אור ברסלב

שות שתי הלחם· רבי משה חגיז

שאלה כח

שאלה כז

תשובה. לק"ק נאאמון רבתי יע"א בהיתר לישא אשה על אשתו אחר עבור זמנה ללדת:

שאלה. ראובן שארכו לו הימים ועמדה אשתו מלדת וגמר בדעתו לישא א"א עליה לאלתר רק שברוב הפצרות אשתו נתפייס להמתין לה ב"ש רצופים וזה נוסח התנאי שנכתב ביניהם בפנינו ח"מ באה עכשיו אשת ראובן ומחלה לו שבועת כתובתה מחילה גמורה כראוי ע"מ שאם לא תהר בתוך ב' שנים ותלדוש"ק מעתה ומעכשיו השבועה מחולה מחילה גמורה ובהגיע הזמן הנזכר יש לו רשות ממנה מעתה ומעכשיו לישא א"א עליה עפ"י רצונה את אשר תחפוץ היא וקנינא מידה ומיד בעלה על כל הנז"ל הן עתה שחלף והלך הזמן הקבוע והיא לא היתה הלך לישא אשה כפי רצונו שלא מרצונה מחמת כי לא נתפייסה ואומר שכבר ב"ד ש"ג התירו לו מחמת שעבר זמנו והיא טוענת שכיון שהאשה שרוצה ליקח היתה שלא ברצון נפשה כל מה שאמרה בפני עדים הרי הוא בטל והוא אינו נאמן לומר שהתירו לו יורינו המורה לצדקה הדין עם מי:

תשובה. הנה באשר שיש דברים שאינן צריכין תנאי כפול ולא שאר משפטי התנאים דלפעמים בגילוי בעלמא סגי וכמ"ש ה"ה פי"א מה' מכירה על ההיא דהמוכר קרקעותיו אדעתא למיסק לא"י מן הראוי היה לכתוב השואל הדברים שאמרה האשה בלשונה וכמו שאמרתן היא ולא להעתיקן בלשון הקדש כי ידוע הוא שהמעתיק מלשון ללשון בנקל יכול להפך המשמעות אם לא שיהיה בקי בשתי הלשונות ושידקדק בשעת ההעתקה ואחד היה בדורו של הרמב"ם ז"ל שסמך ידיו עליו היותו חכם ובקי במלאכה זו ושירד לסוף דעתו בהעתקת המורה כנודע מה גם דהכא בנ"ד. מסתפק אני בענין המחילה שהאשה מוחלת כתובתה אם ימתין לה הזמן שקצבו ביניהם דלהיות המעשה חזק שהבעל הוא מוחזק בכתובתה אין צריך לחזק התנאי כ"כ ולעשות ככל משפטי התנאים שהרי כתב ה"ה דטעמא דהאומר מעכשיו אין צריך תנאי כפול משום דכיון דהמעשה נעשה חזק ואמיץ חל התנאי כפי מה שיהי' אבל כשלא נעשה המעשה שתחול מעכשיו לרפוי המעשה צריך להחזיק התנאי וכפי טעם זה של ה"ה בנ"ד שהמעשה הוא חזק ואמיץ שהבעל מוחזק ותפוס מעכשיו שיהיה התנאי יחול אע"פי שלא הוכפל וראי לדבר ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' הנז"ל דבכל מידי של מחילה אין בו אסמכתא כגון ערבוני מחול לך ובודאי דרבינו אזיל לטעמיה דבכל מידי שאומר מעכשיו אין בו אסמכתא ובמחילה כיון שהוא מוחזק אין לך מעכשיו יותר מזה וזה לשון הר"ן הביאו רבינו הב"י בחה"מ סי' ר"ז סקי"ד כתב הר"ן בהזהב דאיכא למידק על דברי הרמב"ם מהלוהו על שדהו ואוקמינא בשמעתין הא לאו הכי לא אלמא אעפ"י שהקרקע ביד המלוה צריך מעכשיו וכתב עליו רבינו ז"ל דלאו קושיא דדלמא שהלוה אוכל פירות ועוד דקרקע שאני דקרקע בחזקת בעליה עומדת למדכו מזה דלהרמב"ם מחילה הוייא כאלו אמר מעכשיו ורבינו הב"י כתב דכהרמב"ם ז"ל נקטינן, ויכולין אנו לומר דלכל הפוסקים לא יחלוקו על הרמב"ם ז"ל אלא בענין משכון דנאמר דבחזקת בעליו קאי ואין למוחזק בו אלא ממון לא גוף המשכון וכיון דלחזרה קאי הוה ליה כאלו החזירו וכמ"ש רבותינו בעלי התוס' ז"ל בפרק יש נוחלין דף ס"ה אבל בחוב שהוא מוחזק כבר הלוה. כולי עלמא מודו דמחילה הוי כמעכשיו זולת הר"ן שראיתי שהקשה על הרמב"ם מההיא דמי שפרע מקצת חובו. ובודאי ששם נאמר על ענין מחילה ואעפ"כ ס"ל להר"ן שלא קנה וגדולה מזו כתב רבינו ירוחם ולפי דברי הרמב"ם כמו כן המוכר בית על תנאי והחזיק בבית אם קיים התנאי קנה וכן הסכימו כל הפוסקי' כהרמב"ם עכ"ל הרי זכינו לדין דמחילה הויא כמעכשיו לענין אסמכתא וה"ה דאין צריך שיהיה בה משפטי התנאי' ואפי' הר"ן דפליג על הרמב"ם אפשר דה"מ לענין אסמכתא הוא דסבירא ליה שצריך מעכשיו אבל בנ"ד אפשר שיודה הר"ן שאין צריך שיאמר מעכשיו ולא שיעשה כל משפטי התנאים:

ואל תשיבני דשאני ההיא דערבונך מחול דאמרינן דקנה. משום דאדעתא דהני נחית כשנתן הערבון אבל בנ"ד שלא בא החוב ליד הבעל אדעתא דהכי לא קנה הגם שקיים התנאי' כיון שלא באו המעו' מעיקרא על תנאי זה שהרי כתב ה"ה בפ' הנז' לי ואפשר שדעת רבינו המחבר שאם השטר ביד המלוה וא"ל אם לא פרעתיך הנשאר ביום פ' תגבה כולו ומה שנתתי לך מחול וכו' עי"ש הן אמת שגם בזאת יש לדחות ולומר דשאני התם שנתן מקצת פרעון אדעתא דהכי אבל ממ"ש הריב"ש בסי' רס"ד נראה שכל שאינו צריך להוציא וליתן אלא שהוא מוחזק ואין צריך אלא מחילה קנה לדעת הרמב"ם ואין להקשות על זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל כשהיו חכמי ספרד עושים להקנות באסמכתא קונין מזה שחייב לחבירו מאה דינרי' ואחר שחייב עצמו קונין מחבירו שכל זמן שיעשה כך מחול לו מעכשיו ואם אמת הוא דמחילה אינו צריך שיאמר מעכשיו למה הצריכו מתקני התקנה שיאמר מעכשיו דהיא משום הא לא קשיא דכל מתקני תקנה עושין חיזוק יותר ממה שצריך מקו הדין כמו שתקנו מיומא דנן ולעלם אע"פי שלא היה צריך. דאלת"ה למה תקנו שיקנו מיד השני שימחול לו הלא כיון דאמר מעכשיו אין כאן אסמכתא ואין צריך קנין אלא שופרא דמילתא עבוד גם מה שתקנו שיאמר מעכשיו היה לשופרא דמלתא:

וכשהרצתי דברי לאחד מגדולי המורים הגאון האמיתי צבי תפאר' ישראל והדרו נר"ו כדי שיסמוך ידו עליהם השיב עלי מההיא דכתב מוהריב"ל ז"ל בח"ב סי' ט' על אותו שבשעת כתיבת הגט היה רוצה לכתוב את הגט ע"מ שתתרצה ותמחול ותעשה לו שטר מחילה בדיני ישראל ובעת נתינת הגט לא הזכיר התנאי וכתב הרב ומסתברא דאינו פוסל התנאי אלא היכא דנעשה כהלכתו ולפי מה שכתבתי שבענין מחילה אין צריך שיהיה התנאי כפול ולא מעשה קודם לתנאי איך בטל ועקר הרב התנאי מעיקרו מפני שלא נעשה כהלכתו הלא במחילה לפע"ד אין צריך שום דבר:

והיתה זאת תשובתי שבמחילה מכבו' תורתו האמתית אין הנדון דומה לראיה דנ"ד הוא שהתנאי הוא שימתין לה שתי שנים והמעשה הוא שתמחול הכתובה וכיון שהוא מוחזק בחוב של הכתובה אין צריך שיעשה התנאי כהלכות שאר התנאים שאין המעשה חזק אבל ההיא דמוהריב"ל הוא להפך. שהתנאי הוא המחילה והמעשה הוא הגט ואנן בעינן שהמעש' יהיה חזק לא התנאי דהיינו מחילת הכתובה ועוד שיסוד דברינו הוא דלהרמב"ם דם דס"ל דערבוני מחול לך קנה.. ואין צריך מעכשיו וכל תכליתנו אינו אלא לקרב הדבר שהמחיל' היא כאומר מעכשיו ודמוהריב"ל באותה תשובה היא לעשות צד אחד דמעכשיו לא מהניא כיון שכן התנאי בטל והשתא יציבא בארעא ואנן ניקום ונעביד מחילה בשמי שמיא שיהיה יותר ממעכשיו כדי שהרב לא יעשה זה הצד לבקש היתר על הגט ומי שישגיח בעינא פקיחא עינא דאשגחותא, ראה יראה שבדברי מוהריב"ל אין מהם סתיר' לדברינו שאם במחילה יהיה כמעכשיו יהיה זה בכלל בספק שכתב שאפי' במעכשיו צריך משפטי התנאים גם במחילה צריך משפטים הגונים שיהיה הן קודם ללאו וכו' ועוד בה חילוק שלישי דהתם אין רצונו שיהיה גט במחיל' לבד עד שתקום ותעשה מעשה ותכתוב בעש"ג וגם בב"ד של ישראל: שאין לה עליו כלום כך נראה לי פשוט לדברי הרמב"ם ז"ל ואפי' שאר הפוסקים החולקים ואומרים שגם במחילה צריך מעכשיו אפשר דהיינו דוקא כשהוא דרך קנס אבל בנ"ד וכל כיוצא בו שהוא דרך מקח וממכר ולא דרך קנס כיון שקיים התנאי קנה וכל כי האי אמינא דצריך ודאי שיסכימו עמי בעלי ההוראה כי להם משפט הבכורה ועטרת צבי תפארת ישראל נר"ו בראשם כי חסדא איהו וחסדאין מילוי:

אשר לזאת חוששני לסמוך על טענה זו לומר שכיון שלא נעשה התנאי כהלכתו דכיון שהוא ענין מחילה אע"פי שלא היה אומר מעכשיו הוה סגי וכ"ש וק"ו שכתוב בו מעכשיו ולפי שראיתי להא' מגדולי המורי' ה"י שעשה סניף וסמך על אותם דס"ל דאפי' מעכשיו לא מהני. שלא להצריך התנאי כהלכתו אמינא אדרבה ניזיל בתר אפכא לאידך סברה שהיא מקויימת ומאושרת מכמה רבוותא שלא אמרו משפטי התנאי אנא בענין קדושין לחומרא ואנן ניקום ונתפוס קולא דקולא לומר דאפי' בדיני ממונות ואפי' דאמר מעכשיו יהיה התנאי בטל והשבועה אזלה לה לפע"ד אין די בזה כדי להקל בשבועה החמורה:

ואם באנו לבקש היתרות יש לנו שר וגדול בישראל גדול שמו ה"ה מוהר"דבז ז"ל לסמוך עליו דהרי כתב בסי' א' ראובן נשבע לאשתו שלא ישא א"א בחייה אם שהתה י"ש ולא ילדה ואינה רוצה לתת לו רשות וכו' וכן הדין במי ששהה עמה י"ש ולא ילדה ואנן סהדי דע"מ מ כן לא נסבא לה וכו'. הכלל אם נשבע שלא לישא אשה הראויה לבנים אין שבועתו כלום ואם אמר שלא לישא שום אשה חלה השבועה בכולל ואם פייסה ולא נתפייסה אנוס הוא ומתירין לו לישא א"א וכו' עי"ש ובאמת כשחזרתי על תשובה זו נתקשתי בדבריו שכתב אנוס הוא. שמאחר שהשבועה היתה להנאת חבירו שהרי מאחר שהיה להנאת חבירו הגם שהוא אנוס חלה השבועה דהרי אין לך אנוס יותר ממרע"ה ועכ"ז הוצרך לילך אצל יתרו להתיר לו שבועתו ותרצתי לעצמי דאפשר דהתם משום חילול ה' הוא דעבד כמ"ש הריב"ש בסי' קפ"ו,. בחזקיהו שמה שנעשה הוא משום ח"ה אבל הא קשיא שאין זה אונס כיון דהוה ליה למיסק אדעתיה שמא לא תלד ולא התנה עליה אלא אדרבה התנה להפך שלא ישא עליה כל ימי חייה ולא פי' אם תשהה ומעולם לא שמענו ולא ראינו מי שהתיר לישא על אשתו בתוך הזמן שקצב עמה בלי רשותה ורצונה תו איכא למידה בדברי ה"ה מוהרדב"ז ז"ל שאם היה כתוב שנשבע שלא ישא עליה אשה הראויה לבנים שלא חלה השבועה ואמאי לא תחול בכולל מגו דחיילה אשאר תנאים הכתובים בכתובה חיילה גם על זה אע"פי שנשבע לבטל את המצוה כנודע ואפשר לתרץ במ"ש הריב"ש סי' רצ"א דכשהם שני עניינים הם שני שבועות וכיון שכן לא אמרינן הכא מגו דחלה על שאר התנאים חלה על זה דלא אמרו מגו דחייל על ההיתר חייל על האיסור אלא בשבועה אחת אבל לא בשתי שבועות וצ"ע שהוא ז"ל כתב בסי' שצ"ה שמאחר שיש תנאים אחרים מגו דחלה השבועה על תנאים אחרים חלה על הך שלא ישא עליה אשר על כן צריך לדחוק ולומר לסברת הריב"ש שאפי' שהן נקראים שתי שבועות לחומרא נאמר ג"כ שהיא שבועה אחת לחומרא ויהיה שבועה חלה על שבועה וה"ה ה מוהרח"ש הביא תשובה זו לבד בסי' מ"ז כיון שכן חזרה הקושיא לה"ה מוהרדב"ז ז"ל ועוד נתקשתי עמ"ש ואם פייסה ולא נתפייסה אנוס הוא שהרי כתב הטור בסי' קי"ח כתב הרא"ש ששאלת אלמנה שהיתה אמודא בנכסים מפני זה נתן שמעון עיניו בה ונשבע שלא ישא א"א וקודם שנשאת פסקה מלדת וזה ידע שמעון ואחר שנשאה ידע שלא היה לה ממון ורוצה לגרשה בטענה שרוצה לקיים מפ"ו אין טענתו טענה להתיר שבועתו שלא מדעתה וכו' עי"ש הרי שלא מצא הרא"ש ז"ל היתר אלא א"כ נתרצת הן אמת דיכולין אנו להליץ בעד ה"ה מוהרדב"ז ז"ל דלא דמי לההיא דהרא"ש דהתם נחית אדעתא שאם לא היתה ראויה לילד ועתה לא חזר בו משום פ"ו אלא שמעיקרא חשב שהיה לה ממון ועתה שידע שאין לה ממון חזר בו לכך חיישינן לדבריו אמנם בנדון של ה"ה הרדב"ז שלא גילה דעתו שאינו מקפיד על פ"ו על הסתם אמרינן דאדעתא דלבטל פ"ו לא נחית. אלא אדעתא שאם לא תהיה ראויה יפייסנה כדרך שמפייסין שאר בני אנשי אבל מה נעשה שרואה אני דכל הפוסקים האחרונים אשר מימיהם אנו שותים פה א' מחמירים ואין נותנין רשות להתיר כי אם מדעתא ורצונה עיין במוהריב"ל ומוהרא"נח ז"ל בסי' נ' דהחמיר הרבה וכמה רבוותא מהאחרונים ומוהרח"ש בסי' הנז"ל ושאר האחרונים שהרשמתי בלקט שלי על אה"ע מלבד אותם שכבר הרשמתי בלקט י"ד הלכות נדרים ושבועות ע"ע:

לבד זה מצאתי שיש לבעל דין לחלוק ולמצוא פתח תקוה בנ"ד שכל הפוסקים יסכימו להתיר מאחר שזאת האשה כבר נתרצית שימתין לה שתי שנים ואם לא תלד שהיא מוחלת השבועה וישא עליה וכיון דאתית להכי בודאי אין הכוונה שאם לא תאבה האשה לתת לו רשות לשום אשה ושבכל אשה תמצא לה עילה א"כ לשוא שקד העני הבעל שהמתין לה לה ב"ש שאחר שעברו היא אומרת אשה בכל אלה לא מצאתי ראויה לך שתשאנה זה ודאי דאיהו אדעתא דהכי לא נחית ובודאי שלא היתה הפשרה על כך אלא כל שאמדן דעתא שאשה כיוצא בה היתה מתרצת. אמרינן שגם היא נתרצת ואין אנו מחוייבים לראות מה שאומרת עתה אלא נומר באומד מה שהיה בדעתה בשעה שויתרה לו השבועה ובודאי שאנו אומדין דעתא שאינה מקפדת אלא שלא יקח אשה שתמיד יקניטנה ויכעיסנה צרתה רק שייחד לה בית בפני עצמה ויקנה לה איזה תכשיט כפי ערכו ככל משפטי אנשים הנוהגים לישא אשה על נשותיהן ויש לנו לסמוך על דברי הריב"ש ז"ל בסי' צ"ט דכתב ומה יש להסתפק שהרי לא נתקיים התנאי דהא פייסה ולא נתפייסה וכו'. בהא יש לעיין שלפי התנאי שעשה שלא ישא א"א כ"א ברצונה כבר נראה שהיתה בדעתה ולפייסה שתתן לו רשות שישא אשה שכבר נראה מענין האשה הזאת שהיתה קלה בעיני' להתרצות בזה שכבר נשאת לו מתחלה בהיותו נשוי אשה אחרת ע"מ לשמשם וכו' א"כ כל שפייס אותה בדברים ובעניינים שאשה אחרת כמותה היתה מתרצת בכך כגון שיוסיף לה על כתובתה ויעשה לה יתרון כראוי ושלא יכניס צרתה לביתה וכו' ואם עדיין לא נתפייסה יש לומר שהוא אנוס דומיא דההיא דאמרינן בפרק כל הגט מי יהיב תרקבה דדינרי הא פייסה ולא נתפייסה וכו' עי"ש. ותידון מינה לפע"נד דאע"פי שלא גלתה דעתה ולא עשתה שום מעשה להורות שאינה מקפדת על הצרה כההיא דהריב"ש מ"מ כיון שנתפייסה ונתנה רשות שאם לא תתעבר בתוך ב"ש שהיא מתרצת שישא עליה א"כ אין לך גילוי דעת גדול יותר מזה שכבר נתרצית שישא עליה ומאחר שיש עתה רשות ממנה אמדינן דעתה שכל שאשה אחרת כמותה תהיה מתרצת אינו מחוייב לעשות יותר:

ועוד אפשר למצוא פתח אחר בטוב טעם ודעת כדי שיהיה סניף להתר הנזכר כדי שלא יתבטל מפ"ו דהנה בכתובה כתוב לאמר ולא ישא עליה בחייה ושלא יגרשנה כ"א ברצונה וברשות ב"ד ויכולין אנו לומר דמאי דקאמר וברשות ב"ד מקרא נדרש לפניו ולפני פניו דברשות ב"ד קאי גם התנאי שלא ישא ושאם ב"ד יתירו לו לקיים מפ"ו שיהיה מותר ופלוגתא היא בשני בשבת נחלקו בה ר' חייא ור' יוסי ואפשר דבנ"ד כ"ע מודו שהרי בכתובות פ"ד דרש רבי אב"ע בכרם ביבנה הבנים ירשו והבנות יזונו מה הבנים וכו' גם בנ"ד אפשר שנלמוד ונומר שכמו דלענין גרושין נתן הרשות לב"ד ג"כ לענין הנישואין יהיה הדבר תלוי בב"ד שברצונם ג"כ תליא מלתא ומה גם שראיתי בנוסח כתובות אחרות דכתוב שלא לגרשה ושלא לישא א"א כ"א ברצונה וברשות ב"ד דכפי נוסחא זו בתרייתא פשיטא לי שתלו דבר הנישואין ברשות ב"ד ואין לומר דאימא תרווייהו בעינן רשות עצמה ורשות ב"ד דזה אינו דהגע עצמך שאירע איזה תקלה שראו ב"ד שיגרשנה איך יעלה בדעת שתקנו לישבע לעבור על ד"ת ושלא יגרשנה כ"א ברצונה זה ודאי אינו ואו או קתני או רשות ב"ד או רשותה וז"ל מוהריב"ל לכתב סי"ר"ב דמהיכא תיתי למימר דתרתי בעינן וכו' עי"ש ולכאורה דברי הרב הם תמוהים הרבה שאיך כתב הדבר בפשיטות דאיך תסיק אדעתין דתרתי בעינן דהרי במחלוק' היא שנויה בסנהדרין פ"ד מיתות ת"ר איש אשר יקלל אביו ואמו אין לי אלא אביו קלל אמו קלל דברי רבי יאשיה רבי נתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע כל א' וא' בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדיו ולימים חלפו נתתי לבי במ"ש רש"י ז"ל שם אין לי אלא אביו ואמו כאחד דאיכא למידק מה חידש לנו בזה. ועוד דלא הוה ליה למיכתב כאחד אלא שניהם אבל א' מהם לא ואמרתי דאולי כיון רש"י ז"ל לומר דלרבי יאשיה דס"ל שהוי"ו עושה יחדיו כמו שבכלאים כך בכל מקום דכתיב ביה וי"ו מצריכין שיהיו שניהם יחד דהיינו שיאמר ביחד אביו ואמו יקוללו ואינו די במה שיקלל שניה' כל או"א בפני עצמו ולזה כיון רש"י ז"ל במה שכתב כא וכפי זה למדנו שמי שאמר ע"מ שאתראה בפני פו"פ צריך שיתראה בפני שניה' כא' והגם שנדחה זה ונומר שלא כיון רש"י לכך מ"מ למדנו מכאן שהדבר תלוי במחלוקת אם נצריך שניהם או אחד מהם וא"כ איך כתב מוהריב"ל ז"ל דמהיכא תיתי למימר דתרתי בעינן וכדי להמליץ בעדו כי שר וגדול היה בישראל אפשר לומר דלישנא דקרא לחוד ולישנא דאינשי לחוד ושוב מצאתי ראיתי למוהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' מ"ח שהביא ופירש ג"כ סוגיא זו ונשא ונתן בה בלשון אחר של רש"י ז"ל: ויש לי דרך אחרת הלא הוא כתוב בתשובה א' ואין הפנאי מסכים להעתיק הדבר מנייר לנייר כי שם שם ביארתי מ"ש הב"י בי"ד סי' ר"י בשם תשובת הרשב"א ז"ל על מי שהשביע את בנו שלא ילוה לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת א' מהם דמותר להלוות ברשות האחד דכל מקום שנאמר פו"פ משמע אפילו אחד עד שיפרט לך שניהם כאחד וכ"כ מוהריב"ל בח"ג סי' ס"ח אמנם מהרשד"ם בסי' הנז' כתב דבלשון בני אדם אין אומרין או או קתני אלא וי"ו קושרת ועם מה דאשכחנא בא"ה סי' קמ"ג ס"ז דאם א"ל ע"מ שתתני לי ר"ז מכאן ועד שלשים יום אפי' לא נתנם לו עד יום שלשים בסופו מגורשת ואע"ג דבלשון בני אדם עד הוא ולא עד בכלל נ"ל דשאני הכא דאמר בוא"ו ל"י נמצא דכלל הל"י כולם א"נ והוא הנכון דכיון דהכא היה מעש' דנתן הגט כל מה דמצינן לפרש דיהיה המעשה קיים מפרשינן ודוק וכבר ידעת דכשיש הכרח לפרש או עד בכלל או עד שלא בכלל מפרשינן וכמו כן ודאי צ"ל ענין זה אך פה די במה שכתבנו כי אין הפנאי לפני לכפול הדברים:

וטרם. אני אכלה לדבר צריך אני להודיע לדברים שבאו בסוף השאלה אם הבעל נאמן לומר שכבר התירו לו דנראה ודאי דלמה שנוגע לבין קונו בודאי נאמן וכמ"ש הפוסקים ומכ"ש שאומר ששלשה מב"ד התירו השבועה ולכן אין בידינו להענישו בענין השבוע אעפ"י שהב"ד שהתירו לו ראוים לעונש וכו' עיין בהם ועכ"ז לענין מה שכתבנו שהוא מחוייב לעשות כמשפט שאר הנשים הנושאין על נשותיהן בהא ודאי לפע"ד אינו נאמן וצריך שיברר שלא הפיל דבר ממ"ש הריב"ש ז"ל ובזה יתפקד לשלום בבני חיי ומזוני וברוך יהיה מפי המבורך ברוך הוא וב"ש: (בשעת הדפסה הגיע ובא לידי ספר מגיד מראשית ח"א מתשובו' חדשות יצאו מפי זקנים ישינים ונוחים בג"ע מלאות כל פרי מגדים ושם ראיתי שתי תשובו' דסתרא חדא לחברתא בענין מי שנשבע שלא יקדש אשה ונשאל על שבועתו והתירו לו דה"ה מהר"א אליגר"י ז"ל הורה שהוא מותר וה"ה המחבר סתר את כל דבריו ושפך חמתו על המתירין בטענה רעועה שהובררה ורואה אני את דברי אלו ואלו דברי אלקים חיים שצ"ל בהם ובמוהר"ר צבי מ"א ובכרם שלמה י"ב שהאירה ארץ מכבודם ואינם מאירים כעת בביתי אם יגזור הי"ת בחיים אני משתדל בקנייתם ובבואם לידי אראה להתיישב עוד בדבר אמנם עתה לנחיצת השעה קצרה היריעה ואין להוסיף על השמועה וה' יהיה לנו לישועה נס'ו:

תוכן העניינים

שות שתי הלחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה