אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן יא

סימן י

בשם ה' יום ד' ויק"פ תרנ"ח פלונסק. לכבוד ידי"נ ש"ב הרב הגדול וכו' מו"ה פנחס מנחם כ"ץ שי' אבד"ק לענטשין:

אחדשה"ט באה"ר מכתבו קבלתי ואשר הציע לפני מחידושיו בפסחים (דף ה' ע"ב) בהא דש"מ מדר"ע וכו' הדברים מצאו חן בעיני. והנני למלאות מבוקשו לכתוב לו מאשר אמרתי בשיעורין כסדרן לפני תלמידי שי' בענינא דא ת"ל ע"ד החידוד. ברש"י שם ד"ה ש"מ מדלא נפקא לי' וכו' אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט וכו' הנה המפרשים הקשו על דברי רש"י דמשמעות לשונו הוא דעיקר הוכחת רבא הוא מדלית ליה לר"ע שום לימוד אחר דביום הראשון ערב יו"ט הוא רק לימוד זה וזה תימא דאף אם היה לר"ע עוד כמה לימודים אחרים על זה אפ"ה כיון שיליף גם מזה מדאסור להבעיר ביו"ט ש"מ כל הני תלת שאם יחסר חד מתלת עכ"פ נסתר לימוד זה שהזכיר ר"ע ומה מועיל אם הי' גם לימודים אחרים והכי הו"ל לרש"י לומר ש"מ מדנפיק ליה ר"ע דהאי הראשון עיו"ט הוא ש"מ וכו' אבל עכשיו שכ' רש"י מדלא נפקא אלא מכאן הוא שפת יתר:

וראיתי בצל"ח בשמעתין שמביא לתרץ כוונת רש"י ז"ל בשם מורו הרה"ג ר' אייזיק שור סג"ל זצ"ל עפימש"כ התוס' (דף ד' ע"ב) בד"ה מדאורייתא בביטול בע"ס פי' בקונט' מדכתיב תשביתו ולא כ' תבערו אלמא השבתה בלב הוא וקשה לר"י הא השבתה הבערה הוא ולא ביטול דתני' בשמעתין רע"א א"צ מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והגאון במג"ש תי' דכוונת רש"י דתשביתו משמע בכל דבר שיכול להשביתו בכל מה דקרי השבתה וגם ביטול בלב בכלל וגם הבערה בכלל עיי"ש. ולפי"ז הק' מורו ז"ל דמנ"ל לרבא למידק דאין ביעור חמץ א"ש דלמא כרבנן ס"ל אלא כיון דהשבתה בכל דבר דמקרי השבתה משמע א"כ אף שריפה בכלל דודאי גם רבנן דפליגי אר"י וס"ל מפרר וכו' מודו דגם שריפה מקרי השבתה וא"כ אי ביו"ט מי שרי שאף שיכול להשביתו בשאר דברים מ"מ כיון שגם הבערה בכלל תשביתו דקרא וביו"ט א"א. ותי' מורו דע"כ סובר ר"ע שהשבתה דקרא היינו הבערה דוקא דאי ס"ד דס"ל כל מיני השבתה וא"כ הוכיח דלאו ביו"ט דא"א להשביתו בהבערה. א"כ ל"ל לר"ע למידק מדאסור להבעיר ביו"ט שהוא אב מלאכה ה"ל למידק בקיצור כיון דתשביתו כל מיני השבתה הוא א"כ גם ביטול בלב בכלל שגם זה השבתה הוא ואי ביו"ט מי שרי הרי אינו ברשותו כלל א"ו מדלא נפקא ליה לר"ע אלא מדאסור להבעיר ולא יליף בלא"ה מדאסור לבטל ש"מ שאין זה סברא כלל למידק דכל מיני השבתה בכלל וא"כ ודאי דאין ביעורו אלא שריפה וזה כוונת רש"י דדק בלשונו מדלא נפקא ליה עכתד"ק. הן אמת דראיתי בס' צרור החיים קונט' נעילת שערים פ"ג שמביא דברי הצל"ח בשם מורו וכ' אלא דקשה לי דעדיין לא מתרצא דאולי ס"ל לר"ע כר"ש דדבר הגורם לממון כמ"ד ולא הוי תו אינו ברשותו ועיין בשו"ת ש"א ושאר אחרונים דלר"ש דס"ל דהגלמ כמ"ד וכיון דלאחר יו"ט מותר בהנאה תו הוי כשלו ומצי לבטל אפי' לאחר זמן איסורו כיון דהוי ברשותו וא"כ לעולם כרבנן ס"ל לר"ע דהשבתתו בכל דבר וה"ה ביטול ומ"מ מביטול לא הוי מצי לאוכיחי דאיירי בעיו"ט דהביטול מצי להיות אפי' לאח"ז איסורו ואף דמצוה עליו לבערו ז"א דהא מהני ג"כ ביטול שלו א"כ אימא דהוי באמת שלו ומצי באמת לבטלו אפי' לאח"ז איסורו ומש"ה מוכרח להביא ראי' רק משריפה דא"א להיות ביו"ט עצמו וכו' עיי"ש:

אכן לענ"ד דברי מורו של הצל"ח נכונים דהא מבואר בש"ס שבועות דל"ג ודל"ד דר"ע סובר משביע עידי קנס פטור וע"כ דסובר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי עיי"ש דאי כממון דמי ודאי דלא גרע קנס מגורם לממון עיי"ש וא"כ שפיר הי' יכול למידק דהאי יום הראשון עיו"ט דאי ביו"ט איך מועיל ביטול כנ"ל. אכן ראיתי בס' מלא הרועים בסוגיא דגורם לממון אות ו' שכ' בהא דריה"ג דסובר התם ג"כ משביע עדי קנס פטור דיש לומר דטעמיה דפטור לאו משום דדהגל"מ לכמ"ד רק משום דגזירת הכ' הוא דלא מחייבין עדים רק בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה והתם לא משכחת לה יעיי"ש אבל באמת י"ל דס"ל בעלמא דהגל"מ כממון דמי וצ"ע. עוד כ' שם דלפי מ"ש הרשב"א בחי' שבועות (דף ל"ב ע"א) דקשיא הלכתא אהלכתא דאנן קיי"ל מאן דדאין דיני דגרמי ס"ל דהגל"מ כמ"ד ואנן קיי"ל לענין שבועת העדות במשביע ע"א ובמשביע עדי קנס דפטור אף דהוא גל"מ ש"מ דס"ל גל"מ לכמ"ד ותי' דוקא בשבועת העדות לאו כמ"ד משום דכתיב אם לא יגיד לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב אבל גורם ל"א אבל בעלמא כמ"ד עיי"ש. ולפי"ז אין ראיה דר"ע ס"ל לאו כמ"ד די"ל דוקא לענין שבועה ס"ל לכמ"ד מטעם הרשב"א ודוק א"כ חוזר וניעור קושית הצרור החיים הנ"ל:

לכן נלענ"ד בהקדם מה שהקשה הגאון פ"י בסיום דברי רש"י אלו שכתב ש"מ ס"ל וכו' אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים עכ"ל וקשה הא רש"י עצמו לקמן (דמ"ו ע"א) במשנה דכיצד מפרישין חלה ובביצה (דכ"ז ע"ב) כתב בהא דאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט מגזה"כ דאפילו להאכילו לכלבים אסור דרחמנא אחשבה להבערתה דכיון דזהו ביעורו רחמנא אחשביה למלאכה וא"כ גם כאן דהתורה אמרה תשביתו ממילא דבמה שמשביתו אחשביה רחמנא מלאכה עיי"ש. אכן י"ל דהכא לא שייך לומר אחשבה להבערתה כיון דאי בעי אינו מבערו אלא מבטלו בלבו והרהור מותר בשבת וביו"ט וא"כ לא הקפידה תורה ולא חשיבא הבערתו להיות אב מלאכה בהשלכתו לים ומצאתי סברא זו גם בחי' ח"ס פסחים עיי"ש:

אכן לכאורה ז"א דהא ר"ע מיירי ביו"ט ואז אינו יכול לבטלו דהא אינו ברשותו של אדם אכן אם נאמר דר"ע סובר כר"ש דדבר הגורם למכמ"ד ושפיר יוכל לבטל ביו"ט לכך מותר גם להשליך לים ולהאכיל לכלבים כנ"ל אלא ודאי דר"ע סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה וממילא מיושב הא דכתב רש"י מדלא נפקא ליה דהאי יום ראשון עיו"ט אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט הכוונה הוא מדלא נפקא ליה לר"ע מדהא דאין יכול לבטלו ביו"ט אלא ודאי דסובר דבר הגורם למכמ"ד ויוכל לבטל גם ביו"ט כר"ש א"כ ע"כ דסובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים דהא כיון דמותר לבטל ביו"ט א"כ לא חשיב השלכה לים או לכלבים אב מלאכה כנ"ל אלא ודאי דסובר אין ב"ח אלא שריפה והבן:

עוד נ"ל ליישב קושית הצל"ח הנ"ל בלשון רש"י הנ"ל שכתב מדלא נפקא ליה וכו' אלא משום וכו' וכן ליישב קושית הפ"י בסיום דברי רש"י מש"ס פסחים (דף מ"ו) ודכיון דהתורה אמרה תשביתו ממילא במה שמשביתו אחשביה מלאכה. וי"ל בהקדם מה שכתבתי בילדותי בתשובה להגאון אבד"ק וולאדווי ז"ל [הובא לעיל באריכות] ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב הקונה חמץ בפסח לוקה ולא הוי נל"ע ותירצתי דבחמץ הלאו כולל יותר דב"י וב"י הוי גם בנשים ועשה דתשביתו הוי מ"ע שהז"ג ואינו בנשים והרמב"ם לשיטתו בפ"א דתמורה דבלאו הכולל יותר לא הוי נל"ע וסוגיא דפסחים (דף צ"ה) קאי לר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה והוי העשה בפועל מעשה והוי נל"ע אף בכולל יותר עיין לעיל. והנה הגאון ר' אברהם ברודא בס' אשל אברהם הקשה מנ"ל לרבא דר"ע ס"ל אב"ח א"ש דילמא ס"ל מדכתיב סתם תשביתו פי' גם שריפה ומוכח נמי דהיינו עיו"ט דאי ביו"ט איך קאמר קרא לבער חמץ גם בשריפה הא הבערה ביו"ט מי שרי ולעולם אימא לך דתשביתו בין שריפה בין שארי ביעורים ועיין באו"ח שהאריך בזה וכן הקשה בצל"ח בשם מורו על פי' המג"ש כנ"ל:

אכן י"ל עפ"י מש"כ המפרשים בהא דדייק ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה דהא אע"פ שלא יהיה א"מ אלא ל"ת גרידא מ"מ אסור ביו"ט ותי' דבאמת קשה נימא עדל"ת ואתי עשה דשריפת חמץ ודוחה ל"ת דמלאכה אלא י"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולפמש"כ הריטב"א יבמות בסוגי' דעלי' דעשה דשבתון אינו אלא באב מלאכה אבל כל שאינו אב מלאכה כגון לאו דמחמר אינו אלא ל"ת גרידא:

ולפ"ז הוצרך ר"ע לומר דוקא משום דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה דאז שייך עשה דשבתון גם כן והו"ל עשה ול"ת ולא אתי עשה דתשביתו ודחי ל"ת משא"כ כשאינו אב מלאכה שפיר י"ל דעשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט ועיין בזה בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' כ"ז באורך. והנה אמרתי בגמרא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאת וברש"י ותוס' מפרשים הא דלמד מדר"ע דהבערה לחלק יצאת עיי"ש:

ולעד"נ ע"ד החידוד דהנה המפרשים הקשו לרבא לשיטתו דלית ליה סברת רב אשי בשבת (דף כ"ד ע"ב) דיו"ט הוי עשה ול"ת רק ל"ת גרידא א"כ קשה איך יליף ר"ע דאך ביום הראשון קאי על י"ד דלמא קאי על ט"ו ואי משום דהבערה הוי מלאכה הא עשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט וכאן אין לתרץ מה דאמר רבא בשבת שם מקרא דהוא לבדו ולא מילה שלא בזמנו דהא השבתת חמץ הוא קבוע זמנה וכל רגע ורגע עובר על עשה דתשביתו ותי' דר"ע סובר מכיון דהבערה חמורה גבי שבת דהוי ל"ת שיש בו כרת ע"כ אף דיו"ט אינו כ"א ל"ת גרידא מ"מ כל"ת שיש בו כרת חשיבא ולא דחי אותה עשה דיו"ט כשבת נחשב ורבא לשיטתו בריש יבמות דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת עיי"ש במהרש"ל ולהר"ש מקינין בשיטת רבא בל"ת שיש בו כרת ועיין בזה בס' בית יהודה עה"ת פ' תצוה ובאו"ח פ' תצוה [ובמק"א כתבתי דרבא לשיטתו דסובר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ביבמות (דף קי"ט) ועיין בחידושי למס' מגילה] וא"כ שפיר דייק רבא לשיטתו מר"ע דסובר הבערה לחלק יצאת א"כ הוי בשבת ל"ת שיש בו כרת אבל אי נימא דסובר הבערה ללאו יצאת שוב קשה נימא עשה דוחה ל"ת כנ"ל:

אכן לפי מה שכתבו בתוס' שבת (דף כ"ד ע"ב) ד"ה ולא מילה להקשות מרבא דמשמע דל"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ובש"ס ביצה (דף ח' ע"ב) משמע דרבא סובר דיו"ט הוי עשה ול"ת עיי"ש אכן יש ליישב דרבא סובר הבערה ללאו יצאת או דמתרץ בשבת שם גבי שריפת קדשים אליבא דכ"ע אף למאן דסובר הבערה ללאו יצאת וכבר מבואר בהריטב"א יבמות (דף ו') דעשה דשבתון לא קאי על הבערה למאן דאמר הבערה ללאו יצאת וכ"מ בפסוק פ' ויקהל דמקודם קאמר הקרא העשה דשבתון ואח"כ סיים לא תבערו אש וכו' דקאי ללאו גרידא ולא לעשה וכן חידש מדנפשי' בשו"ת עמודי אש סי' כ"ו הובא בס' אלומת עלומים (דף י"ב ע"א) לידי"נ הגאון אבד"ק קאזניצא שי' [ומביא שם דדעת תוס' יבמות (דף ו') בד"ה לאו ר"י עיי"ש] וא"כ מיושב קושית התוס' דבביצה קאי רבא לענין חרישה ושפיר איכא עשה ול"ת אבל גבי שריפת קדשים לגבי הבערה איכא רק ל"ת גרידא וא"כ שפיר קאמר דש"מ מר"ע דהבערה לחלק יצאת ואז איכא עשה ול"ת ושפיר יליף דקאי לעיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואין לומר דעשה דוחה ל"ת כנ"ל דהוי ל"ת ועשה אבל אי נימא דהבערה ללאו יצאת א"כ אכתי קשה דילמא משום דעשה דוחה ל"ת דהא הוי ל"ת גרידא אי נימא דהבערה ללאו יצאת כנ"ל. שוב ראיתי שיש לכוין שני הפירושים שלי בדברי מאור עינינו רבינו חננאל לפסחים (דף ה' ע"ב) בש"ס ד' ווילנא שכתב וז"ל קדשו אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וכו' ושמעינן מינה הבערה לחלק יצאת דאי ס"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתת חמץ וידחה לאו דהבערה וכו' עיי"ש. הרי דמפרש דאי נימא ללאו יצאת אז עשה דוחה ל"ת והוא כנ"ל או דמשום דל"ת שיש בו כרת או דהוי ל"ת ועשה והבן:

הן אמת דלכאורה יש ליישב הא דאין עדל"ת משום דהוי עשה ע"י פשיעה כסברת התוס' עירובין (דף ק') וגם כאן כיון דהיה יכול לבער בעיו"ט. והא גבי דמים שנתערבו ע"כ מיירי בין באונס בין ברצון ועכ"ז מקרי עשה דפשיעה אכן עיין בס' תבואות השדה (דף צ"ב ע"א) דרבא סובר אף עשה דפשיעה דול"ת עיי"ש מילתא בטעמא וכאן הוא מימרא דרבא:

עוד אפשר ליישב בזה בענין עשה דלפני הדיבור אכ עיין בשו"ת תורת חסד סי' מ"ב ג' בזה ועיין לזקיני הגה"ק בס' חמדה גנוזה ר"ה (די"ג). אכן ראיתי באחרונים שתי' הא דיליף ר"ע דקאי על עיו"ט דאי ביו"ט מי שרי ולא אמרינן עדל"ת משום דעשה דתשביתו אינו נוהג בנשים דהוי מ"ע שהז"ג כמש"כ בזה בשו"ת שאגת ארי' סי' פ"ב ועשה דאינו שוה בכל אינו דוחה ל"ת ועיין בזה בשו"ת דבר משה מה"ת סי' ט"ז א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למ"ל לר"ע לדייק מדמצינו להבערה שהוא א"מ הא אפי' אינו אלא ל"ת בלבד נמי אינו דוחה עשה דתשביתו כיון דהוי עשה שאינו שוה בכל כנ"ל: אמנם י"ל לפימש"כ בשעה"מ פי"ט מה' פסולי המוקדשין דנשים חייבות במ"ע דשריפת נותר שהרי נותר הו"ל להנל"ע כדאיתא פ' או"ב והכונה של נל"ע הוא כך דאמרה תורה שלא תעשה כך ואם עשית כך עשה זאת והפטר וא"כ כיון דנשים הוזהרו על לאו דלא תותירו קאי גם כן עליהם העשה דלהוי תיקון הלאו יע"ש. ומעתה תליא הדבר בפלוגתא אי ב"י וב"י חשיב נל"ע ג"כ נשים חייבות במ"ע דתשביתו ואי ב"י וב"י לא חשיב נל"ע נשים פטורות ועיי"ש בשו"ת א"צ:

ומעתה לפי מה שבארנו דלר"י דס"ל אב"ח אלא שריפה חשיב ב"י נל"ע נשים ג"כ חייבות ומש"ה ר"ע דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר הוצרך לדייק מדמצינו להבערה שהוא א"מ. דאל"כ הוי אמרינן עשה דוחה ל"ת. דהא אי לאו דהוי א"מ לא הוי ל"ת ועשה רק ל"ת גרידא כנ"ל. דהא לדידי' דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה חשיב ב"י וב"י נל"ע ונשים ג"כ חייבות בעשה דתשביתו והו"ל עשה השוה בכל והוי אמרינן עשה דוחה ל"ת ומוכרח לומר דהבערה א"מ ולכך א"ד משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וממילא מיושב קושי' הגרא"ב ז"ל דע"כ מוכח דר"ע ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי ס"ל כחכמים דהשבתתו בכל דבר אלא דמדייק משום דיש בכלל זה גם שריפה א"כ אליבא דחכמים לא הוי חמץ להנל"ע כמש"כ לעיל דהלאו כולל יותר והעשה אינו בפועל מעשה וא"כ נשים פטורות ממ"ע דתשביתו והו"ל עשה שאינו שוה בכל א"כ למ"ל לר"ע לדייק מדמצינו להבערה שהוא א"מ בלא זה נמי א"ד ואי בכדי שיהי' עול"ת הא ממילא לא ידחה כיון דהוי עשה שאינו שוה בכל כנ"ל:

וממילא מיושב קושי' הפ"י וגם קושי' המפורשים על רש"י דכ' מדלא נפקא וכו' דהול"ל מדנפקא וכו' דהנה אע"ג דס"ל לרש"י דע"י דאחשבי' להבערתן חשיב מלאכה מ"מ מטעם אחשבי' אינו רק ל"ת גרידא כמ"ש הפ"י בשבת (דכ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה ולא מילה שלב"ז דהא דאמרינן אחשבי' למלאכה היינו רק לענין הלאו דל"ת כל מלאכה אבל לא לענין העשה דשבתון עי"ש וכאן ל"ש דאינו שוה בכל דהרי הל"ת ג"כ אינו שוה בכל דרק ע"י דאחשבי' בקיום מ"ע דתשביתו אחשבי' למלאכה וא"כ בנשים דל"ש העשה גם הלאו דאחשבי' ל"ש בהו וכבר האריך בזה בשו"ת א"צ שם. וזה שדקדק רש"י מדלא נפקא ליה דהאי יום ראשון עיו"ט אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ולא יליף אף אם נאמר השבתתו בכ"ד מכ"מ כיון דמקיים בזה מ"ע דתשביתו א"כ אחשבי' להבערתן והוי מלאכה ביו"ט כקושי' הפ"י מרש"י דלקמן ובמס' ביצה (דכ"ז) ע"כ דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ הו"ל ב"י וב"י להנל"ע וממילא דנשים מחויבות בעשה דתשביתו והו"ל עשה השוה בכל א"כ הוי אמרינן דתשביתו הוא ביו"ט ואתי עשה דתשביתו ודל"ת דמלאכה דאחשבי' אינו אלא ל"ת גרידא. ומש"ה הוצרך להוכיח מדמצינו להבערה שהוא א"מ דאז הו"ל עול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה כנ"ל:

והנה דברי אלה עולים יפה לפמש"כ הר"א ממיץ בס' יראים מצוה קי"ג דכולהו אמוראי בש"ס שבת (דף כ"ד ע"ב) סוברים דיו"ט הוי עול"ת רק דקראי איצטריכו שלא נימא מתוך שהותרה וכו' אכן מדברי התוס' שבת ושאר ראשונים משמע דשאר אמוראי ל"ל דיו"ט הוי עול"ת ומה גם לפי מה שראיתי בס' מלא הרועים בסוגיא דעשה דוחה ל"ת אות כ"ה שחידש דאם נאמר דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכב"ש ור"ע דס"ל הכי אזי י"ל דעשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש מילתא בטעמא א"כ נסתר כל הנ"ל דהכא קאי לר"ע א"כ אף דהוי א"מ והוי עשה ול"ת הא עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"כ בשו"ת ד"מ לידי"נ ז"ל הנ"ל ומה גם דהכי קאמר לה רבא דש"מ מר"ע תלת ורבא לפי שיטתו בפשיטות בשבת (דף כ"ד) ל"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת וגם י"ל דרבא דסובר דגם עשה דפשיעה דול"ת ועפ"י הסבר שכ' בס' תבואת השדה הנ"ל אפשר דסובר דדוחה גם לתו"ע ויש לעיין לענין קושי' התוס' מביצה (דף ח'):

לכן י"ל תי' אחר בהא דיליף ר"ע דיום ראשון עיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהיא א"מ שלא יקשה קושי' האחרונים דילמא קאי על יו"ט ומשום עשה דוחה ל"ת וי"ל משום דליכא למימר בזה עשה דותה ל"ת משום דלא הוי בעידנא דהא בעידנא דמיעקר לאו דהבערה בתחילת הבערה עדיין לא קיים עשה דתשביתו עד שעת הביעור מן העולם ועיין במג"א סי' תמ"ו סק"ב שדחה דברי השלה"ק שכ' דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם אע"ג דגבי שופר לא שרי אמירה לעכו"ם שאני התם דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה משא"כ כאן. וכ' המג"א דצ"ע דה"נ אעפ"י שנתנו לעכו"ם עדיין אינו מקיים העשה עד שיבערנו מן העולם וכו' עיי"ש ועוד כ' שם לענין הש"ל בשם ר"ת דבעשה דרבים דוחה ל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא דחמץ לא מיקרי עשה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח מקרי עשה דרבים וא"כ בעינן בחמץ שיהי' בעידנא עיי"ש וא"כ שפיר אין לומר בחמץ עשה דוחה ל"ת:

וממילא מיושב קושית הפ"י מהא דכ' רש"י לקמן ובביצה (דכ"ז) דגם להשליכם לכלבים אסור די"ל דוקא גבי שריפת קדשים דאיכא קרא דהוא לבדו יעשה וכו' ולא מילה שלא בזמנה דכיון דיוכל לקיים למחר א"כ אין עשה דוחה ל"ת לכך שפיר כ' רש"י דגם להשליכם לכלבים אסור משום דאחשבי' להבערתן והוי מלאכה אבל גבי איסור ב"י וב"י דקשה נימא עשה דוחה ל"ת דהא בכל רגע ורגע עובר וא"א להשהות למחר ורק אם אין ביעור חמץ אלא שריפה אז אין עשה דוחה ל"ת כיון דלא הוי בעידנא אבל אי השבתתו בכל דבר לוקמא ביו"ט ויאכילנו לכלבים או ישליכנו לים דהא אף דהוי מלאכה מטעם אחשבי' מ"מ לגבי ביעור כזה שפיר הוי בעידנא דמיעקר לאו דמלאכת הביעור מן העולם מקיים עשה דתשביתו דהיינו ע"י ביעור מן העולם בהשלכה לים ואכילה לכלבים ועשה דוחה ל"ת א"ו דאין בחא"ש וכיון דאפקי' קרא בחמץ בלשון תשביתו דהיינו ביעור מן העולם א"כ אף כשיצית האור בחמץ ועבר הל"ת דמלאכה עדיין לא נתקיים העשה דתשביתו עד שיבער מן העולם לגמרי והוי שלא בעידנא כנ"ל:

ולפי"ז מיושב לשון רש"י מדלא נפקא וכו' היינו כיון דלא נפקא ר"ע דהיינו עיו"ט אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ולא נפיק מהא דאסור גם להשליך לים ולהאכיל לכלבים משום דאחשבי' למלאכה א"ו דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולגבי שריפה ליכא למימר עשה דוחה ל"ת כיון דלא הוי בעידנא אבל אם השבתתו בכל דבר הי' מותר גם ביו"ט להשליך לים דהא השלכה לים הוי בעידנא ועשה דוחה ל"ת והבן:

ידידו:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה