שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן כג
הרמב"ם פ"ד מהל' איסורי מזבח הל' ו' כתב וז"ל הנעבד בין שעבד שלו ובין שעבד של חבירו בין באונס בין ברצון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זה אסור וירעה עד שיפול בו מום קבוע ויפדה בו כמו שביארנו ע"כ. וכתב שם הראב"ד וז"ל א"א במס' ע"ז אוקמו' של חבירו בשעשה בה מעשה ע"כ פירוש דמשיג על הרמב"ם שכתב דנעבד של חבירו אסור סתם דמשמע דנעבד גרידא אסור אפילו לא עשה בה מעשה ע"כ השיג דבמס' ע"ז אוקמו' דנעבד של בהמת חבירו אינה נאסרת אלא דוקא דעבד בה מעשה וזהו סוגית הש"ס שם בע"ז (דף נ"ד ע"א) תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר ורמינהו איזהו נעבד וכו' האי אונס היכי דמי לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה אמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו דידי' וכו' אלא אמר ר' אדא בר אהבה כגון שנסך לה יין בין קרניה דעבד בה מעשה וכי הא דאתא עולא אמר ר' יוחנן אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה עיי"ש. הרי מסוגיא זו דבלא מעשה איננה אסורה אפילו למזבח דההיא ברייתא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר למזבח קמיירי דאי להדיוט אפילו נעבד שלו מותר בלא מעשה דבע"ח אינם נאסרים להדיוט בלא מעשה ומוקמינן שם דלכך בשל חבירו מותר משום דלא עביד בה מעשה הרי דנעבד של חבירו מותר אפילו למזבח בלא עבד בה מעשה וא"כ האיך פסק הרמב"ם היפוך מסוגיא המפורשת בש"ס:
איברא דבירושלמי משמע מפורש כדברי הרמב"ם דנעבד של חבירו אסור לגבוה אפילו בלא מעשה כלל דהנה שם בפ"ז מסכת כלאים הל' ג' (דף ל"ג ע"ב) דפוס ראם וכן שם במס' ע"ז פ"ג הל' ה' רצה שם הש"ס לומר דברייתא דתני דנעבד של אחרים אסור וברייתא דתני דנעבד של אחרים מותר פליגי בפלוגתת ר"מ ור"י ור"ש בהמסכך גפנו בתבואתו של חבירו דברייתא דסבירא לי' דנעבד של חבירו אסור סבירא לי' כר"מ דסבירא לי' שם דהמסכך גפנו בתבואתו של חבירו אסור והברייתא דקתני דנעבד של חבירו מותר סבירא לי' כר"י ור"ש דסבירא להו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומדחינן שם דברייתא דקתני דנעבד של חבירו אסור אתי כדברי הכל דאפילו ר' יוסי ור"ש דסברי גבי כלאים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל הכא גבי נעבד יודו דאסור לגבוה משום דילפינן מבעלי חיים דהנעבד לבע"ח אינן נאסרין להדיוט אפילו הן שלו אעפ"כ לגבוה נאסרין כמו כן בהנעבד לשל חבירו אעפ"י דאינן נאסרין להדיוט אבל לגבוה נאסר עיי"ש. חזינן משם דנעבד של חבירו אסור לגבוה אפילו בלא מעשה כלל דהא יליף מהנעבד לבע"ח דנאסרין לגבוה אפילו בלא מעשה וא"כ הנעבד בשל חבירו נמי נאסר אפילו בלא מעשה כלל ומשמע מפורש כדברי הרמב"ם ועיי"ש במראה הפנים וגליון הש"ס מהגאונים מפרשי הים ז"ל דכתבו דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל את דינו הנ"ל אבל מ"מ קשה האיך שביק הרמב"ם סוגיא מפורשת בש"ס דילן דלא כהירושלמי ופסיק כהירושלמי:
והנה נסתפקתי לפי מה דפסק הרמב"ם בנעבד של חבירו דאסור לגבוה אפילו דלא עביד בה מעשה כלל. האיך יהי' הדין בנעבד של חבירו אם עבד בה מעשה דפסק הרמב"ם בהל' ע"ז פ"ח הל' א' ובפ"ב מהל' שחיטה הל' כ"א דלהדיוט מותרת משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה נסתפקתי האיך יהי' הדין לגבוה אם אסורה או לא. ואבאר ספקתי דלכאורה אין מקום לספקתי זאת כלל דמה דלא עבד בה מעשה פסק הרמב"ם דאסורה לגבוה כש"כ אם עבד בה מעשה דאסורה לגבוה. דהנה בסוגיא דחולין (דף מ' ומ"א) שם בענין אי אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה איתא אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה (משום תקרובת עכו"ם) דסבירא לי' דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו נמי ור' נחמן ור' עמרם ור' יצחק סברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומסיק שם דפליגי בזה תנאי ת"ק ור"י ב"ב דת"ק סובר שם דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ור"י בן בתירה סבר שם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה נמי כר"נ ור"ע ור"י ומסיק שם דר"נ ור"ע ור"י דסברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו סברי שפיר כת"ק דר"י ב"ב דאדם אוסר דבר שאינו שלו אך הני מילי דאדם אוסר דבר שאינו שלו דוקא עכו"ם או ישראל מומר או דאית לו שותפות בגוי' (לפירוש רש"י ז"ל והרמב"ם) אבל ישראל אין יכול לאסור דבר שאינו שלו משום דאמרינן דלצעורי קמכוין ולא היתה כונתו לעבוד ע"ז כלל עיי"ש בסוגיא. נמצא לפי המסקנא דר' נחמן סובר שפיר דאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו אם רוצה באמת לאסור כגון בעכו"ם או במומר או דאית לי' שותפות דאמרינן דכונתו היתה לעבוד ע"ז אך בישראל אמרינן דלא היתה כונתו כלל לעבוד ע"ז. והנה הרמב"ם דפסק בפ"ח מהל' ע"ז ובפ"ב מהל' שחיטה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו פסיק בזה כר"נ אליבא דהמסקנא דטעמא הוא משום לצעורי כמו שמפורש בדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה הל' כ"א דכתב שם וז"ל בד"א (פירוש דאוסר אם התכוין בשחיטתו לע"ז) בשהי' לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כונתו אלא לצערו. הרי כתב הרמב"ם בפירוש הטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום טעמא דלצעורי קמכוין כמו שמסיק הש"ס אליבא דר"נ נמצא לפי זה דבאמת פסק הרמב"ם דאדם אוסר דבר שאינו שלו כר"נ אליבא דמסקנא דהא באית לי' שותפות בגוה פסק דיכול לאסור וכן משמע מדברי הרמב"ם במה שכתב דאין אדם מישראל אוסר דמשמע אבל עכו"ם יכול לאסור אך הא דאין ישראל אוסר הוא מטעם דאמרינן אומדנא דלא הי' כלל כונתו לע"ז אלא לצעורי א"כ אתי לפי זה דאפילו לגבוה נמי צריכה להיות מותרת ולא דמי לנעבד בשל חבירו דלא עבד בה מעשה דפסק הרמב"ם דאסורה לגבוה משום דכיון, דלא עבד בה מעשה אין יכול לאוסרה להדיוט כלל א"כ לא שייך לומר בה לצעורי קמכוין דמה שאוסר אותה למזבח לאו כלום היא דסתם שוורים לאו בחזקת מזבח קיימי לכן אמרינן דכונתו היתה לעבוד ע"ז ולכן אסורה לגבוה עכ"פ אבל היכא דעבד בה מעשה דבאמת צריכה להיות גם להדיוט אסורה דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אך טעמא דמותרת להדיוט משום דאמרינן דלצעורי קמכוין ולא היתה כונתו כלל לע"ז א"כ מאותו טעם גופי' תהי' מותרת ג"כ לגבוה ואתי לפי זה חידוש גדול דנעבד בשל חבירו ועבד בה מעשה עוד קילא מלא עבד בה מעשה דעבד בה מעשה מותרת לגבוה ולא עבד בה מעשה אסורה לגבוה ודוק:
וראי' לדברי אלו מצאתי בחידושי רע"א על יו"ד סי' ד' במה שכתב על הט"ז שם סק"ג ועל הש"ך שם ס"ק ה' במה דהט"ז והש"ך ז"ל מביאין שם את דברי הר"ן ז"ל בחולין דאיכא מאן דמפרש דאעפ"י דאמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ לאוסרה בהנאה אבל באכילה אסורה משום דלא שייך לומר כאן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאפילו לא אסר לה אלא דלא שרי לה והוי כלא נשחטה ומתה מאלי' ע"כ. והט"ז דשם תמה על הרמ"א וב"י שלא הביאו דברי הר"ן וכתב שם הרע"א ד"ה ותימא וכן שם ד"ה תמי' לי דהר"ן לא כתב כך אלא לפי מאי דס"ד שם בש"ס דר"נ סבירא לי' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על זה כתב דמ"מ אסורה באכילה אבל להמסקנא דר"נ סבירא לי' דאדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דאמרינן דלצעורי קמכוין בזה לא שייך כלל סברת הר"ן דהא אמרינן דלא שחט כלל לע"ז וממילא גם באכילה שרי הרי מפורש כדברינו דאי אמרינן טעמא דלצעורי קמכוין אמרינן דלא איכוין כלל לע"ז וממילא אמרי' דגם לגבוה מותרת ודוק. אך הרע"א מסיק שם דמדברי הר"ן משמע דאף למסקנת הש"ס נמי אמר דאסור באכילה דאי לאו הכי אמאי לא הביא הר"ן שם סיום דברי הש"ס אפילו למ"ד אא"א דש"ש הנ"מ עכו"ם אבל ישראל לצעורי קמכוין והקשה שם הרע"א טעמא מאי אסור באכילה כיון דלא היתה כוונתו כלל לע"ז עיי"ש במה שדחק עצמו בזה ואי"ה בדברינו יתבאר לקמן דברי הר"ן ז"ל בטוב טעם ודעת:
אך מ"מ נלענ"ד לומר דאף דפסקינן דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דאמרינן דלצעורי קמכוין אעפ"כ לגבוה אסורה וממילא יתורץ בזה דברי הר"ן שכתב דאף דפסקינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אעפ"כ לאכילה אסורה דמשמע דאף לפי המסקנא דטעמא דאא"א דש"ש הוא מטעם דלצעורי קמכוין אעפ"כ פסק דאסור באכילה. ואקדים בזה מה שנתקשיתי בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' שגגות הל' א' וז"ל שם העושה עבירות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת וכו' כיצד השוחט בהמת קדשים בחוץ לעזרה בשבת לע"ז חייב שלש חטאות וכו' בד"א באומר בגמר זביחה הוא עובד אותה אבל אם לא היתה כונתו לכך משישחט בה מעט לשם ע"ז נאסר ואינו חייב משום שחוטי חוץ כמו שביארנו עכ"ל עיי"ש. וכתב שם הלח"מ וז"ל אע"ג דרבינו פסק בהל' ע"ז פ"ח כר"נ דאמר בפ"ב דחולין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו של חטאת שלו מקרי משום דכיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא וכדאמרו שם עכ"ד. ודברי הלח"מ תמוהין דכיון דמשמע מדבריו דהרמב"ם מיירי שהבעלים של הקרבן שחטו אותה בחוץ לע"ז כדמשמע במאי דמשני דכיון דקני' לכפרה כדידי' דמיא א"כ אין התחלה כלל לקושיתו דמה דפסק הרמב"ם בהל' ע"ז פ"ח דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעמא דלצעורי קמכוין כמו שמפורש בהרמב"ם גופי' בפ"ב מהל' שחיטה הל' כ"א אבל היכא דלא שייך טעמא דלצעורי אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו כמו שפסק הרמב"ם גופי' דהיכא דיש לו שותפות בגוה דלא שייך לומר דלצעורי קמכוין אסרה א"כ הכא גבי השוחט בחוץ לע"ז דלא שייך כאן לומר דלצעורי קמכוין כיון דמיירי בקרבן דידי' יכול לאסור שפיר אע"ג דלא דידי' נמי דבאמת מאי דכתב הלח"מ טעמא דכיון דקני' לכפרה כדידי' דמי' לא ברור לן דאמרינן כן להלכה עיי"ש בסוגיא דאיכא מחלוקת בזה. והא דמותבינן בש"ס על ר"נ דסובר דאא"א דבש"ש מההיא ברייתא דהשוחט חטאת בחוץ ומשנינן שם דכיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמיא ולא משני כדברינו משום דהתם אזיל הש"ס אליבא דהס"ד דר"נ סבירא לי' דאין אד יכול לאסור דבר שאינו שלו ולא מטעמא דלצעורי קמכוין לכן הי' מוכרח הש"ס לתרץ דהכא כיון דקני' לכפרה הוי כדידי' אבל לפי המסקנא דהש"ס דר"נ סובר באמת כמ"ד דא"א דש"ש אך בישראל שאני משום דאמרינן לצעורי קמכוין א"כ יכול שפיר לאסור ודוק:
אך באמת דברי הרמב"ם האלו קשין לי מצד אחר ממנפ"ש אי מיירי הרמב"ם דהבעל הקרבן שחט אותו בחוץ ואע"ג דלאו דידי' קשחט דהקדש הוא אעפ"כ נאסר הקרבן משום איסור ע"ז כמו שביארנו דכיון דקרבן דידי' הוא לא שייך לומר דלצעורי קמכוין לפי זה תקשה על מאי דמסיק כאן הרמב"ם דאי לא אמר בגמר זביחה הוא עובדה אין מחויב משום שחוטי חוץ משום דכיון דשחט בה מעט לע"ז נאסרה ולא הוי קרבן הראוי לפנים דפטור בה משום שחוטי חוץ. עדיפא הוה לי' להרמב"ם ז"ל למימר דכיון דשחט בה מעט אסרה אפילו בהנאה וא"כ לא הוי שחיטה כלל והוי כמחתך בעפר בעלמא כמו שמקשה שם בש"ס על ר"ה ועולא דסברי דאדם אוסר דבר שאינו שלו ופרכינן שם עלייהו מהך ברייתא דלמה מחויב משום שחוטי חוץ הא הוי כמחתך בעפר בעלמא פירוש ולא הוי שחיטה כלל דטעמא דהרמב"ם ז"ל דכתב משום דלא הוי כקרבן הראוי לפנים לא שייך אלא היכא דנימא דמה ששחט לע"ז לא הוי אלא פסול לגבוה אבל לא פסול להדיוט שייך שפיר לומר הטעם דפטור משום שחוטי חוץ הוא משום דכיון דנפסל לגבוה לא הוי קרבן הראוי לפנים אבל לפי מה דמוקמינן השתא דהרמב"ם מיירי דשחט קרבן דידי' ולא שייך לומר דלצעורי קמכוין בזה דסבירא לן כר"ה דאדם אוסר דבר שאינו שלו ואסרה לגמרי א"כ לא הוי שחיטה כלל דהוי כמחתך בעפר בעלמא כמו דאמרו שם בש"ס אליבא דר"ה ולמה כתב הרמב"ם טעמא אחרינא משום דלא הוי ראוי לפנים ואי נימא דהרמב"ם ז"ל מיירי דשחט קרבן של אחר בחוץ דאינו יכול לאוסרה להדיוט משום ע"ז אך אעפ"כ לגבוה נאסרת משום דהרמב"ם ז"ל אזיל לטעמי' דסבירא לי' בהל' א"מ דנעבד של חבירו אסרה לגבוה ולכן כתב הרמב"ם ז"ל שפיר הטעם דפטור משום שחוטי חוץ משום דלא הוי קרבן הראוי לפנים דמה ששחט אותה לע"ז לא אסרה אלא לגבוה בלבד בלבד מ"מ תקשה לפי מה שביארנו לעיל דהיכא דשייך הטעם דלצעורי קמכוין לא אסרה אפילו למזבח נמי משום דכיון דלצעורי קמכוין לא היתה כוונתו כלל לע"ז א"כ הכא דשייך לומר לצעורי קמכוין כיון דשחט קרבן דלאו דילי' א"כ איפכא איבעי לי' להרמב"ם ז"ל למימר דאי לא אמר בגמר זביחה הוא עובדה חייב משום שחוטי חוץ משום דהוי קרבן הראוי לפנים ופטור משום ע"ז דכיון דלצעורי קמכוין א"כ לא היתה כוונתו לע"ז כלל ודוק. וממנפ"ש קשין דברי הרמב"ם אי מיירי דהבעלים שחטו א"כ למה כתב הטעם דאינו חייב משום שחוטי חוץ משום דהוי קרבן שאינו ראוי לפנים עדיפא הוי לי' למימר דהוי כמחתך בעפר בעלמא ואי נימא דהרמב"ם מיירי דאדם אחר שחטו ולא הבעלים א"כ לא נאסרה למזבח כלל משום איסור דע"ז דאמרינן דלצעורי קמכוין וא"כ לחייב שפיר משום שחוטי חוץ ודוק:
והנה ראיתי להתוס' בב"ק (דף ע"א ע"ב) ד"ה איסורי דכתבו דפירוש הש"ס דקמחתך בעפר בעלמא הכוונה הוא מה דלא חזי לפתח אהל מועד עיי"ש. ולפי זה יכולין לאוקמי שפיר דהרמב"ם מיירי בקרבן דידי' ומאי דכתב הרמב"ם ז"ל דהטעם הוא משום דלא הוי ראוי לפנים מתאים לדברי הש"ס דאמרו דהוי כמחתך בעפר בעלמא לפי' תוס' הנ"ל עיי"ש. אך ראיתי להגרע"א ז"ל בתשובות קס"ה דמיישב שם קושית התוס' וסובר שם דמה שאמרו בחולין דהוי כמחתך עפר בעלמא הוא כמשמעו דלא הוי שחיטה כלל עיי"ש ודוק: ונלענ"ד לתרץ בהקדם מה שהקשיתי בדקדוק לשון הש"ס דר"נ ור' עמרם ור' יצחק סברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומסיק שם הש"ס דהטעם הוא משום דלצעורי קמכוין וקשה א"כ מהו הלשון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא אדם יכול לאסור ג"כ דבר שאינו שלו אך הכא שאני משום דאמרינן דלא כוון כלל לאסור הוא וגם האחרונים הקשו ג"כ על לשון הרמב"ם כן בפ"ד מהל' שחיטה שכתב ג"כ בזה"ל שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שלא כוון אלא לצעורי והקשו דדברי הרמב"ם סתרי מיני' ובי' דבתחילה כתב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומסיק משום דלא כוון אלא לצערו משמע מזה דהטעם הוא שאינו רוצה לאסור אבל אם ירצה לאסור יכול לאסור גם דבר שאינו שלו נמי ועיין בפלתי יו"ד סי' ד' ס"ק ג' ד"ה לא שהקשה כן. ומה שנלענ"ד דהנה יכולין לחקור הא דאמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גבי ע"ז וכדומה אי הטעם הוא דאינו יכול לעשות דבר חבירו ע"ז או תקרובי ע"ז ולא חל שם ע"ז או תקרובי ע"ז על דבר חבירו או נאמר דמה דאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו הוא מצד שאין יכול להטיל דיני ואיסורי ע"ז על דבר חבירו. ואבאר את ספקתי דהנה באמת הקשו התוס' ביבמות (דף פ"ג ע"ב) ד"ה אין אדם וכו' וז"ל וא"ת ומ"ש מנותן נבלה. או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר ואומר ר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו וכו' עיי"ש. ונלענ"ד לבאר דברי התוס' בפשטות והוא דיש איסורין דמציאות הדבר הוא אסור כגון נבלה או חלב וחזיר דהם דברים האסורים דמציאות הדבר הוא כן ואם יהי' אמצעי להפוך מציאות הדבר מדבר היתר לדבר איסור אז יכול לאסור אפילו דבר שאינו שלו נמי ולא שייך לומר על זה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמ"מ דבר אסור הוא. ויש איסורין דמציאות הדבר לא ישתנה כלל כגון משתחוה לבהמת חבירו דמציאות הבהמה לא נשתנה כלל מקודם השתחוי' לאחר השתחואה אך במחשבתו חל עלי' חלות של איסור או אפילו בכלאים דמציאות הדבר הוא שינקי מתערובות אבל מ"מ זהו בעצמו איננו האיסור דהא אם איננו ניחא לי' אינו אסור אף דינקי מתערובות אך כל האיסור הוא חל במחשבתו במה דניחא לי' מזה בעצמו דגדלי' בתערובות לכן חשיב נמי גבי כלאים דלאו מציאות הדבר הוא האסור אך במחשבתו חל עלי' דיני איסורין ובאיסורין כאלו דמציאות הדבר איננו אסור אך על הדבר איכא רק חלות של איסור שייך בהו לומר דחלות של איסור אינו חל רק ע"י הבעלים אבל לא ע"י איש זר ודוק. כנלענ"ד לבאר דברי התוס'. הרי מדברי התוס' ראי' לצד הב' מחקירתנו שהטעם הוא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מצד שאינו יכול להטיל דיני איסורין על דבר שאינו שלו. והנה הר"ש בכלאים מדחה תירוץ התוס' וכתב שם הטעם גבי ע"ז דמותר בנעבד של חבירו וז"ל שם באמצע הדברים אלא כל הני היינו טעמא גבי ע"ז לאו שמי' תקרובת ע"ז כיון שאינו שלו עיי"ש הרי משמע מזה מפורש כצד הא' של חקירתנו דהטעם הוא משום שאינו חל שם של ע"ז על הבהמה לכן אינו אוסר דבר שאינו שלו ומצד הטלתו דיני איסור על דבר שאינו שלו משמע מזה דאין חסרון משום דכיון דהוי ע"ז ממילא אסור כמו חלב ונבלה וכל החסרון דאינו אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דאינו יכול לעשות שם של ע"ז או תקרובי ע"ז על דבר שאינו שלו:
והנה מהא דחזינן דאע"פ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל ע"י מעשה יכול לאסור לכאורה ראי' לצד הא' של חקירתנו דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דאינו יכול להטיל שם של ע"ז על דבר שאינו שלו לכן שייך שפיר לומר דכיון דעביד מעשה המוכיח לשם ע"ז הרי בע"כ הטיל עלי' שם של ע"ז אבל אי נימא דהחסרון הוא משום דאינו יכול להטיל עלי' דיני ע"ז כיון דאינו שלו מה לי מזה דעביד בה מעשה אבל מ"מ הרי היא אינה שלו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל אי נימא כצד הא' דהטעם הוא כיון דאינו בעלים על הדבר אינו יכול להטיל שם של ע"ז היינו דוקא בלא מעשה אבל היכא דעביד בה מעשה המוכיח לשם ע"ז או לשם תקרובת עכו"ם הרי בע"כ נעשית ע"ז ולכן אסורה ודוק. ונמצא לפי זה דר"ה ור"נ דפליגי בחולין (דף מ') דר"ה סובר דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ור"נ סובר לפי הס"ד דהש"ס דשם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה יפלגו בחקירתנו דר"ה סובר. דהא דאמרינן גבי ע"ז דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דאין יכול להטיל שם ע"ז על הבהמה לכן סובר דע"י מעשה יכול לאסור אבל ר"נ דסובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה יסבור דהחסרון הוא מצד שאינו יכול להטיל דיני איסורין על דבר שאינו שלו לכן לא שנא עשה מעשה לא שנא לא עשה מעשה אינו יכול לאסור ודוק:
ולפי דברינו זה יהי' ניחא מאי דראיתי מקשים מר"ה על ר"ה דהנה ר"ה בחולין סובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה וביבמות (דף פ"ג ע"ב) פסק שם דהלכה כר"מ דסובר דהמסכך גפנו בתבואתו של חבירו אוסר התבואה אע"ג דלא עביד מעשה בהתבואה אבל לפי דברינו ניחא דבאמת צד החקירה שחקרנו דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא מטעם דאין יכול להטיל עלי' שם ע"ז זאת לא שייך אלא גבי ע"ז או תקרובי ע"ז אבל גבי כלאים דבמציאות הוא כלאים דינקי מתערובות לא שייך על זה לומר דלא חל עלי' שם כלאים נמצא לפי זה דגבי כלאים לא שייך כלל לומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דהוי כמו חלב ונבלה ובשר בחלב אך הא דסבירא לי' לר' יוסי ור"ש גבי כלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא לפי זה מטעם אחר לגמרי כמו שכתב הר"ש בכלאים משום דכתיב כרמך והוי מיעוטא דאינו יכול להטיל איסור כלאים גבי כרם שאינו שלו אבל ר"מ לא סבירא לי' האי דרשה נמצא דהתם בכלאים פליגי בפלוגתא אחרת לגמרי דלא שייך כלל לפלוגתא דידן גבי ע"ז דהכא עיקר חסרון הוא מצד שאין יכול להטיל שם ע"ז על דבר שאינו שלו לכן אע"ג דסבירא לי' לר"ה הכא גבי ע"ז דהיכא דלא עביד מעשה אין יכול לאסור דבש"ש משום דלאו שם ע"ז עלי' אבל הכא גבי כלאים בע"כ הוא כלאים ויכול לאסור אעפ"י דאינו שלו נמי ודוק:
ובדברינו אלה יתורץ מה שהקשה התוס' בחולין (דף מ' ע"א) ד"ה רבוצה על פירוש רש"י ז"ל דפירש דלא מבעי' עומדת דכשהגביה והרביצה דקנאה בהגבהה ונעשית שלו, אלא אע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה ע"כ והקשו שם התוס' א"כ מאי קפריך לקמן על ר"נ דסובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממנסך והא מנסך מכי הגביה קניא והוי שלו לכן יכול לאסור אלא ודאי מוכרחין לומר דאע"ג דקני' קנין גזילה אבל מ"מ לא הוי שלו לגמרי דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אבל לדברינו יכולין לישב שפיר דהא לא תקשה לפי' רש"י ז"ל האיך כתב דכיון דכשהגביה קנאה והא לא קנאה אלא קנין גזילה משום דכיון דכל הטעם לפי סברתנו לר"ח דהא דאין אדם אוסר דש"ש הוא מצד דלאו כל כמיני' לשווי' בהמת חבירו של ע"ז יכולין לומר דכיון דגזלי' והוי הדבר ברשותו ומה שחפץ עושה נקרא על זה בעלים שיכול להטיל עלי' שם של ע"ז וממילא נאסר ולא דמי להקדש דהתם צריך ליחול עלה חלות ודיני הקדש על זה צריכין דוקא בעלים אבל הכא דאין צריך להטיל עלה דיני ע"ז דדינין ממילא חלין כמו נבלה וחלב אך צריך להטיל עלה רק שם של ע"ז. על זה יכולין לומר כיון דהבהמה נמצאת ברשותו יכול ליחול עלה שם של ע"ז וכ"ז הוא דוקא לר"ה דסובר דהא דאא"א דש"ש הוא מטעם דאין יכול להטיל שם של ע"ז עלה אבל לר"נ לפי הס"ד דביארנו דהטעם הוא משום דאין יכול להטיל דיני ע"ז על הבהמה א"כ בזה לא מהני קנין גזילה דאז הוי כהקדש ונדר לכן פריך שפיר על ר"נ ממנסך ודוק:
ובזה נבוא ליישב מה שהקשינו על דקדוק לשון הש"ס והרמב"ם במה דאמר ר"נ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דלצעורי קמכוין והקשינו דהא תרתי דסתרי דמתחיל בלשון אין אדם אוסר דמשמע דאין יכול לאסור ומסיק דלצעורי קמכוין דמשמע דאין רוצה לאסור וכן הקשו על לשון הרמב"ם. ונלענ"ד דהנה באמת הקשה הלב ארי' בחולין דף הנ"ל האיך שייך לומר בודאי דלצעורי קמכוין להתיר איסור דהא בפה מלא אומר דעובד ע"ז וגם לפענ"ד תקשה האיך יהי' הדין בפירוש אם אומר דלאו לצעורי קמכוין האם נימא דגם זה אומר לצעורי מהיכי תיתי נאמר דאומדנא גדולה כ"כ היא להתיר איסור דאורייתא ועיין גם בחדושי רע"א על יו"ד סי' ד' שם ד"ה תמי' לי דרוצה לומר שם דהא דאמרינן דלצעורי קמכוין לאו מטעם ודאי אמרינן כן אלא מטעם ספק ולכך מהני זה רק להתיר בהנאה דהוא רק איסור דרבנן ולא באכילה דהוא איסור דאורייתא ומיישב בזה דעת הר"ן שכתב דאסור באכילה. ולי צ"ע על דבריו דהא הר"ן כתב הטעם דאסור באכילה מטעם חסרון שחיטה דכתב דהוי כמתה מאלי' ולא מטעם איסור ע"ז אבל מ"מ ראינו מהאחרונים ז"ל דתפסו דסברא דלצעורי קמכוין לא הוי אומדנא בוודאי ועיין באחרונים שהבאתי דדחקו מאד לפי זה במאי דסבירא לי' לר"נ דאין אדם אוסר דש"ש מטעמא דלצעורי קמכוין כיון דאינו אומדנא דמוכח בודאי שהי' כן א"כ הי' לו לאסור מספק אבל לפי דברינו הי' נראה לומר בדרך הפשטות והוא דכיון דביארנו דהא דאין אדם אוסר דש"ש הוא לר"ה וכן לר"נ לפי המסקנא משום דאין יכול להטיל שם ע"ז על דבר שאינו שלו והא דבמעשה יכול לאסור הוא משום דכיון דעשה מעשה המוכיח לשם ע"ז ע"כ חל עלה שם של ע"ז, ע"ז סבירא לי' לר"נ אליבא דהמסקנא אעפ"י דגם הוא סבירא לי' דע"י מעשה יכול אדם לאסור דבר שאינו שלו אבל ה"מ עכו"ם או ישראל מומר אבל ישראל דכיון דיכולין לומר דלצעורי קמכוין א"כ אין מוכיח מתוך מעשיו כלום דמכוין לשם ע"ז לכן מותר ולאו משום דאמרינן בודאי דכוונתו היתה לצעורי אך כיון דיש רק ספק בדבר ויכולין לומר דכוון לצעורי א"כ אין מוכיח מתוך המעשה כלום והוי כאילו לא היתה מעשה כלל לכן אפילו באמת היתה כוונתו לעבוד ע"ז ולא לצעורי נמי מותר דהוי כאילו עבד ע"ז בלא מעשה. דמותר להדיוט לכן שייך שפיר לשון הש"ס והרמב"ם במה דהקשו האחרונים דכתב דאין אדם אוסר משום דלא כוון אלא לצערו והוי סתירה מיני' ובי' כמו שביארנו אבל עתה ניחא דהא באמת יכול להיות דכוונתו היתה לע"ז ואפ"ה מותר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה והטעם דלצעורי קמכוין מסלק המעשה לכן אין יכול לאסור אפילו רצה לאסור ולעבוד ע"ז ושייך שפיר הלשון דאא"א דש"ש ודוק, ולפי זה יהי' ניחא דברי הר"ן במה דמקשה הרע"א מהא דמשמע מדברי הר"ן דאפילו לפי המסקנא דר"נ סובר באמת דאדם יכול לאסור דש"ש נמי אסור באכילה מצד חסרון בשחיטה והקשה כיון דהטעם דאא"א דש"ש הוא מצד דאמרינן דלצעורי קמכוין א"כ לגמרי הי' לן להתירו גם באכילה כיון דלא היתה כלל כוונתו לע"ז אבל לדברינו ניחא דהא באמת יכול להיות דכוונתו היתה ג"כ לע"ז משום דאומדנא דלצעורי קמכוין לאו אומדנא גמורה היא והא דמתיר ר"נ הוא דוקא משום איסור ע"ז משום דבלא מעשה אין יכול לאסור דש"ש אפילו כונתו היתה לע"ז וכיון דיכול להיות דהיתה לצעורי נסתלק המעשה וכמו שביארנו לכן ליכא איסור משום איסור ע"ז אבל מ"מ באכילה אסור מטעם דליכא כאן שחיטה דיכול להיות ג"כ דהיתה כוונתו לע"ז א"כ נהי דלא אסר לה אבל מ"מ לא שריא לה דהוי כמתה מאליה כמו שכתב הר"ן אליבא דס"ד דש"ס ודוק:
ולפי זה אתי לענין מה דנסתפקנו בתחילת דברינו במאי דפסק הרמב"ם בנעבד של חבירו דעבד בה מעשה דמותר להדיוט אם מותר ג"כ לגבוה כיון דהא דמותר להדיוט הוא מצד דאמרינן דלצעורי קמכוין אתי לכאורה לפי זה דמותר לגבוה ג"כ. כן נסתפקנו לעיל אבל לפי דברינו עתה פשוט הוא דאסור דנהי דאמרינן דלצעורי קמכוין לענין דיהי' מותר להדיוט משום דנעבד של חבירו בלא מעשה כלל מותר להדיוט לכן שייך שפיר לומר דטעמא דלצעורי קמכוין מסלק המעשה והוי כלא עשה בה מעשה כלל אבל לגבוה נהי דהמעשה מסולק מטעם דיכול להיות דלצעורי קמכוין אבל מ"מ אי היתה כוונתו לשם ע"ז גם בלא מעשה אסור לגבוה דנעבד אסור לגבוה אפילו לא עבד בה מעשה וזאת ביארנו דאומדנא דלצעורי קמכוין לאו אומדנא גמורה היא לכן יכול להיות שפיר דכוונתו היתה לא לצעורי אלא לעבוד ע"ז לכן אסורה עכ"פ לגבוה ודוק:
ולפי זה יהי' ניחא דברי הרמב"ם פ"ד מהל' שגגות הל' א' דהקשינו לעיל במאי קמיירי אי קמיירי דשחט לקרבן דידי' א"כ למה כתב הרמב"ם דאי לא אמר בגמר זביחה הוא עובדה פטור משחוטי חוץ משום דהוי אינו ראוי בפנים עדיפא הוה לי' למימר דלאו שחיטה היא כלל משום דהוי כמחתך בעפר בעלמא ואי מיירי הרמב"ם בשחט קרבן דחברי' א"כ כיון דשייך לומר דלצעורי קמכוין הוי הקרבן כשר בפנים וא"כ לחייבו משום שחוטי חוץ כיון דהקרבן לא נשחט לע"ז כלל דהא אמרינן דלצעורי קמכוין אבל לדברינו דאומדנא דלצעורי קמכוין אינו אומדנא גמורה ונהי דמותרת להדיוט אבל לגבוה אסורה וכדביארנו לעיל נתישב הרמב"ם שפיר בטוב טעם ודעת דהרמב"ם מיירי בכל גווני בין ששחט קרבן שלו ובין ששחט קרבן דחבירו לכן ניחא הא דלא כתב הרמב"ם הטעם דלא חייב משום שחוטי חוץ הוא משום דהוי כמחתך בעפר משום דהרמב"ם מיירי נמי בשחט קרבן דחברו דאמרינן דלצעורי קמכוין וא"כ לא נאסרה להדיוט בהנאה ולא הוי כמחתך בעפר אך מ"מ כתב הרמב"ם שפיר דפטור משום שחוטי חוץ משום דטעמא דלצעורי קמכוין לא מהני אלא להתיר להדיוט אבל להתיר לגבוה לא וכדביארנו א"כ לא הוי קרבן הראוי לפנים לכן פטור משום שחוטי חוץ ולכן כתב הרמב"ם האי טעמא דמהני נמי לשחט קרבן דחבירו וכמו שביארנו וטעמא דהש"ס דהוי כמחתך בעפר לא מהני אלא בשחט קרבן דילי' ולא קרבן דחבירו דלא אסרי' בהנאה משום ע"ז ודוק:
ולפי דברינו הנ"ל יכולין לתרץ מה שהקשו האחרונים הפלתי והלב ארי' מאי פריך לי' ר"נ לר"ה דסובר דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה מהך ברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ דחייב ג' חטאות הא לר"נ גופי' נמי תקשה דהא מסיק הש"ס דר"נ נמי סובר דא"א דש"ש אך בישראל אמרינן דלצעורי קמכוין אבל הכא בהשוחט חטאת בשבת בחוץ דמשמע מהש"ס דמיירי בקרבן דילי' לא שייך לומר לצעורי וג"כ הכא מיירי בשוגג דג"כ לא שייך לצעורי ואמאי חייב משום שחוטי חוץ. ולענ"ד עוד יותר תקשה דע"כ מוכרחין לומר לר"נ דלא שייך כאן לצעורי דאי הי' שייך כאן לצעורי קמכוין א"כ ליכא ג' חטאות דהא על ע"ז פטור דהא אמרינן דלצעורי איכוין ולא איכוין לעבוד ע"ז כלל:
אבל לדברינו יכולין לישב שפיר דודאי מיירי בקרבן דחברי' דשייך לצעורי ואעפ"כ מחויב בקרבן משום דהוא אומר דלא כוון לצעורי רק לעבוד ע"ז אבל מ"מ חייב משום שחוטי חוץ ולא הוי כמחתך בעפר משום דכיון דיכולין לומר דכוון לצעורי א"כ המעשה שלו אינו מוכיח כלל שעשה לשם ע"ז ואף דאומר דהי' בשוגג דלא שייך כלל לצעורי מ"מ נהי דמאמינים לו דהי' בשוגג לענין חטאת אבל בהמעשה גופי' לא הי' ניכר דהי' בשוגג ושייך שפיר לומר דהי' לצעורי ולכן אפילו היתה כונתו לע"ז נמי מותרת משום דהוי כאילו עבד ע"ז בלא מעשה כלל דכשרה לכן מחויב שפיר משום שחוטי חוץ ולא הוי כמחתך בעפר וחטאת ג"כ מחויב משום דלדברו היתה כוונתו לע"ז אבל לר"ה פריך שפיר דכיון דסבירא לי' דע"י מעשה יכולין לאסור ולית לי' האי טעמא דלצעורי איכוין א"כ אסרה מ"מ לכן פריך שפיר אמאי מחויב משום שחוטי חוץ דהא הוי כמחתך בעפר ודוק:
ועתה נבוא לישב דברי הרמב"ם שהבאתי בראשית דברינו במה דפסק דנעבד של חבירו אסור לגבוה ומשמע אפילו בלא מעשה כלל היפך מסוגית הש"ס דע"ז דמסקינן שם דהא דקתני דנעבד של חבירו אסור מיירי בעבד בה מעשה והגם דביארנו דמהירושלמי מסכת כלאים ומס' ע"ז משמע בהדיא כדברי הרמב"ם דנעבד של חבירו אסור אפילו בלא מעשה כלל אבל מ"מ הקשינו אמאי פסק הרמב"ם כהירושלמי כנגד ש"ס דילן ולפי דברינו נראה לומר דהא דיליף הש"ס דירושלמי דנעבד של חבירו אסור לגבוה מבע"ח דכמו דבע"ח אינם נאסרים להדיוט אפילו הן שלו אם לא עבד בהן מעשה כמו שמפורש בהדיא במס' ע"ז דמחובר ובע"ח שאין בהן תפיסת יד אדם דמותרין להדיוט אם לא עבד בהן מעשה לשם ע"ז או תקרובי ע"ז כמו כן ילפינן דנעבד של חבירו נמי דנהי דמותרין להדיוט אבל לגבוה אסורין נראה לומר דהאי ילפותא תלוי בהחקירה שחקרנו בהא דאין אדם אוסר דש"ש גבי ע"ז אם הוא מטעם דלא חל על הדבר שם של ע"ז או מטעם דאינו יכול להטיל דיני ע"ז על דש"ש דזאת בודאי מסתבר דהא דב"ח ומחובר אינן נאסרין משום ע"ז בלא מעשה לאו משום דאינן יכולין להטיל דינין ואיסורין על בע"ח ומחובר דא"כ אפילו במעשה נמי אינן צריכין להיות נאסרין דמאי נ"מ אלא ודאי דכל הטעם הוא משום דכיון דאין בו תפיסת יד האדם אין יכול להטיל עליהם שם של ע"ז לכן היכא דעשה בה מעשה לשם ע"ז בע"כ מטיל עליהם שם של ע"ז ונמצא לפי זה הא דילפינן בירושלמי בנעבד של חבירו דלגבוה נאסר מבע"ח לא שייך למילף כן אלא אי נימא דהא דאין א"א דש"ש הוא מטעם דאינו יכול להטיל שם של ע"ז עלי' לכן יליף שפיר מבע"ח דג"כ אין יכול להטיל שם של ע"ז דיהי' אסור להדיוט אעפ"כ לגבוה נאסר כמו כן הכא נהי דאין יכול להטיל שם של ע"ז עלי' אבל עכ"פ לגבוה מיהא אסור ויליף שפיר אבל אי נימא דהא דאין א"א דש"ש הוא מטעם דאין יכול להטיל דינין ואיסורין על דבר שאינו שלו כמו כן אין יכול לאסור לגבוה ג"כ מהאי טעמא ולא דמי לבע"ח ומחובר דמיירי דהבעלים גופי' עובד אותו דנהי דאין יכול להיות נאסר להדיוט אבל עכ"פ לגבוה מיהת אסור משום דהדבר שלו ויכול להטיל עליו איסורין אבל דש"ש מה לי לגבוה מה לי להדיוט דכמו דאין יכול להטיל דינין ואיסורין להדיוט כמו כן אין יכול להטיל דינין ואיסורין לגבוה נמי אבל אי נימא דהא דאין א"א דש"ש הוא משום דאין יכול להטיל שם של ע"ז אבל דינין ממילא חלין כמו כל איסורין ניחא דדמיין שפיר להדדי דכמו דאמרינן דבע"ח דאף דאין יכול להטיל עליו שם של ע"ז לאוסרו להדיוט אבל לגבוה מיהת נאסר משים דעכ"פ חל עליו שם של ע"ז לגבי הכי דלהיות מאיס לקרבן כמו כן בנעבד של חבירו הגם דמותר להדיוט אסור לגבוה ולפי זה מוכרחין לומר דסוגית הש"ס דירושלמי דיליף מבע"ח סובר דהא דאין אדם אוסר דש"ש הוא מטעם דאין יכול להטיל שם של ע"ז על דבר חבירו כמו שביארנו אליבא דר"ה וג"כ אליבא דר"נ לפי המסקנא דג"כ סובר דא"א דש"ש אבל סוגיא דידן בע"ז (דף נ"ד) דסוברת דנעבד של חבירו ולא עביד בה מעשה דמותרת לגבוה ולא יליף מבע"ח משום דסוגיא ההיא סוברת דהא דא"א אוסר דבר ש"ש הוא מטעם דאינו יכול להטיל דיני ע"ז על דש"ש לכן לא מצינן למילף מבע"ח כמו שביארנו נמצא דמחלוקת הבבלי והירושלמי אי ניליף מבע"ח דאסורין לגבוה או לא תלוי בחקירתנו וכיון דהרמב"ם פסק בזה כר"ג דאדם אוסר דש"ש היכא דלא מכוין לצעורי כגון בשותפות או בעכו"ם ובמומר א"כ פסק הרמב"ם דהטעם דאא"א דש"ש הוא מטעם דאין יכול להטיל שם של ע"ז על דבר חבירו ולכן היכא דעביד עובדא ובע"כ מטיל עליו השם של ע"ז או תקרובת ע"ז אסור לכן פסק שפיר בנעבד של חבירו אסור לגבוה אפילו היכא דלא עביד בה עובדא משום דיליף מבע"ח ודוק: