שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן כא
הרמב"ם פ"ט מהל' שבועות הל' י"ד כתב שם וז"ל כל מקום שאמר פטור פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי והוא שנשבע או שענה אמן אם השביע אחר שהרי נשבע על שקר אבל המחויב בשבועת העדות אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע וכו' עיי"ש. והקשה הכס"מ על דברי הרמב"ם במה שכתב דמאחת מאלה ילפינן שאינו מחויב משום שבועת ביטוי, מהסוגיא דשבועות (דף כ"ה ע"ב) גבי מחלוקת דרב ושמואל בשבועה דליתי' בלהבא אי חייב או פטור. איתא שם אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות דפטור הואיל וליתי' בכלל שאיני יודע לך עדות משום דנשבע שאינו יודע לי עדות מחויב משום שבועת העדות ולא משום שבועת ביטוי ומילתא דליתי' בלאו והן פטור משבועת ביטוי. ואח"כ פרכינן שס לרב דאמר דאע"ג דליתי' בלהבא נמי מחויב בשבועת ביטוי למה אפקה רחמנא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי פירוש הא ג"כ בלי חיוב דשבועת העדות מחויב משום שבועת ביטוי ולמה כתב רחמנא כל הדין דשבועת העדות אמרוהו רבנן קמי' דאביי לאחיובי עלי' תרתי פירוש דלכך כתב רחמנא כל הדין דשבועת העדות לחייב משום שבועת העדות נמי חוץ ממה שמחויב משום שבועת ביטוי אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתני' לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ופרכינן לאביי למאי הלכתא אפקה רחמנא ומשני לאיתייב בשבועת העדות קרבן על השוגג כמזיד דאילו משום שבועת ביטוי במזיד ליכא קרבן אבל משום שבועת העדות מחויב קרבן ג"כ במזיד ופרכינן שם עוד על אביי עיי"ש. ואח"כ קאמרינן שם רבא אמר משום דהוי דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. פירוש דרבא קאמר דלא צריך למעוטי' מאחת דאינו מחויב שתים משום ביטוי נמי דלא צריך קרא להכי משום דשבועת העדות הוה לי' דבר שהי' בכלל שבועת ביטוי ויצא לידון בדבר החדש דצריך להיות בב"ד ובראוין להעיד אין לך בו אלא חדושו וחייב רק משום עדות ולא משום ביטוי ופרכינן שם מכלל דאביי סבר דאיתי' לשבועה בעולם והאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות דפטור הואיל וליתי' באיני יודע לך עדות הרי דאביי סובר דליתי' לשבועת ביטוי בשבועת העדות ומשני הדר בי' אביי מההיא ע"כ. הרי לך בהדיא דאי ילפינן מלאחת דאינו מחויב אלא קרבן אחד אתי לפי זה דאיתי' לשבועת ביטוי ואי נשבע שיודע לו עדות חייב ואי נאמר דפטור בנשבע באני יודע לו עדות מוכרחין לומר דהא דאינו מחויב אלא אחת בשבועת העדות כדרבא משום דעדות הוי יצא לידון בדבר החדש והרמב"ם דכתב טעמא דאינו מחויב אלא אחת כדאביי משום דילפינן מלאחת וג"כ פסק שם בהל' י"ח דהנשבע שיודע לו עדות ונמצא שאינו יודע דפטור משום דליתי' בלאו באיני יודע לו עדות הוא תרתי דסתרי לפי סוגיא הנ"ל דשבועות דמוכרח שם הסוגיא לומר דאביי דיליף דאינו מחויב תרתי מלאחת הדר בי' ממאי דאמר לעיל ומודה רב באומר לחבירו שבועה שיודע לו עדות דפטור ודוק:
הבאתי הסוגיא הנ"ל באריכות קצת כדי שיהי' מבורר דברינו לקמן בעזהי"ת ולדידי קשה על הרמב"ם דהנה רש"י ז"ל שם בסוגיא ד"ה איתי' לשבועה בעולם כתב וז"ל כלומר איתי' לשם שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות וכו'. ונ"מ היכא דאיתי' לביטוי וליתי' לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד דליכא למפטרי' מלאחת מחויב משום שבועת ביטוי עכ"ל אתי לפי זה דלרבא דסבירא לי' דליתי' לשבועה בעולם אפילו פסולי עדות או שלא בב"ד דליכא לחיובי משום שבועת העדות אעפ"כ משום ביטוי נמי פטורין והנה הרמב"ם פסק כרבא באני יודע לך עדות דפטור משום דליתי' לשבועה בעולם אעפ"כ פסק שם הל' י"ד וכן שם פ"י הל' י"ט דחייב משום שבועת ביטוי במקום דליכא לאיחיובי משום שבועת העדות כגון חוץ לב"ד או פסולי עדות עיי"ש ונמצא דהרמב"ם סותר דברי עצמו לפי מה שפירש רש"י ז"ל דאי ליתי' לשבועה בעולם אפילו פסולי עדות דליכא קרבן שבועת העדות נמי פטור מביטוי ודוק:
אך קושי' זו יכולין לתרץ ולומר דהרמב"ם פליג על רש"י ז"ל וסבירא לי' דבפסולי עדות או חוץ לב"ד דליכא לדין דשבועת העדות כולי עלמא מודו דשייך ביטוי דהמחלוקת של אביי ורבא הוא דוקא היכא דשייך שבועת העדות ומחויב להביא קרבן משום שבועת העדות אי מביא משום ביטוי נמי אותו הקרבן גופי' או דאותו קרבן הוא רק משום שבועת העדות ושבועת ביטוי ליתי' כלל אבל היכא דלא שייך כלל שבועת העדות כגון בפסולין אז מחויב משום ביטוי דמאי שנא משאר שבועת ביטוי ודוק. וראיתי להרשב"א שמביא בשם הרמב"ן ג"כ דאפילו לרבא דסבירא לי' דליתי' לשבועת ביטוי כלל אבל מ"מ בקרוב ופסול דלא הוי עדות מחויב משום ביטוי ופליג ג"כ בזה על רש"י ז"ל דכתב דבפסולין להעיד ליתי' משום ביטוי לרבא אך בזה יודה הרמב"ן לרש"י ז"ל דבחוץ לב"ד כיון דהם כשרין להעיד אעפ"י דבחוץ לב"ד ליכא חיוב משום שבועת העדות מ"מ ביטוי ג"כ ליכא לרבא דסבירא לי' דליתי' לשבועת ביטוי כלל וכן היכא דלא יחד עדיו ושלא שמעו מפי התובע דליכא חיוב מדין עדות מ"מ מדין ביטוי נמי ליכא לרבא דסבירא לי' דליכא לביטוי בעולם. וזאת יהי' הנ"מ בין אביי ורבא דלאביי מחויבין משום ביטוי בחוץ לב"ד ושלא שמעו מפי התובע ולרבא פטורין מכל אבל מדברי הרמב"ם לא משמע הכי דמשמע בהדיא דהרמב"ם סבירא לי' דכל היכא דליכא לדין דשבועת העדות יהי' מאיזה טעם שיהי' איתי' לדין דשבועת ביטוי עיין ברמב"ם פ"י מהל' שבועות הל' י"ט ופ"ט הל' י"ד ומוכרחין לומר אליבא דהרמב"ם דהמחלוקת דאביי ורבא אי איתי' להביטוי בעולם הוא היכא דמחויב משום שבועת העדות והמחלוקת הוא בזה גופי' אי הקרבן שמביא משום שבועת העדות מכפר ג"כ על ביטוי נמי או לא דשבועת ביטוי ליתי' כלל והנ"מ לדינא מזה יהי' להרמב"ם בזה גופי' אי נשבע שיודע לו עדות אי מחויב משום ביטוי או לא דאי נימא דהקרבן של שבועת העדות מכפר ג"כ על ביטוי נמצא דאיתי' בלאו ואי נימא דליתי' לביטוי כלל בעולם פטור ג"כ בנשבע שיודע לו עדות משום דליתי' בלאו ודוק. אבל למצא נ"מ להרמב"ם במחלוקותם בגונא דליתי' לעדות אי מחויב משום ביטוי או לא ליכא למימר משום דאי ליתי' לקרבן משום שבועת העדות כולי עלמא יודו דמחויב משום ביטוי כמו שכתבנו:
ולפענ"ד נראה דיש עוד נ"מ בין אביי ורבא במחלוקותם אי הקרבן שמביא משום שבועת העדות כולל נמי בכפרתו שבועת ביטוי או לא דהנ"מ יהי' אם במזיד יחויב ג"כ במלקות משום ביטוי נמי או לא. דהנה אם נימא דהקרבן שמביא משום שבועת העדות מכפר רק על איסור דשבועת העדות לכן אפילו במזיד יחויב רק בקרבן אבל אי נימא דהחיוב קרבן הוא משום ביטוי ג"כ זאת ניחא דוקא בשוגג דבעלמא בשבועת ביטוי נמי מחויב קרבן יכולין ומר לומר דנתכפר משום שניהם בקרבן אחד אבל במזיד דבעלמא בשבועת ביטוי ליכא קרבן כ"א מלקות וא"כ האיך יכופר על איסור דשבועת ביטוי בהקרבן שמביא על שבועת העדות נמצא לפי זה דאי נימא דאיתי' לשבועת ביטוי בעולם יתחייב בשבועת העדות במזיד מלקות ג"כ חוץ מהקרבן שמביא דנהי דילפינן מלאחת דחייב רק קרבן אחד היינו דוקא בשוגג דיכולין לומר דהכפרה של הקרבן מכפר ג"כ על ביטוי אבל במזיד יחויב ג"כ מלקות חוץ מהקרבן כיון דאיתי' לשבועה בעולם ודוק:
ונלענ"ד לתרץ דברי הרמב"ם בהקדם מה שיש לדקדק על דברי הש"ס דשם דפרכינן מכלל דאביי סבר דאיתא לשבועה בעולם יש להקשות מנא לי' להש"ס לומר כן דאביי סובר דאיתא לשבועה בעולם הא נוכל לומר שפיר נהי דאביי לומד דאינו מחויב תרתי מלאחת אבל מ"מ כיון דגילתה התורה דאינו מחויב רק אחת בודאי הוא משום שבועת העדות בלבד ולא משום ביטוי דהא באמת יש לחקור בזה הא דגלי קרא דעל שבועת העדות אינו מחויב אלא חדא אי הגילוי קרא הוא דעל שניהם די בקרבן אחד או נימא דהגילוי קרא הי' דהחיוב הוא רק משום עדות ולא משום ביטוי. נראה דיותר מסתבר לומר דהחיוב הוא רק משום שבועת העדות בלבד דהא משום שבועת העדות ע"כ חייבה רחמנא דהא מחויב ג"כ בזדון הרי דחיוב שבועת העדות שאני משבועת ביטוי וזאת גילה קרא דאינו חייב אלא אחת א"כ אמאי לא נימא דהקרא דלאחת הוי מיעוט מביטוי כשאר מיעוטין דקרא. וראיתי להריטב"א בשבועות שפירש דהראי' מדברי אביי הוא מדאמר אביי דלעולם הוא מחויב אחת אי דאיתי' משום שבועת העדות נתחייב משום שבועת העדות ואם לאו מחויב משום שבועת ביטוי עכ"פ בשוגג עיי"ש וזאת ניחא דוקא לפי' הראשונים שפירשו דבפסולין או עכ"פ בחוץ לב"ד פטור לרבא ג"כ משום ביטוי א"כ ראי' שפיר דלאביי דחייב משום ביטוי דסבירא לי' דאיתא לשבועה בעולם.
אבל לפי מה שביארנו אליבא דהרמב"ם דשיטתו הוא דאפילו רבא דסבירא לי' דליתי' לשבועה בעולם אעפ"כ יודה דבכל גוונא דפטור משבועת העדות מחויב משום ביטוי. א"כ ליכא ראי' כלל ממה דאביי סובר דבגוונא דליתי' לעדות מחויב משום ביטוי דסבירא לי' דאיתי' לביטוי בעולם דהא רבא ג"כ מודה בזה א"כ תקשה שפיר מאין לקח הש"ס דאביי דלומד דאינו מחויב תרתי מלאחת סובר דאיתי' לביטוי בעולם ודוק:
ומה שנראה לפענ"ד הוא דבאמת תקשה אמאי לא קאמר אביי טעמא דרבא דהא דאינו מחויב שתים הוא משום דשבועת העדות יצא לידון בדבר החדש ואי אתה יכול להחזירו לכללו דהא הוא אחד מי"ג מידות שבתורה ובודאי לא יפלוג אביי על זה ונראה לומר דהא בהא תלי' דאביי אינו רוצה ללמוד מטעמא דרבא משום דפליג על רבא בדינא והוא דרבא דסובר דלהכי אין מחויב תרתי בשבועת העדות הוא משום דשבועת העדות הי' בכלל שבועת ביטוי ויצא לידון בדבר החדש סבר דלגמרי מיעטי' מהאי טעמא שבועת העדות מביטוי דאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש ואביי סובר דאיתי' לשבועת ביטוי משום דסובר דהחזירו הכתוב לכללו דהוא סובר דהכתוב לאחת מאלה הוא מיעוט ג"כ דאין מחויב אלא אחת ולמה הוצרך הכתוב למעטי' דאינו מחויב אלא אחת הא אנן ידעינן ממילא מטעמא דרבא דהא שבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש אלא ודאי בא הכתוב ללמדינו דאי משום האי טעמא נמצא דליתי' כלל לשבועת ביטוי והקרבן שמביא הוא משום שבועת העדות ואתי קרא לגלות דלא כן הוא אלא רק דקרבנות אינו מחויב שתים אבל מ"מ הקרבן שמביא הוא על שבועת ביטוי ג"כ והוי הכתוב דלאחת כמו מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות ונמצא דאביי דיליף מהקרא דלאחת לא יכול למילף מטעמא דרבא משום דמהכתוב ילפינן מה שאין יכולין למילף מטעמא דרבא ודוק:
ובזה יהי' ניחא מה שיש לדקדק לכאורה על מאי דפריך שם הש"ס מכלל דאביי סבר דאיתי' לשבועה בעולם והאמר אביי וכו' פריך שם בתר דאמר רבא דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש למה לא פריך שם הש"ס מיד בתר מימרא דאביי דילפינן מלאחת דאינו מחויב שתים לפרוך מכלל דאיתי' לשבועה בעולם והאמר אביי וכו' ולמה נטר שם בהאי פירכא עד סוף הסוגיא בתר דאמר רבא טעמי' דאינו מחויב תרתי משום דשבועת העדות יצא לידון בדבר החדש וכו'. וראיתי שהריטב"א הרגיש בזה וכתב שם דמדברי רבא נשמע לאביי דאיתי' לשבועה בעולם עיי"ש אבל לדברינו ניחא משום דבאמת מדברי אביי עצמו דיליף מלאחת דאינו מחויב תרתי אין ראי' דסבירא לי' דאיתי' לשבועה בעילם דאדרבא נימא מדגלי קרא דאינו מחויב אלא אחת ולא שתים לגמרי מיעטי' לשבועת ביטוי ואין יכול לפרוך מהא דאמר אביי דמודה רב היכא דנשבע שיודע לו עדות דפטור משום דליתי' באיני יודע לך עדות דאדרבא נימא מדאמר אביי כן הרי ראי' מפורשת דאביי סובר דהכתוב דלאחת מאלה לגמרי מיעט שבועת העדות משבועת ביטוי אבל בתר דאמר רבא טעמא דפטור משבועת ביטוי משום דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל ויצא וכו' וא"כ אמאי לא קאמר אביי האי טעמא אלא ודאי דאביי סובר דאי משום האי טעמא הוי לגמרי ממעט שבועת ביטוי משבועת העדות ואביי סובר דלא לגמרי נמעיט שבועת ביטוי משבועת העדות לכן יליף מלאחת לכן פריך שפיר הש"ס מכלל דאביי סבר דאיתי' לשבועה בעולם ודוק:
והנה יש לחקור הא דמחויב קרבן בשבועת העדות אם מחויב הוא משום השבועה שנשבע על שקר והא דשאני שבועת העדות משבועת ביטוי משום דהתם לא פעל כלום בשבועתו אבל הכא כפר עדות בשבועת השקר ושבועת שקר שכפר עדותו בה יש לה דינין אחרים משבועת השקר גרידא אבל מ"מ הוא עיקר החיוב משים שבועת השקר שנשבע או נימא דעיקר החיוב של שבועת העדות הוא מה שכפר עדותו אם יכפור עדותו בלא שבועה אז עובר באם לא יגיד גרידא אבל אם חיזק כפירתו בשבועה אז מחויב בקרבן אבל עיקר חיוב הקרבן משום איסור כפירת העדות ולא משום איסור דשבועת השקר ודוק:
ונראה לומר דחקירה זו היא בעי' בירושלמי דשבועות דאיתא שם בירושלמי פ"ד הל' ג' (דף כ' ע"ב) דפוס ראם הפרישו קרבנן ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בב"ד" פירוש אם היתה ההפרשה של הקרבן קודם הכפירה והשבועה הדא היא דתני' ר' חייא קרבנו לד' על נזרו שיקדים נזרו לקרבנו ולא שיקדים קרבנו לנזרו" פירוש דההפרשה של הקרבן צריכה להיות אחר החטא ולא קודם החטא לכן לא הוי הכא הפרשה נשבע חוץ לב"ד הפרישו קרבנן ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בב"ד מאי את עבידא לי' כמו שקדם חטאו לקרבנן או מאחר שאין חייבין אלא בב"ד כמי שקדם קרבנם לחטאם" פירוש דאם השבועה היתה קודם שהפרישו ואח"כ הפרישו ואח"כ הלכו לב"ד וכפרו אם נחשב הפרשת הקרבן קודם החטא או לאחר החטא ע"כ. ונראה דבעיית הירושלמי היא חקירתנו דאם נאמר דעיקר החטא הוא השבועה שנשבע לשקר והא דמקרי שבועת העדות משום דבשבועתו כפר עדותו לכן בנשבע קודם ההפרשת הקרבן נהי דלא הוי עדיין שבועת העדות משום דכפירת חוץ לב"ד לא הוי כפירה דיכול לחזור ולהעיד בב"ד ונמצא דעדיין לא כפר בשבועתו עדותו כלל אבל אח"כ כשבא לב"ד וכפר נמצא דאיגלאי מילתא למפרע דנתחייב בשבועתו שנשבע לשקר בקרבן שביעת העדות ולפי זה הוי ההפרשה לאחר החטא והוי קרבן אבל אי נימא דעיקר החטא הוא מה שכפר עדותו אך בלא שבועה לא הוי הכפירה חטא כזה לאחיובי עלי' קרבן אבל כשנשבע וחיזק כפירתו בשבועה נתחייב על כפירתם קרבן נמצא דעיקר החיוב הוא כפירת העדות והשבועה הוא רק תנאי בדבר וכיון דהכפירה היתה לאמר הפרשת הקרבן נמצא דהוי הפרשת קרבן קודם החטא דלא הוי הפרשה ודוק: ונראה דהא דאמר רבא דשבועת העדות הויא דבר שהי' בכלל שבועת ביטוי ויצא מן כלל שבועת ביטוי לדון בדבר החדש וכו' נראה לומר דתלי' בתקירתנו אי נאמר דעיקר החיוב הוא משום שבועת השקר שנשבע שייך שפיר לומר דהי' בכלל שבועת ביטוי דכיון דכל החיוב הוא משום שבועת השקר א"כ במה שכפר עדות בשבועה עכ"פ לא גרע משבועת ביטוי ושייך שפיר לומר כיון דיצא שבועת העדות לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו וליכא כאן חיוב ביטוי כלל אבל אי נימא דעיקר החיוב של שבועת העדות הוא מה שכופר עדות ועובר על איסור דלא יגיד נמצא לפי זה דשבועת העדות לא הי' לעולם בכלל שבועת ביטוי דהתם החיוב הוא על שבועת השקר והכא החיוב הוא על מה שכופר עדות והשבועה הוא רק לאלם הכפירה דלחשב כפירה כדי לחייבו הקרבן וא"כ לא שייך כאן כלל לומר דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל משום דלא הי' לעולם בכלל ולא יצא מן הכלל וא"כ יכולין שפיר לומר דיהי' מחויב תרתי משום שבועת ביטוי נמי משום דחיוב שבועת העדות הוא על כפירת העדות ועל שבועת השקר שנשבע יהי' מחויב משום שבועת ביטוי ולא שייך כאן כלל לומר דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל וכו' דאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב משום דשבועת העדות ושבועת ביטוי הם שני דברים מיוחדין ואין להם שום שייכות זה לזה כדאמרן ונמצא לפי דברינו אלה דרבא דסובר דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל וכו' ע"כ אית לי' כצד חקירתנו דעיקר חיוב דשבועת העדות הוא מצד שבועת השקר שנשבע ולא מחמת חטא כפירת העדות ודוק:
והנה חקירה כעין זו חקרתי ג"כ בשבועת הפקדון ואקדים לך בזה מה שכתבתי לישב דברי הרמב"ם פ"ז מהל' שבועות הל' י' ופ"ה מהל' אישות הל' כ"ז דהנה הרמב"ם פ"ה מהל' אישות הל' פ"ז פסק שם וז"ל אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא וכו' עיי"ש ובהל' שבועות פ"ז הל' י' פסק שם וז"ל היו חמשה תובעין אותו ואומרים לו תן פקדון זה שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא קרבן אחד שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ע"כ. והנה בקדושין (דף מ"ו ע"א) שם במתניתין האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהם שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת והנה שם בגמרא קאמרינן מאן תנא התקדשי התקדשי פירוש דדוקא בהאי גונא להוי פרטא ויהי' צריך בכל אחת מהן שוה פרוטה אבל בזו ובזו הוי כללא ודי בשוה פרוטה בכולן אמר רבה ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד פירוש דבשבועות (דף ל"ו ע"ב) איכא מחלוקת גבי חמשה תובעין אותו וסבירא לי' לר"ש דאינו מחויב קרבן על כל אחד ואחד אלא א"כ שיאמר שבועה על כל אחד ואחד אבל אם אמר שבועה לא לך ולא לך אינו חייב אלא אחת משום דהוי כללא והכא נמי גבי קדושין לא הוי פרטא עד שיאמר התקדשי לי בזו והתקדשי לי בזו אבל אמר בזו ובזו הוי כללא ודי בשוה פרוטה בכולן ולפי זה הקשו על הרמב"ם דכיון דפסק בפ"ז מהל' שבועות דלא כר"ש דאם אמר שבועה לא לך ולא לך דחייב על כל אחת ואחת דהוי פרטא א"כ אמאי פסק בפ"י מהל' אישות דאם אמר התקדשי לי בזו ובזו ובזו דדי בשוה פרוטה בכולן ובע"כ מוכרחין לומר טעמא דפסק כן משום דהוי כללא והא הוא עצמו פסק בשבועות דהוי פרטא בהאי גונא ונמצא דפסקיו סותרין לפי הסוגיא דקדושין הנ"ל:
ונראה דהנה בשבועת הפקדון יש לחקור ג"כ כעין חקירה שחקרתי לעיל בשבועת העדות דהא דמחויב בקרבן שבועה בשבועת הפקדון אם עיקר החיוב הוא משום שבועת השקר ואע"ג דאם לא יכפור ממון בשבועתו לא מחויב משום שבועת הפקדון היינו דכן הוא דין דשבועת הפקדון דלא נתחייב אלא דוקא אם יכפור ממון בשבועתו אבל מ"מ עיקר, החטא הוא מה שנשבע לשקר או נימא דעיקר החיוב הוא מה שכפר ממון חבירו אך אם יכפור בלא שבועה לא מקרי כפירה להתחייב קרבן משום דמקרי ואמר אבל אם חיזק כפירתו בשבועה אז הוי כפירתו כפירה גמורה דהא נשבע עלי' ועל כפירת ממון כזה מחויב בקרבן ודוק: והנה והנה אם חמשה תובעין אותו ממין ואמר לא לך ולא לך וכו' אפילו נימא דהוי כללא ולא חשיב אלא כאילו אמר שבועה אחת על כולן אבל מ"מ נראה דתלי' בחקירתנו שחקרנו דלפי צד הב' של חקירתנו יהי' מחויב על כל אחד ואחד אפילו נימא דלא לך ולא לך הוי כללא ולא הוי כאומר שבועה לכל אחד ואחד דהנה אם נימא דעיקר חיוב הקרבן הוא משום שבועת שקר אך תנאי הוא דאינו מחויב משום שבועת הפקדון אלא א"כ דיכפור ממון בשבועתו אבל מ"מ החיוב הוא על שבועת שקר שנשבע אתי לפי זה שפיר דאי נימא דלא לך ולא לך הוי כללא ולא הוי כאילו אמר שבועה לכל אחד ואחד לכן אינו חייב אלא אחת משום דליכא כאן שבועת שקר כ"א פעם אחד אבל אי נימא כצד הב' דהחיוב של שבועת הפקדון הוא משום כפירת הממון אך בלא שבועה לא הוי כפירת הממון כפירה להתחייב קרבן עלי' אך אם נשבע לאלם הכפירה נתחייב אז בקרבן על כפירתו א"כ הכא נמי כיון דאמר לא לך ולא לך הרי יש כאן כפירות הרבה ונהי דלא הוי אלא כאילו אמר שבועה אחת אבל מ"מ כיון שחיזק הכפירות שכפר בשבועה דהא השבועה שנשבע קאי על כל הכפירות שכפר ונמצא דהוי כפירות גמורות לאיחיובי קרבן עלייהו לכן אתי לפי צד חקירה זו דבשבועה לא לך ולא לך יהי' מחויב על כל א' וא' אפילו נימא דהוי כללא ודוק. וזאת לא שייך למימר דכיון דלא הוי אלא כאילו אמר שבועה פעם אחד ממילא לא קאי השבועה אלא על הכפירה הראשונה והשאר כפירות הוי כפירות בלא שבועה כלל דלא משמע בש"ס דא"כ לא שייך הלשון כללא דאמר הש"ס דהלשון כללא הוא דהוי כאילו אמר שבועה שאין לכם בידי ובלשון זה בודאי קאי השבועה. על כולם אך באומר שבועה שאין לכם בידי שפיר מחויב רק אחת משום דליכא אלא שבועה אחת וכפירה אחת אבל אם אמר שבועה לא לך ולא לך דאיכא כפירות הרבה בודאי יתחייב על כל כפירה וכפירה אם נימא דהחיוב הוא על הכפירות ודוק:
אך לפי זה תקשה מהסוגיא דקדושין הנ"ל דמוקי מתניתין דהתקדשי לי בזו ובזו דאם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת כר"ש דסבירא לי' דבשבועות כהאי גוונא מחויב רק קרבן אחד ולפי דברינו הא יכול לאוקמי. שפיר אפילו כרבנן דר"ש דסבירא להו דבשבועה לא לך ולא לך מחויב על כל אחת ואחת ואעפ"כ יודו הכא דהתקדשי לי בזו ובזו הוי כללא והא דמחייב התם על כל אחת ואחת מטעמא אחרינא הוא משום דסבירא להו דהחיוב הוא על הכפירות כמו שביארנו:
אך נראה דהנה שם בשבועות (דף ל"ח ע"א) מפרש שם ר' יוחנן גבי מחלוקת של ר"מ ור"י ור"ש גבי שבועה לא לך ולא לך דר"מ סובר דהכל הוי פרטא בין דאמר שבועה לא לך לא לך בלא ו' ובין דאמר שבועה לא לך ולא לך בו' מחויב על כל אחת ואחת עד שיאמר שבועה שאין לכם בידי ור' יהודה סובר דאם אמר בו' שבועה לא לך ולא ל הוי פרטא ואם אמר בלא ו' הוי כללא נמצא דלפי דברי ר' יוחנן דר"מ סובר דהכל הוי פרטא עד שיאמר שבועה שאין לכם בידי ור"ש סובר דהכל הוי כללא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ור' יהודה מפליג בין אמר בו' או לא אמר בו' דאם אמר שבועה לא לך ולא לך בו' הוי פרטא ואם אמר שבועה לא לך שבועה לא לך בלא ו' הוי כללא ועיין שם בתוספות שגורסין שם כן בדברי ר' יהודה עיי"ש. והנה בדברי ר"י שמחלק בין אמר בו' ללא אמר בו' ליכא למימר דסברתו דאם אמר שבועה לא לך ולא לך דמחויב על כל אחת ואחת הוא כמו שביארנו משום דסבירא לי' דהחיוב הוא על הכפירות דאם כן אפילו אמר שבועה לא לך לא לך בלא ו' נמי יחייב על כל אחת ואחת אלא ודאי מוכרחין לומר דטעמא דמחייב בלא לך ולא לך על כל אחת ואחת הוא משום דאמרינן דהו' מוסיף שבועה והוי כאילו אמר שבועה לכל אחד ואחד וכל זה לא שייך אלא אם אמר בו' אבל אם אמר בלא ו' לא הוי אלא כאילו אמר פעם אחד שבועה והגם דהשבועה קאי על כל הכפירות כמו שביארנו מ"מ סבירא לי' דאינו חייב אלא אחת משום דסבירא לי' כצד הא' של חקירתנו דהחיוב הוא על השבועה שנשבע לשקר ולא על כפירת הממון וכל זאת מוכרחין לומר דוקא לר' יהודה דמפליג בין אמר בו' ללא אמר בו' אבל לר"מ דלא מפליג וסבירא לי' דבין אם אמר בו' ובין אם לא אמר בו' מחויב על כל אחת ואחת יכולין לומר שפיר דטעמא הוא כמו שביארנו דלאו משום דסבירא לי' דהוי פרטא והוי כאילו אמר שבועה לכל אחד ואחד אך דהטעם הוא משום דסבירא לי' דהחיוב הוא בעד הכפירות ונהי דלא הוי אלא כאילו נשבע רק פעם אחד מ"מ מחויב על כל או"א כדאמרן וטעמא דר"ש דפליג וסובר דבין בו' ובין בלא ו' הוי כללא ואין חייב אלא אחת צריכין לומר דפליג על תרווייהו דהא דסבירא לי' לר' יהודה דאם אמר בו' הוי כאילו אמר שבועה לכל אחד ואחד פליג וסובר דלא הוי כאילו מוסיף שבועה לכל או"א והא דסובר ר"מ דאפילו בלא מוסיף שבועה נמי יחייב לכל או"א משום דהחיוב הוא על הכפירה על זה ג"כ פליג וסובר ר"ש דהחיוב של קרבן שבועת הפקדון הוא בעד שבועת השקר ולא בעד כפירת הממון וכיון דליכא כאן כ"א שבועה אחת לכן אינו מחויב אלא קרבן אחד ודוק:
והנה הא דכתבנו דהא דר"מ אית לי' דבין בו' ובין בלא ו' הוי פרטא ומחויב על כל אחת ואחת לאו משום דסבירא לי' דהוי כאילו אומר שבועה לכל אחד ואחד אך הטעם הוא משום דהחיוב הוא בעד הכפירות והכפירות הם מיוחדין לכל אחד ואחד לכאורה מדברי ר"מ גופי' אין שום הוכחה לזה דיכולין לומר דר"מ פליג על ר"י בהא גופי' דר"י סובר דלא לך בלא ו' לא הוי כאומר שבועה לכל אחד ור"מ סובר דהוי כאומר שבועה לכל או"א אך דיש קצת דוחק לפרש דפליגי בלשון ולא בסברא כמו שביארנו אך נראה דיש הכרח לפרש כן מצד אחר דהנה לכאורה קשה דרבי שסתם המשניות האיך סתים בשבועות כר"מ דחייב על כל או"א ובקדושין סתים כר"ש דבזו ובזו הוי כללא ודי רק בשוה פרוטה בכולן והכס"מ בפ"ד מהל' נדרים הרגיש בזה אלא ודאי מוכרחין לומר דליכא סתירה כלל בזה משום דר"מ גופי' דסובר דבשבועה מחויב על כל או"א יודה דבקדושין הוי כללא והא דמחייב על כל או"א הוא מטעם אחר משום דמחייב על הכפירות ולא משום דהוי כאילו אמר שבועה לכל או"א ודוק:
ולפי זה ניחא קושיתנו מה שהקשינו למעלה למה מוקי הש"ס בקדושין מתניתין כר"ש ולא מוקמינן לה ככולי עלמא דהא לפי דברינו גם רבנן מודים דבקדושין הוי כללא והא דמחייבין בשבועה לא לך וכו' על כל אחד ואחד הוא מטעמא שביארנו ולדברינו עתה ניחא דכיון דביארנו דר"י דפליג על ר"ש ור"מ וסבירא לי' דיש חילוק בין היכא דאמר בו' ובין דאמר בלא ו' מוכרחין לומר אליבי' דהא דמחייב בו' על כל או"א הוא מטעמא דסבירא לי' דהוי כאילו אמר שבועה לכל או"א ולא משום דמחייב בעד הכפירות וגם ר"א דפליג שם וסבירא לי' דאינו חייב אלא עד שיאמר שבועה באחרונה דהיינו שיאמר לא לך לא לך שבועה נמי ע"כ מוכרחין לומר אליבי' דסבירא דהחיוב הוא לא בעד הכפירות אך בעד שבועת השקר וא"כ לא מצינן לאוקמי אפילו כרבנן דפליגי על ר"ש ואפילו כר"מ נמי לא רצה הש"ס לאוקמי הגם דהוכרחנו דטעמא דפליג על ר"ש לאו משום דסבירא לי' דהוי פרטא אך דטעמא הוא משום דסבירא לי' דהחיוב הוא על הכפירות כמו שביארנו מ"מ כיון דמדברי ר"מ גופי' אין הכרח לומר כן אך הוכחנו שדעת רבי שסתם המשניות הוא כן בדברי ר"מ לכן כיון דמדברי ר"מ גופי' אין הכרח ומדברי ר"ש מוכרחין לומר כן דלא לך ולא לך הוי כללא לכך מוקי הש"ס כר"ש דאית לי' בהדיא כן וכל זה היינו דוקא לאוקמי מתניתין דקדושין אבל להלכה כיון דהוכחנו דר"מ דסבירא לי' דחייב על כל או"א טעמי' לאו משום דסבירא לי' דהוי פרטא והוי כאומר שבועה לכל או"א אך דטעמי' הוא משום דהחיוב הוא על הכפירות ולכן יכולין שפיר לפסוק כר"מ דבשבועה חייב על כל אחד ואחד ואעפ"כ יכולין לפסוק בקדושין דאם אמר התקדשי לי בזו ובזו דהוי כללא ודי בשוה פרוטה בכולן ואין שום סתירה בין זו לזו נמצא לפי זה דהרמב"ם דפסק בפ"ה מהל' אישות דהתקדשי לי בזו ובזו דדי בשוה פרוטה בכולן הוא מטעמא דפסק כר"ש דבין בו' ובין בלא ו' הוי כללא ולא הוי כאילו אמר שבועה לכל אחד ואחד והכא נמי לא הוי כאילו אמר התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו ואעפ"כ פסק שפיר דשבועה לא לך לא לך דחייב על כל אחת ואחת משום דבזה פסק כר"מ דהחיוב הוא על הכפירות ולא על השבועה לכן אעפ"י דהוי כללא ולא הוי כאילו אמר שבועה לכל או"א אעפ"כ כפירות היו כאן הרבה והחיוב קרבן על הכפירות הוא נמצא דאין סתירה כלל וכל דברי הרמב"ם עולין בקנה אחד והא דפסק בפלוגתא דאי הוי כללא או פרטא כר"ש דהוי כללא ובפלוגתא אי החיוב קרבן שבועה הוא בעד הכפירות או שבועת השקר פסק דלא כר"ש הוא משום הא גופי' דביארנו דכיון דרבי דסתים בקדושין כר"ש דהוי כללא ואעפ"כ סתים בשבועות כר"מ דמחויב על כל או"א הרי מזה דבהא אין הלכה ודוק: ולפי דברינו יתורץ מה שהקשה הריטב"א בקדושין (דף מ"ז ע"א) ד"ה וקשיא לי על הא דמוקי הש"ס דשם דהא דקתני דבין בזו ובזו ובין בזו בזו הוי פרטא כרבי דאמר בין כזית כזית ובין כזית וכזית הוו פרטא והקשה הריטב"א אמאי לא מוקי כר"י דסובר דבין לא לך לא לך ובין לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת כדמפרש שם ר' יוחנן והגם שפירשנו לעיל דר"מ סובר הכי דר"י מפליג בין לא לך לא לך ובין לא לך ולא לך אך המעיין שם בריטב"א יראה שמהפך הגירסא בין דברי ר"מ לדברי ר"י עיי"ש ולפי גירסתנו תקשה אמאי לא מוקי שם כר"מ אבל לדברינו ניחא דהא דסבירא לי' לר"מ שם דחייב על כל או"א לא משום דסבירא לי' דפרטא הוי אלא משום טעמא אחרינא כדביארנו לכן מוכרח לאוקמי כרבי דסבירא לי' בהדיא דהוי פרטא ודוק:
נחזור לדברינו לישב דברי הרמב"ם דשבועות פ"ט הל' י"ד במה שכתב דהא דבשבועת העדות אין מחויב אלא אחת הוא משום דילפינן מלאחת כאביי ואעפ"כ פסק דאם נשבע שיודע לו עדות דפטור משום דליתי' באינו יודע לו עדות כרבא דהא אביי הדר בי' ונראה דלדברינו שהקדמנו יהי' הרמב"ם מיושב שפיר דהנה הרמב"ם בפ"ט מהל' שבועות הל' י"ז פסק בשבועת העדות דאם תבעו אותן רבים להעיד להם ואמר לא לך ולא לך ולא לך חייבין על כל או"א כדרך שביארנו בשבועת הפקדון וכתב שם הכס"מ וז"ל משנה לענין פקדון בפ' שבועת הפקדון ויש ללמוד משם לשבועת העדות עכ"ל. והנה כבר ביארנו דהא דחייב בשבועת הפקדון בלא לך לא לך על כל או"א משום דאית לי' לר"מ דהחיוב הוא על הכפירות ויש כאן כפירה לכל אחד ואחד והוכחנו דמטעם זה פסק ג"כ הרמב"ם הכי דחייב על כל או"א ולא מטעם דהוי כאומר שבועה לכל אחד ואתי לפי זה דהא דפוסק הרמב"ם בשבועת העדות דחייב על כל או"א ג"כ מהאי טעמא דלאו כאומר שבועה כל אחד דמי אלא משום דחיוב הקרבן הוא משום כפירת העדות וכיון דיש כאן כפירה לכל או"א הגם דאין כאן רק שבועה אחת מ"מ מחויב על כל או"א משום דהחיוב על כפירת העדות הוא ומוכרחין לומר כן כיון דהא דמחייב בשבועת העדות על כל או"א הוא משום דיליף משבועת הפקדון וזאת ביארנו דהרמב"ם פוסק דבין שאומר בו' ובין בלא ו' כר"ש דלא הוי כאומר שבועה לכל או"א ובע"כ הא דמחויב בשבועת העדות על כל או"א מוכרחין לומר משום דהחיוב בא משום כפירת העדות וכיון שכן נראה דמוכרחין לומר כאביי דהא דאין מחויב תרתי בשבועת העדות. משום שבועת העדות ושבועת ביטוי, הוא משום דילפינן מ"לאחת" דאין יכולין לומר כדרבא דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו דהא כבר ביארנו לעיל דטעמא דרבא לא שייך לומר אלא אם נימא דחיוב דשבועת העדות הוא משום שבועת שקר שייך שפיר לומר דהי' בכלל שבועת ביטוי ויצא מכלל שבועת ביטוי לידון בדבר החדש אבל אם נימא דחיוב דשבועת העדות הוא מחמת כפירת העדות א"כ לא שייך כאן כלל לומר דשבועת העדות הי' בכלל שבועת ביטוי דהא חיוב דשבועת העדות הוי חיוב משום דבר אחר לגמרי ואין לו שום שייכות לחיוב דשבועת ביטוי כלל וא"כ יכולין שפיר לומר דיהי' מחויב בשבועת העדות שתים א' משום שבועת העדות דהיינו משום כפירת העדות וא' משום שבועת ביטוי דהיינו השבועה עצמה שנשבע לשקר וא"כ הרמב"ם דפסק לפי מה שביארנו דהחיוב דשבועת העדות הוא מחמת כפירת העדות לא הי' יכול לומר טעמא כדרבא והי' מוכרח לפסוק כאביי בזה דממעטינן דאינו מחויב תרתי הוא מהכתוב דלאחת מאלה דאחת אתה מחייבו ומיושב בזה מה שהקשה הלח"מ חוץ ממה שהקשיתי לעיל הסתירה מפסק הרמב"ם הקשה עוד מזה גופי' למה פסק כאביי ולא פסק כטעמא דרבא דהלכתא כותי' לגבי אביי אבל לדברינו ניחא דהא לא מצי לפסוק כטעמי' דרבא דהרמב"ם לשיטתו דפסק דחיוב בשבועת העדות הוא משום הכפירות א"כ לא הוי שבועת העדות דבר שהי' בכלל כמו שביארנו ודוק:
אך לפי דברינו אלה דהרמב"ם מוכרח לפסוק כטעמי' דאביי דילפינן מלאחת א"כ עוד תקשה הקושיא דלעיל עוד ביתר שאת למה פסק דאם נשבע דיודע לו עדות דפטור משום דליתי' באיני יודע לו עדות משום דאם נשבע דאינו יודע לו עדות חייב משום שבועת העדות ופטור משום שבועת ביטוי הא מהש"ס משמע דלטעמא דאביי איתי' לשבועת ביטוי בעולם ומחויב באיני יודע לו ג"כ משום ביטוי נמי כדביארנו אך לדברינו לעיל ניחא משום דבאמת הקשינו מאין לקח הש"ס דאביי סבירא לי' דאיתא לשבועה בעולם אמאי לא נימא דכיון דילפינן מלאחת דאינו חייב רק קרבן אחד ומשום שבועת העדות ע"כ חייב א"כ מיעטי' הכתוב בהדי' משום שבועת ביטוי לגמרי ומנ"ל לומר דאיתא לשבועה בעולם וביארנו לעיל דכל הדיוק דאביי סבירא לי' דאיתא לשבועה בעולם הוא מטעם דלא יליף מטעמא דרבא דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש וכתבנו דמשום זה דייק הש"ס דאביי סבירא לי' דאיתא לשבועה בעולם ולכן לא יכול ליליף מטעמא דרבא דא"כ לגמרי מיעטי' ולכן בא הכתוב ללמדינו דאעפ"י דאינו מחויב אלא קרבן אחד מ"מ החיוב הוא משום ביטוי נמי והוי כמו מיעוט אחר מיעוט וכל זה לא שייך לומר אלא אם נימא דשבועת העדות הוי דבר שהי' בכלל שבועת ביטוי אבל אם נימא כדביארנו דחיוב דשבועת העדות לא הוי בכלל שבועת ביטוי משום דחיוב דשבועת העדות הוא מצד כפירת העדות וא"כ ליכא אלא מיעוט הכתוב דלאחת דאין מחייבו אלא קרבן אחד משום שבועת העדות א"כ אדרבא יותר מסתבר לומר דלגמרי מיעטי' הכתוב מביטוי כדביארנו לעיל מדפריך הש"ס בתר דאמר רבא טעמי' מכלל דאביי סבר וכו' משמע דקודם דאמר רבא טעמי' הי' יותר מסתבר לומר כיון דמיעטי' הכתוב לגמרי מיעטי' מביטוי ואין כאן חיוב אלא משום שבועת העדות ותו לא וא"כ לפי מה שכתבנו השתא דאי נאמר דחיוב דשבועת העדות הוא מחמת הכפירות לא שייך לומר טעמי' דכבא ולא נשאר אלא טעמא דאביי דהכתוב מיעט מלאחת דאינו מחויב תרתי צריכין לומר דלגמרי מיעטי' רחמנא כאשר ביארנו דיותר מסתבר לומר כן והא דפריך שם הסוגיא מכלל דאביי סבר דאיתי' לשבועה בעולם מוכרחין לומר דהסוגיא אזיל בשיטתו דרבא דהוכחנו דסבירא לי' דהחיוב דשבועת העדות הוא משום שבועת שקר וכיון דאביי לא אמר כטעמי' דרבא דייק מזה הש"ס דסבירא לי' דאיתא לשבועה בעולם משום דאי לא נאמר כן מה בא הכתוב ללמדינו דאי למעט דאינו חייב אלא אחת הא זאת ידעינן מטעמא דרבא אבל להלכה דפסקינן דחיוב דשבועת העדות הוא משום כפירת העדות יכולין שפיר לפסוק דהא דאין מחויב תרתי הוא משום הכתוב דלאחת מאלה וג"כ לפסוק דאם נשבע דיודע לו עדות דפטור משום דליתי' באיני יודע לו עדות משום דהכתוב דלאחת דממעט דאינו חייב אלא קרבן אחד ממעט לגמרי משבועת ביטוי כאשר ביארנו לעיל בעזהי"ת בטוב טעם ודעת ודוק:
ובדברינו אלה נתישב שפיר מה שהקשה הלח"מ על הלשון של הרמב"ם ז"ל שם דכתב בזה הלשון שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה וכו' והקשה הלח"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דמלאחת מאלה ממעטינן דאינו מחויב במזיד ג"כ במלקות והא מהש"ס דשבועות שם לא משמע כן דמלאחת ממעטינן דוקא דלא יתחייב בשוגג שני קרבנות משום עדות ומשום ביטוי אבל למעט ממלקות לא משמע שם כן ע"כ קושיתו. אך לפי דברינו אתי שפיר דכבר כתבנו לעיל דיש נ"מ אם המיעוט דלאחת הוא לגמרי דאינו מחויב על שבועת ביטוי כלל או דנימא דהמיעוט הוא רק דאינו מחויב אלא קרבן אחד אך דהקרבן שמביא הוא על שתיהם על ביטוי נמי אמרנו דהנ"מ יהי' במזיד דאי נימא דהמיעוט הוא רק על הקרבן א"כ במזיד דאינו שייך בביטוי קרבן יחויב מלקות אבל אי נימא דלגמרי מיעטי' רחמנא מביטוי א"כ אפילו במזיד דלא שייך דהקרבן יכפר על ביטוי נמי פטור משום דליכא כאן כלל שבועת ביטוי לכן בהסוגיא דשבועות שם שסוברין דאביי סובר דאיתא לשבועה בעולם לכן אתי שפיר במאי דמשמע שם מהסוגיא דהכתוב דמלאחת בא למעט רק שאין מחויב שתי קרבנות אבל ממלקות כגון במזיד יכול להיות שפיר דיהי' מחויב כמו שביארנו אבל להלכה דסוברין דהכתוב מיעט לגמרי מביטוי א"כ הוי המיעוט ג"כ ממלקות כיון דליתי' לביטוי בעולם ואע"ג דהמיעוט דלאחת מיירי בקרבנות אבל מ"מ הא בהא תלי' כיון דאינו מחויב אלא קרבן אחד משום עדות בלבד דליתי' לביטוי בעולם א"כ ה"ה במזיד נמי ליתי' לביטוי ופטור ממלקות ולכן להלכה כיון דכבר ביארנו דהרמב"ם פסק דהמיעוט דלאחת ממעט לגמרי מביטוי לכן כתב הרמב"ם דהמיעוט דלאחת מאלה הוא למלקות להורות דלגמרי מיעטי' הכתוב משבועת ביטוי וא"כ המיעוט הוא למזיד ג"כ ממלקות כאשר ביארנו ונתישבו בעזהי"ת כל דברי הרמב"ם בזה וכל דבריו בזה תואמים יחדיו ודוק: