שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן יב
בשם ה' י"ז אדר תרמ"ז קראסניבראד. אשיב שלום לכבוד ידידי הרב הגדול וכו' מו"ה שלום נאבעל נ"י אבד"ק ברעזוב בנאליציע:
מכתבו קבלתי ואשר הציע לפני ח"ת בפסחים (דף ז' ע"א) דבריו נאמרים בהשכל ע"ד החידוד והנני לבקשתו לרשום לו את אשר אמרתי בענינא דא לחידוד התלמידים וזה החלי בעזה"י. הנה הרמב"ם ז"ל כתב בריש פ"ב מהלכות חמץ ומצה וז"ל מ"ע מן התורה להשבית חמץ קודם זמן איסור אכילתו. שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וגו' ומפי השמועה למדו שהראשון הוא יום י"ד וכו'. ומה הוא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וכו' ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכו' ומד"ס לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו וכו' עכ"ל מבואר מדבריו דמדאורייתא מהני ביטול לחמץ ידוע. אך מרן הכ"מ הביא שם נוסחא הישינה בדברי הרמב"ם שכ' וז"ל ומה היא השבתה האמורה בתורה. הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו. ושאין ידוע יבטלו בלבו וכו' עכ"ל. משמע מזה דמדאורייתא תרתי בעי' ביעור וביטול. ביעור לחמץ ידוע דלא מהני בי' ביטול. ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול וע"ש בכ"מ מ"ש בזה. גם ראיתי בכלבו דדעתו דעת תורה לומר דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והביא ראיה מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ז ע"ב) דטעמא דר' יהודה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא משום דיליף בק"ו מנותר שאינו בבל יראה וטעון שריפה חמץ שישנו בב"י וכו' לא כ"ש. והקשו לו חכמים כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו וכו' עיי"ש. וקשה הרי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. א"כ מה הקשו חכמים לר"י הלא אם לא מצא עצים יבטל החמץ וע"כ דלחמץ ידוע לא מהני ביטול עכ"ל הכלבו. אמנם המחברים הביאו ראי' דאף לחמץ ידוע מהני ביטול מהא דאמרינן בפסחים (דף ו' ע"א) אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי ופרש"י ובבל יראה לא עבר דהא בטלי' בלבי' מאתמול ע"ש. מבואר מזה דאף לחמץ ידוע מהני ביטול. ויותר מזה מבואר מהא דש"ס פסחים (דף ו' ע"ב) אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' ומקשה הש"ס וכי משכחת לי' ליבטלי' וכו' הרי מבואר דאף לחמץ ידוע מהני ביטול עיין באחרונים בזה:
ולעד"נ ליישב דהנה המפורשים הקשו בסוגיא דידן (דף ז' ע"א) בגמ' ולבתר איסורא לא מצי מבטל לי' והתני' היה יושב בבהמ"ד וכו' אלא יו"ט בתר איסורא היא וכו' והקשו אמאי לא פריך לעיל הך פירכא מיד לבתר דמשני דילמא משכח בתר זמן איסורא ולא מצי מבטל. ואמאי נטר בפירכא זו מהברייתא עד השתא. והנ"ל בזה דהנה בשו"ת שאגת אריה סי' ע"ז ובצל"ח ואו"ת הקשו דמה מקשה הגמ' מהברייתא דהי' יושב בביהמ"ד וכו' דילמא הברייתא זאת אתי' אליבא דריה"ג דסובר בפסחים (דף כ"ח) חמץ מותר בהנאה. אכן לענ"ד יש לומר דגם אליב' דר"י מדרבנן אסור בהנאה משום קנסא כמו לר"ש אחר פסח וממילא גם אליבא דר' יוסי הגלילי איך מצי מבטל בתר זמן איסורא ובאמת ראיתי באור חדש פסחים (דף כ"ט ע"ב) ד"ה רש"י אי נימא (ובדף ל"ב ע"א) ד"ה אין ה"נ שהאריך בזה אי לריה"ג עכ"פ מדרבנן אסור בהנאה עיי"ש. וממילא מיושב קושי' הנ"ל דלעיל לא מקשה הגמ' מברייתא דהי' יושב בביהמ"ד משום דהיה נוכל לתרץ דקאי לריה"ג.
אכן כאן אחר שחידש הגמ' דגם באיסור דרבנן חשיב לאו ברשותי' קיימא משום דרב גידל אר"ח בר יוסף שפיר מקשה הש"ס מהי' יושב בביהמ"ד דשוב אין לתרץ דאתי' כריה"ג דהא גם לריה"ג הוי עכ"פ איסור דרבנן ולאו ברשותי' קיימא כנ"ל. לפי"ז נסתר מש"כ בשו"ת זכרון יצחק סי' ל"ז אליבא דר' יוסי והבן:
ולפ"ז נ"ל ליישב מה שיש להקשות אהא דמוקי ראב"י לברייתא ביש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ קדים ומבטל לי' מקמי' דתחמיץ ויש להקשות לפי מה שהעלה בשו"ת ב"ה סי' קכ"ד לענין אם אומר כל מה שיתחמץ תוך הפסח יהי' בטל אי מהני הביטול שהוא מדין הפקר על דבר שלא בא לעולם כיון שעדיין לא נתחמץ וכ' שם דאין שייך דשלבל"ע דכיון דבידו היה לעשות חמץ מכל נכסיו ולהפקירם השתא נמי דמפקיר לי' לכשיתחמץ לאו דשלבל"ע היא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה כקידושין (דף ס"ג). והנה נודע דברי הר"ן ריש פסחים שהקשה דאיך יועיל הביטול בלב מתורת הפקר הא הפקר בעינן בפה ובפני ג' ותירץ דנהי דמה דהוי ברשותי' לא מצי מפקיר בכה"ג חמץ שאני דכי מטי זמן איסור אז אינו ברשותו אלא דהכ' עשאו ברשותו לעבור עליו ומש"ה כשמגלה דעתו קודם דמטי עידן איסורא דלא ניחא לי' במה שזכתה לון רחמנא החמץ בפסח סגי יע"ש. ומעתה קשה אהא דמוקי לברייתא דמבטלו בלבו ביו"ט דקדים ומבטיל לי' מקמי' דתחמיץ והא הכא הדרא קושיא לרוכתי' דהאיך מועיל מה שמבטלו בלבו ואי דבלא"ה אינו ברשותו ז"א דהא כיין דמבטל לי' מקודם החימוץ אכתי ברשותי' היא וע"כ צ"ל דמבטל ליה השתא דלבתר שיתחמץ יהי' בטל א"כ קשה דהאיך חל הביטול בדבר שלבל"ע והכא ליכא למימר דלא הוי דשלבל"ע מטעם דבידו לחמץ כמ"ש הב"ח ז"א דהכא לא שייך לומר דבידו לחמץ דהרי אי יתחמץ השתא שוב לא יועיל הביטול לאחר זמן איסור והיא קושי' מושכלת ובפרי מגדים או"ח סי' תל"ו במש"ז רמז לזה ועיין בשו"ת דבר משה מה"ק סי' ל"ג בזה:
אכן להנ"ל ניחא דהנה המח"א ה' הפקר סי' ג' וכבר קדמו המרדכי לתרץ קושי' הר"ן דכל כה"ג מהני גם הפקר בלב משום דהוי דברים שבלבו ובלב כל אד דאנן סהדי דגמר ומבטלו בלבו כדי שלא יעבור באישור כדאמרינן בש"ס שבת (דף י"ח) גבי גיגית דמפקיר ני' אפקורי וכ' שם בתוס' אע"ג דהפקר בעינן בפני ג' ש"ה דמסתמא אפקר להו שלא יעבור על איסור שבת וכה"ג כ' בתוס' בבא מציעא (דף ל') בד"ה אפקרי' עיי"ש. והנה האחרונים הקשו דאיך שייך לריה"ג. דסובר חמץ בפסח מותר בהנאה. ביטול. הא לסברת הר"ן ריש פסחים כל ענין ביטול הוא משום דאינו ברשותו של אדם ובגילוי דעתא בעלמא סגי אבל לריה"ג הוי ברשותו ואיך מועיל ביטול ועיין בזה בשו"ת בית שמואל אחרין סי' ט'. לכן י"ל דבאמת לריה"ג הא דמועיל ביטול הוא משום סברת התוס' הנ"ל דבמקום איסור גמר ומבטל בלב שלם.
וא"כ ניחא הכל דהא דמתרץ הגמ' ביש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ א"כ קודם שהחמיץ אכתי ברשותי' קאי ובאמת אתי' הברייתא אליבא דריה"ג כנ"ל דהא חזינן דהגמ' לא מקשה מקודם מהברייתא משום דהי' יכולים לתרץ דאתי' כריה"ג. ונטר עד השתא משום דעתה יקשה גם לריה"ג כיון דגם באיסור דרבנן הוי אינו ברשותו. אבל ע"ז מתרץ הגמ' בעיסה מגולגלת הוי ברשותי' וקאי לריה"ג דאליבי' ע"כ הטעם דמועיל ביטול משום דבמקום איסור אנן סהדי דמבטל בלב שלם והבן:
וגוף קושית המפורשים דנימא דאתי' כריה"ג יש לתרץ בהקדם מש"כ בשו"ת בית שמואל אחרון חאו"ח סי' ט'. דהנה יש להקשות לריה"ג דסובר חמץ מותר בהנאה א"כ קשה קושית הר"ן ז"ל אמאי מהני ביטול בלב ולשון גרוע וא"ל כיון דאינו ברשותו בגילוי דעת סגי הא לדידיה מותר אפילו בפסח וכו'. ונראה ליישב דאיתא במס' כתובות ר"פ הכותב וכי כתב לה דין ודברים מאי מהני ומשני כדר"י ב"ח נחלה הבאה לו לאדם ממק"א מתנה עליה שלא יירשנה ופי' התוס' דכיון דעדיין לא זכה מהני לשון גרוע: ולפ"ז מ"ל דריה"ג סובר כדעת הפוסקים הביאם הר"ן ז"ל דמדאורייתא בעי תרתי בדיקה וביטול וא"כ קשה כיון דבודק למה יבטל וצ"ל שמא ימצא גלוסקא ע"י גרירת חולדה. אך דקשה על איזה חשש יש גרירת חולדה אי ממקום למקום יש תקנה שיבדקו הרבה ב"א ואי מבית לבית שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. וצ"ל אבית לבית ושמא ימצא וחייס עליה ויקנה לו חצירו. וא"כ לפ"ז בשעת הביטול לא היה שלו רק אח"כ כשימצא יהיה שלו ולכך מהני ביטול בלב ובלשון גרוע דכיון דעדיין לא זכה בו והוי דינא דריב"ח נחלה הבאה וכו' כיון דעדיין לא זכה בו וכו' עיי"ש וא"כ כאן בברייתא דאיתא ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו היינו שכבר היה החמץ שלו א"כ ליכא למימר דאתי' כריה"ג. דהא לריה"ג לא מהני ביטול ואיך אמרו מבטלו בלבו ופשוט:
והנה ראיתי בס' נחלי מים דרוש ט' שמתרץ קושי' המפורשים דנימא דאתי' כריה"ג. דהנה יש להבין לה"א דלא ידע דדוקא בתלמיד היושב לפני רבו א"כ למה יבטל החמץ הא עדיף לבער וע"כ צ"ל כיון דמיירי בשבת ויו"ט א"י לבער. והטעם דא"י לבער ביו"ט כ' התוס' כתובות דאע"ג שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך מ"מ אסור לבערו מטעם מוקצה דאסור לטלטלו כיון שאינו ראוי לכלום. וכ"ז אי אסור בהנאה אבל אליבא דריה"ג דמותר בהנאה מותר לטלטלו. וא"כ יקשה למה לא יבער. אע"כ דלא אתיא כריה"ג עכ"ל. ועיין בהסכמת הגאון נוב"י ז"ל בסו"ס אור חדש לפסחים שמתרץ על דרך זה שיטת הפוסקים דלח"י לא מהני ביטול עיי"ש דפח"ח. ולפי"ז נ"ל ליישב קושית שו"ת דבר משה מה"ק סי' ל"ג לשיטת הי"א הביאם המ"מ פ"ד מה' חמץ דתערובות חמץ שאין בו כזית בכא"פ אעפ"י שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו דלענין ב"י היא מצורף ממילא יע"ש ועיי' מג"א רס"י תמ"ב וקשה משמעתין דפריך וחמץ אינו ברשותו ש"א מברייתא דנזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו דמבטלו ודחיק לאוקמה ביש לו עיסה מגולגלת שעדיין לא החמיץ ואמאי לא נימא דהברייתא מיירי ביש לו בביתו תערובות חמץ שהוא ברשותו כגון דליכא כזית בכא"פ שאינו עובר באכילתו והוי שפיר ברשותו ואעפ"כ עובר עליו בב"י כנ"ל ומחויב לבטלו עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דאי מיירי בכה"ג שוב יקשה למה לא יבער כנ"ל. ופשוט:
עוד נ"ל בזה בהקדם שיטת רש"י ז"ל ריש פסחים דבודקין שלא יעבור בב"י וב"י והתוס' מקשים הא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי אכן בס' נחלי מים דרוש ט' תי' בהקדם סוגיא דנדרים דפירשו שם הראשונים דהא דבעינן ג' להפקר שלא יערום כל אחד להפקיע ממעשר שיפקיר ולא בלב שלם כדי לשוב ולזכות בהם לכן תיקנו שלא יועיל הפקר כ"א בפני ג' ובכן יירא מלהפקיר שלא יקדים אחר ויזכה והשנים יעידו ואם יפקיר בפני ג' בוודאי הי' בלב שלם ולפי"ז היכא דליכא חשש הערמה לא הצריכו חז"ל ג'. ולפי"ז מיושב קושית הר"ן דמה הועילו חכמים בתקנת הביטול דהא עכ"פ מדרבנן בעינן ג'. ולהנ"ל ניחא כיון דכבר בדק וכל הצורך לביטול הוא משום שמא ימצא גלוסקא וכו' וכיון שלע"ע סובר שאין עוד שום חמץ כלל בביתו מה הערמה שייך כאן. ממילא מיושב דברי רש"י ז"ל דהא כל זמן שלא יבדוק אינו מועיל הביטול שלא בפני ג' והר"ן סובר דדעת רש"י דביטול הוא ג"כ משום הפקר ואין להקשות דיתקנו שיבטלו בפני ג' כהא דקידושין מי יימר דמזדקקי לי' בי תלתא ולאו בידו מיקרי:
אך דלפי"ז קשה בש"ס (דף ו' ע"ב) דמקשה הגמ' וכי משכחת לי' לבטליה הא לא יועיל הביטול שלא בפני ג' שמא לא יבטל בלב שלם. אכן לא קשה כלל דהא משמע בהא דקאמר שמא ימצא וכו' וברש"י שם על ודעתי' עלה וכו' וחס עליה לשורפה ומשהה לה אפי' רגע אחד ועבר בב"י מוכח מלשונו דודאי לא חיישינן שלא יבער החמץ כלל דאטו ברשיעי עסקינן אלא דחיישינן שמא ימצא אחר זמן איסורו. ולפי"ז צריך לפרש הא דמקשי וכי משכח לה לבטלה אף דכבר ידע מחשש דשמא ימצא אחר זמן איסורו מ"מ הוי ס"ד דגם לאחר זמן איסורו מ"מ מועיל ביטול. והתרצן חידש לו דאחר זמן איסורו לא מועיל ביטול. וא"כ כיון דמיירי אחר זמן איסורו לא שייך הערמה דהא אסור בהנאה וגם אחר הפסח וא"כ אינו שוה לו כלום וכל קושיות הראשונים דצריך ג' היינו על עיקר הביטול קודם פסח קודם זמן איסורו שיש שהות לחזור ולזכות בו קודם שיבוא האיסור אבל כאן שפיר מקשה הש"ס וכי משכחת לי' וכו' דלא חיישינן להערמה. ובזה מיושב גם קושיית האחרונים בהא דמקשה הש"ס מהי' יושב בביהמ"ד דילמא אתיא הא כר' יוסי הגלילי דאמר חמץ מותר בהנאה ונמצא דאף אחר זמן איסורו ברשותו קאי לבטל. אכן להנ"ל ניחא דלריה"ג דמותר בהנאה א"כ שוב חיישינן להערמה ולא יועיל הביטול והבן עכד"ק. וא"כ לפי"ז י"ל דזאת הוא הסברא מה שמחלקים הראשונים בין חמץ ידוע לחמץ שא"י משום דלחמץ ידוע לא מועיל ביטול דחיישינן להערמה. אבל לחמץ שא"י מועיל שפיר דלא חיישינן להערמה דהא אינו יודע כנ"ל אם יש לו חמץ שיוכל לזכות וא"כ כיון דמיירי בתר זמן איסורא שפיר מקשה הש"ס וכי משכחת ליה לבטליה דהא כאן אינו מערים כלל כנ"ל כיון דבין כה וכה אסור וכן מיושב הקושי' על הכלבו ממוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי כיון דמיירי בתר זמן איסורא והבן: ובאופן אחר אמרתי בהקדם קושית הס' קהלת יעקב לשיטת הראשונים דבכל הפקר בעינן ג' ימים א"כ איך מועיל ביטול הא עד ג' ימים הוי דידי' ועיין בס' חתנ"ס (דף ס"ו ע"א) ותי' דאם איננו חוזר א"כ הוי הפקר למפרע עיי"ש. והנה האחרונים הקשו כיון דתוך ג' ימים יכול לחזור בו מהפקר א"כ אכתי יעבור בב"י וב"י מצד הואיל דבשלמא בחמץ של הקדש כ' בתוס' פסחים (דף מ"ו) דאינו עובר מצד הואיל משום דמחוסר ממון כמבואר בהר"ן שם אבל כאן אינו צריך לשום ממון בחזרתו רק בדיבור בלבד. וראיתי לש"ב בשו"ת שער נפתלי סי' י"ד שתי' בסברת הר"ן דהוי ממילא אינו ברשותו רק דהתורה עשאו כברשותו וא"כ כיון דרק התורה אוקמי' ברשותו ממילא כיון דהפקירו גלי דעתי' שאינו רוצה לזכות ממילא הדרא להפקירא קמייתא ואם חפץ בה צריך לזכות בה כזוכה דבר מן ההפקר ולא סגי בחזרה לבד וצריך לעשות איזה קנין אך מקשה דעכ"ז נימא הואיל אי בעי זכה בהחמץ ויעבור בב"י כמו גבי חלה דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלי' אכן אם נאמר דלא מהני ביטול רק לחמץ שאינו ידוע א"כ ל"ל הואיל אי בעי דהא איננו ידוע אי' הוא החמץ לזכות בו. אבל באמת בחמץ ידוע יש לומר דזאת הוא סברת הגאון שהובא בכלבו דלא מועיל ביטול מצד הואיל אי בעי זכי והבן:
אכן בש"ס פסחים (דף ו') שם קאי אליבא דרב ורב לשיטתו דסובר בסוכה (דף ל' ע"ב) דשינוי החוזר לברייתו לא קנה (עפ"י גירסת התוס' ב"ק (דף ס"ז ע"א) ד"ה אמר. בסוכה (דף ל') בהני אוונכרי דהוא מימרא דרב ועיי"ש בהר"ח דגורס ר"ח) וא"כ צריך לומר לשיטתו הא דמהני בגנב וגזלן שהקדישו מצד שינוי ולא הוי שינוי החוזר כסברת התוס' ב"ק (דף ס"ז ע"א) ד"ה מעיקרא דהוי לא שכיח שישאל על ההקדש וא"כ ממילא לשיטתו של רב ע"כ לית ליה הואיל אי בעי מיתשל דהא לא שכיח והואיל דלא שכיח לא אמרינן לסברת התוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה רבה דאל"כ בטלת כל מלאכת שבת ולרב הוי כל ענין שאלה לא שכיח. א"כ ממילא כיון דל"ל הואיל א"כ מועיל לשיטתו ביטול אף לחמץ ידוע דלא קשה כנ"ל דנימא הואיל. ויותר יבוא על נכון לפי גירסת הערוך ע' אוונכרי דגורס שם רבא דס"ל שינוי החוזר לא הוי שינוי והנה רבא סובר דיאוש כדי לא קני וא"כ ע"כ צ"ל לדידי' סברת התוס' ב"ק שם ד"ה מעיקרא דהשאלה להקדש לא שכיח א"כ ל"ל הואי כנ"ל. והנה שם בש"ס פסחים (דף ו') קאי קושית הש"ס וכי משכחת לה לבטלה אליבא דרבא א"כ לדידי' באמת גם בחמץ ידוע מהני ביטול: ובל"ז ניחא ג"כ הא דמקשה הש"ס שם בפסחים (דף ו') לרבא דהא הוא באמת ל"ל הואיל לפי שיטת הצאן קדשים מנחות (דף ס"ד) ליישב קושית התוס' שם בהא דלהעלות דגים דרבא ורבה לשיטתיי' אזלי והארכתי בזה במק"א דקושיית התוס' שם ניחא לגירסת הראב"ד פ"ב דשבת דגרס במנחות שם רבה אמר חייב א"כ לרבה לשיטתו שסובר הואיל בפסחים (דף מ"ו) שפיר מקשים ועיין בנפש חיה בסוגיא דהואיל. ולפי"ז יש ליישב קושית הר"ן פסחים (דף ל"א) אליבא דרבא דנימא הואיל ובידו לפדותו אבל אם נאמר דרבא ל"ל הואיל ניחא ובאמת נראה משיטת הר"ן נדרים (דף פ"ה ע"א) אליבא דרבא דשאלה לא שכיח א"כ לא אמרינן הואיל אליבי' עיי"ש לענין כהנים דשם קאי לרבא וכסברת התוס' הנ"ל דהואיל דלא שכיח לא אמרינן א"כ ניחא שפיר לרבא דגם בחמץ ידוע מהני ביטול ועיין בשו"ת חיי אריה סי' ז' וסי' כ"א:
באופן אחר י"ל קושית האחרונים דדילמא אתי' כריה"ג ושיטת הרמב"ם ז"ל בחשא"י דהנה יש להבין סברת הראשונים לחלק בין ח"י לחשא"י דהא כיון דהוא מבטל דהוי הפקר ושלך א"א רואה וכו' א"כ גם לחמץ ידוע יועיל ביטול. אכן יש לומר בהקדם קושית התוס' פסחים (דף ד' ע"ב) והר"ן ריש פסחים בענין ביטול הא בעינן ג' ותי' דמדאורייתא אין צריך עיי"ש. אכן באמת מדרבנן דצריך שלשה הוי החמץ דידי' ולפ"מ דקיי"ל דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ומה"ט פסק היש"ש הובא באהע"ז סי' כ"ח דלדעת הרא"ש דיאוש קונה מדרבנן אם קידשה בגזל לאחר יאוש דמקודשת מה"ת כיון דמחמת תקנות חז"ל המעות שלו וא"כ מקודשת מה"ת יעיי"ש בב"ש וא"כ הה"ד הכא אמאי אמרינן דמה"ת בביטול בעלמא סגי והרי כיין דביטל הוא הפקר שמבטלו ומשוי לי' כעפר כמו שפירש"י בשמעתין וא"כ כיון דמדרבנן ל"מ הפקר בינו לב"ע הדר חשוב כשלו מה"ת א"כ ממילא עובר עליו בב"י וב"י מה"ת. אכן י"ל דחשא"י כיון שיש ספק אם יש חמץ ושיטת הרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא א"כ הוי רק דרבנן וכ"כ בשו"ת עזרת יהודה חאו"ח סי' ט':
ולפמ"ש בטעם המלך בפ"ג מה' מכירה לחלק דהא דמהני קנין דרבנן לד"ת היינו דוקא בחד דרבנן משא"כ בתרי דרבנן ל"מ לד"ת וכמו שמצינו בפסחים (דף ח') דאם מקדש את האשה בחמץ נוקשה קודם שש שעות דמקודשת משום דהו"ל תרי דרבנן אבל אם מקדש אותה בחמץ דרבנן מש"ש ולמעלה או בחמץ דאורייתא קודם שש שעות דאינה מקודשת משום דהו"ל חד דרבנן הה"ד בזה דבחד דרבנן מהני קנין דבריהם לד"ת אבל בתרי דרבנן ל"מ לד"ת ומעתה בחשא"י דלדעת הרמב"ם דספד"א רק מדרבנן לחומרא שפיר מהני ביטול כיון דהו"ל תרי דרבנן דחמץ גופי' אינו עובר עליו בב"י מה"ת דספק הוי והביטו ג"כ מהני מה"ת. דמה"ת א"צ הפקר בפני ג' אלא מדרבנן בעינן בפני שלשה וכיון דאינו עובר על החמץ רק מדרבנן ל"א בתרי דרבנן דמהני לד"ת משא"כ בח"י דמה"ת עובר בב"י לא מהני הביטול כיון דמדרבנן בעינן בפני ג' ובחד דרבנן מהני הקנין לד"ת ועובר בב"י אף שביטל ומש"ה דעת הרמב"ם ז"ל דל"מ ביטול לחמץ ידוע. ואח"כ מצאתי כעין טעם זה בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' כ"ג. א"כ ניחא דמקשה הגמ' וכי משכחת ליה לבטליה דכאן קאי הש"ס אליבא דרבא ובש"ס קידושין (דף י"ז) מבואר דרבא סובר קנין דרבנן לא הוי קנין לדאורייתא גבי כותי יורש את אביו ד"ת דמשמע דקושית הש"ס הוא רק אי הוי קנין דאורייתא אכן אם נימא דכותי יורש את אביו דרבנן לא הוי קנין לד"ת עיי"ש (ועיין כן בשו"ת בשמים ראש סי' ס"ב שמדייק כן מש"ס קידושין שם) א"כ לרבא גם בחמץ ידוע מהני ביטול אף דנשאר קנין דרבנן מצד שצריך שלשה. אבל לשיטתינו ניחא: ולפי"ז מיושב קושית הש"א דהנה בס' חתנ"ס (דף קל"ג ע"א) ובאחרונים דייקו דריה"ג סובר אינו ראוי מדרבנן הוי א"ר מדאורייתא מהא דסובר בש"ס סוטה (דף מ"ד ע"ב) בחוזרי מעורכי מלחמה מעבירות שבידו דאף בעבירות דרבנן כן עיי"ש. א"כ לשיטתו קנין דרבנן הוי קנין לדאורייתא כעין חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה עיי"ש. וא"כ ביטול אינו מועיל לריה"ג שלא בפני ג' בחמץ ידוע דיהי' רק חד דרבנן וקנין דרבנן הוי קנין דאורייתא א"כ אין לומר דהא דהיה יושב בביהמ"ד קאי לריה"ג דא"כ איך קאמר מבטלי בלבו הא אין מועיל ביטול בלב אלא ע"כ דקאי דלא כריה"ג ועיין בחתנ"ס (דף קל"ו ע"א) בענין קנין דרבנן לד"ת. והבן: עוד י"ל בזה כאשר נקדים מה דאמרינן בפסחים (דף כ"ח ע"א) חזר ר' יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ וכו' אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו וכו' ואתה אומר בקבורה שתק ר' יהודה וכו' עיי"ש. ורבים בקשו למצוא דברי חפץ א"כ מ"ט דר' יהודה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כיון דאתותב ולא מצא מענה. וראיתי בשו"ת נודע ביהודה חיו"ד סי' ל"ד בהגה"ה שכ' שם די"ל דבאמת טעמא דר' יהודה כדיליף מתחלה מק"ו מנותר שאינו בב"י וטעון שריפה וכו'. ואף דרבנן השיבוהו דהוי תחלתו להחמיר וסופו להקל, ר' יהודה לא אשגח בההוא פירכא עכ"ד הגאון הנ"ל:
אבל צריך ביאור דאמאי ר' יהודה לא אשגח בההוא פירכא ואם יש איזו צד לומר דלא הוי פירכא מ"ט דרבנן שהקשו פירכא זו. ונאמר בזה דהנה הגאון בצל"ח ריש פסחים כ' דאיך אפשר דלשיטת הרמב"ם חמץ שא"י בעי ביטול מן התורה והרי דעת הרמב"ם בפ"ט מה' טומאת מת דספד"א מדרבנן לחומרא אבל מה"ת כל ספק שריא. ותי' דבית שמשתמשין בו חמץ מיקרי איתחזק איסורא וכמ"ש המג"א סי' תל"ז והיכי דאיתחזק איסורא מודה הרמב"ם דספק אסור מה"ת עיי"ש:
אולם תי' זה לא יתכן לדעת הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג דס"ל דבית שמשתמשין בו חמץ לא הוי איתחזק איסורא. ואם כי המג"א הנ"ל הקשה מתשו' הריב"ש. כבר האריכו האחרונים בישוב דעת הרמ"א. וא"כ לא יתכן לומר לדעת הרמב"ם דחמץ שאינו ידוע בעי ביטול מה"ת. וא"כ ע"כ הא דגלי קרא דמהני ביטול. כי ע"כ כתיב תשביתו ולא כתיב תבערו וכפירש"י פסחים (דף ד' ע"ב) היינו לחמץ ידוע. אבל חמץ שאינו ידוע לא בעי ביטול מה"ת. וכ"ה דעת רש"י כפי מה שהבין הב"ח בשיטת רש"י בסי' תל"א: ולפי"ז י"ל לפמש"כ בשו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' א' דהא דס"ל להרמב"ם דספק מותר מה"ת אע"ג דלענין אשם תלוי חייב להביא מדאורייתא על ספק קרבן.
היינו משום דקיי"ל כמ"ד בש"ס דבכורות דבאשם תלוי בעינן חתיכה מב' חתיכות. וא"כ אחרי דאיקבע איסורא שפיר דספק אסור מה"ת. ולמ"ד שם דאף בחתיכה א' חייב להביא אשם תלוי אין ה"נ דס"ל ספק אסור מדאורייתא. אך אנן קיי"ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות עכ"ד עיי"ש ועיין פר"ח יו"ד סי' ק"י ובפלתי שם. א"כ לדעת האומר דאף בחתיכה א' חייב אשם תלוי וספק אסור מה"ת י"ל דלדידי' לא מהני ביטול לחמץ ידוע. והא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דמשמע דמהני ביטול היינו לחמץ שאינו ידוע דוקא דכיון דספק אסור מן התורה שפיר י"ל דחמץ שא"י בעי ביטול מה"ת. ולחמץ ידוע באמת לא מהני ביטול וכדאמרן:
והנה בכריתות (דף י"ח ע"א) אמרינן השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרין. והיינו משום דר"מ לא מצריך קביעותא לאיסורא משא"כ רבנן עיי"ש נמצא דלר"מ ספק אסור מה"ת משא"כ לרבנן ספק מותר מה"ת. וידוע דסתם חכמים דר"מ היינו ר' יהודה. וסתם חכמים דר"י היינו ר"מ. ועולה שפיר דהקשו חכמים לר' יהודה. והיינו ר"מ לשיטתו לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל וכו' דאין לומר דהרי יכול לבטלו די"ל דלשיטת ר"מ לא מהני ביטול לחמץ ידוע וכנ"ל. אמנם ר' יהודה שפיר לא אשגח בההוא פירכא וכנ"ל. היינו משום דלר"י ספק מותר מה"ת. וע"כ גם לחמץ ידוע מהני ביטול ושפיר לא יהא יושב ובטל כיון שיכול לבטל וכנ"ל: ומימילא מיושב הא דהמוצא חמץ ביו"ט. והא דהבודק צריך שיבטל דמבואר דגם לחמץ ידוע מהני ביטול. די"ל דהרי הנך שמעתתא רב הוא דקאמר להו. ורב ס"ל להדיא בכריתות (דף י"ז ע"ב) דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה מב' חתיכות.
ואמרינן שם די"ח דטעמא דרב משום דבעי קביעותא לאיסורא א"כ ממילא דספק מותר מה"ת היכי דלא איתחזק איסורא וא"כ שפיר שפיר דלדידי' אף לחמץ ידוע מהני ביטול וכנ"ל ועיין בשו"ת זכרון יצחק סי' ל"ו בזה אשר ת"ל כוונתי לכל דבריו ולכן הבאתי בזה כלשונו הזהב. איברא דיש לדבר בזה דהא דרב בעי ב' חתיכות היינו לר"נ אליבא דרב בכריתות שם. אבל רבא אליבא דרב מפרש שם טעמי' משום דיש אם למקרא מצות קרינן מבואר דרבא אליבא דרב סובר ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא וכ"כ במלא הרועים סוף אות ז' בסוגיא דספד"א בשיטת רבא אליבא דרב א"כ הדרא קושי' לדוכתי' בהא דרב דמשמע דגם בחמץ ידוע מהני ביטול. ומה גם דבפסחים כאן קאי אליבא דרבא בטעמי' דרב דגזירה שמא ימצא גלוסקא יפה וע"ז מקשה הגמ' וכי משכחת ליה לבטליה עיי"ש:
ובמק"א כתבתי בש"ס ברכות (דף י"ט ע"ב) דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח יגזרו על שיש בהן משום וכו' לא גזרו בהו רבנן. הנה בצל"ח שם כ' הוצרך לזה דרוב ארונות וכו' דאל"כ ספק דאורייתא הוא ואיך התירו משום כבוד הבריות ולזה הוצרך להקדים דרוב ארונות יש בהן חלל טפח והוצרך לומר ג"כ שגזרו וכו' דאל"כ קשה מה איריא לקראת מלכים הא בלא"ה מותר דהא בכל מקום אזלינן בתר רובא לכן הוצרך להקדים דעל כל פנים מדרבנן אסור והתירו כאן משום כבוד מלכים וכו' אבל לשיטת הרמב"ם דסובר ספד"א רק מדרבנן לחומרא הדרא קושיא לדוכתי' דלמה הוצרך להקדים דרוב יש להם חלל טפח וכו' וצריך לומר שאף להרמב"ם ספק תורה רק מדרבנן לחומרא מ"מ חכמים עשאוהו כשל תורה ולא התירו בו משום כבוד הבריות עיי"ש ועיין לחמי זקיני הגה"ק בס' מעון הברכות שם מה שתמה על הצל"ח ובחידושי ישבתי דברי הצל"ח ואכ"מ:
רק אביא כאן לענינינו מה שאמרתי ליישב גוף קושית הצל"ח לשיטת הרמב"ם דל"ל למימר משום דרוב ארונות. יש לומר דהנה בש"ס כריתות (דף י"ז) רבא בשיטת רב אמר טעמא משום דיש אם למקרא א"כ ע"כ דפליג על רב נחמן דאמר שם (בדף י"ח ע"א) טעמי' דרב משום דאיקבע איסורא. ורבא ע"כ סובר בשיטת רב ספד"א מה"ת לחומרא דאל"כ מנ"ל לומר דבעינן ב' חתיכות ונ"מ לענין בא עכו"ם ונטל הראשונה ולענין כזית וחצי זית כמבואר שם בגמ' הא י"ל דבעינן לרב ב' חתיכות כדי שיהי' איקבע איסורא שלא יהי' ככל ספק דאורייתא דרק מדרבנן להחמיר שיטת הרמב"ם ולא היה חיוב אשם תלוי אלא ודאי דגם בלא איקבע איסורא היה אשם תלוי ושפיר דייק רבא בשיטת רב דבעי ב' חתיכות משים דיש אם למקרא ונ"מ טובא כנ"ל:
וכן ראיתי שדייק בס' מלהר"ע דאין לומר לרבא דהיה גם בחתיכה א' חיוב אשם תלוי כסברת הכ"מ דבכרת ספד"א מה"ת לחומרא דזה דוקא לר"נ דסובר ביבמות (דף קי"ט) לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. אבל רבא לשיטתו דאמר שם מכדי הא דאורייתא וכו' מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת א"כ לא שייך תי' הכ"מ באשם תלוי ומנ"ל לרבא לפרש טעמי' דרב משום דיש אם למקרא וכו' דילמא בעינן ב' חתיכות שיהיה איקבע איסורא. א"ו דהוא סובר בלא איקבע איסורא ספד"א מה"ת לחומרא כנ"ל:
ולפ"ז מיושב קושית הר"ן בקידושין (דף ל"ט) על שיטת הרמב"ם דסובר ספד"א מדרבנן לחומרא מהא דקידושין (דף ע"ג) ממזר ודאי הוא דלא יבוא וכו' ואי כשיטת הרמב"ם ל"ל קרא הא ספ"ד מדרבנן. ולהנ"ל ניחא דרבא שם בהא דממזר ודאי וכו' סובר דמה"ת לחומרא ולפי"ז מיושב גם שיטת הרמב"ם בפ"ב מה' חנוכה דפסק כאביי בש"ס שבת (דף כ"ג ע"א) לענין ברכה ביו"ט שני ומקשים עליו מהא דמבואר שם דרבא משני בדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין הן ולהנ"ל ניחא דרבא ע"כ דסובר כאביי ועכ"ז מוכרח לתרץ בהא דדמאי משים דרוב ע"ה וכו' דאל"כ הוי ספיקא דאורייתא ומה"ת לחומרא: וכן מצאתי ת"ל בצל"ח מגילה (דף כ' ע"ב) ובחידושי לסוגיא דכבתה הארכתי בזה על פי מש"כ המלא הרועים בסוגיא דווסתות אות י"ז דמאן דסובר ווסתות דאורייתא ע"כ סובר ספד"א מה"ת לחומרא ורבא סובר ווסתות דאורייתא עיין בבדק הבית סי' קמ"ה ובבעל המאור פ"ב דשבועות עכ"פ כאן דקאי הסוגיא לתרץ מרבא אליבא דרב מוכרח הגמרא לומר דרוב ארונות וכו' דאל"כ הוי ספד"א ולרבא ספד"א מה"ת לחומרא:
ויותר י"ל כיון דכאן קאי על הא דר' אלעזר בר צדוק שאמר מדלגין היינו ע"ג ארונות וכו' וכפי המבואר בש"ס נדה (דף ט"ו ע"א) ר"א בר צדוק סובר ספד"א מה"ת לחומרא דלא בעי חתיכה אחת משתי חתיכות לחיוב אשם תלוי עיי"ש עכ"פ אם נאמר כן בשיטת רבא נסתר כל הנ"ל. לכן נ"ל דנהי' מוכרחין לומר כשיטת התוס' סוכה (דף ו' ע"ב) ד"ה ור"ש דגרסי רבה בהא דכריתות דמצות קרינן וא"כ ליכא ראי' לרבא דס"ל סד"א מה"ת לחומרא ועיין בס' מלה"ר שם אות י"ב דהוכיח דגרסינן רבה מדהשיב אביי על דבריו ובכמה מקומות הוכיחו התוס' מזה דגרסינן רבה ועוד מדאדכר קודם ר"ז ור"נ ועוד (מדף י"ח שם) איתיביה רבא לר"נ ואי גרסי' לעיל רבא א"כ הך קושיא קשה גם לדידיה עיי"ש באורך ובאמת דעת הרשב"א במשמרת הבית סי' קמ"ה דרבא סובר וסתות דרבנן עיי"ש א"כ י"ל דלרבא לשיטתו דסובר ספד"א מה"ת לקולא א"כ אליבי' ביטול הוא לחמץ ידוע וכיון דקאמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ע"ז מקשה הגמרא וכי משכחת ליה וכו' והבן ועיין בשו"ת כ"ס חאו"ח סי' ל"ז ובשו"ת אורי וישעי סי' פ"ת: והנני ידידו עוז בלונ"ח: