אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן לא

סימן ל

נסתפקתי בהא דמילה דוחה צרעת האיך יהי' הדין דהבהרת יהי' על מקום הציצין שאינן מעכבין את המילה אם ידחה מצות מילה במקום הציצין שאינן מעכבין את הלתו"ע דצרעת או לא דהנה לענין שבת איתא בשבת (דף קל"ג ע"ב) המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה ובין על הציצין שאינן מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאינן מעכבין את המילה אינו חוזר הרי מכאן דעכ"פ כל זמן שלא פירש חוזר אפילו על ציצין שאינן מעכבין את המילה נמי וא"כ לכאורה בנידון דידן כש"כ דנדחה וחוזר אפילו על הציצין שאינן מעכבין נמי כל זמן שלא פירש. אך מה שהביאנו לידי ספק זה הוא מה דאיתא שם מאן תנא פירש אינו חוזר וכו' אלא אמר ר' אשי הא מני ר' יוסי היא דתנן בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת רבי יוסי אומר נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת, פירוש ואתי כרבי יוסי דכמו דר' יוסי סבירא לי' התם דכיון דיכולין לקדש את החודש בלא חילול שבת אין מחללין הכא נמי כן כיון דהם ציצין שאינן מעכבין נמצא דהוי מהול שפיר בלא חיתוך דידהו נמי לכן אין מחללין ודחי הש"ס ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם דלא ניתנה שבת לדחות אבל הכא דניתנה שבת לדחות הכי נמי הרי דמה דהציצין שאינן מעכבין דוחה שבת הוא מטעמא דכבר ניתנה שבת לדחות מכח מילה זו (לקמן נבאר סברא זו דניתנה שבת לדחות) אבל הכא בספקתינו דהבהרת הי' רק על מקום ציצין שאינן מעכבין את המילה דנמצא דעיקר המילה לא דחי האיסור דצרעת יכולין לומר שפיר דהציצין שאינן מעכבין בלבד אינם יכולין לדחות את האיסור דצרעת וזאת מודינא שפיר דהיכא דהבהרת הי' על כל מקום המילה אז יכול למול שפיר הציצין שאינן מעכבין נמי כיון דכבר ניתנה צרעת לדחות אבל היכא דהבהרת לא הי' רק על הציצין שאינן מעכבין יכולין לומר שפיר דאינו חוזר ודוק. אך לכאורה לא נצרך הש"ס לטעמא דניתנה שבת לדחות אלא בפירש אבל בלא פירש גם בלא האי טעמא לכאורה חוזר וספקתינו הוא בלא פירש. אך באמת הטעם דניתנה שבת לדחות הוא אפילו בלא פירש דחוזר ג"כ הוא משום טעם זה אך החילוק דבין פירש ולא פירש הוא בסברא אחרת שבזה תלוי אם שייך הטעם דניתנה שבת לדחות בפירש או לא, דעצם הסברא דניתנה שבת לדחות גבי ציצין שאינן מעכבין המילה נראה משום דכיון דעיקר המילה דוחה שבת גם הציצין שאינן מעכבין נחשבין בכלל המילה דנהי דאם לא מלן לגמרי נחשב שפיר למהול אבל מ"מ אם מלן לא הוי כמחתך בשר בעלמא אלא הם בכלל מצות מילה דהוי כמו בשחיטה דבדיעבד כשר ברוב קנה ורוב ושט אבל מ"מ אם שחט כולו גם המיעוט האחרון הוי בכלל השחיטה דהא חזינן דכל הפסולין דשייכי בכל השחיטה שייכי נמי במיעוט בתרא ואף דבזה איכא איבעי' בש"ס הוא משום טעמא אחרינא משום דכיון דעשה בהן פסול לא נחשב זה בכלל שחיטה אבל בודאי היכא דשחטן בכשרות דודאי דנחשב לשחיטה כשרה כמו עצם השחיטה וכמו כן הכא נהי דאם מל בלא ציצין שאינן מעכבין המילה כשרה ולא הוי ערל אבל כש"כ וכש"כ היכא דמל לגמרי דנחשב הדבר למילה בעצם והסברא לזה נראה פשוט דהא באמת גבי מילה ושחיטה הא דסגי ברוב הוא משום דאמרינן רובו ככולו. משום דהוי כמהול כולו וכיון דהא דסגי בלא מילת ציצין שאינן מעכבין את המילה הוא משום דאמרינן דהוי כמו שמל כולו כש"כ היכא דמל כולו באמת דנחשב הדבר למילה בעצם וכיון שכן דוחה שפיר שבת כיון דהדין ניתן דמילה דוחה שבת ועצם המילה דחה שבת גם מילת הציצין שאינן מעכבין הם בכלל זה וזהו סברת הש"ס דכיון דניתנה שבת לדחות נדחה ג"כ משום הציצין שאינן מעכבין:

אך כל זה בלא פירש הסברא הוא בפשטות כאשר ביארנו אבל בפירש יש לחקור בזה דיכולין לומר דנהי דבעידנא דמל גם הציצין שאינן מעכבין נחשבין בכלל המילה אבל אם בשעת מילה לא מלן ופירש והתינוק נחשב כבר למהול כיון דנשאר רק ציצין שאינן מעכבין את המילה א"כ כשחתך אח"כ לא הוי אלא כמחתך בשר בעלמא דאין להם שום שייכות עם המילה הקודמת או נימא דכיון דביום זה הוי זמן למולן ומצד הדין לכתחילה צריך לחתוך כל העור המכסה את העטרה לכן כשמחתך אח"כ נצטרף להמילה הקודמת ובזה החקירה תלוי אם פירש חוזר או לא כמו דמוקי הש"ס שם בסוף דמאן תנא דפירש אינו חוזר הוא רבנן דר"י דסבירא להו גבי לחם הפנים דכיון דכתיב לפני תמיד דלחם הפנים צריך להיות תמיד לפני ד' לכן סבירא להו לרבנן כשמסלק לחה"פ צריך להיות טפחו של מסלק בצד טפחו של מניח את לחם הפני של שבוע הבא ור' יוסי סבירא לי' דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה נקרא תמיד דההפסקה שהי' ביניהן לאו כלום הוא לכן הכא נמי לא נחשב ההפסקה לכלום וכשמל אח"כ הציצין שאינן מעכבין את המילה נצטרף המעשה להמילה הקודמת ולרבנן דסבירא להו דצריך להיות טפחו של מסלק בצד טפחו של מניח סבירא להו דאם פירש אינו חוזר משום דכיון דהיתה הפסקה בין עיקר המילה למילת הציצין שאינן מעכבין א"כ נחשב כנגמר מעשה המילה ומה שמחתך אח"כ את הציצין שאינן מעכבין הוי כמחתך בשר בעלמא אבל סוף כל סוף ראינו מזה מה שביארנו דלמאן דסבירא לי' דפירש חוזר משום דסבירא לי' דמילת הציצין שאינן מעכבין לא הוי כהתחלה אחרת אך שייך להמילה הקודמת למ"ד זה ל"ש פירש ול"ש לא פירש שוו להדדי וכיון דהש"ס מסיק למ"ד זה דטעמא דפירש חוזר דהוא משום דניתנה שבת לדחות גם בלא פירש דחוזר הוא משום האי טעמא נמי ודוק:

ולכאורה יכולין לומר דהטעם דניתנה שבת לדחות גבי פירש דחוזר לא נאמר אלא לפי מאי דרצה שם לאוקמי כרבי יוסי אבל לרבנן דר' יוסי גם בלא הטעם דניתנה שבת לדחות נמי פירש חוזר דלא צריכינן לטעמא דניתנה שבת לדחות כלל דהא הם סבירא להו דאפילו נראה בעליל נמי דוחה שבת הגם דלא ניתנה שבת לדחות אך באמת טעמא דרבנן דסבירא להו דמחללין השבת אף דנראה בעליל טעמא אחרינא איכא בזה דהא באמת קשיא לכאורה הלכתא אהלכתא דהא הש"ס רצה לאוקמי דמאן תנא דפירש אינו חוזר ר' יוסי היא משמע דלרבנן פירש חוזר והש"ס דדחי הוא לאידך גיסא דאפילו ר' יוסי נמי. סבירא ליה דפירש חוזר אבל רבנן משמע דפשיטא להו דפירש חוזר וא"כ קשה דהא פסקינן כרבנן דר' יוסי דאפילו נראה בעליל נמי מחללין השבת ובזה פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מילה דעל, ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר וקשיא לכאורה דהא משמע מהש"ס דלרבנן בודאי פירש חוזר ועל הרמב"ם יכולין לכאורה לתרץ דהא דפסק דאם פירש אינו חוזר הגם דפסק כרבנן דר' יוסי דאם נראה בעליל מחללין את השבת הוא משום דפסק דמילת ציצין שאינן מעכבין אין מצוה כלל דאפילו בחול נמי אין צריך לחזור אבל התם בנראה בעליל יכולין לומר דבחול מודה ר' יוסי לרבנן דצריך לילך ולהעיד, אך קושיא זאת יכולין להקשות על שאר הפוסקים דפסקו דבחול מצוה לחזור אפילו פירש והתם פסקינן כרבנן אך האמת יורה דרכו דלא קשיא כלל דהא דסבירא להו לרבנן דאפילו נראה בעליל נמי מחללין השבת אין לו שום דמיון לדינא דפירש חוזר דבאמת הקשו האחרונים על סברת רבנן מאי טעמא מחללין השבת כיון דנראה בעליל אך לענ"ד לא קשיא כלל כיון דאיכא דינא דלילך ולהעיד דקידוש החודש בזמנו הוא מצוה שדוחה השבת אין לו להתחשב מה שמצוה זו יכולה להתקיים ע"י אנשים אחרים דהוי כמו דינא דפיקוח נפש דמותר לחלל השבת הגם שיכול להיות דמצוה זו תתקיים ע"י אנשים אחרים אבל מ"מ אין לו להתחשב בזה ומותר לחלל שבת לקיים מצוה של פיקוח נפש והכא נמי כך ודוק. נמצא דאין ענין של נראה בעליל דמותר לחלל שבת שייכות לדינא דפירש חוזר על הציצין שאינן מעכבין דהתם בנראה בעליל עיקר המצוה של הגדת עדות דוחה השבת אבל הכא דעיקר המצוה כבר נתקיים יכול להיות דמשום מילת הציצין שאינן מעכבין גרידא אין מחללין השבת ולכן הגם דפסקינן דנראה בעליל מותר לחלל השבת פסקינן שפיר דאם פירש אינו חוזר והש"ס דמדמי דינא דנראה בעליל לדינא דפירש חוזר הוא לאידך גיסא דר' יוסי דסבירא לי' התם דאסור לחלל השבת סבירא לי' הכא בודאי דאסור לחלל שבת מפני הציצין שאינן מעכבין ודחי הש"ס גם סברא זו דלא תלי זה בזה כלל אבל לרבנן יכולין לסבור כאן שפיר דפירש אינו חוזר אף דסבירא להו דנראה בעליל מחללין השבת ודוק: ונראה לי לבאר עוד הסברא דניתנה שבת לדחות משום דהתם כיון דעיקר המילה דותה האיסור דשבת ומותר לחבול כדי לקיים מצות מילה א"כ גם הציצין שאינן מעכבין מותר ג"כ למול כיון דאין מוסיף באיסור חבלה בשבילם כיון דהכל חבלה אחת לכן מותר בלא פירש לחזור על הציצין שאינם מעכבים וכן אפילו בפירש נמי יכולין לומר דלמאן דסבירא לי' דפירש חוזר דביארנו משום דסבירא לי' דלא הוי הפסק ונצטרף למעשה הקודמת א"כ לא נחשב הדבר אלא לחבלה אחת אבל בנידון דידן בבהרת על מקום המילה הא ניחא שפיר אם הי' כל מקום המילה בבהרת יכולין ג"כ לומר כן דהמילה על מקום הציצין שאינן מעכבין אינן מוסיפין איסור דבהרת דהכל איסור אחד וכיון דנדתה איסור דצרעת משום מילה מותר למול ג"כ הציצין שאינן מעכבין אבל בנידון ספקתינו דהבהרת הי' רק על מקום הציצין שאינן מעכבין נמצא דכל האיסור דבהרת עובר רק במילת ציצין שאינן מעכבין וכיון דאינן מעכבין לא יוכל, לדחות האיסור דצרעת ודוק:

אך לכאורה יש לדון בספקתינו דיהי' מותר למול הציצין שאינם מעכבין המילה אף דאיכא עלייהו בהרת מצד אחר דהנה זאת מבואר מהסוגיא דשבת שהזכרתי לעיל דמילת ציצין שאינם מעכבין הגם שאינם מעכבין מ"מ מצוה מן המובחר איכא למולן דמדחינן שם מאי דרצה לאוקמי דמאן תנא דפירש אינו חוזר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דסבירא לי' גבי פסח דאינו מפשיט אלא עד החזה ומדחינן דע"כ לא קאמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אלא התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי, הרי מכאן דאיכא מצוה מן המובחר למול גם הציצין שאינם מעכבין המילה וכן פסק הטור יו"ד בסי' רס"ד דבחול צריך לחזור על הציצין שאינן מעכבין את המילה משמע מכאן בהדי' דאיכא מצוה מן המובחר למול הציצין שאינן מעכבין ואפילו לפי שיטת הרמב"ם שמביא שם הב"י דסבירא לי' דגם בחול אין צריך לחזור הרי משמע לכאורה מכאן דהרמב"ם סבירא לי' דגם מצוה מן המובחר ליכא למול הציצין שאינן מעכבין מ"מ הא ביאר השאגת ארי' בסימן נ' דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דליכא מצוה מן המובחר למול הציצין שאינם מעכבין אלא לאחר שפירש אבל קודם שפירש מודה הרמב"ם דאיכא מצוה מן המובחר כמו שמוכח מהסוגיא שהבאתי לעיל וגם השאגת ארי' הוכיח שם שמצוה מן המובחר גרידא נמי דוחה שבת היכא דעיקר המצוה דוחה שבת וא"כ יש מזה לדון על ספקתינו היכא דהבהרת הי' על מקום הציצין שאינם מעכבין נהי דעיקר מצות מילה אינה דוחה כאן האיסור דהבהרת אבל מ"מ המצוה מן המובחר גופי' דאיכא למול הציצין שאינן מעכבין ידחו מצד עצמם, אך באמת תקשה אותה קושיא גופא על הטור דפסק דאפילו פירש נמי איכא מצוה מן המובחר למול הציצין שאינן מעכבין א"כ למה בשבת אם פירש אינו חוזר לדחי המצוה מן המובחר דאיכא למול הציצין שאינם מעכבין את האיסור דשבת ובאמת הקשה שם השאגת ארי' קושיא זאת על הטור והוכיח כהרמב"ם דהיכא דפירש ליכא אפילו מצוה מן המובחר למול הציצין שאינם מעכבין, ועלה על דעתי לתרץ דברי הטור בזה דנהי דסבירא לי' להטור דאיכא מצוה מן המובחר למול גם הציצין שאינם מעכבין מ"מ יכולין לומר דהטור סבירא לי' דהמצוה מן המובחר הוא בעצם מצות המילה כיון דאיכא מצוה למול איכא מצוה מן המובחר למול היטב שגם ציצין שאינם מעכבין נמי לא ישאר אך כל זה הוא מצוה מן המובחר בעיקר מצות המילה אבל לא במצות עשה דיום השמיני דמצות עשה דיום השמיני ימול הוא רק על עיקר המילה אבל לא על הציצין שאינם מעכבין דבזה לא הקפידה התורה דאימת יעשנה ונהי דאיכא עליו דין לעשות בהקדם כפי אפשרותו הוא בכלל הדין דזריזין מקדימין למצות אבל מ"מ לא איכא בזה מצוה ביום השמיני יותר מיום אחר וכיון דעיקר מצות מילה אינו דוחה שבת רק המצוה דיום השמיני לכן אם פירש אינו חוזר כיון דליכא בזה המצוה דיום השמיני וכל זה היינו לישב דעת הטור מהקושיא שהקשה עליו השאגת ארי' אבל מה שנוגע לספקתינו ממילה בצרעת כיון דהא דמילה דוחה צרעת לאו דוקא העשה דיום השמיני אלא דעיקר מצות מילה דוחה צרעת דהא אפילו מילה שלא בזמנה דוחה צרעת וכיון שהבאנו לעיל משמי' דהשאגת ארי' דמצוה מן המובחר נמי דוחה וזאת ביארנו דעל הציצין שאינם מעכבין איכא מצוה מן המובחר ופשטה ספקתינו דבלא פירש מותר למול אפילו הבהרת והי' רק על הציצין שאינם מעכבין ודוק:

אך באמת הגם שאני עפר תחת כפות רגלי של הגאון הבעל שאגת ארי' ז"ל מ"מ נראה לי לפקפק בעצם ההנחה דסבירא לי' דמצוה מן המובחר גרידא דוחה שבת ותורה היא וללמוד אני צריך ולישב דעת הטור קאתינא, ועיקר ראיתו הוא מהסוגיא דמנחות (דף ס"ד ע"א), מהא דאמר שם רבה היו לפניו שתי חטאות אחת שמינה ואחת כחושה שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה חייב כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט והוכיח מכאן השאגת ארי' דמצוה מן המובחר נמי דוחה שבת דהא כחושה כבר שחט ואעפ"כ מתירין לו לשחוט לכתחילה שמינה כדי לקיים מצוה מן המובחר הרי דמצוה מן המובחר נמי דוחה שבת היכא דעיקר המצוה דוחה ולפי זה הקשה הכא לדעת הטור דס"ל דאיכא מצוה מן המובחר למול גם הציצין שאינם מעכבין אפילו פירש א"כ למה בשבת אין צריך לחזור אם פירש, ולענ"ד לא דמי ההיא דהתם לנידון דידן משום דהתם סוף כל סוף יקריבו את השני' השמינה ולא הראשונה הרי דבשני' מקיימין לא רק מצוה מן המובחר אך עיקר המצוה מקיימין בה ונמצא לפי זה דשבת נדחית לא רק מן מצוה מן המובחר אך מעיקר המצוה ושאני היכא כגון בנידון דידן דעיקר המצוה כבר נעשה ואין לשנות בה כלל אך דצריך עוד לקיים מצוה מן המובחר גרידא ולחלל שבת בשביל המצוה מן המובחר גרידא בזה לא מצינו דלדחי ואדרבא נימא כיון דלא מעכב דלא הוי רק מצוה מן המובחר אינה דוחה שבת, ואע"ג דהתם כשבא לשחוט השמינה הרי הכחושה כבר שחט ויכולין לקיים בה המצוה של הקרבת הקרבן הרי דלכאורה דמשום מצוה מן המובחר דוחין שבת שאני התם דהמצוה מן המובחר לא הוי אלא גורם לקיים עיקר המצוה בה והוי כמו שנמצא בהקרבן פסול דלכתחילה דודאי כל זמן שלא נקרב הקרבן מותרין להקריב קרבן אחר והכא נמי כיון דאיכא מצוה מן המובחר להקריב שמינה הוי כמו דין פסול שלא להקריב הקרבן הקודם רק זה אבל מ"מ המצוה מן המובחר לא הוי אלא גורם להקריב עיקר הקרבן בשני' והאיסור שבת דותה עיקר המצוה שמקיימין בה אבל שאני הכא דמצות המילה כבר נתקיים וצריכין לחלל שבת אך ורק משום לקיים המצוה מן המובחר נימא שפיר דמשום מצוה מן המובחר גרידא אין דוחין שבת ודוק: ומתוך דברינו אלה הייתי מחדש ואומר דאפילו היו שתיהן שוות ולא היתה השני' שמינה מן הראשונה והקריב השני' נמי פטור על שחיטת השני' הגם דהתם לכתחילה הי' אסור לו לשחוט מ"מ יכולין לומר כיון דלאחר שחיטה אין מצד הדין שום דין קדימה מהראשונה על השני' והוא אזיל והקריב השני' דנמצא דקיים הקרבן עם השני' ולא עבר על איסור דשבת כלל. ובזה אני מודה שפיר דאם הקריב הראשונה ולא השני' דודאי חייב על השני' כיון דחלל שבת בכדי ולא דמי בזה להיתה השני' שמינה דהתם נראה בודאי דאף דלא הקריב השני' נמי פטור על שחיטת השני' כיון דעשה ברשות דמותר הי' לו לכתחילה לשחוט השני' כדאיתא בסוגיא הנ"ל שהבאתי לעיל אבל בהיו שניהן שיות דאסור לו לשחוט השני' אז בודאי חייב על שחיטת השני' אבל מ"מ נראה דאם הקריב השני' ולא הראשונה יש סברא שפיר לומר דפטור כיון דסוף כל סוף קיים הקרבת הקרבן בהשני' והקרבת הקרבן דוחה שבת והגם שיש סברא לומר כיון דלכתחילה הי' אסור לשחוט נתחייב מיד בקרבן והחיוב לא פקע מיני' אפילו הקריבו אותו אח"כ אבל מ"מ יש צד לומר כהסברא הראשונה ודוק:

והרוחנו בזה ליישב דברי הרמב"ם מה שהקשה עליו הלח"מ דהנה הרמב"ם בפ"ב מהל' שגגות הל' ט"ו כתב וז"ל היו לפניו שתי בהמות של ציבור אחת כחושה ואחת שמינה והיתה חובת היום באחת וכו' אם שחט כחושה בתחילה ואח"כ שחט השמינה פטור מקרבן חטאת ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה ושחוט לכתחילה אבל אם שחט שמינה תחילה ואח"כ שחט הכחושה חייב חטאת על התוספות וכו' והקשה שם הלח"מ דהנה בסוגיא דמנחות הנ"ל איתא איתמר שחט שתי חטאות ציבור ואינו צריך אלא אחת אמר רבה ואיתימא ר' אמי חייב על השני' ופטור על הראשונה ואפילו נתכפר לו בשני' ואפילו נמצאת הראשונה כחושה ופרכינן שם והא אמר רבה היו לפניו שתי חטאות אחת שמינה ואחת כחושה שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה חייב כחושה ואח"כ שמינה פטור וכו' הרי דהיכא דהיתה הראשונה כחושה פטור ומשני אי בעית אימא סמי כחושה מקמייתא (פירוש דהא דאיתא במימרא הראשונה של רבה ואפילו נמצאת הראשונה כחושה לא גרסינן ואין הכי נמי דאי היתה כחושה הראשונה דפטור) ואי בעית אימא ההיא ר' אמי אמרה ע"כ תוכן הסוגיא. והקשה הלח"מ אמאי לא כתב הרמב"ם הדין דאפילו נתכפר בשני' נמי חייב על הראשונה כמימרא הראשונה דרבה דעל זה ליכא שום פלוגתא ולענ"ד תקשה אמאי לא כתב הרמב"ם עיקר דין דמימרא הראשונה דרבה דאפילו בשניהן שוות נמי מחויב אם שחט השני' דמדברי הרמב"ם לא ידעינן אלא אם השני' היתה כחושה והראשונה שמינה דחייב אבל היכא דהשני' היתה שוה לראשונה לא נוכל לידע מזה דחייב והי' להרמב"ם לכתוב רבותא יותר ולהביא להלכה מימרא הראשונה דרבה דמיירי בשניהן שוות דחייב אפילו להאיבעית אימא דסמי מכאן כחישה אבל לדברינו דלעיל דיכול להיות דהיכא דהשני' היתה שוה להראשונה דפטור על השני' אם נתכפר בה אתי שפיר ויכולין לומר דמימרא השני' דרבה פליג על מימרא הראשונה בכולה, דמימרא הראשונה סבירא לי' דאפילו היתה הראשונה כחושה דחייב ומימרא השני' דרבה סבירא לי' דאם לא היתה השני' כחושה מהראשונה אפילו היו שתיהן שוות נמי פטור, ויכולין לומר דבזה יפלגו השני האיבעית אימא בש"ס דשם דהאיבעית אימא דמשני סמי מכאן כחושה יסבור כצר הב' שכתבתי לעיל דבשניהן שוות דחייב לכן אם נסמי מכאן כחושה אתי שפיר הגם דמשמע מהמימרא הראשונה דמחייב אפילו היו שתיהן שוות דהא המימרא הראשונה דרבה לא מיירי כלל מכחושה ושמינה מ"מ אתי שפיר משום דסבירא לי' להאיבע"א דגם רבה דמימרא השני' דפוטר הוא דוקא היכא דהשני' היתה שמינה אבל האיבע"א דמשני ההיא ר' אמי אמרה סבירא לי' דאפילו אם נימא כחושה נמי לא אתי שפיר משום דלמימרא השני' גם בשניהן שוות פטור על השני' אם נתכפר בה ומימרא הראשונה דרבה סבירא לי' דאפילו נתכפר בשני' נמי חייב ולכן משני ההיא ר"א אמרה והרמב"ם דפסק כמימרא השני' דרבה לכן אינו מביא להלכה מימרא הראשונה דרבה דהיכא דשניהן שוות דחייב על השני' אם נתכפר בה ודוק:

והנה אגב אורחא לא אמנע מלכתוב איזה הערות בדברי הרמב"ם מהל' קידוש החודש שנתעוררתי בעסקי בענין זה, דהנה הרמב"ם בהל' קה"ח פ"ג הל' ט"ו כתב וז"ל ב"ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועיברו את החודש כמו שביארנו בפרק זה ואחר ארבעה או חמשה ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החודש בזמנו שהוא ליל שלשים אפילו באו בסוף החדש מאיימין עליהם איום גדול ומטריפין אותן בשאלות ומטריחין אותן בבדיקות וכו' ואח"כ בהל' ט"ז כתב וז"ל ואם עמדו העדים בעדותן וכו' מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו החדש מיום שלשים הואיל ונראה הירח בזמנו ע"כ, השמיענו בזה הרמב"ם חידוש גדול דמקדשין את החודש למפרע אע"ג דבשעת קידוש החודש נעשה החודש מעובר והנה הריטב"א בר"ה (דף כ"ה ע"ב) הקשה על הרמב"ם הנ"ל ממתניתין דשם ריש הפרק דתנן ראוהו ב"ד וכל ישראל או שנחקרה עדותן ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי החודש מעובר ולהרמב"ם אמאי הוי החודש מעובר הא יכולין לקדשו למחר והרמב"ם גופי' פסק כהאי מתניתין בפ"ב מהל' קדה"ח הל' ח' הרי דסותר דברי עצמו ועוד הקשה שם הריטב"א ז"ל מהא דתנן דעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת אבל יותר ממהלך לילה ויום אין מחללין משום דאין יכולין לקדשו על פיהם דיבאו לאחר זמן ולדברי הרמב"ם דמקדשין למפרע מה בכך שיבואו לאחר זמן אבל מ"מ יקדשו את החודש אימתי שיבואו כיון דסבר דמקדשין את החודש למפרע. אך קושיא זאת יכולין לכאורה לתרץ ולומר דהנה באמת יקשה איפכא על הרמב"ם דסבירא לי' דמקדשין למפרע למה בכלל יחללו עדים את השבת משום קידוש החוד ימתינו עד למחר ויבואו דהא סבירא לי' להרמב"ם דמקדשין למפרע דבשלומא אם נאמר דאם לא יבואו העדים בזמנו הוי החודש מעובר אפילו יעידו אח"כ דאין מקדשין למפרע ניחא דמוכרחין העדים לחלל שבת בכדי שהחודש יהי' מקודש בזמנו אבל לדברי הרמב"ם דמקדשין למפרע הא יכולין העדים לבא אחר השבת והוי כאפשר לקיים שניהן ומוכרחין לתרץ לפי דעת הרמב"ם דהא דמצות קידוש החודש דחי' שבת היינו דמצות קידוש החודש בזמנו דוחה שבת ונהי דב"ד יכולין לקדש החודש למפרע אבל מ"מ איכא מצוה וחוב על ב"ד והעדים לקדש החודש בזמנו דהיינו שהקידוש בפועל יהי' בזמנו ומצוה זאת דחי שבת כן מוכרחין לומר לפי דעת הרמב"ם וא"כ לפי זה נסתלק ג"כ קושית הריטב"א שהקשה למה אין מחללין שבת על מהלך יותר מלילה ויום כיון שהקידוש מועיל לפי דעת הרמב"ם ולדברינו לא תקשה כלל כיון דסוף כל סוף לא יהי' קידוש החודש בזמנו א"כ למה להם לחלל שבת ימתינו עוד יום אחד כיון דבין כך ובין כך לא יהי' החודש מקודש בזמנו והוי אפשר לקיים שניהם. ועוד נראה דלפי סברתנו לעיל יש לנו לומר דמשום קידוש החודש גרידא אין מחללין שבת כלל והדין דמשום קידוש החודש מחללין שבת היינו דוקא דקידוש החודש יהי' בזמנו בפועל ודוק, כן היו יכולין לכאורה לתרץ קושיא השני' של הריטב"א אך הריטב"א מביא שם את דברי הרמב"ם מה שפסק שם דעל מהלך יותר מלילה ויום אין מחללין את השבת ומסיק שם הרמב"ם גופי' וז"ל שם פ"ג הל' קד"ה הל' א' שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החודש הרי לך בהדי' מלשון הרמב"ם דהרמב"ם פסק דעדותן לאחר ל' אין מועלת כלל והוא סתירה מפורשת למה שפסק שם הל' ט"ו שמקדשין את החודש למפרע ודוק. והנה המפרש והלח"מ הקשו אלו הקושיות של הריטב"א מעצמן ולא הזכירו שהריטב"א מקשה אותן:

ולענ"ד תקשה על הרמב"ם ז"ל מסוגיא דר"ה (דף ל' ע"ב) דאיתא שם במתניתין בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה ולפי דברי הרמב"ם מה הועילו בזה הא עכ"פ למחר יקבלו אותן כמו שכתב בעצמו שם דעד חצי תשרי מקבלין העדות וא"כ כש"כ שיתקלקלו הלוים בשיר מפני שהשיר של אתמול הי' של חול ועכשיו נתגלה שהי' יו"ט ואדרבה לאחר התקנה עוד יותר גרוע דמקודם התקנה אם היו מקבלין עדות לאחר המנחה עכ"פ הא יכולין להקריב הקרבן מוסף כמו שכתב שם התוס' ד"ה ונתקלקלו עיי"ש ועכשיו לאחר התקנה אם יקבלו העדות למחר נמצא דאתמול הי' קודש וכיון דאתמול לא הקריבו המוסף היום בודאי לא יוכלו להקריב דהא איגלאי מילתא דהיום חול נמצא דלאחר התקנה עוד גרע מקודם התקנה דלא יקריבו מוסף כלל לפי דברי הרמב"ם דמקדשין למפרע, ואין לומר דגם למחר לא יקבלו אותן אלא לאחר הקרבת הקרבן מוסף או ליום ל"ב יקבלו אותן מ"מ האיך יקריבו קרבן מוסף ביום ל"א כיון דקאי עדים בפנינו ויודעין אנו בודאי שיקבלו עדותן ואיגלאי מילתא דהיום חול והאיך מקריבין קרבן דיודעין אנו ברור דאיגלאי מילתא שהקרבן יהי' פסול והרמב"ם גופי' הביא להלכה מתניתין דלעיל בהל' קה"ח פ"ג הל' ה', ועוד קשה לי על הרמב"ם דהא הרמב"ם פסק שם לעיל פ"ב הל' י' דב"ד שקדשו החודש בין שוגגין ובין מוטעין בין אנוסים הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו וא"כ גם בעיבור החודש הוא כן כיון שב"ד עיברו החודש וקדשוהו אותו מיום ל"א האיך נוכל אח"כ לקדשו מיום ל' דלא יהא אלא טעות מה שקדשוהו מיום ל"א נמי אין יכולין לעקרו דאתם אפילו מוטעין והוי כמו שקדשו החודש בזמנו ע"פ עדים ואח"כ נמצאו העדים זוממין דהוי מקודש והכא נמי כן, ודוחק לומר דכיון דחודש מעובר אין צריך קידוש ב"ד לכן לא שייך לומר בו אתם אפילו מוטעין ויכולין לחזור ולקדשו מיום ל' דוחק לומר כן דעיקר דין של קידוש ב"ד הוא לאו מה דאומרים מקודש החודש מקודש אלא מה שקובעים דהיום הוא ראש חודש ומהיום ימנו את החודש הבא וא"כ כיון שגם בחודש מעובר הוא כן דמה שהולכין ב"ד בנשף לסעודת העיבור ושם קובעין אותו לחודש מעובר כמו שמפורש שם בהרמב"ם פ"ג הל' ז' לא גרע מאילו אמרו מקודש כיון שב"ד קבעו בדעתן ובמעשה שהיום הוא ר"ח ומה שמקריבין מוספין נמי הוי כקביעות שהיום הוא ר"ח לא גריעה מאילו אמרו בהדי' מקודש ודוק: ונראה לתרץ את דברי הרמב"ם ז"ל מכל הקושיות שהקשינו עליו אך נקדים מה שנלענ"ד לתרץ מה שראיתי במנחת חינוך מצוה ד' אות א' ד"ה והנה שהקשה על הרמב"ם במה שפסק דאם לא באו עדים ביום ל' הולכים בנשף קודם זריחת השמש לעלי' לסעודת העיבור ומעברין שם החודש למה לא ימתינו לקדשו עפ"י הראי' שמא יבאו עדים שראו את הלבנה בליל ל"א דכיון דמצוה לקדשו עפ"י הראי' דאפילו דהחודש מעובר נמי המצוה לקדשו עפ"י הראי' דמאי שנא דנהי דאם החודש מעובר אין צריכין לומר מקודש החודש מקודש אבל קידוש החודש ואמירת מקודש הם שני דברים מיוחדים דבדיעבד גם בלא אמירת מקודש החודש ג"כ שפיר דמי אם רק פסקו וקבעו שהיום הוא ר"ח א"כ גם כשהחודש מעובר למה לא נמתין שמא יבאו עדים שראו את הלבנה ויקדשו על פיהם ונהי דאפילו לא יבאו עדים נמי יקדשו היום משום דביום ל"א מוכרחין לקדשו אבל מ"מ מה שנוכל לעשות דנהוי קידוש החודש ע"י העדים נעשה דהא מצוה לקדשו עפ"י הראי' ונשאר שם בצ"ע, ואף דעיקר קושיתו נראה לתרץ בפשטות והוא דקבלת עדות ופסק ב"ד לא שייך אלא היכא דצריכינן לברר דבר מה שיש בו ספיקות לדידן לצד זה או לצד זה ובמה שמקבלין העדות ופסק ב"ד דאח"כ מבררין בזה לאיזה צד שהוא אבל היכא דהדבר כבר פסיק וברור ולית לן בו שום ספיקות בזה לא שייך על העדות דין עדות ועל הפסק דין פסק והוי כמו שיבואו עדים לאחר שכבר נפסק הדין ויעידו לטובת הפסק דין בזה נראה בודאי דלא שייך על העדות שום דין עדות בין לענין הזמה ובין לענין שאר נ"מ שיוכל להיות בזה דעדותן לא הוי אלא דברים בעלמא בלבד וכן ב"ד שפסקו באותו דבר ובאותן אנשים פסק בתר פסק והפסק השני הוא מעין הפסק הראשון לא שייך על הפסק השני שום דין פסק ועל הב"ד דין ב"ד אם יהי' איזה נ"מ לענין זה כנלע"ד ברור ולפי זה לא שייך קושיתו כלל דנקדש ביום ל"א החודש עפ"י ראית עדות כיון דזאת ברור ומבורר דהיום הוא ראש חודש כיון דאתמול לא באו עדים ואפילו לא יבואו שום עדים מראית הלבנה נמי יקדשו היום החודש א"כ מה שייך כאן הגדת עדות ופסק ב"ד מה יתן לנו ומה ישמיענו העדות מה שאין אנו יודעין בלא עדותן לכן אי אפשר כלל לקדש ביום ל"א עפ"י הראי' דאפילו יגידו לנו העדים שראו את הלבנה נמי אין בהגדתם שום דין הגדת עדות ובשלמא ביום ל' דיכול להיות שנראה הלבנה והיום הוא ר"ח ויכול להיות שלא נראה הלבנה כלל והעדים מבררין לנו הדבר שהיום צריך להתחיל החודש שפיר שייך על הגדתם דין הגדת עדות דמבררין לן ספק מה שנוכל לספק בו אבל ביום ל"א דהא ודאי דמהיום נתחיל למנות החודש ולא מבררין לנו בהגדתן כלל מה שלא נדע בלא הגדתן לא שייך בהגדתן שום דין עדות כלל לכן לא שייך לקדש עפ"י הראי' והא דפליגי בש"ס אם מקדשין את החודש שלא בזמנו ואיכא מאן דאמר (בר"ה כ"ד ע"א) דמקרשין את החודש שלא בזמנו היינו דוקא לענין דין קידוש לומר מקודש החודש מקודש שזה אינו תלוי בדין קידוש על הראי' ששני דברים מיוחדים הם כמו שביארנו לעיל וגם המנ"ח מביא שם כן בשם הרמב"ן וע"ז דהיינו לומר מקודש החודש מקודש איכא מאן דאמר דגם שלא בזמנו צריכים לומר מקודש אבל לקדש עפ"י ראי' ליכא בזה מ"ד לקדש את החודש שלא בזמנו עפ"י ראי' דלא שייך בזה דין עדות כלל כאשר ביארנו ודוק:

כל זה נראה לתרץ קושיתו בדרך ההבנה, אך על עיקר קושיתו נראה לומר דמעיקרא דדינא פירכא משום דלא שייך כלל הגדת עדות על יום ל"א דבשלומא על יום ל' שייך עדות שראו היום הלבנה ואם אמת שראוהו הוא ברור שהיום הוא ר"ח דאפילו יש בעולם מי שראוהו עדיין ביום כ"ט מ"מ ג"כ מקודש היום ל' ולא היום כ"ט דהיום כ"ט מוכרח להיות שייך לחודש שעבר אפילו ראו בו הלבנה החדשה אבל אם באו עדים ביום ל"א ואמרו שהיום נראה הלבנה איזה ראי' איכא מדבריהם שהיום נראתה דלמא עדיין אתמול נראתה ועדיין אתמול הי' צריך להיות ר"ח וזה לא שייך לומר דיעידו דהיום ראו ואתמול לא ראו משום דלא ראינו אינו ראי' ודלמא נראתה והם לא ראוה וממילא לא שייך כלל הגדת עדות במה שראו היום בליל ל"א הלבנה שמהיום נתחיל החודש, ואף דאפילו נראתה הלבנה עדיין ביום ל' ג"כ מוכרחין לקדש החודש ביום ל"א כיון דליכא מאן דמעיד ע"ז או למאן דפליגי על הרמב"ם וסברי דאין מקדשין למפרע אבל מ"מ נמצא דהא דמקדשין על יום ל"א הוא לא מטעם הגדתן אך מצד שליכא עדים לאמר שראו ביום ל' ודין דמקדשין עפ"י ראי' הוא דיבורר דהיום נראתה הלבנה החדשה דהיינו דהקידוש יהי' על פיהם מצד חיובית ולא מצד שלילית משום דליכא עדים שיעידו שראו עוד מקודם ודוק:

ומתוך דברינו זה שאמרנו דלא שייך כלל בחודש מעובר הגדת עדות שהיום הוא ראשון לחודש נראה לומר דבר חידוש והוא, דמה דב"ד קובעין ומקדשין החודש לאו דקובעין ומקדשין שהיום הוא יום ראשון לחודש אלא דקובעין שהיום שייך לחודש הבא וממילא כיון דהיום האתמול הי' שייך לחודש שעבר נמצא דהיום הוא ראש חודש אבל לא מטעם דהם קובעין דהיום הוא יום ראשון לחודש ואפילו בחודש שקדשוהו בזמנו אע"ג דכבר ביארנו דהתם ליכא שום ספק דהיום הוא ר"ח דהא אפילו ראוהו בכ"ט נמי מתחיל החודש מיום ל' מ"מ יכולין לומר דדין קידוש הוא לאו דהיום הוא יום ראשון אלא דיום זה שייך לחודש הבא וכיון דיום האתמול הי' שייך לחודש שעבר ממילא נמצא דהיום הוא ראש חודש ולפי זה נתיישב שפיר קושיתנו שהקשינו דהאיך סובר הרמב"ם דמקדשין למפרע כיון שב"ד עברו את החודש הרי אתם אפילו מוטעין אבל לדברינו לא קשיא ולא מידי משום דהא דעיברו ב"ד את החודש לאו דקבעו דהיום ל"א הוא היום הראשון של החודש הבא רק דאמרינן דקבעו דהיום ל"א שייך להחודש הבא א"כ לאחר שחוזרין ומקדשין את היום ל' אינן עוקרין בזה מה שקבעו כבר דהרי היום ל"א שייך באמת לחודש הבא רק כפי אשר קדשוהו עתה מיום ל' לא הוי היום ל"א יום ראשון אלא יום שני וגם בקביעות הראשונה בשעה שעיברו נמי לא קבעו בהדי' ליום ראשון אלא דממילא כך הוי אז אבל מ"מ לא הוי שום סתירה ממה שמקבלין עתה עדות שראו את החודש בזמנו למה שקבעו אז החודש מיום ל"א וזאת שייך דוקא אלא כשעיברו את החודש אבל אם קדשו את החודש בזמנו אפילו דנימא דג"כ לא קבעו ליום ראשון בחודש אבל מ"מ קבעו שהיום הזה שייך לחודש הבא וכיון שהזימו אח"כ את העדים ורוצים לעשותו מעובר נמצא דהיום הזה הי' שייך לחודש העבר בזה שייך לומר אתם אפילו מוטעין נמי ודוק:

אך כדי לתרץ כל הקושיות שהקשו בדין זה על הרמב"ם בין מה שהקשו מדידי' אדידי' ובין מה שהקשו על דבריו מסוגית הש"ס דר"ה נראה לי לחדש ולומר דהא דסבירא לי' להרמב"ם דמקדשין למפרע היינו דוקא לענין מה שנוגע לנו מזמן קבלת העדות ולהלן דהיינו מה שנ"מ לנו לענין חשבון הימים שיבאו דחשבינן כאילו נתקדש החודש בזמנו דהיינו אם יבואו. עדים ביום י"ג בניסן כפי מה שעיברנו את החודש ואח"כ כשקבלנו עדותן שראו את הלבנה בזמנה חושבין אותו היום ליום י"ד בניסן ולמחר הוא חג הפסח וכל זה דוקא מה שנוגע להבא אבל לענין הימים שכבר עברו נראה לחדש ולומר דהרמב"ם ג"כ יודה דמה שעברו עברו דאי לאו הכי האיך כתב הרמב"ם בעצמו שם בפ"ג הל' י"ח שאם באו העדים בניסן ותשרי קודם חצי החודש שאין מאיימין עליהן כלל ומקבלין עדותן דהא נמצא לפי זה דבין ר"ח ובין יוהכ"פ לא עשו כהלכתן ולא הקריבו הקרבנות בזמנן וגם חללו את יוהכ"פ בחמשת הענוים והאיך נוכל לקבלם ומה משום קלקלת הלוים בשיר תקנו שלא לקבל כש"כ וכש"כ משום כל הני חששות בודאי היו צריכין לעשות תקנה שלא לקבלן ועכ"פ היו צריכין לאיים עליהן והאיך כתב הרמב"ם שלא מאיימין עליהם כלל אלא ודאי נראה כמו שכתבתי דלענין מה שעברו חושבין כפי מה שהי' החודש מעובר והר"ה והיוהכ"פ עשו כדין וכדת אך מה שנוגע לענין דלהבא בזה חושבין החודש מיום ל' וגם יכול להיות דר"ה ויוהכ"פ חלו בשבת לפי החשבון שהחודש הי' מעובר ונמצא דחללו שבת אלא ודאי כמו שכתבתי והסברא לזה יכולין לומר דכיון דאית לן דינא דאתם אפילו מוטעין הוא לאו דוקא לענין קידוש החודש אלא ג"כ לענין המועדים היכא דמשום חשבון קלקלו את המועדים אם הטעות הזה בא מהב"ד הגדול שראוים לזה הוי על המועד דין מועד ודוק, ואעפ"י שחידוש גדול הוא זה חפשתי לי חבר ומצאתי שגם המנ"ח במצוה ד' כתב כדברי אך הוא כתב קצת סברא אחרת לזה עיי"ש וברוך שכונתי לדעתו הגדולה ונמצא לפי חידוש זה שאם א' יתנה תנאי שיעשה דבר מה בחודש אלול ויקיים התנאי ביום ל' ולא באו עדים בזמנו דנמצא דקיים התנאי בזמנו ואח"כ יבואו עדים שראו את הלבנה בזמנו דלכאורה לדברי הרמב"ם דמקדשין למפרע נמצא דאיגלאי מילתא למפרע דלא קיים התנאי אבל לדברינו שאמרנו דמה שעבר חושבין כפי שחשבנו דהחודש הוא מעובר והדין דמקדשין למפרע הוא רק מה שנוגע מכאן ולהבא נמצא דלהרמב"ם ג"כ קיים התנאי שפיר ודוק, אך לפי מה שכתבנו ההסבר לחידוש זה משום דאתם אפילו מוטעין הוא אפילו לענין שאר המועדים ולאו דוקא לענין קידוש החודש יכולין לפקפק בזה התנאי אם הוי מקוים או לא דיכול להיות דדוקא לענין ר"ה או יוהכ"פ נחשב למעובר אבל לא לשאר דברים אך לסברת המנ"ח הוא כן ודוק:

ואם יש מקום לסברא זו הייתי מחדש ואומר דאם לא באו העדים ביום ל' ואח"כ ביום ל"א באו עדים דראו את החודש בזמנו מ"מ הוי היום ר"ח אע"ג דהרמב"ם סבירא לי' דמקדשין למפרע מ"מ כיון דביארנו לעיל דאע"ג דמקדשין למפרע אעפ"כ מה שעבר עבר נמצא דיום האתמול נחשב לחודש העבר א"כ הוי היום ר"ח בפועל ואע"ג דלענין חשבון החודש ומועדות נחשב היום ליום ב' בחודש אבל מ"מ ר"ח לא תלוי בזה אם הוא לחשבון יום ב' או יום א' אך ורק העיקר דהיום יהי' יום תחילת החודש בפועל וכיון דיום האתמול חשבנו לחשבון העבר נמצא דהיום הוא בפועל תחילת החודש דלא הי' עוד יום נחשב לחודש זה, ולפי זה נתישבו שפיר כל הקושיות דמה שהקשינו מהא דהתקינו שלא יקבלו את העדים מהמנחה ולמעלה מה הועילו חכמים בתקנתן דעכ"פ למחר יקבלום ואדרבא עוד גרע בזה דלאחר התקנה לא יוכלו להקריב מוסף לא היום ולא למחר אבל לדברינו אתי שפיר דאם לא היו מקבלין העדות מן המנחה ולמעלה אפילו דלמחר יקבלו אותן מ"מ נמי יהי' ר"ה למחר משום דסוף כל סוף יהי' למחר יום תחילת השנה בפועל אע"ג דלחשבון הוא יום ב' דכיון דהיום שלא קבלו העדים נתחשב להשנה שעברה ויכולין להקריב בו קרבן מוסף של ר"ה ולכן שייך שפיר לומר דהחודש הוי מעובר אם לא קבלו העדים מן המנחה ולמעלה ויהי' ניחא בזה מה שהקשה הריטב"א ממתניתין דקתני דאם לא הספיקו לומר מקודש עד שמשכה הוי החודש מעובר ולהרמב"ם האיך הוא מעובר כיון דמקדשין למפרע אבל לדברינו ניחא דהא דמקדשין למפרע יהי' נ"מ להחודש הבא אבל החודש שעבר הוי מעובר כיון דסוף כל סוף חשבינן בפועל היום להחודש שעבר, וגם מה שהקשה הריטב"א ז"ל מהא דעל יותר ממהלך לילה ויום אין מחללין את השבת וכתב הרמב"ם משום שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החודש ונמצא דסותר דברי עצמו במה שכתב שם לקמן דמקדשין למפרע אבל לדברינו ניחא דעצם הקושיא למה לא יחללו את השבת על יותר ממהלך לילה ויום כבר ישבתי בעזה"י בטוב טעם אך עיקר הקושיא היתה מדברי הרמב"ם עצמו שכתב ואין עדותן מועלת שכבר נתעבר ולדברינו עתה ניחא דסוף כל סוף דאפילו יקבלו אותן מ"מ לענין עיבור החודש אין מועלת עדותן דאם כבר נתעבר הוי מעובר ונמצא דבפועל לא נתקדש החודש בזמנו ולכן לא יחלל את השבת כאשר ביארנו ודוק:

ולענ"ד נראה ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל מסוגיא מפורשת בר"ת שם במתניתין (דף כ"ה ע"ב) ראוהו ב"ד ובל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר, ושם בגמרא למה לי למתני חקירת העדים כלל איצטריך סד"א תהוי חקירת העדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשי' בלילה וכו' ואימא הכי נמי אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט וכו' מה משפט ביום אף הכא נמי ביום הרי מכאן דהי' ס"ד לומר דמקדשין בלילה והכא מיירי בליל ל"א דהא קתני במתניתין הרי זה מעובר ואי בליל ל' למה הוי מעובר ימתינו עד למחר ויקדשו ביום ל' וא"כ כיון דמיירי בליל ל"א היכי ס"ד למימר דלקדש בלילה הא כבר עבר יום ל' והאיך מקדשין למפרע אלא ודאי מוכח כהרמב"ם דמקדשין למפרע לכן הי' ס"ד דלקדשו בליליא קמשמע לן דלא וסוגיא מפורשת כדברי הרמב"ם ואח"כ מצאתי שהריטב"א ז"ל הקשה זאת אך לא זכיתי להבין מאי דמתרץ שם וז"ל שם, וי"ל אדרבה טעמא דאין מקדשין אותו למחר היינו משום דהא דגמרינן הכא שאין מקדשין אותו בלילה ולפי שהפסיק בנתיים זמן שאינו ראוי לקדשו עכ"ל, ולא זכיתי להבין מאי שייך הפסק בזה אם מקדשין למפרע, דהרי חזינן דביום ל' יכולין לקדשו אע"ג דבליל ל' לא הי' יכול לקדשו וביום כ"ט הי' יכול לקדש הרי גם כאן הפסיק הלילה ואעפ"כ מקדשין ביום ל' א"כ למה לא יקדשו ביום ל"א אם מצד הדין מקדשין למפרע ומאי שייך הפסק בזה, ולענ"ד יכולין לתרץ דאעפ"י דבעלמא אין מקדשין למפרע אבל מ"מ בכאן אי הי' הדין דמקדשין כאן בלילה הי' מהני למפרע נמי, משום דסברת הש"ס דלהני כאן קידוש בלילה הוא משים דכיון דנחקרו העדים הוי כתחילת הדין הי' ביום ואמירת ב"ד מקודש הוי כגמר דין לכן כיון דתחילת הדין הו' ביום מהני והסברא לזה הוא משום דכיון דתחילת הדין הי' ביום הוי כמו שנגמר ביום דהדבר נקבע בתחילת הדין אך בפועל יצא הדבר בגמר דין לכן אם קדשו אח"כ בלילה איגלאי מילתא למפרע דעוד נתקדש החודש ביום ולכן לא הוי בזה ג"כ מקדשין למפרע נמי ודוק. אך דאח"כ דחי שם הש"ס דלענין קידוש החודש חקירת העדים לא הוי כתחילת דין נמי משום דקידוש החודש לא דמי לשאר דין, דעיקר הדבר הם העדים ופסק ב"ד לא הוי אלא כגילוי מילתא בעלמא, אבל הכא עיקר קידוש החודש בב"ד תליא מילתא ובאמירתם נתקדש החודש דאפילו טעו וקידשו את החודש נמי מקודש וגם אפילו בלא עדים יכולים נמי לקדשו אם ירצו עיין במנ"ח מצוה ד' לכן הוי כאילו התחלת דין נמי הוי בלילה ולפי זה אתי דלפי דיחוי הש"ס, חוץ מזה מה שאין ב"ד יכולין לקדשו מחמת שהוא לילה הוי נמי חסרון מטעמא דאין מקדשין למפרע, כן נראה לענ"ד לתרץ דעת הראשונים דסבירא להו דאין מקדשין למפרע אבל מ"מ לפי דעת הרמב"ם אתי הסוגיא טפי בפשטות ודוק:

וראיתי להירושלמי (פ"ג דר"ה הל' א' דף ט"ו ע"ב דפוס ראם) איתא שם קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבירו יום אחד יכול יהא מקודש ת"ל אתם וכו' לפני זמנו כ"ט יום לאחר עיבירו ל"ב יום ע"כ הירושלמי ופירש שם הפנ"מ ד"ה קידשוהו קודם לזמנו וז"ל כדמפרש לקמי' קודם לזמנו בכ"ט ולאחר עיבורו ביום ל"ב ואעפ"י שקדשוהו ליום זמנו שהוא יום שלשים וכו' עיי"ש. הרי דלפי פירוש הפנ"מ הוא דהירושלמי מיירי דקידש ביום כ"ט או ביום ל"ב את היום ל' דלא מהני נמצא לפי פירוש זה סתירה מהירושלמי להרמב"ם בתרתי, חד במאי דפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' קה"ח הל' ט' דמקדשין ביום כ"ט והכא משמע בהדי' לפי פירושו מהירושלמי דאין מקדשין בכ"ט, וגם במאי דפסק הרמב"ם דמקדשין למפרע והכא מפורש דאין מקדשין ביום ל"ב את היום ל' ותמי' על הפנ"מ שלא נתעורר בזה שפירושו הוא סתירה לדברי הרמב"ם, אך לענ"ד נראה פשוט דהירושלמי לא מיירי כלל בזה ופירוש דברי הירושלמי הוא לענ"ד פשוט וברור דהיינו דהירושלמי מיירי דקידש את יום כ"ט גופי' לחודש הבא שממנו יתחיל החודש וכן שקידש את היום ל"ב שממנו יתחיל החודש וע"ז מסיק הירושלמי דלא הוי כלום משום דלא הוי במועדם אבל אם קידש ביום כ"ט את היום ל' או ביום ל"ב את היום ל' בזה לא מיירי הירושלמי כלל ויכול להיות דשפיר מהני כדברי הרמב"ם ז"ל, וראי' ברורה לפירוש זה הוא מדנקט הירושלמי לאחר זמנו הוא יום ל"ב ולא נקט יום ל"א דלמאן דסברי דאין מקדשין למפרע מה לי את יום הל"ב מיום הל"א דאין יכולין לקדש את היום ל' למפרע אלא ודאי כפירושי דקידש את היום ל"ב שממנו יתחיל החודש ועל זה מסיק הירושלמי דלא מהני אבל את היום ל"א אם קדשו ב"ד דממנו יתחיל החודש שפיר דמי דזה הוי בכל מקום היכא דנתעבר החודש ולענ"ד הפירוש הוא פשוט וברור כמו שביארנו בעזהי"ת ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה