אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן יז

סימן טז

בשם ה' אור לעש"ק מקץ ח' דחנוכה תרנ"ט דפ"ק פלונסק לכבוד ידידי הרב המאוה"ג כש"ת מו"ה אברהם שליט"א יאעלסזאהן בק"ק לוצין

פלך וויטעפסק.

גי"ה קבלתי ואלה דבריו כאשר ראיתי בכנסת חכמי ישראל סי' רכ"ז בהערותיו הנחמדות שזכר הדרת גאונו שבס' תל תלפיות סי' י"ט חלק ה' האריך בשינוי הגרסאות מברכות מ"ז לגיטין ל"ח לבאר עפ"י שיטתו דשמואל סובר מצות לה"נ וכו' ור' יהודה סובר מצות לאו להנות ניתנו וכו' לכן נפשי תערוג לדעת את ביאורו בזה הענין כי נחוץ ודרוש לי לראותו ע"כ יעשה נא החסד הזה עמדי ע"י עושי דבריו לשלחני העתקה מס' הנ"ל שאינו תח"י ולו הצדקה תהי' ולי לגאולה ובקול תודה אזבחה וכו' עכ"ל. הנה אמת נכון הדבר שנדפס בשמי בס' ת"ת וכאשר ימצא תורף דברי משם גם בקונטרסי דברי השירה הנדפס בסו"ס שירת ישראל לחמי זקיני הגאון הקדוש מאורן של ישראל ר' ישראל יונה הלוי לנדא ז"ל אבד"ק קעמפנא אשר הנני שולח לכתה"ר שם הבאתי ראי' דשמואל סובר מלה"נ ור"י מצות לאו להנות ניתנו. אכן כל זאת לשיטת הבעה"מ בר"ה (דף כ"ח) דהא דאמר רבא אחד זה וא"ז יצא היינו דרבא מפרש דברי ר' יהודה דר"י סובר אזוא"ז יצא וא"כ סובר ר"י אליבא דמסקנא מצות לאו להנות ניתנו. אבל לשיטת התוס' שם סובר ר"י מלה"נ א"כ ליתא לדברי שם. ובמקום אחר כתבתי להוכיח להיפך דשמואל סובר מצות לאו להנות ניתנו. וכאשר אבאר. דהנה איתא בשבת (דף כ"א ע"א) אר"ה פתילות ושמנים וכו' אין מדליקין בהן בחנוכה וכו' ואמרי לה אמר ר"ז אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה וכו' והקשה הפ"י דלמה אוסר ר"ה בנ"ח בשמן של תרומה טמאה הא דולק יפה ולא שייך בזה כבתה זקוק לה. גם מקשים המפרשים למה לרב מדליקין בכל השמנים הא בשמן שריפה כתותי מיכתת שיעורי'. עי' בשו"ת זקני הגאון הקדוש רשכבה"ג ז"ל בשער אפרים סי' ל"ח [ובמקום אחר תירצתי עפ"י ש"ס עירובין (דף פ') עושה לחי אשירה ובתוס' שם כ' אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה ורוחב וכו' מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו עיי"ש ובס' שעה"מ פ"ד מה' גירושין. וא"כ י"ל דגם בנ"ח בעינן שיעור זוטא דאף שהדליקו בביהמ"ק רביעית הלוג עכ"ז יכולין לעשות פתילות דקות ודי בשמן כל דהו ולא שייך בזה כמ"ש. גם יש ליישב עפ"י סברת הב"י הובא בטו"ז או"ח סי' שס"ג דטעמא דכמ"ש לפי שעומד לשריפה וכיון דאפשר שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי עיי"ש בישוב קושית התוס' עירובין הנ"ל ועיי"ש קושי' הטו"ז ממשנה סוף תמורה ובישוע"י שם. ועיין בס' המקנה כלל מ"ח פ"א מס' דברי ירמיה על הרמב"ם שמביא המאירי כ' דלדעת רדב"ז הפי' כמ"ש דהוה כמו שאינו כלל בעולם ולרבינו הפי' כמ"ש והוי כעפר והיכא דעפר מהני לא שייך כתותי מ"ש ועיי"ש מה שהקשה במקנה על ס' יריעת שלמה בהא דסכין של שחיטה דגם מאפר כשר. וא"כ י"ל כסברא זאת גם בנ"ח כיון דיוכל להדליק גם במין עפר ושעוה ועץ א"כ לא שייך כמ"ש דעכ"פ דולק הוא באיזה מין שיהי' והבן. ועיין במקנה כלל מ"ח סוף פ"ב מס' דברי חיים עיי"ש. שוב מצאתי שם במקנה כלל כ"ב פרט יו"ד בזה. גם יש ליישב עפ"י סברת הה"מ פ"ח מה' לולב דמה שכ' הרמב"ם פ"ד מיבום דסנדל של ע"ז אם חלץ בו יצא דלא דמי ללולב ושופר שיש להם שיעור קצוב וכיון דעומד לשריפה כמ"ש וחסר משיעור הקצוב אבל לסנדל דחליצה דל"ל שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן כמ"ש עיי"ש וא"כ כיון דבנ"ח ג"כ תלוי' בנרות אם דקות די מעט שמן ואם עבות בעינן הרבה שמן לכך לא שייך כ"ש כיון שאין שיעור קצוב והבן] והנה ראיתי בישועת יעקב או"ח סי' תרע"ג וז"ל אמנם אחר העיון דברי זקיני הש"א אינם נכונים כיון דעיקר דבעי שיעור לנ"ח היינו שידליק השמן זמן כזה א"כ מה בכך דעומד לשריפה כיון שיש בו כשיעור הדולק זמן כזה סגי. ואינו דומה לש"ד דבעי שיעור. ואני תמה על הגאון שדמה ענינים נפרדים עכ"ל. ועיין לידי"נ ש"ב מחו' בשו"ת בשמים ראש סי' מ"ה. אכן נלענ"ד דזה דוקא אם נאמר כבתה אין זקוק לה וא"כ אף דהוי כנשרף הכל בפעם אחד כיון דעומד לשריפה מ"מ בין כך יצא י"ח נר חנוכה. אבל אם נאמר כבתה זקוק לה א"כ בעינן שיעור באריכות והמשך זמן ושוב הוי כתותי מ"ש והוי ככבתה כיון דכשרוף דמי וכמו דכבר נשרף דמי. וא"כ ניחא הכל דבאמת לרב דסובר כבתה אין זקוק לה שפיר מדליקין גם בשמן שריפה ולא הוי מכתת שיעורי' כתי' הישוע"י אבל לר"ה דסובר כבתה זקוק לה שפיר אין מדליקין בשמן שריפה אף שדולק יפה כיון דהוי כתותי מ"ש כנ"ל. והבן:

אכן עוד יש ליישב שני הקושיות גם יחד בהקדם מה דכתבו האחרונים דלא שייך כתותי מ"ש דהא הואיל ואי בעי מיתשל עליה. אכן אכתי קשה דאי מיתשל עליה יהי' הדרא לטיבלה וטבל אסור בהנאה אכן קיי"ל מצות לאו להנות ניתנו ועיין בזה בפתיחה נס' ים התלמוד למס' ב"ק לש"ב הגאון מט"ג זי"ע. והנה רב מצינו דאית ליה מצות לאו להנות ניתנו עפימש"כ בספר שבט שמעון (דקכ"א ע"ב) בסוגיא דקתא דמגלא דפלוגתא דרבא ור"י בר"ה (ד' כ"ח) במלה"נ או ללה"נ תליא בגורם לממון. דהא הראשונים הקשו איך אמרינן מצות לאו להנות ניתנו הלא מקבלים שכר על כל מצוה ותירצו דבאיסורי הנאה אסור דוקא אם נהנין מגוף הא"ה אבל גרמא בעלמא מותר והשכר רק גרמא האיסור הנאה גורם שמקבלים שכר.

וי"ל דבזה גופי' פליגי דר"י סובר הא מקבלים שכר על המצוה וסובר כר"ש דגורם לממון כממון דמי וכן בא"ה גרמא אסור ורבא סובר כרבנן דר"ש דגורם לממון לאו כממון דמי וכתי' הראשונים דהשכר הוי רק גרמא בעלמא ובזה מתרץ שם כמה קושיות עיי"ש:

והנה ידוע דלדעת הבעה"ת והראב"ד ז"ל מאן דדאין דינא דגרמי סובר דבר הגורם לממון כממון דמי ועיין בזה בספר מלא הרועים מערכת גורם לממון אות ח' ועיין בש"ס בכורות (דכ"ז) דר' אילעא אמר רב מוקי מתניתין בשנשא ונתן ביד משמע דס"ל כרבנן דלא דאין דינא דגרמי ועיין במלא הרועים בסוגיא דגרמי אות יו"ד י"א ושם אות כ"ה מתרץ קושית התוס' שבועות (דכ"ה ע"א) ד"ה רב דאמר כר"ע שהקשה הר' עזרא הנביא דרב ס"ל דדרשינן ריבויי ומיעוטי ובב"ק (דף צ"ו) סובר עבדי כמקרקע דאין נגזלת וע"כ דריש כללי ופרטי ותי' דטעמא דר"א בב"ק (דף קי"ז ע"ב) ובשבועות (דף ל"ז ע"ב) דסובר קרקע נגזלת דדריש ריבויי ומיעוטי וס"ל דלא ממעט אלא שטרות הוא משום דס"ל גרמי חייב וכ"כ בתוס' שבועות שם וראייתם לפי מה דמסיק שם ר"י דלענין השבון ממעט שטרות ואי ס"ל גרמא פטור מה שייך למעוטי שטרות הא אפי' שרפן פטור ועיי"ש אבל אי גרמי פטור מדאורייתא אין למעט שטרות כקושית התוס' דתיפוק ליה דאפי' שרפן פטור וא"כ רב לשיטתו דס"ל גרמי פטור כנ"ל [ואף אם נאמר דיש לכאורה ראי' דרב דאין דינא דגרמי מהך דב"ב (דף צ"ג ע"ב) דאמר ר' חנינא קטוספאה הבורר צרורות מגרנו חייב והוא משום גרמי אף דהתם גרס רבה בביצה גרס רב וכן בהרא"ש ורי"ף בב"ב שם אך ברשב"ם כתב שם די"ל דמדינא חייב אך הרא"ש סובר מטעם גרמי ומוכח דס"ל לרב גרמי חייב וע"כ אי אפשר לגרוס רבה דהא מבואר בב"ק (דף קי"ז) דרבה דאין דינא דגרמי מ"מ י"ל אליבא דרב דהאי דב"ב דוקא מדרבנן כמו לר"מ בתוס' ב"ק (דף ק') עיי"ש]. וא"כ אף אי דריש בריבויי ומיעוטי אין למעט שטרות דתיפוק לי' אפילו שרפן. וע"כ דקאי אקרקעות והה"ד עבדים שהוקשו לקרקעות עיי"ש. וא"כ ע"כ סובר רב מצות לאו להנות ניתנו כסברת הש"ש הנ"ל. אבל ר"ה דסובר כר' אלעזר בעירובין (דף למ"ד) דהאוסר ע"ע ככר אין מערבין בו ומקשים שם בתוס' הא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ללה"נ אכן באמת י"ל דר"ה סובר מלה"נ ומכאן באמת ראי' לשיטה זו ולתרץ קושית התוס' בעירובין שם כיון דחזינן דר"ה סובר אין מדליקין וקשה הא בשמן שריפה יהי' מותר להדליק כיון דדולק יפה. וע"כ צריך לתרץ משום דכתותי מ"ש לכן אין מדליקין ואי דנימא הואיל א"כ יחזור לטיבלה ואסור בהנאה ומצות ליהנות ניתנו. אבל רב דסובר מצות לאו להנות ניתנו כמבואר לעיל הוא יתרץ שם בעירובין כתירוץ התוס' ולכך באמת מדליקין בשמן שריפה ולא קשה הא כמ"ש כיון ששייך לומר הואיל כי באם יחזור לטיבלה הא מצות לאו להנות ניתנו והבן:

ולכאורה הבאתי עוד ראיה דרב סובר מצות לאו ליהנות ניתנו עפ"י סברת הפרי מגדים בפתיחה לאו"ח ח"ד אות ז' דשלא כדרך הנאה שוה למצות לאו ליהנות ניתנו ועיין בזה בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' ל' ועיי"ש בשם הכו"פ יו"ד סי' פ"ז דשלא כדרך הנאה ונותן טעם לפגם שוים ועיין מזה בס' עט סופר ח"ב (דף כ"ו ע"א) ורב דסובר בע"ז (דף ס"ח ע"ב) נותן טעם לפגם מותר אם כן לדידיה שלכד"ה אינו חשיב הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ר"ה משמע מש"ס עירובין הנ"ל דסובר מצות ליהנות ניתנו ומיושב כנ"ל, אכן בגוף דין זה אי רב סובר נותן טעם לפגם מותר או אסור הוי ספיקא עיי"ש בע"ז אבל שמואל דסובר בע"ז (דף ס"ז) דנוטל"פ מותר בודאי סובר מצות לאו להנות ניתנו ומה גם דשמואל סובר בירושלמי פ"י דתרומות דריחא לאו מילתא אף לכתחילה וממילא דסובר מצות לאו להנות ניתנו ועיי"ש בארץ צבי. ובדרך זה אמרתי בישוב קושית התוס' שבת (דכ"א ע"א) דמנ"ל לרבא דר"ה סובר מותר להשתמש לאורה דילמא הטעם דאין מדליקין בשבת משום דכבתה זקוק לה. אכן י"ל דהנה המשנה למלך בפ"ג מה' תרומות כ' הטעם דסובר ר"ה דאין מדליקין בשמן שריפה דחיישינן גם בחול הואיל דמותר להשתמש לאורה דילמא אתי לאסתפוקי מינה ומיושב בזה קושית התוס' דרבא מוכח דסובר ר"ה מותר להשתמש לאורה מדאסור בשמן שריפה אך בפ"י כתב די"ל דלמאן דאמר אסור להשתמש לאורה אינו רשאי להדליק בשמן שריפה דמביאו לבית הפסול דקיי"ל מותר שמן שבנ"ח עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו ואסור להפסיד שמן שריפה עיי"ש. אבל ראיתי בס' עץ הדעת טוב שבת שם שכ' על דברי הפ"י דלכאורה אין זה מספיק כ"כ דעדיין מותר להדליק בשמן שריפה והיינו דלא יתן לחנוכה יותר מהשיעור אך דנראה לי ברור למאן דאמר אסור להשתמש לאורה הוא מפסיד להשמן שריפה גם בשעה שדולקות למצותו דשלך יהיה בעינן בתרומה והרי אסור ליהנות בה שום הנאה והנאה זו דמקיים המצוה לא הוי הנאה דמצות לאו להנות ניתנו ובעינן הנאה דתשמיש ממש וזה ברור עכ"ל העהד"ט. א"כ יש שני טעמים לאיסור בשמן שריפה בחול בחנוכה או מטעם דאתי לאסתפוקי וזה דווקא אם נאמר מותר להשתמש לאורה או מטעם דבשעה שדולקות אסור להשתמש לאורה. והנה רב הונא דסובר מלה"נ כאשר הוכחתי מש"ס עירובין הנ"ל ע"כ ליכא למימר אליבי' דאוסר בשמן שריפה מטעם דבשעת הדלקה אינו נהנה כסברת העהד"ט דהא מצות ליהנות ניתנו. וע"כ מוכרחין לומר דאתי לאסתפוקי מיניה כסברת המשל"מ וא"כ מוכח דסובר מותר להשתמש לאורה ומיושב קושית התוס'. והבן: והנה בילדותי כד הוינא טליא אמרתי ת"ל ליישב קושית התוס' בר"ה (דף כ"ח ע"א) דמקשים על ר"י שסובר בשלמים לא יצא ובשופר של ע"ז יצא עיי"ש. ואמרתי בהקדם קושית האחרונים איך סובר ר"י בשופר של ע"ז יצא הא איכא לאו דלא תביא תועבה ושיטת הראשונים דאף בלא נהנה עיין במגילת אסתר שורש ט' ורמב"ן מצוה קצ"ד וא"כ הוי מצהב"ע. אף אי נימא

מצות לאו להנות ניתנו. ועיין בהריטב"א סופ"ק דע"ז (דף כ"א) דבלא הנאה הוי עכ"פ איסור דרבנן ודעת רש"י פסחים (דף ל"ט) במרור של טבל דאף באיסור דרבנן פוסל מצהב"ע ועיין תוס' נדרים (דף י' ע"א). ופשוט יש ליישב עפ"י סברת תוס' סוכה (דף ל') דאין העבירה גורם המצוה. אכן הרמב"ם ז"ל חולק על סברא זאת עיין בס' מימי הדעת בסוגיא דשופר ש"ע (דף י"ט ע"ב) דדייק מהא דכ' הרמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח הלכה ט' אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וחדש וכו' ואצ"ל מן הערלה וכלאי הכרם מפני שהוא מצוה הב"ע עיי"ש. ולסברת התוס' דהיכא שאין העבירה מסייע למצוה לא מיפסל משום מצהב"ע א"כ אמאי פסולין הני משום מצהב"ע וא"כ מוכח מזה דהרמב"ם לא ס"ל סברא הנ"ל ועיי"ש עוד ראיות בשיטת הרמב"ם ז"ל. אכן יש ליישב דר' יהודה לשיטתו שסובר דיוצאין אף במצהב"מ כדעת תוס' גיטין (דף נ"ה ע"א) ובתוס' ב"ק (דף ס"ז ע"ב) א"כ אף דאיכא לאו דלא תביא תועבה עכ"ז יוצאין בששע"ז. אכן לפי זה יקשה למה סובר ר' יהודה בשופר של שלמים לא יצא הא הוא לית לי' מצהב"ע. אכן יש לומר דשם יהי' מתוקן האיסור אי נימא דלא יצא לכך לא יצא כסברת הרשב"א יבמות (דף ק"ג) ובזה מיושב מה שהציע לפני כ"ת קושית אביו הרה"ג זצ"ל בהא דסובר ר"י בשופר ש"ש לא יצא אף דלית לי' מצהב"ע כתוס' הנ"ל וכן ראיתי בס' חתנ"ס (דף ק' ע"ב) וזה תוכן דבריו מצוה הגורמת העבירה כגון למ"ד מלה"נ ותקע בשופר של ע"ז דהמצוה היא בעצמה העבירה מפני שע"י שקיים המצוה נהנה למ"ד מצות ליהנות ניתנו בזה כ"ע מודים דאמרינן בי' מצהב"ע ולא יצא מפני שמצוה זו גורמת העבירה וכ"כ הרשב"א בהדי' ביבמות (דף ק"ד) גבי סנדל של ע"ז דלמ"ד מלה"נ לא מהני חליצה דע"י שאנו אומרין לא מהני לא נהנה ולא עבר וכו' ובזה א"ש דר"י דס"ל בגיטין נ"ה דקרבן גזול כשר ולית לי' מצהב"ע כמבואר בתוס' שם וס"ל תקע בש"ש עולה לא יצא ופירשו בו המפרשים משום מצהב"ע. והא בגיטין לית לי' מצהב"ע. אבל א"ש כנ"ל דזה מיקרי עבירה הבאה ע"י מצוה ובזה כ"ע מודים עכ"ל] וכן סברת המהרי"ט דהיכא שיתוקן האיסור אעל"מ וזה דוקא בשופר של שלמים דשם הוא רק הנאת המצוה מטעם דר"י סובר מלה"נ שפיר הוי מצוה הבאה בעבירה. אבל בשופר של ע"ז דהוי בלא המצוה לאו דלא תביא תועבה. א"כ כיון דבל"ז לא יתוקן האיסור שפיר אמרינן דיצא דלית לי' מצוה הבאה בעבירה. ואף דעתה יהי' שני איסורים זאת אין נפ"מ כעין סברת הרשב"א בענין דשיל"מ ועיי"ש בס' מימי הדעת. וממילא מיושב קושית התוס' דבאמת סובר ר"י מלה"נ ולכך בשלמים לא יצא ואף דהוא סובר מצהב"ע יוצאין רק כיון דכאן יהי' מתוקן האיסור כ"ע מודים דלא יצא. אבל בשל ע"ז דיהיה נשאר הלאו דלא תביא תועבה ובין כך ובין כך לא יהי' מתוקן האיסור שפיר יוצאין כיון דלית לי' מצהב"ע והבן. אח"כ נדפס שו"ת תורת חסד סי' למ"ד וראיתי שם רמז לדברי אלה עיי"ש: ואשר הקריב לפני כ"ת את משפטו עם הרה"ג מו"ה סיני נ"י שיפפער הרב דק"ק קארלסרוה במדינת באדן בדבר חידושיו הנדפסים בשו"ת כנח"י סי' נ"ח ליישב סוגית הש"ס מברכות (דף מ"ז) וגיטין (דף ל"ח) עפימש"כ בס' קרבן ראשית דמצהב"ע תלי' דווקא אם נאמר מלה"נ אבל למ"ד מצות לאו להנות ניתנו לא חיישינן למצהב"ע א"כ בש"ס ברכות דקאי לר' יהודה דסובר מלה"נ לשיטת התוס' בר"ה (דף כ"ח) שפיר מקשינן מצהב"ע הוא. ובגיטין דקאי לשמואל ואפשר דסובר

מצות לאו להנות ניתנו וליכא למימר מצהב"ע עכת"ד. וע"ז העיר כ"ת דדברי הקרבן ראשית קשה להולמן דהא חזינן דרבא סובר בסוכה (דף ל') ובתמורה (דף כ') מצהב"ע וסובר בר"ה (דף כ"ח) מצות לאו להנות ניתנו גם הרמב"ם בפ"ח מלולב סובר מצהב"ע לא יצא וסובר בפ"א דשופר מצות לאו להנות ניתנו עכת"ד כבוד מעלתו. הנה אין הס' קרבן ראשית בידי ולא אוכל לדעת הנאמר בו ורק בילדותי ראיתי בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' צ' אות י"א שמביא זאת מס' קרבן ראשית ומאז מעולם קשה לי להבין דברי הק"ר אשר לכאורה יש סתירה לזה מסוגיתינו: ואפשר ליישב קצת דהא דעת מהר"ם די בוטון בתשובה הובא במשנה למלך פ"ה מה' אישות דאף דמצות לאו להנות ניתנו אבל לכתחילה אסור ורק בדיעבד יצא ויש חולקים בזה. ועיין בכנה"ג יו"ד סי' ר"ח ובגט פשוט סי קכ"ד סק"א ובחק יעקב או"ח סי' תמ"ה. ועיין בפתיחה כוללת לפרמ"ג או"ח סי' כ"ט ובשו"ת נוב"י מה"ת תאו"ח סי' קל"ד ובשו"ת שערי דעה חאו"ח סי' ע"ט ובזה יש ליישב קו' הפרמ"ג או"ח סי' רצ"ח בא"א בנר של כותי דאוסרין משום מסיבת ע"ז והא מצות לאו להנות ניתנו והובא בס' מעון הברכות לחותני זקיני הק הגה"ק מקעמפנא ז"ל בברכות (דף נ"ג ע"א) ולהנ"ל ניחא דהא לכתחילה אסור. וכן מיושב קושית הברית אברהם הובא בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' ב'. וקושית האבני מילואים שהובא שם ואכ"מ. וא"כ י"ל דסברתו של הקרבן ראשית הוא רק למ"ד דסובר מצות לאו להנות ניתנו מותר לכתחילה ואז לא חיישינן למצהב"ע אבל רבא דאמר אזוא"ז יצא אפשר דסובר דרק בדיעבד מצות לאו להנות ניתנו וא"כ עכ"פ הוי לכתחילה מצהב"ע. אבל שמואל אפשר דסובר מצות לאו להנות ניתנו אפילו לכתחילה וליכא למימר מצהב"ע. ויש הרבה לדבר בזה בדקדוקים בר"ה (דף כ"ח) דבשלמים נקיט רבא לשון דיעבד ובשופר של ע"ז לכתחילה לא יתקע ורק בדיעבד אם תקע יצא ועיי"ש בהר"ן לא יתקע משום דמאיס ובמודר הנאה איתא מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה עיי"ש:

ואשר הקשה כ"ת על הרה"ג מקארלסרוה מתוס' גיטין (דף נ"ה) דר' יהודה סובר מצהב"ע יצא הנה לא עליו תלונתו רק גם על תירוץ הרה"ג חתנו של הגאון נוב"י בסוף שו"ת נוב"י מה"ק שמתרץ ג"כ סוגיות הללו בדקדוק דבגיטין קאי לשמואל דל"ל מצהב"ע ובברכות קאי לר' יהודה דאית לי' מצהב"ע בנדרים (דף י') עיי"ש. ויותר חזיתי לחותני זקיני הגה"ק מופת ויחיד דורו מו"ה ישראל יונה לנדא הלוי אבד"ק קעמפנא זי"ע בס' מעון הברכות בברכות (דף מ"ח ע"א) שמתרץ סוגית הש"ס ברכות וגיטין ג"כ בדרך זה דבגיטין קאי לשמואל דל"ל מצהב"ע ובברכות קאי לר"י דסובר מצהב"ע ומראה לדעת בפלפול עצום דר' יהודה חייש גם במצוה דרבנן למצהב"ע ומביא ראי' מהא דסובר ר"י בשלמים לא יצא אף דאית לי' בשופר של ע"ז יצא דמצות לאו להנות ניתנו מ"מ בשופר של שלמים הוי מטעם מצהב"ע ואף בתקיעות דרבנן ומתרץ בזה קושית התוס' בר"ה בסתירות ר"י ומסיק דבאמת סובר ר' יהודה מצות לאו להנות ניתנו עיי"ש בדבריו כי נעמו. אבל באמת קשה מתוס' גיטין הנ"ל ובאמת קשה על גוף הגמרא דאיך מקשינן מצהב"ע לר' יהודה דלא חייש למצהב"ע כמש"כ בתוס' גיטין. אכן האמת הוא כמש"כ בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ל"ה לסתור תירוצו של שו"ת בן יהודה סי' י"ח בסוגית הגמ' דברכות וגיטין וז"ל הנה באמת הנוב"י קמא בסופו תשובה לחתנו ז"ל במח"כ כי רבה שגגה יצא מלפניו דנקיט לשון ש"ס מצהב"ע כפשוטן דכוונת המקשן מצהב"ע ולא יצא כהא דר"פ לה"ג אבל אינו כן מה למצהב"ע אם יצא או לא להתם שם מקשה ומפרק היכי עביד הכי ר"א והרי אסור לשחרר ומתרץ מצוה שאני והדר מקשה והא מצהב"ע הוא היינו איך שרי לעשות כן משום מצוה ואיך עביד ר"א הכי וגם אם מצהב"ע בדיעבד יצא מ"מ איסורא איכא כל שאין המצוה דוחה העבירה ומתרץ דמצוה דרבים שאני דיש בכחה לדחות איסור דלעולם בהם תעבודו ולנוב"י אהבתו לחתנו ז"ל קלקלה השורה וכו' עיי"ש:

אשר חידש כ"ת דיש ג' אופנים במצהב"ע דהיכא שכבר כלתה העבירה כסברת תוס' בסוכה (ד"ל) כ"ע לא חיישי למצוה הבאה בעבירה והיכא דהאיסור נעשה מכבר ובכ"ז אינו קונה הלולב אלא ע"י עשיית המצוה בשינוי השם שלו דהאיסור נגמר בעידן עשיית המצוה בזה יש פלוגתא ור' יהודה לא חייש כתוס' גיטין (דף נ"ה). והיכא דעצם האיסור מתחילה ועד סוף נעשית ונגמרת בעידן המצוה כמו שופר של שלמים בזה כ"ע מודים דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ואף מה"ת וראי' לזה מקושית התוס' בסוכה שם ממצה של טבל דל"ל קרא תיפוק לי' דמצוה הבאה בעבירה והרי בתוס' סוכה (דף ט') מבואר דמצוה הבאה בעבירה דרבנן. א"ו דבמצה של טבל דבעידן המצוה נעשית העבירה לכ"ע מצוה הבאה בעבירה מה"ת. ובזה מתרץ מעכ"ת קושית אביו הרה"ג זצ"ל על תוס' גיטין דר"י לא חייש למצוה הבאה בעבירה ולמה אין יוצאין לדידי' בשופר ש"ש דשאני שופר ש"ש דבעידן דעביד מצוה נעשית העבירה של איסור מעילה עכת"ד. הנה אם כי דבריו בהשכל נאמרים אבל אנכי לא כן עמדי. ומצאתי שכוונתי לסברת ש"ב הג"מ צ"ה תאומים שהובא בשו"ת דבר משה מה"ק סי' ק' דמצוה הבאה בעבירה לא שייך רק היכא דהעבירה מצד עצמה היא עבירה בלא המצוה כגון גזל ואשירה אבל היכא דאין העבירה באה רק מצד המצוה ולולא קיום המצוה לא הי' שם עבירה בכה"ג לא חשיב מצהב"ע דהאיך אפשר לתפוס החבל בתרין ראשין לומר דהוי מצוה הבאה בעבירה ולא יצא דהרי אי אמרת דלא יצא ממילא דאין כאן עבירה כלל דהא העבירה בקיום המצוה תלי' ואם אתה מחשבו למצוה הבאה בעבירה בע"כ אתה אומר שיצא המצוה עיי"ש. ועפי"ז תירצתי סוגית הש"ס הנ"ל מברכות לגיטין דהנה יש לדקדק דבברכות איתא לדבר מצוה שאני א"כ משמע דהשיחרור הי' בדבר אחר לצורך המצוה וא"כ העבירה הוא אף בלא קיום המצוה ממילא מקשה הגמ' מצוה הבאה בעבירה הוא. אבל בגיטין איתא מצוה שאני דמשמע שהי' השיחרור בגוף המצוה ע"ד דאיתא בכתובות ובשו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ט' דבדיעבד שקראו רבו לתורה זה שיחרורו וכאן ג"כ משמע לשון מצוה שאני שהי' באופן זה ע"ד דמבואר בהרא"ש מגילה דר"א הי' צריך לשחרר העבד לקריאת פרשת זכור א"כ העבירה הוא רק ע"י קיום המצוה ממילא הוי מצהב"ע והבן. וכעין סברא זו ראיתי בס' דברי יוסף פרשת בראשית שמתרץ קושית התוס' סוכה (דף ל') ל"ל לכם להוציא את הגזול תיפוק לי' מצוה הבאה בעבירה ותי' דהנה לכאורה אם שייך עשה דוחה ל"ת לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה דהא העבירה נדחית אכן זה דוקא אם הוא בעידנא אבל אם עובר על הל"ת קודם קיום המצוה הו"ל מצוה הבאה בעבירה וא"כ אי לא כתיב לכם הוי ידעינן דבאתרוג הגזול אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה אכן זה רק אם כבר גזלו ועתה בא לצאת בו אבל אם מגביה אתרוג של חבירו לקנותו בהגבהה זו ולגזלו ומכוין ג"כ לצאת בהגבהה זו ידי חובת מצוה שא"צ רק הגבהה א"כ בעידן דגזלו מקיים המצוה דבהגבהה זו עושה מצוה וגם עבירה והו"א עשה דוחה ל"ת ואין כאן מצוה הבאה בעבירה ולכך כתיב לכם דבשעת לקיחה יהי' שלו עיי"ש. וקושית אביו הג' ז"ל מיושב כמו שכתבתי לעיל וקושיתו במצה של טבל מתוס' סוכה (דף ט') ועיי"ש במהרש"א ובס' עטרת זקנים סוכה (ד"ל) דמתרץ קושית המהרש"א ז"ל בסברא ישרה. ובמקום אחר ישבתי בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר אין יוצאין במצה של טבל אף דהוא סובר דלא כר"ש וסובר דאיסור חל על איסור וקשה מש"ס פסחים (דף ל"ה). אכן להנ"ל מיושב דתוס' הקשו במצה של טבל תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה ול"ל קרא, אכן י"ל דר"ש בפסחים (דף ל"ה) סובר מצוה הבאה בעבירה דרבנן כתוס' סוכה (דף ט') אבל להרמב"ם דמצהב"ע דאורייתא א"כ אין יוצאין במצה ש"ט משום מצהב"ע ואכ"מ להאריך ועיין בקונטרסי דברי השירה אות ח':

הנני ידידו:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה