שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן כו
הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין הל' ז' כתב וז"ל המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראוי' להקריב על גבי המזבח זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים והדמים יפלו לבדה"ב שסתם הקדשות לבדה"ב ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש כלומר כל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב עכ"ל, והוא ממתניתין מס' שקלים פ"ד משנה ז' מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע דר' אליעזר אומר דזכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהן יפלו לבדה"ב ור"י סובר דזכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות והרמב"ם דפסק דבין זכרים ובין נקבות דימכרו ודמיהן יפלו לבדה"ב פסק כר"א. והנה שם בהל' ח' כתב הרמב"ם וז"ל המקדיש נכסיו סתם והיו בהן יינות ושמנים וסלתות ועופות הראוין לקרב על גבי המזבח ימכרו לצרכי אותו המין ויקריבו אותן והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות והוא משנה ח' דמס' שקלים דר"א סבירא לי' שם כן. והנה שם בהל' ט' כתב הרמב"ם וז"ל ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה יפלו לבדה"ב לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם יפול בה מום יש לה פדיון וכו' והעופות שנפסלו אין להם פדיון וכו' עיי"ש. הרי דהרמב"ם מחלק בין בהמה לעופות וסלתות דאעפ"י דבבהמה פסק כר"א דימכרו והדמים נופלים לבדה"ב מ"מ בעופות וסלתות סבירא לי' דהדמים יפלו למזבח משום דהרמב"ם סבירא לי' דמשנה ח' דשם בהמקדיש נכסיו והיו בהן יינות ושמנים ועופות דימכרו ויביא בדמיהן עולות לא פליג על ר"א דמשנה הקודמת דסבירא לי' דהדמים יפלו לבדה"ב משום דהא מתניתין נמי מני כר"א דקתני בה בהדי' ר"א אומר הרי לך בהדי' דאין שום סתירה ביניהם ולכן מחלק הרמב"ם בין בהמה לעופות משום דבבהמה מהני פדיון לכשיומם ובעופות לא מהני בהו פדיון כלל לכן אין לבדה"ב בהן כלום. והנה הרע"ב במשניות שם גריס במשנה דיינות ועופות ר' אלעזר והוא ר' אלעזר בן שמוע משום דסבירא לי' דהאי מתניתין אתי כר' יהושע דמתניתין דלעיל דהדמים נופלין למזבח ולר' אליעזר דמתניתין דלעיל אין הכי נמי בעופות דימכרו והדמים נופלין לבדה"ב ודוק: והנה שם בהשגת הראב"ד א"א לא ידעתי האיך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הם ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר"א כמ"ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הדמים לבדה"ב וכו' עיי"ש. וביאור דברי הראב"ד במה שכתב והלא בכל מקום נפדין הם הוא כמו שביאר הלח"מ שם הל' ט' דסברת הרמב"ם שכתב דלכך לא יפלו הדמים לבדה"ב הוא משום דעופות לא מהני פדיון בהו. אין שייך לומר אלא היכא דנימא דאותן העופות עצמם יקרבו עולות וחל עלייהו קדושת הגוף על זה הי' שייך שפיר לומר דכיון דמוכרחין להקריב העופות עצמן על המזבח ולא מהני בהן פדיון לכן לא שייך לומר דהדמים יפלו לבדה"ב משום דאין להם דמים דלא נוכל למוכרן אבל בנידון דידן דהעופות גופי' לא נוכל להקריבן על המזבח ולא חל עלייהו אלא קדושת דמים ואנו מוכרחין למוכרן לצרכי קרבן מאותו המין הרי דנפרין הם מ"מ וא"כ למה לא יפלו הדמים לבדה"ב כמו דינא דלעיל גבי בהמות דאמרינן דימכרו לצרכי קרבן והדמים יפלו לבדה"ב כיון דסתם הקדשות לבדה"ב זהו תורף דברי הלח"מ שם שמבאר את דברי הראב"ד דלא כהכס"מ שהבין כוונה אחרת בדברי הראב"ד. ולענ"ד עוד תקשה דאפילו נאמר דסברת הרמב"ם הוי סברא שפיר דהדמים לא יפלו לבדה"ב אבל מ"מ קשה האיך אמרינן דמהדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות הא כוונתו היתה לקדושת בדה"ב כיון דסתם הקדשות לבדה"ב ובשלמא גבי בהמות דמקריבין עולות הוא מטעם דמי שלוקחה לעולה נותן דמי פדיונה לקדושת בדה"ב אבל הכא בעופות נהי דסברת הרמב"ם הוי שפיר טעם להא דאין יכולין ליתן הדמים לבדה"ב אבל מ"מ למזבח בוודאי לא שייכי כיון דהוא הקדיש בהדי' לבדה"ב דהא סתם הקדשות לבדה"ב וא"כ להוי כחטאות המתות ומהיכא תיתי יקריבו עולות. ודוק כי דברי הרמב"ם סתומים וחתומים ומה שכתב שם הכס"מ והרדב"ז לא זכיתי לירד לסוף דעתם בזה:
והנה הלח"מ בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות הל' כ"א הקשה על הרמב"ם דשם דכתב וז"ל המתפיס עולתו לבדה"ב שדינן שיקריבו עולות וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקריבו עולות אין עורותיהם לכהנים שנאמר עולת איש פרט לעולת הקדש (פירוש דאין העור שייך לכהנים) עיי"ש. והקשה שם הלח"מ דהנה בזבחים (דף ק"ג ע"א) אמרינן שם מאי פרט לעולת הקדש פירוש היכא משכחת עולת הקדש אמר ר' חייא בר יוסף פרט לעולה הבאה מן המותרות ודחי שם ר' המנונא האי אוקימתא א"ל ר"נ אלא מר במאי מוקים לה (פירוש האי פרט לעולת הקדש דאין עורה לכהנים) א"ל מוקמינא לי' במקדיש נכסיו וכדברי ר' יהושע דסבירא לי' דזכרים עצמן יקרבו עולות דאין העור שייך לכהנים אלא להקדש בדה"ב עיי"ש. הרי משמע בהדיא מסוגיא זו דדוקא אליבא דר' יהושע שייך העור להקדש אבל לר"א שייך העור לכהנים כמו בכל עולות דעלמא והסברא לזה נלענ"ד פשוט דבשלמא לר"י דסבירא לי' דהבהמות שייכי למזבח שייך שפיר לומר דאעפ"כ העור הקדיש לבדה"ב כיון דהעור לא חזי למזבח הוי העור כשאר נכסים דחל עלייהו קדושת בדה"ב אפילו לר"י נמי אבל לר"א דסבירא לי' דכל נכסיו הקדיש לבדה"ב דעל הבהמות נמי חל קדושת בדה"ב וצריכין למכור אותן והדמים יפלו לבדה"ב וכיון דמוכרין אותן והלוקח נותן דמים לקדושת בדה"ב א"כ הוי הבהמה עולה כשאר בהמות עולות שנלקחו מן החולין ואין להם עוד שום שייכות עם הקדש בדה"ב כיון דכבר נתן דמים לבדה"ב ולא שייך לומר עלי' עולת הקדש ושייך שפיר העור לכהנים כן הוא הסברא הפשוטה וכן מוכרחין לומר מכח הסוגיא שהזכרנו דמוקמינן כר"י ולא כר"א וכיון דהרמב"ם פסק לעיל בפ"ה מהל' ערכין כר"א וא"כ האיך פסק כאן דהעור שייך לבדה"ב והיינו כר"י היפוך ממה שפסק לעיל בהל' ערכין כר"א:
ועוד קשה לענ"ד דאפילו נימא דשיטת הרמב"ם הוא דאפילו לר"א דסבירא לי' דימכרו לצרכי עולות והדמים יפלו לבדה"ב אעפ"כ סובר שפיר האי דינא דהעור שייך לבדה"ב והקושיא מהסוגיא שהקשה הלח"מ נתרץ באיזה אופן שיהי' וכמו שנבאר לקמן בעזהי"ת דרכינו בזה אבל מ"מ תקשה לי לפי זה למה כתב הרמב"ם האי דינא דוקא בזכרים שכתב וז"ל וכן המקדש נכסיו והיו בהן זכרים, אפילו נקבות שדינן דימכרו לצרכי זבחי שלמים נמי צריך להיות האי דינא דבשלומא אם נאמר כדלעיל דדינא דעולת איש ולא עולת הקדש אתי דוקא לר' יהושע ולא אליבא דר"א וכמו שביארנו שייך שפיר לחלק בין זכרים ונקבות דדוקא גבי זכרים כיון דהן עצמן מקריבין עולות שייך שפיר לומר דהעור שייך לבדה"ב אבל נקבות כיון דמוכרין אותן ומי שלקחן כבר נתן דמים להקדש א"כ הוי כלוקח בהמה מן החולין דליכא עתה על הבהמה דין דעולת הקדש ולכן שייך שפיר העור לבעלים וכמו שביארנו לעיל אליבא דר"א אבל אי נאמר בדעת הרמב"ם דסבירא לי' דאפילו אליבא דר"א דמוכרין הבהמה לצרכי קרבן והלוקח נותן דמים להקדש אעפ"כ שייך שפיר לומר בה האי דינא דעולת איש ולא עולת הקדש ושייך העור לבדה"ב א"כ אפילו בנקבות נמי הי' צריך להיות האי דינא דמאי שנא ודוק:
ונראה לבאר שיטת הרמב"ם בהקדם מה שנבאר סוגית הש"ס דמעילה דהנה במס' מעילה (דף י"ב ע"א) גבי מחלוקת ר"ש ורבנן במקדיש תורין שלא הגיע זמנן אי מועלין בהן או לא דרבנן סברי דאין מועלין ור"ש סובר דמועלין וקאמרינן שם דבשלמא ר"ש כדקאמר טעמא אלא רבנן מאי שנא ממחוסר זמן ומשני אמרי מחוסר זמן מידי דהוי אבעל מום דבר פדיון הוא אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון עכ"ל הש"ס. והנה התוס' דשם ד"ה אבל הני עופות מפרשים דהא דאמר הש"ס דכיון דעופות אין פוסל בהם מום לא מהני פדיון לאו דוקא דהא דלא מהני פדיון בעופות הוא משום דאין מום פוסל בהם דהא אפילו מחוסר אבר דהוי מום ג"כ בעופות ואעפ"כ לא מהני בהם ג"כ פדיון אלא ה"ק שאין תורת מום בעופות ואם הי' בהם תורת מום הייתי אומר כיון דגלי פדיון גבי בהמה גלי נמי בעופות אבל השתא דאמר דאין בהם תורת מום א"כ הם חלוקים מבהמה ודוקא בבהמה גלי פדיון אבל לא בעופות ע"כ עיי"ש בתוס' ובהגהה שם בשמ"ק אות מ' פירוש דבריהם דכוונת הש"ס הוא דהדין פדיון ניתן רק בבהמה אבל לא בעופות. והנה דברי הש"ס אלו צריכין ביאור במאי דתלו דלכך, אין מעילה בתורין שלא הגיע זמנן אליבא דרבנן משום דאין לעופות פדיון אפילו לכשיוממו ולכאורה מאי שייכות יש בין זה לזה ודוק:
והנה ראיתי להרע"ב במשנה ד' בפ"ג דמס' מעילה ד"ה לא נהנין ולא מועלין דכתב וז"ל ולא דמי למחוסר זמן בבהמה שהוא קדוש קודם זמנו וקרב לאחר זמנו דבהמה מיגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום להיות צריכה פדיון אית בה נמי קדושה אפילו כשהיא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר האי מיגו שהרי אין המום פוסל בעופות ולית בהו פדיון וכו' עיי"ש. וצריך לי עיון במאי דכתב דבהמה חשיבא במה דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום להיות צריכה פדיון לכן אית בה נמי קדושה כשהיא מחוסר זמן דאטו עופות לית להו קדושה כשהם בעלת מומין הא אדרבה דעופות יש להם קדושה יותר מבהמות דאפילו בעלי מומין נמי חזי למזבח ואפילו נאמר דכוונת הרע"ב הוא דעופות אפילו מחוסר אבר דלא חזי למזבח נמי לא מהני בהו פדיון הגם דלא משמע שם כן מדבריו דקאי אמחוסר אבר עיי"ש. אבל מ"מ קשה לי מאי דמיון הוא מחוסר זמן למחוסר אבר התם במחוסר אבר כיון דלהקרבה לא חזי ולפדיון נמי לא חזי לכן הוי כחטאות המתות דממילא נפקע קדושתן ולכך אין מועלין. אבל הכא נהי דעתה לא חזי אבל מ"מ יגיע הזמן שיהא ראוי למזבח ואמאי לא למעול ומאי שנא ממחוסר זמן בבהמה הגם דלא מהני עתה בה פדיון מ"מ מעל משום דראוי הוא למזבח כשיגיע הזמן הכי נמי נימא הכי ודוק:
והנה הרמב"ם בפ"ב מהל' מעילה הל' ט"ז כתב וז"ל כל בהמת וכו' אבל תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן והן קדשי מזבח אעפ"י שאסור להנות בהן הנהנה לא מעל הואיל ואינן ראוין לפדיון הרי הם כחטאות המתות לפיכך אין מועלין בהן ע"כ. הרי דהרמב"ם נתן הטעם דאין מועלין משום דכיון דאין בהם פדיון הוי כחטאות המתות. אבל מ"מ תקשה לי מאי דמיון הוא זה לחטאות המתות דהתם אינן ראוין לא לדמים ולא למזבח אבל הכא הא ראוין הם למזבח לכשיגיע הזמן. והרי בהמות מחוסרי זמן נמי לא מהני בהם פדיון עתה ואעפ"כ מועלין בהם משום דהוי ראוין למזבח לכשיגיע זמנן דאין סברא לומר דהטעם דמועלין בבהמה מחוסרת זמן הוא משום דראוי' היא לפדיון לכשיוממה ולא מטעם דראוי' היא למזבח דלא סברא היא לומר דהטעם דתהי' ראוי' לפדיון לאחר זמן יהי' עדיף מהטעם דתהי' ראוי' למזבח דהא עיקר קדושתה קדושת מזבח היא ולא קדושת דמים וא"כ מאי שנא עופות ודוק:
ומה שנראה לי בזה הוא דיש חילוק בין קדושת הגוף דבהמה לקדושת הגוף דעופות דהנה יש לחקור בדין קדושת הגוף אם הוא קנין הקדש שהדבר קנוי להקדש דכמו דשייך קנינים להדיוט כמו כן שייכי קנינין להקדש ובאם שהקדיש אחד בהמה למזבח הרי הוא מקנה הדבר לקדושת מזבח שהדבר גופי' שייך להקדש. או נימא דקדושת הגוף הוא רק דין קדושה על הבהמה לבד שעל הבהמה חל בה דינים כאלו שצריכים להקריבה על המזבח ולעשות בה ד' עבודות וכדומה אך לא מטעם דהדבר קנוי להקדש אך רק דעל הבהמה בעצמה מונח דין קדושת מזבח שצריכין להתנהג עמה כן ואין להקדש בה שום קנינין והוי כמו נזיר שיש עליו קדושה וצריך להתנהג בדינין מיוחדין מה שעליו מוטל אבל מ"מ לא שייך בו שום קניני הקדש כמו כן נימא הכא בקדושת הגוף דהוא רק דיני קדושה בלבד ולא שום קנינין ודוק: ונראה דבחקירתנו זו חלוק דין קדושת הגוף דבהמה מדין קדושת הגוף דעופות דזאת בודאי מוכרחין לומר דקדושת הגוף דבהמה לאו דינין בעלמא הם אך דהדבר קנוי להקדש גופא דהא חזינן דאם נפל בה מום ואין יכולין להקריבה למזבח דנפדית והדמים קדוש ואם נאמר דקדושת הגוף הוא רק דינין בעלמא דרכוב על הבהמה דצריכין להקריבה למזבח מהיכא תיתי נימא דמהני בה פדיון כיון דכל קדושתה הוא רק דין קדושה בעלמא ומאי שייכה לפדיון דהסברא נותנת דעל דיני קדושה בעלמא אין שייך דין פדיי' אלא בודאי מוכרחין לומר דהדבר גופי' נקנה להקדש לכן כיון דאין הדבר ראוי למזבח משום דיש בו מום יכול הקדש למוכרה ולהביא בדמי' קרבן אחר ולכן שייך שפיר מה דנפקא לחולין כשהקדש מוכרה משום דהקנין שהקדש הי' לו בה נתרוקנה על הדמים שקבל הקדש בעדה וסברא זו לא שייך לומר אם נאמר דהקדש גופי' אין לו בה שום קנינין ודוק. ועוד נראה דבקדושת הגוף דבהמה מוכרחין לומר דהקדש יש לו בה קנינין דהא כל הקרבנות צבור התמידין והמוספין קונה הקדש גופי' ממעות תרומת הלשכה וא"כ מוכרחין לומר דהקרבנות שייכים להקדש בעצמם וא"כ ה"ה שאר קרבנות יחיד נמי נימא כן דמאי שנא אבל בעופות נראה כיון דחזינן דפדיון לא מהני בהו אפילו היכא דמחוסר אבר ולא נזזי לקרבן נמי לא מהני פדיון הרי חזינן דהקדש אין לו בהם שום קנינין ודמים דאי לאו הכי למה לא מהני פדיון נהי דהקרבן גופי' אין ראוי להקרבה אבל מ"מ הדמים שיש לו להקדש בהם יטלו ע"י מכירה ופדיון אלא לאו מוכרחין לומר דהקדש אין לו בעופות שום קנינין ודמים אך הא דקדוש קדושת הגוף הוא רק דין קדושת מזבח דרכיב על העופות צריכין להקריבן למזבח ותו לא. ובסברא זאת יכולין להבין שפיר הא דאיתא בשבועות (דף י"ב ע"ב) דאין מקייצין את המזבח בעופות משום דאין עוף קרבן צבור וכן פסק הרמב"ם פ"ד מהל' שקלים הל' ט' דממותר תרומת הלשכה דלוקחין זכרים לקיץ המזבח לוקחין דוקא בהמות אבל לא עופות שאין בקרבנות הצבור עיף ולכאורה מאי שנא עופות דאין לוקחין לקרבנות צבור אבל לדברינו יובן שפיר דכיון דביארנו דעל קרבנות העוף לא שייך בהו קנין הקדש רק דינין בעלמא וא"כ אין יכולין ליקח עופות ממעות הלשכה דשייך, להקדש ולקנות קרבן דלא יהי' שייך להקדש כלל אבל בבהמות דקנוין להקדש יכול הקדש לקנות שפיר ודוק. וזהו נראה הסבר הסוגיא דמעילה מה דתלינן שם אם הקדיש מחוסר זמן דקדוש תלוי אם יש לה פדיון לכשהומם או לא דהנה בבהמה דיש להקדש דמים בגוף הבהמה חל שפיר דין הקדש מעלי' על מחוסר זמן נמי דנהי דאין יכולין להקריבו אבל מ"מ הדבר גופי' שייך להקדש וחל הקדושה על הדמים שבו ומה שירצה הקדש לעשות בה יעשה לכן כיון דהוא ראוי להקרבה לאחר הזמן מקריבין אותו לכן שייך שפיר מעילה בהקדיש מחוסר זמן אבל בעופות כיון דאינן קנוין להקדש גופי' וקדושת הגוף דידהו הוא רק דין קדושה, בעלמא דחל עלייהו להקריבן למזבח וכיון שכן כשהוא מחוסר זמן ואינו ראוי עדיין להקרבה אינו יכול לחול עליו דין קדושה להקרבה כיון שאינו ראוי עדיין לכן אין חל בו קדושה גמורה למעילה ודוק. וזהו פירוש הש"ס דבבהמה כיון דשייכה בה פדיון לכשיוממה הרי דהקדש יש לו בה דין קנין ממון לכן שייך שפיר קדושה במחוסר זמן דנהי דעתה לא חזי' להקרבה אבל מ"מ הדבר בעצמו נקנה להקדש אבל בעופות דלא שייכה דין פדיון אפילו היכא דלא חזי' למזבח הרי דלהקדש אין שום קנין בעוף רק דין קדושה בלבד לכן היכא דהוי מחוסר זמן ולא יכול לחול בה דין קדושה להקרבה אין יכול לחול בה דין קדושת הגוף ודוק. וזהו ביאור דברי הרמב"ם במה שכתב דלכך אין מעילה בתורין שלא הגיע זמנן הוא משום דהוי כחטאות המתות כיון דאין להם פדיון והקשינו איזה דמיון הוא לחטאות המתות הא התם אינו ראוי לא להקרבה ולא לפדיון אבל בתורין שלא הגיע זמנן הא יהי' ראוי להקרבה לכשיגיע זמנן אבל לפי דברינו ניחא דמה דיהא ראוי לאחר זמן לא מהני אלא היכא דהקדש יש לו בה קניני ממון ואז שייך שפיר לומר דנהי דעתה לא חזי' אבל מ"מ נקנה הדבר להקדש אבל בעופות כיון דלא מהני פדיון הרי דאין להקדש בהם קניני ממון רק דיני קדושה בלבד לכן היכא דאינה ראוי' עתה להקרבה דגם דיני קדושה אין יכולין לחול בה עתה הוי כחטאות המתות דאין יכול להיות בה דין קדושת הגוף ודוק: והנה נסתפקתי לשיטת הרמב"ם ז"ל פ"ה דערכין הל' ז' דמשמע שם מדבריו דסבירא לי' דהא דאמרינן בש"ס דהמתפיס תמימין לבדה"ב דאין יוצא מידי מזבח לעולם ומוכרחין למוכרן לצרכי עולות הוא דין דאורייתא ועיי"ש במל"מ דהקשה שם מהסוגיא דמנחות (דף ק"א ע"א) דמשמע שם בהדיא דהא דמתפיס תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח היינו מדרבנן משום דכיון דבהמה הראוי' להקרבה לא שכיחא לכן תקנו רבנן דאינו יוצא מידי מזבח אך באמת לא קשיא כלל דהא דקאמרינן שם דהיינו מדרבנן היינו דוקא אליבא דשמואל דסבירא לי' שם דהמנחות ונסכים אפילו הם טהורין נמי נפדין עד שלא הוקדשו בכלי וע"ז פריך ר"פ מהא דאמרינן דהמקדיש תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח לעולם ומשני שם הש"ס דהיינו מדרבנן משום דלא שכיחא כ"כ בהמה הראוי' לקרבן תקנו רבנן דיהי' מוכרחין למוכרה לצרכי קרבן אבל ר"פ גופי' דפריך לשמואל מהא וכן מסיק שם ר' אלעזר דטמאין נפדין וטהורין אינן נפדין סבירא להו שפיר דהא דהמקדיש תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח הוא מדאורייתא וראי' מוכרחת לזה הוא מדקאמר שם ר"א דטמאין נפדין וטהורין אינן נפדין חוץ ממנחת חוטא דכתיב מחטאתו על חטאתו עיי"ש, הרי מכאן דהא דטהורין אין נפדין הוא מדאורייתא דאי לאו הכי מאי סייעתא הוא מקרא דמנחת חוטא נפדית אפילו טהורה הא מדאורייתא כל המנחות נפדין טהורין אלא ודאי, דהא דאמרינן דכל המנחות אין נפדין טהורין הוא מדאורייתא וכן המקדיש תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח הוא נמי מדאורייתא דהא הש"ס מדמי להו זה לזה. ואח"כ מצאתי לדברי אלה בשעה"מ הל' ערכין פ"ד ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה בזה, אך בקצת דוחק איכא למדחי סייעתא שהבאתי דהא דטהורין אין נפדין הוא מדאורייתא מדאמר ר"א דמנחת חוטא נפדה אפילו טהורה ויליף מקרא יכולין לומר דלפי שיטת הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א' דהיכא דמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור דבר זה יכולין לומר שפיר דהא דסבירא לי' לר"א דטהורין אין נפדין הוא מתקנת חכמים והא דסבירא לי' דמנחת חוטא נפדה ומביא סייעתא מקרא הכי קאמר כיון דבמנחת חוטא מפורש בתורה להיתר בודאי לא אסרו חכמים אבל בשאר מנחות דאינו מפורש בתורה לא להיתר ולא לאיסור תקנו שפיר דטהורין אין נפדין ודוק.
ובזה אתי שפיר שיטת התוס' דסבירא להו בהרבה מקומות דהא דאינו יוצא מידי מזבח הוא מדרבנן ולא תקשה להי מהסייעתא שהבאנו לדברי הרמב"ם ז"ל. אך מ"מ דברי הרמב"ם הם פשוטין ביותר לפי דברי הש"ס דהא דהמקדיש תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח הוא מדאורייתא ודוק:
נסתפקתי לפי שיטתו דהוא דין דאורייתא הא דאינו יוצא מידי מזבח, איזה דין הוא אם הוא רק דין בעלמא בלבד דאינו יוצא מידי מזבח או דנימא דהוא דין קדושת מזבח דחל על הבהמה שהקדיש לבדה"ב דכן הוא דין התורה דאם הקדיש בהמה לבדה"ב דחוץ מה שחל על הבהמה דין קדושת בדה"ב חל עלי' דין קדושת מזבח ג"כ דמוכרחין להקריבה למזבח אך דין קדושה זה לא הוי עוד קדושת מזבח גמורה דבקדושת מזבח יש שני דברים א' דין קדושה שמונחת על הבהמה גופא דמוכרחין להקריבה למזבח ב' דין קנין דהקדש יש לו בה קניני ממון כמו שביארתי לעיל לכן הכא כשהקדיש תמימין לבדה"ב נהי דביארנו דחל עלי' ג"כ דין קדושת מזבח אבל הדין דקדושת מזבח לא חל אלא על הבהמה גופא אבל הקניני ממון שבה נקנין לקדושת בדה"ב לכן יכול בדה"ב למוכרה וליטול דמים לבדה"ב אבל מ"מ אין יכול קדושת בדה"ב למוכרה לחולין דהא יש עלי' דין דקדושת מזבח ג"כ דמוכרחין להקריבה לכן מוכרח בדה"ב למוכרה לצרכי קרבן וזה הוא הדין דאינו יוצא מידי מזבח לעולם ודוק. אך לכאורה תקשה לפי זה כיון דחל עלי' קדושת קרבן א"כ האיך יכול בדה"ב למוכרה לצרכי קרבן הא הוי כהמוכר עולתו ושלמיו דלא עשה כלום והכא נמי כן הוא כיון דיש עלי' דין קדושת קרבן א"כ האיך יכול להעשות קרבנו של זה אך באמת לא קשיא ולא מידי משני טעמים חדא דהא דהמוכר עולתו ושלמיו דלא עשה ולא כלום היינו דוקא היכא דהוי קרבן גמור דהיינו דהקרבן קדוש קדושה גמורה כמו שביארנו דבין הדין קדושת מזבח יש כבר על הבהמה וכן הקניני ממון שבה שייכים כבר להקדש אז אין שייכה בה מכירה דהלוקח אין נותן כלום להקדש דכבר שייכה להקדש מכל וכל אבל היכא דעל הבהמה חל רק דין קדושה בלבד אבל הדמים אינו שייכים עוד למזבח והלוקח קונה אותה ומקדיש ג"כ הדמים אז יכולין לומר שפיר דהעולה והשלמים נקראת על שמו משום דהוא הקדישם לגבוה ודוק. אך מה שנראה יותר לי בזה והוא העיקר דאימתי אמרינן דהמוכר עולתו ושלמיו דלא אמר כלום אלא היכא דכבר חל על הקרבן שם בעלים אז אמרינן כיון דהוקבע הקרבן לשם בעלים זה אינו יכול להיות על שם בעלים אחר אבל הכא בנידון דידן נהי דחל על הבהמה דין קדושת מזבח אבל עדיין אינו נקבע שם בעלים עלי' כלל משום דהבעלים שהקדיש את הבהמה לא הקדיש כלל לשם קדושת מזבח דלהיות נקרא הקרבן על שמו דהא הקדיש הוא את הבהמה לשם קדושת בדה"ב מכל וכל אך דכן דין התורה דהיכא דהקדיש תמים לבדה"ב חל ג"כ דין דקדושת מזבח נמצא לפי זה דהקדושת מזבח על הבהמה שלא לשם בעלים כלל לכן יכול הקדש בדה"ב למכור את הקרבן לשם מי שהוא ומהני כמו למ"ד דהמוכר עולתו ושלמיו דמהני ודוק:
והנה מדברי התוס' זבחים (דף קי"ג) נראה להביא ראי' לצד הב' של חקירתנו דהא דאמרינן דהמקדיש תמימין לבדה"ב דאינו יוצא מידי מזבח היינו דחל מיד כשהקדיש לבדה"ב קדושת מזבח ג"כ דהנה שם ע"ב ד"ה יצא קדשי בדה"ב (פירוש דאין מחויבין עליהם על איסור דשחוטי חוץ) כתבו וז"ל בלשון אחר פירוש בקונטרס דממעט אפילו תמימים דהא פרת חטאת תמימה וממעטה משום דאינה ראוי' לפתח אהל מועד ונראה דאין זו ראי' דפרת חטאת לא קיימא למזבח אבל מתפיס תמימין לבדה"ב הא אמר בסוף תמורה דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ונמכרו לצרכי עולות ושלמים וכו' עיי"ש וזאת מוכרחין לומר דשיטת תוס' זה הוא דהא דאינה יוצאה מידי מזבח לעולם הוא מדאורייתא. ולא כשיטת התוס' בהרבה מקומות דאינו אלא מדרבנן דהא רצו כאן לומר דלהכי מחויב על שחוטי חוץ בקדשי בדה"ב משום דאינן יוצאין מידי מזבח הרי דסבירא להו דדין דאורייתא הוא וכן הוכיח זאת המל"מ פ"ה מערכין הל' ה' וא"כ ראי' נכונה מדבריהם דרצו לחייב בקדשי בדה"ב על שחוטי חוץ משום דהמקדיש תמימין לבדה"ב דאינן יוצאין מידי מזבח לצד הב' של חקירתנו דהוא דין קדושה ולא דין בעלמא דהא משום קדושת בדה"ב ליכא למחייבו אם שחטן בחוץ דהא על פרת חטאת פטור אם שחטה בחוץ הרי דמשום דאיכא עלי' קדושה של בדה"ב ליכא לחייבו על שחוטי חוץ אך דהחיוב הוא משום דאינה יוצאה מידי מזבח הרי לענ"ד דסבירא להו דהא דאינה יוצאה מידי מזבח היינו מטעם דיש עליהם קדושת מזבח ולא דין בעלמא דהא מחייבין משום זה על איסור דשחוטי חוץ ודוק. והגם דמשמע שם דלהלכה סבירא להו כלשון אחר דרש"י ז"ל דפטור על איסור דשחוטי חוץ בקדשי בדה"ב אפילו בשחט תמימין עיי"ש מה שהקשה משעירי דיוהכ"פ ומה שכתבו לעיל היינו רק למדחי ראית רש"י ז"ל אבל בעצם הדין מסכימים עם רש"י ז"ל דבשחט קדשי בדה"ב בחוץ פטור אפילו בשחט תמימים נמי אעפ"כ לא הוי סתירה לדברינו דהוא דין קדושה משום דזאת חזינן מדדחו ראית רש"י ז"ל מפר חטאת, דתפסו דהא דאינה יוצאה מידי מזבח הוא דין קדושה כדביארנו והא דסבירא להו לפי האמת דפטור היינו מטעמא אחרינא דנהי דחל עלייהו קצת קדושת מזבח אבל מ"מ כיון דלאו קדשי מזבח גמורין הם כדביארנו לעיל לכן סבירא להו דפטור משום שחוטי חוץ אבל מ"מ קדושת מזבח אית בהו ולכך לא דמי לפרת חטאת דלא הוי אלא קדשי בדה"ב בלבד ודוק:
ולפי דברינו אלה יתורץ שפיר מה שהקשה הלח"מ פ"ה מהל' ערכין הל' י"ד על הא דפסק הרמב"ם בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות הל' ב' דאם הקדיש אבר אחד מן העוף הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש והוא מהסוגיא דתמורה (דף י"א ע"ב) דבעי שם רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה הוא וכו' ונשאר שם בתיקו והקשה שם הלח"מ דהא איבעי' דרבא פירש שם רש"י ז"ל דלר"י קמיבעי' לי' דסבירא לי' דבבהמה אפילו באבר שאין הנשמה תלוי' נמי אמרינן פשטה קדושה בכולה לכן בעי בעוף מהו אבל לדידן דלא פסקינן כר"י בודאי דבעוף לא אמרינן פשטה קדושה בכולה בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' משום דעוף לא עדיפא מבהמה ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דמיירי אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי ספק אם פשטה בכולה או לא אך לדברינו ניחא דהנה בסימן כ"ה ביארתי דהא דאמרינן דאם הקדיש רגלה של בהמה לעולה דתמכר לצרכי עולה ביארנו שם דהא דתמכר לצרכי עולה לאו משום הרגל בלבד מה שהרגל נתפס בקדושת הגוף ולא מהני לו פדי' מוכרח למכור כל הבהמה לצרכי עולה אך דחל קדושה על כל הבהמה דמוכרחין להקריבה למזבח כמו בהמקדיש תמימין לבדה"ב דחל דין קדושה על הבהמה דמוכרחין להקדישה הכא נמי כן והגם דרבנן דר"י לא סבירא להו דפשטה קדושה בכולה במקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו אבל מ"מ קדושה כהאי פשטה בכל הבהמה אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי והגם דבדברינו לעיל ביארנו דהא דאמרינן דהמתפיס תמימין לבדה"ב דאינה יוצאה מידי מזבח היינו דחל על הבהמה דין קדושת מזבח לשיטת הרמב"ם דסבירא לי' דהוא מדאורייתא. אך מ"מ ביארנו דלא קדושת מזבח ממש הוא דבכל מקום אם הקדיש תמים למזבח הדבר קנוי למזבח אבל הכא לא חל על הבהמה אלא דין קדושה בלבד אבל הבהמה אינה קנוי' למזבח כלל רק דין קדושה בעלמא רכיב עלה ולכן נהי דסבירא להו לרבנן נמי דאפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי פשטה דין קדושת מזבח על כל הבהמה אך מ"מ קדושה גמורה סבירא להו דלא פשטה בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' ודוק:
אך לפי מה שביארנו לעיל דיש חילוק בין קדושת הגוף דבהמה לקדושת הגוף דעוף דבבהמה חוץ מזה דרכיב על הבהמה דין קדושה עוד יש להקדש בה, קנין הגוף והממון שלה שייך להקדש אבל בעוף ביארנו לעיל דקדושת הגוף שלה הוא רק מאי דרכיב עלה דין קדושה אבל להקדש אין בה שום קנין ממון נמצא לפי דברינו זה חידוש גדול דמחלוקת דר"מ ור"י אם מקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' אי אמרינן פשטה קדושה בכולה או לא לא שייך אלא בבהמה אבל בעוף לא יפלגו כלל דר"מ ג"כ יודה דאמרינן נפשטו קדושה בכולה אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי משום דהא ביארנו ולעיל דאפילו מאן דלית לי' דין דפשטה קדושה בכולה בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' מ"מ יודה דחל על הבהמה דין קדושה כהאי דמוכרחין להקריבה למזבח וביארנו דהא לאו דין בעלמא הוא אך דין דקדושת מזבח אך מ"מ פליג על ר"י בזה דר"י סבירא לי' דפשטה קדושת מזבח ממש קדושה גמורה כמו דהקדיש בהדיא למזבח והא סבירא לי' דלא אמרינן פשטה בכולה לענין דלהוי כמקדיש בהדיא לכן לא חל על הבהמה אלא דיני קדושה אבל לא נקנה עדיין להקדש כלל וכל דברינו זה לא שייך אלא בבהמה אבל בעוף דליכא בהו קנין הקדש אפילו בהקדיש בהדיא למזבח אך קדושת הגוף דידהו היא מאי דחל עלייהו דין קדושה כזה דמוכרחין להקריבה למזבח ודין כזה גם ר"מ מודה דחל על הבהמה דבזה אמרינן פשטה קדושה בכולה אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי נמצא לפי זה דבעוף כולי עלמא מודו דאמרינן פשטה קדושה בכולה ודוק. אך רבא דבעי בהקדיש אבר בעוף מהו הוא מטעם דיכול להיות דבעוף לא אמרינן כלל פשטה קדושה בכולה אפילו בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' משום דדין דפשטה קדושה בכולה כתיב גבי בהמה ועוף מבהמה לא ילפינן אבל אי אמרינן פשטה קדושה בכולה גבי עוף אז אבר שהנשמה תלוי' ואין הנשמה תלוי' דין אחד להם נמצא לפי זה דבעי' דרבא הוא לאו דוקא לר' יוסי אלא אפילו לר"מ נמי לכן פסק הרמב"ם שפיר דהמקדיש אבר אחד בעוף הוי ספק אם פשטה קדושה בכולה ולא מפליג בין הקדיש אבר שהנשמה תלוי' להקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' ודוק:
והנה מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם בפ"ה מהל' מעשה הקרבנות הל' כ"א במה דפסק דהמתפיס עולתו לבדה"ב וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות דאין עורותיהן לכהנים והקשה בזה הלח"מ הא הרמב"ם פסק לעיל בפ"ה מערכין כר' אליעזר דימכרו וא"כ האיך כתב כאן הרמב"ם שדינן שיקרבו עולות ומהסוגיא דזבחים (דף ק"ג ע"א) משמע דדוקא אליבא דר' יהושע שייך העור להקדש אבל אליבא דר"א כיון דמוכרין אותן והדמים יפלו לבדה"ב לא שייך כלל לומר דהעור יהי' שייך אח"כ להקדש כיון דהקדש כבר מכרה. ועוד הוספנו להקשות נופך משלנו כיון דסוף כל סוף חזינן דאעפ"י דהרמב"ם פסק כר"א דימכרו ואעפ"כ פסק דהעור שייך להקדש א"כ למה כתב האי דינא דוקא בזכרים דנמכרו לצרכי עולות אפילו בנקבות דנמכרו לצרכי שלמים נמי צריך להיות האי דינא דהעור יהי' שייך לכהנים. ונראה לתרץ דזאת סובר הרמב"ם דאפילו לר' אליעזר נמי שייך העור לבדה"ב ומה שכתב הרמב"ם "שדינן שיקרבו עולות" כוונתו היינו במה שדינו שימכור לצרכי עולות ואעפ"י דר' אליעזר סובר דמוכר אותן לצרכי עולות והדמים יפלו לבדה"ב ולפי זה לכאורה תקשה כיון דבדה"ב כבר מכר אותן וקבל דמיהן א"כ מהיכא תיתי דנימא דהעור יהי' שייך לבדה"ב מ"מ יכולין לומר דכיון דחזינן דאם הקדיש העור של עולתו לבדה"ב דשייך העור לבדה"ב וכן בהקדיש נכסיו לר' יהושע דסובר דהוא עצמו קרב עולה מ"מ סבירא לי' דהעור הקדיש לבדה"ב. חזינן מזה חידוש גדול דמה דהעור שייך לבדה"ב לא הוי הקרבן קרבן חסר דיכול להיות קרבן שפיר אע"ג דהעור איני שייך לקדושת מזבח וכיון שכן סבירא לי' להרמב"ם דאפילו לר"א דסבירא לי' דבדה"ב מוכר הבהמה לצרכי עולות אבל מ"מ אינו מוכר בדה"ב את כל הבהמה רק מה שנצרך לקרבן בלבד וכיון דחזינן דבלא עור נמי הוי קרבן שפיר א"כ מוכר בדה"ב לצרכי קרבן רק הבהמה בלבד אבל העור שיירה לעצמה דכיון דמי שלוקח לקרבן אינו נותן דמים יותר בעד הבהמה רק מה שצריך לקרבן נמצא דאפילו ימכור בדה"ב את כל הבהמה עם עורה נמי לא יקבל בדה"ב דמים יותר ממה שתמכור בלא עורה כיון דהקרבן כשר ג"כ בלא העור נמי וא"כ כשמוכר בדה"ב את הבהמה לצרכי קרבן אינה מוכרת אלא את הבהמה בלבד אבל העור שיירה לעצמה לכן סבירא לי' להרמב"ם דאפילו לר' אליעזר נמי העור שייך לבדה"ב ומוכר בדה"ב את העור לאחר הקרבה ומקבלת דמים בעד העור לחוד וזאת לא שייך למפרך דלפי זה דהעור אינו נצרך להקרבן נימא בכל המוכר בהמתו לעולה דהעור שייר לעצמו ואינו מוכר אלא בשר הבהמה לחוד. לאו קושיא היא חדא דיכול להיות דאימתי לא נחשב חסרון מה דהעור אינו שייך להקרבן אלא דוקא היכא דעכ"פ מונח על העור דין קדושת בדה"ב אבל היכא דהעור אינו קדוש כלל נחשב הקרבן לקרבן חסר דפסול והוי כמו בעל מום. ועוד נראה לי והוא העיקר דאפילו נאמר דהמוכר בהמתו לעולה וישייר העור לעצמו לא יהי' חסרון בהקרבן מ"מ לא תקשה דלימא דמשייר העור לעצמו משום דהא דאמרינן דהעור של הקרבן דשייך לכהנים לאו משום דהעור הוא של בעל הקרבן והי' קדוש בקדושת הקרבן אך דדין התורה דהעור של הקרבן שייך לכהנים יהי' איזה שיהי' או לבעלים של הקרבן או לבעלים אחר אבל מ"מ העור של הקרבן הוא לכן שייך לכהנים ותדע דכן הוא דהא המתפיס עורו של עולה לבדה"ב דאי לאו קרא דעולת איש ולא עולת הקדש הוי אמינא דהעור שייך לכהנים אע"ג דהעור לאו דבעל הקרבן הוא ולמה לי קרא הרי מכאן דלא תלוי זה בזה כלל אך כן דין התורה דהעור של הקרבן עולה וק"ק שייך לכהנים וכן דהעור של קדשים קלים שייך לבעלים של הקרבן וכיון שכן לא שייך לומר דלא מכר העור משום דסוף כל סוף לא יהי' לו מזה כלום לכן נאמר דמהסתם מכר הכל אבל הכא במקדיש נכסיו כיון דאיכא קרא דעולת איש ולא עולת הקדש א"כ נ"מ להקדש בדה"ב מה שלא תמכור העור לבעל הקרבן במה דיכול הקדש בדה"ב למכור העור חוץ מזה שלוקחת דמים בעד מכירת הקרבן לכן אמרינן שפי דהקדש לא מכר אלא הקרבן גופי' אבל העור לא מכר הקדש כלל כיון דבלא העור נמי הקרבן שפיר דהעור לא שייך להקרבן ודוק: והא דכתב הרמב"ם האי דינא בהניח זכרים ולא בהניח נקבות ולמה לא נאמר לסברתינו דקדושת בדה"ב לא מכר אלא את הקרבן גופי' אבל העור של הקרבן לא מכר ויהי' שייך העור לבדה"ב ומהרמב"ם משמע דבהניח נקבות דהדין דתמכר לצרכי זבחי שלמים דאין העור שייך לבדה"ב ומאי שנא. אך באמת לפי דברינו לא תקשה כלל כיון דכל הסברא שאמרנו מה שבדה"ב אינו מוכר העור ביחד עם הקרבן הוא משום דכיון דהלוקח קרבן אינו נותן דמים יותר בין שיקנה הקרבן עם העור או לא כיון דהקרבן כשר ג"כ אם העור יהי' שייך לבדה"ב לכן אמרינן דבדה"ב אינו מוכר העור ביחד עם הקרבן כיון שלא תקח דמים בעד העור זאת לא שייך לומר אלא בעולה דהדין הוא דהעור שייך לכהנים נמצא דלבעל הקרבן אין נ"מ כלל אם יקנה גם העור או לא ולא יוסיף דמים בעד העור משום דהוא רק לקרבן צריך והקרבן כשר ג"כ בלא קניית העור ואם יקנה העור לא יהי' לו כלום מזה דהא יהי' שייך לכהנים לכן אינו נותן דמים יותר בעד העור נמי לכן אמרינן שפיר דבדה"ב אינו מוכר עתה העור כלל רק לאחר הקרבה ימכור בדה"ב את העור לכל מי שירצה כיון דאינו שייך לכהנים וכל זאת דוקא בעולה אבל בשלמים דהעור שייך לבעלים נמצא דאם בדה"ב לא תמכור את העור לא יתן כ"כ דמים ואם תמכור את העור נמי, יתן דמים יותר בעד העור כיון דהעור לאחר הקרבת הקרבן יהי' שייך לו א"כ מיד כשמוכר בדה"ב את הבהמה לשלמים תמכור ביחד עם עורה דלמה לי' למכור העור לחוד כיון דגם עתה מקבלת דמים בעד העור של הבהמה לכן אמרינן שפיר דבנקבות אינו שייך העור לבדה"ב ודוק ונתישב הרמב"ם שפיר מה דמחלק בין הניח זכרים להניח נקבות:
אך ביותר חדוש נראה לי לומר דהא דחדשנו דהעור אינו שייך להקרבן ואפילו היכא דהעור אינו שייך לבעל הקרבן אך לבדה"ב נמי הוי הקרבן שפיר ולא הוי הקרבן קרבן חסר נראה לי לומר דהיינו דוקא בקרבן עולה אבל בשאר קרבנות העור גופי' הוי חלק מהקרבן. דהנה בזבחים (דף ק"ג ע"ב) גרסינן שם אין לי אלא עור העולה (פירוש דשייכה לכהנים) עורות קדשי קדשים מנין וכו', רבי אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד שבכל מקום העור הולך אחר הבשר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הן ועורותיהן נשרפין עמהם חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו מפשיטין אותן לא רצו אוכלין אותן ע"ג עורן קדשים קלין לבעלים רצו מפשיטין אותן רצו אוכלין אותן ע"ג עורן אבל עולה נאמר בה והפשיט את העולה וכו', עיי"ש. הרי דרבי מחלק בין עורות העולה לעור שאר הקרבנות דבשאר קרבנות העור מהלך אחר הבשר דאם רצה אוכל את העור בתורת קרבן אבל בעולה דאיכא דין הפשטה הייתי אומר דכיון דהעור לא שייך להקרבן לא שייך העור לכהנים לכן צריכין קרא. הרי לענ"ד בהדי' מדברי רבי דבשאר קרבנות הוי העור חלק מהקרבן אבל בעולה הוי העור דבר מיוחד לגמרי ואינו שייך להקרבן כלל. ולפי זה נראה דהא דחדשנו דליכא חסרון בקרבן אם העור יהי' שייך לבדה"ב ולא לבעל הקרבן זהו דוקא בעולה אבל לא בקרבן אחר דיהי' נחשב לקרבן סר כיון דהעור הוא חלק מהקרבן גופי' ולכן ניחא הרמב"ם שפיר דכתבו האי דינא דהעור שייך לבדה"ב דוקא בהניח זכרים דמוכרין אותן לצרכי עולות לכן יכול בדה"ב לשייר העורות לעצמן למכור לאחר הקרבה ולא הוי חסרון בקרבן אבל בהניח נקבות מוכרח בדה"ב למכור כל הבהמה ולא לשייר העור לעצמו דבלאו הכי יהי' הקרבן חסר כיון דהעור הוא חלק מהקרבן כדביארנו ודוק:
והא דמוקמי שם בזבחים (דף ק"ג ע"ב) דהא דממעטינן עולת הקדש היינו כר' יהושע ולפי דרכינו הא יכולין לאוקמי שפיר אפילו כר"א נמי ובקצת דוחק הי' נראה לי לומר דהא דאמר הש"ס וכדברי ר' יהושע היינו אפילו לר' יהושע דלר"א פשיטא לי' דאתי דהא הוא סובר דבמקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות להקרבה דמקדיש אותן לבדה"ב ולא למזבח וא"כ פשיטא אליבי' דקרא דעולת איש ולא עולת הקדש ממעט בגוונא זה דאין העור שייך לכהנים אך אפשר לר' יהושע דסובר דהבהמות הראויות להקרבה אינו מקדיש לבדה"ב רק למזבח ולכאורה אליבי' אין שייך לומר עולת הקדש דהא הוי כשאר קרבנות דמקדישן דהעור שייך לכהנים אשמועינן הש"ס דאליבי' ג"כ אתי דבזאת יודה דהעור שייך לבדה"ב ודוק. ולפי זה אתי שפיר מה דאיתא שם לבסוף בתר דהביא המחלוקת של ר"א ור"י קאמרינן שם ואפילו לר' יהושע ולכאורה האי אפילו צ"ע, דהא לר"א לא אתי אלא דוקא לר' יהושע אבל לדברינו אתי שפיר דלר"א פשיטא לי' דאתי אך אפילו לר"י נמי אתי. אך ביותר מסתבר נראה לישב סוגית הש"ס דזבחים מאי דמוקמינן דוקא אליבא דר"י ולא אליבא דר"א וזהו לא כשיטת הרמב"ם כדביארנו נראה לומר דבאמת הקשו שם התוס' ד"ה לא מבעי' תימא לדידי' אמאי איצטריך קרא הכא דאם שחט קודם פדי' אין עורה לכהנים פשיטא דקדשי בדה"ב הוי בכלל העמדה והערכה עכ"ל שם. והנה קושיא זאת נראה דיש לתרץ דזאת משמע מקושיתם דלמ"ד דלא תפסי מדאורייתא אתי שפיר אע"ג דהעור מסיק הש"ס דתפסי מדאורייתא מ"מ לא בעינן העמדה והערכה משום דכיון דגוף הבהמה אינה נתפסת בקדושה כ"א העור בלבד לכן אין חסרון משום העמדה והערכה דהוי כהקדיש מטלטלין וכמו דמסיק הש"ס בחולין בפ' ראשית הגז (דף קל"ה ע"א) דאם הקדיש הגיזה לחודי' יכול לפדות ולא הוי חסרון משום העמדה והערכה אך קושית התוס' הוא למ"ד דתפסי מדאורייתא נמצא דכל הבהמה נקדשת יחד עם עורה לכן צריך עורה העמדה והערכה עם כל הבהמה וע"ז פריך שפיר דלאחר שחיטה אינו יכול לפדות. ונראה דיכולין לתרץ ולומר דאפילו נימא דהקדש עילוי מהני מדאורייתא לאו דלהוי חל קדושה על עצם הבהמה דהא הבהמה בעצם הרי כבר חל עלי' קדושת מזבח אך דחל חיוב על הבעלים לשלם לבדה"ב מה שהבהמה בעצמה שוה אבל על הבהמה בעצמה לא חל קדושה כלל לכן פריך הש"ס שפיר דמהני פדיון על העור וליכא חסרון משום העמדה והערכה דהוי כמקדיש העור בעצמו דמהני פדי' אך זאת שייך דוקא אלא בגוונא דמיירי שם התוס' דהיינו במקדיש הקדש עילוי אבל לקמן דמוקמינן לי' במקדיש נכסיו דאמרינן דהעור הקדיש לבדה"ב לא שייך לאוקמי כר' אליעזר דאמר דהבהמות הקדיש לבדה"ב דא"כ האיך יהי' שייך פדי' על העור הא בעינן העמדה והערכה ומה יהי' לבדה"ב אם העור יהי' שייך להם כיון דאין יכולין למוכרו וליקח בעדו דמים לכן מוקמינן כר' יהושע דסובר דטל הבהמות חל קדושת מזבח ומקריבין אותן אך על העור לבד חל קדושת בדה"ב לכן יכולין לפדותן ואין בהן חסרון משום העמדה והערכה כדביארנו לעיל דאם הקדיש העור לבד יכולין לפדותו אף לאחר מיתת הבהמה נמי נמצא לפי זה דהא דמוקמינן כר' יהושע ולא כר' אליעזר לאו משום דלר' אליעזר לא שייך לומר דהעור יהי' שייך לבדה"ב כדביארנו בהקושיא אך אדרבה דלר' אליעזר עוד יותר שייך לומר דהעור יהי' שייך לבדה"ב יותר כדביארנו בעזה"י אך הא דמוקמינן כר"י ולא כר"א הוא מטעם אחר משום דלר"א לא יהי' להעור פדי' משום חסרון דהעמדה והערכה כקושית התוס' וכל זה לא הוצרכנו אלא משום דהסוגיא דזבחים אזיל לפי שיטת הש"ס דראשית הגז דהיכא דהקדיש בהמה גם העור והגיזה צריך העמדה והערכה אבל שיטת הרמב"ם הוא דלא כשיטת הש"ס דראשית הגז דהנה בפ"י מהל' בכורים הל' ב' פסק שם וז"ל כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדה"ב וגזזן יכול יהי' חייב לפדות וליתן לכהן וכו' ת"ל צאנך ע"כ הרי דסבירא לי' דצאנך בעינן למעוטי ג"כ היכא דהקדיש בהמות וגזזן דאינו מחויב לפדות וליתן לכהן א"כ משמע מדבריו דשייך בהו פדי' אף דלא שייך בהו העמדה והערכה דלא כשיטת הש"ס דראשית הגז דמדחי לה מהאי טעמא דלא בעינן קרא למעוטי משום דלא שייך בהו העמדה והערכה וכתב שם הר"י קורקוס ומביאו שם השעה"מ דהרמב"ם סבירא לי' דע"כ לא בעינן העמדה והערכה אלא לפדות הבהמה עצמה אבל לפדות הגיזה הוי כמקדיש עצים ואבנים ועיי"ש בשעה"מ פ"י מבכורים הל' ב' דמישב שם מה דקשה מסוגיא דחולין וכתב דהרמב"ם סמך עצמו על הסוגיא דבכורות עיי"ש וא"כ כיון דהרמב"ם פסק דאפילו הקדיש הבהמה עצמה אין צריך הגיזה העמדה והערכה כמו כן נימא בעור דהעור ג"כ אין צריך העמדה והערכה ועיין בהגהות מצפה איתן בזבחים (דף ק"א) דדעתו ג"כ דהרמב"ם סבירא לי' דעל העור והגיזה אין צריכים העמדה והערכה וא"כ פסק שפיר דבמקדיש נכסיו שייך העור לבדה"ב אף דפסק כר"א דימכרו לצרכי עולות משום דהעור לא מכר בדה"ב בכלל הקרבן כדביארנו ודוק:
ובזה נבוא לישב מה שהקשינו בתחילת דברינו על הרמב"ם דפ"ה מהל' ערכין במה שכתב דהמקדיש נכסיו והיו בהן זכרים דימכרו לצרכי עולות והדמים יפלו לבדה"ב כר"א ואעפ"כ פסק בעופות דימכרו והדמים שייך לקדשי מזבח דלוקחין מהן זכרים ויקריבו עולות ונתן הטעם משום דעופות אין להם פדיון והשיג על זה הראב"ד דהא מ"מ מוכרין אותן וא"כ כיון דפסק דסתם הקדשות לבדה"ב למה לא יפלו המעות לבדה"ב אבל לדברינו שביארנו דהא דאין פדיון לעופות היינו משום דעופות אין להם למזבח שום קנין דמים רק דין קדושה בעלמא וזאת ביארנו נמי דאפילו בהקדיש בהמות לבדה"ב נמי חל דין קדושת מזבח על הבהמות אתי סברת הרמב"ם ז"ל כחומר דהנה גבי בהמה, דיש להקדש קנין בגוף הבהמה לכן אף דביארנו דחל על הבהמה דין קדושת מזבח מ"מ הקנין דמים שלה שייך לבדה"ב לכן אח"כ כשברה"ב מוכרה לצרכי קרבן ומי שלוקחה מקנה ג"כ הדמים שלה למזבח לכן שייך שפיר לומר דהדמים בעד המכירה שייך לבדה"ב דהיינו מה שבדה"ב לוקחין תמורתן בעד הקנין דמים שהיו להן בהבהמה שמכרו לקדושת הקרבן אבל בעופות נהי דאמרינן דסתם הקדשות לבדה"ב מ"מ כיון דבע"כ חל דין דקדושת מזבח עליהן והן קרבנות גמורין כי בקדושת הגוף דעופות אין שום קנין ממון למזבח רק דינין בעלמא והדין קדושה כבר חל עליהן כשהקדישן לבדה"ב ונהי דמוכרין אותן הוא לא מטעם דבמכירתן נשתנה קדושתן, מקדושת בדה"ב לקדושת מזבח או מקדושת דמים לקדושת הגוף כמו במקדיש בהמות לבדה"ב דבעופות לא אמרינן כן כיון דכבר חל עליהן קדושה גמורה לקרבן אך הטעם דמהני מכירה הוא משום דנהי דהוי קרבנות גמורין אבל מ"מ לא הוי שם בעלים עדיין עליהן ובמכירתן הם נקבעו לשם בעלים והוי כמו למ"ד דיכול למכור עולתו ושלמיו אע"פ דהתם בוודאי לא נשתנה ולא נתחלף קדושתו מכמו שהי' אעפ"כ מהני מכירתו לקבוע עליהן שם בעלים והגם דפסקינן דהמוכר עולתו ושלמיו דלא מהני היינו דוקא היכא דכבר נקבעו לשם בעלים אבל היכא דליכא עלייהו שם בעלים כלל יכולין למוכרן ולקבוע עליהן שם בעלים והכא נמי לא הוקבע עליהן שם בעלים משום דהבעלים הקדישו אותן לבדה"ב ולא למזבח לכן יכול הקדש למוכרן ולקבוע עליהן שם בעלים נמצא דבמכירתו לא נעשה דין פדי' כלל כמו בכל מכירת הקדש דהדבר נפדה והקדושה חל על המעות דהכא לא נפקע קדושת מזבח הראשונה והא דהדמים קדושין הוא מטעם כיון דהבעלים למכירה הוא רשות הקדש לכן שייך לה המעות ולכן נמי אין שייך הדמים לרשות קדושת בדה"ב משום דבדה"ב אין מוכר כאן כלל רק רשות קדושת מזבח מוכר הקרבן לקבוע עליהן שם בעלים לכן שייך הדמים לרשות מזבח ודוק. ולכן פסק הרמב"ם שפיר דכיון דלא מהני בהו פדיון שייך הדמים לרשות מזבח וילקח מהן עולות ולא תקשה השגת הראב"ד דהא מ"מ נפדין הן דלפי דברינו המכירה לאו פדיון היא כלל כיון דלא נסתלקה הקדושה שהי' מעיקרא על העופות אך המכירה הוא אך ורק לקבוע בעלים על הקרבן כמו שביארנו ולכן כתב הרמב"ם ז"ל שפיר דהגם דבבהמות פסקינן דהדמים שייכים לבדה"ב הוא משום דיש להם פדיון אבל בעופות שייך הדמים למזבח וילקח בהן עולות ודוק: