אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן כב

סימן כא

הרמב"ם פ"א מהל' נדרים הל' ו' כתב וז"ל אסר על עצמו אכילה מן התאנים ואכילה מן הענבים בין בנדר אחד בין בשני נדרים הרי אלו מצטרפין לכזית וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והשיג הראב"ד ז"ל שם וז"ל א"א הגמרא לא אמרה כן דהא אקשינן אי אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם זיל הכא ליכא שיעורא וכו' וקונמות אמאי מצטרפין ואוקמו' דאמר אכילה משתיהן עלי קונם עכ"ל עיי"ש. וזהו לשון סוגית הש"ס דשבועות (דף כ"ב ע"א) אמר ר' פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא פירוש דמחלוקת של ר"ע ורבנן במתניתין אי מחויב בכל שהוא או בכזית הוא דוקא בשבועה משום דאמר לשון אכילה אבל בקונמות כיון דאמר קונם עלי ככר זו ולא מדכר שמא דאכילה ד"ה דמחויב אפילו בכל שהוא ומותבינן שני קונמות מצטרפין שני שבועות אין מצטרפין ר"מ אומר קונמות כשבועות ואי אמרת דבכל שהו למה לי' לצרף ומשנינן דמיירי הברייתא דאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם ופרכינן א"ה אמאי מצטרפות זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא ומשנינן דמיירי דאמר אכילה משתיהן עלי קונם ובשבועה נמי מיירי דאמר שבועה שלא אוכל שתיהן והא דשתי שבועות אין מצטרפין אמר ר' פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפין ורבינא משני שם דהברייתא מיירי לענין קרבן ור"פ דאמר בכל שהו מיירי לענין מלקות ופרכינן שם האיך מוקמינן דברייתא דקתני דמצטרפין לענין קרבן הא רבנן סברי דאין מעילה בקונמות וליכא קרבן כלל ומשני איפוך דר"מ סובר דאין מעילה ופרכינן דר"מ דאמר דקונמות כשבועות דמשמע דאיצטרופי לא מצטרף הא מעילה אית בהו והא אמרת דר"מ סובר דאין מעילה בקונמות ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מעילה בקונמות אבל לדידכו אודו לי מיהת דקונמות כשבועות ורבנן שבועות איכא דר' פנחס קונמות ליכא דר' פנחס ע"כ תוכן סוגית הש"ס דשם. חזינן מהסוגיא דמשני דמיירי דאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם ומותבינן א"ה אמאי מצטרפין דזיל להכא ליכא שיעורא ומוכרח הש"ס לאוקמי דהא דקונמות מצטרפין מיירי דאמר אכילה משתיהן הרי לך בהדי' דלא כהרמב"ם דהיכא דאסר על עצמו אכילה מזו ואכילה מזו דאין מצטרפין ודוק:

איברא דממסקנת הש"ס דשם משמע בהדי' כדברי הרמב"ם דבקונמות אף דהיכא דאמר אכילה מזו ואכילה מזו נמי מצטרפין דהנה רבינא דמסיק שם דר"פ מיירי לענין מלקות והברייתא דקתני דשני קונמות מצטרפין מיירי לענין קרבן משמע לכאורה דלרבינא מיירי הברייתא כפשטה דאמר קונם עלי ככר זו וקונם עלי ככר זו ובשבועה מיירי דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' כדקס"ד המקשן לעיל ומסקינן שם דר"מ לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מעילה בקונמות כלל אבל לדידכו אודו לי מיהת דקונמות כשבועות ורבנן שבועות איכא דר' פנחס וקונמות ליכא דר' פנחס ואי נימא דהיכא דאמר אכילה אכילה אין מצטרפין למה הוצרך הגמרא לחלק בין קונמות לשבועות משום דשבועות איכא דר"פ וקונמות ליכא דר' פנחס הא החילוק הוא בפשטות דבקונמות דלא הזכיר אכילה אך אמר קונם עלי ככר זה וקונם עלי ככר זה מצטרף אבל גבי שבועות דהזכיר אכילה שבועה שלא אוכל ככר זה וכו' אין מצטרפין ולמה הוצרך הש"ס לומר דהא דבשבועות אין מצטרף הוא מטעמא דר' פנחס הרי לך מכאן בהדי' דדוקא בשבועות אין מצטרף משום דשייך דר' פנחס אבל בקונמות דומי' דשבועות דהיינו דהזכיר אכילה מצטרף משום דלא שייך דר' פנחס הרי לך מכאן בהדיא כדפסק הרמב"ם דאפילו אמר אכילה מזו ואכילה מזו נמי מצטרף להכי הוצרך הש"ס לומר דהא דבשבועות אין מצטרפין הוא משום דר' פנחס ודוק:

ונראה דהנה המל"מ בפ"ד מהל' שבועות הל' א' מביא פלוגתת הראשונים אי בשבועות ונדרים שייך האיסור דחצי שיעור היכא דאוסר עליו אכילה או לא. דהנה מדברי הרמב"ם משמע שם בהדי' דאעפ"י דאין חייב מלקות אלא בכזית אעפ"כ אסור בחצי שיעור וכן פסק בהדיא בש"ע יו"ד סי' רל"ח ובטור שם דאסור בכל שהו. והנה המל"מ מביא שם דברי הרמב"ן והר"ן דבשבועות לא שייך איסור דחצי שיעור דאינו איסור תורה וכמה דאסר על נפשו אסר ותו לא ולכאורה פלוגתייהו תלוי בהחקירה שחקרנו בסימן י"ד אי האיסור דחצי שיעור הוא מטעם גזירה וסיג דאפילו ר"י דסבירא לי' דחצי שיעור אסור מן התורה הוא סיג מן התורה דלא לבא לאכול השיעור אסרה התורה לאכול אפילו חצי שיעור או נימא דהא דאמרינן דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי הוא מטעם אחר ולא משום גזירה אך דאמרינן דכיון דחזינן דחזי לאיצטרופי הרי דחצי שיעור ג"כ אסור אך דנחסר השיעור לענין מלקות דאי נימא דחצי שיעור מותר לגמרי לא הי' שייך לומר דחצי שיעור מצטרף עם חצי שיעור אחר למלקות משום דשני דברים המותרין אין יכולין בהצטרפותן לעשות דבר איסור וכן ראיתי להמהר"ץ חיות בהגהותיו לש"ס שבועות (דף כ"ב) דפירש כן. ויכולין לומר דבזה תלוי פלויתייהו דאי נימא כצד הא' דחצי שיעור אסרה התורה משום גדר וסיג שלא לבא לעבור על האיסור גופי' לפי זה גבי שבועה שייך ג"כ לומר הכי כיון דאסור בכזית נהי דהאיסור בא מחמת עצמו אבל מ"מ אסור הוא בכזית ממילא נאסר ג"כ בחצי שיעור כדי שלא לבא לידי האיסור גופי' אבל אי נימא דהא דאסור חצי שיעור הוא משום אותו איסור גופי' אך הא דלא מלקינן משום דאכתי נחסר שיעור האיסור זאת לא שייך לומר אלא באיסור תורה דיכולין לומר דבגוונא זה אסרה תורה דעל פחות מכשיעור יהי' איסור קלוש ועל השיעור יהי' איסור גמור למלקות אבל איסור הבא מחמת עצמו ליכא למימר הכי דממנפ"ש אם כוון לאסור על עצמו אפילו פחות מכשיעור א"כ מלקות נמי חייב ואי נימא דלא כוון לאסור אלא כשיעור א"כ על פחות מכשיעור לא מנח איסור כלל ונמצא לפי זה דלצד הב' אי נימא דפחות מכשיעור דאסור הוא לאו מטעם גזירה אך מצד אותו האיסור גופי' הוא אך דקליש דאין בו מלקות לא שייך לומר דבשבועה יהי' אסור פחות מכשיעור ודוק:

והנה ראיתי להא"מ בתשובותיו סימן י"ד ד"ה והנה דכתב דמשמע מדברי הש"ך יו"ד סימן רל"ח ס"ק י"ב ומדברי המל"מ שבועות פ"ד הל' א' דהא דאסור חצי שיעור בשבועה הוא משום דאמרינן דדעתו של זה הנשבע שנשבע שלא יאכל הי' כסתם אכילה שבתורה דאיכא עונש בכזית ואיסור במשהו וכך היא דעתו של זה דנשבע לענש על כזית ולאסור בכל שהו כשאר איסורי תורה ולפי זה כתב הש"ך והמל"מ דהיכא דהתנה בפירוש דיהי' אסור דוקא בכזית ופחות יהי' מותר דאסור דוקא בכזית ופחות מכזית מותר והשיג שם עליהם הא"מ וכתב דהא דאסור בשבועה חצי שיעור לא תלה בדעתו כלל דאי נאמר דהא דאסור חצי שיעור הוא משום דהי' דעתו כן לאסור א"כ אפילו מלקות נמי יהא חייב דהוי כמו שנשבע בהדי' על חצי שיעור דחייב מלקות ולא שייך לומר דדעתו הוא דלא להיות חייב מלקות בפחות מכשיעור משום דעל דבר זה לא הי' מועיל דעתו דאם נשבע אדם שלא יאכל והתנה דלא יהא חייב מלקות דודאי לא מהני תנאי דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אך הטעם דאסור בחצי שיעור הוא משום דאמרינן דכיון דחזי לאיצטרופי ממילא אסור בחצי שיעור לכן אעפ"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם אבל מ"מ נאסר בחצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ממילא אתי לפי זה דאפילו התנה בפירוש דבחצי שיעור יהי' מותר מ"מ אסור משום דהוי חזי לאיצטרופי וממילא נאסר בחצי שיעור ולא מהני תנאו ע"כ שם תוכן דבריו. ודבריו הם מיוסדים על מה שכתבנו לעיל דכל הטעם דאסור חצי שיעור בשבועה הוא משום דאמרינן דחצי שיעור אסור מטעם סיג לכן פריך שפיר דאפילו התנה בפירוש דיהי' מותר נמי לא מהני דהא מ"מ הוא חזי לאיצטרופי. אך באמת כל המעיין בחידושי הר"ן שבועות דף הנ"ל ד"ה אי הכי. וחידושי הרמב"ן מביא שם המל"מ משמע בפירוש כדברי הש"ך דהא דבשבועה אסור חצי שיעור הוא מטעם שבועתו דהוי כנשבע על דעת כן שיהי' אסור בחצי שיעור ומלקות יהא בכשיעור. וז"ל חידושי הר"ן שם א"ה אמאי מצטרפין פי' בשלמא לדידי דאמינא דבקונמות בעינן שיעורא אע"פ שלא הזכיר בהן אכילה מצטרפין משום דאע"ג דלא מחייב אלא בכשיעור מ"מ חצי שיעור שבו אינו היתר גמור אלא הרי הוא ככל איסורין שהרי לא הזכיר בו אכילה שיהא משמע מדבריו שיוכל לאכול לכתחילה פחות מכשיעור וכמו שכתבתי למעלה ולפום הכי מצטרפין אלא לדידך דלא מצית מוקמת לה אלא בהזכיר בהן אכילה כיון שכן חצי שיעור שבכל אחד היתר גמור הוא לו ולכתחילה יכול לאוכלו שהרי הוא כמו שהתנה כך בשבועתו והאיך יצטרף לחייבו עכ"ל שם. הרי לך בהדי' דהר"ן מפרש החילוק בין היכא דהזכיר אכילה בקונם דלא אסור חצי שיעור להיכא דלא הזכיר אכילה בקונם דאסור בחצי שיעור הגם דמלקות, ליכא אלא בכזית הוא משום דהיכא דלא הזכיר אכילה הוי דעתו דלהוי כשאר איסורין דלהוי פחות מכשיעור אסור והיכא דהזכיר אכילה הוי כאילו התנה בהדיא דפחות משיעור להוי מותר לכן ליכא איסור בפחות מכשיעור הרי לך מכאן בהדי' דהיכא דהתנה בהדי' דמותר דלא כדברי הא"מ וג"כ לא כדברינו לעיל דאמרנו דסברת הר"ן והרמב"ן דסבירא להו דבשבועות וקונמות ליכא איסור דחצי שיעור משום דסבירא להו דהא דחצי שיעור אסור בכל האיסורין הוא מטעם אותו האיסור גופי' דאסור השיעור שלם אך כיון דנחסר השיעור האיסור קליש וליכא מלקות וזה הטעם לא שייך בשבועה כדביארנו לעיל ליכא למימר כן. דהא חזינן מדברי הר"ן הנ"ל דהיכא דלא הזכיר אכילה כגון בקונמות דאמר קונם עלי ככר זו מודה דאסור חצי שיעור הגם דמלקות ליכא אלא בכזית אעפ"כ איסורא איכא אפילו בחצי שיעור נמי ולא פליג הר"ן על הרמב"ם אלא היכא דהזכיר בהדיא אכילה כגון גבי שבועה או גבי קונם דהזכיר בהדיא אכילה אז סבירא לי' להר"ן דמותר חצי שיעור משום דהוי כאילו התנה בהדיא דחצי שיעור יהי' מותר אבל מ"מ חזינן דאיסור דחצי שיעור שייך בשבועות וקונמות נמי אפילו אליבא דהר"ן והרמב"ן וזהו דלא כסברתנו לעיל ודוק:

ונלענ"ד לומר דאפילו אי נימא דהא דאסור חצי שיעור הוא מטעם אותו האיסור גופי' שאסור השיעור השלם כצד הב' של חקירתנו לעיל נמי שייך בשבועה וקונס איסור דחצי שיעור ונבאר בזה ג"כ דברי הש"ך והמל"מ דכתבו דהא דאסור בשבועה חצי שיעור הוא משום דדעתו של נשבע כך היתה דחצי שיעור יהי' אסור ולא יהי' בה מלקות והקשה על זה הא"מ הא לא שייך תנאי בזה ונראה דהנה יש לחקור מהו האיסור דלא יחל דברו אי נימא דאם נשבע או נדר שלא לאכול ככר, הככר בעצם לא נאסר כלל כמו נבלה וטרפה דעצם הדבר נאסר מצד עצמותו אך האיסור הוא רק חילול הדיבור דאסור לחלל דבורו ואם יאכל הככר נמצא דחילל דבורו לפי זה עצם אכילת הככר לא נאסר אך ממילא אין יכול לאכול הככר כיון שאסור לחלל דיבורו או נימא דהככר גופי' נאסר כמו נבלה וטרפה או הקדש והגם דשבועה הוא איסור גברא מ"מ האיסור הוא שלא לאכול הככר ולא שאסור רק לחלל דיבורו והפירוש דלא יחל דברו הוא דאסור לאכול הככר ולחלל האיסור שמונח על הככר מצד דבורו אבל מ"מ הככר בעצם נאסר והגם דאיסור זה בא מחמתו מ"מ גזה"כ הוא דכל אדם יש לו רשות להטיל עליו איסורין וראי' לצד זה דהאיסור דלא יחל דברו לא הוי רק איסור לחלל דבורו רק איסור על עצם הדבר דהא אם הדיר חבירו הנאה ממנו חבירו לוקה משום לא יחל דברו כמבואר בנדרים (דף ט"ו ע"א) בדברי הר"ן שם ד"ה הלכה ואי נימא דהאיסור דלא יחל דברו הוא איסור רק על חילול הדיבור הלא אין אדם מוזהר לשמור ולקיים מה שחבירו מדבר אך מוכרחין לומר דהאיסור הוא על עצם הדבר כמו הקדש דנעשה הדבר לחתיכת איסור בדיבורו לכן שייך שפיר להלקות חבירו כיון דהדבר, נעשה לדבר איסור ודוק. ואי נימא כצד זה יכולין לומר שפיר דהא דאסור חצי שיעור בשבועה הוא מצד שבועתו דכמו בשאר איסורין שייך למימר דאסור בחצי, שיעור דאע"ג דעיקר האיסור לחייבו מלקות הוא דוקא בכשיעור מ"מ אמרינן כיון דמשני חצי שיעורין נעשה איסור גמור למלקות ממילא מוכרחין לומר דחצי שיעור נמי הוי דבר אסור דמשני דברים המותרין לא שייך צירוף לחייבו למלקות כמו כן בשבועה כיון דהוא אסר הדבר ונעשה הדבר חתיכת איסור הוי כשאר איסורין דנהי דלמלקות הוי השיעור בכזית אבל מ"מ כל הככר נעשה דבר אסור וכל פורתא ופורתא שבו הוי חלק מחלקי האיסור והוי כמו הקדש ותרומה שבא האיסור מחמת פיו ואין לוקין אלא בכזית אעפ"כ שייך איסור אפילו בחצי שיעור נמי ואין שייך כאן להקשות כמו שהקשינו לעיל ממנפ"ש אי דעתו לאסור אפילו כל שהוא לחייב מלקות אפילו בכל שהו ואי דעתו בפירוש הכזית ממילא לא שייך איסור דחצי שיעור דהא הוי כאילו התנה בהדיא דלהוי מותר פחות משיעור ולפי דברינו אין כאן קושיא כלל דהוא בשבועתו לא כל שהו מכוון ולא כזית מכוון אך רצונו להניח איסור על הככר או על לחם בכלל דלהוי הככר או הלחם חתיכת איסור כמו שאר איסורין ודין איסור הוא כן נהי דאסור אפילו משהו אבל מ"מ האיסור למלקות נתאלם דוקא אם אכל כשיעור ודוק:

והא דמהני תנאי בהדיא דחצי שיעור אינו אסור היינו משום דהא דאמרנו דכיון דמחויב מלקות בשיעור גם חצי שיעור הוי חלק מאיסור השלם ואסור, היינו דוקא היכא דאסר הדבר סתם ואמרינן דהדבר נעשה חתיכת איסור כמו שאר איסורין אבל היכא דהתנה בהדיא דאינו אוסר, כ"א כזית ופחות מכזית להוי היתר מהני תנאו כיון דאיסור מה שעושה האדם בעצמו הוא לא גרע בזה מנשבע או נדר שלא ילך ושלא לרקוד וכדומה וכן הכא אוסר על עצמו האכילה בכזית דוקא וכל זה הוא דוקא בהתנה בהדי' או לדעת הרמב"ן היכא דהזכיר אכילה הוי נמי כהתנה בהדי' אבל היכא דלא התנה בהדי' אז אמרינן דכוונתו הוא לעשות הדבר חתיכת איסור כמו שאר איסור ולכן נהי דמלקינן לי' בכזית אבל מ"מ חצי שיעור ג"כ נאסר כדביארנו ודוק. והמחלוקת של הרמב"ן והר"ן והרמב"ם הוא בדרך הפשוט. דהרמב"ן והר"ן סברי דהיכא דאמר אכילה כגון בשבועה דאמר שבועה שלא אוכל ובקונמות דאמר אכילה מזו עלי קונם הוי כהתנה בהדי' דחצי שיעור יהי' מותר והרמב"ם והטור והשו"ע סברי דנהי דאמר אכילה אבל מ"מ לא הוי כהתנה בהדי' דחצי שיעור יהי' מותר אך כוונתו הוא דלהוי הדבר אסור כמו שאר איסורין דהאיסור השלם הוא בכזית אבל מ"מ כל הדבר אסור, כמו כן כוונתו לאסור דבר זה בשבועה או בקונם. אך כל זה שאמרנו שייך דוקא אי נימא כצד הב' של חקירתנו דאיסור דלא יחל דברו הוא איסור על עצם הדבר אבל אי נימא דאיסור דלא יחל דברו לא הוי איסור על הככר בעצם רק איסור על חילול הדיבור שאסור לחלל דיבורו מה שדיבר לא שייך בשבועה וקונמות איסור דחצי שיעור באופן שאמרנו דממנפ"ש אי הדיבור הי' טל כל שהו מלקות נמי לחייבו ואי הדיבור לא הי' כ"א על כזית נמצא דבאכלו חצי שיעור לא מחלל דיבורו כלל אך בגוונא זה יהי' מוכרחין לומר דאיסור דחצי שיעור הוא מטעם גדר וסיג שלא לבא לידי איסור כסברת הא"מ וכבר ביארנו דלדעת הש"ך וכפי שמבואר מדברי הר"ן ג"כ כדעת הש"ך נהי' מוכרחין לומר דאיסור דלא יחל דברו הוא איסור על עצם הדבר ודוק: והנה ראיתי בחדושי חתם סופר נדרים (דף י"ז) ד"ה שוב הקשה מו"ח הגאון דמביא שם קושי' ממו"ח הגאון אמ"ש בש"ע סי' רל"ו סעי' ד' שלא יאכל ז' ימים מלקין אותו ואוכל לאלתר משום דהוי שבועת שוא דא"א לקיימו וברמב"ם איתא כן שלא יאכל כלום ז' ימים ובש"ע השמיט תיבת כלום וא"כ קשה לו למה הוי שבועת שוא הא יכול לקיים השבועה דיכול להמתין עד שיסתכן ואז אם יסתכן מאכילים אותו פחות מכשיעור וימתין בכדי אכילת פרס ויחזור ויאכל חצי שיעור ואפילו יהי' חצי שיעור אסור מן התורה מ"מ כיון דמשום פקוח נפש מאכילים לו חצי שיעור ודי לו בזה ולא יבוא לעולם לידי שיעור שלם לא הוי שבועת שוא וצ"ע על הש"ע וכתב שם החת"ס דהיא קושיא גדולה ועצומה ועיי"ש מה שתירץ ומסקנתו דצריכין להגיה בש"ע שלא אוכל אכלום כמו לשון הרמב"ם ותיבת כלום השמטת הדפוס היא ע"כ ואני עפר תחת כפות רגלי הגדולים הנ"ל ז"ל ולא זכיתי להבין מה יוסיף ומה יתן אם נגרוס התיבה שכלום בדברי הש"ע או לא דלענ"ד נראה דקושית הגאון הנ"ל שייך לאקשויי על הרמב"ם נמי אף דגריס שלא אוכל כלום דאם כוונתו הוא לומר דאם אמר שבועה שלא אוכל כלום אז אסור לאכול בחצי שיעור לא מטעם איסור דחצי שיעור אך מטעם שבועתו באמת לא כן הוא דהא כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שבועות הל' א' וז"ל מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטריפות וכיוצא בהן עכ"ל הרמב"ם ז"ל. הרי לך בפירוש דאע"ג דאמר שלא אוכל כלום לא אסור בחצי שיעור מטעם שבועתו אך מטעם חצי שיעור. אך לפענ"ד נראה לתרץ בדברינו לעיל דקושיתו לא שייך אלא אי נימא דאיסור חצי שיעור הוא מטעם גדר וסיג ולא מטעם אותו האיסור גופי' שאסור השיעור וכן הכא בשבועה דאסור חצי שיעור הוא ג"כ מטעם איסור תורה ולא מטעם שבועתו כסברת הא"מ לעיל לכן שייך שפיר לאקשויי דיכול לאכול חצי שיעור דלא נאסר מטעם שבועתו והשבועה שלא לאכול דהיינו כזית יכול לקיים אבל אם נאמר דהא דאסור חצי שיעור היינו נמי מטעם שבועתו דאסר על עצמו אפילו כל שהו אך שיעור האיסור למלקות הוא בכזית כמו שביארנו לעיל א"כ לא שייך כלל למיפרך הא יכול לאכול חצי שיעור דמ"מ יבטל שבועתו ומה שנשבע שלא יאכל ז' ימים דמניח איסור אפילו על כל שהו אינו יכול לקיים והוי שבועת שוא ודוק:

והנה הא"מ בהתשובה לעיל כתב שם דלפי דבריו נתישב מאי דקשי' לן בהא דכתב הרמב"ם דאם נשבע שלא לאכול דאסור בכל שהוא מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ז ע"ב) אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עלי' אכלה כולה אין נשאלין עלי' ופריך ה"ד אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי' לאיסורא וכו' אי בעית אימא שלא אוכל מיגו דמהני שאלה אכזית בתרא אהני נמי אכזית קמא דמשמע מזה דאם לא נשתייר ממנו כזית דאינו נשאל עלי', ואמאי לא חייל שאלה על חצי זית כיון דחצי שיעור אסור מן התורה וליכא למימר דכיון דלא שייך בי' מלקות בחצי שיעור לא מקרי דיש כאן עוד נדר דהא מתשובת הר"ן סימן נ"א גבי נדר שלא לאכול בשר ביום פסח דאין להתיר הנדר קודם שיחול אי מהני ההתרה בערב פסח בין השמשות והעלה דתלוי בזה אי ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או לא דאי נימא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה מקרי חל הנדר ומהני שאלה הרי מכאן דאע"ג דליכא מלקות נמי מקרי חל הנדר וכתב דלפי דבריו נתיישב דהא דאסור בכל שהו אינו מצד הנודר שהרי הוא לא נדר אלא על שיעור שלם אלא דממילא רמי רחמנא עלי' איסור משהו משום דחזי לאיצטרופי לכך אינו בשאלה עד שיהא נשאר ממנו כזית דהוא איסור נדרו אבל אם אין כאן אלא חצי שיעור אינו יכול להשאל דהא אין כאן איסור מצד נדרו אלא איסור הבא ממילא ע"כ תוכן דבריו שם. אך באמת נתקשה לי על תירוצו דמ"מ כיון דמחמת נדרו בא לידי איסור דחצי שיעור דאי לאו נדרו לא נאסר בחצי שיעור ליהני שאלה ונהי דחצי שיעור בשבועה דאסור הוא לא מחמת איסור נדר אלא מחמת איסור תורה אבל מ"מ כיון דהאיסור נדר גרם לאיסור זה נמי מקרי חל הנדר וראי' לדבר זה הוא מאותו תשובת הר"ן גופי' שמביא ממנו הא"מ ראי' דאף דאינו חייב מלקות מקרי חל הנדר דהא כתב הר"ן שם דאי נימא דספיקא דאורייתא מקרי בין השמשות דחל הנדר ומהני התרה אע"ג דמ"מ ספק הוא ויכול להיות דבאמת לא חל הנדר והאיך יהי' ספק התרתו מהני לאכול בשר בפסח דעל פסח ודאי נדר מ"מ אמרינן דנהי דיכול להיות דלא חל עוד הנדר אבל מ"מ סוף כל סוף אסור לאכול מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא מקרי חל הנדר והתם דאסור מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא האיסור הזה לא הוי מחמת הנדר גופי' כיון דבאמת הרי הוא ספק אם בין השמשות הוי לילה דיהא חל הנדר אך הדין הוא דכל היכא דהוי ספק איסור אסור לאכול ודין זה הוא איסור מיוחד ולא האיסור של עצם הדבר כמו שביארנו במקום אחר ואפ"ה כתב הר"ן דמהני התרה משום דנהי דאסור לא מחמת נדר אך מחמת האיסור דספיקא דאורייתא לחומרא אבל מ"מ האיסור נדר גורם לאיסור זה דאי לא האיסור דנדר לא שייך כאן האיסור דס"ד לחומרא לכן מקרי חל הנדר וכמו כן הכא נהי דעל איסור דחצי שיעור לא הוי האיסור שבועה גופי' אך איסור תורה אבל מ"מ האיסור בא מחמת האיסור שבועה דהא אם ישאל על השבועה נסתלק ממילא האיסור דחצי שיעור הגם דלא בא מחמת שבועתו הרי דאיסור שבועה גורם לאיסור זה דחצי שיעור א"כ הוי לי' חל הנדר וליהני שאלה. ומה שנלענ"ד לתרץ קושיתו הוא דהנה כתב שם הא"מ תירוץ אחר דאפשר לומר דכיון דחצי שיעור אינו אסור אלא משום דחזי לאיצטרופי עם עוד חצי שיעור אחר לכזית שלם א"כ זה שנשבע שלא יאכל ככר זה ואכלו ולא נשאר ממנו רק חצי זית תו לית לי' צירוף וממילא לא שייך על זה האיסור דחצי שיעור אך כתב שם דלבו מהסס בזה דא"כ ביוהכ"פ סוף היום היכא דליכא שהות אלא לפחות מכשיעור יהי' מותר מן התורה משום דלא חזי לאיצטרופי ע"כ. והנה ראיתי בגליון מהרש"א יו"ד סימן רל"ח על הש"ך ס"ק י"ב דכתב שם על קושית הש"ך דאי נימא דבשבועה שלא אוכלנה אסור אפילו חצי שיעור אמאי באמר אח"כ שבועה שלא אוכל ככר זה חלה השני' לדעת הטור דשבועה אין חל אף על איסור דחצי שיעור ומתרץ שם הגאון מהרש"א ז"ל דאם אמר שבועה שלא אוכלנה דאסור בחצי שיעור הוא דוקא בעוד הככר קיים אבל אם נשרף מקצתו מותר לאכול השאר משום דלא שייך חזי לאיצטרופי וא"כ הוסיף בשבועה ב' לאסור עצמו בכזית מככר זה אם גם יהי' נשרף מקצתו ממנו ע"כ תירוצו שם על הש"ך. הרי חזינן מדבריו דהיכא דלא שייך חזי לאיצטרופי ליכא איסור דחצי שיעור וכן כתב החת"ס בחדושיו למס' נדרים (דף י"ז) ד"ה ועיין. ולכאורה תקשה להו קושית הא"מ דא"כ אתי דביוהכ"פ בסוף היום יהי' מותר לאכול חצי שיעור. ומה שנלענ"ד בזה הוא דיש חילוק גדול בין היכא דלא הוי חזי לאיצטרופי מחמת מציאות הדבר ובין היכא דהוי בעצם לא חזי לאיצטרופי דהתם בסוף היום של יוהכ"פ וכן אם נשבע שלא יאכל לחם וליכא אלא חצי שיעור וא"א לו בכדי אכילת פרס להשלים השיעור וכן אי ליכא נבלות בעולם כ"א חצי שיעור הגם דמציאות הדבר אינו חזי לאיצטרופי בפועל אבל מ"מ עצם האיסור בכח הוי חזי לאיצטרופי דהא עדיין יש עליו האיסור על השיעור השלם דהיינו אם יאפו לחם או התם בסוף יוהכ"פ ברגע הזאת הא אסור לאכול כשיעור אם רק יהי' משכחת לכן כיון דעדיין האיסור על השיעור השלם שייך נמי לומר דאסור החצי שיעור אבל היכא דאסר עליו ככר זה ולא נשתייר אלא חצי שיעור וכן אם אמר שלא אוכלנה ונשרף מקצתה כיון דעיקר האיסור על השיעור כבר נסתלק והאיסור בעצם אינו חזי לאיצטרופי אז בודאי לא שייך איסור על חצי שיעור דאיסור דחצי שיעור ליכא אלא היכא דאיכא עיקר האיסור עכ"פ בכח אבל הכא כבר נסתלק עיקר האיסור דכל האיסור הי' על ככר זה וככר זה כבר נאבד ממילא לא שייך איסור על חצי שיעור לכן לא מהני שאלה בנשבע על הככר ונשתייר רק חצי שיעור ודוק:

ונראה דבהא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אי שני קונמות מצטרפין או לא תלוי בחקירתנו שחקרנו אי האיסור דלא יחל דברו הוא איסור על חילול הדיבור או נימא דהוא איסור על עצם הדבר שנדר כגון אם נדר שלא יאכל אסור עליו האכילה או אם נדר שלא ילך אסור ההליכה בעצם וכדומה דאי נימא דאיסור דלא יחל דברו הוא איסור על הדיבור שלא יחלל דברו ממש אתי לפי זה דשני נדרים אין מצטרפין דמה לי שבשניהם אכל כזית אבל מ"מ כיון דשני דבורין מיוחדין הם וחילול הדיבור לא הוי אלא אם אכל כזית א"כ זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא אבל אי נימא דאיסור דלא יחל דברו הוא על עצם הדבר דבנדרו הוא מטיל איסור על עצם הדבר דהדבר נעשה עליו כהקדש שייך שפיר לומר דמצטרפין דנהי דנעשו איסור בשני דבורין אבל מ"מ מין איסור אחד הוא ואטו שני הקדשות שנתהוו ע"י שני דבורין לא מצטרפין למלקות ולקרבן וכיון דביארנו דהרמב"ם דפסק דחצי שיעור בנדר אסור הוא מטעם דסבירא לי' דאיסור דלא יחל דברו הוא על עצם הדבר כמו שביארנו ממילא אתי דשפיר פסק הרמב"ם ז"ל דשני נדרים מצטרפין ולא איכפת לן מה דהם שני נדרים מיוחדין אבל מ"מ כיון דהדבר שנאפר הוי כחתיכת איסור לכן מצטרפין כדביארנו ודוק:

אך לפי זה צריך עיון דברי הש"ס דשם דפרכינן כי מוקמינן דמיירי דאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם פרכינן א"ה אמאי מצטרפין מאי קושי' הא ביארנו דיכול להיות שפיר מצטרף הגם דהזכיר אכילה בקונם משום דמשוה את הדבר לחתיכת איסור. אך באמת צריך שם הסוגיא עיון במאי דפריך א"ה דמיירי דאמר אכילה מזו עלי קונם אמאי מצטרפין ולכאורה תקשה ומאי ניחא לדברי המקשן דמצטרף שני קונמות אך כבר הבאתי לעיל מחדושי הר"ן דפירש דלהמקשן ניחא משום דכיון דלא מיירי דאמר אכילה אלא קונם ככר זה עלי לכן ניחא שפיר דמצטרף משום דנהי דלא מחייב אלא בכשיעור אבל מ"מ חצי שיעור שבו אינו היתר גמור לכן שייך שפיר צירוף אבל אי מיירי דאמר אכילה א"כ הוי כהתנה דחצי שיעור יהא מותר א"כ לא שייך צירוף משום דצירוף לא שייך אלא מדבר איסור לדבר איסור אך דאסורין באיסור קלוש שייך לומר דבהצטרפות נתאלם האיסור אבל אי חצי שיעור הוי היתר כיון דאמר אכילה דהוי כהתנה דחצי שיעור יהא מותר לא שייך לומר דבהצטרפותם יהי' אסור דמשני דברים המותרים לא שייך לומר דבהצטרפותם יחד יהי' נאסר וכן ראיתי להמהר"ץ חיות שם כ"ב דמפרש כן. והנה הא דאמרינן דסברת המקשן הי' דאם אמר אכילה הוי כהתנה דחצי שיעור יהא מותר נראה דלא מסברא סבירא לי' דאם אמר אכילה בהדי' הוי כאילו התנה דפחות מחצי שיעור יהי' מותר אך דהי' מוכרת לומר כן לפי הס"ד דשם דבתר הכי דשנינן דמיירי דאמר אכילה משתיהן עלי קונם פרכינן דכוותי' גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין וצריך דקדוק מאי הי' סברת המקשן החילוק בין שבועות לקונמות דשני קונמות מצטרפין ושני שבועות אין מצטרפין ופירש שם רש"י ז"ל דהס"ד הי' דבשבועות הזכיר אכילה ובקונמות לא הזכיר אכילה הרי דמוכרחין לומר דכיון דאמר אכילה שבועה שלא אוכל זו ושבועה שלא אוכל זו אין מצטרפין והסברא לזה היו מוכרחין לומר דכל זמן שלא אמר אכילה הגם דאין לוקין אלא על כזית מ"מ חצי זית נמי אסור מטעם חצי שיעור ולכך שייך צירוף אבל כיון שהזכיר אכילה היו מוכרחין לומר דהוי כאילו התנו בהדי' דחצי שיעור יהא מותר ולכך אין מצטרפין לכן בשבועה אין מצטרפין שני שבועות מיוחדות ולפי זה פריך שפיר דאי בקונמות נמי מיירי דאמר אכילה אמאי שני קונמות מצטרפין דהא מוכרחין לומר דאם אמר אכילה הוי כאילו התנו בהדי' דחצי שיעור יהא מותר דאי לאו הכי תקשה מה בין שבועות לקונמות וכל זה היינו לס"ד דלא ידעינן חילוק אחר בין שבועות לקונמות אלא מה דבשבועות אמר אכילה ובקונמות לא אבל לפי המסקנא דמשני ר' פנחס דשבועות שאני משום דחלוקות לחטאות אין מצטרפין ליכא ראי' דבדאמר אכילה יהי' שאני מדלא אמר אכילה דבאמת דזה הי' דוחק לומר דבדאמר אכילה יהי' שאני מדלא אמר אכילה כיון דאפילו לא אמר אכילה אמרינן נמי דלא מחויב אלא בכזית דהיינו אכילה ואפ"ה אמרינן דבפחות משיעור נמי אסור כדביארנו לעיל א"כ מה לי דאמר בפירוש אכילה אבל מ"מ נימא דכן הוא איסור אכילה דעל כל השיעור אסור למלקות ובפחות משיעור הוי איסור גרידא. ודוק בכל מה שכתבנו לעיל ותמצא דבאמת קשה למצא חילוק נכון בין דאמר אכילה ללא אמר אכילה למאן דסבירא לי' דאפילו לא אמר אכילה נמי אין חייב אלא בכזית אך מ"מ מוכרחין לחלק כן מכח הקושי' דמה בין שבועות לקונמות אבל לבתר דמסיק ר' פנחס דשאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפין יכולין כבר לומר כפשטי' דליכא חילוק דאמר אכילה ללא אמר אכילה ואפילו דאמר אכילה נמי מצטרף שני קונמות והא דבשבועות אין מצטרפין היינו טעמא משום דשאני שבועות כדר' פנחס מתוך שחלוקות לחטאות וכו' ולכן אתי שפיר הא דבתר דשני רבינא דברייתא מיירי לענין קרבן ור"פ מיירי למלקות דאתי לפי דברי ר"פ דברייתא מיירי כפשטי' דבקונם מיירי דאמר קונם ככר זה עלי ולא הזכיר אכילה ובשבועות מיירי דאמר שבועה שלא אוכל ככר זה ואעפ"כ מסיק הש"ס אליבא דרבינא דהחילוק בין שבועות לקונמות דהא דבקונמות מצטרפין ובשבועות לא הוא מטעם דשבועות שאני משום דר' פנחס ולכאורה למה הוצרך לזה כיון דעתה מיירי הברייתא כפשטי' כמו שהי' סבור המקשה דלדידי' הי' ניחא החילוק בין שבועות לקונמות. וכבר העירו קושי' זו כל האחרונים המהרש"א ז"ל ומהר"י בן לב והמל"מ ועוד אחרונים וכבר ביארנו לעיל בראש דברינו דמזה ראי' נכונה לדברי הרמב"ם דאפילו אמר אכילה נמי מצטרפין. אך מוכרחין מזה לומר דהוא הדבר אשר דברנו דעד כאן דלא ידע מדר' פנחס הי' מוכרח לחלק דיש חילוק בין אמר אכילה ללא אמר אכילה אבל בתר דאמר ר' פנחס דהא דשני שבועות אין מצטרפות הוא משים דכיון דחלוקות לחטאות אין מצטרפין הדר בי' מזה הסברא וסובר דאפילו אמר אכילה נמי צריך להצטרף שני קונמות כדביארנו לכן אמר אפילו לרבינא נמי הסברא דשני שבועות דאין מצטרפין הוא כדר' פנחס וכיון שכן פסק הרמב"ם שפיר לפי המסקנא דשני שבועות אין מצטרפות ושני קונמות אף דאמר אכילה מזו ואכילה מזו אעפ"כ מצטרפין ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה