שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן לב
הרמב"ם פ"ג מהל' מע"ש הל' י"ז כתב וז"ל מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר לד' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר וכו' ע"כ והקשה שם הכס"מ מהסוגי' דקדושין (דף נ"ד ע"ב) דפרכינן שם וכר"י במעשר מי לא תנן (פירוש דמעשר שני ממון הדיוט הוא) והא תנן הפודה מע"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין משלו ובין שניתן לו במתנה מני אילימא ר"מ היא מי מצי יהיב לו במתנה והאמר מע"ש ממון גבוה הוא וכו', לעולם ר"מ והכא במאי עסקינן כגון דיהיב ניהלי' בטיבלי' וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שלא הורמו דמיין הרי מכאן דאם נפסוק כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא לא מהני מתנה אפילו בטבל של מע"ש לענין דיהי' המע"ש שיפריש שלו אלא א"כ אם נאמר דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ולפי זה הקשה הכס"מ להרמב"ם דפסק דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין בפ"ה מהל' אישות הל' ו' וגם פסק כאן כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא וא"כ האיך פסיק דיכולים ליתן המע"ש במתנה בעודן טבל ואח"כ כשיפריש נחשב המע"ש לשלו ומוסיף חומש ג"כ כמו שכתב בפ"ה שם הל' א' הא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והוי ממון גבוה ודוק. ומביא שם הכס"מ תירוץ בשם הר"י קורקוס וז"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דע"כ לא אמר ר"מ מע"ש ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לד' הוא יליף וקרא בתר שהורם ונקרא מעשר משמע עכ"ל, משמע מזה לפי תירוץ מהר"י קורקוס דע"כ לא פליגי אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין או לא אלא בתרומה ומע"ר אבל במע"ש לר"מ דהוי ממון גבוה לא פליגי וקסברי כולהו דלאו כמי שהורמו דמיין וצריכין לומר אליבי' דהא דקאמר שם הש"ס בקדושין וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין היינו דכ"ע סברי כאן כן וליכא בזה מחלוקת ודוק. ולענ"ד קשה ממס' מכות (דף כ') דמוכח שם בהדיא דגם במע"ש אמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דהנה שם במכות (דף י"ט ע"ב) אמרינן אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן מע"ש מאימתי חייבין עליו (פי' אם אכלו חוץ לירושלים) משראה פני החומה מ"ט דאמר קרא לפני ד' אלקיך תאכלנו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינא בי' לפני ד' אלקיך תאכלנו קרינן בי' לא תוכל לאכול בשעריך וכו', מיתיבי ר' יוסי אומר כהן שעלתה בידו תאנה של טבל אמר תאנה זו תרומתה בעוקצה מע"ר בצפונה מע"ש לדרומה וכו' והוא בירושלים וכו' אכלה לוקה אחת (פי' שלא הופרש ממנה עדיין תרומת מעשר) וזר שאכלה לוקה שתים (פי' משום. איסור תרומה נמי) וכו'. טעמא דאיתי' בירושלים הא בגבולין לוקה שלש משום מע"ש נמי ואע"ג דלא ראה עדיין פני החומה וקשיא לר' אסי אמר ר"י, ומשני דעיילי' ואפקי' א"ה מאי למימרא ומשני הכא במאי עסקינן כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ולכן חייב אח"כ כשאכל המע"ש שהפריש ממנה אע"ג דלאחר שהפריש לא ראה המע"ש פני החומה, הרי מכאן בהדי' דאף במע"ש אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ויכולין לדחוק ולתרץ דהא דאמר מהר"י קירקיס דלא אמרינן במע"ש מתנות שלא הורמו כמי שהורמו היינו דוקא לענין הדין דממון גבוה אבל לשאר דיני מע"ש כגון כאן לענין ראיית פני החומה סבירא לי' שפיר למהר"י קורקוס דאמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין למאן דסבירא לי' כן בשאר מעשר, אבל לפענ"ד זהו דוחק חדא דאי לא נאמר דהוי ממון גבוה א"כ עדיין לא הוי מעשר כלל לר"מ דהא בהא תליא ועוד דהא כל הטעם שכתב המהר"י קורקוס דלענין ממון גבוה לא אמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו הוא משום דהקרא דלד' דממנו יליף ר"מ דמע"ש ממון גבוה מיירי במע"ש לאחר הפרשה א"כ האי טעמא שייך נמי לענין ראיית פני החומה נמי דהא הכתוב דלפני ד' אלקיך תאכלנו דממנו ילפינן דמעשר שני צריך ראיית פני החומה מיירי נמי במע"ש לאחר הפרשה ודוק:
וגם מהא דתנן במע"ש פ"ג משנה ו' פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים פי' דלא מהני בהו פדי' ופי' שם הרע"ב דטעמא הוא משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקלטוהו מחיצות ופירושו הוא מוכרח מדברי הש"ס דמכות (דף כ') מהסוגיא ההיא שהבאתי לעיל דפרכינן שם על הא דאמר ר' יוסי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין מסיפא דהאי מתניתין שהבאתי לעיל דהא תנן רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' יוסי דלא נחלקו ב"ש וב"ה על פירות שלא נגמרה מלאכתן ועברו בירושלים שיפדה מע"ש שלהן ויאכל בכל מקום ועל מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים שב"ש אומרים יחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא קלטוהו מחיצות ופי' א"כ אמאי סברי ב"ה דיפדה ויאכל בכל מקום הרי מכאן דלת"ק דהאי מתניתין שהבאתי לעיל דסובר דמחלוקת של ב"ש וב"ה הוא בפירות שלא נגמרה מלאכתן אבל בפירות שנגמרה מלאכתן מודו ב"ה נמי דיחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים ואינו יכול לפדותן דהטעם הוא משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, הרי לך בהדי' דבמע"ש נמי אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ודוק:
איברא דלא מצאתי ברמב"ם הדין שהבאנו לעיל מהש"ס דמכות דאפילו ראה פני החומה בטיבלייהו נמי לוקין, דשם בהל' מע"ש פ"ב הל' ו' הביא הרמב"ם הדין דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן דאינו לוקה עד שיראה פני החומה ולא כתב שם הרמב"ם דאפילו ראה בטיבלייהו נמי לוקה ולפי שפסק הרמב"ם דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הוי לי' להרמב"ם לפסוק כן ולא מצאתי מנושאי כליו שהעירו על זה, והגם דשם בהל' י' כתב הדין דהאי מתניתין שהבאתי לעיל דפירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים ויצאו דאינו יכול לפדות אותן אלא דיחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים הדין הזה הוא דוקא לענין פדי' דהיינו דאינו יכול לפדות אבל מ"מ הי' צריך הרמב"ם להשמיענו הדין הזה ג"כ לענין מלקות דאם אכלן חוץ לירושלים דלוקה דמדין פדי' אין אנו יודעין הדין מלקות כלל ודוק, ועוד נתקשיתי דמהרמב"ם דשם משמע דהא דאינו יכול לפדות בפירות שנגמרו מלאכתן שעברו בירושלים לאו הטעם הוא משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אך מטעם אחר דמסיק שם הרמב"ם וז"ל חומר הוא במחיצות ירושלים הואיל וקלטו קלטו הרי משמע לכאורה מכאן דהטעם דלא מהני פדי' הוא מטעם חומרא דמחיצות ולא מטעם דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דלהוי כמו שהמעשר גופי' עבר בירושלים ולקמן נבאר בעזהי"ת דמוכרחין לומר דהטעם דחומר הוא במחיצית הוא לאו הטעם דמתנות שלא הרימו כמי שהורמו דמיין וגם מה דדחק הרמב"ם לטעם זה הגם דפסק דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין:
והנה בעיקר הקושיא שהקשו על הרמב"ם דפסק דיכול ליתן המע"ש במתנה בעודן טבל והוי מעשרו הגם דפסק דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הי' נלענ"ד לתרץ במאי דנסתפקתי לפי מאי דמשמע מהש"ס דקדושין שהבאנו לעיל דלמ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אין יכולין ליתן מע"ש במתנה אפילו בטיבלייהו לר"מ דאמר דמע"ש ממון גבוה הוא האיך יהי' הדין דאם נתן טבל במתנה לחבירו וחבירו לא הפריש המע"ש מהטבל הזה לפי החשבון דהיינו חלק העשירי אך עשה את כל הטבל שקבל במתנה מע"ש על טבל אחר שהי' לו נסתפקתי בזה אי המע"ש חשיב כשלו וצריך להוסיף חומש או נימא כיון דלר"מ מע"ש ממון גבוה ואינו יכול ליתן במתנה ג"כ בטיבלייהו הכא נמי לא הוי המע"ש שלו ומסתברא דהכא בודאי חשיב המע"ש כשלו דנהי דאמרינן דלמ"ד דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אינו יכול ליתן את המע"ש אפילו בעודן טבל משום דהוי כמו שכבר הופרש המע"ש מהן אבל מ"מ זאת שייך דוקא על מה שמחויב להפריש לפי חשבון חיוב המע"ש מהטבל הזה שנתן לו במתנה על זה שייך שפיר לומר דהוי כמו שכבר הופרש ממנו ואינו יכול ליתנו אבל המע"ש שמפריש אח"כ מהטבל הזה יותר לפי החשבון בזה לא שייך לומר כמי שהורמו דמיין ובודאי קנה אותן ואפילו אח"כ כשיפריש אותן למע"ש נמי הוי שלו לענין דמוליכין לירושלים וגם לענין דצריך להוסיף חומש אם יפדה אותן כן מסתבר לומר ויכולין אפילו לדחוק ולומר דהא דאמרינן דכמי שהורמו דמיין היינו מה שבא לסוף לידי הרמה הוי כמו שהורם מעיקרא ולא אזלינן בזה בתר חשבון מעשר המחויב מזה הטבל אבל מ"מ נראה דזה דוחק ויותר מסתבר לומר דהא דאמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין היינו לפי חיוב המעשר שבו וא"כ לפי זה יכולין לתרץ את דברי הרמב"ם שכתב דיכול למשכחת ליתן מע"ש במתנה בטיבלייהו והמקבל צריך להוסיף חומש בפדי' יכולין לתרץ ולומר דהרמב"ם מיירי בגוונא דא דהמקבל הפריש מע"ש מהטבל הזה יותר לפי מה שהי' ראוי להפריש ממנו ולכך לא שייך לומר בזה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ולכך הוי המע"ש שלו ודוק. אך לפי דברינו זה תקשה על דברי הש"ס דקדושין דמוקי שם מתניתין דתנן דהפודה מע"ש שלו מוסיף עליו חמישיתו בין משלו ובין שניתן לו במתנה מוקמינן שם בש"ס דמיירי דנתן לו בטיבלי' וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ולפי דברינו תקשה לוקמי אפילו למ"ד כמי שהורמו דמיין אך מיירי דהפריש הטבל שקבל במתנה למע"ש יותר מלפי החשבון שחייב להפריש מהטבל הזה ולכך הוי המע"ש שלו לענין דמוסיף חומש כמו שביארנו לעיל, ולכאורה ראי' מזה כצד הב' דגם בזה האופן אמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ויכולין לדחוק ולתרץ דלהכי לא מתרץ הש"ס כן משום דהש"ס רוצה לאוקמי דכל קדושת של המע"ש בא מכח מתנה דאע"ג דמיירי דלא נתן לו מע"ש כ"א טבל מ"מ להוי כמו שנתן לו מע"ש דהיינו היכא דהפריש מיני' ובי' דנמצא דבין המע"ש והטבל שנתקן בזה ההפרשה דקדושת המע"ש בא מכח זה הוא הכל מהמתנה שנתן לו אבל אם הפריש מזה הטבל שקיבל על טבל אחר שלו דנמצא דקדושת המע"ש לא בא מכח התבואה שקבל במתנה רק מכח התבואה שלו א"כ לא שייך לומר על מע"ש זה שניתן לו במתנה מע"ש דהא במתניתין לא קתני שנתן לו טבל רק מע"ש ומע"ש זה שעשה מהטבל שקבל על תבואה שיש לו בביתו לא דמי למקבל מע"ש דכל קדושת המעשר בא מכח תבואה שאינו שלו ולכן מוקי הש"ס כמאן דסובר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אבל דברי הרמב"ם דמיירי בהדי' בקיבל טבל ואח"כ הפריש ממנה מע"ש יכולין לאוקמי כמו דאוקימנא ודוק:
ולכאורה יכולין לומר דספקתינו בעשה את כל הטבל שקיבל במתנה מע"ש על תבואה אחרת אם אמרינן בזה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין או לא לענין דלחשב המע"ש שלו יף חומש בהפדי' יכולין לכאורה לומר דהיא בעית ר' יונה בירושלמי דמס' מע"ש (פ"ג הל' ג' דף ט"ז ע"ב דפוס ראם) דהנה שם גבי מתניתין שהבאנו לעיל דפירות שנגמרו מלאכתן שעברו בתוך ירושלים ויצאו ואח"כ הפריש מהן מע"ש דאינו יכול לפדות המע"ש דקלטו מחיצות דהוי כמו שהמע"ש כבר הי' בירושלים דאינו יכול לפדות משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ומה שהיו בירושלים בעודן טבל הוי כמו שהי' בתר ההפרשה ובעי שם ר' יונה עשה כולו שני למקום אחר, (פי' דלא הפריש הטבל שהי' בירושלים ויצא מינה ובה רק עשה כל הטבל מע"ש על תבואה אחרת) כולו נתפש אי לא נתפש אלא אחד מעשרה שיש בו פירוש מי אמרינן דאינו יכול לפדות כלל או דנימא דאינו יכול לפדות רק אחד מעשרה שיש בו אבל השאר מהני פדי' אע"ג דהיו בירושלים בעודן טבל ולא פשיט שם האיבעי' וכבר ביארנו דהא דפירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים דלא מהני פדי' הוא מטעם דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ולפי זה הא דבעי ר' יונה אם עשה כל הטבל מע"ש או לא מהני פדי' בכל המעשר או דוקא חלק א' מעשרה הוא ספיקתנו ממש אי נימא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דוקא לפי חשבון הטבל או לפי מה שהורם לבסוף ודוק בזה, דלכאורה ספקתינו וספקת הירושלמי הוא דומה בדומה והרמב"ם דפסק בפ"ב מהל' מע"ש הל' י' בבעיית ר' יונה דלא מהני פדי' בכל המעשר לפי זה אתי דפסק דהא דאמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הוא לאו לפי חשבון דהיינו חלק א' מעשרה רק כל מה שיפריש אח"כ ובנידון דידן נמי אם יפריש כל הטבל מע"ש על מקום אחר לא מהני המתנה על כל המע"ש דממון גבוה הוא וא"כ נסתלק תירוצנו שתירצנו לעיל ודוק, אך בעז"ה לקמן נבאר דהא דבעי ר' יונה לומר דלא מהני פדי' בכל המעשר הוא לא מטעמא דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אך מטעם דחומר הוא במחיצות וחומרא מדרבנן בעלמא הוא ואינו שייך לפי זה לענין דידן לפוטרו מחומש אם יפדה את המע"ש שהפריש מהטבל שקבל על תבואה דידי' כיון דלא שייך לומר בכהאי גוונא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו וצריך שפיר להוסיף חומש אך מ"מ נראה דוחק להעמיד דברי הרמב"ם בזה האופן דמסתימת דברי הרמב"ם משמע דמיירי דהפריש מיני' ובי' מע"ש לפי חשבין הראוי מהטבל שקבל ודוק:
ונלענ"ד לתרץ דברי הרמב"ם בדרך אחר ויהי' ג"כ ניחא בזה מה שלא הביא הרמב"ם להלכה דאפילו ראה המעשר פני החומה בעודן בטיבלייהו נמי לקי והוא, דהנה המחלוקת דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין או לא נראה דתלוי בהחקירה אם התבואה בעודה טבל פתיכי בי' תרומה ומעשר או לא דהנה אם נאמר דאפילו בעודן טבל יש בהן תרומה ומעשר אז שייך לומר דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דהיינו אם ירש טבל מאת אבי אמו כהן דמפריש תרומה ומעשר והוי שלו דאמרינן דהתבואה בשעה שהיתה אצל אבי אמו כבר זכה בהן אבי אמו הכהן בהתרומה והמעשר שיש בהתבואה וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות הל' ו' וכן שייך לומר לענין המעשר שעברו בתוך ירושלים בעודן בטיבלייהו דהוי כמו שהמע"ש גופי' הי' בתוך ירושלים דאפילו בעודן בטבל יש בהן התרומה והמעשר אבל המ"ד דסבירא לי' דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין סבירא לי' דבעודן טבל אין בהם שום תרומה ומעשר לכן לא שייך לומר דהוי כמי שהורמו, וכדי שלא תהא סברא זו זרה בעיניך שבעודן טבל כבר איכא בהן תרומה ומעשר אזכיר לך שיטת רש"י ז"ל ביבמות (דף פ"ו ע"א) ד"ה מה תרומה טובלת וז"ל כל זמן שלא הופרשה חייבין מיתה על אכילתו של טבל דהא מיתה כתיב בי' עכ"ל הרי דרש"י ז"ל כתב בהדיא דהא דבטבל איכא מיתה משום דאיכא בי' תרומה ואפילו התוס' שם ד"ה מה תרומה טובלת דפריך שם על רש"י ז"ל דא"כ הי' צריך להיות טבל מותר לכהן מ"מ נראה דהנה בתרומה ומע"ש איכא שני דינין דין ממון ודין איסור דהיינו הקדושה שיש על התרומה ומעשר והדין ממון דהיינו מה שהדבר קנוי לכהנים ונראה דהא דפליג תוס' על רש"י ז"ל היינו דוקא על הדין איסור דהיינו דנימא דבעודן טבל הוי כמעורב בהו תרומה דאם אכלן דלעבור איסור של תרומה על זה פליג התוס' על רש"י ז"ל אבל על הדין קנין יכולין לומר דשפיר מודה בזה התוס' וזהו הסברא מה דקאמר הש"ס בקדושין (דף נ"ח ע"ב) וכן פסק הרמב"ם דאם ירש טבל מאת אבי אמו כהן דהוי התרומה והמעשר שהפריש שלו משום דהוי כאילו אבי אמו כבר זכה בהן בעודן טבל ודוק:
והנה יש לחקור הא דאמרינן דמע"ש ממון גבוה לר"מ וכן פסק שם הרמב"ם שהזכרתי לעיל אי נימא דבמע"ש יש ג"כ שני דינין מיוחדין יש דין קנין ממון כמו להדיוט ויש ג"כ דין איסור והוא הדין קדושה שיש במע"ש או נימא דבמע"ש ליכא אלא דין קדושה בלבד דהא דמע"ש הוי ממון גבוה הוא ג"כ מצד הדין קדושה באה זאת וכל זמן שלא חל עלי' עוד הדין קדושה של מע"ש לא הוי עדיין ממון גבוה נמי ונראה דבחקירה זאת תלוי אי שייך לומר גבי מע"ש מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כמו בכל מעשר ותרומה או לא דהנה זאת הוכיח התוס' דלא אמרינן. דבעודן טבל איכא בהן איסור של תרומה ובאמת עוד יש להקשות על דברי רש"י דאי נימא דבטבל האיסור הוא האיסור של תרומה א"כ לא הי' לנו לחייבו אלא א"כ אכל שיעור טבל שיהי' בו כזית של תרומה ועוד אתי לפי זה דאם נפל סאה תרומה במאה סאה טבל דלא יעלה דהא חסר למאה חולין דהא בהמאה חולין איכא בהו תרומה נמי והגם דאיכא לתרוצי קושיא זו דהטעם הוא משום דמדאורייתא יכול לפטור עצמו בחטה אחת וגם שאר הקושיות וגם קושית התוס' איכא לתרוצי דכוונת רש"י ז"ל הוא בענין אחר ואין כאן המקום להאריך בזה מ"מ זאת הוכיח התוס' וגם מוכח מכמה מקומות דעל דין הקדושה שעל התרומה והמעשר לא שייך לומר דאיתי' בעודן טבל קודם שהופרשו משום דהקדושה בא מכח פיו או מכח מחשבה בתרומה ובודאי מקודם שהופרש ועשה אותן תרומה או מעשר לא שייך כאן קדושה לחול אבל מ"מ כבר בררנו דהטעם דאמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הוא משום דין הממון דנהי דדין הקדושה לא שייך לומר דאיכא עלייהו בעודן טבל אבל מ"מ דין הממון של התרומה והמעשר איכא בהן אפילו בעודן בטבלן וזאת שייך לומר דוקא בתרומה או במעשר ראשון דדין הממון והקדושה הם שני דינין מיוחדין ולא תלוי זה בזה רק שניהן באין מכח סיבה אחת מפני שהן תרומה או מעשר לכן אפילו היכא דהדין קדושה ליכא עדיין מ"מ הדין ממון יש בהן כיון דסוף כל סוף יבא לידי כך דיהי' שייך לכהן או ללוי אבל במע"ש אי נימא בעודן בטבלן הוי ממון גבוה אף דליכא עדיין הדין קדושה של המע"ש יהי' תלוי בהחקירה שחקרנו לעיל אי נימא דהדין ממון גבוה שבמע"ש הוא דין קנין כמו כל קניני הדיוט ולא מכח דין הקדושה שייך שפיר במע"ש נמי לומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דנהי דהדין קדושה בא מכח ההפרשה אבל הדין ממון איכא בעודן טבל נמי כמו בתרומה ומעש"ר אבל אי נימא דהדין ממון גבוה במע"ש בא מכח דין קדושת המע"ש וכיון דדין הקדושה בא לאחר ההפרשה ממילא הדין דממון גבוה נמי בא לאחר ההפרשה וא"כ לא שייך לומר כלל במע"ש מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ודוק:
והנה לפי מה שהבאנו לעיל מתניתין דפ"ג ממס' מע"ש משנה ו' דפירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים דקלטן מחיצות ואינו יכול לפדותן ופי' שם הרע"ב דטעמא הוא משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר הוכחנו שפירושו מוכרח מדברי הש"ס דמכות (דף כ' ע"א) הרי מזה דתלמודא דידן סבירא להו דגם במע"ש אמרינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וסבירא להו שהדין ממון גבוה שבמע"ש הוא קנין כמו קניני הדיוט ואינו תלוי בדין הקדושה ולכן אתי שפיר הסוגיא דקדושין דמוקמינן דהא דיכול ליתן מע"ש במתנה בטיבלייהו היינו דוקא למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אבל למ"ד כמי שהורמו לא מהני מתנה אפילו בטיבלייהו נמי וגם סוגית הש"ס דמכות שם דאמרינן דאם ראה פני החומה בטבל נמי לוקה אם אכלן לאחר שהפריש אתי נמי שפיר לפי שיטת תלמודא דידן דשייך במע"ש לומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אבל שיטת הש"ס דירושלמי נראה ברור דאיכא אמוראים דסבירא להו דטעמא דמתניתין דפירות שנגמרו מלאכתן דעברו בתוך ירושלים דיחזור מע"ש שלהן ויאכלו בירושלים הוא לאו מטעמא דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אלא מטעמא דחומר הוא במחיצות ואפילו היכא דלא שייך כלל לומר כמי שהורמו אעפ"כ נמי יחזור המע"ש שלהן ולדידהו ליכא כלל ראי' ממתניתין דאמרינן במע"ש מתנות שלא הורמו כמי שהורמו, דהנה בירושלמי מס' מע"ש (פ"ג הל' ג' דף ט"ז ע"ב דפוס ראם) א"ר הדא כרי שהוא טבול לראשון ולשני אם התרו בו משום שני לוקה" פי' רב סבירא לי' דטעמא דמתניתין שהבאנו לעיל דיחזור מע"ש שלהן לירושלים הוא מטעמא דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ולכן אמר הדא אמרה פי' ממתניתין זאת שמעינן דאם הי' כרי שהוא טבול לראשון ולשני פי' דלא הופרש עדיין ממנה מעשר ראשון ומעשר שני ואם התרו בו דלא יאכל מן הטבל הזה שהוא טבול למע"ש לוקה דהוי שפי התראה אעפ"י דיש סברא לומר דכל זמן שלא הופרש ממנו מעשר ראשון עדיין לא הוי טבל למע"ש כלל משום דהדין הוא דאין לו לפרוש מע"ש אלא לאחר שהופרש ממנו מעשר ראשון וא"כ יש סברא לומר דקידם שהופרש מעשר ראשון עדיין לא הוי טבל למע"ש משום דליכא עוד חיוב ולכן כי מתרינן לי' משום טבל למע"ש לא הוי התראה משום דלא הוי התראה משם האיסור כלל ולכן אמר רב דמהך מתניתין שמעינן דאפילו קודם שהפריש מע"ר אעפ"כ הוי טבל למע"ש נמי משום דהכא תנן דאם עברו בתוך ירושלים פירות שנגמרו מלאכתן דקלטן מחיצות ויחזור המע"ש שלהן ויאכל בירושלים וסבר רב דהטעם הוא משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והוי כמו שהמעשר גופי' עברו בתוך ירושלים והכא בודאי מיירי דעדיין לא הופרשו מהן מע"ר נמי דהא פירות שנגמרה מלאכתן סתמא תני' ולא מפליג בין היכא שהופרש מע"ר או לא ואעפ"כ אמרינן לענין מע"ש דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא"כ מוכרחין לומר דנחשב טבל לענין מע"ש נמי דאי לאו הכי האיך שייך לומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קודם דהוי עלייהו דין טבל וחיוב הפרשה אלא ודאי מוכרחין לומר דנחשב טבל למע"ש אף קודם שהופרש מע"ר נמי וא"כ ראי' מכאן להיכא דהי' טבל שלא הופרש מע"ר ומע"ש דאפילו התרו בו משום מע"ש לבד נמי לוקה כנלענ"ד לפרש עפ"י ביאור הגר"א ז"ל ולפי פירוש זה לא מיירי רב כלל היכא דהכניס הטבל לירושלים דרב דין אחר לגמרי ממתניתין קמשמע לן דאיכא דין טבל של מע"ש על התבואה אף קודם שהופרש ממנו מע"ר והוכיח דין זה ממתניתין ודלא כפירוש הפנ"מ דשם ודוק. ואמרינן שם התיב ר' מנא והתנינן ב"ש אומרים יחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים אית לך מימר על דב"ש לוקה אלא חומר הוא במחיצות אף הכא חומר הוא במחיצות פירוש דרבי מנא מדחי דליכא ראי' ממתניתין כלל דטעמא דמתניתין הוא לאו משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דהא ב"ש סבירא להו דאפילו פירות שלא נגמרו מלאכתן נמי יחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים וכי אית לך דלב"ש האוכל טבל קודם שנגמרו מלאכתן שלוקה בידאי תודה דהאוכל פירות שלא נגמרו מלאכתן קודם שהופרש מהן תרומה ומעשר שאינו לוקה ואעפ"כ אית להו לב"ש דיחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים ומוכרחין בודאי לומר דהטעם הוא לאו משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דהא קודם שנגמרו מלאכתן ליכא עדיין חיוב הפרשה אך טעם אחר הוא משום דחומר הוא במחיצות אף הכא דהיינו בפירות שנגמרו מלאכתן לב"ה דסבירא להו נמי דיחזור מע"ש שלהן לירושלים נמי הטעם הוא לאו משום מתנות שלא הורמו כמי שהורמו אלא משום דחומר הוא במחיצות, כנלענ"ד לפרש דברי הירושלמי עפ"י ביאור הגר"א דשם, רואין מזה דרבי מנא סבירא לי' דטעמא דהאי מתניתין לאו משום מתנות שלא הורמו כהורמו אלא משום דחומר הוא במחיצות והרמב"ם נלענ"ד פסיק בזה כר' מנא דטעמא דמתניתין לאו משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דהנה שם בירושלמי איתא רבי יונא בעי עשה כולו שני למקום אחר כולו נתפש או לא נתפש אלא א' מעשרה שיש בו פי' דרבי יונא בעי אם עשה את הטבל הזה שעבר בתוך ירושלים כולו מע"ש למקום אחר אם נאמר דיחזור כל המעשר שני לירושלים ולא מהני פדי' או אין צריך לחזור אלא חלק א' מעשרה, והנה הרמב"ם בפ"ב מהל' מע"ש הל' י' כתב שם באמצע הדברים וז"ל אפילו עשה כל הפירות האלו מעשר שני אחר שיצאו על פירות אחרות שלא נכנסו יחזורו ויאכלו בירושלים חומר הוא במחיצות ירושלים הואיל וקלטו קלטו ע"כ, הרי דפסק בעי' דר' יונא לחומרא דצריך לחזור לירושלים כל הפירות אע"ג דבעי' דר' יונא לא נפשטה וראיתי מי שכתב דהרמב"ם פסק לחומרא מספק אבל אין לשון הרמב"ם משמע כן אבל נלענ"ד לומר דבעי' דר"י תלוי' במחלוקת של ר' ור' מנא והוא דכבר הוכחנו לעיל דטעמא דמתנות שלא הורמו כהורמו דמיין לא שייך לומר כן אלא על חלק א' מעשרה בטבל שיש בו והנה אי נימא כר' דטעמא דמתניתין דיחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים הוא משום טעמא דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין לכן אי עשה כל הפירות מע"ש אין צריך לחזור אלא חלק א' מעשרה דעל השאר לא אמרינן כמי שהורמו ולא הוי כמו שהמעשר גופי' הי' בירושלים אבל אי נימא כר' מנא דטעמא הוא משום דחומר הוא במחיצות הואיל וקלטו קלטו זאת שייך לומר על כל התבואה וזאת הוא בעי' דר' יונא ולכן הרמב"ם דפסק כר' מנא פסק דאפילו עשה כל הטבל מע"ש נמי יחזור המע"ש לירושלים וע"ז שייך שפיר מה שמסיק הרמב"ם חומר הוא במחיצות הואיל וקלטו קלטו לשון של ר' מנא וכתב שם הכס"מ וז"ל אעיקרא דמילתא קאי פי' דמאי דאמר הרמב"ם חומר הוא קאי על עיקר דבריו אדלעיל מה שכתב דפירות שעברו בתוך ירושלים וכו' ולדברינו אדרבה הרמב"ם קאי על סוף דבריו שכתב דאפילו עשה כל הטבל מע"ש נמי יחזור לירושלים אעפ"י דכאן לא שייך לומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו על זה כתב דהוא משום טעמא דחומר הוא במחיצות כדאמר שם ר' מנא ואפילו היכא דלא שייך לומר מתנות שלא הורמו כגון אם נאמר דפירות שלא הופרש מהן מע"ר דעדיין לא טבול לשני או כגון דנאמר דבמע"ש לא שייך כלל הטעם דמתנות שלא הורמו כמו שביארנו לעיל מ"מ צריך לחזור הפירות משום טעמא דחומר הוא במחיצות הואיל וקלטו קלטו הרי לך מכאן בהדי' דהרמב"ם פסק כר' מנא דטעמא דמתניתין הוא לאו משום מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אלא משום טעמא דחומר הוא במחיצות ודוק:
ונלענ"ד דהא דפליג ר' מנא על רב וסובר דטעמא דמתניתין הוא לאו משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו אך הטעם הוא משום חומר הוא במחיצות פליג בעיקר דינא דסבירא לי' דלא שייך כלל לומר במע"ש הטעם דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו כמו שביארנו לעיל דהסברא נותנת דדין דממון גבוה במע"ש בא מכח קדושת המע"ש וכיון דקודם ההפרשה ליכא דין קדושה לכן לא שייך לומר דהוי ממון גבוה אף קודם הפרשה אך כל ההכרח לומר דבמע"ש שייך ג"כ לומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו הוא מכח מתניתין דמע"ש שהזכרנו אבל רבי מנא דסבירא לי' דטעמא דמתניתין הוא לאו משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין סבירא לי' שפיר דבמע"ש לא שייך כלל הדין דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו ולכן ניחא שפיר מה שלא הביא הרמב"ם להלכה דלוקה אם אכל מע"ש אפילו ראה פני החומה בטיבלייהו כדאמרינן בש"ס דמכות שם ולדברינו ניחא דכיון דפסק כר' מנא דבמע"ש לא אמרינן כלל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ונהי דלענין פדיית מע"ש שהופרש מטבל שעבר בתוך ירושלים דאמרינן דצריך לחזור המע"ש לירושלים היינו דוקא התם דהוא דין דרבנן משום חומר דקליטת מחיצות אבל לענין מלקות דצריך ראיית פני החומה לא אמרינן דמה שעברו הפירות בעודן טבל הוי כמו שראה המע"ש פני החומה כיון דמתנות שלא הורמו במע"ש כמי שלא הורמו דמיין ליכא כאן ראיית פני החומה במע"ש ודוק. ולפי זה נתישב עיקר הקושיא על הרמב"ם ששמנו מטרה לדברינו על מה דפסק דהנותן טבל לחבירו וחבירו הפריש מעשר דהמע"ש שלו אף דפסק בכל מקום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אבל הכא במע"ש שאני דפסק כר' מנא דלא אמרינן במע"ש מתנות שלא הורמו כמי שהורמו מטעמא דבררנו לעיל ואתי לפי זה דדברי הרמב"ם כאן ומה שלא הביא הדין דראה פני החומה בטיבלייהו דלקי וגם מה שכתב בפ"ב הל' י' דמע"ש דהטעם דפירות נגמרו מלאכתן וכו' דיחזור מע"ש שלהן ויאכל בירושלים הוא משום דחומר הוא במחיצות כל זה הוא בשיטתא חדא וכל דברי הרמב"ם עולין בקנה אחד ודוק: ולפי דברינו שאמרנו דהרמב"ם פסק כר' מנא וגם זאת ביארנו דלר' מנא דפליג על רב סבירא לי' דטבל שטבול לראשון ולשני אם התרו בו משום שני דאינו לוקה וביארנו לעיל דהטעם הוא משום דכיון דאסור להפריש מע"ש קודם מע"ר נמצא דקודם שהפריש מע"ר אין עדיין חיוב הפרשה של שני ולא הוי עדיין טבל לשני לפי זה יכולין לתרץ דברי הרמב"ם שכתב דיכולין ליתן במתנה מע"ש בטיבלייהו הגם דפסק דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין יכולין לתרץ בפשטות דהרמב"ם מיירי דעדיין לא הופרש מהן מע"ר לכן בזה האופן ליכא עדיין חיוב הפרשה של מע"ש ולא שייך בזה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו כמו שביארנו לעיל ולכן יכול ליתן במתנה בעודן טבל אך באמת נראה דבזה לא פסק הרמב"ם כר' מנא הגם דבעיקר טעמא דילי' דטעמא דמתניתין הוא משום חומרא בעלמא ולאו משום כמי שהורמו דמי' פסק כוותי' כדביארנו לעיל אבל בהאי מילתא דטבל שהוא טבול לראשון אינו טבול לשני לא פסק כוותי' דהא פסק בפ"ה מהל' אישות הל' ו' דישראל שנפלו לו טבלים מאת אבי אמו כהן דמפריש מהן תרומה ומעשרות והן שלו לקדש בהן אשה ג"כ ומיירי כאן הרמב"ם דעדיין היו הפירות טבל לתרומה ומעשרות דלא הופרש מהן עדיין תרומה נמי ואעפ"כ כתב הרמב"ם דמפריש המעשר והן שלו משום דאבי אמו כבר זכה בהן הרי דאף דטבול לתרומה הוי טבול נמי למעשר דאי לאו הכי לא שייך כאן לומר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו על המעשר כמו שביארנו ואמאי המעשר שלו אלא ודאי פסק הרמב"ם בזה דלא כר' מנא דהגם דקודם שהופרש תרומה אין לו להפריש מעשר וכן מע"ש קודם מע"ר נמי אין להפריש מ"מ חיוב הפרשה איכא כמו רב דסבירא לי' שם בירושלמי כן ויכולין לומר דסובר הרמב"ם דר' מנא מדחי רק הראי' שמביא רב ממתניתין ועל זה מדחי ר' מנא דממתניתין ליכא ראי' אבל בעיקר הדין מודה לרב דטבל שהוא טבול לראשון ולשני דאם התרו בו משום שני לוקה ודוק:
ואגב גררא אביא בכאן מה שהי' נלע"ד לתרץ את דברי הרמב"ם פ"ו מהל' מע"ש הל' ט"ז מה שסתר דברי עצמו ממה שכתב בפ"ו מהל' בית הבחירה הל' ט"ו דהנה הרמב"ם בפ"ו מהל' בית הבחירה שם כתב וז"ל לפיכך מקריבין כל הקרבנות כולן אעפ"י שאין שם בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת מחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אעפ"י שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ע"כ, הרי מכאן בהדי' דהרמב"ם סבירא לי' דכיון דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא יכולין לאכול מעשר בירושלים אעפ"י שאין שם חומות סביבות העיר, והנה בפ"ו מהל' מע"ש הל' ט"ז כתב שם וז"ל מע"ש בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם וכו' ע"כ והוא מהסוגיא דב"מ (דף נ"ג ע"ב) הרי מכאן דהרמב"ם סובר דאם נפלו מחיצות אסור לאכול מע"ש בירושלים והוא סתירה מפורשת למה שכתב בפ"ו מהל' בית הבחירה דאוכלין מע"ש בירושלים אעפ"י שאין שם חומה כלל, ובכלל קשה כיון דמבואר בסוגיא דב"מ הנ"ל דבנפלו מחיצות אין לו לאכול מע"ש דאמר רבא שם מחיצות לאכול דאורייתא וכן הוא סתמא דהש"ס בסנהדרין ובמכות וא"כ האיך פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' בית הבחירה דלא כוותי' דרבא דהוא בתרא, והנה מה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מע"ש דאין אוכלין מע"ש בזמן הזה מפני שאין הבית בנוי ליכא סתירה למה שכתב דאוכלין מע"ש אעפ"י שאין שם חומות דהתם לא קאמר אלא שאין חומות בירושלים אבל מ"מ הבית בנוי לכן כתב הרמב"ם דאוכלין אבל אי אין הבית בנוי אז אין אוכלין משום דילפינן מהיקש מבכור כמו שמפרש שם ברמב"ם לכן ליכא שום סתירה לזה אבל מה שכתב בפ"ו מהל' מע"ש שהבאתי לעיל דאם נפלו מחיצות דאין לו לחזור לירושלים ולאכול הוא סתירה מפורשת וצריכין נגר ובר נגר דלפרקיני':
ולפענ"ד נראה לתרץ והוא, דהנה כבר הבאנו לעיל סוגית הש"ס דמכות (דף כ' ע"ב) מימרא דר' אסי אמר ר' יוחנן דמע"ש שלא ראה פני החומה אין חייבין עליו מלקות אם אכל חוץ לירושלים וכתב שם התוס' ד"ה אמר דאעפ"י דהלאו דלא תוכל לאכול בשעריך ליכא אם אכלו חוץ לירושלים אבל עשה מיהא איכא אעפ"י שלא ראה פני החומה נמי והרמב"ם ג"כ פסק כן עיי"ש בפ"ב הל' ו' דכתב שם אם אכלו קודם שיכנס לירושלים דמכין אותו מכית מרדות וכתב שם הכס"מ דהיינו טעמא משום דאיכא עשה והנה העשה דעובר אם אכלן חוץ לירושלים כתב שם התוס' הנ"ל דהוא מהכתוב דצרת הכסף בידך אבל בלא פדי' לא ומדברי הרמב"ם ריש פ"ב דמע"ש משמע דהעשה הוא דואכלת לפני ד' אלקיך עיי"ש וגם במנ"ח מצוה תמ"ב דכתב שם נמי דהכתוב דואכלת לפני ד' אלקיך הוא איסור עשה לאכול חוץ לחומה עיי"ש: ונלענ"ד לחדש ולומר דלשיטת הראב"ד דפליג על הרמב"ם וסובר דהיכא דליכא חומות בירושלים דאסור לאכול מע"ש מ"מ נראה דאין חייבין עליהן מלקות דכיון דסבירא לי' להראב"ד דאם ליכא חומות בטלה קדושת ירושלים וזאת קיי"ל דמע"ש שלא ראה פני החומה דאין לוקין עליו א"כ כיון דבטלה קדושת ירושלים אפילו נכנס המע"ש בירושלים נמי לא הוי בזה ראה פני החומה כיון דליכא המחיצות ובטלה הקדושה והוי ירושלים כמו עיר אחרת ולא עבר אלא אעשה דלפני ד' אלקיך תאכלנו אבל הלאו ליכא וזה נלענ"ד פשוט וברור, ונראה להוסיף על החידוש ולומר דאפילו הרמב"ם דפליג על הראב"ד וסובר דקדושת ירושלים לא בטלה ויכול לאכול מע"ש אפילו דליכא מחיצות מ"מ סובר נמי בזה דאם אכל מע"ש חוץ לירושלים אעפ"י שכבר הי' בירושלים ויצא פטור ממלקות דבזה דהי' בירושלים לא הוי בזה ראה פני החומה כיון דהמחיצות ליכא ונהי דקדושת ירושלים לא בטלה אבל מ"מ ראיית פני החומה לעבור על האיסור דלא תוכל לאכול בשעריך הויין מחיצות דוקא ולא תלוי בהקדושה דהנה באמת קשה לומר דהרמב"ם לא יפסוק כרבא דמחיצות לאכול דאורייתא כיון דרבא הוא בתרא וכמה סוגיות הש"ס מוכיחות כדבריו ובפרט שהרמב"ם גופי' פסק כדבריו בפ"ו דמע"ש שהבאתי לעיל אך נראה דהרמב"ם סובר דאע"ג דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא דקדושת ירושלים לא בטלה מ"מ מודה דלאכול בירושלים מע"ש בלא מחיצות עובר על הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך דבשעריך משמע מחיצות ממש וגזה"כ הוא דאעפ"י דלא בטלה הקדושה מ"מ בלא מחיצות אסור לאכול אפילו בירושלים ואעפ"י דלא בטלה הקדושה אך העשה דלפני ד' אלקיך תאכלנו בזה סבירא לי' להרמב"ם דכיון דלא בטלה קדושת ירושלים אעפ"י דליכא מחיצות אינו עובר על העשה אם אכלן בירושלים בלא מחיצות דהוי שפיר לפני ד' אבל הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך עובר אף דלא בטלה הקדושה משום דמחיצות ממש בעינן אך כל זה שייך לומר דאם אכל מע"ש בירושלים בלי מחיצות דעובר על הלאו אעפ"י דלא בטלה הקדושה ואינו עובר על העשה אלא במע"ש שהי' כבר בירושלים בשעה שהיו מחיצות וא"כ חל עליהן חיוב מחיצות דהוי ראה פני החומה לכן אם נפלו אח"כ המחיצות אסור לאכול משום הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך אבל אם המע"ש לא הי' בירושלים בשעה שהיו המחיצות וא"כ לא ראה המעשר פני החומה כלל כפי מה שכתבנו לעיל דלהוי ראה פני החומה צריכין חומה ממש וא"כ לא עבר על הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך משום דעדיין לא חל עלייהו חובת מחיצות והעשה דלפני ד' אלקיך תאכלנו ג"כ לא עבר דכיון דסבירא לי' להרמב"ם דקדושה הראשונה קדשה לעתיד לבוא וקדושת ירושלים לא בטלה הוי שפיר לפני ד' נמצא דלא עבר על שום איסור אם אכלו בירושלים בלא חומה ודוק, ולפי דברינו זה אתי דברי הרמב"ם כחומר וליכא בהו שום סתירה דהא דכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' מע"ש הל' ט"ז דאם נפלו המחיצות א"א לאכול המע"ש בירושלים היינו במע"ש שנכנס לירושלים בעוד שהיו המחיצות קיימות דבכך מיירי שם הרמב"ם ולכן חל עלייהו חובת מחיצות וכיון שחל עלייהו חובת מחיצות אסור לאכול בירושלים אף דלא בטלה קדושת ירושלים משום דעובר על הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך כדביארנו אבל הרמב"ם בפ"ו מהל' בית הבחירה דשם דמיירי שם במע"ש דלא הי' כלל בירושלים בשעה שהיו החומות אך מיירי שם בדין דאם ירושלים הוא בלא חומות אם מותרין לאכול שם מע"ש כתב הרמב"ם שפיר דמותר לאכול כיון דהקדושה לא בטלה וא"כ לא עבר על העשה דלפני ד' תאכלנו כמו שעובר בחוץ לירושלים דהוי שפיר לפני ד' וגם הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך ליכא כיון דלא חל עלייהו עדיין חובת מחיצות ולכך פסק הרמב"ם שפיר דאוכלין מע"ש בירושלים אף דאין מחיצות ובמע"ש כזה דהי' בתוך ירושלים בשעה שהיו מחיצות ונפלו אח"כ המחיצות הרי כבר ביאר הרמב"ם לעיל בהל' מע"ש פ"ו דאסור לאוכלן ודברי הרמב"ם תואמים יחדיו וליכא שום סתירה בינייהו ודוק, ומה שיש לדקדק עוד בדברי הרמב"ם דפ"ו מהל' מע"ש ודפ"ו מהל' בית הבחירה ובהשגת הראב"ד דשם כתבתי בזה במקום אחר ואין כאן להאריך ע"כ:
סוף הספר