אור ברסלב

שות תירוש ויצהר· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן א

הקדמה

בשם ה' ובעזרתו ית"ש יום ג' שופטים תרס"א פלונסק. שלום לכבוד ש"ב ידי"נ הרב הגאון וכו' מו"ה יעקב חיים זעליג שליט"א אבד"ק לובראנץ. מכתבו היקר קבלתי, ואשר הציע לפני מה ששמע בשם ז קיני הגאון רשכבה"ג מו"ה צבי הירש זצ"ל אבד"ק ברלין לתרץ קושית העולם דמנ"ל למילף טעכ"ע מגיעולי מדין (בפסחים דמ"ד ע"ב) דילמא ציותה תורה להגעיל כלי מדין משום בב"ח וכבר אמרו שם דמבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא ותי' הגאון הנ"ל דאף אם נימא דגיעולי מדין הוה משום בב"ח נמי איכא למילף מיני' טכ"ע בש"א דהנה עיקר טעמא דלא ילפינן מיני' הוא משום חידוש וקאמר התם מאי חידושא דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא שרי ואי בשיל אסור וכש"פ רש"י דהאי לחודי' שרי וכו' ואי בשיל להו בהדי הדדי אסור [אמר המעתיק עיין בס' מלא הרועים ח"ב מע' ח' בסוגיא דחידוש לא גמרינן אות ג' בשיטת רש"י ז"ל בחולין (דף ק"ח ע"א) דהחידוש הוא דכל חד לחודיה שרי והבן] וזה לא שייך אלא בבב"ח של ישראל משא"כ בבב"ח של עכו"ם ל"ש הכי דבשל עכו"ם האי לחודי' והאי לחודי' נמי אסור ושפיר מצינו למילף מיני' אש"א דעלמא נמי טכ"ע אסור עכ"ל. הנני לתת לפניו מה שכתבתי בזה ת"ל בחידושיי לסוגי' דטכ"ע בפסחים (דף מ"ד ע"ב) ור"ע טכ"ע מנא ליה יליף מבשר בחלב וכו' בסוגי' זו רבו הקושיות. א) קושית הצל"ח שם ד"ה יליף מבב"ח וז"ל הא ודאי דאיסורי נזיר שאין איסורן איסור עולם ויש היתר לאיסורן קילי משאר איסורי תורה וא"כ אף דכל איסורי תורה ילפינן מבב"ח אכתי איסורי נזיר ליכא למילף ואכתי מנ"ל לר"ע למילף ממשרת להמל"א ודלמא לטעם כעיקר בנזיר עצמו ואין לומר דעל כרחך משרת להמל"א דאי לטעם כעיקר א"כ למ"ל בבב"ח טכ"ע דבר זה אין בו ממש דאטו בב"ח כתיב ביה קרא לטכ"ע הא עיקר איסורו של בב"ח הוא טעם ואטו מי לא מוכרח רחמנא להודיענו עיקר דין בב"ח דמהי תיתי יעלה על הדעת לאסור היתר עם היתר אי לאו דגלי קרא וכו' ע"ש ות"ל כיוונתי להקשות כן בעצמי ומצאתי בדברי קדשו. ב) הקשה הצל"ח שם בהא דקאמר הגמרא אלא יליף מגיעולי נכרים ויש להקשות לדעת הר"י מאורליינש בתוס' חולין (דף צ"ט ע"א) דאף דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא הי' לוקין עליו דכיון דילפינן מג"נ הוא רק עשה א"כ קשה מנ"ל לר"ע לאוקמי משרת להמל"א ודילמא לטכ"ע למלקות בנזיר. ולתרץ בזה ולומר דאי משרת לטכ"ע א"כ ג"מ ל"ל הא ניליף מנזיר קשה הרי אף דאשמעינן ממילא מג"מ טכ"ע מ"מ אטו בלא"ה מי לא איצטריך פרשת גיעולי מדין לגופי' להורות דיני הגעלה וכבולעו כך פולטו וכדכתיב כל דבר אשר יבוא באש וכו' וא"כ אף דהוה ידעינן איסור התשמיש בכלי מצד טכ"ע אבל מנא הוה ידעינן ההיתר ע"י הגעלה וכו' ע"ש. ג) קשה קושית התוס' שם ד"ה אלא היכי יליף ר"ע טכ"ע בנזיר מג"נ הא נזיר קל מכל איסור שבתורה שאין איסורו איסור עולם וכו' ותי' דבמדין נמי היו כליהן בלועות מיין ואסורים לנזיר ע"ש והנה הפ"י שם כ' דזה התי' דחוק דמאן יימר שהוצרך להגעיל משום בליעת יין לנזיר דילמא משום בליעת שאר איסורין וכו' מיהו בלשון התוס' בנזיר פ' ג"מ מבואר זה התירוץ יותר באריכות וז"ל דבכולהו כלי מדין הצריך הכ' הגעלה אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן דקרא בכולהו כלים כתיב ואותן כלים שמדינים בישלו בהן יין וכו' דאכולם אמר רחמנא תעבירו באש עכ"ל. והנראה בכוונתן דכיון דכלי כסף וכלי זהב אמורין בפרשת גיעולי עכו"ם ובכולהו כתיב כל אשר יבא באש משמע להו שאין דרך לבשל בכלי כסף וכלי זהב אלא יין שצריך בישול מעט וא"כ ע"כ הטעם רק משום איסור נזיר דהא סתם יינן אינן אלא מדרבנן כנ"ל בכוונתן וכו' עכ"ל. אכן עדיין לא יי"ח בביאור לצאת ברחבה בלי דוחק ומה גם דאכתי יהי' קשה קושית השו"ת שמן רוקח עפ"י מש"כ הר"ן ע"ז (דכ"ט ע"ב) שהקשה ל"ל בסתם יינן הטעם משום בנותיהן הא ממילא יהי' אסור משום יין נסך גמור ותי' דיין שנתנסך לעכו"ם מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן והרמב"ן ז"ל תי' דיין שנתנסך לא הוי מזבין לי' עיי"ש א"כ אכתי קשה קושית התוס' דלא נוכל למילף בנזיר מגיעולי עכו"ם דדילמא הא דהוצרכו להגעיל כלים הבלועים מיין היינו משום איסור דיין נסך דילמא בלוע בהם יי"נ דהא לא שייך לתרץ כהר"ן דיין שנתנסך לעכו"ם מיעוטא הוא דהא סוגי' דידן קאי אליבא דר"ע ומבואר בש"ס בכורות (דף כ' ע"ב) דר"ע חייש למיעוטא כמו ר"מ דחייש למיעוטא ובתוס' נדה (דף ל"ב) מבואר דהא דר"מ חייש למיעוטא הוא מה"ת וגם תי' הרמב"ן ז"ל לא שייך בהא דכלי מדין דהא שם לא מכרו רק בעל כרחם לקחו ישראל מהם במלחמה עיי"ש. ונלענ"ד לתרץ בהקדם מש"כ רש"י בפסחים (דף מ"ג ע"ב) ד"ה אין היתר וכו' וכל משרת לא גרסינן ואית דגרסי ליה ומפרשי דאפילו לרבנן דלא דרשו בל וכל דרשו ולא היא דהא פרכינן לקמן האי מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טכ"ע ואם איתא נימא לי' אנא טעמא דידי מוכל אלא ממשמעותא דמשרת נפקא ליה וכל לא דריש עכ"ל. והנה בס' אור חדש שם מביא בשם הגאון ר' אברהם ברודא ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל דילמא לעולם גרסינן וא"ל א"כ מה פריך והא משרת להכי הוא דאתי וכו' דילמא דרשינן המל"א מכל י"ל דה"פ דע"כ לא דרשינן תרווייהו בנזיר להמל"א ולטכ"ע דאל"כ קשה איך יליף מכאן לכל התורה דטכ"ע הא איכא למיפרך מה לנזיר שכן המל"א ובכל התורה אין המל"א כדר"י עיי"ש לכן י"ל דבאמת ניחא כאית דגרסי דדרשינן המל"א מוכל ומשרת לטכ"ע בנזיר וכל קושית הגמ' לר"ע טכ"ע מנ"ל היינו מנ"ל טכ"ע בשאר איסורין אף דבנזיר שפיר למדין טכ"ע ממשרת אבל מנ"ל לשאר איסורין הא י"ל שאני נזיר משום דבנזיר גם היתר מצטרף לאיסור כפי' הגאון ר"א ברודא ז"ל וקאמר הגמ' דבשאר איסורין נוכל למילף טכ"ע מבב"ח וא"כ לא קשה קושית הצל"ח דאכתי בנזיר מנ"ל דהא נזיר קיל וגם קושי' השני' לשיטת הר"י מאורלייניש דדילמא מג"נ ילפינן למלקות בנזיר זה אינו דהא בנזיר שפיר נוכל למילף טכ"ע ממשרת ומיושב גם קושית התוס' וקושית בעל שמן רוקח דבאמת בנזיר אין הצורך ללמוד טכ"ע מגיעולי עכו"ם רק ממשרת ורק לשאר איסורין מוכרח ר"ע למילף מג"נ כנ"ל שוב ראיתי בס' שם משמואל פסחים (דף מ"ג) וכדבריו בשו"ת הרי בשמים סי' קט"ז ליישב קושית דודי זקיני הגאון ר' צבי הירש אבד"ק האלברשטאט זצ"ל בדפח"ח עיי"ש השייך לדברי אלה: והנה בגוף קושית השמן רוקח הנ"ל דדילמא הי' הגעלה משום חשש יי"נ י"ל באופן אחר. דהנה המהרש"א שם ד"ה ורבנן הק' דהמ"ל בשמעתין דר"ע ס"ל כר"מ דנוטלפ"ג אסור וא"כ אין ג"נ חידוש ולמה קאמר הגמ' לר"ע לא אסרה תורה אלא בקדירה בת יומא דלאו נוטלפ"ג הוא וראיתי באור חדש שתי' וז"ל ונ"ל ליישב קושי' מהרש"א דהעולם מקשים איך יליף ר"ע מג"ע דלמא התם ה"ט דהגעלה משום בשר בחלב דהוי חידוש ואין ללמוד ממנו ונ"ל דיקשה אמאי צותה התורה להגעיל הא הוי ס"ס ספק נשתמש בו בב"ח א"ל וספק אם נשתמש בתוכו תוך מעל"ע (וכ"כ הרשב"א בתשו' ליישב מה שהק' הוא ז"ל מנ"ל דנוטלפ"ג לר"מ אסור דלמא צוה הכ' להגעיל משום דבר חריף ותי' דהוי ס"ס מ"ש) אך כ"ז אם נאמר דר"ע ס"ל נוטלפ"ג מותר שפיר איכא ס"ס כנ"ל משא"כ אי נימא דר"ע כר"מ ס"ל דנוטלפ"ג אסור אם כן ליכא ס"ס והדק"ל איך נוכל ללמוד טכ"ע מג"ע דילמא משום בב"ח ציוה הכ' להגעיל דהוי חידוש עכ"ל. והנה לפי"ז נ"ל לתרץ קושית השואל בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' צ' על דברי רש"י פסחים (דף מ"ה ע"א) ד"ה ור"ע דמסיים דרבנן דפליגי אר"א בכותח הבבלי ס"ל ג"נ חידוש הוא וקשי' לי' א"כ לר"מ דאוסר נוטלפ"ג ל"ל ג"נ חידוש הוא וע"כ לא יחלוק על הא דכותח הבבלי וא"כ מה עלה על דעת ר' נחמן בפסחים (דף מ"ג ע"א) דר"מ תערובות ל"ל ולרש"י הא א"א דל"ל תערובות והח"ס קלסי' לקושי' זו ע"ש. אכן לפי הנ"ל ניחא דהא לר"מ דסובר נוטלפ"ג אסור א"כ שוב י"ל דאין ראי' מג"נ דדילמא שם ציוה הכ' להגעיל משום בב"ח דחידוש הוא ואין ללמוד לחמץ ושאר איסורים ואין לומר דהוי ס"ס דהא לר"מ ליכא אלא ספק אחד שמא לא נשתמש בב"ח אבל זאת אין לחשוב לספק שמא לא נשתמש בתוכו תוך מעל"ע דהא לר"מ גם נוטלפ"ג אסור כנ"ל וא"כ שפיר הי' הו"א דר"נ דלר"מ תערובות לית ליה והבן. וממילא מיושב קושית בעל שמן רוקח דהא אף אם נאמר דר"ע ס"ל כר"מ דחייש למיעוטא מ"מ אין זה ודאי דנשתמש בו יי"נ רק ספק דהא גם ברוב במקום דאזלינן בתר רוב ג"כ לא הוי כודאי רק ספק כמבואר בשיטה מקובצת ב"מ (דף ז') ועיין בכו"פ יו"ד סי' ס"ג ס"א ועיין בש"ס שבת (דף כ"ג ע"א) רוב ע"ה מעשרין הם וברש"י שם דאינו אף ספק ע"ש וא"כ אין לומר דלכלים הבלועים מיין כמו כלי כסף וזהב כפי' הגאון בעל פ"י שהבאתי לעיל הצריך הכ' הגעלה משום חשש יי"נ דא"כ שוב הוי ס"ס היינו אפשר דלא, נסכו היין דאף דחייש למיעוטא אבל מידי ספק לא נפקא ואי נאמר שניסכו שמא לא נשתמש בתוכו בתוך המעל"ע דהא לר"ע נוטלפ"ג מותר אלא ודאי דכל בלועות מיין הוצרכו להגעיל דאף שהי' בלוע מיין כשר מ"מ הוצרכו להגעיל מפני איסור נזיר וא"כ שוב יש ללמוד דגם בנזיר דקיל טכ"ע ולפי"ז מיושב ג"כ קושי' המהרש"א ז"ל וכעין תי' האו"ח דע"כ ר"ע סובר נוטלפ"ג מותר דאי נימא דסובר כר"מ דנוטלפ"ג אסור שוב לא הוי אלא ספק אחד שמא לא ניסכו היין שנשתמש בכלי כסף וזהב וא"כ אכתי לא נדע טכ"ע בנזיר דהא י"ל כקושית השמן רוקח דהגעילו רק משום חשש יי"נ או דר"ע סובר נוטלפ"ג מותר ושפיר יש ללמוד גם לנזיר דאי משום נסך לא הוצרכו להגעיל דהא איכא ספק ספיקא והבן. עוד יש ליישב קושי' השמן רוקח או דנימא כשיטת התוס' חולין (דף י"א ע"ב) דהא דר"מ חייש למיעוטא הוא רק מדרבנן ואפי' לשיטת התוס' נדה (דף ל"ב) דר"מ חייש למיעוטא דאורייתא אכתי י"ל דר"ע לא ס"ל דחיישינן למיעוטא וכ"כ בס' מלא הרועים במע' רובא לר"מ אות ו בהא דתוס' מכות (דף ז') דאין ראי' מהא דסובר ר"ע חלב אינו פוטר בבכורות (דף כ') דמשם אין ראי' רק היכא דאיכא חזקה עם המיעוט דהתם איכא חזקה דאוקי בהמה בחזקת שלא ילדה ע"ש ועיין בכו"פ סי' ל"ט סק"א בהא דר"ע דחייש למיעוטא גם יש ליישב עפ"י סברת המלא הרועים שם אות ט"ו דהיכא דהמיעוט תלוי ברצון לא חייש ר"ט ובאמת הוא סברא ישרה דלא עדיף מרוב דדעת הר"ן והרשב"א קידושין (דף נ') דרובא מסבלי והדר מקדשי דהא דאזלינן בתר רובא דוקא ברוב חיוב וטבע כמו בקטן וקטנה אבל כאן דאינו אלא מנהג ופעמים הרבה שאדם נוהג כמיעוט ועיין בבכורות (דף כ') ברוב התלוי במעשה ומש"כ שם המלא הרועים בפי' תוס' יבמות (דף קי"ט) דפח"ח בסברא זאת וא"כ גם משום נסך לא חייש ר"ע למיעוטא ועיין בס' שבט שמעון דנ"ז שמתרץ בזה קושי' המהרש"א בתוס' חולין (דף כ"ח ע"ב) שיש חולי שמאדים כמו דריסה דלמה לא אמרו דחייש ר"מ למיעוט דרוסות אכן להנ"ל ניחא דמיעוט דרוסות הוי תלוי במעשה ע"ש עוד יש ליישב קושי' השמ"ר עפ"י סברת הברכת אברהם פסחים שם דאם אין מלקות לא חייש ר"מ למיעוטא ע"ש ופשוט:

אגב אתן לפניו עוד איזה מחידושי בסוגיא זו בפסחים (דף מ"ה ע"א) בתוס' ד"ה ורבנן וכו' אור"י דבנזיר (דף ל"ז ע"ב) משמע נזיר וחטאת לרבנן תרווייהו צריכי וכו' ואי כתב רחמנא נזיר חטאת מנזיר לא ילפינן דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסור ליה עכ"ל. והנה בחולין (דף צ"ט) נמי איתא דחטאת לטכ"ע וכ' התוס' שם דר"ת ז"ל הי' מוחק גירסא זו משום דמסיק הכא דבין לרבנן ובין לר"ע חטאת להיתר מצטרף לאיסור אתי אבל התוס' שם כ' דשפיר גרסינן לי' ואתי כהך סוגי' דנזיר דמסיק אליבא דרבנן חטאת נמי לטכ"ע וצריכי תרווייהו ע"ש אבל קשה טובא לגירס' זו א"כ לר"ע נמי אמאי הוה נזיר וחטאת שני כתובים לענין היתר מל"א הא צריכי תרווייהו דחטאת מנזיר לא אתי שכן חמיר איסורו ונזיר מחטאת לא אתי דחולין מקדשים לא גמר ובשיטה מקובצת לנזיר הרגיש בזה וכ' דר"ע ל"ל הך סברא דאמור רבנן נזיר חמיר איסורי' הלכך הו"ל שני כתובים עכ"ד וקשה טובא דמנ"ל לרבי יוחנן הא דר"ע פליג נמי אדרבנן בזה הלא זהו אתקפתא דרב אחא ברי' דר"א לרב אשי דמדרבנן נשמע לר"ע כמו דלרבנן לא הוה נזיר וחטאת שני כתובים לענין טכ"ע משום דנזיר חמיר איסורי' וילפינן מינייהו במה הצד לכל האיסורין ה"נ לר"ע לענין המל"א. ולענד"נ לתרץ דהנה איתא שם ור"ע תרווייהו להיתר מל"א והו"ל שני כתובים וכו' והאו"ח הביא קושית הגאון מו"ה דובעריש זצ"ל אבד"ק גלוגא מש"ס זבחים (דף צ"ז) דפריך עלה דחטאת יבא עשה דאכילת שלמים וידחה ל"ת דחטאת פסולה שנבלע בה דקאי בל"ת דלא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול בא הכ' ליתן ל"ת על אכילתו ומשני רבא דאין עדל"ת שבמקדש ורב אשי משני התם דיקדש הוי ג"כ עשה ואין עדלתו"ע ע"ש והכא הוי מרא דשמעתא רב אשי דמשני לה דהוה נזיר וחטאת ש"כ ואמאי הוה ש"כ משום דלא לכתוב חטאת ותיתי מנזיר הא איצטרך חטאת לגופי' דליהוי עול"ת משום דיקדש עשה הוא דלא נימא דאתי עשה דאכילת שלמים ודחי להך ל"ת דכ' גבי נזיר ע"ש. וכבר דברתי בישוב קושי' זו בספרי דגן שמים בפסחים (דף ע"ו) וראיתי באור חדש שם שתי' די"ל דגם רב אשי ס"ל שינוייא דרבא דאין עשה דול"ת שבמקדש דמוכח מועצם ל"ת רק ר"א רוצה לשנויי אליבא דכ"ע דהיינו אף אליבא דחכמים דאיסי בן יהודה בפסחים (דף צ"ה ע"א) דמוקי לה לועצם ל"ת על כלל ופרט ע"ש ובהיות כן כיון דר"ע ס"ל כאיסי ב"י א"כ ר"ע ס"ל דאעדל"ת שבמקדש א"כ שפיר הו"ל לר"ע גופיה ב' כתובים דלא איצטריך בחטאת ואי משום קושי' הש"ס זבחים שיהי' עדל"ת הא י"ל דאעדל"ת שבמקדש ע"ש. אבל באמת יש לדחות ולומר דאדרבא מגמ' מוכח דר"ע ל"ל הא דאיסי ב"י דהנה בפסחים (דף צ"ג ע"א) איתא ת"ר חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי ר' נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני וכו' ובתוס' יומא (דף נ"א ע"א) ד"ה דוחה כתבו דרבי דס"ל דשני יו"ט בפ"ע יליף דפסח שני דוחה שבת מהאי קרא דמועדו דכתיב בפ"ש והיינו קרא דכי קרבן ה' לא הקריב במועדו ולא נפקא מההיקש דכל חוקת הפסח משום דנתמעט מפרטא דעל מצות ומרורים דלא מיירי מדחיית עשה שיש בו כרת כגון ד"ש וטומאה ור' נתן דמוקי במועדו על פ"ר יליף פ"ש דד"ש מהיקש דככל חוקת הפסח. והנה ראיתי באו"ח שם דצ"ג שכ' דלכאורה יש לתמוה במאי פליגי רבי ור"נ דמר יליף מכל חוקת הפסח דפ"ש ד"ש ולא חש למיעוט דעל מצות ומרורים ומר יליף לה מבמועדו יתירא כי היכי דלא נימעט ממצות ומרורים ונראה ברור דפליגי בפלוגתא דהני תנאי דלקמן (דף צ"ה ע"א) דאיסי ב"י ל"ל למידרש כללי ופרטי ומוקי ועצם ל"ת על עצם שיש בו מוח רק מאותו ממעטינן מצות שלא על גופי' רק במצה ומרור גלי רחמנא דחייב ורבנן מוקי לאותו לדרשה אחריתא דמהדריה שלא ישחוט הפסח על היחיד ומידרש ועצם לא תשברו על כלל ופרט יע"ש. והשתא יאמר כך דרבי ס"ל כחכמים דאיסי ב"י ושפיר ה"א דכללא דככל חוקת הפסח אינו מרבה רק דומיא דפרטא ומש"ה איצטריך במועדו גבי פ"ש לרבות דד"ש אבל ר"נ ס"ל כאיסי ב"י דנתמעט מצות שעל גופו מאותו ולא מידרש כללי ופרטי ושפיר נפקא לי' מכל חוקת הפסח דפ"ש ד"ש דהוה נמי מצות שבגופו שנקרב בשבת ולא איצטרך במועדו בפ"ש וכו' עכ"ל. והנה שם בפסחים איתא דרבי סובר מגדף היינו מברך השם וכו' ורבי נתן סובר מגדף לאו היינו מברך השם ע"ש וא"כ לדברי האו"ח עצמו דרבי ס"ל ע"כ כחכמים דאיסי ב"י וכיון דר"ע סובר בכריתות (דף ז') דמגדף היינו מברך השם וחייב כרת על פ"ש ע"ש ברש"י כריתות א"כ ע"כ ס"ל לר"ע כחכמים דאיסי ב"י ושוב אין לתרץ אליבא דר"ע משום ל"ת שבמקדש והדרא קושי' לדוכתי' לדברי האו"ח עצמו (ויש לדבר בזה בדברי המכילתא הובא בילקוט בא דמשמע שם דר"ע סובר כאיסי ב"י והובא באו"ח שם):

אכן ליישב קושי' הגרד"ב מגלוגא ז"ל נ"ל בהקדם קושי' השאגת ארי' סי' צ"ו בש"ס חולין (דף פ"ט) גה"נ נוהג במוקדשין ומקשה הגמ' פשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' והק' להיפך אמאי נוהג במוקדשין נימא עדל"ת (ועיין מה שתי' בס' שער יהודה בשמעתין קושי' השאג"א ועפי"ז תי' לקושי' הגרד"ב הנ"ל עפ"י דרכו דפת"ת). אכן י"ל בהקדם קושי' התוס' עירובין (דף ק') ליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף ותי' בס' טורי אבן ר"ה (דף כ"ח) בסברא דאין עשה שישנה בשאלה דוחה ל"ת דאינה בשאלה וכסברת הש"ס יבמות ד"ה עדלתו"ע דאית' בשאלה ולכך שם במתנות דמתן אחת מיירי בבכור ובכור ליתא בשאלה דהוא קדוש מרחם ועשה דמתן ד' הוא בקדשים דישנם בשאלה ולכך אינו דוחה. והנה בטו"א שם כתב דזה תלי' דאם נאמר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא א"כ חשיב ליתא בשאלה אכן אם נאמר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא חשיב איתא בשאלה וגם מקשה שם לפי סברתו מהא דש"ס זבחים הנ"ל דמקשה הגמ' יבוא עשה ולידחי ל"ת ואמאי הא קדשים איתא בשאלה ע"ש מה שתי'. ולפ"ז הכל ניחא די"ל דשם בזבחים קאי הש"ס למאן דסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ותי' רבא ורב אשי קאי אליבא דכ"ע דגם אם לא נוכל לתרץ משום דישנה בשאלה והיינו משום דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מ"מ ישנם תירוצים אחרים דהוי ל"ת שבמקדש או משום דהוי עול"ת אבל הגמ' חולין שם בהא דגיד נוהג במוקדשים י"ל דקאי למאן דסובר חולין, שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וחשיב עשה דאיתא בשאלה ואינו דותה ל"ת דגיה"נ אכן בשמעתין דקאי אליבא דר"ע שפיר הוי שני כתובים הבאין כאחד דהא ר"ע לשיטתו בגמ' חולין (דף י"ז) דמוקי קרא דכי ירחק וזבחת לאסור להם בשר נחירה משמע דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ועיי"ש ברש"י (ויש לעיין בזה במש"כ המלא הרועים ע' ביעור חמץ אות י"ג דהא דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא או לאו דאורייתא תלי' בהא דאי ביעור חמץ טעון שריפה וע"ש באות ג' בהא דר"ע דסובר כר"י דביעור חמץ טעון שריפה ע"ש בפסחים ד"ה ע"ב א"כ לר"ע חשיב עשה דאיתא בשאלה ושוב ליכא למימר עשה דוחה ל"ת בקדשים והבן ובמק"א תירצתי קושי' השאג"א בגיה"נ עפ"י סברת הצרור החיים שער המל"א פי"ג דאפשר לקיים שניהם שלא כדרך הנאתן ע"ש]: אכן ראיתי בס' אגודת אזוב דרוש ד' לשה"ג (דף ס"ה ע"א) ובשו"ת הרי בשמים סי' קי"ז שתירצו קושי' הגרד"ב ז"ל. דהנה גבי מנחה נמי כתיב כל הנוגע בה יקד לומר שגם מנחה מתקדשת בלוע ושם בזבחים (דף צ"ח) עביד הש"ס צריכותא דאיצטרך למכתב גבי חטאת ומנחה דמקדש בלוע דאי כתיב גבי מנחה לחוד הו"א דוקא מנחה איידי דרכיכא מבלעה אבל חטאת אימא לא ואי אשמעינן חטאת משום דקריר פירש"י מתוך שהבשר עב נכנס בתוכו השומן בעומקו. ויראה דהך צריכותא הוא לפי המסקנא דלא ילפינן מנזיר ואין היתר מל"א בשאר איסורין אלא בחטאת ומנחה לחוד לכן אי לא גלי קרא אלא בחדא לא הוה ידעינן אידך מהני טעמי דאמר אבל אי הוה ילפינן מנזיר לכל האיסורין דהיתר מל"א בודאי הכל במשמע בין מידי דרכיכא או קריר דהא סתמא אמור בנזיר משרת בין ששרה בו פתו או בשר או שאר דברים יהי' מה שיהי' וכיון שכן שפיר אמר בכאן דהוה נזיר וחטאת שני כתובים דלא לכתוב חטאת ותיתי מנזיר דהיתר מל"א בלא תעשה דכתיב גבי נזיר וכיון דגלי קרא גבי נזיר דהיתר מל"א בכל ענין ואין לחלק בדין היתר מל"א בין מידי דרכיכא או קריר ממילא שמעינן גבי חטאת דקאי נמי בעשה דיקדש דכתיב גבי מנחה דהא חטאת איתקש למנחה כדאיתא התם ואין לחלק השתא משום דמנחה רכיכא כיון דכבר גלי קרא גבי ל"ת דכתיב בנזיר דאין חילוק בין מידי דרכיכא או לאו מהיכי תיתי לחלק בענין העשה טפי מלגבי ל"ת שהשוה הכתוב את כולם ומדכ' נמי חטאת ע"כ הוה שני כתובים וכו' עיי"ש.

ולפי"ז י"ל כתי' השיטה מקובצת דר"ע ל"ל הך סברא לומר דנזיר חמיר משום דאסור אפי' בחרצן ואף דלכאורה צריך להבין למה באמת לא יסבור ר"ע החומרא דנזיר בחרצן אסור אכן להנ"ל ניחא דהא באמת בלא קרא דחטאת לענין המל"א נוכל למילף בקדשים המל"א ממנחה וא"כ אין הלימוד מנזיר לחטאת על עיקר הדבר דהמל"א דהא עיקר דינא, דהמל"א בקדשים כבר נוכל למילף ממנחה רק כל הילפותא לחטאת מנזיר הוא שלא נחלק כצריכותא דגמ' בזבחים שם שאני מנחה דרכיכא ועל זאת בא הקרא בנזיר לחלק דבכל ענין המל"א בקדשים וא"כ שוב אין לומר שאני נזיר דאסור גם בחרצן אבל בחטאת אין המל"א זה אינו דהא גוף ענין דהמל"א בחטאת א"צ ללמוד מנזיר דנוכל למילף ממנחה וכיון דכבר ידוע בקדשים דהמל"א ורק לגלות דבכל מיני קדשים המל"א זאת שפיר נוכל ללמוד מנזיר ולכך סובר ר"ע דהוי שני כתובים וכו' דלכתוב בנזיר ותיתי חטאת ותיגמר מיניה היינו דחטאת תיגמר מנזיר וממנחה כנ"ל:

וא"כ לפי"ז נ"ל לפרש סדר הסוגיא כאן דהוא כמו בנזיר ויהי' מיושב קושי' התוס' הנ"ל דהא לכאורה יש לדקדק בלשון הגמ' ורבנן וכו' אמרי הנהו מיצרך צריכי ור"ע וכו' וקשה למה לא מפרש הגמ' מאי מיצרך צריכי אליבא דרבנן ואם כוונת הגמ' דרבנן מיצרך צריכי להא דסיים הגמ' אחר כך ורבנן אמרי לך מיצרך צריכי חטאת להמצל"א וכו' א"כ למה הפסיק הגמ' בהא דר"ע מאי צריכי והתחיל בדברי רבנן ולא סיים הגמ' הצריכותא שלהן רק אחר דברי ר"א שוב סיים הגמ' הצריכותא דרבנן. ולכן נראה לי בעזהשי"ת דהוא כעין ד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א. ובאמת בנזיר האריך הגמ' מתחיל וסיים הצריכותא דרבנן דלא הוי שני כתובים משום דאי נכתב בנזיר חטאת מנזיר לא ילפינן משום דנזיר חמיר דאסור אף בחרצן ואח"כ מביא הגמ' הא דר"ע מאי צריכי ואח"כ מביא הגמ' צריכותא אחרת אליבא דרבנן משום דחטאת להמצל"א ונשאר רק קרא אחד דנזיר לטכ"ע ומכאן אתה דן לכל התורה. וא"כ י"ל דגם גמרא דפסחים כיוון להשקלא וטרי' דש"ס נזיר די"ל לרבנן דמיצרך צריכי בשני אופנים היינו אופן ראשון דחטאת מנזיר לא ילפינן דשאני נזיר דחמיר לענין חרצן ואחר דר"ע לא קיבל זאת הסברא וכנ"ל דאין לחשוב זאת לחומרא נגד חטאת כיון דבלא קרא דנזיר עיקר הלימוד לחטאת הוא ממנחה שוב חזרו רבנן ג"כ מסברתם דנזיר חמיר משום איסור חרצן רק דיש אופן אחר שלא יהי' בטכ"ע שני כתובים וכו' משום דחטאת להמל"א ואין לנו לטכ"ע רק פסוק א' בנזיר ומכאן אתה דן לכל התורה וא"כ שפיר מדוקדק בגמ' דפסחים דמקודם אמר ורבנן מיצרך צריכי ונכלל בזה בקצרה הצריכותא דש"ס נזיר והיינו דאין ללמוד מנזיר משום דחמיר לענין חרצן ואח"כ קאמר דר"ע ל"ל סברא דמיצרך צריכי ואדרבא מאי צריכי והיינו דמנזיר נוכל למילף לחטאת כנ"ל ואח"כ קאמר הגמ' לרבנן צריכותא חדשה אמרי לך מיצרך צריכי דחטאת להמל"א ונזיר לטעם כעיקר וכסיום הגמ' דנזיר אחר שקיבלו דברי ר"ע ולפי"ז סוף סוף בין בנזיר בין בפסחים רבנן הודו לר"ע דאין לומר הצריכותא דאופן ראשון דנזיר חמיר לענין חרצן רק הצריכותא באופן השני דחטאת להמל"א ולא החזיקו רבנן בסברתם דנזיר חמיר וא"כ מיושב ג"כ מאי דבראש הסוגיא אמרינן לרבנן דמנזיר ילפינן לכל התורה והבן:

עוד נ"ל ליישב קושי' התוס' הנ"ל דלמה עביד הגמרא בנזיר אליבא דרבנן צריכותא אחרת והיינו דנזיר חמיר דאסור אפי' בחרצן וי"ל דזה תלי' בגרסות שונות מה דבש"ס פסחים איתא והאי משרת להכי הוא דאתי האי מיבעי ליה לכדתניא משרת ליתן טכ"ע ובגמ' דנזיר הגירסא ממאי דהאי משרת להמל"א דילמא ליתן טכ"ע הוא דאתי ע"ש הרי דכאן פריך בלשון דילמא לטכ"ע היינו מנא לן דלהמל"א דילמא לטכ"ע ובפסחים מקשה בפשיטות דאיך נוכל לומר להמל"א הא ע"כ אתי לטכ"ע ובאמת זה תלי' במה שכ' ליישב קושי' המהרש"א ז"ל על רש"י דמאי פריך לעיל ור"ע טכ"ע מנליה אימא דר"ע היינו רבנן דכותח הבבלי דלית להו טכ"ע ע"ש ובאמת כזאת הקשו בתוס' בנזיר (דף ל"ז ע"א) ד"ה טכ"ע וא"ת ודלמא לית ליה וי"ל דודאי אי לא דשמעינן מקרא אחרינא טכ"ע לא הוה מוקי משרת להמל"א דטפי הוה מסתבר לאוקמי משרת ליתן טכ"ע כיון דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין אלא טעמא וכו' ע"ש הרי דיותר סברא לומר טכ"ע מלומר המל"א וא"כ מיושב קושי' המהרש"א דשפיר מקשה הגמרא ור"ע טכ"ע מנלי' דהא כיון דסובר המל"א ע"כ דסובר גם טכ"ע דפשוט יותר לאיסורא וכפי הנראה רמז שם המהרש"א ז"ל לתוס' נזיר היוצא מזה דלפי הגרסא בש"ס פסחים דמקשה בפשיטות דע"כ אין לומר להמל"א כיון דיש לאוקמי לטכ"ע והוא כסברת התוס' הנ"ל דיותר יש לאסור טכ"ע מלאסור המל"א אבל בנזיר דהגרסא הוא ממאי דהאי משרת וכו' דילמא וכו' משמע דלא הי' להגמ' פשוט יותר לאסור טכ"ע מלאסור המל"א ומקשה רק בלשון דילמא ולכך דוקא בנזיר דאין הסברא מטכ"ע כ"כ בפשיטות א"כ מקשינן אליבי' דרבנן פירכא כל דהוא היינו הפירכא דנזיר חמיר דאסור אפי' בחרצן אף דר"ע ל"ל הסברא דנזיר חמיר כדברי השטמ"ק שם אבל בפסחים סובר הגמ' דטכ"ע קרוב ופשוט בסברא לאסור א"כ אין לומר מיצרך צריכי משום דאין ללמוד מנזיר כנ"ל דז"א דהא הוי רק כגילוי מילתא בעלמא מנזיר לחטאת כיון דגם הסברא נותנת דטכ"ע והבן:

ובחידושי למס' חולין (דף ק"ח ע"א) כתבתי בגמרא אמר אביי וכו' בקושית התוס' ד"ה מבשר דהכא משמע דנ"ל לאביי טכ"ע מבב"ח ובפסחים ילפינן ממשרת ומג"ע ולענד"נ בהקדם מה שיש לדקדק על לשון הגמ' מבב"ח מ"ט לא גמרינן הא אדרבא אביי סובר דשפיר גמרינן מבב"ח וכך הול"ל אמר אביי טעמו וכו' בעלמא דאורייתא דגמרינן מבב"ח דאי אמרת חידוש הוא אע"ג דליכא נו"ט נמי.

ולכן י"ל כונה אחרת בדברי אביי דהכו"פ סי' פ"ז ובפ"י פסחים (דף מ"ד) הקשו דאיך נוכל למילף מגיעולי עכו"ם טכ"ע דילמא שם הי' הגיעול שמא בישלו חלב ואנן נבשל בשר ובב"ח הוי חידוש ואיך נוכל למילף לשאר איסורין. והנה בכו"פ תי' לשיטת הר"ן דצלי אינו אסור מן התורה בבב"ח דלא הוי דרך בישול ולא משכחת קרא דתעבירו באש דאינו אלא בצלי ועיין בכוונת תי' הכו"פ בחי' אמרי ברוך על החו"ד סי' פ"ז ועיין ברש"י עה"ת פ' מטות בהא דאשר יבוא באש ובספרי שם ופי' המלבי"ם ועיין בחות דעת סי' פ"ז שהשיג על הפר"ח שסובר דגם צלי הוי דאורייתא מהא דויבשלו את הפסח והק' מש"ס ב"מ פ' הזהב וכל היכי דכתיב ידו ממש והא כתיב ויקח את כל ארצו מידו ע"ש ובס' חוסן ישועות חולין בסוגיא זו מה שתי' בסברא את דברי הפר"ח ובגוף קושי' הכו"פ תי' בחות דעת שם דאם בישל העכו"ם בשר לחוד או חלב לחוד הוי היתרא בלע וסגי בהגעלה אף בדבר שתשמישו ע"י האש כמבואר בסוף ע"ז ולא משכחת קרא דתעבירו באש ע"ש ובס' חוסן ישועות שם תי' עפימש"כ בכו"פ סי' צ"ח דטעם בלוע בכלי אף בבב"ח לא הוי דאורייתא ע"ש עכ"פ י"ל דכונת אביי דילפינן באמת טכ"ע מג"ע וזה שאמר טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא והיינו דילפינן מג"ע דאי ס"ד דרבנן היינו דבעלמא בשאר איסורין הוי רק דרבנן משום דנימא דקרא בג"ע קאי דווקא משום בב"ח אכתי מבב"ח מ"ט לא גמרינן היינו הא אף דנימא כן דשם מיירי בבב"ח מ"מ נוכל למילף מבב"ח לשאר איסורין ואי דבב"ח חידוש הוא א"כ אע"ג דליכא נו"ט נמי וע"ז תי' רבא דלעולם בב"ח הוי חידוש ואין למדין מבב"ח היינו דאם נימא דג"ע הי' משום בב"ח לא הוי נוכל למילף לשאר איסורין משום דבב"ח הוי חידוש ואי דיהי' אסור גם בליכא נו"ט זה לא קשה דהא דרך בישול אסרה תורה וא"כ לרבא ע"כ צ"ל דגיעולי עכו"ם מיירי בשאר איסורים כתירוצים אחרים שנאמרו בזה בכו"פ ובחות דעת ובחוסן ישועות ובאו"ח פסחים (דף מ"ד) ושאר ספרים ויהי' מיושב גם קושית התוס' ד"ה אמר רבא דמכאן משמע דרבא ל"ל טכ"ע דהא אדרבא רבא שפיר יוכל למילף טכ"ע מג"ע דמיירי בשאר איסורין דהא סברת הכו"פ סי' צ"ח דבבלוע בבב"ח לא הוי דאורייתא הוא משום דדרך בישול אסרה תורה וכמבואר הסברא בחוס"י לתרץ בזה קושי' הכו"פ סי', פ"ז א"כ במה דאמר רבא דרך בישול אסרה תורה ממילא כולל בדבריו דנוכל למילף מג"ע כנ"ל דמיירי ע"כ בשאר איסורים. ות"ל אחר שנתחדש לי דברים אלו מצאתי שכוונתי לכעין דברי החי' הרי"ם חולין בשמעתין:

והנה בתוס' שם ד"ה דחידוש הוא פי' בקונטרס דשניהם מין היתר וכו' וטעם זה לא קאמר בפסחים (דף מ"ד) וכו' ומסיק דהיינו חידושו דאי תרו לי' כולי יומא בחלבא שרי וכו' ע"ש. ולפעד"נ דפירש"י כאן מדוקדק היטב דהנה בחי' הרי"ם בשמעתין (דף קנ"ג ע"א) כ' דלקמן בסוף פירקין איכא מאן דיליף בב"ח מג' פעמים לא תבשל ואיכא מאן דיליף מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הוא בבל תאכל וכיון שעשה איסור שבישל בב"ח נאסר ממילא באכילה ע"ש וא"כ נראה למאן דיליף מלא תאכל כל תועבה לא הוי בב"ח חידוש כלל מה דכל חד שרי ובהדי אהדדי אסור דהא מאי דאסור לבשלם יחד אינו שייך לאכילה דזה איסור אחר וממילא שוב לענין איסור האכילה לא הוי חידוש דכל שתעבתי וכו' וכיון שעבר אלא תבשל נאסר וכיון דאיסור הבישול אינו חידוש ממילא ליכא חידוש לענין איסור האכילה רק אי ילפינן בב"ח מלא תבשל ג' פעמים והוי איסור בפ"ע אכילת בב"ח הוי חידוש דכל חד שרי וביחד אסרה תורה ולכך מיושב מה דפירש"י אהא דאמר מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא ופי' דגמרינן מלא תבשל ע"ש משום דרק ע"י דילפינן מלא תבשל הוי חידוש אבל אי הוי יליף מלא תאכל וכו' לא הוי חידוש כלל כנ"ל. והנה למש"כ בתוס' בסוף פירקין דלכך לא ילפינן בב"ח ממעשה שבת דמותר כדאמר בחורש בשו"ח ולמה אסור בב"ח משום דנעשה תועבה ותי' דבמעשה שבת אין ניכר התועבה בתבשיל גופי' דאטו ניכר בו שנתבשל בשבת לכך מותר אבל בבב"ח דניכר בו התועבה טעם החלב בבשר ע"ש וא"כ לכאורה מה פריך אביי כי ליכא נו"ט נמי דנקרא בב"ח הא ניהי דנקרא בב"ח ואסור לבשל מ"מ מותר באכילה אח"כ דלא גרע ממעשה שבת דכיון דליכא נ"ט אינו ניכר התועבה כנ"ל לכך פי' דזאת באמת כוונת אביי כי ליכא נו"ט נמי וע"כ כיון דצריך טעם ע"כ דילפינן מלא תאכל כל תועבה וצריך שיהי' ניכר האיסור והתועבה ולא משום דילפינן מלא תבשל וא"כ שוב לא הוי חידוש כנ"ל דאם ילפינן מלא תאכל כל תועבה לא הוי חידוש ע"ש דפח"ח ושפ"י. ולכאורה קשה לי הא בפסחים (דף מ"ד) אמרינן חידוש בב"ח אף דשם קאי אליבא דר"ע דלא יליף מלא תבשל דהוא סובר דג' לא תבשל קאי לבהמה וחי' (ועיין בס' לב אריה בשמעתין דתי' קושי' התוס' ד"ה מבשר בחלב דכאן יליף אביי מבב"ח ושם בפסחים ילפינן מג"ע ותי' דכאן אזלינן לפי' התדבר"י דילפינן מג' לא תבשל א"כ שפיר יש לנו ללמוד דבב"ח טכ"ע משום דכתיב בחלב אמו ולא כתיב עם חלב אמו אבל שם קאי לר"ע דיליף מלא תאכל כל תועבה וא"כ גם בבב"ח גופי' לית לן ראי' דטכ"ע ע"ש) אכן לא קשה כלל דשם קאמר הגמ' החידוש דתרו לי' כוליה יומא בחלבא שרי וחידוש זה הוי אף לפי מה דילפינן מלא תאכל כל תועבה דעכ"פ נעשה תועבה בכבוש כמבושל דדוקא החידוש שפי' רש"י כאן דזה בפ"ע שרי וכו' בזה קאמר החי' הרי"ם דיהי' רק לפי הלימוד דג' לא תבשל כנ"ל. והנה בהא דאמרינן בש"ס פסחים דהחידוש הוא דתרו לי' כוליה יומא בחלבא הקשו המפרשים מהא דחולין (דף צ"ח ע"ב) אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן והיכא דהחידוש לקולא ילפינן חומרא מיני' וכאן החידוש לקולא דאי תרו לי' מותר עיין בזה בשו"ת נודע ביהודה מה"ת חיו"ד סי' ל"ז ובראש יוסף ובחי' הרי"ם (דף קנ"ב) לכך י"ל דכיון דבפסחים קאי לר"ע דליכא למימר אליבי' לפי האמת והמסקנא דהחידוש הוא מה דכל חד לחודי' שרי דהא הוא יליף מלא תאכל כל תועבה לכך מוכרח הגמ' לומר החידוש מה דתרו לי' כוליה יומא וכו'. וצ"ל דסוגית הגמ' שם אליבא דרבנן ור"ע דגם בכה"ג דילפינן חומרא שפיר איכא למימר חידוש הוא דכיון דכל ענין בב"ח הוי חידוש לכך אין ללמוד שום דבר מבב"ח בין לקולא בין לחומרא. אבל כאן אביי קאי לפי סוגית הגמ' בחולין (דף צ"ח ע"ב) דאטו אנן לקולא גמרינן ולכך לא חשיב זאת לחידוש מה דתרו לי' כוליה יומא שלא נוכל למילף חומרא שיהי' טכ"ע לכך חשב רק החידוש מה שהי' בש"ס פסחים לפי ההו"א מה דכל אחד בפ"ע שרי וכו' דליכא למימר דהוי חידוש היינו שנאמר דילפינן מג' לא תבשל ושפיר יהי' חידוש ז"א דא"כ אף בליכא נו"ט נמי וכיון דצריך טעמא ע"כ משום דילפינן מלא תאכל כל תועבה ושוב ע"כ דליכא חידושא וא"כ כאן פירש"י ז"ל שפיר החידוש דכ"א בפ"ע שרי דכיון דחזינן דאביי הוכיח דליכא חידוש מהא דלא אסרינן אף בליכא טעמא וזה רק הוכחה דלא הוי החידוש דכ"א בפ"ע שרי והיינו דזאת יוכיח לנו דילפינן מלא תאכל כל תועבה וממילא ליכא החידוש דכ"א בפ"ע שרי אבל החידוש דתרו לי' כולי' יומא נשאר לנו אף אם נילף מלא תאכל כל תועבה כנ"ל. ואי משום דאי הוי חידוש דתרו לי' כוליה יומא הוי צריך להיות אסור אף בליכא נו"ט נמי ז"א דמה שייכות זה לזה אדרבא כיון דחזינן בבב"ח קולא דתרו לי' כוליה יומא ועכ"ז שרי די לנו אם נחמיר בנו"ט ולמה יגרום לנו זאת הקולא דתרו לי' כולי יומא שיהי' אסור אף בליכא נו"ט. ושם בפסחים דאדרבא הגמ' מסיק דבב"ח הוי באמת חידוש א"כ י"ל דלרבנן ור"ע גם זאת חשיב חידוש מה דתרו לי' כולי' יומא כנ"ל אף לענין שלא נלמוד חומרא. אבל כאן דבא אביי לסתור הא דחידוש במה דחזינן דבליכא נו"ט מותר א"כ ע"כ מוכח דהחידוש הוא מה דכ"א בפ"ע שרי ואז שפיר נסתר החידוש במה דצריך טעמא כנ"ל דעי"ז יצא לנו דילפינן מלא תאכל וכו' ושוב לא הוי חידוש מה דכ"א בפ"ע שרי כנ"ל והבן:

עוד י"ל דבאמת כ' רש"י ז"ל גם החידוש השני דש"ס פסחים דתרו לי' כולי' יומא במש"כ בד"ה מבשר בחלב וכו' ועוד שדרך בישול נאסרו כונתו לזה דרק דרך בישול נאסרו ולא בתרו כ"י בחלבא ובאמת מביא כן בחי' הריטב"א חולין בשם רש"י ז"ל טעם זה ובודאי כונתו לדברי רש"י אלו. רק דאכתי קשה אף דרש"י תי' דלא הוי חידוש מטעם דכ"א בפ"ע מותר משום דגם בכלאים הוי כן אכתי נשאר החידוש משום דתרו וכו' וכן הק' הריטב"א ז"ל. ומצאתי בזה בס' בנין ציון בסו"ס נ"ט בחי' חולין על זה יש לתרץ כנ"ל דהא החידוש מתרו בחלבא דחו האחרונים עפ"י קושיתם דאטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן עיין שו"ת נוב"י וראש יוסף וחי' הרי"ם. וצ"ל דרק בגמ' פסחים בכדי לתרץ שיטת רבנן ור"ע ע"כ מוכרחין אנו לומר דשפיר הוי חידוש שלא ללמוד אף לחומרא. אבל לאביי דמסיק דלא הוי חידוש א"כ י"ל דקאי בשיטת הגמ' חולין (דף צ"ח) אטו אנן לקולא גמרינן כנ"ל:

באופן אחר י"ל הא דמביא רש"י ז"ל דהוי חידוש משום דכל חד בפ"ע שרי ובפסחים הוי חידוש הא דתרו וכו' דהראש יוסף בשמעתין כ' דהא דתרו לא הוי לכאורה חידוש לפי הגמ' דאטו אנן לקולא גמרינן ע"ש. וכיון דחזינן דבפסחים נקיט זאת לחידוש משמע דגם זאת נוכל לחשוב לחידוש שלא נילף מבב"ח טעם כעיקר אי דנימא פשוט דאין לילף רק מדבר שאין בו חידוש אבל מדבר שיש בו חידוש אף דהחידוש הוי לקולא מ"מ אין למדין אף חומרא וכאשר כ"כ בתוס' מו"ק (דף ח' ע"א) ובתוס' סנהדרין (דף כ"ז ע"א) ובתוס' נדרים (דף ד' ע"א) ועיין במהרש"א מו"ק ובנוב"י מה"ת בהשמטות ובש"ש שפר יו"ד ס' י"ז ובשער יהודה חולין (דף ק"ח). או דנימא לקרב אל השכל עפמש"כ בחי' הרי"ם לפרש פי' הגמ' דחידוש הוא דאי תרו וכו' וחזינן דאף שנו"ט זה בזה מ"מ מותר ואי בשיל ליה אסור וא"כ אינו כלל מצד הטעם רק גזה"כ כשנתבשלו יחד נאסרו וממילא לא מוכח כלל טכ"ע דלא דמי כלל לבב"ח ולא קשה כלל מאי דהחידוש לקולא כנ"ל שאינו רק ראי' דלא תלי' בנתינת טעם וממילא לא מצינן למילף טעם כעיקר עכ"ל בדקנ"ב. אכן כאן דהקשה אביי אי חידוש הוא אע"ג דליכא נו"ט נמי זאת אין שום הבנה באם נפרש החידוש דתרו א"כ מה שייכות זל"ז דאי נימא דהוי חידוש לקולא דתרו בחלבא ומ"מ מותר א"כ למה נחמיר לאסור אע"ג דליכא נו"ט איפכא מסתברא די לנו להחמיר ולאסור בנו"ט ולא שיהי' אסור אע"ג דליכא נו"ט נמי כיון דשרי בתרו כולי' יומא בחלבא ואיך נוכל לומר שהקולא יגרום להחמיר עוד יותר לכן שפיר פירש"י דהחידוש הוא מה דכ"א בפ"ע שרי ואז שפיר הקשה אביי אי חידוש הוא כנ"ל א"כ אף בליכא נו"ט נמי והיינו בהקדם מש"כ בראש יוסף לפרש הא דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא היינו דלא ליהוי בטל חד בתרי היכא דאיכא טעמא וכמש"כ בפרמ"ג יו"ד סי' צ"ח. והנה בתוס' ע"ז (דף ס"ה) והרא"ש שם כ' דכל דבר שכ"א בפ"ע שרי ובהדדי אסור לא שייך ביטול דומיא דבגד שאבד בו כלאים דלא בטיל ברובא דשניהם יחד נעשו גוף האיסור ומ"ש מבב"ח דבטל ותי' דאהכי קפיד דוקא שיהי' בו טעם דדרך בישול אסרה תורה הא לא"ה לא מיקרי כלל בב"ח וא"כ ודאי דלא מצינו למילף מבב"ח דטעמו ולא ממשו דאורייתא ולא בטיל חד בתרי דשאני בב"ח דמדינא הוא דלא בטיל כלל דכ"א בפ"ע היתר הוא ולא שייך ביטול ומה שצריך דוקא נתינת טעם הוא גזירת הכ' דרק בישול אסרה תורה וכ"ז שלא נתן טעם אין בו איסור בב"ח וכמש"כ הש"ך יו"ד סי' רצ"ט עיי"ש. וא"כ שפיר הק' אביי אי חידוש הוא היינו כנ"ל דכ"א בפ"ע שרי ולכן בב"ח טכ"ע ולא בטיל משום דכ"א בפ"ע שרי ושניהם יחד נעשו גוף האיסור א"כ אע"ג דליכא נו"ט נמי כיון דבדבר שכ"א בפ"ע שרי ונעשו עצם של איסור לא שייך ביטול כלל ואף כי ליכא טעמו יאסור אלא ע"כ דלא הוי חידוש והוא משום דגם בכלאים הוי כן דכ"א בפ"ע שרי ושניהם יחד נאסרו וא"כ כיון דנמצא כן בענינים הרבה שחפץ הקב"ה הי' לאסור אף דברים שבפ"ע כל א' שרי א"כ באמת לא נימא כהסברא מתוס' והרא"ש ע"ז הנ"ל שיהי' חילוק בעניני ביטול בין דברים שבפ"ע אסורים ובין דברים שכ"א בפ"ע שרי וע"ז תי' רבא דרך בישול אסרה תורה היינו לעולם דהוי חידוש כנ"ל כסברת התוס' והרא"ש. ואי דיהי' אסור אף דליכא נו"ט ז"א משום דדרך בישול אסרה תורה כסברת התוס' והרא"ש ע"ז שתירצו הא דבב"ח בטל משום דכל עוד שאינו נו"ט לא מיקרי בב"ח כנ"ל. ולפי"ז מיושב קושית הראש יוסף מה שבתוס' פסחים הניחו בתימא התינח לרבא וכאן כ' דאביי קבלה מרבא שדחה לו וחזר בו ע"ש ד"ה מבשר. ולדברינו ניחא דדוקא בגוף הדין קיבל אביי מרבא שאין ללמוד מבב"ח משום דדרך בישול אסרה תורה וכנ"ל דהיינו משום דלא שייך ביטול בדברים דכ"א בפ"ע שרי ושניהם יחד נעשו גוף האיסור ואין ראי' מבב"ח לשאר איסורים אבל בענין החידוש בפסחים דתרו לי' בחלבא שפיר סובר אביי דלא הוי חידוש כנ"ל דלחומרא גמרינן ושפיר הקשו בתוס' התינח לרבא וגם מיושב לי קושית הראש יוסף ד"ה אי על רש"י ד"ה אי חידוש וכו' וכיון דלאו חידוש הוא גמרינן לי' מזרוע בשלה דמישתרי כל כמה דליכא טעמא עכ"ל והק' הא זרוע בשלה הוי חידוש דמבטלין איסור לכתחילה ואיך נוכל למילף משם לקולא דכל כמה דליכא טעמא שרי ע"ש. ולדברינו ניחא דבאמת אין אנו למדין הקולא מזרוע בשלה שלא יאסור בליכא נו"ט דהא זאת ממילא ידעינן משום דדרך בישול אסרה תורה ורק שלא נימא דחד בתרי בטל שפיר למדין מהא דזרוע בשלה דבטל בסמ"ך היינו דבסמ"ך או במאה שוב ליכא טעמא ופשוט:

וכבר כתבתי ת"ל בחידושי בב"ק (דף ע"ב ע"ב) רבא אמר מכאן ולהבא נפסל עד זומם חידוש הוא וכו' אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך לכאורה משמע דאביי ל"ל אין לך בו אלא משעת חידושו ובכמה מקומות בש"ס אמרינן אין לך בו אלא משעת חידושו וכאן קיי"ל כאביי ועיין בטור חו"מ סי' ל"ח דבאמת אין שום חידוש ולעד"נ דאביי סובר דלא דמי ענין זה לשאר עניני חידוש שבש"ס דאם אנו רוצין ללמוד דבר חדש ושיהי' הענין שיש בדבר אחד גם בדבר השני אז שייך לומר אין לך בו אלא חידושו אבל כאן הדבר ממילא נגרר דאם העדים האחרונים נאמנים לפסול הראשונים לו יהי' דחידוש הוא עכ"ז כיון דגזה"כ הוא שנאמנים א"כ הוי הפסול גם למפרע דענין פיסול שלהם להראשונים הוא על ענין שהגידו עדות שקר וממילא המה פסולין מאז למפרע ולו רצינו ללמוד חומרא ממק"א אז גם אביי הי' מודה אבל כאן הפיסול למפרע הוא דבר דממילא כיון שנפסלין ממילא הוא משעת הגדת העדות. אבל רבא סובר דאף דהסברא הוא שנפסלין ממילא למפרע זאת הוא רק באם לא הי' חידוש אבל דבר דכל עיקרו הוא חידוש ואין אנחנו יודעין בזה סברא להבין בשכלינו א"כ נוכל לומר דגם זאת יוצא מגדר השכל והסברא כיון דכל ענין הפיסול הוא שלא עפ"י שכל וסברא. ועפי"ז דברי רש"י בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) שכ' ולרבא כיון דעדים זוממין חידוש הוא אע"ג דהוי עדות שאאילה"ז מיקטלי. ולכאורה הוא תמוה דאדרבה כיון דלרבא כל ענין עדים זוממין הוי חידוש מה שהאחרונים נאמנים א"כ במקום שאין עליהם מורא שיתחייבו אם יזימו גם אותם בודאי הי' הסברא שאין האחרונים נאמנים מכש"כ מאביי דסובר דבאמת האחרונים נאמנים ואין חידוש עכ"ז סובר דבמקום שאאילה"ז אינם נאמנים דדוקא לפסלם למפרע דהוא חומרא שפיר אמר רבא אין לך בו אלא חידושו אבל ללמוד קולא שיהי' צריך להיות עדות שיכול להזימם הוא כש"כ לרבא ללמוד במקום חידושו. ומצאתי אחר חיפוש בס' מלא הרועים ח"ב ע' חידוש מע' ח' אות ב' שעמד בזה על רש"י. אכן לדברינו ניחא דבמקום חידוש כיון שהדבר יוצא מגדר השכל א"כ נוכל לומר עוד ענין אחד בזה אף שהוא גם נגד השכל היינו דגם לקולא שיהי' דייקא עדות שילה"ז י"ל דאין צריך לרבא כיון דגם אם נאמר שיהי' עדות שילה"ז הוי ג"כ חידוש למה האחרונים נאמנים אף דיראים המה מדין הזמה הא גם הראשונים יש להם יראה זו ומה חזית דציית להני והבן. וכעין סברא זו מבואר גם בחולין (דה ק"ת) טעמו ולא ממשו דאורייתא דאי נימא דרבנן מבב"ח מ"ט ל גמרינן דחידוש הוא כי ליכא נו"ט נמי ופירש"י דהחידוש הוא בבב"ח דזה בפ"ע מותר וזה בפ"ע מותר וא"כ לכאורה קשה איך קאמר הש"ס דבשביל החידוש בבב"ח אף כל האיסור יצמח עוד מזה חומרא יותר דגם בלא נו"ט נמי א"כ חזינן ג"כ כדברי הנ"ל דכל עוד שיש סברא ושכל בהדבר כגון אם נאמר דאם נו"ט יש סברא דהוי כממש א"כ גם בכל דבר צריך לומר דטעמו ולא ממשו דאורייתא כיון דכן השכל מחייב אבל אם נאמר דמבשר בחלב לא גמרינן דגם שם אין השכל והסברא בזה רק מטעם חידוש כיון שכן גזה"כ שבב"ח טעמו דאורייתא כמו שכל הענין הוא חידוש דגם אם תרו וכו' בחלבא ועכ"ז בבישל אסור א"כ כיון שהענין יוצא מגדר השכל צריך להיות באמת חומרא יותר דגם בלא נו"ט נמי כיון דממילא הוא שלא עפ"י שכל הישר וכן גם כאן לרבא כיון שסובר חידוש הוא א"כ גם זאת נחמיר דאף באאילה"ז יהיו נאמנים כנגד הראשונים. ועיין קושית הפרישה יו"ד סי' פ"א והובא בשי למורא בכורות, (דף ו') בחלב דחידוש הוא ממילא מותר אף שני איסורים לפי ההו"א בגמ' שם ולדברינו ניחא: בחולין (דף צ"ו ע"א) בתוס' ד"ה אבל בב"ח וכו' והא דלא פריך אמתניתין דלעיל דירך שנתבשל בה גיה"נ מאן טעים לי' וכו' אבל קשה דאמתני' דטיפת חלב שנפלה על חתיכה בשר אם יש בה בנו"ט הוי מצי למיפרך וכו' ע"ש. ונלענ"ד לתרץ דהנה הכו"פ סי' צ"ח הק' דמה ראי' מייתי רבא מהא דאמר ר' יוחנן בכילכית באילפס ליטעמיה קפילא ארמאה להא דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב לשיטת הסוברים טכ"ע בשאר איסורין דרבנן ובב"ח טכ"ע לכ"ע דאורייתא א"כ דילמא דוקא בדרבנן סמכינן אקפילא ולא באיסור דאורייתא ע"ש. וראיתי בס' חוסן ישועות חולין שם שמביא לתרץ דע"כ ר' יוחנן ס"ל טכ"ע דאורייתא אפי' בשאר איסורים דבסוגיא דטיפת חלב משמע דלמ"ד טכ"ע ל"ד הא דלא גמרינן מבב"ח משום דחידוש הוא ועיקר חידושא דבב"ח הוא כדמסיק דאי תרו וכו' בחלבא שרי וכי בשיל וכו' וזה דווקא למ"ד כבוש ה"ה כמבושל אבל ר' יוחנן דס"ל בחולין (דף קי"א) דכבוש ל"כ לדידי' בב"ח לאו חידוש הוא במה דשרי כי תרו לי' דהא בעלמא נמי כבוש ל"כ וכיון דלאו חידוש הוא שפיר ילפינן מינה בעלמא נמי דטכ"ע אסור ומייתי רבא ראי' שפיר מר' יוחנן ע"ש ועיין בשו"ת נוב"י חיו"ד סי' כ"ו בשיטת ר' יוחנן בכבוש ובחוס"י חולין (דף קי"א) וכן תי' במלא הרועים בסוגיא דטכ"ע אות ז' אכן שיטת רש"י חולין (דף צ"ח ע"ב) דר' יוחנן סובר טכ"ע דרבנן לכן נלענ"ד דהנה רש"י כ' שם בהא דר' יוחנן כילכית באילפס הוה באילפס של בשר ולכאורה למ"ל לרש"י ז"ל לומר באילפס של בשר כיון דשם מיירי בשקץ דגים קטנים א"כ האיסור הוא משום שקץ טמא ומה נ"מ באיזה מאכל הי' הכילכית. וראיתי בס' בנין ציון בחי' גיה"נ (דף צ"ז) שעמד בזה ותי' די"ל דרש"י רצה להשמיענו דאף דאמרינן בגמרא דג ובשר הוי סכנה דקשה לצרעת מ"מ בטל הטעם ומזה קשה על המהרי"ל הביאו הטו"ז יו"ד סי' קט"ז דדג ובשר כיון דמשום סכנה הוא לא בטל אפי' ביותר מששים ועיין בשו"ת שאילת שלום סי' קס"ה. אבל אכתי יש לדקדק מנ"ל לרש"י דגם בסכנה דחמירא מאיסורא בטל ועיין צל"ח פסחים (דף ע"ו) בישוב רש"י בהא דרב אשי משום דקשה לדבר אחר משום דחמירא סכנתא. לכן י"ל דלרש"י הי' קשה כנ"ל מנ"ל לרבא ללמוד מר"י מדרבנן לדאורייתא. ע"כ פי' דשם הי' בשר ודג דהוי סכנתא ושיטת הפוסקים דבסכנתא אין ביטול בששים ועיין פרמ"ג יו"ד סי' ק"ט בדברי הנה"כ סי' קט"ז ובחי' ח"ס ע"ז (דף ל') ובברכ"י יו"ד סי' של"ט ובשו"ת דברי יעקב סי' נ"ד ועכ"ז סובר ר' יוחנן דסמכינן אקפילא א"כ למד רבא שפיר אף לבב"ח דטכ"ע דאורייתא דסמכינן אקפילא ארמאה:

ובמק"א אמרתי לתרץ דברי רש"י ז"ל באילפס של בשר דלכאורה קשה למה פסק ר' יוחנן שיטעום קפילא ולא כבצל וקפליט דר"י בעצמו סובר כן לקמן ואפשר דרש"י סובר ג"כ כשיטת הטו"ז קט"ז דבסכנה לא מהני ששים רק זאת דוקא בס' או כבצל וקפליט דהוא שיעורים עפ"י אומדנא בזה יש להחמיר בסכנה אבל לטעום לקפילא והוא יברר דליכא טעמא כלל עדיף וסומכין גם בסכנה ולכך כ' רש"י באילפס של בשר לתרץ הא דלא צוה ר"י כבצל בקפליט משום דהוי סכנה ויש להאריך בזה:

נחזור לענינינו דיש לתרץ קושית הכו"פ הנ"ל באופן אחר עפמש"כ בשער יהודה חולין (דף ק"ח) אמינא סברא לפשוט ספקת האחרונים בטכ"ע בבב"ח אי דוקא כשהיו שניהם בעין בעצמם יחד ואח"כ נפרדו אז טכ"ע או אפי' כשנבלע בקדירה טעם בשר לבד ואח"כ בישל בה חלב אי גם בזה טכ"ע דאורייתא ולתוס' ותו"ח הנ"ל הוא דוקא כשהי' הבב"ח בעין יחד. שוב יצא לאור שו"ת ח"ס וראיתי ביו"ד סי' פ"ו סברא הנ"ל אך מטעם אחר ע"ש ואין הח"ס תח"י לעיין שם א"כ מתורץ שפיר דבאמת הא ברבא בקדירה שבישל בה בשר לא יבשל וכו' ואם בישל בנו"ט הוי ג"כ דרבנן אף בבב"ח כיון דאינו ממשות בשר רק מבלוע בקדירה כנ"ל וממילא מיושב קושית התוס' דעל מתניתן דטיפת חלב באמת אין להביא ראי' מהא דר' יוחנן כיון דשם הוי ממשות בב"ח וא"כ הוי טכ"ע דאורייתא ואין ראי' מר' יוחנן דכילכית טכ"ע דרבנן והבן:

עוד יש לתרץ קושית התוס' והא דלא פריך אמתני' דירך שנתבשל וכו' וכן בישוב דקדוק לשון רש"י ז"ל בחולין (דף צ"ז) דאיסורא כגון בב"ח ולא קאמר סתם דקאי על איסורין דחלב וכדומה בהקדם התוס' ד"ה סמכינן אקפילא אע"ג דעכו"ם הוא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנותו ע"ש ודקדקו האחרונים למה לא כ' תוס' זאת מקודם בהא דר' יוחנן בכילכית דאמר ליטעמיה קפילא וכו' והעמידו דבריהם בהא דרבא בקדירה שבשל בה בשר וכו' דהוא למד לסמוך על קפילא מהא דר' יוחנן. ולענד"נ לתרץ פשוט דהטו"ז יו"ד סי' צ"ח סק"ב ובש"ך שם סק"ב הביאו קושית הבדק הבית ושורת תה"ד על הרשב"א דסובר טכ"ע דאורייתא ואיך סמכינן אעכו"ם מסל"ת הא בב"ק (דף קי"ד) מבואר דאין עכו"ם מסל"ת נאמן בדאורייתא אלא בעדות אשה בשלמא להסוברים דמסל"ת לבד לא מהני רק מטעם דקפילא לא משקר שלא יפסיד אומנותו ותרתי בעינן מסל"ת וקפילא ניחא אבל להסוברים דמסל"ת לא בעי קפילא והא דנקט הגמ' קפילא משום דאם אינו קפילא אינו יודע להרגיש הטעם א"כ קשה כנ"ל והנה בכילכית הוי דרבנן טכ"ע א"כ ניחא דשם אין תוס' מוכרח לפרש דנאמנות הקפליא הוא משום שלא יפסיד אומנותו דהא מסל"ת לבד מהני אבל כאן בהא דרבא בקדירה שבישל בה בשר וכו' דבבב"ס הוי טכ"ע דאורייתא ומסל"ת לא מהני בדאורייתא לכך פי' דקפילא לא משקר שלא יפסיד אומנותו והבן. איברא דראיתי בישועת יעקב יו"ד סי' מ"ב שתי' דקדוק הנ"ל בתוס' דקפילא משום דטעימה דרבנן דהוי כחצי שיעור ע"י תערובות ובב"ח גם ע"י תערובות הוי טעימה דאורייתא ע"ש א"כ הכל ניחא דרש"י מדייק מאן טעים ליה היינו בבב"ח דבשאר איסורין הוי ח"ש עי"ת וטעימה דרבנן ובספק אי איכא טעם איסור גם ישראל מותר לטועמו וכן בהא דגה"נ לא שאל מאן טעים לי' והבן. אכן ראיתי בס' חידושי מהרא"ל יו"ד סי' מ"ב שכ' דגם בבב"ח הוי טעימה דרבנן משום דליכא טעם דחזי לאצטרופי ע"ש:

באופן אחר יש לתרץ קושית התוס' הא דלא פריך לעיל בירך שנתבשל וכו' ובמתניתן דטיפת חלב. דהנה בשו"ת הריב"ש סי' רפ"ח הובא ברמ"א יו"ד סי' ק"ח דאסור לטעום איסור אעפ"י שאינו בולעו ויהיב טעמא משום דאם נתיר הטעימה יבוא עי"ז לאכול ע"כ גזרו להרחיק מאיסור והנה בשו"ת צמח צדק סי' מ"ז העלה לדעת הריב"ש דהטעימה אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה דאתי למיכל ויבוא לידי איסור דאורייתא ולכך באיסור דרבנן דאף אם יבוא לאכול ליכא איסור תורה שרי לטעום אם אינו בולעו ממש אפי' מדרבנן ובשו"ת אוריין תליתאי סי' קס"א מביא ראי' מיו"ד סי' קי"ז בהא דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות דהוא רק באיסור תורה ואיסור סחורה טעם הרשב"א דחששו לגזירה דילמא אתי למיכל ועיין בחק יעקב ה' פסח סי' תע"א לענין לפרר המצה בע"פ דאינו רק איסור דרבנן לאכול מצה בע"פ ל"ח לשמא יאכל כמו בחמץ וחדש דהוי דאורייתא ע"ש וה"ה טעימה בלשון דהוא רק מכח גזירה דילמא אתי למיכל ולהכי אין לאסור לדעת הריב"ש רק באיסור תורה ולא באיסור דרבנן ע"ש ובמשל"מ פ"ט דתרומות בההיא דהזורע תרומה חייבת בלקט שכחה ופאה ועניי ישראל וכהנים מלקטים וכו' ור"ט אומר לא ילקטו אלא עניי כהנים שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם והרמב"ם פסק כת"ק הכא אע"ג דפוסק בפי"א מתרומות כמ"ד חיישינן לתקלה וכ' האחרונים די"ל משום דגידולי תרומה דרבנן נאסרו לזרים כמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' תרומות ובדרבנן לא חיישינן לשכחה ועיין בא"ת הנ"ל סי' ק"ס ובשו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' כ"א וא"כ ניחא שפיר לכאורה דלא הק' מגיה"נ כיון דכאן רבא הוא דקאמר לה ורבא לשיטתו סובר בחולין (דף צ"ח) דטכ"ע דרבנן בשאר איסורין ורק בבב"ח דאורייתא א"כ בגיה"נ דטכ"ע דרבנן לא שייך להקשות מאן טעים לי' דהא גם ישראל מותר לטועמו כיון דבאיסור דרבנן מותר לטעום ולא חיישינן דילמא אתי למיכל וכן לא קשה מטיפת חלב כיון דתוס' מוקי שם דמיירי בחתיכה שנפלה חוץ לרוטב ויותר י"ל דעיין בטו"ז סי' צ"ח סק"ב שכ' מהא דמבואר ביו"ד ס' מ"ב גבי מרה דטועמו בלשונו משמע דטעימה בלשון אין בו חשש איסור במקום ספק ושאני הכא דהיה צריך לטעום ע"י אכילה ממש כדי להרגיש אם יש בו טעם וע"כ צריך שיטעמנו עכו"ם ע"ש. והנה לשיטת הצ"צ דכל האיסור בטעימה הוא רק מדרבנן א"כ י"ל דזה דוקא באם האיסור ודאי אז מדרבנן אסור לטעום אבל בספק אם יש איסור אז מותר לטעום דהא ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ספק דלמא באמת לא ירגיש טעם איסור והיתר גמור הוא ומה גם באם כל האיסור דרבנן ויש ספק אם גם איסור דרבנן יש בו אז ודאי ישראל מותר לטעום כיון דהטעימה הוא רק איסור דרבנן ובמקום ספק איסורא דרבנן ועיין בפרמ"ג ביו"ד סי' צ"ח במ"ו סק"ב ובק"א לשו"ת צ"צ סי' מ"ז ובפר"ח יו"ד סי' ק"ח סקכ"ב ובשו"ת נוב"י מה"ת חיו"ד סי' נ"ב ועפ"ז מדוקדק דברי רש"י חולין (דף צ"ז ע"ב) שפי' דאיסורא כגון בב"ח שאין ישראל יכול לטועמו ע"ש היינו דוקא בבב"ח דטכ"ע דאורייתא אבל בשאר איסורין דטכ"ע דרבנן לשיטת רש"י אז גם ישראל יכול לטועמו כנ"ל. שוב ראיתי בזה בפ"ת יו"ד סי' צ"ח ותי' בזה קושית התוס' בשמעתין מהא דיין במים כיון דגם שם הוי דרבנן אמנם התוס' לשיטתי' דצ"ז דס"ל דאף רבא ס"ל בכל האיסורים טכ"ע דאורייתא שפיר הקשו ע"ש לכן נלענ"ד ליישב הכל. ומצאתי שכוונתי קצת לשו"ת א"ת הנ"ל דמהא דטיפת חלב לא מצי לאקשויי דהא שם כ' בתוס' דמיירי שהחתיכה הי' חוץ לרוטב וכ"כ בתוס' חולין (דף צ"ו ע"ב) דלא הוי רק כצלי קדר כמבואר בפוסקים ואין שם איסור בב"ח מה"ת כיון דלא מיחשב דרך בישול כמבואר שיטת כמה פוסקים ועיין בכו"פ ובחות דעת ריש סי' פ"ז בהא דצלי וא"כ לא קשה מאן טעים לי' דהא בספק אם יש איסור ואפי' יהי' איסור ג"כ לא יהי' רק איסור דרבנן מותר גם ישראל לטעום. וכן מהא דירך שנתבשל בו גיה"נ כיון דדעת הרבה מראשונים דטכ"ע בשאר איסורין דרבנן א"כ מותר גם ישראל לטעום כנ"ל ואפשר דגם למ"ד דטכ"ע דאורייתא בש"א מ"מ בגיה"נ מותר לישראל לטעום דהא כ' בתוס' חולין (דף צ"ז ע"ב) דגיד לא יהיב טעמא כולי האי א"כ י"ל כסברת הש"ך יו"ד סי' מ"ב במרה דשכיח יותר להיתר והבן:

בחולין (דף ק"ח) בגמ' וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב וכו' אאכילה אמאי לוקה. הכו"פ סי' צ"ב סק"ט הק' דאף אי נימא גדי א"ת ולא חלב מ"מ כיון דחנ"נ ונהפך ההיתר להיות איסור ומצטרף ההיתר להאיסור להתחייב מלקות ועיין נפש חיה ח"ד (דף מ"ו). והנה בתוס' שם הק' דאף לבתר דמתרץ גדי אסרה תורה ולא חלב עדיין קשה דהחלב נעשה נבילה מהגדי וחוזר ואוסר שאר החלב משום מב"מ וע"ש בנ"ח (ד' מ"ז). אכן י"ל עפ"י שכ' בחי' הרי"ם חולין (דף קנ"ב). והנה הרשב"א כ' דהא דאיכא למילף טעם מבב"ח היינו רק ממה שהחלב נאסר דאין בה רק טעם בשר אבל מהבשר אין ראי' כלל דהא נכנס ממשו של חלב ע"ש. והנה לקמן בעי למימר אליבא דרב גדי אסרה תורה ולא חלב דכיון דכתיב לא תבשל גדי וכו' והק' הגמ' מהא דאיתמר חצי זית וכו' ולכאורה קשה על הברייתא דלמה באמת לא אמרינן כן דגדי אסרה ולא חלב וכמו דמשמע פי' הכ' לא תבשל גדי דרק הגדי אסור י"ל לדידן דטכ"ע בכל מקום וא"כ מה חילוק בין הבשר או החלב הא שניהם מעורבין ושפיר אסורין אבל אי נימא טעם בכל מקום לאו כעיקר א"כ שפיר י"ל גדי אסרה תורה ולא חלב מה"ט גופי' כמ"ש הרשב"א דבבשר יש בו ממשו של חלב שפיר אסור מה שאין כן החלב שאין בו רק טעם הבשר וכיון דלא הוי טכ"ע אינו אסור כלל ע"ש וא"כ מיושב קושית התוס' דלפי הס"ד דסובר רב גדי אסרה תורה ולא חלב משום דלגבי החלב הוי רק טעם מהבשר וטעם לאו כעיקר א"כ לא נעשה החלב נבילה היינו שנבלע בבשר לא נ"נ שיאסור אח"כ משום מב"מ, כסברת התוס' חולין (דף ק') דאם נאסור ע"י משהו לא אמרינן חנ"נ וכאן טלכ"ע ומיושב גם קושי' הכו"פ אמאי לוקין על אכילתו דהא לא נ"נ וע"כ דטכ"ע ושפיר גם החלב אסרה תורה כן כוונת הגמ' להקשות על רב והבן. ידידו:

תוכן העניינים

שות תירוש ויצהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה