שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן כח
הרמב"ם בפ"ג מהל' מעילה הל' א' כתב וז"ל קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מועלין בהן מדברי סופרים כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן כגון ששחטן בדרום אעפ"י שקבל בצפון או ששחטן בצפון וקבל בדרום או ששחטן ביום וזרק בלילה או ששחט בלילה וזרק ביום או שעשאן במחשבת הזמן או במחשבת המקום וכן בכל אלו מועלין בכולן לעולם שהרי לא הי' להן שעת היתר וכו' ע"כ. והקשה שם הכס"מ על הא דפסק שם הרמב"ם דקדשי קדשים שנשחטו בדרום דאין מועלין מדברי תורה אלא מדברי סופרים מהסוגיא דמעילה (דף ב' ע"ב) שם איבעי' להו אי עלו מהו שירדו (פירוש ק"ק שנשחטו בדרום אי עלו ירדו או לא) רבה אמר אם עלו ירדו ר' יוסף אמר אם עלו לא ירדו ופרכינן שם מהא דתנן קדשי קדשים שנשחטו בדרום מועלין בהם בשלומא לר' יוסף ניחא אלא לרבה דאמר אם עלו ירדו קשיא אמאי מועלין ומשני מאי מועלין בהן מדרבנן ע"כ הסוגיא. משמע מזה דדוקא לרבה מוכרחין לומר דמועלין בהן מדרבנן אבל לר"י דאמר אם עלו לא ירדו אתי מתניתין כפשטי' דמועלין מדאורייתא ושם מסקינן דברי רבה בתיובתא וקיי"ל כר"י דק"ק שנשחטו בדרום אם עלו לא ירדו וכן פסק הרמב"ם א"כ למה פסק כאן דמועלין מדברי סופרים ולא מדברי תורה ותירץ דלא קשיא משום דאיתא שם בסוגיא דרבה ור"י לא פליגי אלא אליבא דר"ש דאמר בנשפך דמה או שלנה וכו' דאם עלו לא ירדו אבל אליבא דר"י דסבירא לי' בנשפך דמה וכו' דאם עלו ירדו גם ר' יוסף מודה אליבי' דאם עלו ירדו וכיון דהרמב"ם פסק בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' ו' כר"י לכן פסק כאן דמועלין מדרבנן ותרוצו תמוה כמו שכתב הלח"מ בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' ז' דהא אע"ג דהרמב"ם פסק בנשפך דמה כר"י דאם עלה ירד אבל בק"ק שנשחטו בדרום פסק בהדי' הרמב"ם שם הל' ז' דאם עלו לא ירדו ואע"ג דלכאורה מהסוגיא דמעילה הנ"ל לא משמע כן דהא אמרינן שם בהדי' דאליבא דר"י דסובר בנשפך דמה דאם עלה ירד כולי עלמא לא פליגי דר' יוסף ג"כ מודה דאם עלו ירדו בק"ק שנשחטו בדרום וא"כ כיון דהרמב"ם פסק בנשפך דמה כר"י דאם עלה ירד האיך פסק בק"ק שנשחטו בדרום דאם עלה לא ירד עיי"ש בלח"מ שמתרץ שם דסוגיא דפ"ב דזבחים ופ' כל הפסולין חלוקין על הסוגיא דמעילה ולפום ההיא סוגיות כשם שפליגי רבה ור' יוסף אליבא דר"ש כן פליגי אליבא דר"י נמי וכיון דפסקינן כר' יוסף דאם עלו לא ירדו בק"ק שנשחטו בדרום הוא אפילו אליבא דר' יהודה נמי עיי"ש בלח"מ. ולדידי נראה לתרץ קושית הלח"מ בפשיטות טפי דהנה התוס' בזבחים (דף פ"ד ע"א) ד"ה פרט הקשו וא"ת קדשי קדשים שנשחטו בדרום דקאמר בריש מעילה תרד לר"י הא לית לי' מיעוט רביעי (פירוש דר"י אית לי' שם תלתא מיעוטא וממעט שם תלתא מילי דאם עלו ירדו כגון שנשפך דמה וכו' אבל מיעוט רביעי לית לי' וא"כ האיך ממעט קדשי קדשים שנשחטו בדרום דאם עלו ירדו) וי"ל משום דדרשינן לעיל בפ' כל הפסולין כל דבר ריבה חטאת ששחטה בדרום ושנכנס דמה לפנים ואע"ג דקרא ללאו שמעינן נמי דאם עלתה תרד וכו' ע"כ. והנה הברייתא דפ' כל הפסולין דמרבינן מכל דבר רע חטאת ששחטה בדרום הוא מימרא דר' יהודה דתני שם בהדיא ר"י אומר אבל רבנן משמע שם דפליגי ולא עוד אלא דאפילו אליבא דר"י איכא תרי תנאי דאליבא דחד תנא גם ר"י לית לי' דמרבינן מכל דבר רע חטאת ששחטה בדרום נמצא לפי זה דהסוגיא דריש מעילה דאמרינן דאליבא דר"י לא תבעי' לך דלר"י צריך להיות בק"ק שנשחטו בדרום דאם עלו ירדו אתי שפיר משום דר"י לשיטתו דסבירא לי' דכל דבר רע אתי לק"ק שנשחטו בדרום דעובר בלאו ממילא שמעינן נמי דאם עלה ירד אבל אנן אליבא דהלכתא נהי דפסקינן כר"י בנשפך דמה וכו' דאם עלה ירד היינו משום דאית לן כר"י בהני ג' מיעוטי אבל במיעוט רביעי לית לן כוותי' לכן פסקינן שפיר דק"ק שנשחטו בדרום דאם עלה לא ירד ודוק, זאת נלענ"ד לישב דברי הרמב"ם דפסק בק"ק שנשחטו בדרום דאם עלו לא ירדו. ומה שנוגע לעניננו יהי' האיך שיהי' אבל זאת חזינן דהרמב"ם פסק דק"ק שנשחטו בדרום דאם עלה לא ירד וא"כ האיך פסק בפ"ג דמעילה דאין מועלין מדברי תורה אלא מדברי סופרים ועוד קשה לי על הרמב"ם ועל הכס"מ דכי הקושיא היא דוקא מק"ק שנשחטו בדרום הא הקושיא מכל הפסולין שמחשב שם הרמב"ם בהל' ההיא וכתב בדרך כלל דעל כל אלו הפסולין אין מועלין אלא מדברי סופרים אעפ"י דיש שם הרבה פסולין דאליבא דכולי עלמא אם עלו לא ירדו ואפ"ה כייל שם הרמב"ם בהדי הדדי וכתב שם, בכלל דאין מועלין אלא מדרבנן וא"כ תקשה אמאי הא מהסוגיא דריש מעילה הנ"ל משמע בהדי' דהיכא דאם עלו לא ירדו מועלין מדאורייתא ודוק:
ונלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם בהקדם לבאר במה שנתקשיתי, מהסוגיא דזבחים (דף פ"ה ע"ב) דהנה מהסוגיא דמעילה הנ"ל משמע כמו שביארנו דהיכא דאם עלו לא ירדו דמועלין מדאורייתא וגם זאת משמע שם דאם עלו לא ירדו דמועלין מיד אפילו קודם שעלו נמי משום דכיון דאית לי' דינא דאם עלו לא ירדו אית לי' נמי קדושת מעילה כן הוא משמעות הסוגיא דמעילה הנ"ל. והנה בזבחים (דף פ"ה ע"ב) אמרינן שם ר' נחמן בר יצחק מתני הכי אמר ר' חייא ב"ר אבא בעי ר' יוחנן אימורי קדשים קלים שהעלו לפני זריקת דמן יש בהן מעילה או לא א"ל ר' אמי ותבעי' לך ירידה (פירוש אם עלו ירדו או לא) אמר לו ירידה לא קמבעי' לי דנעשו לחמו של מזבח כי קמבעי' לי מעילה ופשיט הכי לא ירדו ואין בהן מעילה הרי מכאן דפשיט לי' דאע"ג דאם עלו לא ירדו ואעפ"כ אין בהם מעילה ולא עוד אלא האיבעי' אם מועלין או לא לא הי' אלא לאחר שעלו על המזבח אבל קודם שעלו פשיטא לי' דאין מועלין בהם דכן משמע לשון האיבעי' "אימורי קדשים קלים שהעלן" וכו' יש בהן מעילה משמע דכל האיבעי' לא היתה אלא אם לאחר שהעלה על המזבח אי אית בהו קדושת מעילה אבל קודם שהעלה פשיטא לי' דאין מועלין ומוכרחין לומר כן דאי לאו הכי האיך משכחת לה האי דינא דתנן דבאימורי קדשים קלים ליכא בהו מעילה לפני זריקה ומאי מבעי' לי' כלל אם מועלין אלא ודאי דכל האבעי' לא היתה אלא לאחר שעלו אי אית בהו קדושת מעילה ועל זה פשיט לי' דאפילו לאחר שעלו נמי ליכא דין מעילה והכא בריש מעילה משמע בהדי' דאם עלו לא ירדו דמועלין מיד אפילו קודם שעלה על המזבח נמי והוא סתירה מפורשת מהסוגיא דזבחים להסוגיא דמעילה ודוק:
והנה ראיתי להכס"מ בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' י"ב ד"ה אימורי קדשים קלים דכתב וז"ל כלומר אע"פ שהעלום בפסלות כיון שנזרק הדם אח"כ לא ירדו וכו' עכ"ל וחידוש גדול שמעינן מדבריו הקדושים דהפירוש דאם עלו לא ירדו בזבחים גבי אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן שאני משאר אם עלו לא ירדו שנזכר בש"ס דבעלמא הפירוש הוא דיכול להקטיר אעפ"י דפסול דכן הוא הדין דאם עלו לא ירדו והכא באימורי קדשים קלים הפירוש דלא ירדו היינו שאינו צריך לסלק מעל המזבח אבל מ"מ אינו מקטירן מיד ג"כ אך ממתין עד שיזרק הדם ואם קרה איזה סיבה שלא היתה זריקה כלל אז אינו מקטיר כלל וירדו כן הוא משמעות דבריו ודוק. ולפי פירושו יהי' ניחא קושיתי שפיר על מאי דאין מועלין באימורי קדשים קלים בין קודם שעלה ובין לאחר שעלה ולא תקשה מהסוגיא דמעילה כלל דאימת אמרינן דאם עלו לא ירדו דמועלין, רק דוקא היכא דיוכל להקטירן אבל הכא העלי' אינו נותן בהן קדושת הקטרה לכן אין בהן דין מעילה כלל ויהי' ניחא ג"כ בזה דברי הכס"מ שנתקשיתי בהם למה דחקו לפרש כן דפשטות הדבר וגם מסתימת דברי הראשונים ז"ל משמע דהפירוש הוא כמשמעו דאם עלו אימורי קדשים קלים לפני זריקת דמן דמקטירן מיד ואינו צריך להמתין עד אחר זריקה ויותר מזה משמע מסתימת דברי הראשונים דאפילו נשפך דמה דאינו יכול לעשות עוד זריקה דבכל מקום כגון זה אם עלו ירדו אבל הכא שאני כיון דבעת שעלה הי' ראוי לזריקה וחל בה דינא דלא ירד ויכול להקטירן לכן הדין הזה לא סליק מינייהו גם אחר שנשפך הדם דהדם לא מעלה ולא מוריד בזה ודוק. כן משמע פשטות הסוגיא וקשה למה ולמה דחק לפרש כאן שאני מהפירוש דאם עלה לא ירד בכל מקום ולפי דברינו יכולין לומר דמכח קושיתנו הי' נדחק לפרש כן דאם היתה בהן דין הקטרה אם עלו, הי' צריך להיות בהם דין מעילה ג"כ כמשמעות הש"ס דמעילה ודוק:
ועדיין אנו צריכין למודעי שאף לאחר כל הדברים הנ"ל פירושו הוא לי הפלא ופלא וקשה לי על דבריו כמה קושיות חדא דאם נאמר דפירוש דאם עלו לא ירדו היינו רק שלא יסלק מעל המזבח אבל דין הקטרה אינו נותן לו המזבח א"כ מהיכא תיתי נימא דאיכא בו דין מעילה ומאי מבעי' לי' ועוד קשה לי מאי רבותא דלא ירדו כיון דמקטירן לאחר זריקת הדם ואז הוא קרבן כשר ומה איכפת לן מה שהעלן על המזבח קודם זריקה. אך קושיא זו יכולין לתרץ ולומר דכיון דהרמב"ם פסק בפ"א מהל' פסוה"מ הל' כ"ב דהולכת אברים לכבש הוי עבודה ואינה כשרה אלא בכהן כשר עיי"ש לכן הוי אמינא דכיון דהולכת האברים למזבח הוי שלא כדין דדין הולכת אברים למזבח הוא אחר זריקה והכא היתה קודם זריקה לכן הוי הולכה פסולה והוי אמינא דתרד ויחזיר ויוליך לאחר זריקה וזהו החדוש דהוי הולכה כשרה, אבל מ"מ קושיתי הראשונה האיך ס"ד דמועלין משום זה קשה על פרושו ועוד תקשה לי דאי נימא דהפירוש של אם עלו לא ירדו היינו דאין צריך לירד מעל המזבח אבל מ"מ ממתין בהקטרה עד שיזרוק הדם א"כ האיך רוצה שם ר' זירא (בדף פ"ה ע"א) לסייע לעולא דאמר דאימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן לא ירדו ממתניתין דאם נשפך דמה דלא ירדו ומדחי דהתם מיירי בקדשי קדשים הא ע"כ מוכרחין לאוקמי כן אפילו לעולא דהא מתניתין דנשפך דמה דאמרינן דלא ירדו היינו ודאי דמקריבין מיד דהא אין לו על מה להמתין דהא נשפך הדם ועולא דאמר דלא ירדו היינו דממתין עד שיזרק דמה ובע"כ מוכרחין לומר דמתניתין מיירי בקדשי קדשים וא"כ מאי סייע לי' ממתניתין כיון דבע"כ מיירי מתניתין בק"ק אלא ודאי מוכרחין לומר דהא דאמר עולא דלא ירדו היינו כפשטי' ולכן אליבא דעולא אתי מתניתין אפילו בקדשים קלים ולכן סייע לי' שפיר. אך קושיא זו יכולין לתרץ ולומר דהא דמפרש הכס"מ דהא דלא ירדו היינו דצריך להמתין בהקטרה עד שיזרוק הדם היינו דוקא להלכה דקיי"ל כר' יהודה דנשפך דמו דאם עלו ירדו אבל לר"ש דאמר דאם נשפך דמה דאם עלו לא ירדו: בודאי אליבי' אימורי קדשים קלים שעלו מקטירן מיד ואין צריך להמתין עד שיזרוק הדם מקל וחומר ולכן אתי שפיר הסיוע שמביא ר' זירא ממתניתין שנשפך דמה דלא ירד דקאי אליבא דר"ש ואליבי' קאמר עולא שפיר דלא ירדו ומקטירן נמי אך לפי זה אתי דהא דאמר עולא דלא ירדו לצדדים קאמר דאליבא דר"ש לא ירדו ומקטירן מיד ואליבא דר"י צריך להמתין בהקטרתן עד שיזרוק הדם ומדברי התוס' (פ"ג ע"ב) שם ד"ה למעוטי קמצים לא משמע שם כן דמשמע משם דבין לר"י ובין לר"ש דין אחד להם אליבא דעולא עיי"ש סוף דבר דביאור דברי הכס"מ הנ"ל נעלמו ממני וממשמעות הסוגיא ומדברי התוס' ז"ל לא משמע כדבריו ודוק:
והנה חפשתי ומצאתי שפירוש הכס"מ הן הן דברי רש"י ז"ל במעילה (דף ז' ע"ב) ד"ה האמר עולא, וז"ל גבי גוף אחד אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו שנעשו לחמו של מזבח דקלטן מזבח דכיון דחד גופא הוא כי הדר וזריק הדם לאחר העלאת אימורין הוי' זריקה ולא ירדו ואם כדבריך דטעמא דר"ע הוי משום דכחד גופא דמי כי קדם והעלה אימורין ושוב נזרק הדם דאידך דלא העלו אימורין להני' לי' דאם עלו לא ירדו וכו'. הרי מדברי רש"י ז"ל בהדיא דהא דאמרינן דלא ירדו היינו דממתין עד שיזרק הדם ואז אמרינן דלא ירדו ולכאורה פירוש זה מוכרח שם מדברי הש"ס דאמרינן שם דאם הפריש שתי אשמות לאחריות ושחט את שניהן וקדם והעלה אימורין של אחד מהן קודם זריקה ואח"כ זריק דם דאידך דאם עלו ירדו אף דאמר עולא דאימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמן דלא ירדו הכא שאני משום דלא חד גופא הוא פירוש דהתם דעולא דגוף אחד הוא מהני זריקת הדם מה שזורק אח"כ להיות דלא ירדו אבל הכא לא מהני זריקת דם מאשם זה על אימורין דזו להיות דלא ירדו הרי דלכאורה מוכרחין לומר מכאן דהא דאמר עולא דלא ירדו היינו משום דמהני זריקת הדם דזריק אח"כ ואם מפני איזה סיבה לא נזרק הדם אז ירד כמו הכא באימורים של האשם שנפרש לאחריות דאם זריק הדם דאידך אז אמרינן דירד משום דלא הוי חד גופא ולא הוי כנזרק דמו גופי' דאי נימא דעולא דאמר לא ירדו היינו דחל מיד עליו דין דהקטרה דיוכל להקטיר אותו א"כ מה לי דאח"כ זרק דם דלאו דידי' מ"מ לא גרע מאילו נשפך הדם לגמרי דביארנו לעיל דלפי פירוש זה לא ירדו משום דכיון דחל עליו דין דהקטרה זריקה דאח"כ לא מעלה ולא מוריד בזה כדביארנו לעיל וכן פירש שם רבינו גרשם מאור הגולה דהא דאמר עולא דלא ירדו היינו דמהני זריקת הדם דאח"כ עיי"ש ד"ה ואי סלקא דעתך. ופירושם לכאורה מוכרח מדברי הש"ס דכאן אך באמת אילולא פירושם הייתי מפרש דברי עולא כפשטי' והא דאמרינן הכא דאם הפריש שתי אשמות לאחריות דכי העלה אימורין של אחד מהן דירד לאו הפירוש הוא דירד לאחר שנזרק הדם דאידך כמו שמפרש רש"י ז"ל שם אך הייתי מפרש דירד מיד כמו אליבא מאן דפליג על עיקר דינא דעולא וסובר דאימורי ק"ק שעלו לפני זריקת דמן דירדו הגם דהדר זריק דמו אבל מ"מ קודם שנזרק הדם ירד והכא בהפריש שתי אשמות לאחריות ושחיט שתיהן גם עולא מודה דירדו דכי אמר עולא דלא ירדו היינו דוקא בגוף אחד כיון דעומד בודאי למזבח ולזרוק הדם אז יוכל המזבח ליתן לו דין קדושה להיות דלא ירד אבל הכא בהפריש שתי אשמות לאחריות ושחט את שתיהן דאינו עומד למזבח בודאי דיכול להיות דיזרוק דם דאידך אז לא אמרינן בהו דין דלא ירדו אך אמרינן דירדו ואם זרק אח"כ דמו אז יעלו ואם זריק דם דאידך לא יעלו אבל הדין דירדו הוא מיד ואינו ממתין עד זריקת הדם כמו למאן דפליג על עיקר דינא דעולא בזבחים (דף פ"ה) וסובר דירדו ודוק:
ובזה יהי' מובן לי דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' י"ג דכתב וז"ל הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה הרי אלו ירדו ע"כ ולא פירש הרמב"ם דמיירי דזרק הדם דאידך וכתב סתם דירדו והשיגו שם הראב"ד ז"ל וז"ל א"א והוא שזרק דם האחר וכו' ולדברינו ניחא דהרמב"ם לא מיירי כאן בזריקת הדם דדין דירדו לא תלוי בזריקת הדם רק ירד מיד דעל אימורין של קדשים קלים כאלו דאין עומדין בודאי למזבח לא נתן בהם הדין דלא ירדו אך אח"כ כשנזרק דמו הוי ככל קרבן דמקריב האימורין לאחר זריקה והראב"ד מפרש כפירוש רש"י ז"ל דירדו לאחר זריקת דמו של אידך. והנה שם בכס"מ דין י"ג באמצע הדברים וז"ל וכתב הראב"ד והוא שזורק דם האחר וכו' ומבואר הוא בדברי רש"י שכתבתי ואין מזה השגה על רבינו שלא כתבו שהוא העתיק דברי הגמרא כמנהגו עכ"ל הכס"מ שם הרי מזה שהכס"מ הסיב דעת הרמב"ם לדעת הראב"ד ואחר נשיקות עפרות לו נראה שדעתנו בדעת הרמב"ם הוא עיקר ואמת ודוק, וגם דעת הראב"ד בדעת הרמב"ם הי' כדעתנו ועל זה השיגו משום דהראב"ד ז"ל סבירא לי' כפירוש רש"י ז"ל ודוק. ולפי שיטת רש"י ז"ל מוכרחין לומר דהסוגיא דמעילה פליג על הסוגיא דזבחים לפי מה שביארנו לעיל דמהסוגיא דזבחים משמע דהלא ירדו דעולא הוא ככל לא ירדו דהש"ס או דנאמר דהסוגיא דזבחים אזלא אליבא דר"ש כמו שביארנו לעיל: ומה שנראה לי בעיקר קושיתי אמאי לא מועלין באימורי קדשים קלים כיון דפסקינן דאם עלו לא ירדו, הוא: דהנה יש לחקור הא דאמרינן דאם עלה לא ירד אם הוא הדין בהפסול גופי' דהיינו אע"ג דנפסלה להקרבה מ"מ הפסול הוא דוקא דלא יעלה על המזבח אבל אם עלה לא ירד ומותר להקריב והוי כמו בכל מקום דין דלכתחילה ובדיעבד דלכתחילה פסולה ובדיעבד אם עלו כשרה להקריבן או דנימא דבאמת הוא פסול גמור אך הא דאמרינן דאם עלה לא ירד הוא דין במזבח פירוש דאם עלה על המזבת, המזבח נותן בו דין קדושה דקלטו מזבח ולא תרד אבל עצם הפסול הוא פסול גמור דלא להקריבה בשום אופן שיהי'. והנה הא דאמרינן בריש מעילה דאם אמרינן דעלה לא ירד מועלין בו מדאורייתא תלוי' לכאורה בחקירתנו זאת דהנה אם נימא דהא דעלה לא ירד הוא דין בהפסול גופי' דהפסול לא הי' אלא לפסול אותה לכתחילה מלעלות על המזבח שייך שפיר לומר כיון דפסול קלוש הוא אינו יכול להוציא מידי מעילה אבל אי נימא דהפסול הוא בעצם הוא פסול גמור, דפסול הקרבן להקרבה מכל וכל אך הא דלא ירד הוא משום דהמזבח נותן קדושה בהקרבן דיכול להקריבה דקלטו מזבח לפי צד זה לא מבעי' קודם שעלה על המזבח בודאי לא שייך לומר דאית בי' דין מעילה כיון דהוי פסול גמור כמו הפסולין דעלה ירד דליכא מעילה דהא דלא ירד כאן לאו משום דהפסול הוא קלוש רק דהמזבח נותן לו דין קדושה ומה לי בזה דאם יעלה לא ירד אבל עכ"פ קודם שעלה הוא פסול ובפסול ליכא דין מעילה לכן נראה לפי צד זה דקודם שעלה בודאי ליכא עליו דין מעילה אלא אפילו לאחר שעלה דדין הוא שלא ירד נמי יכולין לומר דקדושת הקרבה כזו דהמזבח נותן בהקרבן ליכא בו דין מעילה דלא הוי בזה קדשי ד' ובפרט דיכולין לומר דהקדושה שהמזבח נותן בהקרבן לא נקלט בהקרבן בעצם דהא חזינן דאם ירד לא יעלה רק הוא דין קלטו מזבח דהיינו כל זמן שהקרבן נמצא ברשות המזבח יש עליו קדושה שיכולין להקריבו ועל קדושה כזו יכולין לומר דליכא בזה קדושת מעילה וכל זה הוא אי נימא דהפסול הוא פסול גמור אבל אי נימא דהא דאם עלה לא ירד הוא משום דהפסול הוא קלוש דאינו נפסל אלא לכתחילה לקרב אבל בדיעבד אם עלה נקרב בזה שייך שפיר לומר דאית בי' דין מעילה משום דכיון דהיתה בו קדושת מעילה רק דמה דנפסל מפקיעו מידי מעילה יכולין לומר איזה פסול מפקיע מידי מעילה רק פסול גמור אבל פסול כהאי דאם עלה לא ירד אינה מפקיע מידי מעילה ולא איכפת לן בזה מה שירד לא יעלה כיון דסוף כל סוף הפסול הוא קלוש דהא אם עלה בחזרה לא ירד ופסול כזה אינו יכול להפקיע מידי מעילה ודוק.
וכיון שבאנו לכאן ממילא ניחא קושיתנו שהקשינו מהסוגיא דזבחים מהא דאימורי קדשים קלים אין מועלין בהן אעפ"י דאם עלו לא ירדו משום דלא דמי לכל הפסולין דעלו לא ירדו דאית בהו מעילה דהתם כיון דכבר הי' בהן קדושת מעילה רק דנפסלו וצריך הפסול להפקיע מידי קדושת מעילה שייך שפיר לומר בזה דפסול קלוש כזה דעלה לא ירד אינו מפקיע מידי מעילה אבל התם באימורי קדשים קלים קודם זריקה דלא היתה בהן עדיין מעולם קדושת הקרבה ומעילה אך מה דלא ירדו הוא בודאי משום דהמזבח נותן באימורין קדושה דלא ירדו בזה לא מבעי' דקודם שעלו על המזבח דליכא בהו מעילה משום דנהי דבעת שיעלה על המזבח יתן בהן המזבח קדושת הקרבה אבל לע"ע דלא עלו ולית בהן עדיין קדושת הקרבה מהיכא תיתי יהי' בהן קדושת מעילה אך אפילו שעלו דהדין הוא דלא ירדו משום דהמזבח נותן קדושת הקרבה באימורין מ"מ יכולין למבעי' אם בקדושה כזו איכא בהו מעילה או לא כדביארנו לעיל ודוק. וזהו בעית הש"ס דזבחים ועל זה פשיט דעל קדושה כזו ליכא מעילה וכל זה היינו דוקא באימורי קדשים קלים קודם זריקה דלא היתה בהן מעולם קדושת הקרבה אבל בהש"ס דמעילה דאיירינן שם בפסולי קדשים דהיתה בהן כבר קדושת מעילה אך הפסול מפקיע מידי מעילה בזה יכולין לומר דמשום הא דעלה לא ירד הוי הפסול פסול קלוש כצד הא' של חקירתנו לכן שייך בהו שפיר מעילה ודוק:
ונראה דבחקירתנו שחקרנו אם הא דעלה לא ירד אם הוא מטעם דהפסול הוא פסול קלוש או מטעם דהמזבח נותן קדושה בהקרבן נראה דתלוי בזה מאיזה ילפותא ילפינן דעלה לא ירד דהנה (בדף פ"ג, ע"א) שם במתניתין משמע דילפינן ממה שנאמר היא העולה על מוקדה ופירש שם רש"י ז"ל ד"ה היא העולה וז"ל דבר שהוא למוקד ועולה היא בהווייתן יהא ולא ירד ותוס' שם פירש דלא ילפינן מהיא רק דילפינן מרישא דקרא מזאת תורת העולה עיי"ש וכן פירש שם רש"י ז"ל (דף כ"ז ע"ב) ד"ה זאת היא העולה וז"ל הרי אלו ג' מיעוטין לפי שבא המקרא הזה ללמדנו על הפסולין למזבח שעלו דלא ירדו דילפינן מעולה על מוקדה על המזבח כל הלילה משעלה על מוקדה תהא שם כל הלילה לפיכך מיעט לך בו ג' מיעוטין למעט ג' פסולין עכ"ל. הרי לך בפירוש דהא דילפינן דכל הפסולין שעלו על המזבח לא ירדו ילפינן מעולה על מוקדה כל הלילה משעלה על מוקדה תהא שם כל הלילה וכן פי' רש"י ז"ל (בנדה מ' ע"א). והנה בזבחים (דף פ"ג ע"ב) בברייתא דשם איתא ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי ת"ל כבשים עיי"ש הרי משמע מכאן דהא דילפינן דעלה לא ירדו הוא מהכתוב דכל הנוגע במזבח יקדש וכן (בדף פ"ז) כשם שהמזבח מקדש וכו' תנו רבנן הנוגע במזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין ת"ל את המזבח כלי שרת מנין ת"ל כל הנוגע בהם יקדש הרי מכאן דילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש דהא דעלו לא ירדו. והנה אי ילפינן דכל הפסולין שעלו לא ירדו מהכתוב דכל הנוגע במזבח יקדש מוכרחין לומר דהא דעלו לא ירדו הוא מטעם דהמזבח נותן קדושה בהקרבן כמשמעות הכתוב דכל הנוגע במזבח, אבל אי נימא דילפינן מהיא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה כדמשמע ממתניתין דריש פרק המזבח מקדש וכדמשמע מפירוש רש"י ז"ל כאן ובדף שהבאתי לעיל ובפרט אם נאמר כפירוש התוס' דסמכינן ארישא דקרא דהיא העולה על מוקדה דהיינו זאת תורת העולה דריבה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו כדמשמע בהדי' בברייתא שם (דף פ"ד ע"א) א"כ אינו שייך הדין דלא ירדו למזבח כלל רק הוא דין בהקרבן גופי' דאם עלה לא ירד ומשמע לפי זה דהפסול לא הוי אלא פסול לכתחילה אבל אם עלה לא ירד. והגם דלכאורה תקשה דאם נאמר דאי ילפינן מזאת תורת העולה דתורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו לא הוי הטעם משום דהמזבח נותן קדושה בהקרבן א"כ האיך אמרינן בבשר אימורין לפני זריקה שעלו לא ירדו הא התם אין לה קדושה עצמית כיון דהוא עוד קודם זריקה ומוכרחין לומר דהטעם הוא משום דהמזבח נותן בהן קדושה כדביארנו לעיל וא"כ מהיכא ילפינן זה אך באמת לא תקשה משום דזאת בודאי מוכרחין לומר דילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש דהמזבח נותן קדושה באברי הקרבן שלא נקדשו עוד כל צרכן וכן ילפינן שפיר דאפילו כבש וכלי שרת מקדשין לענין כמה דברים דלא יהני פדיון וכן לשאר דברים אך הכתוב דזאת תורת העולה מרבה בכלל שהפסול בקרבן לא מהני אלא לפסול לכתחילה אבל אם עלה לא ירד אבל היכא דלא שייך סברא זאת כגון באימורי קדשים קלים שעלו לפני זריקה אז ילפינן שפיר מכל הנוגע במזבח יקדש המזבח בעצמו נותן קדושה וכן בעולה ששחטה בראש המזבח דאמרינן דלא תרד הוא נמי מהאי טעמא דכל הנוגע במזבח יקדש אבל מאי דפסולין שעלו לא ירדו ילפינן מזאת תורת העולה שתורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו וכן משמעות הברייתא בזבחים (דף פ"ד ע"א) שם בדברי רש"י דילפינן מזאת תורת העולה ולפי זה כל היכא דאמרינן אם עלו לא ירדו היינו דלא נפסל הקרבן אלא שלא יעלה על המזבח אבל אם עלה יכולין לקרב אותו משום דלפי ילפותא זאת הדין דאם עלו לא ירדו הוא בקרבן גופי' אבל מדברי ר' יוסי הגלילי שם (בדף פ"ג ע"ב) משמע בהדיא דהא דתני שם ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי וכו', משמע בהדיא דילפינן אפילו לפסולין שעלו לא ירדו נמי מכל הנוגע במזבח יקדש דהתם בפסולין קמיירי דקאי אמתניתין דהמזבח מקדש ולפי זה הא דאמרינן דאם עלו לא ירדו היינו משום דהמזבח נותן בו אח"כ קדושה ודוק: נמצא לפי דברינו אלה דמאי דמשמע מהסוגיא דריש מעילה דאי עלו לא ירדו מועלין מדאורייתא תלוי מאיזה ילפותא ילפינן דעלו לא ירדו אי ילפינן מזאת תורת העולה אז שייך שפיר לומר כיון דהקרבן לא נפסל מכל וכל דהא יש לו דין דעלו לא ירדו לכן מועלין מדאורייתא, אבל אי ילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש דעלו לא ירדו נמצא דהפסול הוא פסול גמור אך אח"כ נתוסף קדושה בהקרבן ע"י המזבח לפי זה לא מבעי' קודם שעלה על המזבח דודאי אין בו דין מעילה משום דעדיין אין הקדושה שהמזבח מוסיף בהקרבן והוי כפסולי קדשים שעלו ירדו דאין בו מעילה אלא אפילו לאחר שעלה על המזבח נמי ליכא מעילה משום דלא עדיפא מאימורי קדשים קלים דאין מועלין בהן אעפ"י שעלו על המזבח אע"ג דהדין בהם דלא ירדו וביארנו לעיל משום דבתוספת קדושה שהמזבח מוסיף אין בקדושה כזה דין מעילה ואי"ה לקמן נבאר טעם אחר לזה כמו כן הכא בפסולין נמי הדין כן כיון דכל הדין דלא ירדו הוא משום דהמזבח נתן בהם קדושה ועל קדושה כזו אין בה דין מעילה ודוק. וכיון שכן נתישב הרמב"ם שפיר דזאת מוכרחין לומר לפי דברינו דהסוגיא דמעילה אזלא בזה אליבא דר"ש ור"י דמשמע מהן בזבחים (דף פ"ד ע"א) דהטעם דלא ירדו הוא מטעם דילפינן מהכתוב דזאת תורת העולה כמו שמפרש רש"י ז"ל במתניתין שם (פ"ג ע"א) וכן (בדף כ"ז ע"ב) שהבאתי לעיל לכן אתי שפיר הסוגיא דמעילה הנ"ל דאם ק"ק שנשחטו בדרום הי' הדין דעלו לא ירדו צריך להיות מעילה דבר תורה אבל מדברי הרמב"ם מהל' פסולי המוקדשים הל' ב' משמע משם דסבירא לי' דילפינן דעלו לא ירדו מהכתוב דכל הנוגע במזבח יקדש והכתוב דהיא העולה על מוקדה אינו אלא למעט שאינו ראוי למזבח דעלה ירד אבל עיקר הילפותא דעלה לא ירד ילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש וכיון שכן פסק הרמב"ם שפיר בפ"ג מהל' מעילה הל' א' דבכל הקדשים שעלו לא ירדו מועלין מדברי סופרים כיון דהוא פסק דהא דעלה לא ירד הוא משום דהמזבח נותן אח"כ קדושה בהקרבן א"כ אינו שייך בי' מעילה דהוי כאימורי קדשים קלים פני זריקה דאין בהם מעילה לא קודם שעלו על המזבח ולא אחר שעלו ודוק: ובעצם הסברא מאי דאין מועלין באימורי קדשים קלים אפילו לאחר שעלו על המזבח אע"ג דלא ירדו הייתי אומר בדרך פילפולא והוא. דהנה זאת מבואר במתניתין שם בזבחים (דף פ"ד ע"א) דכל הפסולין דאם עלו לא ירדו אעפ"כ אם ירדו לא יעלו והגם דבזבחים (דף ק"כ) איכא בזה מחלוקת של רבה ור"י שק"ק שנשחטו בדרום אם ירדו בעלו או לא הא מוקי שם התוס' דמיירי במשלה בהן האור אבל הא בודאי באימורי קדשים קלים שעלו על המזבח אם ירדו לא יעלו דלא עדיפי משאר פסולים נמצא לפי זה דאם ירד מעל המזבח בודאי ליכא מעילה משום דהוי כמו קודם שעלו דליכא בהו מעילה כדביארנו וא"כ אפילו כשהם על המזבח נמי ליכא בהו מעילה דהא בשעה שנהנה מהן כגון שאכל חתיכה מהן נמצא דבאותה שעה שנהנה מהן כבר ירדו מעל המזבח ואפילו לא אכל ממש אלא נהנה מהן באופן שעיקר הדבר נשאר על המזבח אבל מ"מ אותה הנאה שנהנה ממנה ירד כבר מעל המזבח ובירד ליכא מעילה ודוק: והנה אחרי העיון ראיתי לי קצת דוחק בדברי לעיל מה שישבתי את דברי הרמב"ם הגם שעיקר הסברא שאמרתי לחלק בין אם נאמר דמה דעלה לא ירד הוא מטעם דהמזבח נותן קדושה דאז לא שייך בו מעילה ובין אם נאמר דמה דעלה לא ירד הוא מחמת הקרבן גופי' דכן דינו דשייך אז לומר דכיון דלא ירד שייך בי' מעילה דאורייתא היא סברא ישרה לענ"ד אבל מ"מ מה שתליתי חקירה זו במחלוקת מאיזה קרא ילפינן דעלה לא ירד נראה לי קצת דוחק לומר שיש מחלוקת בהילפותא מאחר דלא איתמר בפירוש מחלוקת בזה וגם מפירוש המשניות להרמב"ם בריש פרק המזבח מקדש משמע דהא דתני במתניתין המזבח מקדש את הראוי לו דהטעם הוא דילפינן ממה שנאמר היא העולה על מוקדה משמע מפירוש המשניות דשם דעיקר סומכים על הכתוב דכל הנוגע במזבח יקדש אך מהכתוב דהיא העולה על מוקדה ממעטינן שאינו ראוי אבל מה שראוי למזבח אם עלה לא ירד ילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש עיי"ש נמצא לפי פירוש המשניות זה דכולן סבירא להו דילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש אך מהיא העולה על מוקדה ממעטינן שאינו ראוי למזבח למר ומר כדאית לי' וכן משמע קצת מדברי רש"י ז"ל (דף פ"ד ע"א) ד"ה זאת היא העולה והגם דמדברי רש"י ז"ל במתניתין משמע בהדי' לא כן וגם מדברי רש"י שם (דף כ"ז ע"ב) שהבאתי לעיל משמע ג"כ בהדי' דמההוא קרא גופי' ילפינן דעלה לא ירד אבל מ"מ דברינו הם אליבא דהרמב"ם ומפי' המשניות משמע בהדיא דהכתוב דהיא העולה על מוקדה לא אתי אלא למעט אינו ראוי למר ומר כדאית לו והילפותא על עיקר הדין דעלו לא ירדו סומכין כל התנאים על מה דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש עיי"ש. והגם שיכולין לכלכל עיקר חקירתי בפלוגתות אחרות ולאוקמי את דברי הרמב"ם כהלכתא אבל מ"מ לא אחדול מלכתוב מה שנראה לי דרך אחר לישב דברי הרמב"ם ז"ל: והוא דיש לחקור בעיקר דינא דאמרינן דקרבן שנפסל בפסול גמור כזה דאם עלה ירד דאמרינן דנפקע קדושתו ואין מועלין מן התורה אלא מדברי סופרים יכולין לחקור מאיזה טעם הוא דקדושה שבהן להיכן הלכה אם נאמר דהטעם הוא משום דהפסול שבו ממעט קדושתו ולא מקרי קדשי ד' או נימא דהטעם הוא משום דהוי כאבוד לגבי הקדש וכמו דאמרינן בהדיוט בזוטו של ים ובשלילותו של נהר דנפקע ממילא הבעלות שיש לו על הדבר והוי הדבר הפקר כיון דנאבד הדבר ממנו באופן שלא יוכל להצילו כמו כן יש ג"כ בהקדש דין אבוד להפקיע מרשות הקדש כיון דנפסל הדבר לגבי מזבח ולא יכול להיות להקדש תועלת מהדבר בין בגוף הדבר בין מממונו של הדבר דפדיון ג"כ לא מהני נמצא דהדבר הוי אבוד לגבי הקדש וממילא נפקע הדבר מרשות הקדש ופקעה קדושתו. ונראה דבחקירה זו תלוי אי בקדשים שעלו לא ירדו מועלין בהן מן התורה או לא דהנה באמת לפי מה דאסיקנא עתה דהא דעלה לא ירד הוא מהטעם דילפינן מכל הנוגע במזבח יקדש וכבר ביארו לעיל דלפום האי ילפותא הא דלא ירד הוא משום דהמזבח נותן קדושה בהקרבן אתי לפי זה דלכאורה אין חילוק בין פסולי מזבח דעלו לא ירדו ובין הפסולין דעלו ירדו דאם נאמר דבפסולין דעלו ירדו אין בהן דין מעילה צריך להיות דג"כ בפסולין דעלו לא ירדו נמי אין צריך להיות בהן דין מעילה כמו שביארנו לעיל דלא מבעי' קודם שעלו דודאי אין בהן דין מעילה כיון דעתה הם פסולים גמורים וגם אח"כ דעלו על המזבח וחל עליהם קדושת הקטרה מ"מ הא ביארנו לעיל דעל הקדושה שנתוסף ע"י המזבח אין בה דין מעילה והוכחנו זאת מאימורי קדשים קלים לפני זריקה דמאי שנא. כן אתי לכאורה לפום ביאורינו דאין צריך להיות דין מעילה מן התורה אפילו בפסולי קדשים דעלו לא ירדו אך מ"מ כיון דמוכח בהדי' מסוגיא דריש מעילה דבקדשים שעלו לא ירדו איכא מעילה דבר תורה מוכרחין לומר בזה דהטעם הוא דהא דבפסולי המזבח דאם עלו ירדו נפקע קדושת מעילה מהן הוא כהצד הב' של חקירתנו דהיינו משום דכיון דנפסל למזבח הוי כאבוד מהקרש ולכן נפקע קדושתו דכמו דאיכא דין אבוד לגבי הדיוט להיות נפקע מרשותו כמו כן איכא דין אבוד לגבי הקדש נמי ולכן כיון דהדבר נפסל ואינו יכול להקריבו הוי אבוד מהקדש וסברא זו לא שייך אלא בפסולין כאלו דעלו ירדו לכן יכולין לומר דהדבר הוי אבוד מהקדש מכל וכל אבל בפסולין כאלו שעלו לא ירדו לא הוי הדבר אבוד גמור מהקדש דהא יכול להיות דאם יעלו על המזבח יהי' בהן דין הקטרה ולא איכפת לן בזה מאיזה דין הוא דלא ירדו אם הוא דין עצמו או דין שהמזבח נותן בו דיהי' באיזה אופן שיהי' אבל מ"מ אין הדבר חשוב אבוד לגבי מזבח כיון דאם עלו לא ירדו ולכן יש בהן מעילה דבר תורה וסברא זו לא שייך אלא אם נימא דהא דבפסולי קדשים דעלו ירדו נפקע קדושת מעילה מהן הוא מטעם דהוי אבוד אבל אי נימא משום דהפסול בעצם ממעט קדושתו אין מקום לפי סברא זו לחלק בין פסולין דעלו ירדו לפסולין דעלו לא ירדו כיון דביארנו דהא דלא ירדו הוא לאו מטעם דהפסול הוא קלוש וכיון דפסולין דעלו ירדו ממעטינן קדושת הקרבן מידי מעילה אפילו פסולין דעלו לא ירדו נמי צריך להיות ממעט קדושת הקרבן מידי מעילה משום דבעצם הפסול אין הפרש לפי זה בין פסולין דעלו ירדו לעלו לא ירדו כמו שביארנו ודוק:
וראיתי לרש"י ז"ל בריש מעילה ד"ה כמאן דחנקינן דמי וז"ל ולהוי כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמ"ל דלא עכ"ל. הרי משמע מלשון רש"י ז"ל בהדיא דהטעם דנפקע מידי מעילה הוא כצד הב' של חקירתנו לעיל דהיינו מטעם דכיון דלא חזי' לא לגבוה ולא להדיוט הוי הדבר אבוד מהקדש וכן בתמורה (דף כ"ב ע"א) ד"ה ולא מועלין כתב שם רש"י ז"ל וז"ל דאם נהנו פטורין מקרבן מעילה דכיון דלא היא ולא דמי' קרבין אזלא קדושתה עכ"ל הרי ג"כ בהדיא כצד הב' דהא דנפקע קדושתה הוי מטעם אבוד אך התוס' דריש מעילה ד"ה קדשים שמתו וכן בדוכתא טובא כתבו דהטעם דאין מועלין בפסולין ובקדשים שמתו הוא משום דלא איקרו קדשי ד' כיון דפסולין להקרבה משמע מזה כצד הא' דהטעם הוא משום דהפסול ממעט קדושתו דליכא למימר דהמיעוט מאי דלא איקרו קדשי ד' הוא מטעם אבוד דהא קדשים קלים דליכא בהו מעילה קודם זריקה נמי הטעם הוא משום דלא הוי קדשי ד' והתם בודאי לא הוי אבוד אלא ודאי עיקר הטעם דלא הוי קדשי ד' הוא מטעם דכיון דלא חזי' למזבח מטעם פסולתן לכן נמעטה קדושתן הרי דמהתוס' משמע כצד הא' של חקירתנו ודוק:
ונלענ"ד דחקירתנו תלוי' בזה אי בקדשים איכא בכלל דין אבוד להפקיע מרשות הקדש כמו דיש דין אבוד להפקיע מרשות הדיוט או נימא דבקדשים לא שייך דין אבוד להפקיע מרשות הקדש דהנה אם נימא דאיכא דין אבוד בהקדש אז יכולין לומר כצד הב' של חקירתנו דהטעם דבפסולי קדשים ליכא מעילה משום דהוי אבוד ונפקע מהן הקדושה אבל אי נימא דבקדשים ליכא כלל דין אבוד אז נהי' מוכרחין לומר דהא דפסולי מזבח ליכא מעילה משום דלא הוי קדשי ד' דנמעט קדושתו. ונלע"ד לומר דבפלוגתא זו יפלגו ר' ושמואל בחולין (דף קל"ט ע"א) שם בתרנגולת של הקדש שמרדה אם חייב בשלוח הקן או לא דהנה רב סובר דחייב משום דכיון שמרדה פקעה קדושתייהו וכתב שם הרשב"א ז"ל ד"ה אבל וז"ל ואם תאמר וקדושה שבהן להיכן הלכה י"ל הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגזבר מחמת שמרדו הוי לי' כהפקר ופקע לי' שעבוד ממון שיש לגבוה עליו וכו' וזו היא דאיצטריך קרא למעוטי בקדשי מזבח לרב דאי לאו דמיעטי' קרא הוה אמינא דאפילו בקדשי מזבח יצא מרשות הקדש והפקר הוא ופקע הקדשו וכו' אבל בקדשי בדה"ב לא מיעט דלגמרי נפקי מרשות הקדש עכ"ל עיי"ש. הרי מדברי הרשב"א אלו דאי לאו קרא דממעט מוקדשין משלוח הקן הייתי אומר דאפילו בקדושת הגוף נמי כגון בני יונים שמרדו נמי חייב בשילוח אך הכתוב דממעט קדשי מזבח משלוח הקן גלי דקדושת הגוף לא נפקע אבל קדושת דמים נפקע שפיר לכן סבירא לי' דבתרנגולת שמרדה חייב בשילוח ושמואל סובר דהקרא אתי שפיר ג"כ למעט קדושת בדה"ב דפטורין משילוח משום דלא נפקע קדושתן לכן סבירא לי' דתרנגולים של הקדש שמרדו לא נפקעו קדושתן משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ונראה לי דסברת מחלוקתם הוא אי שייך דין אבוד בקדושת הגוף או לא דרב סובר דכמו דשייך בהדיוט דין אבוד אע"ג דהדר קנוי' לי' קנין הגוף כמו כן שייך בהקדש נמי דין אבוד אפילו בקדושת הגוף ולכן אי לאו קרא דממעט מוקדשין הייתי אומר דאפילו בקדושת הגוף נמי חייב בשילוח ולכן גילה קרא דקדושת הגוף אינו נפקע ממנו הקדושה וממילא כיון דמצרכינן קרא לקדושת הגוף ליכא מיעוט לקדושת דמים ולכן סבירא לי' דתרנגולת של הקדש שמרדה חייב בשילוח אבל שמואל סובר דקדושת הגוף אינו צריך קרא למעט דפטור משילוח דסבירא לי' דבקדושת הגוף לא שייך אבוד כלל משום דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ולכן כי אתי קרא למעט דהקדש פטור משלות לקדושת דמים אתא דאפילו קדושת דמים נמי פטור משלוח דלא נפקע קדושתו דלא נימא כיון דהגוף אינו נקנה כלל להקדש אך להקדש יש רק שעבוד על דמיו הוי אמינא דשייך גבי' דין אבוד על זה גילה קרא דאפילו קדושת דמים נמי לא הוי אבוד דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא כן נלענ"ד לפרש סברת מחלקותם עפ"י פירוש הרשב"א שהבאתי לעיל:
הרי מזה דאם שייך דין אבוד בקדשי מזבח הוא מחלוקת של רב ושמואל דלרב שייך דין אבוד ולשמואל לא שייך דין אבוד כלל בקדושת הגוף ואפילו בקדושת דמים נמי גילה קרא דליכא דין אבוד משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואע"ג דלאחר דגילה קרא ליכא דין אבוד בקדושת הגוף אפילו אליבא דרב דמודה דבקדושת הגוף פטור מלשלח מ"מ נוכל לומר כיון דרב סבירא לי' דבלא קרא הייתי אומר דאפילו בקדושת הגוף נמי חייב לשלח משום דשייך בו דין אבוד הרי דרב סובר בעיקר דינא דשייך דין אבוד בקדושת הגוף ואף דגלי קרא דפטור משילוח הרי דגילה קרא דלא מהני דין אבוד בקדושת הגוף להפקיע מרשות הקדש נוכל לומר דהיינו דוקא היכא דלא הוי אבוד גמור כגון התם בתרנגולת שמרדה דהדבר איכא בעולם אלא שאין הגזברין יודעין היכא הדבר נמצא לכן גילה קרא דלא הוי אבוד משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אבל היכא דהדבר הוא אבוד במציאות כגון בפסולי מזבח דעלו ירדו כיון דלא חזו לא להדיוט ולא למזבח הרי הדבר אבוד במציאות ועל אבוד כזה לא הי' הגילוי קרא מעולם ובזה סבירא לי' לרב שפיר דהוי אבוד ופקע דין הקדש מיני' כיון דבעיקר דינא סבירא לי' לרב דשייך דין אבוד בקדושת הגוף אבל לשמואל דסבירא לי' דעל קדושת הגוף לא צריכין קרא כלל דלא שייך דין אבוד הרי דסבירא לי' דהקדש לא דמי להדיוט אע"ג דבהדיוט שייך דין אבוד להפקיע קנין הגוף אבל בהקדש לא שייך כן משום דקדושת הגוף לא פקעה בכדי וא"כ ליכא נ"מ בין היכא דאבוד במציאות להיכא דלא אבוד במציאות כיון דסבירא לי' דקדושת הגוף לא פקע בכדי ודוק. נמצא לפי דברינו דלרב דסובר דשייך דין אבוד בקדושת הגוף יכולין לומר דטעמא דבפסולי קדשים דעלו ירדו כגון חטאות המתות וכדומה דאין בהם מעילה הוא משום דהוי אבוד לגבי הקדש וממילא בפסולי קדשים דעלו לא ירדו דלא הוי עדיין אבוד גמור לא נפקע מהם קדושת מעילה ומועלין דבר תורה אבל שמואל דסובר דלא שייך דין אבוד בקדשים כלל משום דקדושה להיכן פקעה מוכרחין לומר אליבי' דהא דבקדשים שנפסלו נפקעו מידי מעילה הוא משום דלא הוי מחמת פסולם קדשי ד' וכיון שכן אפילו פסולי קדשים שעלו לא ירדו נמי לא הוי קדשי ד' כיון דבעצם פסולם דמי להדדי כמו שביארנו לעיל נמצא דאליבי' אין חילוק בין פסולי קדשים דעלו ירדו לעלו לא ירדו דבשניהם מועלין רק מדרבנן משום דלא נחשבין קדשי ד':
ומשמע לפי דברינו אלה דמוכרחין לומר דהסוגיא דמעילה אזלא אליבא דרב דסובר דשייך דין אבוד להפקיע מהקדש לכן סבירא לי' דאיכא חילוק בין קדשים דעלו ירדו לקדשים דעלו לא ירדו דקדשים דעלו ירדו נפקע מידי מעילה כיון דהוי אבוד כמו שכתב רש"י ז"ל כיון דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט בע"כ נפקע מהן קדושתן אבל בקדשים דעלו לא ירדו לא נחשב לאבוד מהקדש לכן שייך בהן מעילה אבל הרמב"ם דפסק בפ' י"ג מהל' שחיטה הל' כ' כשמואל דקדשי בדה"ב פטורין מלשלח נמצא דסבירא לי' כשמואל דקרא אזיל לקדשי בדה"ב אבל לקדושת הגוף לא מצריכינן קרא כלל משום דלא שייך אבוד כלל להפקיע קדושת הגוף משום דקדושת הגוף לא פקעה בכדי וא"כ לפי זה מוכרחין לומר דטעמא דכל הני פסולי מזבח דאין מועלין בהם הוא משום דמחמת פסולם נתמעט קדושתן ולא נחשבו בזה לקדשי ד' א"כ אין נ"מ בזה בין פסולי קדשים דעלו ירדו לפסולי קדשים דעלו לא ירדו כדביארנו כיון דעצם פסולם דמו להדדי רק הא דלא ירדו הוא משום דהמזבח נותן בהם קדושה לכן כיון דעצם פסולם דמו להדדי וכיון דנימא דעלו ירדו הפסול ממעט קדושתן דלא מקרי בזה קדשי ד' גם בפסולין דעלו לא ירדו נמי נתמעט קדושתן דלא מקרי קדשי ד' לכן פסק הרמב"ם שפיר בפ"ג מהל' מעילה הל' א' דכל הפסולין אין בהן מעילה דבר תורה ולא מחלק בין פסולין דעלו ירדו לפסולין דעלו לא ירדו ודוק בזה: