שות שתי הלחם· רבי משה חגיז
שאלה ה
טיפס שתי שאלות אשר שאל אלני הארז בלבנון ה"ה הרב הגאון המאור הגדול אב"ד ור"מ דעיר ואם בישראל ק"ק מנטיבה ש"ן כמוהו"ר יהודה בריאל נר"ו בכ"ג שבט שנת.
ע"ת רצון לש"ק לאזוב אשר כמוני וזה לשוני:
ואגב כי חביבים עלי דבריו אשאלה מה דעתו בדב' שיש בו חולק בישיבתינו והוא ששנים ירדו לדין על כל דין ודברים לפני מבוררים ושאלו את פי התובע אם יש לו עדיין תביעות ואמר הן ותבע וכן עשו שני פעמים ובפעם ג' אמר אין לי עוד שום תביעה עליו הוציאו לאור פסק דינם אחרי כן בא ואמ' ששכח מלטעון תביעה אחרת שיש לו עליו וכל בני ישיבתנו נמנו וגמרו ואני הצעיר עמהם דהיינו הדין פשוט במשנה. והחולק אומר שהמשנה מדברת בראיות על הנדון שעליו דנין ולא על תביעות חדשות והראינו לו מ"ש בעל מאירת עינים בסי' כ' שגם התביעות בכלל אע"פי שתשו' הרא"ש שהביא אינה מובנת היטב מ"מ דעתו כך והסברא נותנת שאין לחלק בין ראיה לתביעה בין אי אתינא עלה מדין מחילה בין מדין זיון והחולק לא נחה דעתו מזה גם בזה יבא נא דברו ויהיה לנו למנוחה להשקיט החולק מדעתו או להנחותינו בדרך נלך כי יבא דברו וכבדנוהו:
זאת ועוד יחוה לנו דעתו הנשגבה על האי עובדא דיתרמי לידן והוא שזה שנים פסקנו בישבתינו במעשה שהי' דלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו כפי הדין ועתה בלמדנו ההלכה ב' מי שמת עלה בלבי ספק שטעינו בהוראה וצריך לסתור הדין דשמא ואח"כ קנה פירושו במציאה או במתנ' או בירושה ולא שקנה במעותיו כנדון שעליו דננו שכיון שאלו המעות אילו באו שני המלוים לגבות בשטרותיהם שהיה כתוב בם מטלטלי אגב מקרקעי ודאקנאי ואקנה היינו נותנים המעות לראשון מה לי המעות מה לי היוצא מהם מה לי הם מה לי דמיהם והיום הזה נולד הספק ועדיין לא עייננו עליו גם בזו יהי בא חסדו להאיר את עינינו בסברתו הנכונה והיתה לה עדנה ימחול לי מעכ"ת אם הטרחתיו ברוב דברים כי מוכרח הייתי להאריך למען אודיע אמתות המאורע ושלום למר ולתורתו ולמסתופפי בצל קורת חכמתו ותבונתו עד אין קץ כחשקו וחשק הנאמן באהבתו:
והיתה תשובתי לה"ה הנז"ל:
ידעתי אמונה כי אין מעלתו צריך לזולתו ומה ומה גם לאיש כמוני כי מה ידעתי ולא אתו הוא וכל רז לא אניס ליה אמנם מאחר דכתיב בהו בצדיקייא ותגזר אומר ויקם לך אמרתי מילין אשיבהו ואדוני יבחר:
ראשונה אדוני שאל במעשה שהי' משנים שירדו וקבלו עליהם מבוררים על כל דין ודברים ( שהיה ביניהם) וכאשר שאלו את פי התובע בפעם הג' אם היה לו עוד תביעות ענה אותם לאמור אין לי עוד שום תביעה עליו ובכן הוציאו לאור משפטם ודינם של הבעלי דינים והלכו לביתם לשלום) ואחר כך בא התובע ואמר ששכח מלטעון תביעה אחרת שיש לו עליו:
אשר לזאת נמנו וגמרו שלמים וכן רבים רבני הישיבה ה"י ומלכם בראשם הוא מר ניהו שיחיה לדמות נדון זה לדינא דגמרא שנשנה במשנה תחלה) בהאי גוונא גם אני יחיד ועני מתאבק בעפר רגליהם הולך מסכים למה שהסכים הקב"ה עמהם כי אלקים נצב בעדת אל וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום אך אמנם החולק עמהם לאו משום הכי אידחי מסתר חכמיא. כי ראיתי אחרי רואי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וגם לי לבב לומר שמעלתו נתן מקום לבעל דין לחלוק ופוק חזי דתפס מר בלישניה במרובה לכתוב דהיינו הדין פשוט בגמרא והרי זה באמת הפתח פתוח לומר דלאו היינו דינא דגמרא ( ששנה רשב"ג במשנתינו) כי הנה כל הפוסקים שפירשו משנה זו סברי כוותיה דהאי צורבא מרבנן דחולק על מעלתם דהמשנה מדברת בראיות על הנדון שעליו דנין ולא על תביעות חדשות ונפרדות זו מזו וכן הוא משמעות לשון הסמ"ע ומ"ש שאינן סותרות את הראשונות הוא ודאי דלפרושי קא אתי שאין בדברי הטענות אחרונות דברים שיהיו סותרין את דברים הראשונים אך לא נחית לומר שהם תביעות אחרות וזה פשוט ואינו צריך לפנים וכן מוכח ודאי מדברי הרא"ש אך אמנם כח אב"ד שכמותו וסיעת מרחמוהי רבנן סמיכי יפה לדמות דין זה לדינא דגמרא מאחר שהם בררו וקבלו עליהם מבוררים על כל דין ודברים שהיה ביניהם הרי זה נעשו כל התביעות כתביעות דין אחד ל כמו שדייק מר בלישניה ירדו לדין) ובכן היה לו לבאר וללבן בפני המבוררים כל מה שיש לו על חבירו ולצאת מלפני הבירורים נקי מכל תביעותיו שהן דומות לטענות שבאו במשנתינו וכל זמן שהוא ענה בשאלה אחרונה שאין לו עוד שום תביעה על שכנגדו ונגמר הדין שוב אין יכול לטעון תביעה אחרת הדומה כמו טענה הסותרת את הגמר דין שנעשה ויש לומר דמחל לו או לחוש אותו לזייפן והכל כמבואר בח"מ סי' ע"ה סי"א וסי' פ' וסייפ"ת סי"ב ומסי' כ"ד דמכל אלו יש מקום לומר שהדין פשוט כמ"ש מעכ"ת דאי ל לטעון ולחזור ולטעון ועיין מ"ש הסמ"ע והש"ך והכ"ג וספר שו"ת שבות יעקב סי' קנ"ד:
אמנם בעיקר הדין שבתי וראה דבמה שטען ואמר ששכח מלתבוע תביעה אחרת שהיה לו עליו מצינא למימר דמאחר דשכחה מצויה יש מקום לומר דשומעין לו וזכר לדבר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק וכח ב"ד יפה לזה לראות אם תביע' זו ידועה בעדים או שבעל ריבו מודה בה ואין כאן מחילה ואין כאן זיוף נקרבהו ולא נרחקהו דהא עיקר דין זה דמשנתינו וטעם לכתיבת הטענות בפני ב"ד על הספר הוא כדי שלא יוכל לשנות בדיבוריה מחיוב לפיטור ויזדייף הדין ח"ו שבאופן זה אם יתברר יתאחז. וכל זמן שאמר לא לויתי דיינינן ליה כאומר לא פרעתי ולא מצי למימר טעיתי במה שאמרתי בתחלה לא לויתי ושוב נזכרתי שלויתי ופרעתי דחזקה מידק דייק וטעין והכי אסברי לן רבנן סבוראי כהאי דסוף פ"ק דגיטין בהנהו גינאי דעביד חושבנ' אהדדי פש חמש איסתרי גבי חד מנייהו א"ל הבינהו ניהליה למרי ארעא באפיה וקנו מיניה אזל עביד חושבנא בין דיליה לנפשיה ואשכח דלא פש גביה ולא מידי ומנפשיה לא מהימן הרי מהכא נפקא דטענת שוב נזכרתי אינו מועיל לו ללוה לומר לויתי ופרעתי דחזקה מידק דייק וטעין ועכ"ז אם יתברר הדבר עפ"י עדים או הודאות בע"ד שומעין לו מכ"ש לבע"ד כזה שאנו דנין עליו שבא לתבוע תביעה נפרדת שאינה מקושרת עם התביעות והטענות שכבר תבע וטען ונפסק דינם זמן שבא מכח טענת שכחה ודאי שומעין לו והוא הדבר אשר דברנו דעל זה וכיוצא בו אלהים נצב בעדת אל להאיר עיני הדיין שיראה אם באמת שכח ורגלים לדבר או שעשה בערמה וזיוף להמתין עד אחר גמר דין וכפי מה שהוא תוכן תביעתו ואמתות הענין יקרבהו או ירחקוהו אחרי שמעם מה בפי שכנגדו ובזה אתן קנצי למילי ואם יצטרך נעשה סמוכות לסברתינו זאת כי כעת די בזה לגילוי דעתי ואדוני יבחר ואת הקדוש והקריב אליו:
ועל ישוב דברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל כבר הראשוני' והאחרונים אחזו שער לפרש דבריהם ועיין בהרב בעל פ"מ ח"א סי' ס"ח אך אמנם יש בזכרוני זכר לדבר בש"ס ופוסקים שודאי אם יחקור ימצא ואל ישיבני מהמובן מתוך דברי מהרש"ך ח"ג כ"ה כי זה וכיוצא בו ראיתי ולדעתי אין מדבריהם סתירה לדברי:
ועל דבר הספק שנסתפק מר בההוא עובדא דדינא דלוה ולוה ואח"כ קנה דפסק כפי הדין דיחלוקו והן כעת בלומדו שורש הדין בגמרא נסתפק מסברא דנפשיה דח"ו טעה בדין מכח טענת שמא ואח"כ קנה ר"ל במציאה או במתנה או בירושה וכו' כמ"ש מעכ"ת עיין בטופס כתבו כבר מלתי אמורה בבריא לי עדיף דה' עמו והלכה כמותו בכל מקום ובאמת זכרתי ימים מקדם בהיותי מתעסק בגלילת הספרי קדש של הפוסקים אחרונים שנשאלתי בדין הקנאת מטלטלין אגב קרקע ולוה ולוה ואח"כ קנה ובאנו בספק קרוב לזה על האי דקי"ל דנכסי צאן ברזל אם עבר ומכר הבעל בלי רשות אשה מה שמכר מכר לפי שאין לה עליהם אלא שעבוד וכיון שהוא הזקיפן עליו כחוב ואחריותם עליו הרי הם כאלו הם שלו אלא שמשום שבח בית אביה אמרו שלא ימכרם וכיון שכן נאמר שאם נשא אשה אחרת וכתב לה דקנאי ודאקניה ואח"כ מכר מחפצי צאן ברזל של אשתו הראשונה ולקח בהם דבר אחר נאמר שיד שתיהם שוה בהם כדין לוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל דיחלוקו או נאמר שכיון שזה הדבר שקנה הוא בא מכח דמי נדונייתה הרי הוא כאלו הם בעצמם קיימין והאשה הראשונה תגבה מהם ולכל צד וצד יש ראיות מכריחות ומצאתי לחד בדרא גברא רבא ויקירא ויוסף הוא השליט מרנא ורבנא בב"י שלו סי' ק"ד שכתב בזה וסיים דבריו ושים עיניך ולבך בזה שכמה גדולים ראיתי שטעו בו גם בשו"ת תלמידו המובהק מוהרי"ט ח"א סי' קכ"ח דנסתפק בספקו דמרי ודחה אותו בשתי ידיו וסמכתי ידי עליו להעתיק תמצית לשונו למעכ"ת כי הספר אינו כל כך בנמצא ואגבן אודיע לאדוני מה שנתחדש לי בו בעת ובעונה הזאת בזכותיה דמר.
הגאון מוהרי"ט הנז' כתב וז"ל ושמא תאמר כשהקנה מטלטלי אגב מקרקעי הרי כל נכסיו נשתעבדו לראשון מאותה שעה ואם מכרן או החליפן הן וחילופיהן וחילופי חילופיהן בשעבודא דקמא קיימי דכל שקנה מחמת נכסים הראשונים הרי הם נתפסים בשעבודם ולא אמרו לוה ולוה ואח"כ קנה דמשתעבד לשניהם אלא בנכסים שבאו לו ממקום אחר במתנה או בירושה או שהרויחן אבל כל מה שקנה באותן הנכסים עצמן לא פקע שעבודיה מינייהו אין לך לומר כן שאי אפשר שיחול שום קנין ולא שעבוד בנכסים שלא באו לעולם ואם אמר אדם לחבירו אני מקנה לך נכסים אלו וכל מה שאקנה מהם לא חל שעבוד בעתידין לבא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עי"ש:
ונראה לי לכאורה להביא ראיה לסברא זו ולעשות לה סמוכות מההיא דהביא רבינו יעקב בעל הטורים בח"מ סי' צ"ט דהביא תשו' הרא"ש ז"ל וז"ל ראובן השביע לשמעון שבועה זו דתקנת גאונים ולא השביעו להבא ואח"כ תבעו לוי ששטרו מאוחר והשביעו להבא מה שירויח יותר על ההוצאה ועתה טוען ראובן כי שטרו מוקדם והוא יקח תחלה והשיב לא שייך דין קדימה בדבר שלא בא לעולם ואם לא שנשבע היו חולקין וכיון שנשבע ללוי צריך לקיים שבועתו ע"כ וכתב מרנא בשולחנו אשר לפני ה' בסי' הנז' אחר שהביא דברי הרא"ש ז"ל כתב ונראה לי שב"ד יכופו ללוי ליתן החצי לראובן עכ"ד וכתב על זה מוהרי"ט ז"ל שם ודברי תימא הם דלא מטעם חיוב שבועתו נגעו בה אלא מדינא שכן כתב שאין דין קדימה בדבר שלא ב"ל ועוד דיהיב טעמא שאם לא שנשבע היו חולקין כלו' ואם איתא דחל שעבודיה מהשתא ואינו יכול לחזור בו אמאי חולקין קמא קדים והא דקאמר דכיון שנשבע צריך לקיים שבועתו לומר דשבועה שיתן ללוי אינה חזרה להדיא מ"מ כיון שיודע שצריך לקיים שבועתו אין לך חזרה גדולה מזו ואין צריך כפיה ללוי דמן הדין זכה עכ"ל:
ואחר נשיקת עפרות כפות רגליו תמהני הפלא ופלא בדבריו שדברי רבינו מוהריק"א ז"ל נאין ויפין וראוים למי שאמרן שמה שכתב הרא"ש ז"ל שהוא מדינא להיות שאין דין קדימה לדבר שלא ב"ל היינו כדי שלא נאמר שכל מה שירויח שיקחהו ראובן ששטרו מוקדם ושעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי וא"כ היה ראוי שכל מה שירויח יקחהו ראובן ולזה אמר דאין דין קדימה בדבר שלא ב"ל ושניהם שוים וא"כ אם לא היתה השבועה שנשבע ללוי היו חולקין אלא שהשבועה שנשבע ללוי שכל מה שירויח יותר על ההוצאה יתנהו לו כיון שכן חייב לקיי' שבועתו ולתת הכל ביד לוי כדי לקיים שבועתו ועל המחצי זה זה שהכניס לוי מכח השבוע' שהשביע ללוה מה שלא השביעו ראובן על זה כתב רבינו מוהריק"א ז"ל שנראה לו שיכופו ב"ד ללוי לתת לו המחצית כיון דשיעבוד שניהם שוה אלא שלהיותו נעדר ההשכלה ראובן שלא השביעו הוא ראוי שיקחהו לוי כיון שהשביעו וכיון שכן ראוי הוא לכופו שיתן המחצית לראובן שאולי לא ידע ראובן שהיה לו ללוה מלוה אחר ולכן לא חש להשביעו גם עלה בדעתו שאפי' שיהיה לו מלוה אחר שלא ישביעוהו שודאי כל מה שירויח יקחהו המלוים ולא עלה בדעתו שישביעוהו המלוה משום הכי כתב רבינו מוהריק"א ז"ל בדרך סברא שראוי שיכופו את לוי לתת המחצית וסברא נכונה היא והביאה בעל הלבוש ודברי מוהרי"ט ז"ל צריך לי עיון גם מה שפירש ז"ל בדברי הרא"ש ועוד דיהיב טעמא שאם לא נשבע היו חולקין כלומר ואם איתא וכו' הוא פירוש דחוק וההבנה פשוטה לא ידעתי מי הכריחו לזה והדברי' פשוטי' ונכרים כמו שפירשתים דוק עליהם:
נקוט מהא דכתב הרא"ש ש ז"ל דאין דין קדימה בדבר שלא ב"ל והוא ראי' למה שכתבנו לעיל משם מוהרי"ט ז"ל ואפשר שגם הרב ז"ל כיון להביא ענין זה לראיה הגם שכנראה שלא הביא זה אלא לראיה אם נאמר דיכול לחזור כל שעדיין לא קנה יכול לחזור בו משעבודו דכתב ליה דאקני עי"ש והאמת אתו שלא הביא מזה ראיה גמורה דהיינו בשלמא בדבר שלא בא לעולם כגון מה שירויח וכיוצא ודאי דבזה אמרינן דאין בו דין קדימה כיון שהוא דבר תלוי אבל בנדון שהביא הרב ובנדון שאני דן עליו שחפצי צאן ברזל הם בעין אימא דישתעבד כל מה שיקנה ויתפסו את דמיהם או חילופיהם וחילופי חילופיהם ולזה לא הביא מכאן ראיה מ"מ דעת הרב הוא שאפי' שמטלטלין או קרקע זה הוא בעין לא משעבדי אלא הם בעצמן בהיותם בעין ולא דמיהם ולא חילופיהם וכמו שהביא בפירוש וז"ל וא"ת כל שחל שעבוד על הנכסים שהם עתה בעולם ממילא חל שעבודו על דמיהם או חילופיהם וח"ח שהם דמי שעבודו ואפילו לא כתיב ביה דאקני ולא אצטריך למכתב ביה דאקני אלא לענין הנכסים שנפלו לו ממקום אחר אבל כל שבא מחמת הנכסים ממילא חל שעבודו עליהם כשם שחל על הנמצאים עתה בעולם אין לך לומר כן דאפי' היה מוכר לגמרי מקרקעי ומטלטלי שלו קנין גמור ומכרן לא היה חל שעבוד על דמיהם כלל ואפילו גזל ומכר נכסי אחרים דמיהם נעשו מטלטלין אצל בניו ופטורים מלשלם ואעפ"י שלא הגיע דמי הגזילה לידן של יתומים זכו היתומים בדמים ואעפ"י שעדיין דמי הגזילה ביד הלוקח חייב ליתנם ליתומים ואעפ"י שנתנם הלוקח לנגזל מוציאין היתומים מן הלוקח וזה פשוט אלמא אין לנגזל עצמו שעבוד בדמי הקרקע עצמו ואעפ"י שהוא ביד הלוקח ולא יהא שעבוד זה ששעבוד נכסיו יותר גדול מקנין גמור שלא חל שעבודו על דמיהם ותמורתן ובדין הוא שיהא בעל חוב מאוחר חולק עמו עכ"ל עי"ש וא"כ הוא הדין והוא הטעם בנדון שאני דן עליו לומר שלא חל שעבוד של הראשונה אלא על נצ"ב בהיותם בעין ולא בחילופיהם ובדמיהן אשר באו אחר שנשא אחרת שאז שעבוד שניהם בא כאחת ויחלוקו ואעפ"י שהם דמו נדונייתא ואעפ"י שהיה אפשר לדחות ראיותו של הרב ז"ל מענין הגזל בכמה פנים אפ"ה צריך לבקש צד שיודה הרבז"ל בנ"ד כיון דאיכא ספק על הראשונה להביא ראיה כמו שאבאר לקמן משם מוהרי"ק ז"ל דכל היכא דאיכ' ספק על המוקדם להביא ראיה:
זאת ועוד אחרת הביא ראי הרב ז"ל להוכיח סברתו הנז' שלא חל השעבוד אלא בהיות הדבר אשר נשתעבד לו בעין אבל לא בדמיהן ובתמורתן אפי' הן בעין כמ"ש והביא ראיה ז"ל ועוד ראיה ממ"ש הרא"ש ז"ל בריש פ' מי שמת אהא דאמרינן התם יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו ואין חייבין לזון את הבנות מן הדמים ואין לתמוה מה ליד מים מה לי נכסים דמזון האשה והבנות דוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי וכשמכרו הקרקעות נעשו הדמים מטלטלין והביא דברי רבינו האי גאון ז"ל שכתוב דבתר דתקינו רבנן מזוני ממטלטלין חייבין ליתן מן הדמים וכתב הרא"ש ז"ל שדברי רב האיי ז"ל תמוהים דהני זוזי לא משתעבדי לבנות אלא שעבודן אנכסי אביהן וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו למה הדבר דומה למלוה על פה שיצא על היתומים ומכרו נכסים שאין ב"ח גובה מן הדמים שבידן דלאו הכי זוזי שבק אביהם ותדע וכו' ובלשון הזה כתב הרמב"ן ז"ל בחידושי בתרא שלו על דברי רב האיי ז"ל וכן תמצא בתשו' מיוחסות להרמב"ן ז"ל ס' מ"ט שאין האלמנה ניזונת מדמי הקרקע שמכרו היתומים שהמעות האלו לא היו' משל אביהן ולא נשתעבדו לה עי"ש מוכח בהדיא ששעבוד הנכסים לא חל על דמיהן ואף רב האיי ז"ל לא אמר שהבנות ניזונת מהדמים אלא לענין יתמי דבמקום אבוהון קיימי ומתקנתם דרבנן מטלטלי דידהו משעבדי לב"ח ולכתובה ולמזוני וכי היכי דאם מכרם בחייו היו הבנות ניזונות מהבנים אף לאחר מותו ניזונות אבל מודה הוא דמדינא לא חל שעבוד ב"ח על דמי' המטלטלין והוה ליה נכסי דקנה בתר הכי ויחלוקו עכ"ל הנה עיני הרואה יראה דהיא ראיה עצומה שאין שעבוד אלא בדבר המשועבד כשהוא בעין דוקא ולא כשנשתנה דאז הוה ליה דבר אחר וא"כ בנדון השתי אלמנות וכיוצא בו הוה ליה לוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו וזהו דעת מוהרי"ט ז"ל".
איברא דשדינא בה נרגא מיניה וביה אבא הוא הגאון אביו המבי"ט ז"ל בח"א סי' רס"ה כתב בזה ואם היו אלו המעות באים מכח מטלטלין שמכרו אפי' היו ביד היתומי' לא היו ב"ח גובה מהם וכמ"ש הרא"ש ז"ל דפליג ארב האיי גאון ז"ל וכו' לא כשהחוב ההוא בשטר ושעבוד מטלטלי באגב מקרקעי וכו' ע"כ ובמ"ש לא כשהחוב נראה בפירוש שחסר לשון והיא דחיה לומר דעד כאן לא אמר הרא"ש ז"ל דאין מוציאין מיד היתומים אלא במלוה ע"פ ומזונות וכיוצא אבל במלוה בשטר שהקנה מטלטלי באגב לא והטעם שהדמים הם מטלטלים ובכלל השעבוד הוא:
ואל יפקפק המעיין בזה שהרי בסוף התשובה מפורש בשני מקומות וז"ל, שם עוד אני אומר דהא דכתבו המפרשים דמעות הבאים ממכירת קרקעות או המטלטלין אין מלוה גובה מהם כמו שכתבנו למעלה היינו במלוה ע"פ כמ"ש בפירוש אבל בשטר שכתוב מטלטלי אגב מקרקעי אם מכרו קרקעות ומטלטלין והמעות בידם גובה מהם ואפי' בשטר בלא אגב אם מכר מקרקעי גובים מהם וא"כ כתובת אשה זו שכתב בה אגב גובה ממעות אלו כדאמרן לעיל אם הם באים מכח מקרקעי ומטלטלין ובכי האי אמרינן בעלמא מה לי הן מה לי דמיהן וא"כ אפי' גבו המעות מקבלי המתנה יוציאם מידם דאתי מכח שעבוד.. ובנימוקי יוסף פרק יש יש נוחלין כתב ומיהו אם היורשים אחר שזכו או מקבלי המתנה אלו מכרו או נתנו במתנת בריא הפסידה ע"כ והיינו למזונות האשה כדמשמע התם אבל לב"ח או כתובה דכתיב בהו אגב אפי' הוציאם חייבים לשלם דכל דאתי מכח שעבוד חייב כיון שהדבר המשועבד אינו בעין. והרי מעות אלו שהוציאום אינם ניכרים בעין ביד מי הם דדוק' כשהקרקעו' והמטלטלין הם בעין הוא דאזיל מלוה בתרייהו אבל לא כשאינם בעין הגע עצמך שהיו פירות משועבדים לו ואכלן היורש מי לא משלמי להו הא משתרשי ליה וכן מטלטלין שנשתמש בהם עד שבלו וכלו חייב לשלם וכן מעות אלו שהוציאם הרי כהנה מהם ואפי' אינם ניכרים איפה הם חייבים לשלם עכ"ל:
ועוד לו בסוף התשו' וז"ל טעם שני אפי' היתה מתנת בריא או מלוה ע"פ כיון שהחוב הקודם הוא בשטר ומטלטלי אגב מקרקעי מוציאין מיד היתומים המעות שמכרו בהם קרקע המשועבד דהא דכתבו הרא"ש והרשב"א ז"ל דאין מוציאין היינו למלוה ע"פ כמו שכתבתי למעלה וכיון שהמעות הבאים מכח דבר אחר המשועבד קרקע או מטלטלין מוציאין מידם הכי נמי אם הוציאום מידם וקנו מהם דבר אחר מוציאין מידו דהא משתרשי ליה ואפי' הפסידם חייב לשלם משאר נכסיו כי כשימכר הדבר המשועבד נתחייב בהם כמו תורת חוב עכ"ל:
ולפי זה בטלה הראי' שרצה להביא מוהרי"ט ז"ל לומר דאין השעבוד אלא באותו דבר המשועבד דוקא ולא בדמיהם וחילופיהן ממ"ש הרא"ש בדין המזון ומלוה ע"פ עיין לעיל דבריו ועם זה רצה להוכיח דאם היה דבר משועבד ראשון לב"ח ואח"כ לוה מאחר ומכר אותו הדבר ולקח אחרת שכשיגבה יחלוקו מדין דלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו דהכי פסקו הרא"ש והרשב"א ז"ל דאין שעבוד למלוה ע"פ ולא למזון האשה אלא כשהמטלטלין בעין ולא בדמיהן והנה לפי דברי הגאון אביו המבי"ט ז"ל פרשה דהאי דוקא אמלוה ע"פ או אמזונות דוקא אבל כשאדם אחר יש לו מלוה בשטר שעבד לו נכסיו ואח"כ מכירים היתומים או החליפין מוציאין מן היתומים כיון שבא מכח דבר אחר המשועבד קרקע או מטלטלין עיין לעיל:
ומינה יטס מקום לדון דהאלמנה האחת כיון שודאי כתב בכתובתה מטלטלין אגבן וכו' זכתה במה שמכרה בעלה מנדונייתה ולקח חפץ אחר אפי' כשמכר היה נשוי באשתו האחרת כיון שהחפץ זה בא מכח דבר אחר המשועבד לראשונה הרי הוא כאלו איתיה בעיני' נמצא לפי זה שהוא מחלוקת שני הגאונים אב ובנו ז"ל ומסתברא כדעת וסברת הגאון אביו ז"ל דמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל היינו דוקא במלוה ע"פ וכיוצא והכי דייקי לישנייהו ז"ל עי"ש אבל במלוה בשטר לא וזה הוא לפי דעת מוהרי"ט ז"ל שלפי דעתו היה רוצה להביא ראיה משם דלא חל השעבוד אלא בדב' המשועבד בהיותו בעיניה אבל בחילופא לא והוכיח מדין היתומים שמכרו וכו' כדכתיבנא ואנו לפי מ"ש משם הגאון אביו המבי"ט ז"ל בפירוש דברי הרא"ש והרשב"א ז"ל שאמרו שזהו דוקא למלוה ע"פ וכיוצא אבל. למלוה בשטר מוציאין המעות מן היתומים וחילופיהן וכו' ולפי אלו הדברים נמצא שהדין הוא בהפך:
והנה אחר העיון לפע"ד אין להביא ראיה משם לא להך גיסא ולא להך גיסא שלמה שרצה להוכיח הרב מוהרי"ט ז"ל דלא חל השעבוד אלא בהיותו בעין הדבר המשועבד ולא חילופיהן כבר כתבנו משם אביו המבי"ט שזהו דוקא במלוה ע"פ שטר משתעבדי הדמים והחילופין כנז"ל ולמה שרצינו להוכיח לפי דברי המבי"ט ז"ל דאמר דמשתעבדי הדמים והחילופין כשהוא מלוה בשטר וא"כ לפי זה בנדון האלמנות ודומיהן זכתה הראשונה כיון שהיו משועבדי' לה נשתעבדו החילופין ג"כ כנז' אין להוכיח דעד כאן לא קאמר המבי"ט ז"ל דחל השעבוד על חילופיהן והמעות וכו' אלא במאי דעסיק והיינו שאם היתומי' מכרו דבר המשועבד לב"ח דיש לו שטר באגב דמוציאין הדמים מיד היתומים או אם לקחו שום דבר והטעם דכשמכר דבר המשועבד נתחייב בהם כמו חוב ומלוה ע"פ אבל בנדון כזה דהיינו באחד שהיה לו מטלטלין כשלוה מאחר ואח"כ לוה מאחר ומכר אותם מטלטלין שהיו משועבדים לאחר ולקח בהם חפץ אחר מאן לימא לן דחל השעבוד על החילופין והרי הב"ח בעצמו מכר המטלטלין ונמצא נשאר הוא חייב כחוב ולא נאמר משום הכי דהאי חפץ שלקח קאי בדוכתיה דהחפץ הראשון אלא יחלוקו כיון שבידו למכור כשמכר אותו החפץ הראשון ונעשו דמים בידו נעשו שלו וכשקנו בהם חפץ אחר יחלוקו דהרי זה כקונה דבר חדש דיחלוקו הן אמת דהוא חייב לבעל חובו הראשון והוא אינו מכחיש בזה אבל לא יכריח זה לומר דיקח אותם החליפין הלוה הראשון:
תדע דמוכרח לומר זה אפי' לדעת המבי"ט ז"ל ואין להוכיח ממ"ש בדין זה לדין שאנו דנין עליו שהרי הוא עצמו כתב בסי' ר"ל וז"ל ראובן לוה משמעון וקנה צמר ואח"כ לוה מלוי ועשה בגדים מהצמר ומשכן מהם ללוי על חובו המאוחר אח"כ בא שמעון בשטר המוקדם וכתוב בו דאנא עתיד למיקני ורוצה להוציא מיד לוי ולוי טוען שהבגדים שעשה ראובן אחר שלוה ממנו הרי הוא כאלו קנאם אח"כ והוי כלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו כיון שנכתב לשניהם דאנא עתיד למיקני:
תשובה. נראה שאין שמעון יכול בדין להוציא מלוי אלא שיווי הצמר שיש בבגדים. כי כל מה ששוים הבגדים ביותר מהצמר הוי כקנה שהרי נעשו כמעות שפרע לאומנים למלאכתם ובמעות ליכא שעבוד ואפילו שמכר הצמר והוציא מעות במלאכת הבגדים אין שעבוד על המעות אלא על מי שלקח הצמר כמו שהביא שם ואם כן כשעשאום בגדים הוי כקנה באותם המעות מה ששוה הבגד יותר משיווי הצמר ובח"המ סימן ק"ד ג"כ כתב שאם קדם המאוחר וגבה מוציאין מידו ואם מכרן קודם שהספיק הראשון להוציאם מידו אין המוקדם חוזר עליו אפילו אם המעות עדיין אלא חוזר על הלקוחות וא"כ ה"נ בנ"ד כשמכר הלוה ומטלטלין המשועבדים לא' והוא הצמר ובמעות עשה בגדי' מהצמר הנשאר ונתנם לב"ח המאוחר אין לראשון זכות כי אם בכדי הצמר עכ"ל והנה במה שכתב שם אח"כ שמשום תקנת השוק אפילו אם נתן הצמר בעצמו לב"ח המאוחר אין יכול להוצי' מידו ב"ח המוקדם משום תקנת השוק עי"ש דלא נקטינן בזה כוותיה ואנו אין לנו אלא דברי מרנא מוהריק"א ז"ל המסביר בר ודעת לכל דפסק בפי' בב"י דלא שייך תקנת השוק בב"ח המאוחר שתפס מטלטלי המשועבדים לא' וכן פסק בעל הלבושי' עי"ש:
נחזור לענינינו דמוכח בפי' מתוך התשו' הנז' דלענין לוה ולוה ואח"כ קנה לא חשבינן המטלטל הא' שהיה משועבד לו ומכרו אח"כ אחר שלוה מהב' ולקח בו חפץ אחר שהיה משועבד לא' משום שהוא בא מכח המטלטל שהיה משועבד לו אלא יחלוקו ומוכח מה שפירשנו דדוקא לענין יתומים שמכרו מטלטלין המשועבדים לב"ח או נחלפו וכיוצא בזה דוקא אמרינן דשעבוד הב"ח עליהם ולא חשבינן להו כנכסי דיתמי כמ"ש לעיל והארכנו משם המבי"ע ז"ל:
וגם ע"ז הענף פקחתי עיני דהיכי קאמ' המבי"ט ז"ל דיתומים שמכרו מטלטלי המשועבדים בשטר לב"ח מוציאין מידם המעות או אם קנו בהם דבר אחר כדכתיבנא לשונו לעיל מ"ש בסוף התשו' עי"ש והרי מצאנו ראינו תשו' להרשב"א ז"ל בסי' תתקי"ד והביאה הטור בסי' ק"ד הנזכ' ראובן שלוה משמעון מנה בע"פ בשנה הראשונה של שמיטה וחזר ולוה ממנו מנה בשטר בשנה שלשית ולוה מלוי מנה בשטר שניה ושעבד לו נכסיו שקנה ושיקנה מטלטלי אגב מקרקעי ומת ראובן ועמדו היתומים ופרעו לשמעון מעות ונתנו לו עוד שטרי חוב שהיו לראובן אביהם על אחרים והשיב ז"ל שאע"פי פי שהמלוה בשטר המאוחרת קודמת למלוה ע"פ הקודמת לענין לגבות ממטלטלי דלקמא לא משתעבדי אלא מתקנתא דרבנן ולבתרא משתעבדי מדינא שהרי שיעבדם לו ראובן בשטר מיהו ה"מ במטלטלין הידועים לראובן אבל אלו שפרעו במעות מה שגבה גבה וא"א לו ללוי להוציאן מיד שמעון אלא א"כ יש לו עדים שאותן מעות עצמן הן של ראובן דאל"כ שמא משל יתומי' עצמן היו או שמא מכרו משל אביהן ובמעות פרעו ולא נכנסו אלו בכלל שעבודו של לוי מעולם דהוי נכסי דקנו יתמי אלו הן כללות דבריו אע"פ שבאו שם בארוכה עי"ש הנה מכאן משמע בפי' מתוך דברי המבי"ט ז"ל דקאמר דעד כאן לא קאמר הרשב"א והרא"ש הא שמכרו דאין מוציאין היינו דוקא למלוה ע"פ אבל במלוה בשטר כייפינן להו ומפקינן מידייהו הדמים או חילופיהן כמ"ש עי"ש והרי בנדון זה דהרשב"א היה מלוה בשטר, והיה מטלטלין משועבדים לו ואפ"ה קאמ' דאם מכרו היתומים ופרעו לב"ח שבע"פ מה שעשו עשוי וקאמר דלא נכנסו אלו בכלל שעבודו של לוי מעולם ולפי דברי המבי"ט ז"ל נכנסו בכלל שעבודו כדכתיבנא וכו':
ואפשר ליישב שמ"ש הרשב"א ז"ל הוא דאינו יכול להוציא מיד שמעון דכיון שמכרו מטלטלי היתומים נשארו עליהם כחוב כיון שמכרו דבר שהיה משועבד למלוה שבשטר וא"כ אין לו ללוי להוציא המעות מיד שמעון שמעות אלו לא נכנסו בכלל שעבודו של לוי שהמטלטלין דוקא היו בשעבודו ועכשיו שמכרום היתומים נשארו הם חייבין החוב ואין לו עם שמעון דין ודברים והיא כוונת המבי"ט ז"ל דיתומים שמכרו מטלטלי דמשתעבדי לב"ח שבשטר נתחייבו היתומים והרי הם כחוב ומש"ה לוקחי' הדמי' או חילופיהן או ממעותיהם של יתומים שהרי הם עליהם כחוב:
והן אמת דבנדון שהביא המבי"ט ז"ל ג"כ מיירי שנתנו האפטרופוס מאותן המטלטלין שמכרו לאנשים שכתב להם אביהם מתנות בצוואת ש"מ ופסק להן דיחזרו המעות מקבלי המתנות לב"ח או לאשה בכתובתה עי"ש ולפי מה שכתבנו ביישוב לשון הרשב"א ז"ל כדי שלא יחלוק הי' לו לפסוק שתקח האלמנה מהאפוטרופו' שפרעו שמשעה שמכרו המטלטלין נשארו עליו כחוב ואין לו דין ודברים עם מקבלי המתנות כמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל וגם בזה יש לומר דשאני מתנה מב"ח מאוחר כמ"ש שם המב"יט ז"ל משם הריקנט"י ז"ל כתב על מתנת בריא יש מי שאומר שמקבל מתנה יש לו דין ב"ח מאוחר דקי"ל מה שגבה גבה וכו' וי"א דאין דינו כב"ח מאוחר שאותו דין הוא דוקא מה שגבה גבה שכן נתן מעות אבל מקבל המתנ' לא פקע שעבוד מטלטלי וכו' עי"ש וכ"ש שהיה מתנת ש"מ דכולי עלמא מודו דמה שגבה לא גבה והוי כמאן דתפיס דלאו דיליה וכו' עי"ש ולכן כתב שיחזרו המעות מקבלי המתנות אבל בדינו של הרשב"א א שהיה ב"ח ג"כ אלא שהיה ע"פ ולכן כתב דאין לו על שמעון כלום ולעולם דהיתומים חייבין לפרוע לשמעון מכל הטעמים שכתב המבי"ט ז"ל בפסק זה דכיון שמכרו דבר שהיה משועבד לב"ח שבשטר נתחייבו בהם כמו תורת חוב ומטעם מזיק שעבודו של חבירו עי"ש ומ"ש הרשב"א ז"ל דהוו נכסי' דקנו יתמי הכוונה כיון שמכרו הם עליהם כחוב והרי הם שלהם והיא הבנה מחודשת בדברי הרשב"א ז"ל עפ"י דברי המבי"ט ז"ל:
והדבר מבואר יות' שמה שחייב המבי"ט ז"ל למקבלי המתנות היינו מפני שלא היו כאן יתומים שמכרו שאם היו היתומים מוכרים היה פוסק כמו נדון הרשב"א ז"ל שישארו מקבלי המתנה במה שבידיהם והיתומים חייבים לפרוע לב"ח או לכתובה אבל כיון שלא היו היתומים אלא האפטרופס שהוא שליח וחשב שהדין נוטה שיקחו מקבלי המתנות או שהיה מספיק בנשאר לכתובת האשה ולב"ח ועכשיו ראה שלא הספיקו הוו מקבלי המתנות כמאן דתפיס דלאו דיליה דמפקינן מיניה וזה ברור:
נקטינן מהני תרתי תשובות הא' של הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל מסי' תתקי"ד דמשם מוכח דאע"פי שכתב ללוי שעבוד נכסים מטלטלין דעתיד למיקני ונשארו מטלטלין אצל יתומים אם מכרום היתומים לא חל שעבודם על דמיהם ולפיכך אם נטלם מלוה ע"פ זכה שאין לבעל השעבוד על הדמים יותר ממנו וא"כ בנדון האלמנות משמע שזכו שתיהן. דכיון שמכרם הבעל נשארו עליו כחוב ומה שקנה הוא דבר חדש ויחלוקו כדין לוה ולוה ואח"כ קנה וכן הביא ראיה מתשו' זו של הרשב"א ז"ל מוהרי"ט ז"ל וכתב אחרי העתיקו תשובה זו ז"ל ולפי דרכינו למדנו ששיעבוד דאקני לא חל מעכשיו על דמיהן או על חילופיהן עד שיבואו לעולם עכ"ל הרי ראיה אחת:
ועוד שנית למדנו מהתשובה שכתבנו מהמבי"ט ז"ל בענין הצמר שמשם מוכח בפירוש שאפי' שבמה שמכר מהצמר שהיה משועבד להראשון פזר על הבגדים אפ"ה פסק דאין לו אלא כדי שיווי הצמר לא במה שניתוסף להיותם בגדים כמ"ש הרי משמע בפי' דבנ"ד יחלוקו שתיהן שאעפ"י שמה שהשביח קרקע זה הוא מנכסים המשועבדים לראשונה אפ"ה כיון שמכרום הרי הם שלו וכאלו השביח משל מעותיו ויחלוקו בשבח זה שודאי שעיקר שבח הבית היא של הא' מטעם קדימה אפי' שלא יהיו מנכסי צ"ב שלא אכל בשבח זה נראה דיחלוקו מתוך מה שכתב המבי"ט ז"ל מהצמר עי"ש הרי שתי ראיות לסברא זו ועיין בפסקי מוהר"מ אלשיך במה שתלה ענין זה במחלוקת בגמ' דפסחים ועיין מחלוקת הריב"ש והר"ן אי שייך בחליפין שבח בית אביה או במעות ועיין בהריב"ש בשלשה מקומות ויאירו עיני רום מעלתו וכלל הפסק שלענין אשה דברים הבאים מחמתה הם כדברים עצמן ובב"ח לא אמרינן הכי ועיין בתשו' מוהר"מ אלשיך ז"ל ודוק היטב הדק:
ובעיקר הדין דלוה ולוה ואח"כ קנה לעיין מר עוד בהרב בעל מקור ברוך סי' מ"ה ומוהרשד"ם חה"מ ע"א וק"ב וק"ח וקמ"ה ומוהריב"ל ח"א כלל העשירי סי' כ"ח ומוהרא"ש סי' נ"ד:
ומכל הכתוב לחיים הכא והתם יצא לנו דדינו של מעלת אדוני שדן דין אמת ואין כאן ספק ולא מקום לסתור את הדין ח"ו כי מובטחים אנו במשה והיה ה' עם השופט ושלום אדוני יגדל עם כל סיעת מרחמוהי רבנן סמיכי ל נאם המני"ח ז"ל: