שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן כז
הרמב"ם פט"ו מהל' פסולי המוקדשין הל' ד' כתב שם וז"ל חטאת ששחטה לשם זבח אחר כגון ששחטה לשם עולה או לשם אשם או לשם שלמים פסולה כמו שביארנו אבל אם שחטה לשם חולין כשרה ולא עלתה לבעלים ע"כ. ובהל' ה' שם כתב וז"ל מפי השמועה למדו שהקדשים מחללין קדשים ואין החולין מחללין קדשים, והוא מהש"ס דזבחים (דף מ"ו ע"ב) אמר ר' יהודא אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה וכו' עיי"ש. והנה שם בהל' י"א כתב וז"ל הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינה שמו לזבח אחר ובין ששינהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד', ע"כ, והקשה הברה"ז בזבחים (דף ג' ע"א) ד"ה חטאת מאי שנא פסח מחטאת דכשר לשם חולין הא מקרא מלא דיבר הכתוב קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים וא"כ מהיכא תיתי בפסח יהא פסול בשחט לשם חולין הא אין חולין מחללין קדשים. ועוד הקשה דא"כ מאי פריך שם בש"ס (דף ג' ע"א) אלמא דמינה מחריב בה ולאו מינה לא מחריב בה והתני' תוכו וכו' ולשיטת הרמב"ם דפסח פסול לשם חולין לסייע מפסח דלא מינה נמי מחריב בה עיי"ש בברה"ז דף הנ"ל מה שפריך עוד לשיטת הרמב"ם. והנה ראיתי להמאירי על פסחים (דף נ"ט ע"ב) דכתב ג"כ דפסח לשם חולין דפסול וכתב משם הירושלמי דהטעם הוא דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לד' וראיתי ג"כ בהסכמת אב"ד דברעזאן על הלקוטי הלכות על זבחים דמשיג שם על הלקוטי הלכות וכתב דטעמא דהרמב"ם הוא משום דכתיב זבח פסח הוא לד' ומביא שם כן בשם הירושלמי ולא הזכיר זאת בשם המאירי (יכול להיות דהמאירי על פסחים לא הי' עוד נדפס אז) והלקוטי הלכות משיג שם א"כ אי מהאי טעמא צריך להיות דאפילו בסתמא נמי פסול ואנן קיי"ל דסתמא כשר אפילו בפסח נמי וקושיא זאת יכולין לתרץ בפשטות כאשר נבאר אי"ה בדברינו לקמן אך מ"מ צריך עיקר הדבר הסבר למה יהי' פסח שאני משאר קרבנות דבפסח צריכין כוונה לשם פסח יותר משאר קרבנות ודוק:
ומה שנראה לי לפענ"ד לומר בזה הוא בהקדם לבאר מה שחקרתי הא דפסול בפסח וחטאת שלא לשמו וג"כ הא דאמרינן בשאר קדשים דלא עלו לשם בעלים בשלא לשמו וכן בפסח וחטאת בשחט לשם חולין דג"כ לא עלו לבעלים לשם חובה אי הטעם דפסול ולא עלו לבעלים לשם חובה הוא מטעמא דחסרון לשמה דכל קרבן צריכין לכוין להקריבן לשם מה שהוקדש או נימא דהטעם דפסול בפסח וחטאת שלא לשמו וכן מה דלא עלו לבעלים בשאר קרבנות הוא לאו משום דלא מכוין לשם אותו קרבן אלא החסרון הוא מה שמכוין לשם קרבן אחר ומטיל עליו בשעת הקרבתו שם של קרבן אחר זהו פועל במאי דפסול בפסח וחטאת וכן בשאר קדשים דלא יעלו לבעלים לשם חובה אבל שיכוין לשם אותו הקרבן שמקריב אינו צריך. והנה בפסח וחטאת דפסול שלא לשמו בוודאי מוכרחין לומר דהטעם הוא משום דמכוין לשם קרבן אחר ולא מה שלא מכוין לשם קרבן זה דהא חזינן דאם מכוין לשם חולין דכשר אף דחסר כוונה לשם אותו הקרבן דלא שייך לומר דהא דלא נפסל במכוין לשם חולין משום דגזה"כ הוא דאין חולין מחללין קדשים דלא שייך לומר כן אלא אם נימא דהטעם דפסול בפסח וחטאת הוא מצד שקובע עליו שם אחר שייך שפיר הגילוי קרא דדוקא מה שקובע עליו שם של קדשים פוסלו ולא אם קובע עליו שם של חולין זה אינו פוסלו אבל אם נימא דהפסול דפסח וחטאת הוא מה שאינו מכוין לשמם ממש א"כ אפילו לשם חולין נמי יפסל ולא שייך כאן כלל הגילוי קרא דקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים דהא לפי פירוש זה אין חולין וקדשים מחללין רק מה שלא מכוין לשם הקרבן שהוא זהו מחלל אותו וא"כ איזה נ"מ יש אם מכוין לשם קדשים או לשם חולין ולא שייך לפי זה הגילוי קרא דקדשים מחללין ואין חולין מחלל אלא וודאי מוכרחין לומר לפי זה דהא דפסול בפסח וחטאת שלא לשמו הוא מטעם דקובע עליו שם של קרבן אחר וע"ז גלי קרא דדוקא מה שקובע עליו שם של קדשים פוסלו ולא מה שקובע עליו שם של חולין ודוק. אך זה עדיין נסתפק לי במה שלא עלה לשם חובה בפסח וחטאת במכוין לשם חולין וכן בשאר קדשים במכוין שלא לשמה אי הפסול הוא מה שאינו מכוין לשם קרבן זה או דהחסרון הוא מה שקובע עליו שם של קרבן אחר. והנה מהא דסתמא כשר בקדשים ליכא להביא ראי' דאין צריך כוונה לשם אותו הקרבן דנוכל לומר דסתמא הוי כמו שמכוין בהדי' לשמה ממש כמו שנבאר בסמוך בעזהי"ת ונראה דבזאת החקירה יפלגו אמוראי במנחות (דף מ"ט ע"א) ר' חסדא ורבא אי עקירה בטעות הוי עקירה או לא דר"ח סובר דעקירה בטעות הוי עקירה דאם הקריב קרבן שלא לשמה בשוגג כגון שסבר שהוא קרבן אחר לא עלה לבעלים לשם חובה משום דעקירה בטעות הוי עקירה ורבה סובר דעקירה בטעות לא הוי עקירה ואם טעה וסבר שהוא קרבן אחר והקריב לשם קרבן אחר כשר ועלה. דזאת מוכרחין לומר אליבא דמאן דסובר דלא הוי עקירה דמאי דנפסל שלא לשמו הוא משום דמטיל עליו שם של קרבן אחר דאי לאו הכי לפסול משום דנהי דלא הוי עקירה אבל מ"מ חסר כאן לשמה ומאן דפליג וסובר דעקירה בטעות הוי עקירה נראה דיכולין לומר דזאת סבירא לי' ג"כ שפיר דמאי דנקבע עליו שם של קרבן אחר בטעות לאו כלום הוא אך סבירא לי' דמ"מ חסרון דשלא לשמו הוא מטעם דנחסר כוונה לשמו ולכן הכא נהי דבטעות הוי אבל מ"מ הכוונה לשמו מיהא חסר כאן ודוק. כן יכולין לומר לענ"ד. ואפילו מאן דלא יודי לן בהאי סברא אבל עכ"פ מאן דסבירא דלא הוי עקירה מוכרחין לומר אליבי' דסבירא לי' דלא בעינן לשמה רק העיקר הוא שלא יהא לשם קרבן אחר כמו שביארנו וכיון דקיי"ל כמ"ד דעקירה בטעות לא הוי עקירה נמצא לפי זה דאנו פוסקין דעיקר חסרון דשלא לשמו הוא מאי דמטיל עליו שם קרבן אחר ודוק:
והנה יש לחקור הא דסתמא כשר בקדשים אי הפירוש הוא משום דבקדשים אין צריכים כלל מחשבה לשמו של הקרבן כמו שביארנו לעיל דהעיקר הוא שלא יהא כוונה לקרבן אחר או דנאמר דהא דסתמא כשר הוא משום דהוי כמחשב בהדיא לשמו משום דכל זמן שלא הי' מחשבה בהדי' שלא לשמו עומד הקרבן להיות נקרב לשם מה שהוקדש לכן הוי סתמא כאומר בהדי' דכוונתו הוא לשמו של הקרבן והוי כמחשב לשמו בהדי' והגם דלא הוצרכנו לזה דסתמא יהא כמחשב בהדי' לשמו דהא ביארנו דעיקר החסרון בשלא לשמו הוא מה דכוונתו הוא לשם קרבן אחר הרי דמה שלא מכוין לשם קרבן זה לא איכפת לן מ"מ יהי' נ"מ בחקירתנו כאשר נבאר בעזהי"ת ונראה דבחקירה זו יפלגו רבא ור' אדא בר אהבה בפסחים (דף ס' ע"ב) בהא דמבעי' להו שם בפסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו מי אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו וכשר דפסח בשאר ימות השנה כשר שלא לשמו דהוי שלמים, או לא. ואמר שם רבא דכשר דהא סתמא לשמו קאי ואעפ"כ כי שחיט לי' שלא לשמו כשר אלמא אתי שלא לשמו ומפיק לי' מידי לשמו כי שחיט נמי לשמו ושלא לשמו אתי שלא לשמו ומפיק לי' מידי לשמו ודחי לי' ר' אדא בר אהבה דלמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר פירוש דדחי ראי' דרבא מביא מסתמא דלשמו קאי ואעפ"כ כי שחיט שלא לשמו דכשר לדינא היכא דשחיט בהדיא לשמו ושלא לשמו ע"ז מדחי דסתמא שאני משום דלא אמר כלל לשמו וקחשיב כאילו שחיט שלא לשמו גרידא ועיי"ש בגמרא דרבא משני לי'. והנה זאת מוכרחין לומר אליבא דרבא דהא דסתמא כשר הוי כאילו אמר בהדי' לשמו דאי לא נימא כן רק אמרינן דהא דסתמא כשר הוא משום דליכא מחשבה לשם קרבן אחר ודי בזה להיות הקרבן כשר דאין צריכין כוונה בהדי' לשמו א"כ מאי דמיון הוא סתמא ושלא לשמו להיכא דחשב בהדי' לשמו דהכא כיון דסתמא הוי כאילו לא חשב כלל א"כ היכא דאיכא מחשבה שלא לשמו הוי כשחט שלא לשמו גרידא וזהו באמת דחיית ר' אדא בר אהבה וע"כ מוכרחין לומר דרבא סבירא דסתמא הוי כמחשב בהדיא לשמו ור"א ב"א דדחי לי' שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר סבירא לי' דהא דסתמא כשר בעלמא הוא משום דהוי כלא חשב כלל ולכן דחי שפיר דלא דמי היכא דתשב בהדי' לשמו ושלא לשמו מסתמא ושלא לשמו דהוי כשלא לשמו גרידא ודוק:
והנה בענין אי סתמא כשר בפסח וחטאת הנה הכס"מ בפ"ד מהל' מעה"ק הל' י' השאיר את דברי הרמב"ם בצ"ע במאי דכתב שם ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ושלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים דמשמע מדבריו דהא דלא חשב כלל דכשר הוא דוקא בעולה ושלמים אבל לא בפסח וחטאת, ועיי"ש בלח"מ וברה"ז זבחים (דף ב' ע"א) דכתבו דלרבותא נקט הרמב"ם עולה ושלמים. והנה לפי דברינו לעיל דאמרנו דסתמא הוי כמחשב בהדי' לשמו אין שום מקום כלל לומר דלא יעלו לבעלים לשם חובה, אך מה שקשה לי בזה הוא מהא דאמרינן בריש זבחים (דף ג' ע"א) תו רמי מלתא אחריתא וכו' שחטה לשם חולין כשרה וכו' ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשום אשה פסול ושני גט וכו' קדשים דל חולין מינייהו הוי לי' סתמא וסתמא כשרים. והנה לקמן (דף מ"ו ע"ב) מבואר דהא דלשם חולין כשר בחטאת אעפ"כ לא עלה לבעלים לשם חובה א"כ כיון דהגמרא מדמה דין שחט לשם חולין לדין סתם משמע לכאורה דסתמא נמי לא עלה לבעלים לשם חובה כשיטת הכס"מ בדעת הרמב"ם ודוחק לומר דמאי דקאמר הש"ס דל חולין מינייהו והוי לי' סתמא היינו דהוי גרוע מסתם דסתם כשר ועלה ובשחט לשם חולין אע"פ דכשר לא עלה לבעלים לחובה דדוחק הוא לומר כן:
ומה שעלה על דעתי לישב קצת את לשון הרמב"ם ולדחות הראי' שהבאתי מהש"ס הוא במה דהי' נראה לי לחלק בענין החדוש שחדשנו לעיל דעיקר פסול דשלא לשמה הוא מה שקובע עליו שם של קרבן אחר אבל מה שהקרבן גופי' לא נקרב לשמה לא איכפת לן בזה הי' נלענ"ד לחדש ולומר דזהו דוקא בשאר קדשים אבל בפסח וחטאת צריך גוף הקרבן להיות נקרב לשמה ואם לא נקרב לשמה אעפ"י דלא לתכוין לקרבן אחר ג"כ, נהי דלא הוי בזה חסרון כנתכוין לשם קרבן אחר להיות נפסל בזה אבל מ"מ הוי חסרון בזה דלא נתכוין לשמה ממש במה דלא עלה הקרבן לשם חובה והא דסתמא כשר ג"כ בפסח וחטאת לאו סתירה הוא לדברי זה משום דכבר ביארנו דסתמא הוי כמחשב בהדיא לשמה.:
ומה שהביאנו לידי חילוק זה הוא מה שנסתפק לי הא דאמרינן בחטאת ששחטה לשם חולין דכשר אבל מ"מ לא עלה לבעלים לשם חובה האיך יהי' הדין בשאר זבחים שישחוט לשם חולין אי ג"כ לא עלה לשם חובה או לא משום דבשאר קדשים אפילו קדשים אין מחללין קדשים אך בזה מה דלא עלו לשם חובה יכול להיות דשחט לשם חולין עולה הקרבן וכשר לגמרי ונראה כצד סברא זו והטעם לזה נראה משום דהא דלשם חולין כשר ילפינן מקרא דקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים לכן בחטאת דקדשים מחללין לגמרי שייך שפיר לומר דהא דחולין אין מחללין היינו דוקא להיות פסול אבל מ"מ לא עלה לשם חובה אבל בשאר קדשים דאפילו קדשים אין מחללין רק לענין זה דלא יצא ידי חובתו נמצא דהא דאמרינן דחולין אין מחללין הוא אפילו לענין זה דיוצא ידי חובתו אם שחט לשם חולין, ורמז לסברא זו מצאתי בצל"ח פסחים (דף ע"א ע"ב) ד"ה אמר יחזקאל במאי דכתב שם הסברא על מה דפסק הרמב"ם בדין שינוי בעלים דבחטאת אם שחט על מי שאינו מחויב כפרה כמותו דכשר אבל לא עלה לבעלים לשם חובה, ובעולה פסק דמי ששחט על מי שאינו מחויב עולה דלא עלה לבעלים לשם חובה משום דא"א שאינו מחויב כפרה לשמים משמע מזה דאם הי' משכחת לה באיזה אופן שיהי' דישחוט למי שאינו מחויב כפרה כלל דעלה לשם חובה ג"כ וקשה לכאורה מאי שנא עולה מחטאת דבחטאת ששחטה לשם שאינו מחויב כפרה כמותו הגם דכשר לא עלה לשם חובה ובעולה יצא ידי חובתו ג"כ וכתב על זה הצל"ח דטעמא הוא דבחטאת כי קממעטינן דבעינן מחויב כפרה כמותו ואם אינו מחויב כפרה לא פסל די לנו בזה דממעטינן דלא לפסול לגמרי דהא בחטאת שלא לשמו פסול לגמרי אבל מ"מ ידי חובתו לא יצא אבל בעולה דשינוי בעלים לא פסל לגמרי אלא לענין זה דלא יצא ידי חובתו וא"כ כי קממעטינן דבעינן מחויב כפרה כמותו לגמרי ממעטי דאפילו ידי חובתו נמי יצא אם אינו מחויב כפרה כמותו וא"כ בנידון דידן נמי הכי הוא דכיון דקא ממעטי דקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים לכן בחטאת דקדשים מחללין לגמרי די לנו בזה דממעטינן דחולין אין פוסל לגמרי אבל בשאר קדשים דאפילו קדשים אין מחללין לגמרי רק לענין זה דלא יצא ידי חובתו א"כ כי קממעטינן חולין דלא מחללי נמצא דיוצא ידי חובתו נמי ודוק, וכיון דבאנו לידי חילוק זה דבשחט לשם חולין בשאר קדשים כשר לגמרי ועלה לשם חובה ובחטאת אע"ג דכשר אבל מ"מ לא עלה לשם חובה נמצא יסוד להחילוק הראשון שכתבנו דשאני שלא לשמה דחטאת משלא לשמה דעולה דבחטאת הוא לאו דוקא הפסול מה ששחט לשם קרבן אחר אלא גם מה שלא כיוון לשם קרבן זה והגם דהוכחנו לעיל משחט לשם חולין דכשר דהפסול דשלא לשמה גבי חטאת הוא מה שנקבע לשם קדושה אחרת הוא דוקא לענין לפסול לגמרי אבל לענין דלא יצא ידי חובתו הוי מה שלא מכוין לשם הקרבן מה שהוא ג"כ חסרון אבל בעולה כיון דחזינן דאם שחט לשם חולין דכשר ועלה נמי לבעלים הרי חזינן דליכא כלל חסרון מזה שאין מכוין לשם הקרבן שהוא אך העיקר שלא יכוין לשם קרבן אחר ודוק:
ולפי זה מיושב מה שהקשינו מדברי הש"ס על הא דאמרנו דסתמא כשר ועלה לבעלים לשם חובה בחטאת ג"כ ובגמרא אמרינן דל חולין והוי סתמא וסתמא כשר הא בחולין לא עלה לבעלים לשם חובה ולדברינו ניחא משום דעיקר רומיא דרבא הי' מה דאינו מינה אין מחריב בה ובגט אפילו לשם עובדת כוכבים נמי פסלו אלמא דאינו מינה נמי מחריב בה וא"כ מוכרחין לומר דרבא פריך משאר קדשים בשחט לשם חולין דכשר לגמרי היכא דשחט לשם חולין דכן משמע הלשון דאינו מינה אין מחריב בה משמע דאין מחריב בה כלל וע"ז משני שפיר דל חולין והוי לי' סתמא משום דבשאר קדשים שחט לשם חולין כשר לגמרי דעלה לשם חובה נמי, ולפי זה יכולין ג"כ לישב דברי הרמב"ם במה שכתב ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ושלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים דלכאורה יש לדקדק דדוקא עולה ושלמים הדין כן אבל בחטאת אם לא חשב בשעת עבודה לשם הקרבן לא עלה לבעלים ותקשה הא סתמא כשר ג"כ בחטאת אבל לפי דברינו עתה יכולין לסבב כוונה אחרת בדברי הרמב"ם דיש לדקדק על דברי הרמב"ם במה שכתב "ולא חשב כלל" האי כלל מאי אתי למעוטי ונלענ"ד דכוונת הרמב"ם לומר דהא דלא חשב לא שהיתה בשלילה דהיינו שלא הי' על רעיונו כלל מזה אלא אפילו דמה דלא חשב היתה בחיוב דהיינו שחשב שלא לשם קרבן זה כגון שחשב לשם חולין או שחשב בהדיא שלא לשם קרבן זה אך שלא חשב ג"כ לשם קרבנות אחרים אעפ"כ עלה לבעלים לשם חובה וע"ז שפיר כתב הרמב"ם דהיינו דוקא בעולה ושלמים כמו שביארנו דבעולה אין צריכין כלל מחשבה לשמו אך דהעיקר הוא שלא יהא לשם קרבן אחר אבל בחטאת בגוונא זה לא עלה לבעלים לשם חובה דשם מה שאינו מכוין לשם הקרבן הוי חסרון לענין זה דלא עלה לשם חובה ודוק. וראיתי אח"כ לספר חק נתן זבחים (דף ב' ע"ב) שמביא מספר חזון נחום דכתב ג"כ כדברינו דשחט לשם חולין בשאר קרבנות כשר ועלה לשם חובה נמי אך העלה דסבירא לי' להרמב"ם דסתמא בחטאת לא עלה לבעלים לשם חובה ומביא ראי' ממ"ש בש"ס דל חולין והוי לי' סתמא ובזה משני במה שכתב הרמב"ם ולא חשב כלל בעולה ושלמים דעלה לשם חובה דדוקא בעולה כדכתב הכס"מ ועיי"ש בחק נתן דמדחה דעתו ולענ"ד דאין נין סתמא שייך לדינא דשחט לשם חולין משום דסתמא הוי כשחט בהדי' לשמו כמו שהוכחנו וכוונת הש"ס הוא מזבחים אחרים דכשר לגמרי בשחט לשם חולין ודברי הרמב"ם נתישב כמו שתרצנו דדוקא סתמא כשר ומרצה בחטאת אבל היכא דלא היתה כוונה בהדיא לשם של הקרבן, אז בחטאת לא עלה לשם חובה ודוק:
כל זה הי' נראה לענ"ד בתחילת המחשבה אך אחרי שובי נחמתי דהנה לפי מה שכתבתי לעיל מהא דעקירה בטעות לא הוי עקירה ועלו לבעלים דקרבן אין צריך לשמה רק העיקר דלא יהי' נקרב לשם קרבן אחר והנה לפי דברינו דבפסח וחטאת צריך להיות נקרב הקרבן לשמה בהדי' אתי לפי זה דבפסח וחטאת כולי עלמא יודו דעקירה בטעות הוי עקירה לענין זה דלא יעלו לבעלים לשם חובה. והנה כאשר עיינתי ברמב"ם בפט"ו מהל' פסוה"מ לא מצאתי לכאורה סתירה לזה דזה לשון הרמב"ם שם הל' א' באמצע ההלכה במד"א כשעקר שם הזבח בזדון אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא ועשה כל עבודותי' לשם שלמים עולה לבעלים לשם חובה וכן בחטאת ופסח שעשאן במחשבת שינוי השם בטעות כשרים ע"כ ולא כתב הרמב"ם בחטאת ופסח שעלה לשם חובה נמי ויכולין לומר שפיר דבפסח וחטאת עקירה בטעות לא הויא עקירה אלא לענין זה דיהי' פסול כשאר שלא לשמו אבל לענין דלא מרצה הוי שפיר עקירה וכמו סברתינו כיון דעכ"פ לא היתה כוונה לשמה. ומהש"ס דפסחים (דף ע"ב ע"א) דאם נאמר דעקירה בטעות דלא הוי עקירה פטור אם טעה ושחט בשבת פסח לשם זבח אחר ולכאורה הוא סתירה לדברינו שאמרנו דאפילו דלא הוי עקירה אעפ"כ לא עלה לבעלים לשם חובה. אך באמת אין ג"כ מכאן סתירה לדברינו משום דיכולין לומר נהי דלא עלה לבעלים לשם חובה אבל מ"מ כיון שכשר הוי עשה מצוה כל דהו ולכך פטור. ואם נאמר כן דעקירה בטעות בחטאת ופסח הוי עקירה עכ"פ לענין זה דלא יצא ידי חובתו הי' ניחא קצת מה שהקשו האחרונים על דברי התוס' בריש זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה אתנו ב"ד. וז"ל אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסבור שהוא קרבן אחר ולכך תקנו רבנן דלא יאמר כלל בשעת הקרבה ויקריב סתם והקשו האחרונים דזה לא שייך אלא למ"ד דעקירה בטעות הוי עקירה אבל למאן דסבירא לי' דעקירה בטעות לא הוי עקירה א"כ אמאי תקנו דיקריב בסתם אבל לדברינו יהי' ניחא משום דמשום פסח וחטאת תקנו כן דהתם כולי עלמא יודו דהוי עקירה לענין זה דלא יצא ידי חובתו ודוק, אבל מרמב"ם בפ"ב משגגות יש סתירה בהדיא לדברינו דמשמע משם בהדיא דאי נאמר דעקירה בטעות לא הוי עקירה אפילו בפסח וחטאת נמי לא הוי עקירה ועלה לשם חובה נמי דהנה שם בהל' י"א כתב וז"ל שחט את הפסח בשבת שלא לשמו בטעות פטור מפני שהזבח כשר שעקירה בטעות אינו וכו', הרי מכאן בהדי' שהרמב"ם פטרו מחטאת משום שהוא כשר א"כ מוכרחין לומר שכשר ועלה דליכא כאן למימר כמו שדחינו על דברי הש"ס דאפילו לא עלה לשם חובה נמי פטור מחטאת משום כיון דכשר הוי עשה מצוה כל דהו ולכן פטור מחטאת ליכא למימר כן דהנה שם בהל' י"ג כתב וז"ל השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו הרי זה חייב חטאת ויקטיר אימורים בערב והכא מוכרחין לומר דהרמב"ם מיירי כאן בעולת צבור ולא בחטאת צבור דהא כתב ויקטיר אימורין לערב הרי דהקרבן כשר אך דלא עלה לשם חובה ואעפ"כ כתב הרמב"ם דחייב חטאת הרי מזה דאם לא עלה לשם חובה אעפ"י דהקרבן כשר אעפ"כ מחויב חטאת וא"כ השתא דפסק הרמב"ם בפסח שטעה ושחט שלא לשמו דפטור מחטאת מוכרחין לומר דכשר ועלה לשם חובה ג"כ דלא כדברינו וא"כ פסח וחטאת הוי דומיא דשאר קדשים דלא בעינן מחשבה לשמו אך העיקר שלא יהא מחשבה לשם קרבן אחר ולפי זה מוכרחין לומר דכוונת הרמב"ם במה שכתב ולא חשב כלל בעולה ושלמים כמו שפירשו האחרונים דלאו דוקא הוא ודוק:
ובעיקר קושיתי שהקשיתי דאם נאמר דסתמא כשר ג"כ בחטאת א"כ מאי קאמר הש"ס דל חולין והוי סתמא הא סתמא עלה לבעלים לשם חובה ובשחט לשם חולין לא עלה לשם חובה כדמפורש בזבחים (דף מ"ו ע"ב), ראיתי בלקוטי הלכות (דף ח') שכתב שם בזבח תודה דרבא פליג על אביי וסבירא לי' דלשם חולין כשר ומרצה ג"כ לכך קאמר רבא דדל חולין והוי סתמא משום דסבירא לי' דלשם חולין כשר לגמרי ולכאורה קשה לומר דרבא יפלוג על אביי היכא דלא איתמר פלוגתייהו בהדיא אך נראה ראי' לדבריו דמוכרחין לומר דרבא בעל המימרא יפלוג על אביי וסבירא לי' דלשם חולין כשר לגמרי דהנה לכאורה נתקשיתי שם בסוגיא (דף ב') במאי דרמי שם רבא טעמא דשלא לשמו הא סתמא עלו נמי לבעלים ורמינהו דסתם בגט פסול ונתקשיתי דלמה לי' למפרך מסתמא לפרוך. משלא לשמו גופי' דהכא כשר והתם בגט פסול דהא הש"ס קאי ארישא דמתניתין דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אך באמת לא קשיא ולא מידי כיון דבקדשים לא עלו לבעלים לשם חובה ממילא בגט צריך להיות פסול לכן פריך מסתמא דכשר ומרצה מאי שנא בגט דסתמא פסול אך לפי זה תקשה לי מאי פריך רבא לקמן משחט לשם חולין דכשר ובגט שנכתב לשם כותית דפסול מאי קושיא הא בשחט לשם חולין אע"ג דכשר אבל עכ"פ לא מרצה וא"כ צריך להיות בגט פסול כמו שביארנו דהיכא דבקדשים לא עלו לשם חובה אע"ג דכשר צריך להיות בגט כהאי גוונא פסול לגמרי אלא ודאי מוכרחין לומר דרבא פליג על אביי דאמר (בדף מ"ו) דאע"ג דכשר אעפ"כ לא מרצה וסבירא לי' דר"י א"ר סבירא לי' דכשר ומרצה. ג"כ לכן פריך שפיר מאי שנא מגט שנכתב לשם כותית דפסול ועל זה משני שפיר משום דדל חולין מהכא הוי סתמא וסתמא כשרים היינו דכשרים לגמרי לפי שיטת רבא ודוק. ואע"פ דרבא פליג על אביי אעפ"כ פסק הרמב"ם כאביי משום דרבא דסבירא לי' דלשם חולין כשר ומרצה הולך לשיטתו דהא דלשם חולין כשר הוא משום דמינה מחריב בה וכו'. אך לפי המסקנא דטעמא דכשר הוא משום דילפינן מקרא דקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים יודו כ"ע דאעפ"י דאין מחלל אבל עכ"פ לא עלה לבעלים לשם חובה. והנה לפי מה שאמרנו לעיל דהא דרמי רבא משחט לשם חולין דכשר רמי משאר קדשים דכשר ועלו לשם חובה נמי ולא מפסח וחטאת ג"כ ניחא קושיתי מה שהקשיתי מהא דרמי משחט לשם חולין דכשר אגט שנכתב לשם כותית דפסול וליכא ראי' מכאן דרבא פליג על אביי ודוק:
והנה לאחר כל דברי האריכות הנ"ל שהארכנו אגב אורחא הגם דלא נצרך כל זה לישוב דברי הרמב"ם ז"ל נחזור לישב דברי הרמב"ם הנכתב בראש דברינו דהנה יש לחקור בהא דפסח לאחר זמנו קרב שלמים אי נימא דהטעם הוא משום דכיון דלא חזי' לפסח נסתלק ממנה קדושת פסת וחל עליו קדושת שלמים דגזה"כ הוא כן כמו באשם דאמרינן דכל שבחטאת מתה באשם רועה וכתב התוס' בשם ר"ת בהרבה מקומות דהלל"מ לא היתה דרועה אלא דקרב עולה דכיון דלא חזי' לאשם נסתלק ממנו קדושת אשם וחל עליו קדושת עולה כמו כן נימא גבי פסח דילפינן מקרא דפסח דלא חזיא לפסח נסתלק ממנו קדושת פסח וחל עליו קדושת שלמים או נימא דמיד חל על הקרבן קדושת פסח וקדושת שלמים ביחד ולאיזה קדושה שרוצה מקריב לכן אם עבר הפסח דלא חזי לפסח מקריב לשלמים ובי"ד הדין הוא דמוכרח להקריב לשם פסח ולאחר י"ד או קודם י"ד צריך להקריבו לשלמים וזהו הדין באדם המקריב אבל לא בעצם קדושת הבהמה דעל הבהמה יש לעולם שני הקדשות ביחד קדושת שלמים וקדושת פסח ושאני מאשם דלא חזי' לאשם דשם נסתלק קדושת אשם וחל קדושת עולה אבל הכא גבי פסח דמקריב לשלמים לא משום דנסתלק קדושת פסח אך דאיכא עלי' קדושת שלמים מתחילת ההקדש ושאני מאשם כמו שנבאר בעזהי"ת: ולפי צד חקירה זו במה שפסח קרב שלמים לאו משום דנסתלק קדושת פסח וחל קדושת שלמים אך דהוי קרבן כהאי דיש עליו קדושת פסח ושלמים ביחד יהי' ניחא דברי הש"ס פסחים (דף ס"א ע"א) ובמה שפסק הרמב"ם שם דהנה שם איבעי' להו אי פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים אי כשר או לא וכתב שם התוס' דהאיבעי' הוא כיון דפסח בעי עקירה אי מה ששחט לשם בעלים אחרים הוי עקירה ולכן כשר כיון דהוי שלמים ושלמים כשר בשינוי בעלים או נימא דלא הוי עקירה ופסול ומסיק שם רבא דפסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים הוי כמו שאין לו בעלים בזמנו ופסול והקשה שם התוס' ד"ה נעשה למה הוצרך רבא לומר משום דהוי כמי שאין לו בעלים בזמנו ממנפ"ש אי נימא דלא חשיב עקירה מה דנקרב בשינוי בעלים א"כ הוי פסול משום דהקריב בלא עקירה ואי דהוי עקירה א"כ אמאי פסול הא כיון דהוי שלמים ושלמים כשר בשינוי בעלים ועיי"ש שמתרץ הר"י שם דהפירוש הוא משום דלא הוי עקירה. והנה הרמב"ם פסק דפסח לא בעי עקירה כלל ואעפ"כ פסק דפסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים פסול משום דהוי כפסח בזמנו וקשה למה הא לאחר זמנו הוי שלמים ושלמים כשר בשינוי בעלים אבל לדברינו ניחא דאי נימא כצד הא' דהא דפסח קרב שלמים הוא משום דנסתלק מעליו קדושת פסח וחל עליו קדושת שלמים לא הי' שייך לפוסלו בשינוי בעלים משום דשלמים כשר בשינוי בעלים אבל אי נימא דהוי קרבן כהאי דיש עליו שתי הקדושות ביחד וכיון דגילתה התורה דאותו קרבן פסול להקריב בשינוי א"כ אפילו לאחר הפסח נמי פסול בשינוי בעלים משום דקדושת הקרבן לא נשתנה והוא אותו הקרבן גופי' שהי' בזמנו. והא דשינוי קודש כשר דלכאורה לפי זה צריך להיות פסול אפילו במקריב בשאר ימות השנה בשינוי קודש ג"כ אך באמת זאת ילפינן בזבחים (דף ח' ע"ב) מקרא דאיתא שם אימא שלמים אין מידי אחריני לא ופירש שם רש"י ז"ל וז"ל שחטו לשם שלמים לתכשר אבל שחטו לשם עולה לפסול וכו' עיי"ש ואדרבה לכאורה תקשה למה קרא לזה דשחטו לשם עולה בשאר ימות השנה דיהא כשר הא כיון דהוי שלמים ושלמים כשר בשינוי קודש ולמה צריך קרא להכי אלא ודאי כמו שביארנו דאעפ"י דקרב שלמים אבל מ"מ עצם הקרבן לא נשתנה כלל לכן הוי אמינא כיון דבאותו קרבן ניתנה הדין דפסול בשינוי קודש הוי אמינא דאפילו לאחר הפסח נמי פסול כמו שביארנו לעיל בשינוי בעלים לכן גלי קרא דכשר משום דדין פסול דשינוי קודש לא נתנה בעצם הקרבן רק בדין קדושת הפסח לבד לכן בשאר ימות השנה דקרב שלמים כשר בשינוי קודש אבל בדין שינוי בעלים דלא גילה קרא פסול אפילו בשאר ימות השנה אע"ג דלא נקרב לפסח רק לשלמים והסברא לזה הוא כמו שביארנו ודוק: ונראה דבחקירתנו יפלגו אמוראי ביומא (דף ס"ג ע"א) דפליגי שם אמוראי אי פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה או לא דר' דימי אמר ר' ירמי' אמר ר' יוחנן דפסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה דבין לשמו ובין שלא לשמו דפטור משום דסבירא לי' דפסח בעי עקירה ועקירת חוץ לא שמה עקירה ורבין אמר ר' ירמי' אמר ר' יוחנן דפסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה דבין לשמו ובין שלא לשמו דחייב ומסיק הש"ס משום דסבירא לי' דפסח לא בעי עקירה ולכן אע"ג דאשם שנקרב בחוץ לשמו פטור משום דאשם בעי עקירה אבל פסח לא בעי עקירה כלל דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. ולכאורה יכולין לומר דפליגי בזה דמאן דסובר דפסח בעי עקירה סובר כצד הא' של חקירתנו דנסתלק קדושת פסח וחל עליו קדושת שלמים לכן סובר דבעי עקירה ומאן דסובר דלא בעינן עקירה הוא משום דסבירא לי' דמיד חל עליו השתי קדושות ביחד דהיינו קדושת פסח ושלמים לכן סבירא לי' דלא בעינן עקירה דלא דמי לאשם שעברה שנתה וכו' דבעי עקירה להקריבה לשום עולה משום דהתם כשהקדישה לאשם חל עליו רק קדושת אשם בלבד ואח"כ כשאינו יכול להקריבו לאשם מוכרח לעקור מעליה קדושת אשם כדי שתוכל לחול עלי' קדושת עולה אבל הכא בפסח יש עלי' מיד קדושת שלמים ואם אינו יכול להקריבה לפסח יכול להקריבה לשלמים לכן אינו בעי עקירה כן נראה לפרש לכאורה סברת מחלוקתם אך אפילו דנדחוק ונאמר דנהי דמאן דאית לי' דפסח לאחר זמנו בעי עקירה סבירא לי' כצד הא' של חקירתינו דנסתלק קדושת פסח וחל קדושת שלמים דאי לאו הכי לא הי' שייך לומר דצריך עקירה אבל מ"מ מאן דסבירא לי' דלא בעי עקירה יכולין לומר דאית לי' ג"כ כצד הא' אך סבירא לי' דכיון דעבר זמנו ואין יכולין להקריבו לפסח נסתלק ממילא קדושת פסח וחל קדושת שלמים ולא משום דחל קדושת שלמים מיד. וראי' לזה נוכל להביא מהא דמשמע בפסחים (דף ס' ע"ב) דאפילו מאן דסבירא לי' דלא בעי עקירה בפסח שעבר זמנו אבל בפסח קודם זמנו בעי עקירה לשם שלמים ואי נימא דמאן דסבירא לי' דלא בעי עקירה סבירא לי' דחל מיד על הבהמה שני קדושות קדושת פסח וקדושת שלמים א"כ מה לי קודם פסח ומה לי לאחר פסח והגם דנוכל לדחוק וליישב זה אבל מ"מ יותר מסתבר לומר לומר דזאת סבירא לי' שפיר דעל הבהמה לא חל אלא קדושת פסח לכן בעי עקירה אך כשעבר הפסח ולא הקריבו אז נסתלק ממילא קדושת הפסח וחל קדושת שלמים אך באמת סוגיא דיומא (דף ס"ג ע"א) פליג על סוגיא דפסחים הנ"ל עיי"ש דמשמע בהדיא שם דבין קודם פסח ובין לאחר פסח לא בעינן עקירה והרמב"ם ג"כ פסק דפסח ששחטו בשאר ימות השנה בין קודם פסת ובין לאחר פסח לא בעינן עקירה ולפי סברא זו דגם קודם פסח לא בעינן עקירה מוכרחין לומר כצד הב' דחל מיד על הבהמה קדושת שלמים ג"כ כיון דאפילו שחטו קודם הפסח ג"כ לא בעינן עקירה והוי שלמים ומאין נסתלק קדושת הפסח וחל קדושת שלמים כיון דעדיין הי' ראוי לפסח אלא וודאי מוכרחין לומר כצד הב' דכן הוא קדושת קרבן פסח דביחד עם הקדושת פסח חל ג"כ קדושת שלמים נמי והא דבי"ד מוכרחין להקריבה לפסח ולא לשלמים לאו משום דליכא אז עלי' קדושת שלמים אך הוא דין בהקרבה דזמן ההוא מוכרחין להקריבה לשם קדושת פסח והוי לענין שלמים כמו פסול לילה לענין כל הקדשים דודאי לא שייך לומר דבלילה נסתלק קדושת קרבן מעל הבהמה מאחר דפסולה אז להקרבה כמו כן נאמר הכא דלעולם יש עלי' קדושת שלמים בי"ד ג"כ אך הדין נותן להקריבה אז לשם פסח ולא לשם שלמים ודוק:
ובדברינו אלה נתיישב בעזהי"ת בטוב טעם דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' קרבן פסח ממה שהשיג שם עליו הראב"ד ז"ל דהנה הרמב"ם שם פ"ד הל' ו' כתב וז"ל מי שאבד פסחו ומצא אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והשני יקרב שלמים מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקרב שלמים וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו אם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטת המופרש תחתיו בין אחר שחיטה אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמי' שלמים ע"כ. הרי מזה דהרמב"ם פסק דאם נאבד פסחו והפריש אחר ומצאו קודם שחיטת הפסח דאיזה מהן שירצה יקריב לשם פסח והשני יקריב לשלמים אפילו הקריב לפסח השני שהפריש אחר שאבד פסחו יכול הראשונה להקריבה שלמים והשיג שם הראב"ד ז"ל וז"ל זהו שבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמי' שלמים ע"כ. והוא מהסוגיא דפסחים (דף צ"ו ע"ב) שם מתניתין הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו הרי לך בהדיא דאפילו הפסח בעצמו אם נמצא קודם שחיטת הפסח ולא נקרב לפסח ירעה עד שיסתאב ולא נקרב שלמים ומפרש שם התוס' ז"ל דהגם דפסקינן דבע"ח אין נדחין מ"מ דחי' בידים שאני והכא דחאו בידים כיון דלא הקריבו עצמו לפסח ושם בסוגיא ולימא פסח קרב פסח אינו קרב פירוש דמקשינן שם על מתניתין דאמר ר"י שמעתי שתמורת הפסח קריבה ואינה קריבה לימא על הפסח גופי' שקרב ואינו קרב הרי מכאן ג"כ בהדיא שפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ולא נקרב לפסח שנדחה ג"כ משלמים כדברי הראב"ד ז"ל וקושיא מפורשת מהסוגיא לדברי הרמב"ם ז"ל ועוד קשה על דברי הרמב"ם ז"ל אלו מה שהקשה מהר"י קורקוס שמביאו שם הכס"מ על מה שכתב דאם מצא קודם שחיטה דאיזה מהן שירצה מקריבו לשם פסח מהסוגיא דיומא (דף ס"ד ע"א) דהנה שם בסוגיא מייתינן ברייתא באבד פסחו והפריש אחר ומצאו קודם ששחט דמחלוקת ר' יוסי ורבנן איזה מהן יקריב לפסח דר' יוסי סבר דמצוה בראשון ורבנן סברי דאיזה מהן שירצה יקריב ומוקמינן שם דרב דסבירא לי' בשעיר יוהכ"פ דמצוה בראשון סבירא לי' כר' יוסי בפסח והנה שם בשעיר דיוהכ"פ פסק הרמב"ם כרב דמצוה בראשון וא"כ האיך פסק כאן בפסח כרבנן דר' יוסי דאיזה מהן שירצה מקריב ועיי"ש בכס"מ מה שמביא תרוצו ועיי"ש בלח"מ מה שמדחה שם תרוצו:
ולפי דברינו לעיל דאמרנו דהא דפסח קרב שלמים לאו משום דנסתלק קדושת פסח וחל קדושת שלמים אך דחל מיד על הבהמה קדושת שלמים כמו קדושת פסח והא דבי"ד אינו קרב שלמים לאו משום דליכא עליו הקדושת שלמים אך משום דאמרינן דזמן י"ד אינו ראוי לשלמים כמו שביארנו לעיל נראה דלא שייך כלל לומר דהא דמקריב השני לפסח שהדחה הראשון בידים ויהא פסול אף לשלמים דבשלומא אם נאמר כצד הא' דלכתחילה חל רק קדושת פסח ואח"כ כשאינו ראוי עוד לפסח נסתלק קדושת הפסח וחל קדושת השלמים שייך שפיר לומר כיון דהא דנעשה אינו ראוי לפסח הוא משום דהבעלים בעצמו דחאו שעשה פסח אחר לכן פסול אף לשלמים משום דשלמים באים מכח קדושה דחוי' אבל אם נאמר דקדושת השלמים אינם באים כלל מכח קדושת פסח רק שחלים בשעת הקדש על הבהמה כמו קדושת פסח דזהו קדושת קרבן פסח דחל מיד עליו השתי קדושות לא שייך כלל דחי' בידים חדא דמה דלא הקריב אותו לפסח אינו מדחה אותו כלל כיון דיש עליו קדושת שלמים כמו קדושת פסח ומה דמקריב אותו לשלמים הוי ג"כ קדושתו א"כ לא נדחה כלל מהקדושה שיש עליו ועוד דאפילו נדחוק ונאמר דמ"מ קדושת פסח שעליו נדחה בידים אבל מ"מ לא שייך לומר דקדושת שלמים שעליו הוי קדושה דחוי' אלא א"כ אם נאמר כצד הא' דקדושת השלמים נולד מקדושת הפסח שהי' עליו שנסתלק ממנו לכן שייך שפיר לומר כיון דקדושת הפסח הוי קדושה דחוי' לכן קדושת שלמים הבא מכח קדושת הפסח הוי בא מכח קדושה דחוי' ואינו יכול להקריבה אבל אם נאמר דהקדושת שלמים לא בא מכח קדושת פסח אך דחל מיד בהקדשו כמו קדושת פסח גופי' א"כ מה לי דנדחוק ונאמר דקדושת הפסח שעליו נדחה בידים אבל מ"מ קדושת השלמים שעליו לא נדחה כלל ויכול שפיר להקריבו לשם שלמים ודוק ובפרט שהסברא הראשונה יותר מסתבר דהכא לא שייך דחוי' כלל כיון דלכתחילה חל עליו השני קדושות ולאיזה שירצה יהי' הרשות בידו להקריבו מה שבורר להקריבו לשלמים או לפסח לא הוי בזה דיחוי על הקדושה השני' כיון דלכתחילה העמד לכך ודוק: ונראה דבחקירתנו זאת אי מה שמקריב השני' לפסח אי נקרא שקדושה הראשונה נדחה בזה או לא שביארנו לעיל שתלוי בחקירתנו נראה דתלוי בפלוגתא של ר' יוסי ורבנן ביומא (דף ס"ב וס"ד ע"א) בהמפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו דחכמים סברי דאיזה מהן שירצה יקריב לפסח ור"י סבר דמצוה בראשון דהנה לכאורה קשה סוגית הש"ס דיומא (דף ס"ד ע"א) שם במאי דפריך שם על רב דסבירא לי' בשעירי יוהכ"פ שמת אחד מהן דהדין הוא דיביא זוג אחר ויגריל עליהן והשני ירעה עד שיסתאב וסבירא לי' לר' שם דהשני שבזוג שני ירעה והשני שבזוג ראשון יקרב משום דסבירא לי' דבע"ח אין נדחין ופרכינן שם נהי דסבירא לי' לרב דבע"ח אין נדחין אבל עכ"פ איזה מהן שירצה לקרב ומאי טעמא אמר דהשני שבזוג ראשון יקרב ומשני דאמר כר"י דאמר מצוה בראשון ומייתי הברייתא לעיל דאבד פסחו והפריש אחר ואח"כ מצאו דרבנן סברי דאיזה מהן שירצה יקריב לפסח ור"י סובר דמצוה בראשון ולכאורה תקשה מאי משני דר' סבירא לי' כר"י מאי שינוי' הוא הא רבנן פליגי על ר"י בהדיא וסבירא להו דאיזה מהן שירצה יקריב וא"כ רב דאמר כיחידאה. ונראה לומר דכוונת הש"ס לומר דהכא בשעירי יוהכ"פ כולי עלמא יודו דמצוה בראשון משום דהש"ס סובר דהא דפליגי רבנן ור"י אי מצוה בראשון או איזה מהן שירצה מקריב פליגי בחקירתנו לעיל אי מה דמקריב השני לשם פסח אי מדחי בזה הראשון מקדושתו או לא דזאת יודו רבנן לעצם סברת ר' יוסי היכא דצריכין להדחות איזה מהן מקדושתו דודאי מצוה בראשון והשני נדחה אך כאן בפסח פליגי דסברי דמה דנקרב השני לשם פסח אינו מדחה הראשון כלל משום דיכול להקריב הראשון לשלמים משום דיש עליו קדושת שלמים כמו קדושת פסח ולא דחי' בידים כלל מה שאינו מקריבו לשם פסח כמו שביארנו לעיל לכן סבירא להו לרבנן דאיזה מהן שרוצה מקריב לפסח אבל ר' יוסי סבר דעל הקרבן ליכא אלא קדושת פסח והא דפסח לאחר זמנו קרב שלמים הוא משום דנסתלק קדושת פסח וחל מזה קדושת שלמים לכן אי אינו מקריבו לפסח דחי' אותו וא"כ אינו יכול להקריבו עוד לשלמים ג"כ כי קדושת שלמים מכח קדושה דחוי' באה כמו שביארנו לעיל לכן סבר דמצוה בראשון וכל מחלוקתם הוא דוקא בפסח משום דרבנן סברי דיכול להקריבו לשלמים לאחר פסח לכן לא שייך כאן כלל הדין דמצוה בראשון אבל בשעירי יוהכ"פ דאם יקריב השני שבזוג שני נמצא דהשני שבזוג ראשון נדחה לגמרי מקדושתו וצריך להיות רועה עד שיומם לכן הכא גם רבנן יודו דמצוה בראשון ולכן קאמר הש"ס דרב סבירא לי' כר"י דמצוה בראשון משום דעל עצם הסברא דמצוה בראשון גם רבנן לא יפלגו על ר"י. נמצא לפי דברינו זה דבחקירתנו לעיל יפלגו רבנן ור"י דרבנן סברי דמה שמקריב השני לפסח אינו מדחה בזה כלל קדושתו של ראשון ולכן סבירא להו דאיזה שירצה מקריב ור"י סובר דמה שמקריב השני לפסח מדחה בזה קדושת הראשון לכן סובר דמצוה בראשון וכיון שבאנו לכאן ממילא אזלא קושית מוהר"י קורקוס על הרמב"ם ז"ל במה שבשעירי יוהכ"פ פסק כרב דמצוה בראשון ובפסח פסק כרבנן שמקריב איזה מהן שירצה הוא לכאורה סתירה מיני' ובי' אבל לדברינו ליכא כאן סתירה לא מיני' ולא מקצתי' משום דבשעירי יוהכ"פ דהוי ודאי דחי' אם לא נקריב הראשון לכן פסק כרב דמצוה בראשון אבל בפסח פסק הרמב"ם כרבנן דמה שלא מקריב אותו לפסח לא נדחה קדושתו כלל משום דראוי הוא לשלמים כמו לפסח לכן פסק הרמב"ם דאיזה מהן שירצה יקריב לפסח ודוק:
וממילא נתישב ג"כ קושית הראב"ד מה שהשיג על הרמב"ם דפסק דהשני יקרב שלמים וכתב שם הראב"ד דזהו שיבוש אלא דהשני ירעה משום דנדחה מקדושתו דדחאו בידים כמו שמשמע בהדי' שם ממתניתין ומהסוגיא דשם אבל לדברינו ניחא דכיון דהרמב"ם פסק דאיזה מהן שירצה יקריב לשם פסח הגם דפסק בשעירי יוהכ"פ דמצוה בראשון וביארנו דהטעם הוא משום דהתם אי לא יקרב הראשון נדחה מקדושתו לגמרי דצריך להיות רועה עד שיסתאב אבל הכא בפסח ביארנו דמה דאינו נקרב לפסח לא דחי' מקדושתו הוא משום דעומד לשלמים כמו לפסח לכן יכול להקריב השני לפסח והראשון יקריב שלמים וכיון שכן פסק שפיר דיקריבו שלמים לאחר הפסח משום דלא דחאו בידים כלל דעומד הוא לשלמים כמו לפסח משום דהרמב"ם סבירא לי' דקדושת שלמים חל מיד בשעת הקדשו כמו קדושת פסח כמו שביארנו צד הב' של חקירתנו ורבנן דסבירא להו גבי פסח דאיזה מהן שירצה יקריב בע"כ סבירא להו ג"כ הכי כהרמב"ם ז"ל דאם מקריב השני לפסח דיכול להקריב הראשון לשלמים דאי לאו הכי היו מודו לר"י דמצוה בראשון כמו שביארנו לעיל דבעיקר הסברא דמצוה בראשון מודו לר"י והסוגיא דפסחים אזיל דלא כרבנן דר' יוסי וכבר הוכחנו לעיל דהסוגיא דפסחים סוברת דשחטו קודם הפסח דבעי עקירה והוכחנו דהטעם הוא משום דסבירא להו כצד הא' של חקירתנו דלכתחילה חל רק קדושת פסח בלבד לכן סבירא להו שפיר דהפסח עצמו ג"כ נדחה משלמים משום דקדושת שלמים בא מכח קדושת פסח דהוי קדושה דחוי' אבל הרמב"ם דפסק דאפילו קודם הפסח נמי אין צריך עקירה הרי דפסק כצד הב' של החקירה וג"כ פסק כרבנן דאיזה מהן שירצה מקריב לפסח א"כ מוכרח לפסוק דמקריבו שלמים כמו שביארנו לעיל ודוק:
ובדברינו אלה נתישב ג"כ מה שהקשה הצל"ח בפסחים (דף ס' ע"ב) על מה שלא הביא הרמב"ם להלכה הא דפשיט רבא שם בדף הנ"ל דפסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו דכשר מהא דסתמא לשמו קאי ואפ"ה כי שחיט לי' שלא לשמו כשר אלמא אתי שלא לשמו ומפיק לי' מידי שמו הכא נמי כי שחיט לשמו ושלא לשמו אתי שלא לשמו ומפיק לי' מידי לשמו והרמב"ם לא הביא דין זה להלכה הגם דליכא מאן דפליג על רבא דר' אדא דפריך לי' משני לי' שפיר אבל לדברינו ניחא דזאת מבואר בתוס' שם ד"ה ושאר ימות השנה דהבעי' היתה בשחטו קודם שהגיע הפסח דבעינן עקירה דסוגיא זו סבירא לה דקודם הפסח בעינן עקירה לכן פשיט רבא שפיר דכיון דסבירא לן דבעינן עקירה נמצא דסבירא לו דעל הפסח ליכא אלא קדושת פסח מצא דסתמא עומד לפסח ואפ"ה כי שחיט לי' שלא לשמו כשר אלמא דאתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו ה"נ כי שחיט לי' לשמו ושלא לשמו דכשר אבל אנן דקיי"ל דאפילו קודם פסח נמי לא בעי עקירה וביארנו דהטעם הוא משום דחל על הפסח ג"כ קדושת שלמים א"כ ליכא ראי' מהא דשחט שלא לשמו גרידא דכשר דשלא לשמו ולשמו נמי כשר דכיון דסתמא לשמו קאי א"כ הוי סתמא ושלא לשמו כשמו ושלא לשמו משום דפסח שאני בזה משאר קדשים דבשאר קדשים אמרינן שפיר דסתמו לשמו קאי משום דאמרינן דמסתמא על הקדושה שנקדש הוא נקרב אבל הכא בפסח לא שייך לומר זאת משום דכיון דאיכא עליו ג"כ קדושת שלמים נמצא דהקדושה שנקדש הוא לאו דוקא קדושת פסח א"כ כי מכוין שלא לשמו דהיינו לשלמים הוי כמו שמכוין שלא לשמו גרידא משא"כ היכא דמכוין בהדיא לשמו ושלא לשמו וא"כ מכוין בהדי' לפסח נמי יכול להיות דפסול משום דמ"מ מכוין ג"כ לפסח ולשמו בשאר ימות השנה פסול ולכן לא הביא הרמב"ם ז"ל דינא דרבא להלכה משום דלפי הלכה דפסח לא בעי עקירה אפילו קודם הפסח יכול להיות דשלא לשמו ולשמו פסול משום דליכא ראי' מהא דסתמא ושלא לשמו דכשר משום דסתמא ושלא לשמו הוי כשלא לשמו גרידא ודוק:
ובזה נבוא לישב דברי הרמב"ם אשר שמנו למטרה בראש דברינו מה שכתב דפסח לשם חולין דפסול והקשינו דמאי שנא פסח מחטאת וכבר כתבנו לעיל ד"מאירי" מביא משם הירושלמי דפסח שאני משום דכתיב ואמרתם זבח פסח לכן פסול לשם חולין והקשה על זה הלקוטי הלכות דא"כ אפילו סתמו יהא פסול ובאמת יש מ"ד בירושלמי דבשתיקה פסול אך לפי מה שכתבנו לא קשיא כלל משום דכבר ביארנו דסתמא הוי כמפרש בהדי' לשמה לכן כשר אפילו בפסח ומאן דסבירא לי' בירושלמי דבשתיקה פסול הוא משום דסבירא לי' כר' אדא דהא דסתמא כשר הוא משום דהוי כלא אמר כלל אבל אנן פסקינן בזה כרבא דמדחי לי' לר' אדא שם בפסחים כאשר ביארנו לעיל לכן פסקינן דבסתמא בפסח כשר אך מ"מ צריך הדבר ביאור דמאי שנא פסח דצריך כוונה בהדי' לשמו ולא די בזה מה שאינו מכוין לשאר קרבנות כמו שביארנו לעיל דאפילו בחטאת דפסול שלא לשמו הוא מה שקובע עליו שם של קרבן אחר ולא מה שאינו מכוין לשם קרבן זה אך לפי דברינו דאמרנו דעל הפסח חל שתי קדושות קדושת פסח וקדושת שלמים נתיישב הדבר בטוב טעם דהנה זאת בודאי דהיכא דהקריב סתמא כשר משום דסתם הוי כמו שמפרש בהדיא לשמו והכא נמי גבי פסח אע"ג דעל הקרבן נמי רכיב קדושת שלמים לפי דברינו מ"מ כיון דבי"ד הדין, נותן להקריבו לשם פסח ולא לשם שלמים כמו שביארנו דהא בי"ד פסול אם הקריבו לשם שלמים לכן אם הקריב סתמא אמרינן דמהסתם על מה שהוא ראוי להקריבו הוא מקריב אותו אבל היכא דמכוין לשם חולין א"כ הוי כמכוין בהדי' שלא לשם פסח ונהי דהוי ג"כ כמכוין שלא לשם שלמים נמי מ"מ מהיכא תיתי יהא הקרבן נקרב לשם פסח יותר מלשם שלמים דבשלומא בשאר קדשים היכא דמכוין לשם חולין נהי דהוי כמכוין בהדיא שלא לשם קרבן זה אבל מ"מ בע"כ נקרב הקרבן לשם מה שהוא אם הוא עולה עולה ואם הוא שלמים שלמים דאין כח במחשבתו לעקור קדושת הקרבן ממנו ובע"כ נקרב הקרבן לשם הקדושה שיש על הקרבן אבל הכא בפסח שיש על הקרבן שתי קדושות קדושת פסח ושלמים א"כ מאי אלימא קדושת פסח משלמים דנימא דבע"כ יהי' חל ההקרבה לשם פסח כיון דהוא אינו מתכוין לשם פסח לכן מפורש בירושלמי דפסח שאני דבפסח צריכין כוונה בהדי' לשם פסח ובשתיקה יש מ"ד התם דג"כ פסול והגם דלא קיי"ל כן היינו משום דסתם הוי ג"כ כמפורש בהדי' לשמו אבל היכא דאיכא כוונה בהדי' שלא לשמו נהי דליכא ג"כ כוונה לקרבן אחר אבל מ"מ מהיכי תיתי יהי' הפסח נקרב לשם פסח כיון דאיכא עליו ג"כ קדושת שלמים לכן פסק הרמב"ם שפיר דבפסח לשם חולין פסול ודוק:
ולפי דברינו זה יהי' ניחא מה שהקשו על דברי הרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק במה דפסק שם דהשוחט את הפסח בחוץ בשאר ימות השנה דבין לשמו ובין שלא לשמו דחייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא הרי דפסק כרבין אמר ר' ירמי' אמר ר' יוחנן ביומא (דף ס"ג ע"א) ושם מפרשינן טעמא משום דסבירא לי' דפסח לא בעי עקירה הרי דהרמב"ם ג"כ פסק דפסח לא בעי עקירה והקשו מהא דפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' קרבן פסח הל' ג' דאם נודע שמשכו הבעלים את ידיהן ושחטו דישרף מיד משום דהוי פסולו בגופו וכו'. והנה בפסחים (דף ע"ג ע"ב) פרכינן מזה על מאן דסבירא לי' דלא בעי עקירה דאמאי ישרף מיד דהא כיון דלא חזי' לפסח הוי שלמים ופסולו הוא משום דנקרב לאחר התמיד א"כ אמאי ישרף מיד תבעי עיבור צורה חזינן מזה דאם נאמר ישרף מיד משום דהוי פסולו בגופו מוכרחין לומר דפסח בעי עקירה א"כ כיון דהרמב"ם פסק דלא בעי עקירה א"כ האיך פסק דישרף מיד הא לא הוי פסולו בגופו. ולדברינו ניחא דכיון דביארנו דיש עליו שתי הקדושות קדושת פסח ושלמים א"כ בסתם דעת המקריב בי"ד לשם פסח הוא מקריב וכיון שמשכו הבעלים ידיהם הוי פסח פסול דהוי לי' פסולו בגופו אבל הש"ס סבירא לי' שם דקודם חל קדושת פסח ואח"כ כשאינו ראוי לפסח אז נסתלק קדושת פסח וחל קדושת שלמים דהא הש"ס מדמי התם אשם לפסח עיי"ש ובאשם בודאי חל לכתחילה רק קדושת אשם דהא כל זמן שראוי אז להקריב אשם אינו יכול להקריבו לעולה אך הש"ס דהתם סובר דאעפ"כ לא בעי עקירה כיון דכבר אינו ראוי לאשם או לפסח ממילא נסתלק קדושת הפסח, וחל קדושת שלמים לכן פריך שפיר כיון דכבר אינו ראוי משום דמשכו הבעלים ידיהם א"כ הוי לי' שלמים מיד וא"כ לא הוי פסולו בגופו וכל זאת לא שייך אלא אי נימא דמעיקרא חל קדושת פסח ואח"כ כשנסתלק קדושת פסח חל קדושת שלמים, אבל אנן דפסקינן דקדושת שלמים אינו נולד ממה שנסתלק קדושת הפסח אלא דחל מיד בשעת הקדש נמצא דאינו מוכרחין לומר דאם אינו ראוי לפסח דנסתלק קדושת הפסח דהא דמקריבו לשלמים אינו בא מכח הסתלקות קדושת הפסח וא"כ השהקריבו סתם ובי"ד כשמקריבו סתם מקריבו לפסח וא"כ הוי פסולו בגופו לכן פסק הרמב"ם שפיר דישרף מיד ודוק:
והנה ראיתי בהגהות על הברכת הזבח הנקראים בשם עבודת הלוי' דמיישב דברי הרמב"ם דפסל בשחט פסח לשם חולין מטעמא דכיון דפסח מקריבין אחר תמיד של בין הערבים וכיון דלשם חולין אפילו נימא דכשר אפ"ה לא יצא ידי חובתו א"כ פסול מטעם הקרבת אחר תמיד של בין הערבים. ולענ"ד נראה דאעפ"י דלא יצא ידי חובתו אעפ"כ קאמרינן דאסור לשנויי בה ומקרי שם הקרבן מה שהוא באמת כגון באשם הוי אשם ובעולה הוי עולה א"כ הכא נמי אע"ג דלא יצא ידי חובתו אעפ"כ הוי שם פסח עליו וכשר להקריבו לאחר תמיד של בין הערבים דמה לי שאינו יוצא ידי חובתו אבל מ"מ פסח הוא ובאמת כתב שם שחכם אחד העיר עליו על זה וכתב שם שלכן האריך להוציא מלבו של זה ואני בעניי איני רואה בכל אריכותו מה שיש לדחות סברא זו כפי שאני מבאר אותה דמה שמביא ראי' מפסחים (דף ע"ג ע"ב) מפסח שמשכו הבעלים ידיהם ממנו ושחטו דפסול וקאמרינן שם משום דכיון דלא בעי עקירה הוי לי' שלמים ופסולו הוא מה שמקריבו אחר תמיד של בין הערבים אין הנדון דומה לראי' דהתם כיון דפסח לא בעי עקירה ולפסח לא חזי א"כ הוי שלמים ושלמים לאחר תמיד של בין הערבים פסול אבל בנידון דידן דנהי דהבעלים אינם יוצאין ידי חובתן מ"מ הוי שם פסח עליו ופסח מותר להקריב אחר התמיד נמי וראי' לדבר זה ממנחות (דף פ"ט ע"ב) דאמרינן שם דאשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים משום דאשם נרבה ליכא הרי מכאן דאעפ"י דלא יצא ידי חובתו אעפ"כ דיני אשם עליו וא"כ הכא נמי גבי פסח דאעפ"י דאינו יוצא ידי חובתו מ"מ דיני פסח עליו בין להקרבה ובין לאכילה כמו לא תאכלו ממנו נא וכדומה. אך לכאורה יש להביא ראי' לדבריו דלא כדברינו מהתוס' מנחות (דף מ"ט ע"ב) במאי דפרכי אמאי כשר תמיד של שחר שלא לשמו הא כיון דלא יצא ידי חובתו א"כ לפסול משום דשחטו קודם שחיטת התמיד ולדברינו לכאורה לא תקשה כלל משום דנהי דלא יצא ידי חובתו אבל מ"מ הוי תמיד ותמיד כשר להקריב ראשון כמו שביארנו גבי פסח ששחטו לשם חולין לאחר תמיד של בין הערבים. אך באמת לא דמי דאטו הא דתמיד מותר להקריב ראשון הוא משום דיוצא מכלל כל הקרבנות אך הטעם הוא דכיון דמתיר שאר הקרבנות ליקרב א"כ מתיר את עצמו בודאי ואדרבה הוא מחויב להיות ראשון כדי להתיר שאר הקרבנות אבל בתמיד שאין יוצאין ידי חובתם א"כ אינו מתיר בהקרבתו הקרבנות ליקרב א"כ גם הוא אינו מותר דאם הי' מציאות להקריב תמיד קודם התמיד ג"כ הי' אסור להקריבו ומציאות זה משכחת לה היכא דמקריב שלא לשמה דאינו יוצא ידי חובתו אבל הכא שאני כיון דפסח מותר להקריבו לאחר התמיד ואדרבה מצוה להקריבו לאחר התמיד א"כ אפילו דמקריבין אותו לשם חולין דאינו יוצא ידי חובתו מ"מ דין פסח עליו ומוכרחין להקריבו לאחר חצות ודוק:
ועל דעתי עלה סברא לומר דהטעם דלשם חולין פסול משום דכיון דהבעלים לא יצאו ידי חובתם א"כ הוי כמו שמשכו הבעלים ידיהם ממנו והוי כמו ששחט שלא לשם אוכליו וכדומה. וראיתי אח"כ להלקוטי הלכות על זבחים דג"כ כתב כן וברוך שכוונתי. אך לפי האמת לא נראה טעם זה דא"כ תקשה לי למה הוצרך קרא דשלא לשמה גבי פסח פסול דהא אפילו דנימא דכשר ג"כ לא עלו לבעלים לשם חובה כמו שאר קרבנות וא"כ ממילא פסול ג"כ דהוי כשחטו שלא לשם אוכליו ושלא למנויו אלא ודאי מוכרחין לומר כמו שכתבנו לעיל דכיון דהוי פסח מצוה על הבעלים שנתמנו על הקרבן לאוכלו אעפ"י דלא יצאו ידי חובתם באכילה זו לכן לא חשיבא בזה שלא יצאו ידי חובתם דהוי שלא לאוכליו או שלא למנויו ודוק. והעיקר כמו שכתבנו לעיל דפסח שאני משאר קדשים משום דאיכא עליו קדושת שלמים ג"כ ודוק: