אור ברסלב

שות שתי הלחם· רבי משה חגיז

שאלה טו

שאלה יד

מצאתי כתוב בספרי הקדש שנשתמשו בהם אנשי קדש מגדולי ישראל ז"ל הבאים בגלות מהתם להכא להמכר בעו"ה כממכרת עבד בהרמב"ם ז"ל פ"ב מה' תשובה הלכה תשיעית ל"ה אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל וכו' עד וזה שלא מחל הוא החוטא וכו' נכתב בצדו קשיא דיוקא אדיוקא דמהכא משמע שגם הגוזל לחבירו אע"פי שהחזיר את הגזילה צריך לרצותו ולבקש ממנו מחילה כנזכר, ואלו בה' חובל ומזיק בפ"ה הלכה תשיעי' כתב רבינו אינו דומה מזיק חבירו בגופו וכו' שהמזיק ממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל החובל בחבירו וכו' עי"ש דנראה ברור דבמזיק במילי דממונא כשהשיב את הגזילה או ההיזק נתכפר לו ואינו צריך יותר לשאלת מחילה שלא נתבארה שם אלא בחובל ואלו הכא השוה הכל בחדא מחתא חובל ומזיק דעל הכל צ"ל מחילה וצריך לרצותו וכו' וי"ל דאיכא תרי גווני דמזיק אית מזיק בכוונה כגון גוזל או עושק או גונב וכיוצא את זה צריך השבה ושאלת מחילה על שציער את חבירו אבל כשהזיק את חבירו בלא כוונה כגון שיצא נצוץ אש מהיכלו ושרף גדושו של חבירו או בשן ורגל בהמתו שלא שמרה כראוי הגם שמחוייב לפרוע פרעות עכ"ז מכוון שפרע נתכפר לו מבלי שאלת מחיל' כי הוא לא כיוון לצער את חבירו אלא הזיקם דממיל' נפק ולכן בתשלומין סגי ודוק ע"כ מצאתי כתוב סביב להרמב"ם ז"ל בה' תשובה ודברי אלו של הרב ז"ל שאמרן והעלה אותן על הספר נכונים הם ותשובה נצחת בחלוף הנושאי' אבל מה נעשה שמדברי הרמב"ם ז"ל התם בפ' החובל נראה בפי' דכל שאינו בגופו ממש אצ"ל מחילה וקשיא אמה שכתב הכא בה' תשובה כמו שהקשה הרב ז"ל דעדיין במקומה עומדת:

ולכאורה היה נ"ל שכפרה הוא מילתא חדא והמחילה הוא מילתא חדא דבר גדול מכפרה ולכך אמר דבמזיק ממונא בהשיב ההיזק נתכפר לו דר"ל כפרה מיהא איכא אבל לא מחילה עד שירצה א"ח כמ"ש הכא בה' תשובה דהזכיר מחילה אבל בחובל בגוף חבירו אפי' כפרה דהיא מלתא זוטרתי ממחילה אין לו. עד שירצה א"ח. והכי דייק לשון רבינו דברישא קאמר נתכפר לו ואח"כ אמר החובל וכו' ואינו מתכפר לו ולא נמחל עונו דמשמע דתרי מילי נינהו. כפרה הוא לענין נקיון מעט מעונש גדול לקטן או אגוני בעלמא הדין מהפורענות ומחילה היא מכל וכלצ"ל מחילה על הסדר שכתב.. ודוק:

אמנם יותר נ"ל נכון דדברי הרמב"ם ז"ל צדקו יחדיו כי לעולם בין בחובל בין במזיק צריך וראוי הוא שיבקש ממנו מחילה על הצער שציערו אך ההפרש הוא זה שהמזיק בהיותו מתקן ההיזק ובהשיבו את הגזילה נתכפר לו ואין הפיוס מעכב את הכפרה אבל לעולם דראוי והגון ומצוה היא עליו שיבקש ממנו מחילה אע"פי שהשיב לו את הגזילה אבל אין כפרתו מעכבת משום שלא עשאה רק חסרון הוא שלא קיים דרז"ל שאמרו שצ"ל מחילה אבל בחובל את חבירו בגופו אז אינו מתכפר לו עד שיבקש מחילה כראוי ואם לא עשאו כפרתו מעוכבת עד שירצה את חבירו בהשבה ומחילה והשבה לבד אינה מועיל לו אם לא בהיו' משותף ומחובר אצלה בקשת המחילה משא"כ בממון וזה נכון:

ולולי דמסתפינא הוה אמינא בתוספת מרובה דבחובל אפי' שביקש מחילה מחבירו אם הנחבל הקשה את לבו ואמץ את רוחו ולא רצה למחול שאינו מתכפר לו לחובל. אעפ"י שלא טוב עושה להיות אכזרי עכ"ז הנחבל עונו ישא ועון החובל במקומו יהיה עומד עד שימחול לו חבירו משא"כ במזיק בממון לבד דבהשבת הגזילה מתכפר לו אבל בודאי שצריך לשאול ג"כ ממנו מחילה כמ"ש בה' תשובה אבל אם לא ירצה למחול לו די לו במה שיתכפר משא"כ בגופו דצריך שהנחבל ימחול כדי שיהיה נמחל בשמים ואם לא אינו מחול אמנם לבי אומר לי שאין מן הראוי להחמיר כ"כ וכמ"ש בתחלה הוא עיקר דאפילו בחובל כיון שמבקש מחילה כדת משה שלמדנו בה' תשובה די לו בזה והוא מחול רק ההפרש הוא שבמזיק תכף בהשבת הגזילה כפרה נתנה לו מהשמים והמחילה של ניזק אינה צריכה רק לתוספת טובה ומצות קדושה לקיים דרז"ל אבל בחובל לא יתכפר לו מן השמים אפי' שנתן החמשה דברים עד שיבקש מחילה כי היא הכרחית ונצרכת לכפרה. וזה ברור ופשוט ולמדתי כן ממה שראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' עבודת יה"כ דכת' ע"ע ההנחה שאם לא עשאה לא עיכב אלא שחיסר מצוה וההגזילה מעכבת עי"ש שהוא החילוק עצמו שאנו מחלקין כאן ליישוב ההלכות ודוק.

ואחר ימי' זכיתי ומצאתי בדברי הסמ"ג ז"ל דלדעתי בכמה מהדינין שהביא העתיקם מתוך דברי הרמב"ם ז"ל וממה דחזינא ליה דהוסיף איזה דברים בדין דבהלכות חובל דייקנא מיניה דתוספת זה שהוסיף היה בכוונה מכוונת כדי להנצל מקושיא זו וז"ל בעשין סי' ע' אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק בממונא שהמזיק את חבירו בממון כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו ומ"ה מצוה לשאול ממנו מחילה כמ"ש במצות הוידוי אבל החובל וכו' עי"ש דבמזיק כתב מצוה לבד ובחובל חיוב הכרחי לכפרה ובפ"ק דה' תשובה שלא הזכיר שאלת המחילה רק וידוי הוא מפני שעסק אותו פרק הוא ללמדינו שהעיקר הוא הוידוי והוא הכולל לכל העבירו' בין לאותן שבין א"לח לאותן שבין א"ל ולא נכנס בתנאי תשובת עבירות שבין א"ל ולא נכנס בתנאי תשובת עבירות שבין א"לח כי זה נתבאר בפ"ב ובה' חובל וכאן לא שנה רבינו אלא כח הוידוי ודוק בדברי הסמ"ג ז"ל כי לפע"ד כל דברינו בכלל תוספ' דבריו שהוסיף הוא ז"ל לכן שמח לבי וכו' ועוד אאריך בעהי"ת בתשובה על אותו פוקר שגנב אשת חבירו וממונו ואוכיח לרבים דבוידוי דברים שעשה לא סגי ליה להטהר מצרעתו דהנה וידויו שעשה אפשר יועיל לו על שאר עבירות שעשה ועבר על דברי תורה בלכתו עם הזונה לארצות השמד אם כן על עבירות שבין אדם למקום אם לא ישוב עוד לכסלה כמו שהוא רשע זה ודאי הוידוי שעשה יהיה רצוי ומקובל אמנם על גזל הממון וחבלת גופו של של בעל האשה שאסרה עליו ומת מדאגה זו אין כאן ספק דהוידוי שעשה וכל אילי נביות שיקריב לא יועילו עד שירצה את המת ואת קרוביו ויורשיו בהשבת הגזילה ובקשת המחילה ואם לא ירצו למחול לו הרשות בידם כמו שהסכימו עמי כמה וכמה גדולי הדור. כמו שיתראה לרבים בשעת וזמנו להלכה ולמעשה וה' אלהים אמת יהי' לנו ולכל ישראל עמו למחסה:

תוכן העניינים

שות שתי הלחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה