ד שפי' זקיני הח"צ ז"ל הובא בס' יצ"פ (דף ג') לא אמות וכו' היינו רשעים בחייהם נקראים מתים וזה לא אמות בעת שאחיה ואספר וכו' כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וכו' דפח"ח).
ועד"ז יש לפרש בכל לבבך ביצ"ט היינו בשמחה וביצה"ר היינו בעצבות וזה מעשה הרשעים היינו צדיק האוחז מעשה רשעים רק מדת העצבות והשי"ת חפץ יותר במעשה צדיקים ע"י תורה וק"ש כנ"ל. וזה אוהבי ה' שנאו רע רע נקרא יום המיתה כנא' למה אירא בימי רעה. וגם רשע ליום רע וכנא' אשרי משכיל אל דל ביום רעה וכו' היינו צדקה תציל ממות כדרשתם ז"ל וזה שנאו רע להזכיר יום המיתה ודרך עוצב. ואמר שומר נפשות וכו' מיד רשעים יצילם היינו שאינם צריכין למעשה הרשעים רק אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה היינו ע"י אור כדרשתם ז"ל וירא אלהים את האור כי טוב היינו מעשה הצדיקים וזה אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה היינו ע"י שמחה של תורה וק"ש שמחת מצוה. שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו ע"י שמחה והודאה וכנ"ל פי' ואספר מעשה יה והבן:
דברי גיסך דור"ש באה"ר: