שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן ג
בשם ה'. לידידי הרה"ג מ' דובעריש נ"י איינהארין אבד"ק אמסטיב. בענינא דיומא בש"ס שבת (דף כ"א ע"ב) ב' זקנים וכו' א' עשה כב"ש וכו' כנגד פרי החג וכו' דמעלין בקודש וכו' דקשה לכאו' איך עשה א' כב"ש במקום ב"ה. אכן י"ל ע"ד החידוד בהקדם ש"ס ברכות (דנ"ג ע"ב) מי שאכל ושכח וכו' הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא וחד עביד וכו' ואכלי' אריא וכו' ואשכח יונה דדהבא. והקשה זקיני בשו"ת הרמ"א סי' צ"א ממשנה ברכות פ"ק מ"ג א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך וכו' ומשמע דהעושה כב"ש במקום ב"ה הוא בסכנה ועיין בזה בטו"ז או"ח סי' קפ"ד. ובתוס' רע"א פ"ק דברכות. ובחידושים במשניות פ"ק דברכות להתפא"י. והנה לכאורה יש ליישב עפימש"כ בס' כתנות אור פ' תרומה מזוה"ק תרומה (דף קל"ט ע"ב) וז"ל מחלוקת דשמאי והלל בקימה ובשכיבה וכו' דשמאי סובר וכו'. וע"פ דברים אלו הבנתי דברי חז"ל במשנה ברכות אר"ט וכו' אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה לכאו' איכא למידק למה נתחייב בעצמו בשביל שעבר על דברי ב"ה הא בכל הש"ס קיי"ל מי שרוצה להחמיר כב"ש יחמיר אלא נראה בשביל שהראה שמדת לילה לחוד ועשה פירוד בין הדבקים למדת יום וכו' ע"ש ד"ק באורך עפ"י הקדמת הזוה"ק א"כ ממילא לא קשה מהא דשכח ולא בירך דשפיר יכול להחמיר כב"ש:
והנה הטו"ז שם תי' כיון דבמזיד גם ב"ה מודים דיחזור א"כ גם בשוגג העושה כב"ש שפיר דמי ולכאורה אין להבין סברתו כיון דבשוגג קיימינן ואם כן העושה כבית שמאי מראה בעצמו שאינו פוסק כב"ה. אבל ראיתי בס' מעון הברכות שם (דף נ"ג) מחמי זקיני הגה"ק רשכבה"ג רבינו ישראל יונה הלוי ז"ל לנדא אבד"ק קעמפנא שפי' כוונת הטו"ז כיון דבמזיד גם לב"ה חוזר א"כ העושה כן אף בשוגג ל"ל בה. כיון דנאמר דהא דחזר הוא לאו משום דפוסק כב"ש רק משום דהי' מזיד. וא"כ אין מוכרת ממעשיו שהוא קובע הלכה כב"ש ע"ש דבריו המאירים. ומש"כ במעוה"ב פ"ק דברכות שם.
ועיין ברש"י כתובות (דף י"ז ע"א) ד"ה פרשת דרכים. ולענד"נ לתרץ דדוקא אם הב"ה אינם לומדים מקרא אז העושה כב"ש ל"ל בה. אבל בהא דר' טרפון דהב"ה לומדים מקרא דובלכתך בדרך אין לעשות כב"ש. וזאת נ"ל כוונת הרא"ש ז"ל שם הובא בתוס' רע"א שכ' דשם גם ב"ה מודים שיוכל לעשות כב"ש. והיינו כנ"ל כיון דהב"ה אינם לומדים מקרא רק מצד קולא אומרים שאין מחויב לחזור אבל הרוצה להחמיר כב"ש ש"ד והבן. ועיין לש"ב הגרי"ש נ"ז ז"ל בהגהות לתוס' רי"ד עירובין (די"ג). ובתפא"י דמאי פ"ו. ובחי' מתפא"י סופ"ג דשבת. ובס' נפתלי שבע רצון על הגש"פ פיסקא דמעשה בר"א ע"ש. ומצאתי בס' ליקוטי חבר ח"א (דף י"א) שכ' תשו' רמ"א הק' מהא דאכל ושכח. ונ' דהכא מידי אחרינא דלב"ה איצטריך ההוא קרא דובשכבך ובקומך לזמן שכיבה וזמן קימה ומאן דעביד כב"ש ודרש לקרא כפשטא ולא אתי להזהר בזמן שכיבה וקימה וחומרא דאתי לידי קולא הוא עכ"ל:
ולפי"ז ניחא גם בהא דש"ס שבת. דלסברת חו"ז המעון הברכות בכוונת הטו"ז ז"ל גם כאן ניחא דהא שיטת הרמב"ם ז"ל דהמהדרין מהמה"ד היה גם מהדרין דנר לכאו"א וכ"ה שיטת רש"י שבת (דכ"ג ע"ב) כמש"כ המהרש"א שבת (דכ"א ע"ב) בתוס' ד"ה מצוה. א"כ העושה כב"ש אין מוכרח במעשיו משום דפוסק כב"ש. רק דהוא משום שיש לו כל כך נפשות בביתו לכך הוא מדליק שמונה בליל א' משום שיש ח' נפשות בביתו. אכן שיטת התוס' שבת שם ד"ה והמהדרין דב"ש וב"ה לא קיימו אלא אנר איש וביתו וכו' אבל אם עושה נר לכאו"א וכו' ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית ע"ש. א"כ שוב קשה איך עביד כב"ש. אכן ניחא שפיר דהנה דו"ז הגר"א מווילנא זי"ע הובא בס' בית הלוי בחי' חנוכה כ' דהרמב"ם ותוס' חולקים בטעמי' דגמ'. דהתוס' אזלי לטעם כנגד ימים הנכנסין וכו' א"כ תלי' בהיכרא דימים. ע"כ המהדרין מהמה"ד לא קאי על נר לכאו"א כמש"כ בתוס'. אבל הרמב"ם ז"ל אזיל לטעם דפרי החג ומעלין בקודש א"כ לא בהיכרא תלי' מילתא ויוכלו המהדרין מהמה"ד להיות גם מהדרין. וכ"כ בדרשות ראנ"ח פ' וישב הובא בחי' חתם סופר לשבת שם. וכ"כ בס' תורת משה פ' וישב (דף ל"ו ע"א). ועיין בס' חידושי מהרצ"א (דף י"ט וד'"כ) בזה:
והנה רש"י ז"ל כ' בשבת שם בהא דמעלין בקודש דמקרא ילפינן במנחות (דף צ"ט) וע"ש במהרש"א וקושית המפורשים דמה קמ"ל בזה. הן אמת דבתשובה שכתבתי ביום א' שלח תרנ"ט לש"ב ידידי הרב מ' יעקב הלוי הורוויץ מק' שעברשין הארכתי ליישב מה שהציע לפני הקושי' בגליון הש"ס ברכות (דף כ"ח ע"א) בהא דאיתא שם גמירי מעלין בקודש וכו' דמה זה לשון גמירי הא ילפינן מקרא במנחות וע"ש בס' מעוה"ב ובס' שלימה משנתו. ומענין לענין כתבתי אז ליישב קושית הטורי אבן במגילה ר"פ בני העיר על הא דמנחות דילפינן מעלין בקודש מהא דמחתות החטאים וכו' ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח וכו' והא מהא ליכא למשמע מיני' דמעלין בקודש דילמא לעולם א"צ עילוי והא דאמר רחמנא לעשות מן המחתות צפוי למזבח הוא כדמפרש קרא טעמא להדיא ויהיו לאות לבני ישראל וכו' למען אשר לא יקרב איש זר וכו' ועיין מה שתי' בס' אפריון פ' קרח, ולענד"נ ליישב בעזהש"י בהקדם מש"כ דודי זקיני הגה"ק רשכבה"ג מ' שאול אבד"ק אמשטרדם בס' בנין אריאל פ' קרח בד"ה זאת עשו קחו לכם מחתות פירש"י כלים שנותנין בהם הגחלים ויש להן בית יד וכ' דפלא הוא
שהמתין רש"י עד כאן מלפרש פירוש מחתות ונלענ"ד עפימש"כ בפרשה שלפנינו קח את המחתות ועשו אותם רקועי פחים וגו' כי קדשו ולמדנו משם מעלין בקודש וכו' דמתחלה היו משמשי מזבח ועכשיו נעשו גוף המזבח. והנה ביומא ר"פ הוציאו לו כ' בתוס' ישנים דקטרת זו שהקטירו עדת קרת היתה על המחתות עצמן לא על המזבח הזהב ע"ש וא"כ קשה האיך אפשר ללמוד מכאן דמעלין בקודש לפי שמתחלה היו תשמישי מזבח לחוד ועכשיו נעשו גופו של מזבח הלא גם בתחלה היו כמו גופו של מזבח שהרי הקטירו בתוכן. אבל התי' לזה הוא דמ"מ הי' כאן העלאה בקדש מחמת ידות המחתות שהם לא היו אלא תשמישין לבית קבול שלהם ועכשיו נעשו גופו של מזבח. ומן הטעם הזה הוזקק רש"י לפרש כאן מה טיבן של המחתות כדי לבאר שאנו למדין מכאן דמעלין בקודש עכ"ל. ולפי"ז מיושב גם קושית הטו"א דכיון דכל עיקר הלימוד הוא מחמת הידות של המחתות דהא מעיקר המחתות אין ראי' כנ"ל ומידות שפיר נלמוד דמעלין בקודש. דאף דהוצרכו לזכרון לב"י אבל לזכרון הי' די בגוף המחתות ולא עם הידות ג"כ והבן ועיין בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ל"ז ואכ"מ להאריך עוד בזה:
א"כ הכל ניחא דלשיטת התוס' לטעם דימים הנכנסין וכו' א"כ דברי ב"ה אינם מקרא מפורש א"כ העושה כב"ש ל"ל בה כנ"ל. אכן לטעם דמעלין דילפינן מקרא דאז לכאורה למה עשה כב"ש. ע"ז שפיר י"ל דלשיטה זו דפרי החג ומעלין בקודש הוא כשיטת הרמב"ם דהמה גם מהדרין א"כ ממילא יש תירוץ כסברת חו"ז המעוה"ב דאם אין מפורש יוצא מתוך מעשיו שעושה כב"ש רק משום שיש כ"כ ב"א בביתו. ולשיטת התוס' דמפורש במעשיו כב"ש שוב ליכא במעשיו היפך קרא ביון דתוס' קאי לטעם דימים הנכנסין וממ"נ ניחא ועיין בס' מגיד תעלומה ובס' והיה ברכה בברכות שם ובס' תל תלפיות ח"ה סי' למ"ד ובחידושי עה"ת כתבתי ת"ל בטעמא על רבב"ח דאשכח יונה דדהבא. וההוא דאכלי' ארי' (כעין מש"כ המהרש"א שם בטעמא דאשכח ארנקי דדהבא), משום דמצינו דהארי לא התנהג כשורה במאכלו בהיותו בתיבת נח כשאיחר לתת לו מזונו הכישו כמבואר לחז"ל. אף דנח פירנסו והאכילו כל ימי היותו בתיבה לא הכיר בטובתו מפני הרעבתנות. ע"כ גם בהאי דלא נהג כשורה בביהמ"ז אכלי' ארי' ועיין בס' צמח דוד פ' נח. אכן בהיונה מצינו שנהגה בשורה בענין המזון שאמרה יהיו מזונותי מרורין כזית מיד הקב"ה וכו' עיין עירובין (די"ח ע"ב) א"כ רמז שמכרת את הנותן לחם לכל בשר. ע"כ לרבב"ח דחזר לברך על מזונו אשכח יונה דדהבא. וביותר ביאור עפימש"כ בס' מעשה ה' בטעם שבחר נח לשלוח את היונה מפני שאין בכל העופות ההולך בדרך ומכיר לשוב אל מקומו כמו היונה והעד שבכל ארצות המזרח עד היום הזה כאשר ירצו לשלוח כתב מעיר לעיר הנה יהיו להם היונים מאותה העיר שקניהם שם ויוליכום אל העיר האחרת והיונים שקניהם בעיר האחרת יביאו אל העיר הזאת.
וכאשר ירצו ג"כ לשלוח כתב מאותה העיר לעיר האחרת קושרים הכתב תחת כנפי היונה והיא הלכת אל קנה ושם יקחו את הכתב אשר תחת כנפיה וכו' ע"ש ובס' כנף רננים פ"ד (דף ע"ו) בשירת היונה. וגם כאן דחזר למקומו הנכון אשכח יונה דדהבא. ואין כאן מקום להאריך יותר:
ידידו: