אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן יט

סימן יח

בשם ה' ד' ב"ב ל"ד למסב"י תרפ"ח ווארשא. לכ' ידידי המופלג בתורה וכו' מו"ה בנימין נ"י ברשי בווארשא:

אשר שאל אותי אם הנני מסכים שידפיס מחדש הס' דרכי ציון מרבינו עובדי' מברטנורא ז"ל וכו'. אגב ארשום לכ' מה שאמרתי לפרש בכונת הגמ' ברכות (דנ"ז ע"א) ארחב"א וכו' הרואה שעורים בחלום סרו עונותיו שנא' (ישעי' ו') וסר עונך וחטאתך תכופר. א"ר זירא אנא לא סלקי מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא. ובמהרש"א פי' סר עונך קרוב לנוטריקון של שעורים כמו שפרש"י לעיל בגמל. ואר"ז עלה אנא לא סלקי מבבל לא"י וכו' עפ"י מ"ש כל הדר בא"י שרוי בלא עון ע"ש. ועי' בזה בסוף שו"ת זכרון יוסף. ובשו"ת אבני נזר חיו"ד סי' תנ"ד. ובס' שלום ירושלים סי' ו'.

ובספרי פינות הבית סי' פ"ח. בכונת הגמ' ובצחות אמרתי כי הנוסעים לאמעריקא הוא לעשות חיי עונג כמ"ש "צו מאכין א לעבין'. אבל לא"י צריך להיות גם ע"ד הגמ' (פסחים ד"ח.) לענין פירות גינוסר נמצאת עליה שלא לשמה. והיינו גם לחיות חיי צער. וכמש"כ (בזוה"ק פנחס דרל"א ע"ב) דדיירי בארעא דישראל יודעים ענין תרועה ע"ש. וכאשר פירשתי (בכתובות דקי"א) אנן בסובלי חלאים מתנינן לה. היינו שדר בא"י וסובל גם חלאים המהלכים בארץ. עי' פינות הבית סי' פ"א. וזה אף במאכל שעורים ע"ד גמ' (פסחים

ד"ג ע"ב) שעורים נעשו יפות. לך ובשר לסוסים. ומאכל יחזקאל הנביא והבן:

ונלע"ד בזה בהקדם מש"כ בפרק שירה ג'. שבולת חטים אומרת:

שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. שבולת שעורים אומרת:

תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו. וכ' בס' כנף רננים דטבע אלו ב' מיני השבלים הפכים זה מזה. החטה קבורה כולה בתוך השבולת ממש מוקפת בכמה מיני מוץ לבד מקליפתה הנטחנת עמה. והשעורה תקועה בשבולת ערומה מכל מיץ לבד קליפתה הדביקה בעצמה וכל הגרעין חוץ לשבולת כאשר יראה הרואה. והבחינה הזאת תעיר ותעורר למשכיל המתבונן חסדי ה' על ברואיו איך אין מעצור לה' להושיע ברב הסבות או במעט ואף בלא סיבה טבעית כלל. והעשיר לא ירבה שמירתו מפגעי הזמן ומקריו על ידי סיבת ממונו ועשרו. כמו הדל שלא ימעיט שמירתו מפגעיו אף אם אין לו כל. יסך בעדו. ואדרבה העני סמוך לבו יותר להמלט משעות הרעות המתרגשות לבוא לעולם במה שאין לו סיבה טבעית להשען עליו ונשען על רחמי שמים ועי"ז הוא בטוח בשמירתו. כי לבו נשבר ונדכה ונאמר קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע לזה בל יתן הרעה והיגון לגשת אליהם כלל. כי אין לו במה לדחותם. וזה שאמר שלמה ע"ה כופר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה. כלומר העשיר לפעמים ישמע גערת מקרי הזמן ופגמם הואיל כי יוכל לתת כפרו בעשרו. אבל הרש אין לו במה לפדות נפשו. לכן לא ישמע גערת הזמן כלל כידוע מרבות רעות וצרות העוברים על מפתן העשירים ונחלץ מהם עני בעניו. משא"כ העשיר אם ברוב סבותיו הטבעיים מה' יסור לבו ואז בחרות אף ה' בו לא יועילוהו רוב עשרו. ונהפוך הוא כי הם יהיו לו בעוכריו להדיח עליו הרעה. כמ"ש לא יועיל הון ביום עברה. ואמר עוד הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו וגו'. אבל יותר ויותר צריך העשיר להשפיל דעתו לבל יבטח ברוב עשרו ויכנע מלפני ה' ויבקש שישמרנו מכל צרה ורעות המיועדים עליו. כי האדם המעוטר ומוקף מסבות טבעיות להשמר מכל צרה כמעט בלתי אפשר שלא יחלק לבו מבטוח בה' לבל יתרחק ממנו הבורא יתברך. משא"כ לרש אין כל בלתי אל ה' עיניו והוא מתקרב לו וכמ"ש קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע אמר אצל נשברי לב קרוב ואצל דכאי רוח יושיע ולא קרוב. והוא כדברינו כי מי שאין לו סיבה לבטוח עליו לבו נשבר בקרבו ועיניו אל ה' וזה קרוב ה' לנשברי לב אבל דכאי רוח הוא תואר לאנשים יש להם סבות טבעיות ולא נשבר לבם. ועם כ"ז בעת צרה עוזבים גובה רוחם ונדכאים ברוחם לעזרת השם. עליהם אמר ואת דכאי רוח יושיע בעת קראם אליו בכל לבם אבל אינו קרוב להם כי אם לנשברי לב כנ"ל:

ועל כל זה יתעורר המתבונן מב' נמצאים אלו והוא אם כי החטה הלבישה הטבע בכמה לבושים ישמרוה מפגעים העוברים עליהם ונמשלה לעשיר. והשעורה אין לה כי אם קליפתה כעני זה שאין לו כי אם שמלתו לעורו. עם כל זה לענין מקרי התבואות הנגזר מאתו יתברך בפשע ארץ אין הפרש ולא תמלט החטה עם רוב לבושיה ונהפוך הוא כי יותר מקרים עוברים על החטה מאשר על השעורה אף כי לא עשתה לה הטבע לבושים שונים לכסות מערומיהן להגן עליהם מחורב ביום ומקרח בלילה:

ויתכן לדעתי בא העומר מן השעורים להורות על עת צאתנו ממצרים. עיקר סיבת ישועתנו היה במה שלא נשאר לנו שום סבה טבעית נושע על ידה ואז תלינו בטחוננו בו יתברך והלכנו אחריו במדבר בארץ לא זרועה לכן הקפידה התורה בו קצירה לשמה ובאה שבלים להורות ע"ז כמו שהשעורה בטבע ערומה מלבוש ובחסד אל נשמרה מכל פגע וזולתו אין לה על מה לסמוך. ככה היינו במצרים חסרים מכל סבה טבעית תסבב ישועתנו כמ"ש הנביא ואעבור עליך וגו' ואת ערום ועריה. לכן תהיה זאת לנו למזכרת לעורר את לבבנו כנ"ל לבל נפנה אל רהבים אך נשליך עליו יהבינו ומושיע אין בלתו. לכן מצינו במדרש כי המצוה הזאת עמדה להם בעת צרה. וז"ל מדרש רבה אמר ר' אבהו ור' סימון וריב"ל היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר ויבא גדעון וגו' והנה איש מספר לרעהו חלום וגו' והנה צליל לחם שעורים וגו' ובזכות מה נצולו בזכות לחם שעורים ואיזו היא זו מצות העומר עכ"ד.

והכוונה כי או לא היה להם שום סיבה להשען כמ"ש מפני מדין עשו להם את המנהרות וגו' וידל ישראל מאד וגו' ובהגיע עת מצות העומר ראו ולקחו מוסר ובטחו בה' ונושעו ואמרו עוד שם רבי לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן דאמר ר' לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו וכו'. ובגמ' מגילה (דט"ז ע"א) אזל אשכחי' דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן וכו' וברש"י דורש בענינו של יום וט"ז בניסן היה הוא יום תנופת העומר. והענין כי גם שם ראו כי אזלת ידם לקחו מוסר מהוראת העומר כנ"ל:

והנה משבולת חטים נלמוד שהעשיר צריך להכניע עצמו יותר ולהתפלל לה' מהעני וכולי האי ואולי ישמע אליו ה' הואיל ועשרו עומד בינו ובין אלהיו והוא לו למבטח עון להתפש לכן צריך יותר להתגבר על זה בל יחשוב כי זהבו וכספו יעמוד לו בעת רעתו. ואז יהיה כמ"ש שלמה עושר שמור לבעליו לרעתו. וכוונתו היא לעת תהיה רעה על הארץ ישמור עשרו שיעמוד לו בעת רעתו. כלומר הבעלים שומרים העושר לעת רעה שתפול עליהם ישען ויבטח בעשרו ובוטחים על חילם ואז לא לבד שלא יועילנו אבל נהפוך הוא כי יהיה לרעתו כלומר לסבב רעתו. ואדונינו דוד המע"ה קיים זה מה שאמרנו. עם כל עושר וכבוד שהיה לו בימי מלכותו לא שת לבו להתגאות ולשים כסף כסלו וזהב מבטחו כי אם היה שפל בעיניו והחזיק עצמו לעני ונכה רוח. כמ"ש ואני בעניי הכינותי וגו' ואמר עוד עני אני וגוע מנוער. קיים מה שאמרו רז"ל הרוצה לחיות ימית את עצמו יחשב את עצמו כמת וימית תאוותו מנעוריו וזה וגוע מנוער. ואמר עוד כי עני ואביון אנכי ובזה חפץ קרבת אלקים וכמ"ש אסף בדבריו על הרשעים המצליחים ורחוקים מאור פניו יתברך כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה. אמר כמתנחם מה שחשב תחלה אך ריק זכיתי לבבי וגו' אבל ואני בער ולא אדע וגו' הכוונה ע"י הצלחתם וסיבת עשרם הם רחוקים מישועת ה' אבל אני לעניי וחוסר סבות טבעיות תמיד עמך אחזת ביד ימיני וגו' מי לי בשמים. ועמך. כלומר בהיותי קרוב עמך לא חפצתי שום סבה אחרת לא בשמים ולא בארץ. והכונה מי לי סיבה אחרת בשמים ובארץ יותר בטוחה כאשר אני דבוק עמך. ואמר עוד לא די שלא חפצתי סבות חצוניות להשען בם אף אם כלה שארי ולבבי כלומר אף בהיותי נעדר וריק מסבות טבעיות והם השאר והלב עומד לכלות אשר הם סבת חיותי הגשמי עכ"ז לא אדאג כי לא לבד קרבת אלהים תעמוד לי במקום סבות החצוניות מבטח הרשעים אף צור לבבי וחלקי כאומר חלק חיותי ג"כ לאלהים לעולם. הכוונה קרבת אלהים תעמוד לי במקום סבה טבעית פנימית וחצונית. ואמר עוד כי הנה רחקיך יאבדו. כלומר הסבות המרחיקים ה' מהאדם הם העושר והצלחה טבעית אינם קיימים כי אם אובדים. הצמתה כל סבה חצונית אשר היא סבה להיות האדם זונה ממך בעושר וכבוד.

אבל אני קרבת אלהים בעת לי טוב כלומר אף אם יש לי כל טוב עוה"ז לא יניעו לבבי להזנות אחריהם ולסור לבי מאת ה' שיתרחק ממני על ידיהם. כי אם שתי בה' מחסי לספר כל מלאכותיך. כלומר עיקר תכליתי קרבת אלהים וזה תכלית שליחות האדם בעוה"ז לחפוץ קרבת אלהים. וכל זה תעוררנו מיני השבלים הנ"ל. וזהו שבולת חטים אומרת בבחי' רוב לבושים המסבבים החטה לשמרה מפגעים מאת הטבע נתבונן ממנה ויחשב כאלו תאמר זאת בעצמה. שיר המעלות כאומרת השיר הראוי למי שעלה במעלות העושר והכבוד יותר מזולתו כמוני אשר אני לבושה בכמה לבושים מידי הטבע לשמרני מכל פגע רע. מ"מ זולת עזרו ית' לא יועילנו כ"ז אף יהיו לי בעוכרי לפי מעלותי יותר מזולתי אני רחוק ממנו יתברך יותר מזולתי לכן השיר השייך לפי מעלותי הוא ממעמקים קראתיך ה' מעומקא דלבא והכנעה יתירה. ועם כל זה קראתיך וזה מורה על רחוקו ית' ממני כי קריאה הוא מרחוק. אבל שבולת שעורים אומרת והיא אשר אין לה שום לבוש מהטבע לשמרה. יבחן האדם המתבונן ממנה ותהיה כאלו מספרת חסדי ד' בפיה תפלה לעני כי יעטוף בשמלתו לעורו ומתפלל ונשען על ה' בכל לבו ואז יהיה ה' קרוב לו כ"כ עד אשר לא יצטרך לקרוא כלל כי אם לפני ה' ממש העומד לעומתו. ישפוך שיחו. כמ"ש דוד אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. כלומר אינני כקורא לרחוק ממני. כי אם כאדם השופך נפשו ומזמות לבו לרעהו הקרוב אליו וחרד לטובתו. וזהו אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. וכמו כאן ולפני ה' ממש ישפוך שיחו:

והנה כבר כתבתי בספרי דגן שמים למס' ר"ה (דף י"ז ע"א) לפרש (בתהלים קט"ז) אהבתי וכו' ובימי אקרא וכו' ובשם ה' אקרא וכו' דהוא כפל. עפ"י הנא' בפ' עקב (י"א י') כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. והיה אם שמוע וכו' ונתתי מטר ארצכם וכו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכו' ע"ש. דלכאורה קשה דקאמר לא כארץ מצרים אלא טובה הימנה ע"ש ברש"י וברמב"ן יכול בגנותה הכתוב מדבר וכו' ע"ש. ולכאורה מה זה טובתה הא אדרבה ארץ מצרים נוכל להשקות בכל עת שנרצה אבל ארץ ישראל דרק למטר השמים תשתה מים א"כ לפעמים הגשמים נעצרים וכנא' להלן ועצר את השמים ולא יהיה מטר:

ואפשר לומר דבאמת זאת טובה גדולה מה שצריכים בכל עת לסיוע מהש"י עפ"י ששמעתי בשם הרה"ק מהר"ם מווארקי ז"ל בקללה להנחש ועפר תאכל כל ימי חייך דלכאורה מה זה קללה כיון שיהי' לו אכילה בכל מקום בואו ואל יחסר לו מאומה בשום פעם. ואי משום דהאכילה היא עפר הלא זה אין נפקותא כיון דמזה חיותו וטוב לו זאת כשעורים ושאר ירקות לשאר בע"ח. ועוד נצמח לו טובה אשר לא ירעב בשום פעם ולא כשאר בע"ח אשר גם הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם (תהלים ק"ד). ותי' דזאת באמת קללה הוא באם אין נצרכים עוד לצפות ליד השי"ת. והוא כמו אב שכועס על בנו ואמר לו לך מעל פני ולא תבוא לפני לעולם. כי אין לי עוד שום שייכות עמך. כן הרחיק הש"י את הנחש בקללה ואמר לו עפר תאכל. היינו שלא תהי' לך שום שייכות לצפות למזון מידי ולא כמו שאר בע"ח הכפירים וכו' ולבקש מאל אכלם היינו מיד הש"י הנותן. אבל הנחש השליכו מע"פ שלא יצפה אליו ית"ש כלל וכלל. ועי' בס' שמחת ישראל ד"ל:

ועפי"ז פירשתי (בתהלים ב') שאל ממני וכו' וברש"י התפלל אלי בכל עת שאתה בא להלחם באויביך ע"ש. ולכאורה למה לא הבטיח לו הש"י מיד בפעם א' שיעזור לו בכל מלחמותיו ולמה אמר לו שאל ממני היינו שיתפלל בעת הצורך. אכן הענין כנ"ל שיהי' לו שייכות בכל עת לצפות ולבקש מהשי"ת העוזר. והוא אהבת אב לבנו שנצרך אליו בכל שעה והאב מרחם ומושיע. ועונה לכל קוראיו. כאשר שמעתי מאדמו"ר הגה"ק בעל שפת אמת ז"ל פי' ויתן לך וברש"י יתן ויחזור ויתן. היינו לא בפ"א. רק מוטב להיות בכל עת מקבל מאת ד' חסדו וטובו. ועד"ז יש לפרש בפ' תולדות ויגדל האיש וכו'. ובתהלים (קמ"ה) ואתה נותן וכו' בעתו. ובתהלים (ה') ביום קראנו:

וכל דברינו אלה יש לכוין בגמ' יומא (דע"ו) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה לא ירד להם לישראל מן פ"א בשנה אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בו"ד שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פ"א בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פ"א בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ד' וה' בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את כבן לאביו שבשמים עכ"ל דדייק הגמ' לאביהם שבשמים היינו ע"י גודל אהבת אבינו שבשמים. ודייק במשל לומר שיש לו בן אחד. ולא א' שיש לו בן רק להגדיל הטובה כאב שיש לו בן יחיד דייקא ולרוב אהבתו לבנו יחידו וגעגועים אליו הוא חפץ שיהי' מקביל פניו בכל יום תמיד. וממילא הוי קללה לנחש כנ"ל:

וזש"א תוה"ק לא כארץ מצרים ששם תוכל להיות מרוחק מהש"י כיון שיש בידך להשקות השדות ברגליך ואינך זקוק לצפות אליו ית"ש. אבל הארץ אשר, אתם עוברים שמה וכו' למטר השמים וכו'. היינו זאת היא לטובה וחביבות שבא"י יש לך שייכות לה' ולצפות לחסדו וזה הוא יען אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. ועיני ה"א בה. ותלוי הכל ביד הנותן כי מפתח של גשמים ביד הקב"ה (תענית דף ב') וכאשר סיים ונתתי מטר ארצכם בעתו דייקא. וזה ענין הכפלות ובימי אקרא. ושוב כאשר צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. היינו על כל דבר ודבר ביחוד אקרא להש"י כנ"ל:

ויתבאר הענין יותר ע"ד שפרשתי במשנה (סוכה דמ"ח ע"ב) שפ"א נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. ושם בגמ' ת"ר מעשה בצדוקי אחד שניסך ע"ג רגליו וכו'. דאיתא (במדרש רבה רות פ"ד) אל תלכי ללקוט בשדה אחר ע"ש לא יהיה לך אלהים אחרים מל פני וגם לא תעבורי מזה ע"ש זה אלי ואנוהו ע"ש והוא פלא ועי' מה שפי' בזה בס' דברי יחזקאל (דט"ז). ולענד"נ בהקדם מה שפי' בפ' וירא יוקח נא מעט מים וכו' וברש"י ורחצו רגליכם כסבור ערביים הם שהם משתחוים לאבק שעל רגליהם. הכונה שתולים הצלחתם ברוב חריצתם ורוב טרכת גופם בהילוך רגליהם מעיר לעיר. וממקום למקום. ולדעתם הנפסדה כל הצלחתם תלוי באבק שברגליהם כי מכחישים וכופרים השגחתו ית' רק אומרים כי כחם ועוצם ידם עשה להם את כל החיל והערביים נתנו השתחויה לאבק שברגליהם. (עי' בס' בית מדות). ולזה אמר אאע"ה אשר הי' כל חפצו לעקור כל עבודות זרות שבעולם ולנטוע אמונת ה' ית"ש בלב כל איש ורצה להראות להם ולהוכיח בראי' מוחשית כי לולא השגחת הש"י ורצונו שוא תשועת אדם וכל השתדלות שבעולם לאפס וריק יחשב. הביא להם ראי' נפלאה מן המטר דאם לא ירד הגשם מן השמים כל יגיעות והשתדלות כל יושבי תבל להצמיח את הארץ יבולה.

לא יועילו ולאפס ותוהו יחשבו. ולז"א אאע"ה. יוקח נא מעט מים. ירצה אם יוקח ויועדר מן הארץ מים וגשם היורד מן השמים אפי' לא יחסר רק מעט ויהי' פחות מן השיעור הראוי הנצרך להשקות את האדמה. מיד תהי' העולם ומלואה חרב. ומזה ראי' שלא בהשתדלות אדם וזריזותו תלוי הצלחת האדם וקיום העולם. ממילא אם כן הוא ורחצו רגליכם. השליכו מעליכם אמונה הכוזבת ע"ז שיש לכם שאתם עובדים אבק שברגליכם. כי כמו שירד הגשם והשלג מן השמים כדי שיכירו הכל כי הש"י היושב בשמים הוא המשגיח ומקיים עולם ומלואה כן תאמינו כי בכל הענינים ובכל מה שאנו משתדלים רק הוא יחיד ומיוחד לבד הנותן לנו כח ויכולת לעשות חיל ועי' בזה בס' ילקוט הגרשוני פ' וירא. ובס' עטרת צבי דרוש ב' בפי' (איוב ל"א) אם אראה אור כי יהל וכו' ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי. גם הוא עון פלילי כי כחשתי לאל ממעל. כי כאשר יראה האדם שמש הצלחתו תהל באהלו ויחשוב כי ידו תיזן ותשק את פיו. היינו עוצם ידו הביא לו את העושר בזה הוא מכחיש לאל ממעל. ונותן השתחוי' לכחו ואבק רגליו. והוא כעע"ז. ועי' בס' חתנ"ס להגש"פ (דף נ"ה) בפי' עצביהם הוא. מה שאומרים. דכסף וזהב מעשה ידי אדם. היינו כחם ועוצם ידם ע"ש:

והנה איתא (שבת דקל"ג ע"ב) אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום. וברש"י זה אלי ואנוהו לשון אני והוא אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו ע"ש. והנה בועז עשה בזה חסד גדול שלא תלקט בשדה אחר רק כל מחסורה עליו. ומלבד לקיטת התבואה לא תעבורי מזה רק לשתות מהכלים וכו' ועי' (במדרש רות פ"ב) ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. וכבר שמעתי מפ"ק אדמו"ר בעל שפת אמת זצ"ל טעם למגילת רות בשבועות דגם המחזיק לומדי תורה יש לו שייכות למ"ת. כמו בועז שהי' מחזיק. ורות מלומדי תורה. ע"י הגרות. וכנא' עץ חיים וכו' ובצל החכמה בצל הכסף. כמו שעושין עם החכמה יכולים לעשות עם הכסף להחזיק לומדי תורה ממילא כולם שייכים לקבלת התורה עכד"ק. והנה בועז ורות שהאמינו שהוא ית' הנותן כח לעשות חיל א"כ די לפניה שהתחילה קצת בפעולה והשתדלות ובאה לשדה. אבל לעשות השתדלות יותר מדאי. היינו לילך ללקוט בשדות אחרות הוא למותר. והוי כעין ע"ז ח"ו כנ"ל כי באם מאת ה' הוא שיהי' להם לחם לאכול. גם כאן לבד תמצא מחסורם. ואין מעצור לה' להושיע. והוא מדש"כ בחוה"ל מעשה בפרוש אחד שהלך בתחילת פרשתו אל ארץ אחרת פגע בו עובד צלמים אחד. אמר לו הפרוש כמה אתה בתכלית העוורון שעובד צלמים. אמר לו. ומי אתה עובד. אמר לו היכול ומכלכל ומטריף שאין כמוהו. אמר לו פעלך סותר את אלו. אם היה דבורך אמת לא הוית יוצא למדינה אחרת והי' אל מטריף אותך במקומך. מיד חזר הפרוש לדרכו עכ"ל. ועי' בס' בית שמואל אחרון פ' לך. ח"ש אל תלכי ללקוט בשדה אח"ר. על שם לא יהי' לך אלהים אחרי"ם ע"פ.

היינו כי באם תלכי לשדה אחר הוי בכלל ע"ז והשתחוי' להשתדלותה. וגם לא תעבורי מז"ה. על שם ז"ה אלי ואנוהו. היינו בזה קיים בועז כדרשת אבא שאול הנז' הוי דומה לו ברחמנות וחנינה נגדה כנ"ל. ועי' בס' עטרת מנחם ד"מ בשמי:

וכבר אמרתי לפרש (במגילת רות ב' י"ט). עשתה עמו וכו' עשיתי עמו וכו' לכאורה כפל לשון. ועי' פי' חסד למשיחו. וי"ל ע"ד מש"כ שם (במדרש פ"ה) תני בשר"י יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני. העני עושה עם בעה"ב שכן אמרה רות לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו, היום ולא אמרה אשר עשה עמי וכו'. ולכאורה הי' נוכל לומר דמחשבה זו הי' לרות. אבל לא לבועז הנותן. כמו שיוכל כל עני לחשוב כן אבל לא העשיר הנותן. לכן א' כפול עשתה עמו. קאי על רות. שהי' בדעתה כן. ושוב אמרה אשר עשיתי עמו היום בועז. היינו דגם בועז לא חשב א"ע כנותן רק כמקבל. משום דיותר ממה וכו'. ועי' בזוה"ק וירא (דק"ד עא) והבן:

והנה כתיב (יחזקאל כ"ע ג') הנני עליך פרעה מלך מצרים התניס הגדול הרבץ בתוך יאריו וכו' ואני עשיתני. ושם ברש"י שכל גדולתה של מצרים ע"י יאורי נילוס לפיכך הנביא ממשל את מלכה לתנין וכו' לי יאורי איני צריך לעליונים כי יש לי יאור מספיק כל צרכי. ואני עשיתני. בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי ע"ש. והוא ככל דברינו הנ"ל כקללת הנחש. בחינת כחי ועוצם ידי. כן פרעה נקרא תנין. שאינו צריך לעליונים כרש"י הנ"ל והוא כמש"נ כארץ מצרים וכו' והשקית ברגלך וכו' (בפ' עקב). ועד"ז פירשתי (באבות פ"ה מ"ה) ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום וכו'. היינו שלא הי' בבחינת נחש. כחי ועוצם ידי וממילא לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום וכו' כפי' הרע"ב שם לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד מהם לצאת משם ולומר פרנסתי וכו' היינו כנ"ל אל תלכי ללקוט בשדה אחר. ובגמ' (פסחים דקי"ט.) בקרא ואשר עשה לדתן ולאבירם וכו' ואת כל היקום אשר ברגליהם. אר"א זה ממונו של אדם שמעמידו מעל רגליו. כי שבת מברר שאין כחו ועוצם ידו. ועי' בס' שפת אמת ר"פ בא. ובפ' בשלח תרל"ו האכילנו את המן. נתן לנו את השבת. שכל אלה מדרגות זא"ז ע"ש. והוא ע"ד (ישעי' נ"ח) אם תשיב משבת רגלי"ך דע"י שבת מורה דלא כא"מ והשקית ברגלך. אבל דתן ואבירם שיצאו ללקוט המן בשבת. והותירו. ונתנו בזה השתחוי' לאבק שברגליהם. דכחם וע"י. זה נקרא היקום אשר ברגליהם. ממונו ש"א שמעמידו על רגלי"ו. היינו על כחו והשתדלותו:

וכן הצדוקי שלא הודה בניסוך המים. ואשר ע"ז אחז"ל (ר"ה דט"ז.) ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג. אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואין כחי וע"י. והצדוקי הראה דכחו וע"י ע"י רגליו. כמו במצרים והשקית ברגלך.

ולא כא"י אשר למטר השמים וכו' ועיני ה"א בה כנ"ל. וזה ניסך ע"ג רגלי"ו. ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. כי אתרוג מורה על השגחה עליונה עדש"כ באורך בס' בני יששכר לסוכות מאמר י"א מספרי המקובלים הראשונים אשר ד' מינים הללו אין שר שולט עליהם רק הם מתגדלים בהשגחתו ית"ש בלי אמצעי ע"ש. ובעלי הרמז בר"ת אתרג. אל תבואני רגל גאוה. היפך מהנא' ורם לבבך וכו' ואמרת כחי ועוצם ידי והבן. (ועי' בספרי פינות הבית בקונט' הר הבית (דף כ"ג). ומה שנדפס בשמי בס' קובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' נ').

ובגמ' (סוכה דנ"ג.) הטיח דברים וכו' ואיטלע. וברש"י ואי אתה משגיח על בניך וכו'. ובגמ' (תענית דכ"ה.) אתא מיטרא ואיטלע שהי' העונש ברגליו והבן. וכבר שמעתי מח"א ששמע מפ"ק אדמו"ר הגה"ק בעל שפת אמת זצ"ל ביושבו תחת אילן א' במארנבאד וא' בפ' חקת (כ' י"ט) רק אין דבר ברגל"י אעברה. דמה הוסיפו ב"י במה שאמרו ברגלי אעברה. אכן אדום הי' ירא מפני עמוד הענן שהי' מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך (עי' רש"י בהעלותך י' ל"ד מהספרי) ויוכל לעשות חורבות בארצו. ולכן הבטיחו לו שילכו עתה בדרך הטבע. ולא בכח העמוד ענן. וזש"א רק אין דבר ברגלי אעברה. היינו ברגלי לבד. ולפי"ז ניחא מש"כ אח"כ שם ויסעו מקדש וכו' יאסף אהרן אל עמיו. וברש"י מחז"ל מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע וכו' וחסרו הצדיק הזה וכו' ע"ש (במדרש רבה חקת פי"ט). היינו מפני שגילו, דעתם שלא ילכו באדום עם ענני כבוד. שהי' בזכות אהרן. וכי יוכלו להיות בלעדי הענני כבוד ופגעו כביכול בכבודו של אהרן הכהן. ובזה נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה והבן. ועפ"י כל האמור למעלה י"ל הא דאר"ז אנא לא סלקי מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא. כי כמו השעורים מורים על בטחון בהש"י ואין כחי ועוצם ידי. כן א"י מורה ע"ז. ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה"א בה מראשית השנה ועד אחרית שנה: ובחידושי להגש"פ כתבתי במאמר הא לחמא וכו' כל דכפין וכו' לשנה הבאה בארעא דישראל. עפ"י הגמ' עד דחזינא שערי בחלמא. ובגמ' (ברכות דכ"ד ע"ב) דא"ר יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנא' בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה' והוא כמו הנשלח לסיביר עבור עונותיו מוכרח לישב שמה כפי הפס"ד שיצא עליו ואיננו רשאי לברוח משם לפני כלות הזמן שנגזר עליו ור' זירא לשיטתו (חולין דמ"ו) ערקאי כזית שאמרו במקום מרה. לישב במקום שמור לו ולא לברוח ממקומו כפי' הח"ס ז"ל בס' הזכרון הובא בקונט' הר הבית (ד"י ע"ב) בספרי פינות הבית. וכל הדר בא"י שרוי בלא עון (כתובות דקי"א). כי כל זמן שלא תם הפשע מה לידידי בביתי. עדש"כ בבעה"ט בפ' קדושים (י"ט כ"ב) וכפר עליו וכו' ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. וסמיך לי' וכי תבואו אל הארץ לומר כל הדר בא"י שרוי בלא עון ע"ש. וכן במדרש רבה (אמור פכ"ח) ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ הוי אומר בזכות מצות העומר. ויובנו הדברים עפ"י הזוה"ק אמור (דצ"ו ע"א וע"ב) בענין עומר שעורים. ורק בעת שהי' לו סימן שסרו עונותיו יוכל לעלות לא"י. וכמו ר' אבא דהוה קא משתמיט מיניה דר"י דהוה קא בעי למיסק לארעא דישראל (שם בברכות) עשה לו סימן (ביצה דף ל"ח) דאימא מלתא דתתקבל. ומי שיש לו יר"ש דבריו נשמעין (ברכות ד"ו) ומתקבלים. א"כ שרוי בלא עון. וגם ר"י מודה דאינו עובר בעשה עוד. כיון שסרו עונותיו ואיננו מחויב עוד בגלות.

ובגמ' (פסחים דס"ו) אמרו להן אדם א' יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו וכו'. וראיתי לדו"ז הגה"ק מהר"ש אבד"ק פינטשווב ז"ל בס' בית שלמה דרוש ה' שדקדק דמה נ"מ הי' בזה באמרם שעלה מבבל מה יתן ומה יוסיף אם עלה מבבל או משאר ארצות ע"ש שתי' דהי' קשה להם הא העולה מבבל לא"י עובר בעשה ותי' עפ"י פלפול ע"ש. ולדברינו היא הנותנת ששלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם פסח דוחה שבת וקיבלו דבריו. כיון שעלה מבבל וכבר הוא מוכשר להיות שרוי בא"י זהו גדולתו. וא"כ כשאומרים כל דכפין וכו' וחטאך בצדקה פרוק. א"כ ראוים הם שיתקיים בהם לשנה הבאה בארעא דישראל:

ידידו:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה