אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן כט

סימן כח

הרמב"ם פ"ד מהל' ע"ז הל' ט"ו כתב וז"ל מע"ש וכסף מע"ש וכתבי הקודש שבתורה (פירוש בעיר הנידחת) הרי אלו יגנזו ע"כ והוא מתניתין וברייתא בסנהדרין (דף קי"א ע"ב) והקשה שם הלח"מ דהנה שם בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) דמביא שם בסוגיא ברייתא מחלוקת ר' מאיר ורבנן בעיסה של מע"ש אי חייבת בחלה דר"מ סובר דפטורה ורבנן סברי דחייבת ומוקי שם ר' חסדא מחלוקותם של ר"מ ורבנן דוקא בירושלים דר"מ סובר דמע"ש ממון גבוה ולכך פטורה מחלה ורבנן סברי דמע"ש ממון הדיוט ולכך סברי דחייבת בחלה אבל בגבולים כ"ע סברי דפטורה משום דבגבולים גם רבנן מודו דמע"ש ממון גבוה ופרכינן שם ממתניתין דקתני דמע"ש וכתבי הקודש יגנזו במאי עסקינן אילימא בירושלים (פירוש דירושלים היתה עיר הנידחת) מי הוי עיר הנידחת והתני' עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן אינה נעשית עיר הנידחת ואלא בעיר אחרת ואסקוהו בגוה הא קלטוהו מחיצות אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו פירוש דנאסרת המע"ש משום שלל עיר הנידחת וקשי' לר' חסדא דאמר דבגבולין לכ"ע ממון גבוה דא"כ אמאי נאסרת הא לא הוי שללה ומסקינן שם דמיירי במע"ש של עיר אחרת (ולכך יכולה להיות עיר הנידחת) שנכנס לירושלים (ולכן לא הוי ממון גבוה) ונפלו מחיצות (ולכך לא קלטוהו מחיצות) דמחיצות לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן דאיתנייהו למחיצות דליתנייהו למחיצות לא גזור רבנן. והנה הרמב"ם פסק בפ"ו מהל' בכורים הל' ד' כר' חסדא דעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה משמע דבגבולין פטורה והיינו כר' חסדא דבגבולין כולי עלמא מודו דממון גבוה הוא וא"כ האיך פסק כאן סתם דמע"ש יגנוזו ולמה לא מוקי דוקא בהיתה בירושלים ונפלו מחיצות אבל אי לא היתה בירושלים מותרת דבגבולין כ"ע מודו דהוי ממון גבוה ולא הוי שללה או אפילו דהיתה בירושלים אך אי לא נפלו מחיצות דמותרת ג"כ משום דקלטוהו מחיצות כדמפרש בש"ס שהבאנו לעיל:

ולענ"ד תקשה על עיקר פסק הרמב"ם במה שפסק כהאי מתניתין דמע"ש יגנזו דהא מהסוגיא משמע דהאי מתניתין אזיל אליבא דרבנן דסברי מע"ש ממון הדיוט הוא אבל אליבא דר"מ דסבר דבכל מקום מע"ש ממון גבוה הוא לא מצי אזיל האי מתניתין כלל משום דאפילו נכנסה לירושלים נמי לאו כלום משום דר"מ סובר דגם בירושלים הוי מע"ש ממון גבוה וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' מע"ש הל' י"ז והל' כ"ד כר"מ דמע"ש ממון גבוה ומשמע משם בהדי' דפוסק דמע"ש בכל מקום הוי ממון גבוה אפילו בירושלים נמי א"כ לא משכחת לה כלל האי דינא דמע"ש יגנזו ואפילו לפי האוקימתות של הש"ס דסנהדרין נמי וא"כ האיך פסק הרמב"ם דמע"ש יגנזו. והנה באמת תקשה הא כיון דהרמב"ם פסק כר"מ דמע"ש אפילו בירושלים הוי נמי ממון גבוה א"כ האיך פסק כר' חסדא דעיסה של מע"ש בירושלים חייבת בחלה הא ר' חסדא לא קאמר אלא אליבא דרבנן דסברי, דמע"ש ממון הדיוט אבל לא אליבא דר"מ דסובר דמע"ש ממון גבוה אפילו בירושלים, אך קושיא זו כבר הקשה מהר"י קורקוס ומביאו הכס"מ בפ"ו מהל' בכורים הל' ד' עיי"ש מה שתירץ דהרמב"ם סמך עצמו על הסוגיא דסוכה (דף ל"ה ע"א) גבי הא דתנן דאתרוג של ערלה פסול ופרכינן מאי טעמא פליגי ר' חייא בר אבין ור' אסי דר' חייא סובר לפי שאין בה היתר אכילה ור' אסי סובר משום שאין בה דין ממון ומסקינן שם דבהיתר אכילה כולי עלמא לא פליגי דבעינן דהא אתרוג של תרומה טמאה פסול אע"ג דאית בי' דין ממון כי פליגי בדין ממון מר סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ומר סבר דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו איכא בינייהו אתרוג של מע"ש בירושלים אליבא דר' מאיר למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה למ"ד לפי שאין בה דין ממון מע"ש ממון גבוה הוא והרמב"ם פסק כר' חייא בר' אבין דהיתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ויוצאין באתרוג של מע"ש וכמו כן פסק נמי דחייבין בחלה בירושלים אפילו אליבא דר"מ דכמו דמשום היתר אכילה נחשבת לשלו לענין אתרוג כמו כן נחשבין לשלו לענין חלה ומצה ולכן פסק הרמב"ם דחייבת בחלה בירושלים זהו תורף תרוצו ועיי"ש שמביא תוספתא פ"ק דחלה דמשמע דר"מ ג"כ מודה דעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה מיי"ש. ולי דבריו צריך עיון חדא דהא מ"מ תני' בהדיא הברייתא שמביא בלולב הגזול ובסנהדרין דעיסת מע"ש לר"מ פטורה מן החלה ולפי דבריו האיך נוקמי הך ברייתא ועוד דהא מהסוגיא דשם משמע בהדיא דר' חייא בר' אבין לא פליג אלא גבי אתרוג אבל לענין חיוב חלה מודה דלר' מאיר פטור דהא אמרינן שם בלולב הגזול (דף ל"ה ע"ב) לימא מסייע לי' פירוש לר' אסי דאמר דדין ממון נמי בעינן דתני' עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דברי ר"מ ופרכינן לימא מסייע לי' היא היא אלא מדבהא פליגי בהא נמי פליגי או דלמא שאני עיסה דאמר קרא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני הרי מכאן דבעיסת מע"ש גם ר' חייא בר אבין מודה דלר"מ פטור משום דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני. ומצאתי אח"כ שהשעה"מ בהל' חמץ ומצה פ"ו הל' ח' וכן הצל"ח על פסחים (דף ל"ה ע"ב) הקשה זאת ועיי"ש מה שתירצו, ולפי התירוץ של מהר"י קורקוס מוכרחין לומר דר' חסדא דמוקים דמחלוקת של ר' מאיר ורבנן בעיסת מע"ש הוא דוקא בירושלים דר"מ פוטר, פליג על ר' חייא בר אבין דלר' חייא בר אבין גם ר' מאיר מודה דעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה ודוק:

והנה כל מה שתרצו לא שייך אלא לענין חיוב חלה או אתרוג דשם שייך שפיר לומר דכיון דאיכא היתר אכילה מקרי שפיר לכם לענין דיהי' יוצא באתרוג של מע"ש או דמחויב בחלה אבל מה שנוגע לקושיחנו דכיון דפסקינן כר"מ האיך משכחת לן כלל האי דינא דמע"ש יגנוזו הא כיון דמע"ש ממון גבוה הוא א"כ לא הוי שללה כלל קשה מאד לומר דהיתר אכילה עושה בזה להיות מקרי שללה להיות נאסר כיון דסוף כל סוף לא הוי הממון שלו, ואפילו אם תתעקש ותאמר דכמו דהיתר אכילה פועל בזה דמקרי לכם לענין דנפיק באתרוג של מע"ש וגם לענין חיוב חלה כמו כן מהני היתר אכילה להיות מקרי שללה ולהיות נאסר בכלל של העיר ולכן פסק הרמב"ם שפיר דיגנוזו מ"מ נראה דלא הועיל לך כלום משום דלהרמב"ם מוכרחין לאוקמי דהמע"ש אע"ג דנכנסה לירושלים מ"מ הם עתה בשעת שריפה מחוץ לירושלים כמו שנבאר בעזהי"ת וא"כ נמצא דליכא היתר אכילה, ג"כ וא"כ אמאי יגנוזו, והוא, דהנה בסנהדרין (דף קי"ב) אמרינן שם אמר מר ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אמר ר' חסדא ובנקבצים לתוכה ופירש שם רש"י ז"ל ד"ה אמר ר' חסדא וז"ל נכסי רשעים הקרובין לעיר שיכולין לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שכונסין שלל העיר לרחוב לשורפן הן אבודין עמה אבל רחוקין שאין מגיעין לעיר אינן אבודין ודוקא וכו', הרי דרש"י ז"ל פירש דהא דאמר ר' חסדא ובנקבצים לתוכה לא דצריך להיות נקבץ לתוכה ממש משום דא"כ לא הי' שייך לומר על זה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה לכן פירש רש"י ז"ל דהא דאמר ר' חסדא ובנקבצים לתוכה היינו דנמצא קרוב לעיר הנידחת דראוי לקבוץ באותו יום לעיר הנידחת ולכן אע"ג דהדבר הוא עדיין בחוצה לה מ"מ נאסר אבל מדברי הרמב"ם ז"ל הל' עבודת כוכבים פ"ד הל' י' משמע מדבריו דמפרש דהא דאמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה היינו נקבצים ממש דאינו נאסר שלל רשעים אלא א"כ שהשלל נמצא בשעת שריפה בעיר הנידחת, דז"ל שם. נכסי הרשעים שהודחו שהיו, מופקדין במדינה אחרת אם נקבצו עמה נשרפין בכללה ואם לא אין מאבדין אותם וכו' עיי"ש משמע מדבריו בהדיא דפירש דברי ר' חסדא במה שאמר ובנקבצים לתוכה היינו נקבצים ממש ולפי דבריו מוכרחין לומר דהא דמקרי אותן נכסי רשעים שבחוצה לה היינו דבשעת הדחה היו חוצה לה ולכן הוי אמינא דלא נאסר כלל אשמועינן דאם בשעת שריפה היו בעיר הנידחת דישרפו. והנה שמעינן מדברי הרמב"ם האלו דהא דאמרינן דשלל רשעים שמחוץ לעיר דנאסר וישרופו היינו דוקא שהיו בשעת שריפה בעיר הנידחת ולכאורה תקשה לפי זה האיך קאמרינן דמע"ש יגנוזו ומוקמינן דנכנסה לירושלים ונפלו מחיצות ולכאורה כיון דמיירי דנכנס לירושלים א"כ אמאי יגנוזו לפי שיטת הרמב"ם הא הוי נכסי רשעים שבחוצה לה ולפי שיטתו אינן בשריפה אלא א"כ שיהיו בעיר הנידחת בשעת שריפה ובשלומא לפי דברי רש"י ז"ל יכול לאוקמי דמיירי דעיר הנידחת הי' קרוב לירושלים יום אחד ולכן נאסר המע"ש אבל לדברי הרמב"ם קשה, ומוכרחין לומר דהא דקאמר הש"ס דנכנס לירושלים אין הכוונה הוא דמיירי דגם עתה נמצא בירושלים אך דרק נכנסה לירושלים ועתה בשעת שריפה מיירי דהוציאו מירושלים ונמצא בעיר הנידחת וא"כ כיון דמיירי דעתה נמצא המע"ש חוץ מירושלים א"כ לא הוי בהו היתר אכילה ג"כ וחזרא הקושיא לדוכתא אמאי יגנוזו כיון דפסקינן דמע"ש ממון גבוה כר"מ ואין שייך לומר דהיתר אכילה עושה להיות מקרי שללה כמו דמהני לענין אחזוקי להיות מקרי לכם דנוכל לצאת בו בירושלים אין שייך לומר כן כיון דבע"כ מוכרחין לומר אליבא דהרמב"ם דמיירי דהמע"ש נמצא חוץ לירושלים וא"כ לא הוי בו היתר אכילה נמי וא"כ תקשה עיקרא דרינא האיך פסק הרמב"ם דמע"ש יגנזו דאפילו נאמר דכוונת הרמב"ם הוא ג"כ כמו שמוקמינן בש"ס דמיירי שנכנס לירושלים ונפלו מחיצות מ"מ אמאי נאסר הא הוי ממון גבוה והיתר אכילה ג"כ ליכא כמו שביארנו ודוק:

אך לכאורה יכולין להקשות לפי דברינו אותה קושיא עצמה מסוגית הש"ס דסנהדרין דשם על שיטת הרמב"ם דמפרש דהא דאסור שלל רשעים שבחוצה לה היינו דוקא דנמצא בשעת שריפה בעיר הנידחת א"כ האיך מוקמינן דנכנסה לירושלים מאי מועיל דנכנסה לירושלים כיון דבע"כ מוכרחין לומר לפי שיטתו דעתה נמצאין חוץ מירושלים אך מהסוגיא דשם באמת לא תקשה משום דהסוגיא אזיל אליבא דרבנן דסברי דמע"ש בירושלים ממון הדיוט והגם דר' חסדא קאמר שם דסבירא להו דבגבולים הוי ממון גבוה מ"מ נראה לי לחדש ולומר הגם דר' חסדא קאמר דגם רבנן סברי דבגבולין הוי ממון גבוה היינו דוקא היכא דלא היתה עוד בירושלים אבל היכא דנכנסה לירושלים ובירושלים הא סברי רבנן דמע"ש הוי ממון הדיוט וכיון דנתהוה ממון הדיוט נראה דאפילו הוציא אח"כ מירושלים בחזרה לגבולין מ"מ לא הוי עוד ממון גבוה משום דכיון דנתהוה ממון הדיוט מהיכא תיתי תחזור להיות ממון גבוה ולכן מוקי שם הש"ס שפיר דמיירי דנכנסה לירושלים והוי ממון הדיוט ולכן אע"ג דהוציאום אח"כ בחזרה מירושלים לגבולין כמו שמוכרחין לומר כמו שביארנו מ"מ נשארו ממון הדיוט ולכן נאסר אע"ג דהם עתה בגבולין וכל זה היינו דוקא לישב סוגית הש"ס דמיירי אליבא דרבנן אבל להלכה דפסקינן כר"מ דמע"ש הוי ממון גבוה אפילו בירושלים וא"כ אין כאן כלל באמת מקום לומר דהוי בכלל שלל עיר הנידחת אך כל סברתינו לתרץ זה הוא משים דכיון דאיכא היתר אכילה א"כ מקרי שללה וכל זה הי' שייך שפיר לומר היכא דנאמר דהמע"ש נאסר בירושלים אבל כיון דמוכרחין לומר אליבא דהרמב"ם דמיירי דהמע"ש נמצא עתה חוץ לירושלים וא"כ ליכא היתר אכילה למה מהני בזה שהיתה בירושלים כיון דסוף כל סוף עתה ליכא בהו היתר אכילה וממון גבוה הוי דאפילו בירושלים נמי היתה ממון גבוה ודוק:

ובאמת דאפילו נאמר דמיירי דעדיין הם בירושלים כשיטת רש"י ז"ל מ"מ קשה לי לומר דלכך תאסר המע"ש משום דהוי בי' היתר אכילה הוי שלל העיר הא כיון דמוקמינן דנפלו מחיצות וא"כ ליכא בהו היתר אכילה דהא מחיצות לאכול דאורייתא אך ע"ז נראה לתרץ ולומר דכיון דאי יבנו המחיצות יהיו מותרין לאכול לא הוי חסרון בזה משום היתר אכילה משום דבניית המחיצות לא הוי מעשה בגוף המע"ש והוי שפיר שללה ואתי לפי זה דבר חדש דהא דאמרינן דעיסת מע"ש לר"מ בירושלים חייבת בחלה משום דאית בי' היתר אכילה החיוב הוא אפילו באופן שנפלו המחיצות וליכא בה היתר אכילה מ"מ חייבת בחלה כיון דבניית המחיצות לא הוי חסרון מעשה בגוף המעשר נחשב כמו שהי' להן היתר אכילה אבל כיון דביארנו דלפי שיטת הרמב"ם מוכרחין לומר דמיירי דהמע"ש נמצא חוץ לירושלים בשעת שריפה וא"כ ליכא בה כלל היתר אכילה ואמאי יגנוזו הא לא הוי שללה. ולכאורה יכולין לתרץ ולומר נהי דעתה בשעת שריפה אין בהן היתר אכילה אבל מ"מ כיון דבשעת שהמע"ש הי' בירושלים ונאסרה אז משום עיר הנידחת ממילא לא פקעה ממנה האיסור דעיר הנידחת אפילו לאחר שהוציאוה משם נמי דזאת נראה לי בודאי דלר' חייא בר"א דסבירא לי' דעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה משום דאית בי' היתר אכילה תהי' אותה העיסה מחויבת ג"כ אפילו שנוציא אותה אח"כ מירושלים נמי אע"ג דחוץ לירושלים ליכא בה היתר אכילה ולר"מ הוי ממון גבוה מ"מ כיון שחל בה החיוב חלה מהיכא נפקא כנלענ"ד פשוט וברור. ולפי זה יכולין לתרץ הכא נמי כן אך באמת לא דמי כלל דהתם בחיוב חלה כיון דבשעה שהיתה בירושלים והיתה בה היתר אכילה וחל בה החיוב ממילא לא נפקע ממנה החיוב עד שיפרוש ממנה חלה אבל הכא הא לא היתה שעת הכושר לאיסור דעיר הנידחת לחול עלי' דבשעה שהמע"ש הי' בעיר הנידחת הי' ממון גבוה ואח"כ כשהיתה בירושלים לא הי' חל האיסור משום דצריך להיות בשעת שריפה בעיר הנידחת ובשעת שריפה כשהיא בעיר הנידחת אינו חל עלי' האיסור משום דלית בה היתר אכילה. והנה ראיתי להכס"מ בפ"ד מהל' עבודת כוכבים הל' י' דכתב דאע"ג דהרמב"ם סבירא לי' דאם לא נקבצו בתוך העיר בשעת שריפה דמותרים היינו דוקא לאחר שריפה אבל, קודם שריפה אסורין אע"ג דהם בעיר אחרת נמי משום דראוין הס להיות נקבצים לישרף והגם דעצם דבריו הם חדוש אצלי דאתי לפי זה דמה דאינם בעיר בשעת שריפה הוא ההיתר שלהם ואיזה היתר הוא דאיסורן שבהן מהיכן פקעה אך לא ראיתי מי מנושאי כליו של הרמב"ם דיפלגו עליו ונמצא לפי דבריו יכולין שפיר לומר דכיון דהמע"ש הי' בהן היתר אכילה בשעה שהי' בירושלים ונאסר אז בהנאה לכן איסורן לא פקע ג"כ לאחר שהוציאוהו מירושלים מ"מ אין הדבר ברור דיכול להיות בגוונא זו גם הכס"מ יודה דאינו נאסר משום דאימתי חל על הדבר איסור בחוצה לה היינו היכא דיכול להיות עלי' איסור כשתביא אותה לעיר הנידחת אבל הכא אם תביא אותה לעיר הנידחת אינו יכול לחול אז איסור משום דלית בה אז היתר אכילה לכן אינו שייך. לחול עלי' האיסור בחוצה לה והדבר צ"ע, סוף דבר הרמב"ם צריך ביאור חדא אמאי לא חילק כדאיתא בסוגית הש"ס דמיירי בנכנס לירושלים ונפלו מחיצות ב' האיך יכול להיות משכחת דינא דמע"ש יגנוזו כיון דפסקינן כר"מ דמע"ש ממון גבוה ומהסוגיא בסנהדרין משמע שם דמתניתין אזלא דוקא כרבנן ודוק:

ונראה לתרץ את דברי הרמב"ם אך מקודם נאריך קצת לבאר במה דנתקשיתי' על הסוגיא דשם (סנהדרין דף קי"ב ע"ב) דקאמרינן שם מתיב ר' יוסף מע"ש וכתבי הקודש יגנזו במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הוי עיר הנידחת והתני' עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן אינה נעשית עיר הנידחת ואלא בעיר אחרת ואסקוהו לגוה הא קלטוהו מחיצות פירוש ואין צריך להיות המע"ש אסור וקשה לי מה לי דקלטוהו מחיצות אבל מ"מ אמאי לא יאסר המע"ש דהא חזינן דאם הי' משכחת לה דירושלים גופי' היתה עיר הנידחת הי' נאסר המע"ש ולא איכפת לן מהקליטת המחיצות והכא מאי שנא. וחפשתי בדברי אחרונים ומצאתי שהמנ"ח מצוה תס"ד שם בסופו הקשה זאת וכתב שאין מבין פירוש הש"ס ועוד נתקשיתי דהא קליטת מחיצות הוא רק דרבנן והאיך הוא מהני להתיר איסור הנאה דשלל עיר הנידחת דהוא איסור דאורייתא אך לפי מה שהבאנו לעיל דברי רש"י ז"ל דפירש הא דאמר ר' חסדא ובנקבצים לתוכה היינו דצריך להיות ראוי להיות נקבץ לתוכה בעת שריפת שללה וג"כ ביארנו לעיל דלפי פירוש רש"י ז"ל מוכרחין לפרש דעיר הנידחת היתה קרוב לירושלים במהלך יום אחד לפי זה יכולין לפרש דברי הש"ס בדרך פשוט והוא כיון דקלטוהו מחיצות ואי אפשר להוציא המע"ש מירושלים לעיר הנידחת א"כ אינו ראוי להיות נקבץ לתוכה והוי כרחוק מירושלים יותר מיום אחד ואמאי יגנז כנלענ"ד פשוט וברור לפרש לפי דרך רש"י ז"ל ואח"כ מצאתי כדברי אלו בדברי חדושי הר"ן ז"ל ותודל"א שכונתי לדעת ראשון בזה, ובדרך הזה יהי' ניחא ג"כ מה שהקשיתי כיון דהדין דמחיצות לקלוט הוא רק דרבנן והאיך יכול להיות מהני לענין איסור שללה דעיר הנידחת דהוא מדאורייתא אבל לפי דברינו ניחא דכיון דאסור להוציאה מירושלים חוצה לה לא גרע מאילו שהיתה רחוקה מירושלים יום אחד ודוק:

אך כל זה הוא לפי' רש"י ז"ל אבל לפי' הרמב"ם ז"ל דפירשנו דהוא מפרש דברי ר' חסדא דאמר ובקנבצים לתוכה היינו נקבצים ממש בשעת שריפה ופירשנו לעיל דלפי פירושו מוכרחין לומר דהא דקתני מע"ש יגנוזו היינו דהוציאוה אח"כ מירושלים והיא בעיר הנידחת בשעת שריפה ולפי זה תקשה עוד ביתר שאת כיון דמתניתין מיירי דהמע"ש הוא עתה בעיר הנידחת מה מהני קליטת המחיצות דלא יהי' נאסר, אך בפשטות יש לפרש לפי שיטת הרמב"ם דקישית הש"ס הוא היא גופא כיון דקלטוהו מחיצות הא אסור להוציא חוץ מירושלים וא"כ האיך משכחת לה דיהי' המע"ש בשעת שריפה בעיר הנידחת ואמאי יגנז ולכן משני דמיירי דנפלו המחיצות והי' יכול להוציא חוץ לירושלים נמי אך שדוחק לפרש כן דמאי קושיא היא זו דיכולין לומר דהא דקתני דמע"ש יגנז מיירי דהוציא חוץ מירושלים באיסור דדינא דמתניתין דמע"ש יגנוזו צריכה לאשמועינן בכל גווני דיוכל למשכחת, אך נראה דרך אחר בפירוש הש"ס והוא דזאת בודאי דהדבר אינו נאסר אלא א"כ נחשב שלל העיר ואם לא נחשב שלל העיר אפילו הי' בעיר בשעת שריפה אעפ"כ אינה נאסרת כגון הא דתנן החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום אם הודחו עמהן נידונים כיחידים וממונם פלט אע"ג דממונם והם נמצאים בתוך העיר מ"מ כיון דעומדים לנסוע מכאן לא נחשבים לאנשי העיר וגם ממונם לא נחשב לשלל העיר נמי כמו כן הכא במע"ש כיון דנקלטו ע"י המחיצות ולכן נמי אע"ג דמחיצות לקלוט לא הוי אלא דרבנן מ"מ מהני לאיסור הנאה דאורייתא משום דיהי' מאיזה סיבה שיהי' מוכרח הדבר לנסוע מכאן לירושלים נחשב הדבר לשלל ירושלים ולא לשלל העיר ודוק: והנה בעסקי בענין זה לא אמנע מלכתוב מה שנראה לי לתרץ את דברי הרמב"ם המופלאים בפ"ד מהל' ע"ז הל' י"ג דכתב שם וז"ל קדשי בדה"ב יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים וכתב שם הראב"ד וז"ל א"א לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היתה ולא חל עליו האיסור עכ"ל והוא ממתניתין דסנהדרין (דף קי"א ע"ב) ההקדשות שבה יפדו דמפרש הרמב"ם דפודין אותם ואח"כ שורפין אותם, והנה דברי הרמב"ם כולו מוקשה חדא מה דהקשה הראב"ד למה תאסר הא היתה דהקדש ולא היתה שלל העיר כלל ועוד אי חל עלי' האיסור דעיר הנידחת תקשה היכא מהני בהו פדי' כלל משום דקדושה שבהן ממילא פקע מהן ועוד קשה לענ"ד דהנה מחובר אמרינן שם בש"ס דאינם נאסרין בתוך שלל העיר משום דתקבוץ ושרפת כתיב דאינה מחוסר אלא קביצה ושריפה ובמחובר מחום תלישה וקביצה ושריפה וא"כ תקשה לענ"ד נמי הכא בהקדש דמשמע מדברי הרמב"ם דהקדש אינם נשרפין אלא שיפדה מקודם וא"כ אמאי לא נימא דאינם נאסרין כלל משום דמחוסר פדי' וקביצה ושריפה כמו דאמרינן במחובר דמותר משום דמחוסר תלישה:

והנה מה שנוגע לקושית הראב"ד למה תאסר כלל הא הוי שלל שמים ראיתי להמנ"ח מצוה תס"ד דכתב דהרמב"ם סבירא לי' דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' הוי כשלו ולכן נאסרת משום דנחשב לבעלים אך הקשה דלפי זה למה צריך פדי' כלל ומה שתירץ על זה לא ירדתי לסוף דעתו דמה דכתב דנהי דמשום הואיל הוי שלו אבל מ"מ הוי כשל הקדש נמי ד"הואיל" לא מהני לאפקועי הממון ממי שהוא באמת ולכן כיון דהוי דהקדש נמי לכן צריך לפדות, לא זכיתי להבין דבריו דנהי ד"הואיל"' לא מפקיע הממון למי שהוא באמת אבל מ"מ כיון דהואיל עושה דהדבר נחשב לשלו ג"כ ונחשב לשללה והדבר אסור בהנאה הרי בע"כ נאסר הדבר ונפקע הקדושה מעלי' כיון שהוא אסור בהנאה והוי כמו חמש חטאות דלמיתה אזלי דאין מועלין בהן דנפקע קדושתן ומה סברא היא זו דהדבר נאסר והשווי' של הדבר לא נאסר ממנפ"ש אם הדבר נאסר ממילא נפקע שיויו ודוק. ועוד תקשה על דבריו דבש"ס שם אמרינן דהא דתנן וההקדשות יפדו היינו דוקא קדשי בדה"ב אבל קדשי מזבח ימותו כן מפרש שם בהדיא בברייתא ופרכינן שם קדשי מזבח אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה ואמר שם ר' יוחנן דהיינו טעמא משום דזבח רשעים תועבה ולפי דבריו למה לן האי טעמא נימא דהא דימותו הוא משום טעמא דהואיל ואי בעי מיתשיל כמו שמפרשינן בקדשי בדה"ב להרמב"ם דג"כ נאסרין ואף דבקדשי בדה"ב צריכין פדי' היינו משום דשייך בהן פדי' אבל קדשי מזבח דליכא בהן פדי' דהוי קדשי הגוף לכן ימותו כיון דנאסרין, וראיתי שהוא ג"כ שם לעיל עורר מזה וכתב דהסיגיא מיירי בבא ליד גזבר דלא מהני שאלה אבל לתרץ קושיתני על דבריו אין בזה כלום דהא בחדא ברייתא מתנינן דקדשי מזבח ימותו וקדשי בדה"ב יפדו והיינו לפירוש הרמב"ם ז"ל דנאסרין בהנאה וממנפ"ש דאי מיירי בבא ליד גזבר דלא מהני שאלה אמאי קדשי בדה"ב נאסרין דהא ליכא הואיל ואי מיירי דלא בא ליד גזבר אמאי צריך לדחוק דלכך קדשי מזבח ימותו משום זבח רשעים לימא דהוי שללה משום דהואיל ואי בעי מתשיל ואפילו קרבן של צדיקים אסור מהאי טעמא ואמאי אמרו טעמא משום דזבח רשעים תועבה דאתי לפי זה דקרבן של צדיקים יקרבו ועוד נראה דאין יכולין לאוקמי לפי שיטת הרמב"ם דהא דקתני דקדשי מזבח ימותו מיירי בבא ליד גזבר לפי דברי הנו"ב מהדו"ת חלק יו"ד סי' קנ"ד דמבאר דהרמב"ם פסק דאפילו בא ליד גזבר נמי מהני שאלה עיי"ש:

אך אי צדק המנ"ח בעיקר תירוצו על הרמב"ם דכתב דהטעם דקדשי בדה"ב נאסרין הוא משום הואיל ואי בעי מתשיל הוי כבעלים על הדבר נראה לתרץ בין הקושיא שהקשה בעצמו דא"כ למה צריך פדי' כלל כיון דהדבר כבר נאסר ובין מה שהקשינו דא"כ למה צריכין בקדשי מזבח לומר דטעמא דימותו הוא משום זבח רשעים תועבה נימא דהטעם דימותו הוא משום דהואיל ואי בעי מתשיל הוי כשלו, נראה לתרץ הקושיות אלו בעזהי"ת בטוב טעם ודעת אך מקודם אכתוב מה שנלענ"ד לומר בעיקר סברת הרמב"ם דכתב דקדשי בדה"ב נאסרין אע"ג דהוי שלל שמים והוא, דהנה הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה הל' ו' כתב שם דאם גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר דפטור מד' וה' והשיג שם הראב"ד ז"ל וז"ל א"א קיצר בכאן שאם הקדישו הקדש בדה"ב משלם ד' וה' מה לי משעבדו לשמים מה לי משעבדו להדיוט עכ"ל והוא ממתניתין בב"ק (דף ע"ד ע"ב). והנה שם בגמרא (דף ע"ו ע"ב) פרכינן דבשלומא אטביחה לא מחייב משום דהקדש קטבח אבל מ"מ ההקדש גופי' לחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ופי' שם בתוס' ד"ה והשתא תורא דשמעון דהא דתני' בברייתא לקמן (דף ע"ט ע"א) דגנב והקדיש דחייב בד' וה' דהוי כמו מכרו להדיוט היינו בקדשי בדה"ב דלא מיקרו על שם בעלים אבל קדשי מזבח פטור' וכן פירשו לקמן (דף ע"ט ע"א) תוד"ה גנב והקדיש וזהו דעת הראב"ד ז"ל בהשגות ודעת הרמב"ם הוא כדעת הרמב"ן במלחמות בפ' הגוזל בתרא עיי"ש דמתניתין פליג על הברייתא ולכן פסק הרמב"ם דפטור סתמא ולא חילק בין קדושת מזבח לקדושת דמים אבל מ"מ צריך הדבר עיון אמאי לא יהא חייב בקדושת בדה"ב דו"ה דהא חזינן מסוגית הש"ס דתפסי לפי האמת שמכרו לשמים הוי כמכרו להדיוט אלא דהש"ס משני דהטעם דפטור הוא דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן אבל בקדשי בדה"ב דלא נקרא ההקדש על שם הבעלים אמאי לא יהא מחויב דו"ה דהתם קאי סברת הש"ס דמה לי מכרו לשמים ומה לי מכרו להדיוט, וראיתי להים התלמוד שם (דף ע"ח) דמשני ג"כ כמו שהבאתי לעיל מהמנ"ח דכיון דאי בעי איתשיל עלה הוי כשלו ולענ"ד הי' נראה לומר בדרך אחר והוא על פי דברי הרשב"א ז"ל בחולין (דף קל"ט) וז"ל באמצע הדברים יש לומר הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון וכו' עיי"ש והתם קאי הרשב"א ז"ל על קדושת בדה"ב הרי מכאן דקדושת בדה"ב לא הוי אלא שעבוד ממון בלבד ולא דגוף הדבר קנוי להקדש כמו בהדיוט דגוף הדבר קנוי להדיוט עיי"ש דמחלק בהדי' כן בין קניית הדיוט דקנה גוף הדבר לקנין קדושת דמים דלא הוי אלא שעבוד בלבד, ולפ"ז נראה לענ"ד דקדושת בדה"ב בלא האי טעמא דהש"ס דמעיקרא תורא דראובן וכו' נמי לא הוי מכירה לענין דו"ה משום דמכרו להדיוט דקנה גוף הדבר אז מחויב בדו"ה אבל בהקדישו קדושת דמים דלא הוי מכירת הגוף אלא הנחת שעבוד בלבד מהיכא תיתי דנימא דלהוי מכירה דלחייב דו"ה דאם יעשה שור שגנבו אפותיקי לבע"ח הכי יהי' נחשב למכירה דיהי' מחויב דו"ה וסברת הש"ס דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לגבוה הוא דוקא בקדושת מזבח דהתם הוי קדושת הגוף דקנוי להקדש גוף הדבר כמו שמפורש שם בהרשב"א שהבאתי לכן הוי אמינא דההקדש נחשב שפיר למכירה דיהי' מחויב דו"ה וע"ז מדחי הש"ס טעמא דמעיקרא תורא דראובן וכו' אבל קדושת בדה"ב בלאו הכי לא חשיב מכירה מהאי טעמא שכתבתי ודוק ולכן פסק הרמב"ם שפיר דגנב והקדיש פטור ולא חילק בין קדושת בדה"ב לקדושת מזבח, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דגם הראב"ד הבין כן בדעת הרמב"ם דפטר בקדשי בדה"ב מפני דסבירא לי' דקדושת בדה"ב לא הוי אלא שיעבוד ולכך שינה לשון השגה מלשון הש"ס דלא כתב מה לי מכרו לגבוה וכו' אלא כתב שם וז"ל מה לי משעבדו לגבוה מה לי משעבדו להדיוט דבמקום מכירה כתב הלשון שעבוד. אך הראב"ד פליג על עצם ההנחה שכתבנו לעיל בפשטות דאם יעשה שורו שגנב אפותיקי דיהי' פטור מדו"ה על זה פליג הראב"ד וסבירא לי' דאם ישעבד גניבתו לאחר באופן שלא יוכל לסלק בע"ח בזוזי ממנו נמי יהא חייב בדו"ה דהא דברי הראב"ד ברור מללו מה לי משעבדו לגבוה ומה לי משעבדו להדיוט דמשמע מלשונו דמשעבדו להדיוט יהי' חייב בדו"ה ודוק. ולפי סברא זו יכולין לומר ג"כ הכא גבי שללה דסבירא לי' להרמב"ם דכיון דהקדש לא קנה בגוף הדבר כי אם להקדש יש רק שעבוד בעלמא נכלל בכלל שללה של עיר הנידחת ונהי דלענין חמץ לעבור בבל יראה נחשבת להקדש הוא משום דהדבר עומד ברשות הקדש ואין יכולין לסלק את ההקדש בזוזי בעלמא כי אם בקניית גוף הדבר לא הוי הדבר ברשות ישראל כלל אבל למקרי שללה שפיר מיחשב שללה כיון דהדבר גופי' עוד לא נקנה להקדש בקנין הגוף ודוק: אך לפי זה תקשה ג"כ לדברינו כמו שהקשינו על המנ"ח דא"כ אמאי צריך פדי' כלל כיון דהדבר נאסר בשעה שההקדש עוד עלי' ואמאי לא ישרף בלא פדי', אך לענ"ד נראה לתרץ קושיא זו בין לדידי ובין להמנ"ח ואתי' ניחא נמי קושיתי השני' שהקשיתי דלדברי המנ"ח אמאי לא אמרינן דקדשי מזבח ימותו נמי מהאי טעמא ואתי לפי טעם זה דאפילו קרבנות הצדיקים נמי ימותו דלפי סברת הש"ס דזבח רשעים תועבה לא שייך על קרבן של צדיקים. ונלענ"ד לתרץ לפי מה שהבאנו לעיל שיטת הרמב"ם דסבירא לי' דמה דאמר ר' חסדא ובנקבצים לתוכה דהיינו דצריך להיות בשעת שריפה בעיר הנידחת ואי לא הי' נקבץ לתוך העיר בשעת שריפה אפילו נכסי רשעים ג"כ מותרין נראה לי לומר דכל זמן שהדבר הקדש ומונח עלי' קדושה הוי כמונח ברשות אחרת לגמרי ואפילו לפי מה שביארנו דקדושת בדה"ב נקרא שללו משום דקדושת דמים לא הוי אלא כמין שעבוד אבל מ"מ הדבר מונח ברשות הקדש וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ורמז לסברא זו מצאתי ברש"ש על פסחים (דף ו' ע"א) שם בחמצו של נכרי בבית ישראל דעושה לו מחיצה י' טפחים ובשל הקדש אינו צריך דפי' שם רש"י ז"ל דמיירי בלא קבל עליו אחריות ואעפ"כ צריך מחיצה י' טפחים משום הכירא ובשל הקדש אינו צריך משום דכיון דהוא הקדש בדיל מיני' ושאר ראשונים פירשו דמיירי כאן בקיבל עליו אחריות ולכך צריך מחיצה י' טפחים דאי לא קבל עליו אחריות אין צריך מחיצה כלל והקשה עליהם הרש"ש ז"ל א"כ אמאי בשל הקדש אין צריך הא קבל עליו אחריות ואמאי אינו עובר בבל יראה ותירץ דבשל הקדש הוי כמונח ברשות אחרת דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמונח ברשות שאינה שלו אפילו שמונח בביתו נמי והכא נמי נימא כן נהי דהוי שללו אבל מ"מ הוי כמונח ברשות אחר והוי כשלל רשעים שמונחים בעיר אחרת דאינם נאסרים, ונמצא לפי דברינו אלה דנהי דהוי שללו בין מטעמא דידי דהיינו משום דקדושת דמים לא הוי אלא שעבוד ממון ובין לטעמא דהמנ"ח משום דאי בעי איתשיל אבל מ"מ אם לא יפדו אותן לא יהיו נאסרין כלל מטעמא דהוי כמונחין בעיר אחרת ותקבוץ ושרפת כתיב דבשעת שריפה צריך השלל להיות בעיר לפי פירוש הרמב"ם בדברי ר' חסדא ואם יפדה אותן לאחר השריפה אז יהיו מותרין דהוי כמו דינא דלעיל שהבאתי מדברי הרמב"ם דאם לא היו בעיר בשעת שריפה אין מאבדין אותן אלא ינתנו ליורשיהם והכא נמי במה שהיו הקדש בשעת שריפה הוי כמו שלא היו בעיר ודוק. אך מה דפודין אותם הוא משום דכיון דכתיב תקבוץ ושרפת וכיון שכן איכא מצוה לקבוץ אל תוך רחוב העיר כל שללה וכיון דלפי דברינו דהא דאינו חל איסור דעיר הנידחת על הקדש הוא משום דהוי כמונח ברשות אחר וחסר קביצה ולפ"ז איכא עליו דין קביצה אל תוך רחובה והיינו ע"י פדי' דפדוי' על דבר הקדש הוי כמקבץ דבר הדיוט מחוץ לעיר אל תוך רחובה וכל טצדקי דאית לן למעבד לקבוץ שללה אל תוך רחובה הוי לן למעבד ובהקדש אין לנו עצה אחרת אלא ע"י פדי' ולא תקשה לן לעיל על המנ"ח האיך שייך כאן פדי' כיון דהדבר נאסר בהנאה משום שלל עיר הנידחת א"כ אינו שוה כלום והוי כמו חמץ של הקדש דאין מועלין בו, אבל לפי דברינו לא תקשה כלל משום דכל זמן שהוא הקדש לא חל עליו איסורא דעיר הנידחת כלל כמו שביארנו, ולא דמי לחמץ דהתם אפילו קודם פדי' מונח עליו האיסור דחמץ, נמצא דלא פקע מיני' קדושתו הכא אלא לאחר פדי' אז חל עליו איסורא דעיר הנידחת ולכן שורפין אז ואע"ג דכל זמן שלא נפדו לא חל עדיין איסורא דעיר הנידחת מ"מ צריכין לפדות דכיון דבאמת הוי שלל דעיר הנידחת אך מה דלא חל האיסור הוא משום דהוי כמונח בעיר אחרת ממילא כיון דהוי שללה חל עליו הדין דתקבוץ ושרפת והכא הפדי' היא הקביצה ודוק. ויהי' ניחא נמי בזה מה שהקשינו על הרמב"ם דכיון דסבירא לי' דבלא פדי' אינם נאסרין א"כ האיך נשרפין אחר פדי' אמאי לא נימא תקבוץ ושרפת כתיב והכא מחוסר פדי' וקביצה ושריפה כמו דאמרינן במחובר אבל לפי דברינו דהפדי' היינו היא הקביצה א"כ אינו מחוסר כאן אלא קביצה ושריפה משום דהא דפודה היינו דמקבץ באופן זה לתוך העיר ודוק. ויהי' ניחא נמי מה שהקשינו על המנ"ח דאי משום טעמא דאי בעי איתשיל הוי כשלו א"כ אמאי אמרינן בקדשי מזבח דימותו משום דהוי זבח רשעים אמאי לא נימא משום טעמא דאי בעי איתשיל כמו בקדשי בדה"ב אבל לדברינו שאמרנו דאעפ"י דהוי כשלו אבל מ"מ כל זמן שלא נפדה אינו נאסר משום דהוי כמונח ברשות אחר ניחא שפיר דבשלומא בקדשי בדה"ב אמרינן שפיר דכיון דהוי שללה דעיר הנידחת משום דאי בעי איתשיל ונהי דאינו נאסר משום חסרון קביצה מ"מ אמרינן דיפדה והיינו הקביצה ולאחר הפדי' צריך מחויב דו"ה בגנב לשרוף אבל בקדשי מזבח דלא מהני פדי' נמצא דלעולם לא נאסר משום עיר הנידחת דנהי דהוי כשלו משום דאי בעי איתשיל אבל מ"מ הוי כמונח ברשות אחרת ודוק. והשתא אתי הרמב"ם שפיר דהא דפסק דצריכין לשורפה היינו משום דאעפ"י דהוי הקדש מ"מ לענין איסור דעיר הנידחת חשיב כשלו או משום טעמא דידי משום דהוי רק כשעבוד ממון להקדש או נימא כטעם המנ"ח משום דאי בעי איתשיל, והא דצריך פדי' היינו משום דבלא פדי' אינם נאסרים דהוי כשלל רשעים בעיר אחרת דצריך להיות בשעת שריפה בעיר לדעת הרמב"ם ואעפ"כ מהני פדי' משום דקודם פדי' לא חל עדיין עליו איסורא דעיר הנידחת כדביארנו ולכן צריך פדי', כדי לקיים תקבוץ ושרפת דהפדי' היינו הקיבוץ לפי דברינו וזה לא שייך אלא בקדשי בדה"ב אבל בקדשי מזבח לא שייך לאסור משום טעם זה דלא מבעי' לעעמא דידי דלכך נחשב הקדש בדה"ב כשלו משום דקדושת דמים לא הוי אלא כשעבוד בעלמא בודאי לא שייך לומר כן על קדשי מזבח דהוי קדושת הגוף אלא אפילו לטעמא דמנ"ח דהטעם דהוי כשלו הוא משום דאי בעי איתשיל נמי לא שייך לומר כן על קדשי מזבח לפי מה שביארנו דאעפ"י דהוי כשלו מ"מ האיסור לא חל דהוי כמולח ברשות אחר לכן בקדשי בדה"ב דמהני פדי' מצוה לפדות דכדי לקיים תקבוץ ושרפת אבל בקדשי מזבח דלא מהני פדי' דקדוש קדושת הגוף א"כ לא חל איסורא דעיר הנידחת כלל ע"כ מוכרחין לומר דטעמא דקדשי מזבח ימותו הוא משום זבח רשעים תועבה ודוק. וראיתי להים התלמוד שהבאתי לעיל דלכך לא והקדיש משום דכיון דאי בעי איתשיל לא הוי כמו מכור דכתב שם דאם מסר אח"כ לגזבר דלא מהני שאלה דמחויב אז בדו"ה, ולענ"ד האי דינא צ"ע דלפי דעתי אי נימא דמאי דבעי מתשיל הוי חסרון לענין חיוב דו"ה אפילו מסרו לגזבר אח"כ נמי לאו כלום הוא משום דכיון דבעיקר הקדשו לא מחייב מה שמסר אח"כ לגזבר לאו כלום קא עביד דהא אינו מוסיף על הקדשו כלום ולא שייך למימר דהוי כמוכר עתה ודוק:

ונחזור לעניננו לעיל לתרץ מה שהקשינו על הרמב"ם דכיון דפסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה א"כ האיך פסק דמע"ש יגנוזו וגם לא חילק דמיירי דנכנס לירושלים דמשמע מזה דהרמב"ם פסק דבכל האופנים יגנזו אפילו לא נכנס כלל לירושלים ומהסוגיא משמע דאפילו לרבנן דסברי דממון הדיוט הוא נמי לא נאסר אי לא נכנס לירושלים ונפלו מחיצות ובפרט לפי מה שביארנו דלהרמב"ם מוכרחין לומר דמיירי דהמע"ש הוא עתה בגבולין דליכא בי' אפילו היתר אכילה נמי בודאי תקשה אמאי יגנז הא הוי ממון גבוה וליכא אפילו היתר אכילה דלהוי כשלו. ונראה דהנה נסתפקתי למ"ד דרק היתר אכילה בעינן אבל דין ממון לא בעינן האיך יהי' הדין אם רוצה לצאת באתרוג של הפקר ומתנה בפירוש שאיני רוצה לזכות בו רק יהי' הפקר כאשר הוא אם יכול לצאת בו או לא דזאת פשיטא דלמ"ד דבעינן ג"כ דין ממון אינו יוצא בו אע"ג דאינו שייך לאחריני מ"מ אין לו בו כלום אבל למ"ד דהיתר אכילה לבד בעינן והכא לכאורה איכא בי' היתר אכילה דהא מותר לאכול אותו בלא זכי' כלל אתי לכאורה דיוכל לצאת בו, וראיתי באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ג' שם בסופו דהשיג שם על מה שכתב המגן אברהם בסימן תרל"ז בשם יראים דאפילו נימא דגזל עכו"ם מותר מ"מ אינו יוצא באתרוג הגזול מן העכו"ם משום דנהי דמותר אבל מ"מ לא הוי לכם משום דשייך לעכו"ם, והשיג שם הא"מ דלפי מה דפסק הרמב"ם דיוצאין באתרוג של מע"ש וכתב המהר"י קורקוס דטעמא הוא משום דפסק כמ"ד בסוכה דלא בעינן דין ממון רק בעינן היתר אכילה בלבד ובאתרוג של מע"ש איכא בי' היתר אכילה א"כ לפי זה יוצאין נמי באתרוג הגזול מן העכו"ם דלמ"ד דגזל עכו"ם מותר איכא בי' היתר אכילה זהו תורף דברי הא"מ, וא"כ נמצא לפי דברי הא"מ דכש"כ בספקתינו באתרוג של הפקר דודאי יוצא בו מק"ו דמה התם דגוף האתרוג שייך לעכו"ם אעפ"כ כיון דגזל עכו"ם מותר ואית בי' היתר אכילה דיוצא בו כ"ש וכ"ש באתרוג של הפקר דאינו שייך לשום איש דודאי יכול לצאת בו כיון דאית בי' היתר אכילה אבל לענ"ד נראה דבאתרוג של הפקר אין יוצאין בו וכש"כ בגזל עכו"ם דלא כדברי הא"מ דנראה דהא דאמר ר' חייא בר אבין דיוצאין במע"ש בירושלים משום דאית בי' היתר אכילה לאו הפירוש דהיתר אכילה היינו מה שיכול לאכול אם רוצה אך הפירוש הוא, במה דיש לו זכות לאכילה דהא דמע"ש אפילו למ"ד דממון גבוה אבל אעפ"כ אין יכול כל אחד מי שרוצה לבוא לאכול בלי נטילת רשות מהבעלים רק זכות האכילה שייך לבעלים על זאת סבירא לי' לר' חייא בר אבין דמשום זכות זה דשייך לבעלים לאכילה נחשב שלו לענין דיכול לצאת באתרוג דמע"ש, דהוא סובר דמה דהבעלים יכולין לאכול מע"ש שלו היינו דהוא שלו לאכילה ונהי דלענין דברים אחרים כגון לקדש אשה או ליתן במתנה וכדומה אינו חשוב ממונו אבל מ"מ כיון דלענין אכילה נתנה לו התורה זכות דאיש אחר אין יכול לאכול מעשרו רק דשייך לאכילה לו בלבד משום זה גופי' נחשב הדבר לשלו דיכול לצאת באתרוג של מע"ש משום דנקרא בזה לכם, דמ"ד דסבירא לי' דצריך להיות ממונו סבירא לי' דגם שווי' של הדבר צריך להיות שלו דיהי' יכול למוכרו או ליתנו במתנה וכדומה אבל מאן דאית לי' דדי בהיתר אכילה בלבד סבירא לי' דבמה דשייך לו זכות אכילה בזה לבד די שיהא נקרא לכם לענין דיכול לצאת באתרוג של מע"ש בירושלים וכל זה לא שייך אלא היכא דשייך לו זכות האכילה אבל היכא דיכול לאכול הדבר אבל מ"מ אין לו שום זכות דהדבר בעצם אין שייך לו כלל אפילו לאכילה נמי אך הא דיכול לאכול הוא משום דאינו שייך לשום איש כגון דהוי הפקר או כגון בגזל עכו"ם למ"ד דגזל עכו"ם מותר זהו לא נקרא היתר אכילה להיות נקרא לכם דיהי' יכול לצאת בו דהא מ"מ לא הוי שלו כלל ואין לו שום זכות בהדבר יותר מאיש אחר וכש"כ בגזל עכו"ם דהדבר שייך לעכו"ם כנלענ"ד ברור, ואח"כ ראיתי בספר אמרי בינה ג"כ דפליג על הא"מ וראי' לסברתי דהא דאמר ר' חסדא היתר אכילה לאו היינו הכוונה היתר אכילה גרידא אך זכות דהיתר אכילה דהנה בלולב הגזול שם (דף ל"ה ע"ב) באתרוג של תרומה טהורה דיצא דכתב שם רש"י ז"ל ד"ה הרי יש בה היתר אכילה וז"ל לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויש בידו להאכילה לבן בתו כהן וכו'. והנה בשלומא אי נימא דהיתר אכילה הוא מה שיש לו זכות לאכילה שייך שפיר לומר הכא בתרומה טהורה דשייך לישראל נהי דהוא בעצמו אסור לאכול אבל מ"מ שייך לו זכות האכילה ויכול ליתן לכל מי שירצה לאכול ומה דבן בתו כהן אוכל מכחו הוי כמו שהוא בעצמו אוכל דהעיקר הוא דזכות האכילה יהי' שייך לו ומה שיכול ליתן לאחריני לאכול הוי כמו שאוכל הוא אבל אי נימא דהיתר אכילה הוא מה דיכול לאכול א"כ מה לי דיכול ליתן לבן בתו כהן אבל מ"מ אינו יכול לאכול בעצמו והוי כמו שאין בו היתר אכילה דמה דבן בתו יכול לאכול הוא מצד עצמו שהוא כהן ומה שיכול ליתן לב"ב כהן לאכילה לא הוי אלא דין ממון בלבד אלא ודאי מוכרחין לומר דהפירוש דהיתר אכילה היינו דשייך לו הדבר לאכילה ולכן כיון דיכול ליתן לאחר לאכול א"כ שייך לו שפיר הדבר לאכילה אעפ"י שהוא בעצמו אינו יכול לאכול משום איזה איסור ודוק. אך לפי זה תקשה לכאורה א"כ אמאי אינו יוצא בגבולין באתרוג של מע"ש וכן עיסת מע"ש אינו מחויב בחלה אלא דוקא בירושלים ולפי דברינו אמאי לא נחייב ג"כ בגבולין כיון דביארנו דהא דאית לי' במע"ש היתר אכילה היינו דלאכילה הוי שלו שיש לו זכות לענין אכילה א"כ אפילו בגבולין נמי אית לי' זכות זה הגם שאינו יכול לאכול אבל מ"מ הרי יש לו הדבר לאכילה בירושלים דהנה אם נאמר כפשטי' דהיתר אכילה היינו מה שיש לו רשות לאכול כמו דסבירא לי' להא"מ שייך שפיר לומר דהיתר אכילה אית לי' דוקא בירושלים אבל לא בגבולין אבל לפי דברינו עתה דהיתר אכילה היינו מה שיש לו הזכות לאכילה והזכות הזה אית לי' אפילו בגבולין נמי אך באמת לא תקשה ולא מידי דלמ"ד דאית לי' היתר אכילה לא עדיפא מלמ"ד דאית לי' דין ממון דכמו דאמרינן דמ"ד דאית לי' דין ממון מ"מ היכא דלא אפשר היתר אכילה בפועל כגון תרומה טמאה דלא יצא אע"ג דהדבר שייך לו והוא ממונו מ"מ צריכין היתר אכילה בפועל כן הוא לדברינו למ"ד דאית לי' היתר אכילה אע"ג דביארנו דהיינו במה דשייך לו הדבר לאכילה מ"מ היתר אכילה בפועל נמי בעינן ולא חדשנו אלא דרשות אכילה גרידא בלא זכות אכילה לאו כלום אבל מ"מ זכות אכילה בלא היתר אכילה בפועל לא הוי אלא כדין ממון בלבד ובאתרוג וחלה דין היתר אכילה בפועל בעינן והגם דכתבנו לעיל דבתרומה טהורה לישראל יצא אע"ג דאין לו היתר אכילה בפועל מ"מ כתבנו דכיון דיש לו זכות האכילה דיכול ליתן לאכול למי שירצה שפיר הרי לכאורה מזה, דאין צריכין היתר אכילה בפועל רק די בזכות אכילה בלבד לא דמי משום דהתם בתרומה יש לו הזכות להאכיל לבן בתו כהן בכל עת שירצה ובכל מקום שרוצה ומה דיוכל להאכיל אחריני הוי כמו שהוא אוכל בעצמו אבל הכא במע"ש נהי דבירושלים יכול לאכול אבל כל זמן שהמע"ש הוא בגבולין אין שייך בו אכילה בכל אדם לא מקרי בזה דיש לו זכות אכילה בירושלים לכם משום דמ"מ היתר אכילה בפועל ליכא כאן לכן בגבולין אין יכול לצאת בו וכן עיסת מע"ש בגבולין פטורה ודוק:

וכיון דבאנו לזה דהא דאמרינן דמשום היתר אכילה אכילה הוי לכם גבי אתרוג או לענין חיוב חלה, לאו היינו הפירוש רשות אכילה אך מה דשייך לו לאכילה דהיינו זכות האכילה, נראה דלפי מה דאמרנו לעיל דזכות האכילה דהוי שלו יש לו במע"ש אפילו בגבולין נמי והא דאינו יוצא באתרוג של מע"ש בגבולין כבר ביארנו משום דעכ"פ היתר אכילה בפועל ליכא נראה לי לחדש ולומר דכיון דחזינן דלענין לכם במה שיש לו זכות האכילה במע"ש נקרא לכם כמו כן לענין שללה נמי נקרא בזה שללה מה ששייך לו המע"ש לאכילה ולפי זה נראה דאפילו המע"ש בגבולים ולא נכנס לעולם לירושלים נמי נקרא שללה דעיר הנידחת ולא דמי לאתרוג דהתם אפילו מ"ד דסבירא לי' דין ממון בעינן אעפ"כ מודה דאע"ג דאיכא דין ממון מ"מ היכא דליכא בו היתר אכילה בפועל לא הוי שלו אע"ג דאם איכא בי' דין ממון בוודאי הוי שללו לענין עיר הנידחת דאין לך שללו יותר מזה דיש לו ממון בהדבר ויכול למוכרה וליקח בעדה כסף אך מ"מ לענין אתרוג וחלה צריכין היתר אכילה נמי חוץ מזה דיש בו דין ממון משום דכתיב לכם וקיימו חז"ל דלכם היינו היתר אכילה ממש אבל לענין למקרי שללה נראה בודאי דדי בדין ממון לבד וכיון דביארנו דהיתר אכילה דיש לו במע"ש לאו היינו רשות אכילה גרידא אך מה דיש לו זכות האכילה ומשום זכות זה נקרא לכם גבי אתרוג א"כ נראה דמשום זכות זה דהיתר אכילה שייך נמי למקרי שללה וכיון דביארנו דזכות אכילה יש לו במע"ש אפילו בגבולים נמי א"כ אתי לפי זה דאפילו בגבולים נמי הוי שללו ולא תקשה אי נימא דזכות האכילה שיש לו במע"ש הוא דין ממון למקרי שללה דעיר הנידחת וכן לענין לכם אמאי אינו יכול למוכרה או לקדש בו אשה משום דאותו זכות הוא רק לאכילה בלבד אבל ליתן במתנה או למוכרה אין לו כלום, ובאמת זהו חדוש של ר' חייא בר אבין דאילו לאו ר' חייא הייתי אומר דהא דיש לו היתר אכילה במע"ש אין לו שום זכות במע"ש גופי' אפילו לאכילה נמי אך רשות נתן לו הגבוה לאכול ממעשר זה אבל אפילו לאכילה נמי אינו שייך לו והוי כמזמין לחבירו לאכול עמו דאינו נותן לו כלום דאפילו מה שאוכל אוכל דחברי' הכא נמי הייתי אומר דגבוה מזמין לו לאכול מעשרו ויכול להיות שזהו סברת ר' אסי דלר"מ לא נפיק במע"ש משום דסבירא לי' דגבי מע"ש גם זכית אכילה אינו שייך לו אך ר' חייא בר אבין חידש לנו בזה דמה שאוכל מע"ש שלו אע"ג דהוי ממון גבוה היינו משום דאמרינן דזכות האכילה שייך לו אבל רק לאכול ולשום לתוך פיו אבל למכור או לקדש אשה לא ודוק:

אך הא דכתבנו לעיל בפשטות דלענין שללו לא איכפת לן אם יש לו היתר אכילה אם לא ודוקא לענין לכם הוי חסרון מה שאין בו היתר אכילה הנה מחד לישנא מדברי רש"י ז"ל שם בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) לא משמע כן דהנה גבי הא דאמר ר' חסדא מחלוקת במע"ש בירושלים וכו' אבל בגבולין ד"ה פטור ופירש שם רש"י ז"ל ד"ה אבל בגבולין שני פירושין במאי דבגבולין פטורה אפילו לרבנן נמי פירוש א' הוא משום דבגבולין מודו רבנן ג"כ דמע"ש ממון גבוה ופירוש אחר הוא דכיון דאין לה היתר אכילה לא קרינן בי' ראשית עריסותיכם ונלענ"ד לפרש דלפי פירוש הב' לא אמרינן דרבנן מודו דמע"ש בגבולין הוי ממון גבוה רק אע"ג דהוי ממון הדיוט מ"מ פטורה מחלה משום דלא מקרי ראשית עריסותיכם אך לפי זה מאי מותיב ר' יוסף מהא דמע"ש יגנוזו ופריך מזה על ר' חסדא דסבירא לי' דבגבולין סברי רבנן נמי דפטורין מחלה ולדידי' אמאי יגנוזו ולדברינו לעיל דאמרנו דאע"ג דהיתר אכילה הוי חסרון לענין חלה ואתרוג אבל לענין למקרי שללו לא הוי חסרון ואם אית בי' דין ממון נקרא שללו אע"ג דאין בו היתר אכילה תקשה לן לפי זה מאי קושיא על ר' חסדא הא הוא מיירי לענין חלה ולענין חלה אע"ג דהוי ממונו מ"מ לא הוי עריסותיכם משום דליכא בי' היתר אכילה אבל מתניתין דמיירי לענין שללו מקרי שפיר אע"ג דליכא בי' היתר אכילה, וראיתי להרי"ט אלגזי דפריך זאת על לישנא ב' דרש"י אבל סוף כל סוף מוכרחין לומר לפי לשון זה דכמו דאיסור אכילה הוי חסרון לענין לכם גבי אתרוג וחלה הכי נמי הוי חסרון לענין שללו נמי ואי איכא בי' איסור אכילה אע"ג דהוי ממונו לא נקרא שללו וזהו דלא כדברינו לעיל אך זהו דוקא אליבא דלישנא השני דרש"י ז"ל אבל ללשון א' יכולין לומר כפשטי' דלענין שלל לא איכפת לן אי איכא בי' היתר אכילה או לא כמו שהסברא נותנת ולהרמב"ם לשיטתו מוכרחין לומר כצד הא' דאי הוי ממונו נקרא בזה שללו ולא איכפת לן מאי דליכא בי' היתר אכילה דהא כבר ביארנו דלהרמב"ם לשיטתו מוכרחין לומר דהא דקתני מע"ש יגנוזו מיירי דנמצאין עתה בעיר הנידחת, והנה בשלומא אי נימא כפירוש הא' של רש"י ז"ל דהא דבגבולין לרבנן פטור משום דהוי ממון גבוה אתי שפיר מאי דמסקינן שם דמיירי דנכנס לירושלים ונפלו מחיצות ואע"ג דלהרמב"ם מוכרחין לומר דהמע"ש נמצא עתה בגבולין ובגבולין סברי רבנן דהוי ממון גבוה מ"מ לא תקשה כלל משום דאימתי סברי רבנן מע"ש הוי ממון גבוה דוקא היכא דלא נכנס לירושלים כלל אבל היכא דנכנס לירושלים ונעשה ממון הדיוט נשאר כבר ממון הדיוט אפילו היכא דיצא לגבולין נמי כמו שביארנו לעיל ולכן יגנוזו אבל אי נימא דאפילו דהוי ממון הדיוט מ"מ כיון דליכא בי' היתר אכילה לא מקרי שללו א"כ מאי משני דמיירי דנכנס לירושלים אבל מ"מ כיון דמוכרחין לומר דיצא מירושלים לעיר הנידחת א"כ ליכא בי' היתר אכילה ואמאי יגנז אלא ודאי מוכרחין לומר אליבא דהרמב"ם דסבירא לי' כצד הא' דאם הוי ממון הדיוט אפילו לא הוי בי' היתר אכילה נמי הוי שללו ולכן נאסר וכיון שכן יכולין לומר שפיר כמו שביארנו לעיל דכיון דביארנו דהיתר אכילה במע"ש הוא דין זכות במע"ש וכיון דאותו זכות יש לו אפילו בגבולין א"כ מקרי שפיר משום זה שללו אע"ג דליכא בי' היתר אכילה בפועל ודוק:

אך לפי זה תקשה מהסוגיא למה אוקמינן דמיירי דנכנס לירושלים נימא כמו שביארנו דכיון דיש לו זכות היתר אכילה מקרי משום זה שלל אפילו בגבולין, אך לא תקשה כלל משים דדברינו לא אתי אלא לר"מ אליבא דר' חייא דכיון דר"מ סובר דאפילו דאפילו בירושלים נמי הוי ממון גבוה ואפ"ה אמר ר' חייא בר אבין דיוצאין באתרוג של מע"ש בירושלים משום דאית בי' היתר אכילה וביארנו דהפירוש דהיתר אכילה הוא לאו רשות אכילה אלא זכות אכילה וכיון דר"מ סובר דמע"ש ממון גבוה אפילו בירושלים א"כ אין שייך לחלק בין ירושלים לגבולין וכיון דנאמר דאע"ג דהוי ממון גבוה מ"מ שייך לו המע"ש לאכילה, בגבולין ג"כ נימא הני דאע"ג דאין לו לאכול בגבולין בפועל מ"מ זכות האכילה שיש לו יש לו אפילו בגבולין, אבל רבנן דסברי דבירושלים הוי ממון הדיוט א"כ כשהוא ממון גבוה ליכא בי' במע"ש אפילו זכות האכילה נמי, נמצא לפי זה דלרבנן אליבא דר' חסדא דבגבולין מודו דהוי ממון גבוה ליכא בי' זכות כלל דהא דאוכל בירושלים היינו משום דאז הוי ממון הדיוט נמצא דבשעה דהוי ממון גבוה ליכא בי' אפילו זכות אכילה א"כ לא שייך למקרי שללו, אתי לפי דברינו זה דהא דאמרנו דמה דיש לו זכות האכילה במע"ש הוי שללו אפילו בגבולין אינו שייך לומר אלא אליבא דר"מ דסובר דמעשר שני לעולם הוא ממון גבוה ואעפ"כ יש לו זכות האכילה לכן בגבולין הוי ג"כ שללו דאותו זכות יש לו ג"כ בגבולין אבל לרבנן דסברי דבירושלים הוי ממון הדיוט נמצא דבשעת שהוא ממון גבוה ליכא בי' זכות כלל אפילו זכות של אכילה דהא דאוכל בירושלים הוא משום דהוי ממונו לכן לא שייך לומר אליבא דרבנן דלהוי משללו בגבולין ודוק:

והנה הסוגיא דסנהדרין אתי שם אליבא דרבנן דר"מ עיי"ש דהא כל הפירכא שפרכינן שם על ר' חסדא הוא משום דאמר דבגבולין גם רבנן מודו דהוי ממון גבוה ועל זה פרכינן מהא דמע"ש יגנז הרי דהגמרא סובר דמתניתין אתי אליבא דרבנן דר"מ וכיון שכן לא מצי הש"ס לשנויי דאע"ג דהוי ממון גבוה מ"מ מקרי שללו משום דאית בי' זכות אכילה דהא אליבא דרבנן ביארנו דבשעה שהיא ממון גבוה ליכא בי' זכות אכילה כלל לכן מוכרח הש"ס לאוקמי דמיירי דנכנס לירושלים ונפלו מחיצות וכל זה אליבא דרבנן אבל הרמב"ם דפסק כר"מ דמע"ש הוי ממון גבוה אפילו בירושלים וג"כ פסק כר' חייא בר אבין כיון דאית בי' היתר אכילה הוי לכם לכן פסק שפיר דמע"ש יגנז סתם ולא דוקא שנכנס לירושלים דאפילו לא נכנס נמי הוי שללו משום דכיון דאית בי' זכות אכילה אע"ג דהוי ממון גבוה מקרי שללו כדביארנו לעיל ודוק. והא דלא מוקי הש"ס דסנהדרין במאי דפריך על ר' חסדא דסובר דבגבולין גם רבנן מודו דממון גבוה ממתניתין דמע"ש יגנוזו דמתניתין קאי אליבא דר"מ יכולין לומר בפשטות או דהש"ס רוצה ליישב מתניתין אליבא דר' חסדא לדברי הכל אפילו אליבא דרבנן או דנאמר דר' חסדא פליג על ר' חייא דמשום היתר אכילה בלבד לא הוי לכם כמו שאמרנו לעיל וא"כ לא אתי אליבי' מתניתין אפילו אליבא דר"מ משום דכיון דלא הוי לכם לגבי אתרוג לא הוי שללו לגבי עיר הנידחת נמי ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה