שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן כה
הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין הל' י"ד כתב שם וז"ל המקדיש בהמה תמימה לדמי' הרי זו נתקדש גופה וכו' הקדיש אחד מאברי' לדמיו ואמר דמי רגלה של פרה זו הקדש למזבח הרי זו ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא פשטה ולפיכך תקרב ולא תפדה עכ"ל. והוא מסוגית הש"ס דתמורה (דף י"א ע"ב) שם בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות לי' קדושת הגוף מי אמר וכו' עיי"ש דהוי בעי' דלא איפשיטא והקשה הכס"מ דרש"י ז"ל פירש דהבעי' דרבא דאם הקדיש אבר לדמיו אי פשטה קדושה בכולה קדושת הגוף קאי אליבא דר' יוסי דסבירא לי' דהמקדיש רגלה של בהמה קדושת הגוף דפשטה בכולה משמע מדבריו דלרבנן לא שייך למיבעי) כלל דמה היכא דהקדיש רגלה בהדי' קדושת הגוף אמרינן דלא פשטה כש"כ היכא דהקדיש רגלה קדושת דמים דהוי תרי מיגו דבודאי לא אמרינן פשטה קדושה בכולה ולפי זה תקשה דכיון דהרמב"ם פסק בפ' ט"ו מהל' מעשה"ק הל' ב' כר"מ דפליג על ר' יוסי וסובר דהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה א"כ האיך פסק כאן דהיכא דהקדיש רגלה קדושת דמים הוי ספק פשטה קדושה בכולה הא אליבא דר"מ ליכא למיבעי' כלל והאיך מזכי שטרא לבי תרי. והנה הלח"מ הקשה שם עוד על הרמב"ם מה שכתב שם בהל' ט"ו דאם הי' אבר שהנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה והקשה שם הלח"מ אמאי פשיטא לי' באבר שהנשמה תלוי' דפשטה יותר מאבר שאין הנשמה תלוי' הא אותה הבעי' דרבא גופי' אי אמרינן הרי מיגו או לא שייך באבר שהנשמה תלוי' בו כמו באבר שאין הנשמה תלוי' בו. והיותר קשה בזה הוא ממה דמוכח מהסוגיא דערכין (דף ה' ע"א) בהדי' דבעי' דרבא הוא באבר שהנשמה תלוי' בו נמי דפרכינן שם אמאי דקתני בברייתא דאם אמר ראש פרה זו למזבח דאין להקדש אלא ראשה דאמאי אין להקדש אלא ראשה לימא פשטה קדושה בכולה ומשני דמיירי בקדושת דמים ופרכינן הא אמרת דמקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ומשני לא קשי' הא דאקדיש כולי' הא דאקדיש חד אבר ופרכינן חד אבר נמי איבעי' מיבעי' לן דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו עיי"ש והתם קאי על הברייתא דהקדיש ראשה דהוי אבר שהנשמה תלוי' א"כ מאי פריך חד אבר נמי איבעי' לן עדיפא הוה לי' למיפרך דכיון דהוי אבר שהנשמה תלוי' פשטה קדושה בכולה בוודאי אלא ודאי מוכרח מכאן לומר דהבעי' דהבעי' דרבא הוא אפילו באבר שהנשמה תלוי' נמי דלא כדברי הרמב"ם דפסק בהא דפשטה קדושה בכולה בודאי ולא מטעם ספק ודוק: והנה קודם שנבאר בעזהי"ת דברי הרמב"ם ז"ל אביא לך דברי הש"ס דתמורה שם שהוא לכאורה כולו מוקשה וזהו סוגית הש"ס דשם בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות לי' קדושת הגוף מי אמרינן כיון דנחתא לי' קדושת דמים נחתא לי' קדושת הגוף נמי ומדאקדשי' לחד אבר אקדשי' לכולה או דלמא חד מיגו אמר תרי מיגו לא אמר תפשוט לי' מדידי' דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף התם דאקדשי' לכולה הכא דאקדשי' חד אבר מאי תיקו ע"כ. ודברי הש"ס לכאורה תמוהים במאי דפריך ותפשוט לי' מדידי' כיון דהש"ס גופי' מפרש דהבעי' הוא אי אמרינן תרי מיגו או לא משמע מזה דזאת ידע רבא דבעי לי' שפיר דחד מיגו אמרינן דהיינו דהיכא דהקדיש בהמה לדמי' דנעשה קדושת הגוף משום דליכא כאן כי אם חד מיגו וא"כ מאי פריך ותפשוט הא התם ליכא אלא חד מיגו ומאי מוסיף במאי דמשני התם דאקדשי' לכולי' והכא חד אבר מאי דלא ידע המקשן מקודם וליכא למימר דהא דמפרש הש"ס דבעי' דרבא אי אמרינן תרי מיגו או לא הוא אליבא דאמת אבל המקשן לא סבירא לי' כן לא שייך למימר הכי חדא דאין זה דרך הש"ס דמפרש מעיקרא אליבא דאמת ואח"כ פריך פירכא מה שאינו לפי פירושם והוי לי' לאמטויי עד דמותיב ותפשוט לי' מדידי' והדר יפרש בעיא דרבא דהוא מטעם דהוי שני מיגו אבל חד מיגו אמרינן ועוד דהא מדברי רבא עצמו מוכח דספקתו הוא מטעם דהוי שני מיגו דאל"כ למה לי' לרבא למיבעי' הקדיש חד אבר לדמיו מהו ליבעי' סתם הקדיש לדמיו אי קדוש קדושת הגוף אלא ודאי מוכח מדברי רבא דכל ספקתו הוא מטעם דהוי תרי מיגו אבל חד מיגו בודאי אמרינן וא"כ מאי קס"ד דמקשן דפריך ותפשוט לי' מדידי' וראיתי להשיטה מקובצת שם אות י"ז דהקשה כן משמי' דתוס':
ונלענ"ד דהנה בעצם בעיית הש"ס אי אמרינן תרי מיגו או לא יש לבאר במאי תלוי ספקתם דלכאורה למה לא נימא תרי מיגו ביחד ג"כ כיון דחד מיגו אמרינן וקדושת דמים נתהפך לקדושת הגוף ומקדושת הגוף לחד אבר נתפשט ג"כ לקדושת הגוף לכל הבהמה א"כ מה חסרון יש אם נימא התרתי מיגו ביחד. ונראה דהנה באמת יש לחקור בצד האיבעי' דנימא תרי מיגו איזה מיגו אמרינן מקודם אי נאמר מקודם דמקדושת דמים לאותו אבר נתפשט קדושת דמים לכל הבהמה ואח"כ נתהפך מקדושת דמים לקדושת הגוף או נימא דמצד זה לא נוכל להתחיל דמקדושת דמים לאותו אבר נתפשט הקדושה לכל הבהמה משום דבקדושת דמים לא אמרינן פשטה קדושה בכולה ומוכרחין מקודם להתחיל דמקדושת דמים לאותו אבר נעשה קדושת הגוף לאותו אבר ואח"כ נתפשט מקדושת הגוף לאותו אבר קדושת הגוף לכל הבהמה או נימא כצד הא' והגם דבקדושת דמים לא, אמרינן פשטה קדושה בכולה הני מילי היכא דלא ישאר כ"א קדושת דמים דהיינו בהקדיש ראשה של בהמה בעלת מום כדמבואר בערכין (דף ה' ע"א) אבל היכא דסוף כל סוף נעשה מהקדושה דמים קדושת הגוף אז אמרינן אפילו בקדושת דמים נמי פשטה קדושה בכולה. והנה מדברי הש"ס דשם דאמרינן מי אמר כיון דנחתא לי' קדושת דמים נחתא לי' נמי קדושת הגוף ומדאקדשי' לחד אבר אקדשי' לכולי' משמע בהדיא דבעית הש"ס הוא כצד הב' שאמרנו לעיל ומשמע דהס"ד דש"ס הי' דאיפוך לא אמרינן דמקדושת דמים לאותו אבר נתפשט תחילה קדושת דמים לכל הבהמה ואח"כ נתהפך לקדושת הגוף משום דבקדושת דמים לא אמרינן דפשטה קדושה בכולה כדביארנו לכן מפרש הש"ס התרי מיגו דמתחילה נעשה מקדושת דמים קדושת הגוף ואח"כ נתפשט הקדושת הגוף לכל הבהמה:
והנה יש לחקור הא דאמרינן דאם הקדיש בהמה לקדושת דמים קדוש קדושת הגוף מי נימא דכן דין התורה דמי שהקדיש תמים לדמיו חל מיד קדושת הגוף והוי כאילו הקדיש קדושת הגוף או נימא דלכתחילה חל רק קדושת דמים אך מהו קדושת דמים שצריכין למוכרה ובעד הכסף יקנו בהמה למזבח וכל זה שייך רק במקדיש דבר שאינו ראוי למזבח אבל במקדיש דבר הראוי למזבח הפוכי מטרתא למה לי למוכרה ולקנות וממילא הוי כאילו הקדש קנאה אותה בעצמה לגופה נמצא לפי זה דבאמת מכח קדושתו חל רק קדושת דמים אך ממילא נתהפך לקדושת הגוף דהוי כאילו הקדש קנאה אותה בעצמה בדמי' ודוק. והנה רש"י ז"ל שם בתמורה (דף י"א ע"ב) ד"ה הקדיש אבר לדמיו כתב וז"ל מהו דתיחות קדושת הגוף לכל הבהמה ותקרב עולה מי אמר לר' יוסי מדאקדיש חד אבר פשטה קדושה בכולה בהמה לדמי' ומיגו דנחתא לה קדושת דמים לכולה בהמה נחתא לה קדושת הגוף הואיל והיא גופה חזיא לעולה למה לי למוכרה ולהביא בדמי' עולה הלכך בע"כ קדשי קדושת הגוף עכ"ל רש"י ז"ל הרי דרש"י כתב בהדי' דטעמא דמקדושת דמים נעשה לקדושת הגוף הוא משום צד הב' של חקירחנו דאין לה למוכרה ולהביא בדמי' אחרת כיון דהיא גופה חזיא והפירוש הוא דהוי כאילו קנאה הקדש אותה גופה לדמי' כנלענ"ד משמעות דברי רש"י ז"ל ועיין ברש"י ז"ל שבועות (דף י"א ע"ב) ד"ה הא דאמר לדמי עולה שנמי משמע כן:
ונלענ"ד דיכולין לומר דהא דמספקא לי' להש"ס אי אמרינן תרי מיגו או לא הוא תלוי בחקירתנו דזאת כבר ביארנו דמשמעות דברי הש"ס הוא דאי אמרינן תרי מיגו מוכרחין להתחיל מקודם באותו צד דמקדושת דמים לאותו אבר נעשה קדושת הגוף ואח"כ אמרינן פשטה קדושה בכולה והנה אם נימא דהא דמקדושת דמים נעשה קדושת הגוף הוא כצד הא' ממה שחקרנו לעיל דהיינו דמיד חל קדושת הגוף והוי כמו שהקדיש לכתחילה קדושת הגוף שייך שפיר לומר תרי מיגו דמקודם אמרינן דהוי קדושת הגוף ואח"כ אמרינן דנתפשטה קדושה בכולה אבל אי נאמר כצד הב' של חקירתנו דהא דנעשה קדושת הגוף היינו דאעפ"י דלכתחילה חל רק קדושת דמים אבל מ"מ כיון דהוא גופי' חזי' לקרבן בעל כרחי' חל קדושת הגוף דלמה לי למוכרה נמצא לפי זה דהא דחל קדושת הגוף לאו מכח קדושת פיו הוא דמקדושת פיו לא חל אלא קדושת דמים אלא שאח"כ נתחלף לקדושת הגוף א"כ נראה לומר דלא שייך בקדושת הגוף כזה פשטה קדושה בכולה דהסברא נותנת דלא שייך לומר נפשטה קדושה בכולה אלא בקדושת פה אבל הכא דהקדושת הגוף לא בא מכח קדושת פה רק משום דהוי כאילו הקדש קנאה בעצמו לא שייך על קדושה כזו דין דנפשטה בכולה ועוד נראה דלא שייך הכא גומר דין דנפשטה קדושה בכולה משום דהוי כשני שותפין שהקדיש אחד מהם דלא אמרינן דנפשטה קדושה בכולה והכא נמי הוי הוא והקדש שני שותפין בבהמה דהגע בעצמך אילו הקדש יקנה חצי פרה האם נאמר דנפשטה קדושה דכולה על חצי' השני' דבשלמא היכא דהקדיש חצי' לא שייך לומר דהוי כשני שותפין משום דהתם כיון דהוא הוי בעלים על כל הבהמה והקדיש חצי' אז אמרינן כיון דההקדש בא מכח הבעלים של הפרה כולה דנפשט קדושתו על כל הבהמה וכל זה לא שייך אלא היכא דהחצי הקדש בא מכח קדושתו אבל בנידון דידן אם נאמר דלכתחילה חל על האבר רק קדושת דמים ובקדושת דמים הא ביארנו דקס"ד דהש"ס דלא אמרינן דנפשטה קדושה בכולה ואף דאח"כ חל על האבר קדושת הגוף אבל הוא מטעמא דביארנו דהוי כאילו הקדש לקחה בדמי' גופה וא"כ לא שייך אח"כ פשטה קדושה בכולה משום דהוי כאילו הקדש קונה אבר אחד של בהמה לקרבן דלא שייך למימר פשטה בכולה משום דלא גרע מפרה של שני שותפין והקדיש אחד חצי' דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכמו שביארנו ודוק. ונמצא לפי זה דהא דבעי הש"ס אי אמרינן תרי מיגו תלוי בחקירתנו אי אמרינן דהקדושת הגוף חל מיד אז שייך שפיר לומר תרי מיגו דמעיקרא נעשה מקדושת דמים קדושת הגוף ואח"כ אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל אי אמרינן דלא חל מיד רק לאחר מכאן לא שייך לומר תרי מיגו משום דנהי דמקדושת דמים חל קדושת הגוף אבל מ"מ לא שייך לומר על זה דנפשט הקדושה בכולה משום דבקדושת הגוף כזה דלא בא מכח קדושת פה ומכחו לא שייך דין דנפשטה בכולה כמו שביארנו ודוק:
ובזה נבוא לבאר את דברי הש"ס במאי דפרכינן ותפשוט לי' מדידי' ומשני התם דאקרשי' לכולה והכא חד אבר והקשינו ודקארי לה מאי קארי לה הא הש"ס מפרש כן בהדי' דברי רבא דבעי לי' הוא משום דלא אמרינן תרי מיגו והכא בהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף איכא חד מיגו. ונראה דהנה מאי דחקרנו לעיל בהא דמקדושת דמים נעשה קדושת הגוף אי הקדושת הגוף חל מיד או דחל לאחר מכאן נראה דתלי' במחלוקת ר"ש ורבנן בתמורה (דף י"ט ע"ב) שם במתניתין המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב וכו' ר"ש אומר תימכר שלא במום ושם בש"ס פרכינן ולמה לי תסתאב תימכר דכיון דלא חזיא למילתא היינו מומא אמר ר' יהודה אמר רב היינו טעם דאמרינן מיגו דנחתא לי' קדושת דמים נחתא לי' נמי קדושת הגוף אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ע"כ סוגית הש"ס דשם. הרי חזינן מזה דהא דאמר רבא דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף הוא כצד הא' של חקירתנו דהיינו דקדושת הגוף חל מיד דהוי כאילו הקדיש מיד קדושת הגוף דליכא למימר דהטעם הוא כמו שאמרנו כצד הב' של חקירתנו דהיינו דכיון דקדושת דמים הוא למכור ולהביא בדמי' קרבן וכיון דהיא גופה חזיא למה לי' למוכרה כמו שמשמע מפירוש רש"י ז"ל שהבאתי לעיל ליכא למימר כן משום דהא רבא אמר זאת אומרת דהיינו דינו דהקדיש זכר לדמיו דנקדש קדושת הגוף נשמע ממתניתין דהמפריש נקבה לאשם דתרעה משום דאמרינן דכיון דנחתא לי' קדושת דמים נחתא לי' נמי קדושת הגוף. והתם בע"כ מוכרחין לומר דחל מיד קדושת הגוף דלא שייך למימר הסברא כמו שפירש רש"י דהיינו דלמה לי' למוכרה ולהביא בדמי' עולה כיון דהיא גופא חזיא דהא הכא לא חזיא נקבה לאשם ואעפ"כ חל קדושת הגוף וא"כ מוכרחין לומר דחל מיד קדושת הגוף דנהי דלא חזי' לאשם אבל מ"מ כיון דהיא תמימה וראוי' לקרבן אחר איכא גזה"כ דהמקדיש תמימה לדמים חל קדושת הגוף וא"כ רבא דשמע מהאי מתניתין האי דינא דהמקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף בע"כ מוכרחין לומר דהיינו ג"כ דחל הקדושת הגוף מיד דהא מיני' יליף הרי מכאן דרבא סבירא לי' בהדי' בענין חקירתנו דהא דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף היינו דקדושת הגוף חל מיד והוי כמו שהקדיש מיד קדושת הגוף ובאמת בלא דברי רבא עצמו דאמר זאת אומרת היינו אומרים דמשנתינו אין לה שייכות עם דינא דהמקדיש זכר לדמיו משום דהא במתניתין כונתו הי' להקדיש קדושת הגוף אך נקבה לאשם לא חזיא אבל היכא דהקדיש זכר לדמיו נוכל לומר דלא חל קדושת הגוף ונהי דיכול להיות דהוי קדושת הגוף מהאי טעמא דכתב רש"י דלמה לי' למוכרה דהסברא נותנת כן היינו דוקא דחל ממילא הקדושת הגוף לאחר מכאן אבל דלהוי חל מיד הקדושת הגוף זאת לא הוי ידעינן בלא מלתא דרבא אבל רבא דאמר זאת אומרת השמיענו בזה חידוש גדול דהא דהקדיש זכר לדמיו דהוי קדושת הגוף דהיינו דכן דין התורה דחל מיד דהוי כאילו הקדיש בהדי' קדושת הגוף ובע"כ מוכרחין לומר כן דיש חילוק לכאורה בין דינא דרבא למתניתין דהא רבא גופי' קודם דהדר בי' סבירא לי' דהמקדיש זכר לדמיו לא קדוש קדושת הגוף דפליג שם על ר' כהנא דסבירא לי' דקדוש קדושת הגוף וכי לא ידע מהאי מתניתין דהמפריש נקבה לאשם חל קדושת הגוף אלא ודאי כדאמרינן דיש איזה חילוק בין דינא דמתניתין לדינא דהקדיש זכר לדמיו אך אח"כ הדר בי' דלא נראה לי' לחלק כן ונמצא לפי זה דרבא השמיענו דהא דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף היינו דחל מיד קדושת הגוף וכדביארנו וכל זה היינו דוקא לרבנן אבל לר"ש דפליג על רבנן וסבירא לי' דתימכר שלא במום ומפרשינן שם בש"ס דהיינו טעמא דר"ש דכיון דלא חזי' לגופא לא חל בה קדושת הגוף הרי מזה דר"ש סבירא לי' כסברת רש"י שכתבנו לעיל דהא דחל מקדושת דמים קדושת הגוף היינו משום דכיון דחזי' גופא לקרבן למה לי' למוכרה ולהביא בדמי' קרבן אחר אבל הכא דלא חזי' לגופה א"כ לא חל בה קדושת הגוף ולכן סבירא לי' לר"ש דתימכר שלא במום הרי מזה דבחקירתנו הוא מחלוקת ר"ש ורבנן אליבא דרבא דמפרש דדינא דהקדיש זכר לדמיו דומה לדינא דמתניתין דרבנן סברי דהא דמקדושת דמים נעשה קדושת הגוף היינו משום דהוי כאילו הקדיש מיד לגופה אבל ר"ש סובר כפי מה שביארנו לעיל משום דכיון דקדושת דמים. עומדת למכירה ולהביא בדמי' קרבן למזבח א"כ כיון דהיא גופא חזי' הוי לי' כאילו היא עצמה קנאוה למזבח ולכן היכא דגופה לא חזי' למזבח לא נשאר עלי' אלא קדושת דמים ודוק:
והנה לכאורה לפי דברינו זה תקשה לכאורה דברי רש"י ז"ל דפירש שם וז"ל ומיגו דנחתא לה קדושה לכולה בהמה נחתא לה קדושת הגוף הואיל והיא גופא חזי' לעולה למה לי למוכרה ולהביא בדמי' עולה וכו' עכ"ל שם. הרי מכאן דרש"י פירש דהא דנעשה קדושת הגוף היינו משום דהוי כמכרה ולקחה לצורך מזבח ותקשה לכאורה לפי מה שביארנו ר"ש קאי הכי אבל רבנן סבירא להו דטעמא הוא משום דחל מיד קדושת הגוף אפילו היכא דלא חזי' גופא לקרבן וא"כ למה נקיט רש"י ז"ל דברי ר"ש ושביק שיטת רבנן. אך נראה דלא קשיא לדברינו משום דיכולין לומר דהא דאמרנו דהא דנעשה מקדושת דמים קדושת הגוף משום דהוי כאילו הקדיש מיד לקדושת הגוף היינו היכא דהקדיש בהדי' לקדושת דמים כגון היכא דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף כיון דהוא גופי' הקדיש לדמיו יכולין לומר דהוי כאילו הקדיש לקדושת הגוף אבל היכא דלא הקדיש הבהמה גופה לדמים רק אבר אחד ממנה הקדיש לדמיו ואח"כ נתפשט מאותו אבר לכל הבהמה קדושת דמים השתא לא שייך למימר דהוי כאילו הקדיש כל הבהמה לגופה דהא הוא לא הקדיש כלל רק מעצמה נתפשט מאותו אבר וכיון דאותו אבר לא נתקדש אלא לדמים ממילא נתפשטה קדושת דמים לכל הבהמה ואח"כ דאמרינן דמקדושת דמים נעשה קדושת הגוף לא שייך לומר משום דהוי כאילו הקדיש לגוף דהא הוא לא הקדיש כלל אך מוכרחין כאן אליבא דרבנן נמי לומר דהא דנעשה קדושת הגוף היינו משום טעמא דלמה לי למוכרה כיון דהיא גופא חזי' ודוק. ולכן מוכרח שם רש"י לפרש האי טעמא אפילו אליבא דרבנן כיון דרש"י מפרש שם התרי מיגו היינו דמעיקרא אמרינן דמאותו אבר נתפשטה לכל הבהמה קדושת דמים ואח"כ נעשה מקדושת דמים קדושת הגוף לכן פירש שם רש"י דטעמא הוא משום דהוי כאילו הקדש קנאה בדמים לגופה ודוק. אך בכלל תקשה שם דברי רש"י ז"ל למה מהפך סדר הש"ס דמפרש דהסדר התרי מיגו היינו דמקודם אמרינן דמקדושת דמים לאותו אבר נתהפך לקדושת הגוף ואח"כ נתפשט הקדושה בכולה ועיי"ש באחרונים שהקשו זאת והשיטה מקובצת מגיה סדר הש"ס ג"כ כפירוש רש"י ז"ל עיי"ש:
ולפי דברינו לעיל אתי שפיר מה שנתקשיתי ומצאתי שהאחרונים הקשו זאת מאי דאמר רבא זאת אומרת דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף היינו מדברי רבנן דאמרי דהמפריש נקבה לאשם תרעה משמע מזה דלר"ש דסבירא לי' דתימכר שלא במום פליג ג"כ על האי דינא דרבא דהקדיש זכר לדמיו ובאמת משמע שם מסוגית הש"ס דגם ריש יודה בהאי דינא דרבא דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף דעד כאן לא פליג אלא בדינא דמתניתין דהמפריש נקבה לאשם דכיון דהיא גופא לא חזי' לכן סבירא לי' דתימכר שלא במום אבל בהקדיש זכר לדמיו כיון דהוא גופי' חזי לעולה משמע בהדי' דגם ר"ש מודה בזה האופן דקדוש קדושת הגוף וא"כ מאי קאמר רבא זאת אומרת מדברי רבנן. אך לפי דברינו ניחא דדינא דרבא שמעינן דוקא מדברי רבנן אבל ר"ש לא סבירא לי' כן דכיון דביארנו דהא דאמר רבא דאם הקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף היינו מטעמא דהוי כאילו הקדיש בהדי' קדושת הגוף וחל מיד וזה לא שמעינן אלא מדברי רבנן דכיון דסברי דאפילו במילתא דלא חזיא לגופה נמי קדוש קדושת הגוף אבל ר"ש נהי דגם ר"ש סבירא לי' דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף אבל לא מטעם דחל מיד קדושת הגוף אך לאחר מכאן נתהפך מקדושת דמים לקדושת הגוף ונמצא דהקדושת הגוף שמונח על הבהמה לא מכח קדושתו הוא לכן דינא דרבא דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף היינו דשמעינן דהוי כאילו הקדיש בהדי' קדושת הגוף זאת לא שמעינן אלא מדברי רבנן ולא מדברי ר"ש לכן אמר רבא שפיר זאת אומרת מדברי רבנן ודוק:
ובזה נבוא לישב סוגית הש"ס דתמורה במה שהקשינו מאי פריך הש"ס ותפשוט לי' מדידי' דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף הא התם ליכא אלא חד מיגו ובעי' דרבא הוא בתרי מיגו אי אמרינן אבל לפי דברינו ניחא שפיר דהא זאת ביארנו לעיל דכל ספקת הש"ס אי אמרינן תרי מיגו או לא תלוי בחקירתנו לעיל אי הא דמקדושת דמים נעשה לקדושת הגוף הוא דחל מיד קדושת הגוף או נימא דקדושת הגוף חל לאחר מכאן אבל מקדושתו לא חל אלא קדושת דמים בלבד. והנה כבר ביארנו לעיל דאי נאמר דחל מיד הקדושת הגוף שייך שפיר לומר דמעיקרא חל קדושת הגוף לאותו אבר ואח"כ נתפשט לכל הבהמה אבל אי נימא דהקדושת הגוף חל לאחר מכאן לא אמרינן תרי מיגו דנהי דמקדושת דמים נעשה לאותו אבר קדושת הגוף אבל מ"מ לא שייך לומר בזה פשטה קדושה בכל הבהמה כמו שביארנו לעיל דקדושה שאינה באה מכח קדושת פה ומכחו לא אמרינן בזה פשטה קדושה בכולה וזהו ספק הש"ס אי אמרינן תרי מיגו או לא ועל זה פריך הש"ס שפיר ותפשוט לי' מדידי' דהא אמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וזאת ביארנו לעיל דכל חדושא דרבא הוא דאשמעינן דהא דאקדיש זכר לדמיו דחל קדושת הגוף הוא דמיד חל קדושת הגוף ולזאת אמר רבא זאת אומרת מדברי רבנן דבעצם דינא דהמקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף גם ר"ש לא פליג אך ר"ש סובר דהוא מטעם דהוי כהקדש לקחה בדמי' למזבח ומדרבנן שמע רבא דהא דקדיש קדושת הגוף היינו דחל מיד דין דקדושת הגוף והוי כמו שהקדיש בהדיא קדושת הגוף וכבר ביארתי זה. באר היטב לעיל ולכן פריך הש"ס שפיר כיון דכל הספק של רבא אי אמרינן תרי מיגו או לא הוא מטעמא דהספק הוא אי אמרינן דהא דמקדושת דמים נעשה קדושת הגוף הוא מטעם דהוי כהקדיש בהדיא לקדושת הגוף או דחל הקדושת הגוף לאחר מכן וליכא למימר בקדושת הגוף כהאי פשטה קדושה בכולה ועל זה פריך שפיר ותפשוט לי' מדידי' דהא רבא סבירא לי' בהדיא דהא דמקדושת דמים נתהפך לקדושת הגוף היינו משום דהוי כהקדיש בהדי' לגוף וממילא מאי מספקא לי' הא בוודאי אמרינן תרי מיגו כיון דמקדושת דמים נעשה קדושת הגוף דהיינו דהוי כמו שהקדיש בהדי' לגופו וממילא שייך שפיר אח"כ לומר נפשטה קדושה בכולה ג"כ קדושת הגוף כמו שביארנו לעיל ודוק. אך לפי זה צריכין להבין דחיית הש"ס דדחי, התם דאקדשי' לכולה והכא חד אבר מאי דחי' היא זו. הא עכ"פ ביארנו דאי נימא דהא דחל על האבר קדושת הגוף הוא משום דהוי כאילו הקדיש בהדי' לגופי' שייך שפיר לומר פשטה קדושה בכולה ומאי דחי הש"ס: אך נראה מקודם לבאר דברי הרמב"ם שהזכרנו לעיל במה דפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין דאם אמר דמי רגלה זו למזבח הוי ספק אם פשטה בכולה או לא ומאי שנא מקדושת הגוף דבהקדיש רגלה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה והנה הכס"מ והלח"מ שם חלקו בטעמים דבזה קדושת דמים עדיפי מקדושת הגוף דאף דבקדושת הגוף לא אמרינן פשטה קדושה בכולה היכא דהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו אבל בקדושת דמים אפילו הקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו נמי אמרינן פשטה קדושה בכולה עיי"ש דטעם הכס"מ קשה להבין כוונתו וטעם הלח"מ עיי"ש. ולפענ"ד נראה לבאר החילוק דבקדושת דמים אמרינן דאפילו הקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה מטעם אחר שביארו הנושאי כלים של הרמב"ם אך מקודם נבאר דהרמב"ם סבירא לי' דבאמת מוכרח מהש"ס דבקדושת דמים אמרינן פשטה קדושה בכולה אפילו בחד אבר נמי דהא דבעי רבא הקדיש חד אבר לדמיו משמע דמיירי אפילו באבר שאין הנשמה תלוי' בו מדסתם ואמר אבר סתם ולכן פירש"י ז"ל דלר' יוסי קמבעי' לי' אבל להרמב"ם נראה לו דוחק לאוקמי דרבא בעי דלא כהלכתא ולכן סבירא לי' להרמב"ם דקדושת דמים שאני והטעם נראה דבקדושת הגוף היכא דהקדיש רגלה של בהמה לא קדוש אלא רגלה כיון דגוף הדבר נתפס בקדושה והוא אמר בהדי' דמקדיש רגלה לא חל הקדושה אלא על הרגל אבל בקדושת דמים דגוף הפרה לא מקדיש אלא דמי' אך סיים דמקדיש רק דמי רגלה הי' נלענ"ד לומר דנהי דלא מקדיש אלא דמי רגלה אבל דמי' של רגלה אינו מונח דוקא ברגלה כי אם בכל הבהמה משום דכיון דקדושת דמים לא הוי על גוף הדבר וגוף הדבר לא הוי אלא כמו אפותיקי לגבות ממנו הדמים שהקדיש לכן כיון דהוא דבר אחד והקדיש ממנו דמי מקצתה כל הדבר נעשה אפותיקי להדמים שהקדיש ויכול הקדש למכור אפילו ראשה לגבות ממנה דמי רגלה דהא דסיים רגלה לא גילה דעתו אלא כמה דמים ממנה קידש אבל אינו מכוון דדוקא מן הרגל יגבה הקדש כי אם כל הבהמה משועבדת לדמי רגלה וכשמוכרין את הבהמה ליקח ממנו הקדש דמי רגלה אין צריך המוכר להתנות בהדי' שזהו נותן בעד דמי רגלה והשאר בעד שאר הבהמה אך הוא נותן דמים בכלל והקדש נוטל מן הדמים שיעור דמי רגלה נמצא דדמי רגלה נכלל בכלל דמי כל הבהמה. נמצא לפי זה דבקדושת דמים כשיקדיש אפילו אבר שאין הנשמה תלוי' בו נמי הוי כהקדיש אבר שהנשמה תלוי' דהא דאמר רגלה או ידה אינו אלא להגביל הסכום שהקדיש אבל הקדש יכול למכור אפילו הראש לגבות דמי ידה ורגלה הרי דבקדושת דמים הוי לעולם אבר שהנשמה תלוי' אפילו כשהקדיש בהדי' אבר שאין הנשמה תלוי' בו ודוק. ולכן סבירא לי' להרמב"ם דהא דבעי רבא הקדיש חד אבר לדמיו לאו דוקא באבר שהנשמה תלוי' בעי אלא אפילו באבר שאין הנשמה תלוי' נמי בעי משום דבקדושת דמים אי אמרינן פשטה קדושה בכולה אבר שאין הנשמה תלוי' הוי כאבר שהנשמה תלוי' ואפילו לרבנן דסבירא להו דבקדושת הגוף לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כשהקדיש רגלה או ידה היינו דוקא בקדושת הגוף משום דהקדושה הוא על גוף הרגל ואין להקדש אלא רגלה אבל בדמים אי נאמר דפשטה קדושה בכולה אפילו אבר שאין הנשמה תלוי' נמי הוי כאבר שהנשמה תלוי' ופשטה קדושה בכולה כדביארנו לעיל ולכן בעי רבא בהקדיש לדמיו באבר סתם ולכן פסק הרמב"ם ג"כ דהוי ספק אם פשטה בכולה משום דהוי בעי' דלא איפשיטא ודוק:
אך לפי זה תקשה לאידך גיסא דלפי דברינו דבקדושת דמים אפילו כשהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' הוי כמו שהקדיש אבר שהנשמה תלוי' א"כ אמאי פסק הרמב"ם דהוי ספק אם פשטה בכולה הא כיון דהרמב"ם פסק בהל' ט"ו דאם הקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו לדמים דפשטה קדושה בכולה א"כ אפילו הקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי צריך להיות הדין דפשטה קדושה בכולה דהא ביארנו דבקדושת דמים בין הקדיש אבר שהנשמה תלוי' ובין הקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' היינו הך:
אך מקודם נבאר דברי הש"ס דשם מה שלא ביארנו מקודם דלפי מאי דביארנו לעיל דפירכת הש"ס ותפשוט לי' מדידי' הוא משום דכל ספיקא דרבא אי אמרינן תרי מיגו או לא הוא תלוי בחקירתנו אי הא דנעשה מקדושת דמים קדושת הגוף הוא דחל מיד קדושת הגוף דהוי כאילו הקדיש קדושת הגוף או נימא דלכתחילה חל קדושת דמים ואח"כ נעשה קדושת הגוף משום דהוי כמו שקנאה הקדש לגופה דאי נימא דחל מיד שייך שפיר לומר תרי מיגו דמעיקרא חל קדושת הגוף ואח"כ אמרינן דפשטה קדושה בכולה אבל אי נאמר דלכתחילה חל רק קדושת דמים אך דנתהפך אח"כ לקדושת הגוף משום דהוי כמו שקנאה הקדש בדמים גופי' ביארנו דלפי צד זה לא אמרינן תרי מיגו משום דלא שייך למימר דמעיקרא חל קדושת הגוף ואח"כ נפשטה הקדושה בכולה משום דבקדושת הגוף כהאי דלא באה מכח קדושת פה ומכח בעלים לא אמרינן נפשטה קדושה בכולה וקס"ד דזהו ספקת רבא אי אמרינן תרי מיגו או לא ועל זה קפריך הש"ס ותפשוט לי' מדידי' דהאמר רבא דהקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף וביארנו דהיינו דקדושת הגוף חל מיד על הבהמה וא"כ מאי מבעי' לי' והקשינו דלפי זה מאי מתרץ לי' הכא חד אבר הא המקשן ידע שפיר זאת דהכא חד אבר אעפ"כ פריך כדביארנו ומאי דחיית הש"ס אבל לפי דברינו עתה ניחא דכבר ביארנו דשיטת הרמב"ם הוא דהא דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו הבעי' היא לרבנן דר"י והגם דרבא קמבעי' לי' בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי כמו שמשמע מסתימת דבריו אעפ"כ ביארו האחרונים דקדושת דמים שאני דאפילו באבר שאין הנשמה תלוי' בו נמי אמרינן פשטה קדושה בכולה וכבר ביארתי לעיל טעם לשבח משום דבקדושת דמים אבר שאין הנשמה תלוי' הוא כמו בקדושת הגוף אבר שהנשמה תלוי' בו אך באמת כבר חקרנו לעיל הא דבעי רבא אי אמרינן תרי מיגו באופן אי אמרינן תרי מיגו באיזה צד נתחיל אי נימא דמעיקרא נתפשט מקדושת דמים לאותו אבר קדושת דמים לכל הבהמה ואח"כ אמרינן דמקדושת דמים נתפשט לקדושת הגוף אי דנימא דמעיקרא חל על אותו אבר קדושת הגוף ואח"כ נתפשט ממנו קדושת הגוף לכל הבהמה. והנה לפי דברינו עתה דבעי' דרבא הוא אפילו באבר שאין הנשמה תלוי' ואליבא דרבנן דאף דרבנן סברי דבמקדיש רגלה של בהמה לעולה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה תירצו האחרונים דהיינו דוקא קדושת הגוף אבל לא קדושת דמים דבקדושת דמים אפילו הקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי אמרינן פשטה קדושה בכולה וא"כ לפי זה מוכרחין לומר דסדר התרי מיגו הוא דמעיקרא אמרינן דמקדושת דמים לאותו אבר נתפשט קדושת דמים לכל הבהמה ואח"כ נתהפך הקדושת דמים לקדושת הגוף אבל לא שייך למימר להיפוך דמעיקרא נעשה מקדושת דמים קדושת הגוף ואח"כ נתפשט לכל הבהמה דזאת לא שייך לומר אלא אי בעי' דרבא היתה באבר שהנשמה תלוי' בו שייך לומר דמעיקרא נעשה קדושת הגוף ואח"כ נתפשט אבל כיון דביארנו דרבא מיירי ג"כ באבר שאין הנשמה תלוי' ואעפ"כ מבעי' לי' דהא דבאבר שאין הנשמה תלוי' לא אמרינן פשטה אלא דוקא בקרושת הגוף אבל בקדושת דמים אפילו באבר שאין הנשמה תלוי' נמי פשטה בכולה זאת ניחא דוקא אי אמרינן דמעיקרא בעודה קדושת דמים פשטה קדושה בכולה אבל אי נימא דמעיקרא נעשית לקדושת הגוף ואח"כ אמרינן פשטה בכולה הא בקדושת הגוף לא אמרינן פשטה קדושה בכולה באבר שאין הנשמה תלוי' בו וכיון דמעיקרא אמרינן דנעשית מקדושת דמים קדושת הגוף א"כ לא שייך לומר אח"כ דפשטה קדושה בכולה משום דבקדושת הגוף לא אמרינן דפשטה קדושה בכולה אלא ע"כ לפי דברינו דאי נאמר דבעי' דרבא הוי באבר שאין הנשמה תלוי' אי אמרינן תרי מיגו מוכרחין לומר דאי נאמר תרי מיגו היינו בסדר הזה דמעיקרא נתפשט הקדושת דמים לכל הבהמה ואח"כ נתהפך לקדושת הגוף ודוק. והנה אם נאמר כדברינו זה דסדר התרי מיגו אי אמרינן הוא דמעיקרא אמרינן דמקדושת דמים לאותו אבר נתפשט קדושת דמים לכל הבהמה ואח"כ אמרינן דנתהפך לקדושת הנוף מוכרחין לומר דספק בעיתו הוא זאת גופא אי אמרינן התרי מיגו בדרך זה דהיינו דמעיקרא נתפשט קדושת דמים לכל הבהמה ממילא אמרינן תרי מיגו אבל אי נימא דבדרך זה אין אנו יכולין להתחיל כדביארנו לעיל דבקדושת דמים לא אמרינן פשטה קדושה בכולה א"כ מוכרחין לומר מעיקרא דנעשית מקדושת דמים קדושת הגוף א"כ לא שייך לומר כאן כלל תרי מיגו משום דבאבר שאין הנשמה תלוי' לא אמרינן בקדושת הגוף פשטה קדושה בכולה ודוק. ולפי דברינו הנ"ל יתבאר דברי הש"ס והרמב"ם כמין חומר דהנה זאת כבר ביארנו דסברת המקשן היתה דסדר התרי מיגו הוא דמעיקרא אמרינן דמקדושת דמים לאותו אבר נעשה קדושת הגוף ואח"כ אמרינן דנפשטה הקדושה בכולה דכן משמעות דברי הש"ס דמפרש בעי' דרבא וכבר ביארנו דסברת ספיקתו הי' בחקירתנו אם הקדושת הגוף חל מיד בדיבורו אע"ג דאקדשי' לדמים הוי כמקדיש לגוף או דחל לאח"כ דהוי כאילו קנאה הקדש למזבח וע"ז פריך שפיר ותפשוט לי' מדידי' דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף והיינו כמו דביארנו דחדוש דרבא הוא דמדרבנן דאמרי דהמפריש נקבה לאשם תרעה שמעינן דהא דחל קדושת הגוף בהקדיש לדמים היינו דחל מיד לכן פריך שפיר דתפשוט לי' מדידי' דאמרינן תרי מיגו כיון דחל הקדושת הגוף באמירתו שייך שפיר לומר אח"כ דפשטה קדושה בכולה וע"ז משני דהתם אקדשי' לכולה והכא אקדשי' חד אבר פירוש דבאמת כבר ביארנו דאי נאמר דרבא בעי באבר שאין הנשמה תלוי' אי אמרינן פשטה קדושה בכולה קדושת הגוף מוכרחין לומר דסדר התרי מיגו הוא דמעיקרא אמרינן דנתפשט לכל הבהמה קדושת דמים ואח"כ נעשה קדושת הגוף דאי נאמר דמעיקרא נעשה האבר קדושת הגוף אז לא הי' שייך לומר אח"כ פשטה קדושה בכולה משום דבאבר שאין הנשמה תלוי' לא אמרינן פשטה קדושה בכולה ותקשה לכאורה א"כ האיך קס"ד דמקשה דסדר התרי מיגו הוא דמעיקרא נעשית קדושת הגוף ואח"כ אמרינן פשטה קדושה בכולה הא באופן זה לא שייך לומר פשטה קדושה כלל כיון דהוי אבר שאין הנשמה תלוי' בו וע"כ מוכרחין לומר דהמקשן דסבר דסדר התרי מיגו הוא דמעיקרא נעשה קדושת הגוף ואח"כ אמרינן פשטה בכולה סובר דבעי' דרבא הוא דוקא באבר שהנשמה תלוי' לכן פריך שפיר ותפשוט לי' מדידי' כדביארנו דיוכל לפשוט דאמרינן תרי מיגו דכיון דסבירא לי' דקדושת הגוף חל מיד ממילא שייך שפיר לומר פשטה קדושה בכולה וע"ז משני שפיר התם דאקדשי' לכולה והכא דאקדשי' חד אבר פירוש דהתם שייך שפיר לומר פשטה קדושה בכולה משום דאקדשי' כולה אבל הכא לא אקדשי' אלא חד אבר פירוש אבר שאין הנשמה תלוי' ובאבר שאין הנשמה תלוי' באמת לא שייך לומר כלל פשטה קדושה בכולה אך כל ספקתם הוא משום דבקדושת דמים אמרינן אפילו באבר, שאין הנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה לכן ליכא ראי' מהתם כלל דנהי דהקדושת הגוף חל מיד והוי כמו שהקדיש קדושת הגוף אבל מ"מ בקדושת הגוף לא אמרינן פשטה קדושה בכולה באבר שאין הנשמה תלוי' וכל ספקת רבא הוא רק אי נאמר דבקדושת דמים נמי שייך לומר פשטה קדושה בכולה לכן שייך כאן ג"כ לומר דפשטה קדושה בכולה בעודה קדושת דמים דבקדושת דמים אמרינן אפילו באבר שאין הנשמה תלוי' פשטה קדושה בכולה ואח"כ אמרינן דנעשית קדושת הגוף או נימא דבקדושת דמים לא שייך לומר פשטה קדושה בכולה וממילא מוכרחין לומר דמעיקרא דנעשה קדושת הגוף וא"כ לא שייך לומר אח"כ דפשטה קדושה בכולה כיון דבאבר שאין הנשמה תלוי' לא אמרינן פשטה קדושה בכולה ולפי זה נמצא דלפי המסקנא כל בעיתו דרבא הוא דוקא באבר שאין הנשמה תלוי' דאז יכולין לחקור אי הא דאמרינן תרי מיגו הוא מטעם דאמרינן מעיקרא דחל קדושת דמים בכולה ואח"כ נעשית קדושת הגוף דשייך ג"כ באבר שאין הנשמה תלוי' או דנאמר דמעיקרא נעשית מקדושת דמים קדושת הגוף לאותו אבר וממילא לא שייך לומר אח"כ דפשטה קדושה בכולה משום דבאבר שאין הנשמה תלוי' לא אמרינן פשטה קדושה בכולה בקדושת הגוף אבל באבר שהנשמה תלוי' ממנפ"ש אמרינן תרי מיגו דלא מבעי' אם נאמר דמעיקרא פשטה קדושה בכולה קדושת דמים ואח"כ הוי קדושת הגוף דאמרינן תרי מיגו דלא גרע מאבר שאין הנשמה תלוי' דאמרינן תרי מיגו בהאי גוונא כדביארנו אלא אפילו נאמר דמעיקרא חל קדושת הגוף נמי שייך לומר אח"כ דפשטה קדושה בכולה דהא הוי אבר שהנשמה תלוי' בו ודוק:
דבשלמא לפי הס"ד דהספק דרבא הי' אי הקדושת הגוף חל מיד או דחל מטעם דהוי כמו דקנאה הקדש לגופה שייך שפיר לספוקי ג"כ באבר שהנשמה תלוי' נמי משום דאי נימא הסדר דתרי מיגו הוא דמעיקרא חל רק קדושת דמים ונמצא לפי זה דהקדושה הגוף לא חל מכח דבורו וא"כ לא שייך לומר בקדושת הגוף כזה פשטה קדושה בכולה לכן שייך שפיר לספוקי אפילו באבר שהנשמה תלוי' נמי אבל לפי מאי דפריך תפשוט לי' מדידי' וביארנו דמסיק בזה דהא דנעשה קדושת הגוף הוא משום דהוי כמו שהקדיש בהדיא לקדושת הגוף א"כ באבר שהנשמה תלוי' ליכא לספוקי כלל דשייך שפיר לומר אח"כ דנפשטה קדושה בכולה וכל בעי' דרבא אינה אלא באבר שאין הנשמה תלוי' דלא שייך לומר באבר שאין הנשמה תלוי' נפשטה קדושה בכולה והספק הוא כדביארנו לעיל ודוק:
אך כל דברינו אלה שאמרנו דבעי' דרבא הוא רק באבר שאין הנשמה תלוי' היינו דוקא לרבנן דביארנו דסבירא להו דהא דמקדושת דמים נעשה קדושת הגוף היינו דחל מיד קדושת הגוף והוי כמו שהקדיש בהדיא לגופו אבל לר"ש דביארנו לעיל דסבירא לי' דהא דנעשה קדושת הגוף היינו מטעם דהוי כמו שהקדש קנאה לדמים למזבח שייך שפיר למבעי' אפילו באבר שהנשמה תלוי' נמי וכפי דביארנו דנהי דהוי אבר שהנשמה תלוי' אבל מ"מ אי נאמר דמעיקרא נעשה קדושת הגוף ואח"כ נתפשט בכולה לא שייך לומר בזה האופן פשטה קדושה בכולה כדביארנו דעל קדושה שלא באה מכח קדושת פה לא שייך לומר פשטה קדושה בכולה אך אי נאמר דמעיקרא אמרינן דפשטה קדושה בכולה ואח"כ נתחלף לקדושת הגוף שייך בהאי גוונא נמי לומר התרי מיגו דמעיקרא נתפשטה הקדושת דמים בכל הבהמה ואח"כ נתחלף מקדושת דמים לקדושת הגוף ודוק:
והשתא אתי דברי הרמב"ם כמין חומר כפי מה שביארנו בדברי הש"ס דשם דכל הבעי' היא דוקא באבר שאין הנשמה תלוי' לכן פסק שפיר הרמב"ם דאם הקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' לדמי' הוי ספק אם פשטה הקדושה בכולה או לא דהוי בעי' דלא איפשיטא אבל באבר שהנשמה תלוי' פסק דפשטה הקדושה בכולה בודאי כיון דפסק כרבנן דר"ש דהמפריש נקבה לאשם תרעה ונשמע מזה דהא דמקדיש קדושת דמים דחל קדושת הגוף היינו משום דהוי כמו שהקדיש בהדי' לגוף לכן ממנפ"ש פשטה קדושה בכולה במקדיש אבר שהנשמה תלוי' לדמי' דבין אם נאמר דמעיקרא נתפשטה קדושת דמים בכולה ואח"כ נתהפך לקדושת הגוף ובין אם נאמר דמעיקרא חל קדושת הגוף לאותו אבר ואח"כ נתפשטה קדושת הגוף לכל הבהמה שייך שפיר לומר כך באבר שהנשמה תלוי' כדביארנו לעיל ודוק:
והא דהקשינו על הרמב"ם דסבירא לי' דהבעי' דרבא לא היתה אלא באבר שאין הנשמה תלוי' בו אבל באבר שהנשמה תלוי' לא מבעי' לי' כלל דודאי פשטה קדושה בכולה מהסוגיא דערכין (דף ה' ע"א) דפרכינן שם והא חד אבר נמי אבעי' לי' לרבא אי פשטה קדושה בכולה ולפי דברי הרמב"ם עדיפא הוי לי' לאקשויי דהא התם מיירי באבר שהנשמה תלוי' בו הוי לי' למיפרך הא באבר שהנשמה תלוי' פשטה קדושה בכולה אפילו הקדיש לדמי' דבעי' דרבא לא הוי אלא באבר שאין הנשמה תלוי' אך לפי דברינו דלר"ש הבעי' דרבא היא אפילו באבר שהנשמה תלוי' נמי לא פסיקא לי' למיפרך הכי דיכול להיות דהברייתא מיירי אליבא דר"ש לכן פריך הגמרא שפיר והא חד אבר נמי איבעי' לי' לרבא פירוש דעכ"פ איכא ספק בדבר והכא משמע בהדי' דלא נפשטה קדושה בכולה ודוק:
כל זה אמרתי לבאר דברי הרמב"ם ז"ל בדרך הבנה ופילפולא כדי שלא יהי' דעת הרמב"ם כפי אשר הבינו הנושאי כלים של הרמב"ם בדעתו מסותרים מדברי הש"ס דתמורה ומדבריו גופי'. אך לולי דמסתפינא הייתי אומר כוונה אחרת לגמרי בדעת הרמב"ם ז"ל וממילא נסתלקו רובי הקושיות שהקשו עליו דהנה באמת לפי הדרך שאנו דורכים בה דכוונת הרמב"ם ז"ל במה שכתב שם בהל' י"ד דאם הקדיש אבר לדמיו כגון רגלה הרי זו ספק אם פשטה קדושה בכולה או לא היינו הספק הוא אם פשטה קדושה ממש ככל בהמת הקדש שנקדשת להקרבה תקשה על זה מה שכתב הרמב"ם בהל' ט"ו שכתב וז"ל וכיצד עושין מוכרין אותה כולה למי שיקרב אותה ודמי' חולין חוץ מדמי אותו אבר ע"כ ואי נימא דהספק הוא אם פשטה הקדושה ממש בכולה והוי כבר קרבן א"כ האיך ימכר אותה למי שצריך קרבן דלמא פשטה בכולה והוי קרבן של חבירו והאיך יוצא ידי נדרו ועוד תקשה האיך דמי' חולין דלמא פשטה הקדושה בכולה וצריך להיות דמי' קודש ובאמת קושי' זו כבר הקשה הלח"מ ותירץ דמ"מ חולין ממנפ"ש אי לא פשטה הקדושה בכולה. בודאי דמי' חולין ואפילו פשטה הקדושה בכולה. נמי דמי' חולין דהא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום אך באמת תירוצו דחוק חדא דיכול להיות דהלוקח כבר הקדיש דמיו לעולתו ואח"כ כשיקנה בהמה לקרבן הדמים מחוללין על הקרבן ולכן הדמים חולין אבל הכא דהספק הוא דלמא כבר הוא קדוש נהי דהמוכר עולתו לא עשה כלום אבל מ"מ הדמים שקדש האיך נסתלק קדושתו ולמה הדמים חולין ועוד תקשה הא הרמב"ם כתב חוץ מדמי אותו האבר משום דהאבר שקדש כבר הוא קדוש מאותו שמכר ואי הספק הוא דלמא כבר פשטה הקדושה בכולה א"כ מאי חילוק יש בין אותו האבר לכל הבהמה ודוק בזה ואפילו דנדחוק ולתרץ קושיא זו אבל מ"מ הקושיא הראשונה שהקשיתי מי יקח בהמה כזו שיש עלי' ספק דלמא כבר היא קדושה והאיך יוצא ידי נדרו בזה דהנה באמת הקשו בתמורה (דף י"א ע"ב) על הברייתא דקתני דהמקדיש רגלה של בהמה לעולה דר"מ סובר דלא פשטה קדושה בכולה אלא תימכר לצרכי עולות פרכינן שם והא קמייתי בהמה מחוסרת אבר ומשני אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחי' ופירש שם רש"י ז"ל ד"ה באומר וז"ל הרי עלי להקריב כל האברין שהבהמה חי' ממנה והרי כן עשה דהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינו חי ממנו כגון רגל מן הארכובה ולמטה וכו' עיי"ש וזאת שייך רק התם דמיירי דהבהמה גופי' היא חולין ורק רגלה לבד קודש אבל בנידון דידן שכל הבהמה היא ספק מקודשת א"כ מי יקנה עולה כזו שיהי' ספק אם יוצא ידי נדרו או לא ודוק:
ולענ"ד נראה דהנה בש"ס תמורה שם דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו פירש"י ז"ל דלר' יוסי קמבעי' לי' וכבר ביארנו דשיטת הרמב"ם הוא דלכולי עלמא קמבעי' להו אפילו אליבא דרבנן ואף דבעי' דרבא הוא אפילו באבר שאין הנשמה תלוי' ובאבר שאין הנשמה תלוי' סבירא להו לרבנן דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה אפילו בהקדיש קדושת הגוף, לעיל תרצנו קושיא זו דלהרמב"ם בהקדיש אבר לקדושת דמים הוי לעולם אבר שהנשמה תלוי' בו כמו שביארנו לעיל והוא על הדרך שדרכו האחרונים ז"ל בדעת הרמב"ם שקדושת דמים עדיפי בזה מקדושת הגוף דאי אמרינן בקדושת דמים פשטה קדושה בכולה אמרינן ג"כ אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו נמי. אך לולי דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ם יש לו כונה אחרת בזה וסובר אע"ג דלרבנן בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' לא אמרינן פשטה קדושה בכולה להיות קדושה ממש אבל מ"מ קצת דין קדושה רבנן ג"כ מודו דפשטה בכל הבהמה כמו שנבאר בזה:
דהנה בש"ס תמורה שם (דף י"א ע"ב) איתא ת"ר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לד' וכו' יכול תצא לחולין ת"ל יהי' קודש הא כיצד תמכר לצרכי עולות ע"כ. והנה לכאורה צריכין להבין דברי הש"ס דקאמר יכול תצא לחולין דמשמע דקאי על האבר שיכי שיצא לחולין וקשה מהיכי תיתי דנימא הכי נהי דלא אמרינן דפשטה קדושה בכולה אבל מ"מ האבר שקידש בהדי' מהיכא תיתי נימא דיצא לחולין וראיתי להרש"ש שכתב דהיינו ע"י פדיון ורצה לומר דיכול דמהני פדיון על אותו אבר שאינו קדוש קדושת הגוף ובאמת פירש כן רש"י ז"ל בהדיא בחולין (דף ס"ט ע"ב) ד"ה יכול וז"ל תהא יוצאה לחולין בפדיון שיפדה אותו אבר עכ"ל. אבל ראיתי בפירוש ר' גרשון מאור הגולה בערכין (דף ה' ע"א) דפירש בענין אחר וז"ל יכול תצא שאר הבהמה לחולין ע"כ. הרי פירש דיכול תצא לחולין קאי על שאר הבהמה ולא על אותו אבר שקידש והוא תמי' לכאורה דהא שאר הבהמה הוי חולין באמת ודוק:
אך נראה לפרש דבריו דבאמת יש לחקור דהא דאמרינן אם הקדיש רגלה של בהמה תמימה למזבח דתימכר לצרכי עולות אם הוא דין רק בהרגל של בהמה לבד דעל הבהמה גופא ליכא עלי' דין למזבח כלל רק כיון דרגלה קדושה קדושת הגוף ולא מהני פדיון לכן מוכרח למכור הבהמה לצרכי עולות או נימא דהא דמוכרח למכור הבהמה לצרכי קרבן הוא דין בכל הבהמה שכן הוא הדין דאם הקדיש אבר אחד של בהמה תמימה נהי דלא פשטה הקדושה בכל הבהמה אבל מ"מ חל דין קדושה עלי' דמוכרחין להקריבה למזבח ודין קדושה כזה פשטה בכל הבהמה אפילו בהקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' נמי והוי כמו המקדיש תמימין לבדק הבית דאמרינן דמידי מזבח לא יצא לעולם ומוכרחין למוכרה לצרכי קרבן וביארנו בסימן כ"ו דשיטת הרמב"ם הוא דמדאורייתא הוא דמוכרחין להקריבה דדין קדושה כהאי חל על הבהמה והכא נמי יש דין על כל הבהמה דמוכרחין להקריבה והדין הוא לאו מטעם הרגל שנקדש בלחוד הוא אך דין הוא על כל הבהמה ודוק:
ולפי דברינו הוא מחלוקת בין רש"י ז"ל ור' גרשום מאוה"ג דלרש"י ז"ל דפירש דיכול תצא לחולין קאי על הרגל שהקדיש נמצא דהא דלא מהני פדיון ומוכרחין למוכרה לצרכי עולות כמו שמפרש בברייתא לבסוף דכיצד יעשה וכו' הוא רק משום אותו האבר שהקדיש בלבד אבל לפירוש ר' גרשום ז"ל הדין דלא מהני פדיון בהבהמה הוא דין על כל הבהמה ולאו דוקא באותו הרגל בלבד וכמו שמפרש דיכול דתצא לחולין שאר הבהמה פירוש דכיון דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה קדושה ממש יכול דתצא לחולין לגמרי ולא להוי על הבהמה כל דין הקדש כלל קמ"ל יהי' בהוייתה תהא הא כיצד תימכר לצרכי עולות וכו' פירוש דנהי דלא חל על הבהמה דין קדושה ממש אבל מ"מ חל על הבהמה דין קדושה כהאי דמוכרחין להקריבה למזבח כמו בהמקדיש תמימין לבדה"ב דחל עלייהו דין קדושת מזבח כהאי דלא יצאו מידי מזבח לעולם ודוק:
ואחרי הדברים והאמת האלה נמצא לפי זה חידוש גדול דבאבר שאין הנשמה תלוי' אליבא דר' מאיר ור' יהודה דפליגי על ר' יוסי וסבירא להו דמקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מ"מ יודו דנהי דלא פשטה קדושה ממש אבל מ"מ דין קדושה לגבי זה דמוכרחין להקריבה למזבח יודו דנפשט בכל הבהמה ודוק. ונמצא לפי זה דבהקדיש, אבר לדמיו אפילו אבר שאין הנשמה תלוי' יש נפקותא רבתא לרבנן אי דמקדושת דמים על הרגל נעשה עליו דין דקדושת הגוף והוי כמו שהקדיש הרגל לגוף המזבח וממילא חל ג"כ על כל הבהמה דין קדושה להקריבה למזבח או נימא דלא הוי כמו שהקדישה לגוף וממילא לא חל על כל הבהמה דין קדושה למזבח להקריבה והגם דמקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וא"כ אפילו דלא נימא תרי מיגו ולא יפשוט על כל הבהמה דין להקריבה למזבח אבל מ"מ כיון דאותו הרגל קדוש קדושת הגוף יהי' מוכרח למכור לצרכי עולה משום אותו הרגל בלבד וא"כ מאי נ"מ לכאורה מזה אי אמרינן תרי מיגו אבל באמת לא קשי' דיכולין לומר דהא דאמרינן דהמקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף היינו דוקא היכא דכל הבהמה קדושה או עכ"פ דיהי' חל דין הקרבה על כל הבהמה כמו באומר רגלה של זו עולה דביארנו דחל על כל הבהמה דין קדושה להקריבה למזבח אבל הכא אי נאמר דלא אמרינן תרי מיגו ולא יהי' חל דין על הבהמה כלל ממילא לא שייך דין קדושת הגוף על אבר אחד ונמצא דאי לא אמרינן תרי מיגו גם לאותו אבר יהני פדיון ולא נהי' מוכרחין למכור אותה לצרכי מזבח. ויכולין לומר דבסברתינו זו יפלגו המקשן דפריך ותפשוט לי' מדידי' הגם דהי' ידע שפיר דהכא ליכא אלא חד מיגו אבל מ"מ פריך כיון דהרגל נקדש קדושת הגוף ולא יהני לו פדיון וא"כ אין נ"מ מזה דלא אמרינן תרי מיגו דמ"מ יהי' מוכרח למכור אותה לצרכי עולות וע"ז משני דהתם אקדשי' כולי' והכא חד אבר פירוש כמו דאמרנו דכיון דליכא אלא חד אבר לא נקדש קדושת הגוף ודוק. ונמצא לפי דברינו זה דהבעי' דרבא הוא אליבא דכולי עלמא בין לרבנן ובין לר"י דלר"י הנ"מ הוא בפשיטות אי נפשט הקדושה בכולה ממש או לא ולרבנן דסבירא להו דבאבר שאין הנשמה תלוי' לא אמרינן דנפשטה קדושה בכולה אבל מ"מ נ"מ אי יהי' מוכרח למוכרה לצרכי עולות או דמהני לה פדיון לאותו אבר ואתי שפיר בזה מאד דברי הרמב"ם דמה דכתב הרי זו ספק אם פשטה הקדושה בכולה או לא פשטה היינו כדביארנו דפשטה דין קדושה להקריבה אבל לא דין קדושה ממש ולכן מסיק הרמב"ם ולפיכך תקרב ולא תפדה דהיינו דהדין קדושה היא דוקא רק לענין הקרבה דמוכרחין להקריבה ולא מהני פדיון ועל זה מסיק הרמב"ם בהל' ט"ו וכיצד עושין מוכרין אותה כולה למי שיקרב אותה ודמי' חולין משום דדין שצריך להקריבה למזבח לאו דין קדושה ממש הוא להיות נחשב לקרבן של אחר אך כל מי שירצה יכול לעשות אותה לשמו כמו בהמקדיש תמימין לבדה"ב דהגם דחל עלי' דין קדושת מזבח לענין דמוכרחין להקריבה אבל מ"מ יכול כל אחד לקנותה לצרכו ולצאת בה ידי נדרו אבל דמי אותו האבר לא יטול משום דאבר זה בודאי קדוש ולענ"ד הוא אמת ברור בכונת הרמב"ם ז"ל. ודוק: והא דפשיטא לי' להרמב"ם דבאבר שהנשמה תלוי' דפשטה קדושה בכולה תקשה לכאורה לפי דברינו זה דאמרנו דהבעי' היא ג"כ לר"י וא"כ נמצא דגם לרבנן באבר שהנשמה תלוי' נמי היא הבעי' דמאי שנא דלר"י אבר שאין הנשמה תלוי' הוי כלרבנן אבר שהנשמה תלוי' בו, וגם הוכחנו לעיל מסוגיא דערכין (דף ה') דגם באבר שהנשמה תלוי' נמי בעי רבא. ויכולין לומר דדעת הרמב"ם הוא דדוקא אליבא דר"י קמבעי' רבא בין באבר שהנשמה תלוי' ובין באבר שאין הנשמה תלוי' אבל לרבנן הבעי' היא דוקא באבר שאין הנשמה תלוי' ועל הדרך שביארנו אבל באבר שהנשמה תלוי' ליכא למבעי' כלל והוא דיש לחקור הא דפשטה קדושה בכולה הוא דין דמעיקרא חל על אבר אחד ואח"כ נתפשט בכל הבהמה או נימא דמיד חל הקדושה בכל הבהמה ולכאורה פליגי בזה הסברא ר"י ורבנן דר' יוסי דסבירא לי' דאפילו באבר שאין הנשמה תלוי' נפשטה קדושה בכולה ויליף מקרא צריכין לומר כפשטי' דהיינו דמעיקרא חל על מקצת הבהמה ואח"כ נתפשט בכולה כפשטות הלשון פשטה קדושה בכולה דמשמע לשון התפשטות דמעיקרא נאחז במקצת ואח"כ נתפשטה אבל לרבנן דסבירא להו דדוקא באבר שהנשמה תלוי' אמרינן נפשטה קדושה בכולה יכולין לומר דמדין התפשטות לית להו כלל אך סבירא להו דמקדיש אבר שהנשמה תלוי' הוי כאילו הקדיש כל הבהמה ביחד והוי כמו דין דנידון בכבודו דאם אמר ראש עבד זה לבדה"ב דחייב לשלם בעד כל העבד דלא שייך למימר דמעיקרא נתחייב במקצת עבד ואח"כ נתחייב לשלם בעד כל העבד אך הפירוש התם דנתחייב מיד בכל העבד דהוי כמו שהתחייב עצמו בכל העבד אם התחייב עצמו בדמי אבר שהנשמה תלוי' כמו כן במקדיש ראש פרה למזבח דאמרינן אליבא דרבנן דנפשטה בכולה היינו נמי דהוי כאילו הקדיש כל הבהמה ביחד ודוק. וכיון דבאנו לכאן יכולין לומר דבעי' דרבא אי אמרינן תרי מיגו או לא שייך דוקא אי נאמר דהא דנפשטה קדושה בכולה היינו דמעיקרא חל על מקצתה ואח"כ נתפשט הקדושה אבל אי נאמר דכיון דמקדיש אבר שהנשמה תלוי' הוי כאילו הקדיש כל הבהמה ביחד לא שייך זה לתרי מיגו משום דהוי כאילו הקדיש בהדי' כל הבהמה לכן יכולין לומר דסברת הרמב"ם הוא דבעי' דרבא אי אמרינן תרי מיגו לא שייך אלא לר' יוסי בין באבר שהנשמה תלוי' ובין באבר שאין הנשמה תלוי' כיון דסבירא לי' לר' יוסי דדין דפשטה קדושה בכולה הוא דין התפשטות אבל לרבנן דסבירא להו דין דפשטה קדושה בכולה רק באבר שהנשמה תלוי' ליכא למבעי' כלל דלא דין התפשטות הוא אך דהוי כאילו הקדיש בהדי' כל הבהמה ולא הוי תרי מיגו ולרבנן ליכא למבעי' רק באבר שאין הנשמה תלוי' ועל הדרך שביארתי לכן פסק הרמב"ם דבאבר שאין הנשמה תלוי' הוי ספק אם פשטה דהוי בעי' דלא איפשיטא ובאבר שהנשמה תלוי' פסק בודאי דפשטה קדושה בכולה ודוק. ומהסוגיא דערכין ליכא להקשות על הרמב"ם ז"ל כיון דביארנו דלר"י הוי הבעי' דרבא אפילו באבר שהנשמה תלוי' נמי לכן פריך שם דעכ"פ מידי הבעי' דרבא לא נפקא ולא פסיקא לי' למפרך דיהי' ודאי פשטה קדושה בכולה דכיון דלר' יוסי תלוי באבעי' דרבא ויכול להיות דהברייתא אזלא אליבא דר' יוסי ודוק: