שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן כד
השעה"מ הל' ערכין פ"ה הל' י"ז נתקשה שם מהסוגיא דערכין (דף ז' ע"ב) על הסוגיא דחולין (דף קל"ה ע"א) ומזה יצא ג"כ להקשות דברי הרמב"ם אהדדי דברי הרמב"ם הל' ערכין פ"ה הל' י"ח על דברי הרמב"ם פ"י מהל' בכורים הל' ב'. דהנה בהסוגיא דערכין (דף ד' ע"ב) אמרינן שם דבקדשי ב"ה אמרינן דנידון בכבודו דאם אמר דמי ראש פרה זו לבדק הבית משלם דמי כולה ומרבינן לי' שם מקרא דהי' ערכך והריבוי דקרא הוא דוקא בקדשי בדה"ב אבל בקדשי מזבח אי אמר דמי ראש פרה זו למזבח הוא והקדש שותפין בו ופרכינן שם הא בקדשי מזבח נמי אמרינן דפשטה קדושה בכולה בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו וא"כ אתי דאי אמר ראש פרה למזבח הוי הפרה כולה קדושה ואמאי אמרינן דהוא והקדש שותפין ומסקינן דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה אלא בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים לא אמרינן דפשטה קדושה בכולה ופרכינן הא אמרינן דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ומשנינן דהיינו דוקא דהקדיש תם אבל הקדיש בעל מום לא אמרינן בי' פשטה קדושה בכולה והוא והקדש שותפין בו וזהו דוקא בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב אמרינן דנידון בכבודו ואי אמר דמי ראש פרה זו לבדה"ב משלם דמי כולה הרי מסוגי' זו דבקדושת בדה"ב אמרינן דפשטה קדושה בכולה וחמירא עוד יותר מקדשי מזבח דאילו בקדשי מזבח דוקא בהקדיש תם בזה אמרינן דפשטה קדושה בכולה אבל בהקדיש בעל מום לא אמרינן כן אבל בקדושת בדה"ב אפילו בהקדיש בעל מום נמי אמרינן דפשטה קדושה בכולה והקשה על זה השעה"מ מסוגיא דחולין (דף קל"ה ע"א) שם בענין דאין ראשית הגז נוהג במוקדשין ופרכינן במוקדשין מאי טעמא לא ומשנינן משום דכתיב צאנך ולא צאן דהקדש ופרכינן דטעמא דכתיב צאנך הא לאו הכי הוי אמינא קדשים חייבים בראשית הגז הא לאו בני גזיזה נינהו דכתיב ולא תגוז בכור צאנך ומשנינן דהכא מיירי בקדשי בדה"ב ופרכינן והא קדיש לה והאיך יכול ליתן לכהן ולפדות ג"כ אינו יכול דהא בעינן העמדה והערכה ומשנינן דאמר חוץ מגיזותי' א"ה קדשי מזבח נמי ומשני כחשי ופרכינן א"ה קדשי בדה"ב נמי כחשי ומשנינן דאמר חוץ מגיזה וכחישה א"ה קדשי מזבח נמי דאמר חוץ מגיזה וכחישה פירוש וא"כ צריך קרא דצאנך ג"כ לקדשי מזבח דמשכחת לה דיהא מותר לגוז כגון דאמר חוץ מגיזה וכחישה ומשני אפ"ה פשטה קדושה בכולה ופירש"י ז"ל שם וז"ל אפילו הכי דאמר חוץ מגיזתה קדשה נמי גיזתה דאיידי דקדושת הגוף חמורה פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי בדה"ב מאי דלא אקדיש לא אקדיש ע"כ תוכן הסוגיא. הרי מכאן בהדיא דבקדושת בדה"ב לא אמרינן פשטה קדושה בכולה והקשה טובא דאדרבא דמסוגיא דערכין הנ"ל משמע דבקדושת בדה"ב אמרינן פשטה קדושה בכולה עוד יותר מקדשי מזבח דאפילו באקדיש בעל מום נמי אמרינן דפשטה קדושה בכולה וא"כ בקדשי בדה"ב נמי לא להני באומר חוץ מגיזה וכחישה כמו בקדשי מזבח. ומזה יצא להקשות דברי הרמב"ם אהדדי דהנה בפ"ה מהל' ערכין הל' י"ח פסק דבקדשי בדה"ב אמרינן דנידון בכבודו ואי אמר דמי ראש פרה זו עלי משלם דמי כולה ובפ"י מהל' בכורים הל' ב' פסק דאם הקדיש בהמה חוץ מגיזתה דפטור מראשית הגז דכתיב צאנך כסוגית הש"ס דחולין והקשה כיון דפסק דבקדושת בדה"ב אמרינן דפשטה קדושה בכולה א"כ למה צריך קרא דצאנך למפטרי' מראשית הגז הא אפילו בלא קרא נמי פטור משום דאמרינן דפשטה קדושה בכולה והאיך יכול ליתן לכהן ע"כ תורף עיקר קושיתו ומתוך דבריו שהאריך הקשה עוד איזו קושיות בענין זה ויבארו אי"ה בתוך דברינו להלן:
ומה שנראה לפענ"ד בזה הוא דמה דמשמע מתוך דברי השעה"מ דהא דאמרינן בקדושת בדה"ב דנידון בכבודו כגון אם אמר דמי ראש פרה זו לבדה"ב דמשלם דמי כולה וילפינן זאת מערכין דאם אמר דמי ראשי עלי דנותן דמי כולה ומאי דאמרינן בקדושת מזבח דאם אמר ראשה של פרה זו למזבח דפשטה קדושה בכולה הכל דין אחד הוא ומתוך זה יצא להקשות מה שהקשה ולענ"ד נראה דעירוב פרשיות ראינו כאן דנראה דנידון בכבודו ופשטה קדושה בכולה הם שני ענינים נפרדים ואין להם שום שייכות אהדדי ואדרבה דהם שני הפכיים זה לזה דהיכא דאמרינן דנידון בכבודו לא שייך לומר דפשטה קדושה בכולה והיכא דאמרינן דפשטה קדושה בכולה לא שייך נידון בכבודו דדין דפשטה קדושה בכולה נראה דהיינו דנפשטה הקדושה ממש בכולה כגון אם הקדיש ראשה של בהמה דנתפשטה הקדושה ממש על כל הבהמה ויכול להקריבה כולה וג"כ אם נעשית בעל מום שצריך לפדותה כולה משום דכולה הקדש אבל בקדושת בדה"ב דאמרינן דאם אמר דמי ראשה לבדה"ב דמשלם דמי כולה דנידון בכבודו לא משום דנפשטה הקדושה בכל הבהמה דבאמת לא נפשט הקדושה ולא קדוש לבדה"ב אלא ראשה אך הא דמשלם דמי כולה הוא משום דאמרינן דהראש נישום בדמי כל הבהמה וילפינן זאת מערכין ולכן צריך ליתן כל דמי' להקדש ופירוש של נידון בכבודו הוא שדמי כל הבהמה נידון באבר זה שנותנים להאבר שהנשמה תלוי' בו השוי' של הבהמה ונמצא לפי זה דבאמת לא נקדש אלא ראשה אבל בקדשי מזבח הא דאמרינן נפשט קדושה בכולה ואם הוממה דצריך ליתן כל דמי' לאו הפירוש הוא דנותן דמים רק בעד הראש של הבהמה ושמין את הראש בדמי כל הבהמה אך הא דנותן דמים הוא ממש בעד כל הבהמה דהא אם לא הוממה יכול להקריב אותה כולה למזבח הרי דפשטה הקדושה ממש בכולה וממילא לא שייך לומר בזה נידון בכבודו דנידון בכבודו לא שייך אלא היכא דנותן הכסף רק בעד אבר אחד והאבר הזה שמין אותו בדמי כל הבהמה אבל היכא דפשטה ממש הקדושה ונותן הדמים בשווי' של כל הבהמה בעד הבהמה זה לא מקרי נידון בכבודו כי אם נידון בשווי' ודוק. משא"כ בקדושת בדה"ב דהקדושה לא פשטה בכולה ולא נתקדש אלא ראשה ואעפי"כ מחויב ליתן דמי' משום דשמין דמי ראשה בדמי כל הבהמה ע"ז שייך לומר שפיר נידון בכבודו נמצא לפי דברינו דפשטה קדושה בכולה ונידון בכבודו הם דברים המתנגדים זה לזה דהיכא דפשטה בכולה לא שייך נידון בכבידו והיכא דנידון בככודו לא שייך פשטה הקדושה בכולה ודוק:
וראי' לדברינו נראה דהא עיקר דין דנידון בכבודו ילפינן מערכין דאם אמר דמי ראשי עלי דנותן דמי כולו והתם בודאי לא שייך פשטה קדושה בכולה והא דנותן דמי כולו הוא משום דשמינן דמי ראשו בדמי כולו וא"כ ה"ה בבהמה נמי הפירוש כן דהא דין דנידון בכבודו בבהמה מערכין ילפינן ועוד ראי' נלענ"ד דאפילו ר' יוסי דפליג על ר' יהודה וסובר בקדשי מזבח דאפילו האומר רגלה של זו עולה דהוי כולה עולה משום דפשטה קדושה בכולה ואעפ"כ לא שמענו דר' יוסי סובר בקדושת בדה"ב דנידון בכבודו אפילו יאמר רגלה של זו על בדה"ב ומשמע דבהא מודה ר' יוסי משום דנידון בכבודו הוא דוקא במקדיש דבר שהנשמה תלוי' בו והיינו טעמא משום דדין דמשלם כולה הוא לאו משום פשיטות הקדושה אך משום דשמין דמי האבר בדמי כולה וזה לא שייך אלא באבר שהנשמה תלוי' דשייך לומר דאי לאו אבר זה כל הבהמה אינה שוה כלום לכן שמין את האבר בדמי כולה ובאבר שאין הנשמה תלוי' לא שייך לומר כן אבל אי נאמר דדין דנידון בכבודו היינו דין דנפשטה הקדושה בכולה וכיון דשמענו לר' יוסי דאפילו בדבר שאין הנשמה תלוי' נמי שייך לומר נפשטה קדושה בכולה וא"כ מאי שנא קדושת בדה"ב מקדושת מזבח הא אדרבה שמעינן מסוגיא דערכין דקדושת בדה"ב חמירא עוד יותר לענין פשטה קדושה בכולה כדברי השעה"מ אלא ודאי כדברינו דפשטה קדושה בכולה ונידון בכבודו הם שני דברים מיוחדים ואין להם שום שייכות אהדדי ודוק:
והא דפרכינן שם בערכין לבתר דמסיק דבקדשי מזבח לא אמרינן דנידון בכבודו פריך הא בקדשי מזבח פשטה קדושה בכולה לאו משום דהיא היא אך הפירכא היא אעיקרא דברייתא ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה אמאי נהי דאין נידון בכבודו אבל מ"מ נימא דפשטה קדושה בכולה זו היא פירכת הש"ס אבל מה שנוגע לעצם דינא דנידון בכבודו ודאי הוא כדברינו דדין דנידון בכבודו ופשטה קדושה בכולה אין להם שום שייכות אהדדי כדביארנו ודוק:
ונמצא לפי דברינו חידוש גדול דאם אמר ראש פרה זו לבדק הבית ומתה הפרה קודם פדיון אפילו למ"ד בקדשי בדה"ב בעינן העמדה והערכה ואינו יכול לפדותה לאחר מיתתה זהו דוקא לענין ראשה אבל שאר הבהמה חולין ויכול למוכרה לכלבים כדברינו לעיל דאינה קודש אלא ראשה בלבד ונהי דאי רצה לפדות את ראשה בחיי' הי' צריך ליתן כל דמי' של הפרה היינו משום דשמין דמי ראשה בדמי שווי' של כל הפרה אבל כשמתה ורוצה להנות מגופה יכול להנות דגופה חולין וזה הוא דוקא לדברינו אבל לדברי השעה"מ דסבירא לי' דנידון בכבודו היינו דינא דפשטה קדושה בכולה אתי דכל הבהמה צריך העמדה והערכה לכן כשמתה כיון דלא מהני פדיון אין יכול למוכרה. ודוק בכל זה כי דברינו נכונים הם בעזהי"ת. וכיון דאתאנו להכי לא תקשה כלל מה שהקשה השעה"מ מהסוגיא דערכין (דף ד' ע"ב) על הסוגיא דחולין (דף קל"ה ע"א) במאי דאמרינן שם דבקדשי מזבח אי אקדיש חוץ מגיזה וכחישה לא מהני משום דפשטה קדושה בכולה אבל בקדשי בדה"ב מהני ופירש שם רש"י ז"ל משום דבקדשי בדה"ב מאי דאקדיש אקדיש ומאי דלא אקדיש לא אקדיש והקשה על זה השעה"מ הא אמרינן בערכין דבקדשי בדה"ב נידון בכבודו ואי' אמר דמי ראש פרה לבדה"ב משלם דמי כולה וכש"כ הכא דאקדיש כולה דודאי אמרינן דצריך לשלם דמי כולה והאיך אמרינן דאי אתני חוץ מגיזה וכחישה דמהני דהגיזה חולין ומאי שנא מקדשי מזבח דלא מהני הא אדרבה בקדשי בדה"ב חמירא מקדשי מזבח דהא אפילו באקדיש בעל מום. נמי אמרינן בקדשי בדה"ב דנידון בכבודו אבל לפי דברינו לא קשיא ולא מידי דהא דאמרינן דצריך לשלם דמי כולה לאו משום דכל הבהמה קדושה אך דהראש גופי' נישום בדמי כולה אבל כל הבהמה נשארת חולין כמו שהיתה ולכן אי אקדיש חוץ מגיזתה וכחישתה נהי דלענין פדיון יכול להיות דנידון בכבודו וצריך לשלם דמי כולה אבל לענין הגיזה עצמה היא חולין ולכן בלא קרא הייתי אומר דחייב בראשית הגז ולכן גם איסור גיזה ג"כ ליכא כיון דהגיזה חולין וכמו שיבואר למי דיעיין שם בהסוגיא וליכא שום סתירה מהא דנידון בכבודו להא דהגיזה חולין וכמו שביארנו לעיל דלענין אם הקדיש ראשה ליכא דין דהעמדה והערכה על שאר חלקי הגוף ואם מתה הפרה שאר הגוף חולין ודוק. ועוד נלענ"ד לחדש ולומר דאפילו אם יפדה הבהמה בחיותה היכא דלא אקדיש גיזתה דאינו משלם בעד גיזתה דאף דנידון בכבודו ומשלם בעד כולה היינו דוקא בעד גוף הבהמה אבל בעד גיזתה דעומד ליגזז יכול להיות דאין שמין משום דאינה נחשבת לענין זה כגוף הבהמה ואף דהא דאמרינן דנפשטה קדושה בכולה בודאי על גיזתה נמי איפשטה קדושתה היינו דוקא התם משום דכיון דנפשט הקדושה בכולה והוי כל הבהמה הקדש ממילא ג"כ שערה קדש אבל הכא דבאמת לא נקדשה הבהמה אלא מאי דאקדיש אך שמין את האבר הנקדש בדמי כולה הכא שאני דלא שמין אלא בגוף הבהמה אבל מה דיכולין ליגזז לא מקרי לענין זה גופה של בהמה. ודוק בזה כי נראה לענ"ד נכון בעזהי"ת: ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם במאי דפסק בפ"י מהל' בכורים דאם הקדיש לבדה"ב חוץ מגיזתה דפטור מראשית הגז מדכתיב צאנך וקשה למה לי קרא הא הרמב"ם פסק דקדשי בדה"ב נידון בכבודו ולדברינו אתי שפיר דאף דפסק דנידון בכבודו מ"מ הגיזה גופי' הוי חולין כדביארנו. והנה ראיתי להשעה"מ דהקשה דהכא משמע דאם הקדיש חוץ מגיזותיה דמותר לגוזזה והנה בתמורה (דף י"א) איבעי' לי' הקדיש חד אבר מהו בגיזה ומשמע שם דהבעי' היא על גיזת כל הבהמה אי מותרת לגוזזה או לא וכן משמע שם בהדי' מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' מעילה הל' י"ג דפסק שם דהוי איבעי' דלא איפשטא ואסור לגוזזה כולה ואפילו בקדשי בדה"ב נמי פסק שם בהקדיש חד אבר דאסור מספק בגזיזת כולה והקשה לפי זה השתא ומה בהקדיש חד אבר אסור לגזוז כל הבהמה כש"כ בהקדיש כולה בהמה חוץ מגיזתה דודאי אסור לגוזזה וא"כ האיך קאמרינן בחולין שם בהקדיש חוץ מגיזתה דמותר וגם הרמב"ם בפ"י מהל' בכורים פסק כן. ולפענ"ד נראה לתרץ קושיתו בדרך פשוט והוא דשאני היכא דהקדיש חוץ מגיזתה להיכא דהקדיש חד אבר סתם דהנה ביו"ד סי' י"ד סעי' ה' פסקינן שם דאם הוציא עובר אבר בשעת שחיטת אמו דאותו האבר נאסר ואין לו אח"כ היתר בשחיטת העובר ופסק שם דאם העובר נקבה דאסור לשתות ממנה החלב משום דהחלב בא מן האברים ויש בה אבר אחד אסור וכתב שם הש"ך ס"ק י"ב דאפילו יש ששים בבהמה נגד האבר האסור אעפ"כ אסור החלב דיכול להיות דמאבר קטן זה נתרבה יותר חלב משאר האברים הגדולים וא"כ הכא נמי כיון דהקדיש חד אבר והצמר של כל הבהמה גדל מכל הבהמה וא"כ יכול להיות דאפילו לא הקדיש אלא רגלה אבל מ"מ אפילו הצמר שעל גבה נתגדל מרגלה דמאן לימא לן דלא כן הוא נמצא דבכל הצמר יש חלק מהאבר של הקדש ושאני היכא דהקדיש בפירוש חוץ מגיזתה דהתם שייר מקום בגוף הבהמה דמה שיהי' שייך ליניקת הגיזה לא יהי' קדוש ולכן לא איכפת לן מה דהגיזה יונקת מבהמה של הקדש אבל היכא דהקדיש חד אבר בסתם נמצא דהאבר הזה נתקדש מכל וכל לכן יכול להיות דאפילו הגיזה שעל שאר האברים נמי יונקים מאבר זה לכן אסור לגזוז כל הבהמה. והגע בעצמך דאם היתה הבהמה נקבה והקדיש חד אבר ממנה בוודאי הי' החלב אסור דהוא הוא הדין שהזכרנו לעיל בעובר שהוציא ידו בשעת שחיטה וגיזתה בוודאי לא שאני בזה מחלבה ודוק:
ועוד נראה לי לחדש ולומר דבעית הש"ס היתה דוקא בזה אי איכא איסור גיזה או לא אבל אי הגיזה קדושה או לא בזה לא טרי שם הש"ס והי' נראת לענ"ד לומר דבזה לא היתה הבעי' כלל דוודאי איכא קדושה בכל הגיזה כמו שביארנו ואפילו מותר לגוזזה נמי תהי' צריכה פדיון אך הבעי' היתה בזה דנהי דאיכא קדושה בהגיזה אבל מ"מ יכול להיות דאיסור גיזה ליכא דאיסור גיזה לא שייך אלא היכא דכל הבהמה קדושה אבל היכא דאינה קדוש בה אלא אבר אחד הגיזה תהי' מותרת אף באותו אבר עצמו שהקדיש אבל בעצם קדושת הגיזה לא מיבעי' שם כלל ויכול להיות שפיר כדברינו דכל הגיזה איכא בהו קדושה ואעפ"כ יהי' מותר לגוזזה כדביארנו דהא באותו האבר נמי מיבעי' לי' שם אי מותר לגוזזה אף דבאותו האבר בוודאי איכא שם קדושה ובחולין מבואר שם בהדי' דאי אקדיש הגיזה עצמה בלא הבהמה מותר לגזוז אף דהגיזה קדושה ולכן מיבעי' לי' כאן אף דלדברינו איכא קדושה בכל הגיזה אבל מ"מ הוי. בהקדיש אבר אחד כהקדיש הגיזה עצמה דמותר לגוז ודוק:
ובהא דאמרנו דאפילו לא הקדיש הגיזה אך כיון דהגיזה יונקת מאבר או מבהמה שנקדשה הוי הגיזה קדושה מטעם זה וצריכה פדיון הי' נלענ"ד לומר דזו היא כונת הש"ס בחולין דמשני אהא דפרכינן שם א"ה קדשי מזבח נמי ומשני כחשי דלכאורה תקשה על זה מה שהקשה השעה"מ שם מסוגיא דתמורה (דף י"א) דאיבעי' שם הקדיש עורה מהו בעבודה וכו' א"ה אפילו בגיזה נמי תיתסר אמר לי' עבודה דמכחשה גזרי בה רבנן, הרי לך בהדי' דגיזה לא מכחשה כלל. ועלתה בדעתי לומר דהא דקאמרינן בהסוגיא דחולין "כחשי" אין הפירוש הוא דאסור לגוז דהגיזה מכחשת הבשר דאי נימא כן תקשה מאי פרכינן שם קדשי בדה"ב נמי הא שם לעיל דמוקמינן בקדשי בדה"ב ולא בקדשי מזבח הוא מטעמא דעל קדשי בדה"ב ליכא איסור גיזה לכן צריך קרא למפטרי' מראשית הגז אך הש"ס פריך עלה הא מ"מ קדשי דנהי דליכא איסור גיזה אבל מ"מ לא צריכינן קרא למפטרי' מראשית הגז משום דהא אינו יכול ליתנו לכהן וע"ז מתרצינן שפיר דהקדיש חוץ מגיזתה דלא קדשי הגיזה ומאי פירכא היא דכחשי אבל מ"מ הרי ראינו דקדשי בדה"ב מותר לגוז מדאורייתא והתורה לא הקפידה במאי דכחשי אך כל קושיתן הוי משום דקדשי וע"ז משני שפיר דהקדיש חוץ מגיזתה דלא קדשי ויכול ליתנו לכהן לכן צריך קרא למפטרי' וקושי' זאת הקשה הלב ארי' שם בחולין עיי"ש. לכן נראה לענ"ד דהקושיא היא והא כחשי לאו דלהוי אסור הגיזה גופי' פריך דזאת לאו פירכא היא כדביארנו אך דהפירוש הוא כיון דהגיזה יונקת מבשר הבהמה א"כ קדושה מטעם זה אפילו אמר חוץ מגיזתה נמי קדושה וממילא נשאר הקושיא שמקשה לעיל והא אקדיש לה אבל הכא לא מיירי בכחישה גמורה דלהוי פירכת הש"ס על עצם הגיזה דלהוי אסור דעצם מעשה הגזיזה אין מכחיש לה כלל ומותר לגוזזה מטעם זה אך דכל הקושיא היתה דנהי דמותר מעשה הגזיזה גופי' אבל מ"מ לא צריכינן קרא למפטרי' משום דכיון דהגיזה גודלת מבשר הבהמה א"כ אפילו אמר חוץ מגיזתה נמי יקדוש הגיזה והדרא קושיא לדוכתא והא קדיש לה וע"ז משני שפיר דמיירי באומר חוץ מגיזה וכחישה דהיינו דמשייר מקום בגוף הבהמה במה דמכחיש הגיזה בהבשר דהיינו מה שהגיזה יונקת מבשר הבהמה לכן לא הוי הגיזה קודש אפילו יונקת מהבהמה משום דשייר מקום יניקת הגיזה בהבהמה דלהוי חולין. נמצא לפי דברינו זה דהא דהוצרך הש"ס לומר דהקדיש חוץ מגיזה וכחישה הוא כדי דלא להוי הגיזה קודש אבל לענין עצם איסור הגיזה ליכא כאן איסור כלל משום דמעשה הגיזה בעצמה אינה מכחשת בשר הבהמה לכן התם בתמורה דהבעי' היא במעשה עבודה בעצם אי מותר לעבוד או לא משום דעבודה מכחשה לכן בגיזה בוודאי מותר משום דעצם המעשה הגיזה אינה מכחשת כלל להעור לכן מותר עצם מעשה הגיזה אבל לענין אי הגיזה קודש או לא יכול להיות שפיר דיש קדושה בהגיזה וצריכה פדיון ובזה לא מיירי התם והגם דהבעי' דלעיל בהקדיש אבר אחד מיבעי' לי' ג"כ לאיסור גיזה היינו משום דשאני אבר מעור דאבר הוי גוף הבהמה לכן אף דגיזה לא מכחיש לי' מ"מ איכא איסור גיזה דאיסור גיזה בעצם לא מטעם הכחשה הוא אבל בעור דלא הוי שייך להבהמה לענין קרבן כמו שנבאר אי"ה בסימן כ"ו סובר הש"ס כיון דליכא כחישה ג"כ מטעם דגיזה אינו מכחיש להבשר. לכן מותר בוודאי והבעי' היא דוקא לענין עבודה דמכחיש לה לעור ובכן ליכא סתירה כלל מסוגיא דתמורה להסוגיא דחולין דשאני כחישה בסוגיא דתמורה דקאי על עצם מעשה הגיזה מכחישה בסוגיא דחולין דהפירוש מה שהצמר מכחיש להבשר מה שיונקת ממנו ודוק:
והשתא דאתינא להכי דהא דאמרינן בחולין באומר חוץ מגיזתה וכחישתה היינו דשייר מקום בגוף הבהמה לענין יניקת הגיזה ולא מיירי כאן כלל בכחישת הבהמה ע"י מעשה הגיזה בעצמה הי' נלענ"ד לומר דהא דאמר הש"ס חוץ מגיזתה וכחישתה לאו דאומר כן בהדי' אך כוונת הש"ס הוא דממילא משמע כן מדבריו דכיון דאמר חוץ מגיזתה דיהי' חולין א"כ ממילא משייר מקום בבהמה ליניקת הגיזה דבלאו הכי א"א למהוי הגיזה חולין דבשלמא אם נאמר דכוונת הש"ס הוא כמו שמפרשים בפשטות דהיינו כחישה ממש שנתהווה ע"י מעשה הגיזה מוכרחים לפרש דמאי דקאמר הש"ס חוץ מגיזה וכחישה היינו דאומר כן בהדיא משום דלא שייך כאן לומר דכיון דאומר חוץ מגיזה הוי כאומר ג"כ חוץ מכחישה נמי משום דתרי עניני נינהו מה דמשייר הגיזה דלהוי חולין ומה שנכחש הבהמה ע"י מה שגוזז הצמר ממנה ואין להם שום שייכות בהדי הדדי דיכול להיות שפיר דמשייר עצם הגיזה אבל כחישת הבהמה לגזוז ממנה הצמר לא שייר דעל זה לא אמר לכן אי מפרשי דמה דאמר הש"ס חוץ מגיזה וכחישה היינו כחישה ממש מוכרחין לומר דאמר כן בהדיא אבל אי נאמר כמו שביארנו דע"י מעשה הגיזה ליכא כחישה כלל בבשר הבהמה כמו דמשמע מהסוגיא דתמורה (דף י"א ע"ב) אך הפירוש דכחישה היא היינו מאי דגיזה יונקת מהבהמה יכולין לפרש דהא דאמר הש"ס חוץ מגיזה וכחישה לאו דאמר כן בהדי' אך דנעשה כאומר דכיון דאמר חוץ מגיזה דמשמע דהגיזה ממנה יהי' חולין א"כ ממילא משייר ג"כ מקום יניקת הגיזה בהבהמה דאי אפשר בלאו הכי ודוק. וארווחנא בזה לישב דברי הרמב"ם בפ"י מבכורות הל' ב' במאי דכתב שם הרמב"ם דצאנך אתי למעוטי מראשית הגז באם הקדיש בהמה חוץ מגיזה דהגיזה חולין והקשה הר"י קורקוס אמאי לא אמר הרמב"ם חוץ מגיזה וכחישה כמו דמוקמינן שם בש"ס ולדברינו ניחא דהרמב"ם סובר דמאי דאמרינן כאן בש"ס גיזה וכחישה לאו היינו כחישה ממש אך הכחישה הוא ע"י יניקת הצמר וע"ז אין צריך להתנות בפירוש אך כיון דאמר חוץ מגיזה ממילא הוי כאומר חוץ מכחישה ג"כ ודוק כדביארנו: ואגב אורחא אכתוב מה שנלענ"ד לתרץ מה דהקשה שם השעה"מ אמאי לא מביא הרמב"ם להלכה ההיא איבעי' דמיבעי' לי' שם בתמורה הקדיש עורה מה בעבודה ולא איפשיטא שם להוי לי' להרמב"ם לאתויי דמספק אסור כמו דמביא הרמב"ם שם בהל' מעילה פ"א הל' י"ג האיבעי' דהקדיש חד אבר דאסורה הבהמה כולה בגזיזה מספק והא ליכא למימר דהרמב"ם כולל אותה האיבעי' במאי דמביא שם האיבעי' דהקדיש חד אבר דעור הוי נמי כהקדיש חד אבר ליכא למימר הכי חדא דהא הש"ס מיבעי' לי' בתרי אבעיות הרי דיש חילוק סברא ביניהם ועוד דהא גם חילוק דינא איכא בינייהו דהא דמיבעי' לי' בהקדיש חד אבר הוא לענין עבודה ולענין גיזה כמו שמפרש הרמב"ם דמשמע כן מתוך פסקו שם אבל האיבעי' דהקדיש עורה הוא דוקא בעבודה אבל בגיזה לא מיבעי' לי' כמו שמפרש שם רש"י ז"ל ומוכרחין לפרש כן מכח הסוגיא דשמעתין דמשמע כן עיי"ש. ולענ"ד נראה פשוט דזאת מוכרחין לומר דהאיבעי' דהקדיש חד אבר מאי בגיזה מיירי באבר שאין הנשמה תלוי' בו דאי לאו הכי לא שייך למיבעי' כלל משום דבאבר שהנשמ' תלוי' בו אמרינן דפשטה הקדושה בכולה ובודאי אסורה בגיזה ובעבודה דבעיית הש"ס לא היתה אלא היכא דשאר הבהמה חולין ורק האבר דהקדיש קדוש וכן מפורש שם בשיטה מקובצת אות ל"ג עיי"ש. וכיון שכן קשיא לי מאי איבעי' לי' שם הקדיש עורה מהו בעבודה. וגיזה פשיטא לי' דמותר כמו שביארנו תקשה הא פסקינן ביו"ד סי' נ"ט סעי' א' דגלודה אסורה משום טריפה א"כ הוי העור כאבר שהנשמה תלוי' בו וא"כ אפילו בגיזה נמי לאסור משום דפשטה קדושה בכולה כמו בעלמא במקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו ומוכרחין לומר דלעיל איכא פלוגתא דאמוראי אליבא דר' יהודה דסבירא לי' דבאבר שהנשמה תלוי' בו דפשטה קדושה בכולה אם הוא אבר שנעשה בו טרפה או דוקא אבר שנעשה בו נבלה מוכרחין לומר דבעל האיבעי' דבעי' הקדיש עורה מהו בעבודה סבירא לי' כמ"ד דבאבר שנעשה בו נבלה בהא אמרינן דפשטה קדושה בכולה ובניטל העור לא נעשה בזה נבלה כ"א טרפה לכן לא שייך כאן פשטה קדושה בכולה אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד דבדבר שנעשה בה טרפה אמרינן דפשטה קדושה בכולה עיי"ש בהל' מעה"ק פט"ו הל' ב' ועיי"ש בשעה"מ הל' י"ג דמפרש כן דברי הרמב"ם וא"כ ליכא לאיבעי' כלל דהא כיון דהקדיש עורה ממילא נתקדשה כולה ובודאי אסורה בגיזה ועבודה והדין דפשטה קדושה בכולה כבר כתב הרמב"ם שם בהל' מעה"ק ולא שייך להל' מעילה כלל ודוק:
ומה שנראה לענ"ד לתרץ עיקר קושיתי על הש"ס דמיבעי' לי' הקדיש עורה מהו בעבודה הא עור הוי דבר שהנשמה תלוי' בו ופשטה קדושה בכולה ומאי מיבעי' לי' שם נלענ"ד לומר דלא שייך לומר פשטה קדושה בכולה אלא היכא דמקדיש אבר ששייך לגוף הקרבן אבל העור של הקרבן לא שייך לגוף הקרבן כלל כמו שאבאר אי"ה בסימן כ"ו לא אמרינן בזה פשטה קדושה בכולה אפילו היא אבר שהנשמה תלוי' בו. ואח"כ מצאתי סברא זאת שם בשיטה מקובצת אות כ"ד ז"ל שם גליון. צ"ע לר' יוסי הקדיש עורה מהו שתקדיש כולה דדילמא דוקא רגל שראוי' להקרבה אבל עור לא ותהי' האיבעי' אפילו לר"י ע"כ. פירוש מה דאיבעי' לי' לקמן הקדיש עורה מהו בעבודה דלכאורה לר' יוסי לא קמיבעי' לי' משום דלר' יוסי פשטה קדושה בכולה אבל אי נאמר דבהקדיש עורה אפילו ר' יוסי מודה דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה א"כ האיבעי' אזלא אפילו לר' יוסי נמי וקשה לי טובא על דבריהם אמאי לא הביאו ראי' לסברתם מיני' ובי' דאי לא נאמר כן דעור שאני א"כ אפילו לר' יהודה נמי לא קאי האיבעי' דהא עור הוי דבר שהנשמה תלוי' בו ואפילו ר' יהודה מודה דפשטה קדושה בכולה ומאי קמיבעי' לי' ובע"כ מוכרחין לומר דעור שאני מאבר שהנשמה תלוי' בו כסברתינו מעים דעור לא שייך להקרבן א"כ גם לר"י נאמר סברא זאת דלר' יוסי אבר שאין הנשמה תלוי' בו לא עדיפא מלר' יהודה אבר שהנשמה תלוי' בו. אך יכולין לתרץ בדברינו לעיל דמזה ליכא ראי' משום דמצינו לאוקמי דבעל האיבעי' סובר דאבר שהנשמה תלוי' בו מקרי דוקא דבר שעושה אותה נבלה ועור לא הוי לפי זה אבר שהנשמה תלוי' בו וא"כ אתי שפיר האיבעי' כר' יהודה אפילו נאמר דהעור יש לו דין אבר של בשר לכל דבר ודוק: