שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן טז
בשם ה' יום ב' ויחי ו' טבת שנת תרנ"ו פלונסק לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה יעקב אורנר נ"י אב"ד דק"ק מאדזיץ. מכתבו קבלתי. וששתי לשמוע משלומו הטוב. והנני לברכו בברכת מז"ט מהרבנות. שנתקבל לאבד"ק נאשעלסק. יעזרהו הש"י לנהל עם ה' אלה לתורה ולתעודה ויבא שלום לרגלו. ובדבר הח"ת דשדר לן מר. אם כי רבו טרדותי במילי דמתא ושיעורין תמידין. עכ"ז למען כבודו ולמען הידידות והאהבה מנוער (זכרתי ימים מקדם בהיותינו לומדים יחד בישיבת מרן אדמו"ר הגה"ק ציסו"ע מוהר"ר זאב נחום זצ"ל אב"ד דק"ק בייאלא דליטא). אמרתי להשיבו עכ"פ בקצרה:
הנה בקושיות הב"י או"ח סי' תר"ע. דלמה עושין חנוכה ח' ימים. והנס לא הי' רק לז' ימים. וכתב מעלתו לתרץ. דאיתא בשבת משמת שמעון הצדיק לא הי' נר מערבי דולק. ופעמים הי' דולק ופעמים הי' כבה. ונס חנוכה הי' ערך מאה וחמשים שנה אחרי שמעון הצדיק. והנה הפ"י הקשה הלא טומאה הותרה בציבור. ותי' דע"י הנס הראה הקב"ה חיבתו לישראל שהי' שמן טהור. וא"כ מסתמא הי' אז נר מערבי דולק כל היום כדי להראות חיבתו לישראל. וא"כ י"ל גם ביום ראשון הי' נס של נר מערבי. ולכך עשו חנוכה ח' ימים דלא היה רק חצי לוג שמן בנר מערבי ודלק כל היום. ושפיר הי' נס כל ח' ימים. וא"ש. עכ"ל דכ"ת:
והנה אמנם דיש לומר דגם בימי חשמונאי הי' הנר מערבי דולק כל היום. ויש לרמז זאת בכונת הגמרא מגילה (דף י"א ע"א). לא מאסתים ולא געלתים בימי שמעון הצדיק ובימי חשמונאי עיי"ש. עכ"ז דוחק לומר דמשום זה החיוב להדליק בלילה ראשונה דחנוכה בליל כ"ה דכסליו. כיון דכל עיקר מצות הדלקת הנרות הי' אז ללילה ראשונה בלי נם כלל. ואי משום שנר מערבי הי' דולק. אין זאת שייכות לחנוכה והלא הנסים הללו היו בכל עת.
והרבה נסים הי' בביהמ"ק ולא זכר למו. ובאבות פ"ה מ"ה חשבו יו"ד נסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק. ולא חשבו שאר הנסים שנעשו שם. כמבואר בש"ס יומא (דף כ"א ע"א). מדלא הי' בהן טובה רק עדות ששכינה שורה שם. עיין בתפא"י שם. ויש לרמז זאת בפסוק זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה' הייני רק לאלה הנפלאות נעשה זכר אם המה טובות ישראל מצד חנון וכו' הן אמת ראיתי בס' מלא העומר ריש פ' ויגש. בדרוש לשבת חנוכה. שתי' ג"כ קושיות הב"י דהי' הנס גם בלילה ראשונה בנר מערבי. אכן הוא בדברי קדשו שם יש להנס שייכות לחנוכה. וגם ללילה אחת לא היה די שמן לכל המנורה. כי הי' רק ג' לוגין. חצי לוג לכל נר. היינו לששה נרות. ולנר מערבי לא הי' שמן רק מה שמיעטו מעט לכל נר ונר עיי"ש שפי' בהא דמשמת שמעון הצדיק פעמים הי' כבה. אבל אם נאמר כתי' כבודו. א"כ כיון שהי' די שמן ללילה ראשונה אין שייכות הנס לחנוכה. וראיתי כעין תי' כ"ת בס' מכלל יופי. וכן בס' שארית הברכה במס' שבת שם. ובס' שער יהודה להרה"ג מהר"י ספיר בחי' לשבת. אבל רחוק לומר כן לפי דעתי.
ובגוף קושית הב"י הרבה תי' נאמרו בזה. עיין תי' הטו"ז או"ח סי' תר"ע (ועיין מה שנחלקו, עליו בס' אפיקי יהודה, ד' מי מריבה, אות ג' דנס שהוא ע"י הקב"ה בעצמו הוא יש מאין. ודוקא ע"י נביא הברכה שורה דוקא על דבר יש ועיין בזה בס' ייטב לב פ' לך (דף כ"ז ע"ב). ובפ' מקץ (דף קי"ג ע"א ודף קי"ח). ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' קל"ו בפי' אלקים וכו' כספכם בא אלי ובס' בכור שור ברכות (דף מ' ע"א). ובשו"ת מחנה חיים חחו"מ סי' קל"ו. ושם פי' מאין יבוא עזרי וכו' עושה שמים וארץ. אז הוא גם יש מאין עיי"ש). ועיין תי' הברכי יוסף שם עפ"י גרסת השאילתות דר"א גאון פ' וישלח. ורבינו ירוחם נתיב ט'. ולא הי' בו להדליק אפילו יום אחד. ועיין תירוצים נחמדים במהרש"א חולין (דף נ"ה). ובשל"ה פ' וישב. ובס' חסד לאברהם מעין שני נהר נ"ח. ובבכור שור שבת (דכ"א). ובס' כסא רחמים מס' סופרים (פ"ב ה"ג). ובאליהו רבה סי' תר"מ. ובתוספת חדשים במגילת תענית (פ"ט). ובס' מאמר אברהם סו"פ וישב מקץ. ובס' בתי כהונה די"א. ובס' אדני פז מקץ. ובס' לוית חן. ובס' זרע ברוך בחי' שבת (דכ"א). ובס' קדושת לוי. מאור ושמש. בדרושי חנוכה. ובס' ברכת אברהם סו"פ מקץ. ובס' אוהב ישראל פ' וישב. ובס' תורת משה פ' וישב וסו"פ מקץ. ובס' בני יששכר חודש כסלו מ"ג אות מ"ח. ובמלא העומר וקומץ המנחה פ' וישב. ובהקדמת ס' ים התלמוד אות למ"ד. ובס' עץ הדעת טוב בחי' ש"ס שבת (דף כ"א). ובשו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' נו"ן. ובשו"ת דבר משה ח"א סי' למ"ד. ובס' ראשי בשמים פ' מקץ. ובס' ייטב פנים מ' הוד והדר אות כ"ב. ובשאר ספרים. כל אחד לפי דרכו בקודש:
ולעד"נ לתרץ בהקדם מה שראיתי בשו"ת אבני צדק חאו"ח סי' ק"י. שמביא להקשות על הר"ן ז"ל שכ' בשבת וז"ל. ומש"ה היה שמונה ימים. מפני שהיה בדרך ד' ימים והוצרכו שמונה ימים בין הליכה וחזרה. וקשה הא אי אפשר שמונה ימים בלא שבת בנתיים. א"כ הי' צריכים להתעכב על הדרך ט' ימים. והיה צריך הנס להיות על ט' ימים. והליכה עבור השמן מכשירי מצוה הוא ולא דחי שבת. עיי"ש:
והנה הב"י תי' על קושייתו. דיש לומר שאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור. נשאר הפך מלא כבתחלה, וניכר הנס אף בלילה הא'. א"נ שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה. ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן. וכן בכל לילה ולילה. עיי"ש. אכן הפר"ח באו"ח סי' תר"ע הקשה על שני תירוצי הב"י. דא"כ ליכא שום נס בלילה האחרונה עיי"ש. אכן עפ"י הקושי' הנ"ל על הר"ן. דהי' צריכים שמן על ט' ימים. א"כ יש לצרף לזה תירוצי הב"י. דהפך נשאר מלא או הנרות היו מלאים. ואי משום קושית הפר"ח דבלילה האחרונה לא הי' שום נס. זה אינו. דיש לומר דגם בליל שמיני נתמלא הפך או המנורה להיות על יום התשיעי. ובליל תשיעי באמת אין מדליקין. דהא לא הי' בו נס. כיון דנתמלא הפך או הנרות בליל שמונה להיות מוכן על התשיעי. דהא באמת הי' צריכים על ט' ימים כנ"ל. וכעין תי' זה ראיתי בס' ערבי נחל סו"פ ויחי. שתי' בהקדם תי' הב"י. אכן ע"ז איכא קושית הפר"ח. דלא הי' נס בליל אחרונה. ומצרף לזה תי' הס' תולדות יעקב יוסף פ' מקץ. דעושין עוד יום משום ספיקא דיומא. אכן נגד זה קשה דמשום ספיקא דיומא הי' ראוי לעשות יום הנוסף משום ספיקא בסוף הז' ימים. דאין מקדימין משום ספיקא דיומא. ולכן הוא משלב שני התירוצים יחד. דלעולם כתי' הב"י. ואי משום קושי' הפר"ח. י"ל דלעולם מוסיפים בליל אחרונה משום ספיקא דיומא. עיי"ש. ובדרך זה עולים דברי יפה לתרץ כהב"י. ואי משום קושי' הפר"ח. י"ל דגם בליל אחרונה הי' נס להיות שמן מוכן ליום תשיעי. כנ"ל:
והנה בחנוכה שנת תרנ"ג. כתבתי תי' זה לידי"נ הגאון וכו' מו"ה הלל ליפשיץ שליט"א אבד"ק לובלין וקלס". גם הארכתי אז בדברי הפ"י שהביא כ"ת. ואעתיק לו קצת מדברי. בגמרא מאי חנוכה וכו'. והקשה הפ"י הא טומאה הותרה בציבור. וכל טורח הנס למה? ותירץ. דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם, כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם וכו'. עיי"ש. וכבר קדמו בקושי' זאת בחי' מהרא"ם ז"ל על הסמ"ג ה' חנוכה. וכן תי' זקיני הגאון מאורן של ישראל בשו"ת חכם צבי סי' פ"ז אכן לענ"ד אפשר לומר. לפי מה שכ' בתוס' שבת (דף כ"א ע"ב) ד"ה שהי'. דאם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים. צ"ל שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי. ועיי"ש במהרש"א דכבר גזרו על העכו"ם הזב שמטמא בזיבה כמו ישראל. ועל תינוק עכו"ם גזרו תלמידי שמאי והלל בין י"ח דבר אחר זמן החשמונאים. עיי"ש.
ולכאורה מנ"ל להתוס' דגזרו קודם י"ח דבר על הזבים ? אכן לפי"ז ניחא. דאל"כ למה הי' טורח הנס. הא טומאה הותרה בציבור אבל אי נימא כשיטת התוס' ניחא. דהא דעת הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש. דדוקא טומאת מת הותרה. ולא טומאת שרץ. ושיטת תוס' זבחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה אי. ושיטת רש"י יומא (דף ז' ריש ע"א). דכל הטומאות הותרו חוץ מטומאה היוצאת מגופו א"כ שפיר הי' נצרכים לנס. ועוד הארכתי אז בתשובתי. ואכ"מ לבוא בארוכה: ואגב הנני לתת לפניו מה שאמרתי בהלין יומי דחנוכה. בש"ס שבת (דף כ"א ע"א).
אמר ר"ה פתילות ושמנים שאמרו וכו' בין בשבת בין בחול. אמר רבא מ"ט דר"ה וכו' ומותר להשתמש לאורה. ובתוס' שם ד"ה ומותר וא"ת מנא לי' לרבא דסבר ר"ה דמותר להשתמש לאורה וכו'. ונלע"ד ליישב בהקדם דברי הסמ"ע חו"מ (סי' ע"ב סק"ז). דכ"מ דאיתא לשון בין בין. הוא בדרך זו ואצ"ל זו קתני. דהראשון אין כ"כ פשוט כמו האחרון. עיי"ש. והפוסקים נקטו כלל זה גם בלשון הגמ'. ובאמת כן מבואר בש"ס בהרבה מקומות. כמו בר"ה (דף ל"ב ע"ב) במשנה. בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום ל"ת. ושם בגמ' השתא משום שבות וכו' זו ואצ"ל זו קתני. וכן בש"ס הוריות (דף ב' ע"ב) בין שעשו ועשה עמהן וכו' זו ואצ"ל זו קתני. וכן מצינו הרבה פעמים בגמ' לשון בין בין. והאחרון פשוט יותר. כמו בברכות (דף נ' ע"א) בין שאמר ברכו וכו'. ומס' פאה (פ"ח מ"ג) בין חי בין מבושל. ובתרומות (פ"ז מ"ג) בין גדולים בין קטנים. ובמס' מעשרות (פ"ד מ"ד) בין על חמין בין על הצונן פטור. ובש"ס שבת (דף מ"ה ע"ב) בין נטלה בידו אחת וכו'. (ובדף פ"ד ע"א) בין מדרסו ובין מגעו טמא. (ובדף צ"א ע"ב) בין שחזר והוציאן וכו'. (ובדף צ"ד ע"א) בין חיין ובין שחוטין חייב. (ובדף קנ"ה ע"א) בין דקה ובין גסה. ובמועד קטן (דף ב' ע"א) בין ממעיין שיצא בתחלה וכו'. ובמגילה (דף ה' ע"א) בין בזמנה וכו'. ובקידושין (דף מ"ד ע"א) בין מדעת עצמה וכו' ובגיטין (דף ל"ז ע"א) בין בשטר וכו'. ובש"ס כריתות (דף ח' ע"א) בין על הודאי וכו'. ובנדה (דף י"ב ע"א) בין ישנות וכו'. ואכ"מ להאריך. (ובתשובה להרה"ג אבד"ק באלסק נ"י הארכתי בזה):
והנה כאן אמר ר"ה בין בשבת בין בחול. משמע דחול פשוט יותר לאיסור להדליק בפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת. ולכאורה הוא להיפך. דעל שבת איכא שני טעמים לאיסור. אי משום כבתה זקוק לה. אי משום דמותר להשתמש לאורה. אבל בחול איכא רק טעם אחד. משום כבתה זקוק לה. אכן לפי מש"כ בפני יהושע. דכוונת רש"י שכתב דילמא פשע ולא מתקן לה. הוא לתרץ קושיות התוס' הנ"ל. דדוקא בחול שייך טעם דכבתה. דדילמא פשע ולא יתקן. אבל בשבת דהוא אונס שלא יוכל לתקן. אז לא חיישינן לזה כיון דאנוס הוא. ולכך לא כתב רש"י שמא ישכח ולא יתקן. עיי"ש. וא"כ לפי"ז אין לנו טעם לאיסור בשבת רק משום דמותר להשתמש לאורה. ובחול הטעם משום דכבתה זקוק לה. וכמו דבחול איכא רק טעם אחד לאיסור. כן בשבת איכא רק טעם אחד לאיסור. וא"כ כיון דאתית להכי. שפיר ניחא כללא דלשון בין בין. הוי השני יותר פשוט בסברא לאיסור מהראשין. דהא כיון דבחול הטעם לאיסור הוי חששא בגוף הנרות שיכבו. ודילמא יפשע ולא יתקן. וזאת פשוט יותר לאיסור מטעם דשבת. דאינו בגוף מצות הדלקת נר חנוכה. רק חששא שחוץ ממנו. דהא בגוף ההדלקה הוא יוצא שפיר. דהא אם יכבו יהי' אנוס שלא יוכל לתקן כסברת הפ"י. והחשש הוא רק מצד דבר אחר שמא ישתמש נגדם. אף דכמה בטלני איכא. ודילמא לא ישתמש כלל נגד הנר חנוכה. עכ"ז חיישינן חשש רחוק דאם ישתמש אז אולי שמא יטה. ואין זאת חשש בגוף ההדלקה ובגוף המצוה רק חשש בדבר שמן הצד. לכן לא הוי פשוט כ"כ לאיסור כמו בחול. כן יש לומר בסברא. וממילא מיושב קושית התוס'. דאם נימא דר"ה סובר אסור להשתמש לאורה. והטעם בשבת הוא ג"כ משום דכבתה זקוק לה. ודלא כשיטת רש"י עפ"י פירוש הפ"י. רק דגם בשבת שהוא אנוס ואינו יכול להדליק ג"כ זקוק לה. א"כ שוב הוי בשבת פשוט יותר לאיסור מבחול. דהא הטעם דכבתה זקוק לה הוי יותר פשוט לאיסור בשבת דאינו יכול להדליק ולתקן. מחששא דחול שיפשע ולא יתקן דאטו ברשיעי עסקינן ד ולמה ניחוש שיפשע ולא יתקן בחול בעת שבידו לתקן. וא"כ יקשה על לשון בין בשבת בין בחול. דהו"ל לר"ה לומר בין בחול בין בשבת. כיון דבשבת הוי פשוט יותר לאיסור. אלא ודאי דר"ה סובר בשבת הטעם משום דמותר להשתמש לאורה. וטעם דכבתה ליתא בשבת כסברת הפ"י. ואז הוי בחול פשוט יותר לאיסור דהחשש הוא בגוף מצות נר חנוכה. והבן:
עוד ארשום לו מה שאמרתי בישוב קושיות המפורשים על ר"ה דאמר שאין מדליקין בין בשבת בין בחול. הא בין השמנים הפסולים לשבת הוא שמן של תרומה טמאה. ולמה אין מדליקין בחנוכה בחיל הא שמן של תרומה טמאה דולק יפה ונמשך אחר הפתילה ? גם מקשים. לרב דסובר מדליקין בשמנים הפסולים בשבת. בחנוכה. והלא שמן של תרומה טמאה לשריפה עומד וכתותי מכתת שיעורי'. ונר חנוכה בעי שיעור עד שתכלה רגל מן השוק. עיין מש"כ בזה זקיני הגאון בשו"ת שער אפרים סי' ל"ח. ולענד"נ ליישב בעזהש"י ע"ד חידוד. דהנה הש"א שם תי' דלא הוי כמ"ש. משום דהואיל אי בעי מיתשל עלי'. ועיין בזה בהקדמת ס' ים התלמוד. והנה איתא בתוס' ביצה (דף כ"א ע"א) ד"ה עיסה וכו'. וא"ת והאמר לעיל רשב"א אומר ממלאה אשה תנור פת וכו'. וכי תימא דאתיא לת"ק והא הלכתא כר"ש דמתיר. וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל. שהרשות בידו לאכול כל או"א. או זה או זה. ועוד דילמא מקלעי לי' אורחים. אבל הכא דחצי' של עכו"ם אסור לאפות ביו"ט עכ"ל. והנה הפ"י והצל"ח מקשים על תירוצי התוס'. דתירצו משום הואיל (דתי' ראשון דתוס' פי' ג"כ הפ"י דכוונתם משום הואיל).
והלא כאן קאי אליבא דר' חסדא. ור"ח לית לי' הואיל. עיין פסחים (דף מ"ו ע"ב). ומחדש הפ"י. דכאן כיון דהוי רק איסור דרבנן גם ר"א סובר הואיל. אכן הצל"ח דחה סברא זאת. מסוגית הש"ס כאן. עיי"ש:
ולעד"נ דהנה בס' "מלא הרועים" בסוגיא דהואיל (אות י"א) מחדש דאף ר"ח דלית לי' הואיל דוקא הואיל דאינו בידו. אבל בדבר שהוא בידו. כגון הואיל ואי בעי מיתשל מודה. והק' על דבריו מהא דאיתא בפסחים שם. דרבה ור"ח במחלוקת דר"א ור"י. ולפי סברא הנ"ל י"ל דר"ח כר"א ס"ל. דאמרי' הואיל ואי בעי אתשיל. משום דהוי בידו. ורק הואיל אי מקלעי אורחים לית לי'. משום דלא הוי בידו. ותי' בסברא ישרה. דהיכא אמרינן דבידו עדיף. היינו היכא דאנו באים להקל עליו. כגון לענין שלא ילקה אמלאכת יו"ט. או שיצא י"ח במ"ש. דבידו למיתשל אבל היכא דאנו מחמירין עליו בזה שנאמר הואיל. היינו שעובר בב"י הואיל אי בידו לאתשולי א"כ אין כאן מעליותא מה שבידו כי לא בידו טובתו. כי אם רעתו, ובודאי לא יעשנה:
ושוב הקשה על סברתו. מהא דמקשה רבה לרב חסדא מבהמה מסוכנת. בשלמא לדידי הואיל ואי בעי אכיל. אלא לדידך וכו'. ומאי קושיא הכא. דבידו מודה ותי' די"ל דזה באמת מה דמשני לי' ר"ח משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול ר"ל דהיכא דבידו והוא קולא עליו אמרינן דגמר בלבו. דבכה"ג אף שכבר אכל וא"צ לאכול א"מ חשיב בידו. דמשום הפסד ממונו גמר בלבו לאנס א"ע וחשיב בידו. והיכא דאנו באין להחמיר עליו י"ל דבידו גריעותא דבודאי לא יעשנה שיתחייב וכו' עכת"ד:
והנה לכאורה לפי סברתו. נ"ל לפרש כוונת תירוץ הגמ' שם אלא כגון דאית לי' נבילה. דודאי אפשר לפייסן בנבילה דלכאורה כיון דרב חסדא לית לי' הואיל. א"כ מאי מועיל מה דאית לי' נבילה ואפשר לפייסן. הא זה ג"כ כעין סברת הואיל דאפשר לפייסן בנבילה. אכן לסברתו ניחא. דדוקא באם אין בידו ל"ל הואיל. אבל באם הוי בידו. גם ר"ח אית לי' הואיל. וא"כ מקודם דהי' ס"ד דגמ' דלית לי' נבילה. שפיר מקשה הגמ' הא ר"ח לית לי' הואיל. לכך מתרץ הגמ' כגון דאית לי' נבילה. ואז הוי בידו ושפיר גם ר"ח סובר הואיל. ובאמת כסברתו מצינו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' י"ח. דטעם דאין מברכין על מצות צדקה. משום דאין בידו. דלמא לא ירצו העניים לקבל עיי"ש. וכד הוינא טליא. תירצתי בזה קושיתי שהקשיתי אז. דאיך אמרינן הואיל אי בעי מיתשל הא לא שכיח שישאל. כמבואר בהר"ן נדרים (דף פ"ה) ובתוס' פסחים שם. ועיין בתוס' ב"ק (דף ס"ז ע"א) דהקדש לא הוי כשינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה. משום דלא שכיח שאלה. ותוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) כתבו דלא אמרינן בכל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. משום דהואיל דלא שכיח כלל לא אמרינן. ותי' כנ"ל. דאפשר דוקא הואיל דלא שכיח ואינו בידו לא אמרינן. אבל אי בעי מיתשל עלי' דהוי בידו. שפיר אמרינן אף דלא שכיח. והבן:
וא"כ י"ל דזאת הוא כוונת התוס' לתרץ בתירוץ אחד. דשאני התם דכל הפת של ישראל. שהרשות בידו לאכול כאו"א או זה או זה. כוונתם כיון דהוי בידו. א"כ גם לר"ח אמרינן הואיל כזה. ואח"כ הוסיפו תוס' לומר. דיש עוד אופן דילמא מקלעי אורחים. אין כוונתם בזה לתרץ תירוץ שני. רקצ הכל הולך לתירוץ אחד. דשם בפת יש שני סברות. או משום דהרשות בידו לאכול או זה או זה. ועוד יתירה יש. דדילמא מיקלעי אורחים. וע"ז מסיימו. דאבל הכא דחצי' של עכו"ם אסור לאפות ביו"ט. וזה חוזר לתחילת דבריהם. דכאן דחצי' של עכו"ם אין לומר הסברא דיכול לאכול או זה או זה דאי נימא דכונת התוס' לתרץ בשני תירוצים. הי' להם לומר כן דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה. אבל הכא דחצי' של עכו"ם אסור לאפות ביו"ט. ואח"כ הי' להם לתרץ תי' השני דהואיל אי מקלעי לי' אורחים. ובאמת עיין בהר"ן ז"ל שכתב כלשון הזה. איכא מ"ד אפילו בתנור אחד וכו'. מטעמא דרשב"א וכו' דלא שרי' מהאי טעמא אלא בשלו. אבל לרבות בשם עכו"ם לא. כוונתו בודאי כסברת התוס'. דאם הוא בידו לאכול מכל או"א לכך מותר. ועיין בס' "נפש חיה" ח"ד בסוגיא דהואיל. שכ' בכוונת הר"ן דלא כתירוץ התוס'. ולא אדע למה היסב כונתו דלא כתוס'. והתוס', רק הוסיפו בתירוץ הזה ליתר שאת. דיש עוד אופן שמא מקלעי לי' אורחים. ואם לא יבואו אורחים אז שוב בידו לאכול מכל או"א ועוד מדוקדק בתוס' שכ' לשון ועוד דילמא מקלעי וכו' והי' להם לומר הואיל ואי מקלעי לי' אורחים. ולשון דילמא משמע רק ליתר שאת ותוקף סברתם. שכ' דיוכל לאכול כל או"א כתבו עיד אופן דדילמא מקלעי אורחים ואז יהי' על צד היותר טוב לענין ההיתר. אבל באם לא יבואו אורחים אז חוזר ההיתר שיש כידו לאכול מכל או"א וכיון דהוי בידו. גם ר"ח מודה כנ"ל. ויש לדבר מסברא זאת בש"ס פסחים (דף ס"ב ע"א):
והנה בס' "שמחת יו"ט" ביצה (דף כ"א ע"א) מחדש. דהואיל תליא בברירה. שהרי סוף סוף לא באו האורחים. וי"ל למפרע דאגלאי מילתא שהכין לצורך חול ואפשר לומר דמאן דס"ל הואיל. ס"ל אין ברירה. ולא אמרינן אמלמ"פ. כיון דבשעת אפיה אפשר שיקלעו אורחים אע"ג דלא אתו מ"מ אינו לוקה דבשעת אפיה לא הי' מבורר וכו' עיי"ש:
ולפי"ז רב הונא דסובר בנדרים (דף מ"ה) כראב"י וסובר ברירה. א"כ משמע דסובר דלא אמרינן הואיל. ובזה נ"ל לפרש הא דכ' רש"י בביצה (דף כ"א ע"א) ד"ה כל חדא דר"ה פליג אדר"ח. דאמר חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה. והיינו משום דבאמת מבואר בהא דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין נאפת ביו"ט. דלא אמרינן אפשר למפלגה בלישה. וגם על רב חסדא מקשה הגמ' שם מהא דעיסת הרועים. והתי' שמתרץ הגמרא אלא כגון דאית לי' נבילה דודאי אפשר לפייסן בנבילה. זה התירוץ יוכל להיות רק לרב חסדא ולא אליבא דרב הונא. כי לכאורה אין להבין גם לר"ח תי' הגמרא. כיון דר"ח לית לי' הואיל. א"כ כמו שלא הספיק אליבי' התירוץ הקודם בגמרא שם. "שאני עיסת כלבים הואיל ואפשר לפייסן בנבילה". כמו כן לכאורה אין לתרץ אלא כגון דאית לי' נבילה. דודאי אפשר לפייסן בנבילה. דהא סוף כל סוף צריך לדון בזה משום הואיל כנ"ל. וע"כ לומר כסברת המלא הרועים שהזכרתי. דהיכא דבידו גם ר"ח מודה. וא"כ דוקא לר"ח יש תירוץ הגמ' כגון דאית לי' נבילה.
אבל לר"ה דסובר ברירה. א"כ י"ל דלית לי' הואיל כלל. ואף הואיל דבידו לית לי'. וא"כ הוא סובר כהא דעיסת כלבים. ושפיר כ' רש"י דר"ה חולק על ר"ח ולית ליה הא דאפשר למפלגה בלישה, ואם כן מיושב שפיר הא דסובר רב הונא דאין מדליקין בשמן שריפה. משום קושית זקיני השער אפרים דכתותי מ"ש. דהא לרב הונא אין לתרץ משום הואיל אי בעי מיתשל עלי'. דהא רב הונא לית ליה הואיל. אבל רב דסובר אין ברירה לפי פירוש תוס' גיטין (דף מ"ח ע"א) ד"ה אי. בהא דאמר רב האחים שחלקו יורשים הוו. לאו יורשים ממש אלא כלקוחות באחריות עיי"ש. אם כן סובר רב דאמרינן הואיל כסברת השמחת יו"ט שם. וגם ר"ח סובר דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל. כיון דהוי הואיל דבידו. א"כ שפיר סובר רב ורב חסדא דמדליקין בשמנים פסולים. ובינותם גם בשמן של תרומה טמאה. ולא הוי כתותי מיכתת שיעורי'. כתי' הש"א משום הואיל: ובזה נ"ל לפרש דברי הגמ' בשבת שם. אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה. כי אתא רבין אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' יוחנן וקיבלה וכו' דמקשים המפורשים. חדא. אם הפי' של אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי'. היינו הטעם שנותן ר' ירמי' לרב דסובר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. קשיא אטו טעמא אחרינא אית בי'. ולמה לא קיבל. ואי עיקר שמעתיה דרב אמרוהו קמיה. גם ע"ז צריכים לתת לב למה לא קיבל. וביותר למה כשאמרוהו משמיה דר' יוחנן קיבל אטו משא פנים יש בדבר. עיין באורך כל דקדוקים אלו בס' 'אור חדש' עה"ת פ' ויגש. ולדברינו ניחא. דבאמת לא קיבל אביי משמיה דרב שיסבור מדליקין בין בשבת בין בחול. כיון דמפורש יוצא מפי רב דאחים שחלקו יורשין הוי (בב"ק דף ט'). א"כ משמע דסובר ברירה. וא"כ לית לי' הואיל ושוב קשה למה מדליקין בשמן שריפה. (ואביי לית לי' כפי' התוס' (גיטין דף מ"ח ע"א) הנ"ל בשיטת רב בברירה). אבל כשאמר משמי' דר' יוחנן דהוא סובר בש"ס (ביצה דף ל"ח) אין ברירה. א"כ יוכל לסבור הואיל. ושפיר מדליקין אף בשמן שריפה. ולא הוי כתותי מ"ש משום הואיל כנ"ל והבן:
עוד אתן לפניו מה שאמרתי ת"ל בישוב קושית המהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה ומותר להשתמש וכו'. שמקשה מה מתרצי התוס' אליבא דר"ה דלא הי' צריך למימר בין בחול בין בשבת וכו'. ומקשה המהרש"א דאי הוי אמר סתם אין מדליקין הוי אמרינן דקאי רק אשבת אבל בחול מדליקין. ויש לומר הכי עפ"י מה שכ' זקיני הגאון האמיתי קדוש עליון מו"ה יצחק נתן נטע זצ"ל ברלינר אבד"ק בילגורייא בכתי"ק. דצריכנא לעיין אליבא דתוס' דמפרשים דמסתמא לא יחמיר שום אדם לאסור להשתמש לאורה וכו'. משמע דהסברא החיצונה הוא דמותר להשתמש וכו'. אף דהמהרש"א מפרש דלאו סברא מוכרחת היא. דאיכא למיטעי נמי להיפך. מכ"מ הסברא נותנת הכי דמותר להשתמש וכו'. והשתא נחזי אנן אם לענין כבתה זקוק וכו'. אי הסברא החיצונה נותנת דזקוק לה או אין זקוק לה. וכתב עפ"י סברא ישרה דבודאי הסברא החיצונה מוכרחת דכבתה זקוק לה. דבשלמא לענין להשתמש לאורה בודאי לא יחמיר שום אדם לאסור. כיון דתיקנו רבנן בסתמא להדליק נ"ח. ולא פירשו בפירוש אי מותר להשתמש או לא. מהיכי תיתי נימא דאסור להשתמש. משא"כ לענין כבתה. בוודאי הדעת נותן דזקוק לה. כיון דתיקנו רבנן להדליק נר חנוכה ויש שיעור חצי שעה. כמבואר בגמ' משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק. א"כ מהיכי תיתי נימא דאם כבתה בתוך השיעור הנ"ל דאין זקוק לה ובודאי הסברא פשוטה דזקוק לה וכו'. והאריך שם בדברי קדשו:
ולפי"ז מיושב קושית המהרש"א. דשפיר כ' בתוס' לימא ר"ה אין מדליקין סתם. ואין לומר דאי תני סתם אין מדליקין ה"א דקאי רק אשבת. מחמת דלא יחמיר אדם לאסור להשתמש לאורה. אבל בחול הו"א דמדליקין מחמת דאין זקוק לה. זה אינו. דמהיכי תיתי נימא הכי. הא הסברא החיצונה דכבתה זקוק לה. א"כ יותר סברא דאין מדליקין קאי אשבת ואחול. בכדי שיהי' כסברא החיצונה בין בשבת ובין בחול. משא"כ אליבא דרב דקאמר מדליקין. שפיר כ' בתוס' דאי הוי אמר סתם מדליקין הוי אמינא דקאי אחול. כיון דהוי חזינן דמגרע חד סברא פשוטה. ולענין מה נימא דמגרע שני הסברות החיצונות. היינו דמדליקין בחול משום דכבתה אין זקוק. ומדליקין גם בשבת משום דאסור להשתמש לאורה. מוטב לומר דמגרע רק חדא סברא. וא"כ ע"כ מוכח דמגרע רק האי סברא דזקוק לה. ומותר בחול משום דנאמר היפוך מהסברא החיצונה וכבתה אין זקוק לה. דהא אין לומר דהאי סברא דזקוק לה נשאר במקומה. ולכן בחול אסור. רק דמגרע הך סברא דמותר להשתמש.
וסובר באמת היפוך הסברא הזאת. רק דאסור להשתמש לאורה. וא"כ הא דסובר רב מדליקין. היינו בשבת ולא בחול. זה אינו. דהא כיון דנשאר במקומה הסברא דכבתה זקוק לה. א"כ אין היתר להדליק גם בשבת לתוס' לשיטתייהו. דטעם דזקוק לה אוסר בין בחול בין בשבת. וא"כ באיזה אופן אמר רב מדליקין. אלא על כרחך צריך לומר דהאי מדליקין לרב קאי אחול. ומגרע הך סברא דזקוק לה לבד. אבל בשבת אין מדליקין. דאי נימא גם בשבת מדליקין א"כ יהי' רב להיפוך משני סברות פשוטות. היינו מסברא דכבתה זקוק לה ומסברא דמותר להשתמש לאורה. ולמה לנו לומר דרב הוא היפוך שני הסברות. באם נוכל לאוקמי דהוא רק היפוך סברא אחת. לכך שפיר כתבו בתוס' אליבא דרב דצריך למנקט מדליקין בין בחול בין בשבת. אבל לר"ה שפיר כ' בתוס' דהול"ל רק אין מדליקין סתם. וממילא נודע דקאי בין בחול ובין בשבת. בכדי שיהי' קיום לשתי הסברות הפשוטות. ולא יצמח טעות לומר דרק בשבת אוסר ובחול מותר. דא"כ יהי' הא דמותר בחול כנגד הסברא החיצונה. ומוטב לנו לפרש דר"ה סובר כשני הסברות גם יחד. ואוסר בין בחול ובין בשבת. ומיושב קושית המהרש"א. והבן:
ובזה מיושב ג"כ הא דלא קיבלה משמי' דר' ירמיה. ומשמי' דר' יוחנן קיבלה. דהנה יש לומר דלכך לא קיבלה משמי' דר' ירמיה שאמת טעמו דרב דכבתה אין זקוק לה כיון דזאת הוא נגד הסברא הפשוטה. דהא מצד הסברא צריך להיות זקוק לה להדליק ולתקן כיון שאמרו ז"ל שיעורא עד שתכלה רגל מן השוק. ויותר יש להסביר עפ"י שהקשה בחי' המאירי לשבת בשמעתין וז"ל, ושמא תאמר לכולם אע"פ שאין זקוק לה האיך מתירין לו לכתחילה לעשות המצוה שלא כראוי? והקושיא הובא ביותר ביאור בס' "בית הלוי" עה"ת בחידושיו לחנוכה וז"ל. מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה. לכאורה קשה דהא גם למ"ד דאין זקוק לה. מ"מ מודה דעיקר המצוה לכתחילה הוא שידליק כל משך הזמן וכדתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ולהך מ"ד מפרשינן דהברייתא קאי לשיעורא שצריך ליתן בו שמן כשיעור הזה וא"כ האיך רשאי להדליק בשבת. והרי שמא יכבה ונמצא שלא דלק השיעור. ושם בבית הלוי במאמר השני כ' עוד להקשות אף דכבתה אין זקוק לה. מ"מ הרי מבואר בש"ע שאם העמידו במקום הרוח לא יצא. וא"כ בכל שמנים הפסולים כיון דיש לחוש שיכבו. א"כ איך מותר להדליק בהם.
וכ"כ בבית הלוי שם בד"ה אי נמי לשיעורא. פירש"י שצריך ליתן לו לכתחילה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה. הנה לפי"ז מוכרח דודאי מצותו לכתחילה שידליק כל השיעור הזה אף למ"ד אין זקוק לה כשיכבה רק דאם כבה אין בו מצוה להדליקה. וא"כ הדר קשה דאמאי שרי בהני שמנים הי' לו למיחוש דילמא יכבה ונמצא דלא יקוים המצוה כתיקונה וכו'. עיי"ש (דף כ"ז ע"ב ודף כ"ח ע"א ודף כ"ט ע"א) מדפי הספר: אכן להסביר הענין וליישב קושיות המאירי והבית לוי ושיהי' גם עפ"י הסברא החיצונה. י"ל דהנה בש"ס ב"ק (דף כ"ב) פליגי ר' יוחנן ור"ל אי אשו משום חציו וכתב הנימוקי יוסף וז"ל ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן בע"ש עם חשיכה להדליק הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו' הרי הוא כאילו מבעירה הוא בעצמו בשבת וכו' לא קשיא שהרי חיובו משום חציו כזורק חץ שבשעה שיוצא החץ מת"י באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא. דאי חשבינן לי' הו"ל למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וכו' אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה. וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל. וכמאן דאגמרי' בההיא עידנא חשוב עכ"ל. וא"כ לסברת הנמוק"י שפיר הסברא נותנת דאם כבתה אין זקוק לה דהא בשעת הדלקה הוי כאילו נגמר כבר המצוה וכל השיעור. וא"כ אף דסובר מצותו משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק והיינו לשיעורא שצריך לתת כ"כ שמן בנר שידליק זה השיעור. אבל מ"מ כיון שהי' כ"כ שמן בנר כפי השיעור הוי כאילו נגמר כל המצוה וכל השיעור. אבל באם לא הי' שיעור השמן. א"כ אין שייך לומר שכבר נגמר המצוה דהא לא הי' שמן כ"כ כפי השיעור, וסברת הנימוק"י הוא רק דכל מה שיש שמן בנר הוי כאילו נגמר בההיא עידנא שהדליק. ועיין לידי"נ ש"ב בו"תש "דבר משה" מהד"ק סי' פ"ו ובשו"ת ארץ צבי מאו"ח סי' נ"ג שתמהו למה באמת יוצאין במצות נ"ח הצריך שיעור עד שתכלה רגל מן השוק. ולסברת הנמוקי יוסף בנ"ח בע"ש אם נאמר דהוי כאלו נגמר בזמן ההיתר א"כ לא קיים המצוה המוטלת, עליו למ"ד כבתה זקוק לה עיי"ש. והנה כל קושיותם הוא רק למ"ד כבתה זקוק לה אבל למ"ד אין זקוק לה א"כ ניחא שפיר דאף דהוי כאילו כבר נגמר בזמן ההיתר לא גרע מאילו כבתה דג"כ אין זקוק לה. וא"כ כיון דסובר רב כבתה אין זקוק לה א"כ ליכא חשש דשמא יפשע ולא יתקן דהא אין צורר לתקן. ואי משום דדילמא יכבה. א"כ תיכף בשעת הדלקה הוי כמו שאין בו שיעור. זה אינו דהא הוי כמו שכבר נגמר המצוה וזה דווקא למ"ד אשו משום חציו והיינו ר' יוחנן (בב"ק שם). ולכך כשאמרו משמי' דר' יוחנן קיבלה אבל כשאמרו משמי' דר' ירמיה בטעמא דרב לא קיבלה כיון דלא מצינו שיסבור רב אשו משום חציו. ומה גם לפימש"כ בחידושי הרי"ם בחידושיו לשבת בשמעתין דסברת הנימוק"י דאשו משום חציו הוא רק אם נאמר דהדלקה עושה מצוה עיי"ש. והנה בשבת (דף כ"ב ע"ב) משמע דרב סובר הנחה עושה מצוה ועיי"ש בתוס' א"כ ליתא אליבא דרב סברת הנימוק"י. ולכך לא קיבלה משום דקשה כל הקושיות הנ"ל. וגם הסברא אינו בפשיטות דהא הסברא החיצונה הוא דכבתה זקוק לה. והנה הראה לי אחד מתלמידיי שי' מש"כ ידי"נ הגאבד"ק אברעזאן' שי' בסוף ס' משפט שלום (דף קי"ט) עפ"י דברי הנימוק"י הנ"ל. אבל דבריו דחוקים למעיין שם. והבן: באופן אחר אמרתי ת"ל בישוב קושיות הפ"י שהזכרתי לעיל דלמה אין מדליקין בשמן שריפה בחול הא בוער יפה. גם מה שמקשים למה לרב מדליקין בשמן שריפה הא כתותי מיכתת שיעורי'. ואפשר לומר בהקדם מה שכתבו האחרונים דלא שייך כתותי מ"ש דהא הואיל ואי בעי מיתשל עלי'. אכן אכתי קשה אי מיתשיל הדרא לטיבלה וטבל אסור בהנאה. אכן קיי"ל מצות לאו להנות ניתנו. עיין בזה באורך בהקדמת ס' ים התלמוד ע"ד החידוד. והנה רב מצינו דאית לי' מצות לאו להנות ניתנו עפ"י סברת הפרמ"ג בפתיחה לאו"ח ח"ד אות זיי"ן דשלא כדרך הנאתן שוה למצות לאו להנות ניתנו. ועיין בזה בשו"ת "ארץ צבי" חאו"ח סי' למ"ד ועיי"ש בשם הכו"פ סי' פ"ז דשכד"ה ונוטלפ"ג שוים ותלי' זב"ז. ורב דסובר בע"ז (דס"ח ע"ב) נוטלפ"ג מותר. א"כ לדידי' שלכ"ד הנאתן אינו חשיב הנאה וממילא מצות לאו להנות ניתנו. ועיין בס' מלא הרועים (כללי נוטל"פ וכללי טעם כעיקר וכללי מב"מ) בזה והבן. אבל ר"ה דסובר כר"א בעירובין (דף למ"ד) דהאוסר ע"ע ככר אין מערבין בו ומקשים שם בתוס' הא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו להנות ניתנו עיי"ש. לכן י"ל דר"ה סובר באמת מלה"נ. ומכאן ראי' לזה. ולתרץ קושיות התוס' בעירובין דכיון דחזינן דר"ה סובר דאין מדליקין גם בשמן שריפה. וצ"ל משום דכתותי מ"ש. ואי משום הואיל. א"כ יחזור לטיבלה ויהי' אסור בהנאה דהא ר"ה סובר מלה"נ. אבל רב דסובר מצות לאו להנות ניתנו הוא יתרץ שם בעירובין כתי' התו'. ולכך באמת מדליקין גם בש"ש ול"ק כמ"ש כיון די"ל הואיל ומה דיחזור לטיבלה ל"ל בה דהא מצות לאו להנות ניתנו כתי' הקדמת ים התלמוד הנ"ל. והארכתי בזה באופנים שונים ת"ל:
והנני ידידו: